מתני' כיצד מברכין. דסברא הוא שמברכין על הנהנין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה:

חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:

בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשא שהן ירקות וזרעים שהן מיני קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין ואין הלכה כר' יהודה והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה הני מילי ירקות שדרכן לאוכלן חיין ואכלן חיין או שדרכן לאוכלן מבושלין ואכלן מבושלין אבל אותן שדרכן לאכול חיין ואכלן מבושלין או שדרכן לאכול מבושלין ואכלן חיין אינו מברך עליהן אלא שהכל וירקות שאוכלין אותן בין חיין בין מבושלין מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלין:

גמ' כתיב לה' הארץ ומלואה. מכאן למדנו הנהנה כלום מן העולם מעל שהרי לה' הוא הכל:

עד שיתירו לו המצות. כלומר עד שיברך ואז הותרו לו ליהנות מן המצות שהן הארץ ומלואה שנחשבין כמו מצות השם וקדש קודם ברכה:

העולם ומלואו עשוי ככרם. תיבת הכרם קדריש דתבואת כרם מיבעי ליה אלא לרבות העולם ומלואו שעשוי עליו ככרם לאסרו עליו כמו כרם רבעי שצריך פדיון ומהו פדיונו של העולם ומלואו ברכה:

כאלו משלך אכלת. ודריש בל מלשון בלי ששוב אין טובתי עליך להחזיק לי טובה:

מבלה אני טובתי בגופך. וזהו מלשון בלה כלומר שיתקיימו זמן הרבה בגופך:

יבללו כל הטובות. מלשון בלול הוא:

א"ר אחא מהו בל עליך. כלומר דר' אחא לא בעי למידרש כהני דרשות דלכולהו קשיא ליכתוב קרא הכי בלי עליך או בלה עליך או בלול עליך ומהו בל עליך והלכך דריש אלו שני תיבות בל עליך הם נרמזים לתיבה אחת כמו בלעדיך שאם אני מביא טובה על העולם לא יהיה מבלעדיך כהאי ובלעדיך דיוסף דהוי כמו ומבלעדיך:

הלולים. תרתי משמע לפניו ולאחריו:

סלקין לבי חנותא. שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים:

קפץ ר' חגי ובירך עליהן. ולא המתין עד שיביאם לביתו:

יאות עבדת. בזה שברכת כאן עליהם ללמד לאחרים שכל המצות טעונות ברכה כלומר כל דבר שבעולם ומלואו והן כמצות קודם ברכה כדלעיל:

מסתכל ביה. לפי שהיה מתמיה על זה כדלקמן:

בבלייא למה את מסתכל בי. אם על שברכתי לאחריו וכי לית לך כל שהוא ממין ז' וכו' וקאמר דאית ליה נמי להאי אלא מה דהוה צריכה ומספקא ליה מפני שגלעינתו ממעטו מכשיעור ואפשר דאינו טעון ברכה לאחריו:

ופריך הש"ס ולית ליה לר' יוחנן וכו' ומה עבד ליה ומ"ט בירך לאחריו הא כי שקלית להגרעין אין כאן זית:

משום ברייה. כלומר בריה שאני ולא אמרו שיעור כזית אלא בדבר שאינו בריה כגון חתיכה אחת מדבר שלם:

מילתיה דר' יוחנן אמרה. ש"מ מדר' יוחנן שכן כל דבר השלם אפי' אכל פרידה אחת וכו' פרי שלם טעון ברכה לפניו ולאחריו:

יין בזמן שהוא כמות שהוא חי. ותוספ' היא בפ"ד ונתחלפו התיבות בכאן בש"ס והכי איתא התם ברישא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים דאכתי לא אשתני למעליותא ובמזוג בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א:

אין בו משום אובדן אוכלין. לפי הגי' הכתוב בספרים אדברי חכמים קאי דאין בו משום איבוד אוכלין כשנוטלין ממנו לידים אבל נראה דגם זה ט"ס הוא ובתוספתא גריס וחכ"א אחד זה ואחד זה מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים וא"כ דברי ר' אבא לפרושי טעמיה דר"א בריש דבריו הם דכל זמן שלא נשתנה לחשיבות אין בו משום איבוד אוכלין:

שמן זית. אע"פ ששחוק ונסחט הוא מן הזית לא נשתנה ברכתו ואומר בורא פרי העץ:

ומתני' אמר' כן. בתמיה וכי כך שמענו ממתני' דקתני חוץ מן היין וכו' וכי יין לאו שחוק מן הענבים הוא והרי נשתנה ברכתו ומשני לא אמר וכו' כלומר דיין בלבד הוציאו אותו מברכת ענבים מפני חשיבותו הא שאר כל הדברים אף ע"פ ששחוקין הן כמו פירות בעינן הן לענין הברכה וכמו הפרי בעצמו:

אם בעיינן הן. שניכר עדיין ממשן בעין אומר עליהן בורא פרי האדמה ופליג על ר' אבא דקאמר דשמואל נמי ס"ל דעל ירק השלם לעולם שהכל נהי' בדברו ואינו מחלק בין אם הם בעין או ששחקן ונימוחו:

ומתני' אמרה כן. בתמיה הא ממתני' לא שמענו לחלק כן דהרי קתני חוץ מן הפת וכו' וכי פת לאו שחוקה היא שאין התבואה בעין ואפ"ה קבעו לה ברכה בפני עצמה ומשני נמי לא אמרינן אלא פת מפני חשיבותה הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקין הן כבעינן נחשבין לענין הברכה שבתחילה:

זית כבוש. כמו שכובשין זתים במלח למתקן. וגרסי' להא לקמן בפ' כל שעה על מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:

ירק שלוק. רבי בנימין פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא דכך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש:

מתני'. דפסחים מסייע לר' בנימין בר יפת דקאמר משמיה דר' יוחנן דשלוק לאו כבעינו נחשב הוא ולא כר' חייא בר ווא דקאמר דכבוש כבעינו הוא דקתני התם דאין יוצאין בהן כבושין ולא שלוקין אלמא כבושין ושלוקין חד דינא אית להו ואם כבעינן היו נחשבין היה אדם יוצא בהן בפסח:

מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות. מי הוא שיודע יותר בטוב לשמעתתא דר' יוחנן. ר' חייא בר ווא או ר' בנימן בר יפת לא ר' חייא בר ווא. כצ"ל וכן הוא בפסחים. כלומר דר"ז מתמיה על ר' שמואל דמחזק דברי ר' בנימין בר יפת משמיה דר' יוחנן וכי מאן ידע שפיר טפי לומר משמיה דר' יוחנן ודאי ר' חייא בר ווא דהוא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתי' מפומי' ולא כך ר' בנימין בר יפת. ועוד מן הדא. ראייה לדברי ר' חייא בר ווא משמיה דר' יוחנן ממה שאנו רואים לחכמים גדולים כשנכנסין להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מיעוט קודם הליכתן לבית מדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בפה"א:

ותורמסין לאו שלוקין הן. וכי לא שלוקין הן ואפ"ה בפה"א אלמא שלוק כבעינו הוא וא"כ אין ראיה מהך מתני' דפסחים דהא חזינן דהני רבנן רברביא לא עבדי כהאי מתני'. אין תימר שנייא היא שאמרה תורה מרורין. כלומר וכי תימא לעולם בעלמא שלוקין לאו כבעינן נחשבין כדמשמע מהאי מתני' והא דהני רבנן מברכי אתורמסין כמו שהיו בעינן שנייא היא הך מתני' מהאי דתורמסין דהתם היינו טעמא שהרי אמרה תורה מרורים וכיון שכבשן או שלקן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין אדם יוצא י"ח בהן אבל תורמס הוה כיון שהוא מר מאד וצריך לשלקו הרבה עד ז' פעמים ולפיכך נשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר מר כמו שהיה מקודם:

תורמסין כיון ששלקן בטלה מרירתן. כלומר הא ליתא דתורמסין נמי כששלקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפי' כי נשלקו הרבה ע"כ ש"מ דטעמא דשלוקין לעולם כבעינן נחשבין הן לענין ברכה ודלא כר' בנימין בר יפת:

אמר ר' יוסי בר' אבון. מעיקרא לא קשיא על הני תרתי שמעתתא דר' יוחנן דלא פליגין ר' חייא בר ווא עם ר' בנימין בר יפת דהא דקאמר ר' חייא על זית כבוש הוא דקאמר שכן דרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא מבושל והלכך אע"פ שכבוש הוא לא נשתנה מכמות שהוא בעינו ונשאר ברכתו עליו אבל הא דר' בנימין בר יפת בירק שכן דרכו להיות נשתנה ע"י שליקה והלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה:

המוציא. כלומר לשעבר כדכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש וה"נ הברכה על שעבר היא והיינו על זמן בריאת עולם שקודם שחטא אדם היתה הארץ מוציאה לחם ממש וכשחטא נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם ונהפכה לתבואה וכדאמר בב"ר פ' ט"ו ואיתא נמי להא שם וזהו דקאמר אתיין אילין פלוגוותא וכו' כדלקמן:

ורבנן אמרי מוציא. דמוציא הוא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכבר הוציאם אבל המוציא להבא משמע כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובאותה שעה עדיין לא הוציאם וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהי פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקאות:

ואתיין. אילין פלוגתייהו כאילין פלוגתא בפירושא דלפת:

לפת. כלומר כל מיני ירקות נקראין לפת ודריש להתיבה דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמות שהיא כדרך הירק הזה שיוציא מן הארץ כמו שהוא וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:

וחרנא אמר לפת לא פת היא עתידה להיות. שתצא כמות שהיא כמו הירק הזה וכמ"ד שהברכה היא על העתיד וכמו שנא' יהי פסת בר בארץ:

וקלסיה. על שאמר המוציא ומתמה הש"ס ומה זה דעביד כר' נחמן ולא כרבנן וקאמר דהיינו טעמי' שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דמוציא עם המ"ם דהעולם:

מעתה. ופריך וא"כ יאמר ג"כ המן הארץ שלא לערב מ"ם דמן עם מ"ם דלחם ולא משני מידי:

מהו מברכה. אם צריך לברך על האחר פעם שנית מי אמרינן דכיון דנפל מיני' הראשון אסח דעתיה או לא:

מה בינו לבין אמת המים. ומאי תיבעי לך לא יהא אלא כזה שעומד לשתות מאמת המים ומברך עליה ואע"ג דהני מיא אזלו והני אתו:

אמרין. שאני היא התם דלכך כוין דעתו מתחילה כשבירך והיה יודע דמיא אזלי ואתו ונתכוין על הכל שיבאו לפניו אבל הכא וכי היה יודע שיפול התורמוס ממנו שיתכוין לכך:

אלא בשעה שהוא פורס. לאכול הימנו אבל קודם שפורס לא שמא לא יזדמן לו אח"כ אותו הפת:

אהן דנסב עיגולא. מי שלקח עיגול לחם א' ובירך עליו:

והכא לא אתי בידיה. כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח"כ צריך לברך שנית:

צריך לומר בשכמל"ו. על ברכה ראשונה שבירך שלא וכו':

עד כמה יפרוס. מן הפת ויברך ברכת המוציא:

עד פחות מכזית. אפי' על פרוסה פחות מכזית מברך המוציא:

מ"ד כזית. דוקא טעמיה כהאי דתנינן בפ"ו דמנחות כל המנחות הנעשית בכלי טעונות פתיתה שהיה פותתן ונותן עליהן שמן ולבונה וכל הפתיתין כזיתים אלמא. דמשום שהכהן אוכל את השיריים עושין הפתיתין כזיתים כדי שיברך עליהן המוציא:

מ"ד עד פחות מכזית. ס"ל כתני ר' ישמעאל דפליג על מתני' דהתם וקאמר אפי' מחזיר את המנחה לסולתה נמי מקיים פתות אותה פיתים:

תני. בתוספתא פ"ד תנינן זה הכלל כל שתחלתו המוציא מברך אחריו ג' ברכות והיינו הך דמייתי הכא ומשום דבעי לדייק עלה כדלקמיה תני לה בהאי לישנא:

וכל שאין אחריו וכו'. דיוקא דהש"ס היא כלומר דמשמע מינה הא כל שאין אחריו ג' ברכות אינו מברך לפניו המוציא והתיבון עלה דהרי פחות מכזית שאין אומר לאחריו ג' ברכו' דלית ביה כשיעור ומעתה לא יברכו עליו לפניו המוציא וקשיא להאי מ"ד דקאמר אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא:

ומשני ר' יעקב בר אחאי. דלשאר מינין נצרכה כלומר הא דקתני בתוספתא זה הכלל וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינם מחמשת המינין דאינו מברך אחריהן ג' ברכות ולא לפניהם המוציא:

מה פליג. אם ריב"ל פליג על רב או לא וקאמר דלא פליגי דמה דאמר רב כשהיו כולם זקוקים לאכול מככר אחד הלכך אין טועמין עד שיטעום המברך על הככר בתחלה ומה דאמר ריב"ל כשהיה כל א' וא' כוסו בידו משום הכי אינן צריכין להמתין עד שישתה המברך ומפני שכן דרך הוא שאוכלין כל המסובין מככר אחד ושותין כל אחד ואחד מכוסו נקטי למילתייהו כל חד וחד כאורחיה:

תני. בתוספתא פ"ה:

פושט ידו תחילה. לקערה:

רב. היה נוהג כד הוה קצי. כשהי' פורס הלחם היה טועם בידו השמאלית ובתוך כך היה מחלק להמסובין בהימנית וקמ"ל שהמברך צריך שיטעום בתחילה ומפני שהיה רוצה למהר ושלא ימתינו עליו נהג כן:

אהן דאמר. מי שאומר אחר שבירך המוציא טול ובריך טול ובריך אין בו משום הפסק בין ברכה לטעימה מן הבציעה אבל האומר תן תבן ומספוא לשורים יש בו משום הפסק אחר הברכה:

הדא שתיתא. מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור:

מורתא שחיקתא. כמו תמורתא והיינו ששוחקים התמרים ועושין מהן איזה מאכל:

אפי' אוכלין פולטן. ולא יסלקן לצדדין מפני שצריך לברך בפה מלא כדכתיב ימלא פי תהלתך:

הכוסס את החטים. תוספתא היא בפ"ד. שאכלן חיין וזה נקרא כוסס:

עד כמה יהו פרוסות. ושיקראו קיימות:

ר' ירמיה אומר בורא פרי האדמה. על האורז שאפאו או בישלו:

בההיא דעביד בול. בזה שעשה בלול ומעורב עם חמשת המינים וקמ"ל דברכת ה' מינין לא בטלה אע"פ שמעורב בהן אורז:

בההוא דבריר. אם הוא ברור לבדו אינו מברך אלא בפה"א:

בההוא דשלוק. אם נתבשל ונתמעך מברך שהכל:

בההוא דטרוף. כשהוא מטורף בקערה כמו שעושין עם ביצים ועם מיני בשמים ולפי שהרבה מינין מעורבין בו מברך בורא מיני מעדנים:

עד כאן בתחלה. ובסוף מאי מברך:

עד כדון בסוף בתחילה מאי מברך. על בשר וביצים:

בורא מיני נפשות. מברך ג"כ בתחלה אלא שאינו חותם ומשום שהן באין ממיני נפש:

והא מתני' פליגא. דקתני על הגוביי שהכל וכי הגוביי הזה לאו מין נפש הוא וקשיא על דברי ר' חגיי:

אתיא דר' שמעון חסידא. שאומר על האורז מברכין עליו בסוף ואע"פ שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן:

כרבי. כדאמר ר' אבא משמיה כשהי' אוכל בשר או ביצה היה מברך אחריהן:

ודברי שניהן כר"ג. דסיפא דברייתא דלקמן דאלו לחכמים אינו מברך לאחריהן כלום:

דתני. תוספתא שם:

ממין שבעה. אלא שאינו מין דגן או שהוא מין דגן ולא אפאו פת כלומר אלא שלא עשאו פת בהו פליגי:

כעין סולת. קליות שלוקין:

וכעין חליטה. שעושין מקמח עם מים רותחין:

וכל שהוא כעין סלת וכו' ואינו מחמשת המינין מאי מברך עליהן וקאמר ר' יונה דשלח ר"ז גבי אלו דבית ר' ינאי לשאול מהן ואמרו לי איזה דבר אבל שכחתי ואיני יודע מה אמרו לי:

מאי כדון. ומאי הוי עלה:

מסתברא. הואיל ואינן מחמשת המינין והן עשוין כעין סולת וחליטה מברך עליהן שהכל:

הדין דאכל סולת. העשויה מקליות שדרך לאכלה כך מהו שיהא מברך לאחריה כדמפרש הבעיא לקמן:

והכן לא אכל ר' ירמיה סולת מן יומוי. כלומר להכי לא היה רוצה לאכול הסולת כ"א דוקא בתוך הסעודה מפני שהיה מסופק בברכה לאחריה וכדמפרש ואזיל מה הוא הספק שלו:

לית צורכה דאי לא. כלומר משום דקא מספקא ליה דאי לא צריך לברך אחריה מעין ג' אלא שיברך אחריה בורא נפשות והלכך היה מונע עצמו מלאכול סולת אלא בתוך הסעודה:

למה הוא חותם בה בארץ. אברכה אחת מעין שלש דבעלמא קאי דהואיל וכולל בה גם ירושלים מפני מה הוא חותם בארץ דוקא על הארץ ועל המחיה:

נעשית כברכת פועלים דתני. בתוספתא פ"ה והובאה גם לעיל בפ"ב בהלכה ה' הפועלים וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן תקנו להם שאינם מברכין כל ברכות המזון אלא ברכה הראשונה כתקנה ובשנייה כוללין לירושלים בברכת הארץ וחותמין בשל הארץ על הארץ ועל המזון וה"נ בברכה מעין ג' כן:

עבדין לה כמטבע ברכה. בהא דלחתום על הארץ במעין ג' היו עושין כן לכל ברכות מעין ג' בין דחמשת המינין ובין דיין ופירות דז' מינין היו חותמין בכולן על הארץ:

מהו להזכיר בה מעין המאורע. בשבת ויו"ט ור"ח:

תני. בתוספתא פ"ד:

כשהוא מן המובחר. כלומר מברך על המובחר שלפניו כדמפרש ואזיל:

קלוסקין ושלימה של בע"ה. היו לפניו פת גלוסקא יפה ושניה של קיבר ושל בע"ה כמו שעושה הבעל הבית בביתו ושתיהן שלימות מברך על השלימה של גלוסקא:

על השלימה של בעל הבית. אף על פי שהגלוסקא יותר יפה מברך על של בעל הבית והיא של קיבר הואיל ושלימה היא הוי מן המובחר:

אומר על הפרוסה של חטין. אע"ג דשל שעורין שלימה היא אפ"ה הואיל ושני מינין הן מברך על הפרוסה של חטין דמין המובחר הוא:

דר' יודה היא. דקפיד על מין שבעה כדתנן במתני' דלקמן:

פת טמאה. שלא נזהר לעשותה בטהרה:

על איזה מהן שירצה יברך. דהואיל והטהורה פת קיבר היא מברך על הטמאה אם ירצה דנקיה היא:

קורא. הוא רך של דקל של הענפים הנוספים בכל שנה ובשנה זו הוא רך ובשניה מתקשה ונעשה עץ ואפליגי מה מברכין עליו:

מתניתא דר' אושעיא פליגא עילוי. ברייתא דר' אושעיא חולק על הא דר' יהושע דקתני דאינו בכלל דשאים אלא הקונרס וכו' שהן מיני ירקות כדתנינן בכלאים והאטד הוא ג"כ בכלל דשאים אבל לא קורא של דקל:

מתני' בירך על פירות האילן וכו' יצא. מפני שפירות האילן בכלל פרי האדמה הן שהכל גדל מן הארץ:

ועל פירות הארץ וכו'. שאין פירות האדמה בכלל פרי העץ כדאמר בגמרא. ואילן נקרא כל היכא דכי שקלי לפירא ואיתא לענף ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פירות לשנה האחרת באילן כזה מברכין על פירותיו בורא פרי העץ אבל היכא דכי שקלי לפירא לא ישאר ענף שיחזיר ויוציא פירות לשנה האחרת אין מברכין על פירותיו אלא בפה"א:

על כולם אם אמר שהכל יצא. ואפי' על הפת ועל היין ומיהו לכתחילה אין לאכול שום פרי אם אינו יודע לברך ברכה הראויה לו:

גמ' דר' יודא היא. מתני' דקתני בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלמא דעיקרו של אילן כארעא הוא כר' יהודה דפ"ק דבכורים הוא דאתיא:

דר' יודא עביד את האילנות כקשים. כלומר אף להאילנות שנקצצו ונעשו קשים ששוב אינן יונקין מן הקרקע אפ"ה משוי להו ר' יהודה כאילנות גמורים היונקים מן הקרקע והוו כקרקע כדתנן שם יבש המעיין ונקצץ האילן מביא הבכורים מהן ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי דכיון דיבש המעיין ונקצץ האילן אין כאן אדמה ור' יהודה אומר מביא וקורא דכארעא חשיבי:

א"ר יוסי. לא היא דדברי הכל היא מתני' והיינו טעמא דפירות האילן בכלל וכו' כדפרישית במתני':

חוץ מן היין ומן הפת. הא דקתני על כולם אם אמר שהכל יצא חוץ משנים אלו דקבעו להן חכמים ברכה לעצמן ואפי' בדיעבד לא יצא בברכת שהכל:

מתניתא אמרה כן וכו'. אלמא דהן אינן בכלל פירות האילן ופירות הארץ וכי קתני על כולם אם אמר שהכל יצא אפירות האילן ופירות הארץ דרישא קאי:

תני. בתוספתא פ"ד:

כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו לא יצא. כצ"ל וכך הוא בתוספתא וכלומר דוקא באלו שנשתנו מברייתן ועל ידי כך בא להם ברכתן כגון הפת והיין אם שינה ברכתן לא יצא:

מילתיה דרב אמרה כן. שמעינן ממילתיה דרב דלקמיה דאמר נמי הלכה כר"מ:

חד פרסוי. מארץ פרס:

אתא לגבי רב. ושאל לו בשביל שאני אוכל פיסתי. חתיכה פת שלי ואיני יכול לברך המוציא ואומר אני ברוך וכו' אם אני יוצא ידי חובתי וא"ל אין וכר"מ:

דברכתא. שם העיר:

אפיק. הוציא הבעל הבית והביא לפניהם פרגיות ואחונייא הם דורמסקין פרונ"ש בלע"ז פלו"מין בל"א וקפלוטין כרוב:

אמרו. התחילו לפלפל היאך לברך ולפטור בברכה אחת לכולן ואמרו אם נברך על קפלוטה בורא פרי האדמה דהוא פטר אחוניתא לפי שברכתו בורא פרי העץ ותנן על פירות האילן אם בירך בפה"א יצא וא"כ פוטרת גם לאחוניתא אבל ולא פוטר פרגיתא ואין ברכת בורא פרי האדמה פוטרת לברכת שהכל:

נברך על אחונייתא. ואם נאמר לברך על הפרוני"ש וברכתו בורא פרי העץ א"כ לא פטר לא זה ולא זה דאין בפה"ע פוטרת לפירות האדמה ולא לברכת שהכל:

קפץ חד. בתוך שהיו רוצים לברר הדין קפץ אחד מן התלמידים ובירך על הפרגיות שהכל וא"כ פוטר את כולן:

גחיך ליה חבריה. התחיל חבירו לשחוק עליו לפי שיש כאן ברכה יותר מבוררת והיא בורא פרי האדמה על הכרוב דמיהת פוטרת גם להדורמסקין:

א"ל בר קפרא לא לזה גורגרן. רע בעיני ואיני כועס עליו אלא עלך לוגלן אני כועס אם זה עשה כגרגרונותו שאוהב את הבשר אתה למה לגלגתה הלא שהכל היא פוטרת את כולן:

ולזה אמר. חזר ואמר לזה הקופץ ובירך אם חכם אין כאן זקנה אין כאן בתמיה והיה לך להמתין עד שאברר הדין:

הא אזלין תרין. הרי הלכו אלו השנים לעולמם ואנן לא שמעינן מינה כלום היאך הוא הדין:

מאי כדון. ומאי הוי עלה וקאמר מסתברא מברך על הקפלוט בורא פרי האדמה שהיא ברכה חשובה ומבוררת וברכת שהכל טפילה לו כלומר משום שאינה חשובה כברכת בפה"א הלכך לא יברך בתחלה שהכל על הפרגיות ולפטור גם הקפלוט ואע"ג שהיה כאן בורא פרי העץ והוא יותר מבוררת וחשיבה מבורא פרי האדמה מכל מקום הואיל והיא פוטרת בדיעבד גם לפרי העץ מברכין על הקפלוט והדר מברך על הפרגיות שהכל:

מתני' על דבר שאין גידולו מן הארץ. כגון בשר וגבינה וביצים:

נובלות. פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן:

גוביי. חגבים טהורים:

מין קללה. חומץ נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואי הלכה כר' יהודה:

גמ' החמיץ יינו וכו'. כלומר דקמ"ל דלא כר' יהודה דאע"פ שע"י קללה הן וא"כ מתחילה מברך עליה דיין האמת מיהת לבסוף כשנהנה מהן מברך עליהן שהכל:

מתני' ממין שבעה. חטה ושעורה גפן ותאנה רמון זית תמרים ומשום דהני עדיפי שנשתבחה בהן ארץ ישראל:

על איזה מהן שירצה. מה שהוא חביב עליו והלכה כחכמים:

גמ' מה פליגי. הא דפליגי ר' יודה ורבנן דוקא כשהיה בדעתו לאכול פת אח"כ וכלומר שהביאו לפניו מינין אלו קודם הסעודה שכך היה דרכן לאכול מיני פירות המעוררין תאות האכילה לפני הסעודה ובהא הוא דפליגי רבנן וסבירא להו דמברך על איזה מהן שירצה וטעמא דמכיון שהן באין בשביל הסעודה הוו כדברים הבאין בתוך הסעודה ולא ללפת בהן את הפת אלא לקנוח סעודה שדינן שהן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דלאחריהם ברכת המזון פוטרתן וה"נ בדברים אלו שהן באים כדי להמשיך תאוה לאכילת הפת אינם טעונין ברכה לאחריהם דברכת המזון שעל הפת פוטרתן ולפניהם הוא דטעונין ברכה שהרי אסור ליהנות עד שיברך ועדיין לא בירך על הפת שתהא ברכת המוציא פוטרת לברכה שלפניה' והכי אמרינן לקמן בסוף הלכה זו דרבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה לפי שדעתן לאכול פת אח"כ וריב"ל ס"ל כהני רבנן והלכך קאמר דבכהאי גוונא הוא דפליגי רבנן עלי' דר' יודה וטעמא להך פלוגתא בכה"ג דוקא משום דס"ל לרבנן דהואיל שאין מברך עליהן בסוף לא איכפת לן אם אוכל ממין ז' או ממין אחר שברכותיהן שוות לפניהן ומברך על איזה מהן שירצה. אבל אין בדעתו לאכול פת. אח"כ וא"כ טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם בהא כל עמא מודו שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך דכיון שצריך לברך לאחריהם ומין שבעה עדיף דטעון ברכה מעין ג' מברך ג"כ לפניו עליו ולא על מין אחר:

א"ר אבא צריך לברך בסוף. לעולם וכדמפרש ר' יוסי למילתיה ואקשי עליה:

הדא דר' אבא פליגא על דריב"ל. כלומר דלא תימא דר' אבא לא קאמר צריך לברך בסוף אלא בשאין דעתו לאכול פת אח"כ והלכך מפרש ר' יוסי דלא היא דאם כן היינו דריב"ל דהא שמעינן מדאמר ריב"ל דלא פליגי ר"י ורבנן אלא בשהיה דעתו לאכול פת וכו' א"כ סבירא ליה דכשאין דעתו לאכול פת צריך לברך בסוף ומאי קמ"ל ר' אבא אלא ודאי דר' אבא פליג עליה דר' יהושע בן לוי:

ואמר ר' אבא וצריך לברך בסוף. כלומר מדקאמר ר' אבא על מילתי' דריב"ל דקאמר לענין אוקמתא דפלוגתא דמתני' כדאמרן א"כ ע"כ דר' אבא פליג וסבירא ליה דלעולם צריך לברך עליהן בסוף ואפילו כשדעתו לאכול פת אח"כ ולא מפרש לאוקמתא דמתני' כריב"ל:

לא בירך נעשה טפילה. בתמיה מסקנת דברי ר' יוסי היא וכמקשה על דברי ר' אבא וכלומר דאמאי צריך לברך בסוף בשדעתו לאכול פת וכי לאו הכי הוא שאם בירך אח"כ על הפת נעשה זה המין שאכל טפילה וברכת המזון של פת פוטרת אותן וכדתנינן תמן במתני' לקמן כל שהוא עיקר וכו'. א"נ יש לפרש דהאי לא בירך נעשה טפילה לאו קושיא היא אלא אדרבה טעמא למילתיה דר' אבא מסיק הוא ר' יוסי כלומר דלהכי קאמר שצריך לברך עליהן בסוף ואפי' כשדעתו לאכול פת משום דכי לא כך הוא שאם בירך על זה המין נעשה הפת טפילה לו ושוב אינו צריך לברך על הפת וכיון דלא מברך כלל על הפת אין כאן ברכת המזון שתהא פוטרת והלכך לעולם צריך לברך עליהן בסוף והויא ממש כהאי דתנינן לקמן כל שהוא עיקר וכו' דפוטר את הפת שהפת טפילה לו:

הדא גריזמתא. מאכל הבא באחרונה ויש בה תורמוסין ומינין הרבה ובלעז לופינ"י הערוך ובויקרא רבה ריש פ' צו הדא גריזמתא באה באחרונ' למה שיש בה מינין הרבה:

מברך על תורמוסה. וכדאמר ר' לוי על שם אל תגזול דל וכלומר אע"פ שיש בה מינין אחרים חשובין יותר מהתורמוס אפ"ה מברך על התורמוס שהוא העיקר והברכה ראויה עליו ואין לגוזלו מהברכה:

עד כדון כשיש בדעתו לאכול פת. שאוכל הגריזמתא לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אח"כ ואז אינו מברך עליה ברכה אחרונה בהא הוא דאמרינן מברך על התורמוס ואע"פ שיש בה מינין ממין שבעה וכחכמים דמתני' דמברך על איזה מהן שירצה והואיל וכאן התורמוס הוא החביב דאגביה מערבין מינין אחרים הלכך מברך עליו:

לא היה בדעתו. אבל אם אין בדעתו לאכול פת אחריה לא בדא אמרו לברך על התורמוס דכיון דאינו אוכל פת אח"כ צריך הוא לברך ברכה אחרונה על הגריזמתא ואם יש בה ממין שבעה דברכתו מעין ג' ועדיף מברך נמי לפניו עליו וכריב"ל לעיל וכדפרישית:

רבן גמליאל זוגה. כך שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה ובמקומות אחרים גריס גמליאל זוגה:

חמתהון. ראה אותם לוקחים הזית ומברכין לפניו ולאחריו ואף אם הי' דעתן לאכול פת אח"כ והילכך היה מתמה ואמר לון ועבדין כדין הלא ברכת המזון שעל הפת פוטרתו מברכה של אחריו:

ר' זעירא שלח שאל לר"ש בר נחמן. מהו הדין אם אין דעתו לאכול פת אח"כ והיו לפניו מינין הרבה על איזה מהן מברך והשיב לו בשם ר' כהנא ר' אבינא דהכל מודים בזה שאם יש ביניהם ממין שבעה שעליו הוא מברך כדלעיל וכטעמא דפרישית:

א"ר זעירא ויאות. אחר שהשיב לו כן נזכר ר' זעירא מה שראה בעצמו ואמר שפיר קאמר ר' אבינא וזהו ממה שאנו רואין לרבנן דסלקין לריש ירחא לקדש החדש ולוקחין ענבים ומברכין עליהן ולא מברכין עליהו בסוף ומאי טעמא לאו משום דשיש בדעתן לאכול פת אלמא דברכת המזון פוטרת אף לדברים הבאין לפני הסעודה מברכה שלאחריהם:

היו לפניו מינין שבעה. הרבה מינין וכולן מין שבעה:

תמן. בבבל אמרין:

כל הקודם למקרא. במקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה וגו' הוא קודם לברכה:

וכל הסמוך לארץ קודם לכל. וזית שהוא סמוך לארץ שני הוא קודם לשעורה שזה ראשון הוא לארץ וזה שני לארץ:

מתני' פטר את היין שלאחר המזון. והני מילי בשבתות ויו"ט שרגילין לקבוע על היין לאחר המזון והלכך כשבירך על היין שלפני המזון אדעתא דהכי בירך אבל בשאר הימים שאין רגילין לקבוע עצמן על היין לאחר המזון אין היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון וכל לאחר המזון דתנן במתני' היינו כמו שהיו רגילין שלאחר המזון היו מסלקין ידיהן מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון:

פרפרת. כל דבר שמלפפים בו את הפת כגון בשר ודגים וביצים קרוין פרפרת ופעמים שהיו מביאין פרפראות קודם הסעודה להמשיך האכילה וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה אחר שמשכו ידיהם מן הפת ואית דמפרשי פרפרת דמתני' פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהיא נמי מין פת אבל מעשה קדרה כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים כגון הלביבות וכיוצא בהן פטר הפרפרת אותן:

ב"ש. סברי כשם שהפרפרת לא פטר את הפת כך לא פטר מעשה קדרה ואין הלכה כב"ש:

גמ' לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון. דוקא היין שלפני המזון הוא דפוטר את שלאחר המזון דתרוייהו לשתות הן:

אבל אם בירך וכו'. אם לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך מזון ובירך עליו אינו פוטר את היין שלאחר המזון מפני שאין דרך לשתות בתוך הסעודה אלא מעט כדי לשרות האכילה בתוך מעיו ואין ברכת היין שהוא לשרות פוטר את היין שהוא לשתות:

תמן. בבבל אמרין אפי' יין שלפני המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון:

והא תנינן. דפוטר:

כהדין דשתי קונדיטין. מתני' איירי בשותה יין קונדיטין והוא יין ודבש ופלפלין ושותין אותו לרפואה כגון אחר הקזת הדם שאז הוא דרך לקבוע על היין והלכך הוא דפוטר:

וחרנה. ואידך אמר דמתני' איירי בהדין דשתי חמר בתר בילני אחר המרחץ שג"כ מדרך לקבוע על היין אבל בלאו הכי אינו פוטר את היין שלאחר המזון:

פת הבאה כיסנין. שבאה עם הכיסני והן קליות שהיו רגילין לאכלן אחר הסעודה שיפים ללב ואוכלין עמהן פת הנעשית מקמח ושקדים ותבלין:

טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ואע"ג שלא בירך ברכת המזון מפני שהיא כדברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת הסעודה ולא ברכת המוציא ולא ברכת המזון פוטרת אותה:

ר' יוחנן פליג. וס"ל דאינה טעונה ברכה לפניה. במה הוא פליג. באיזה ענין הוא פליג אם דוקא בשאכל מאותו המין כצ"ל שנעשית הפת הבאה בכיסנין באמצע המזון ולהכי אין צריך ברכה לפניה דהוי כמו אותו המזון שבאמצע הסעודה דברכת הפת אותו או אפי' לא אכל בתחילה באותו המין פליג ר' יוחנן:

א"ל אפי' לא אכל וכו'. וכן כי אתא ר' חגי אמר בשם ר' זעירא הכי אליבא דר' יוחנן:

ר' חנינא בר סיסיי הוון אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין. כך ראיתי בערוך ול"ג אמר. ניקלווסין הוא דבר חשיבות כעין דאמרי' בפ"ק דע"ז דקל טב וחצב ונקליבס וכששלחו לו מבית הנשיא אלו הדברים שהן כפת הבאה בכיסנין והביאו לו בתוך הסעודה הניח אותן לאחר סעודתו כדי לברך לפניהן ולאחריהן:

אכל תמרין עם פיסתיה. עם חתיכה לחם שלו שלא יצטרך לברך על התמרים:

פליג אתה על רבך. רב דקאמרת לעיל משמיה בשם ר' חייה רבא דדברים כאלו טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם והיה לך להניח אותן אחר סעודתך כדי לקיים דברי רבך:

אינון אינון עיקר נגיסתי. הן הן עיקר סעודתי שאני אוכל אותם עם הפת. נגיסה מלשון נשיכה ואכילה ובפ"ג דטבול יום טהור שנגס מן האוכל:

למישתיתיה. לסעודת המשתה של ר"ח ענתנייה:

אמרין נישבוק אולפנא. נניח סברת אמוראין שהן בעלי התלמוד ונבוא לפסוק לן למתניתה דתני בתוספתא פ"ה ר' מונא אמר משום ר' יודה פת הבאה בכיסנין וכו':

אמרי. שאר החברים דלא היא מכיון דהאי ברייתא יחידאה היא ורבנן דלעיל פליגי כדר' אמי אמר ר' יוחנן נעביד אנן כאלו רבנן:

אהן. מי שאכל גריזמי היא גריזמתא שהוזכר בהלכה דלעיל. והיא עשויה מהרבה מיני תבשיל:

וסלית. ומיני מאכלים שנעשים מסולת. ונקרא מעשה קדרה אע"ג דהוא מברך על גריזמתא בסופה. והוא הדין בברכה שלפניה לא פטרה סולתא כדמסיק דאם בירך על הפרפרת לא פטר למעשה קדרה והא דקאמר בסופה לאשמועינן דטעונה ברכה אחרונה משום דהיא באה לאחר הסעודה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת והלכך טעונה ברכה אף לאחריה וכדאמרינן לעיל דאם לא היה בדעתו לאכול פת לא בדא אמרו דמברך על התורמוסא שבגריזומתה אלא על המין ז' שבתוכה משום דבכה"ג צריך גם ברכה אחרונה וכדפירישית שם:

מה כב"ש. בתמיה דקאמר אף לא מעשה קדירה וקס"ד דב"ש אסיפא הוא דפליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פוטרה הפרפרת ועלה פליגי ב"ש ואמרי דפרפרת לא פטר מעשה קדירה ולת"ק דהן בית הלל בר פלוגתייהו פוטר הפרפרת למעשה קדירה וא"כ היאך פסק הוא כב"ש דגריזמי פרפרת היא שהיא עשויה ממינין הרבה כדלעיל ולא פטרה. סולתא דהוי מעשה קדירה:

א"ר יוסי דברי הכל היא. ולא כדקס"ד דב"ש אסיפא קאי אלא ארישא קאי והכי קתני בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה כדברי ב"ה דהן ת"ק דב"ש ועלה קאמרי ב"ש דהפת לא פטרה את מעשה הקדירה אבל בפרפרת לא נחלקו ודכ"ע סברי דאם בירך על הפרפרת תחילה דלא פטר לא את הפת ולא מעשה קדירה:

רבי אבא בריה דרב פפי בעי. מי שאכל סולת והוא מעשה קדירה או סולת מקליות מז' המינין שטעונין ברכה לאחריה אבל בדעתו לאכול אחריו פת מיד מהו שצריך לברך ברכה אחרונה על הסולתא דבהלכה דלעיל פליגי בה ריב"ל ור' אבא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן ואכלן לפני הסעודה אם הם כדברי' הבאים בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה דאין טעונין ברכה אלא לפניהם אבל לאחריהם ברכת המזון פוטרתן כדפרישית שם ובעי הלכה כדברי מי:

רבנן דקיסרין פשטין לה. דהלכה דצריך לברך בסוף וכר' אבא דלעיל דלא אמרו אלא בבאין בתוך הסעודה אבל בבאין לפני הסעודה לא מהני מה שדעתו לאכול אחריהן פת מיד:

מתני' היו יושבין. לאכול בלא הסיבה ואין זה קביעות לפי שהיו רגילין כשמתועדין חבורת אנשים לאכול היו מסובין על המטות ואוכלין ושותין בהסיבת שמאל:

כל אחד ואחד מברך לעצמו. דאין קביעות סעודה בלא הסיבה:

הסיבו אחד מברך לכולן. וה"ה אם אמרו ניזיל וניכל נהמא בדוכתא פלן אפי' לא הסיבו כהסיבו דמי ואחד מברך לכולן ומצטרפין נמי לזימון:

בתוך המזון כל א' ואחד מברך לעצמו. לפי שאין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין פונה אל המברך אלא לבלוע מה שבפיהם וחיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן:

לאחר המזון. אחר שסיימו מלאכול וזה מיירי בימיהם שהיו נוהגין לסלק השלחן והיו צריכין לחזור ולברך על היין:

אחד מברך לכולם. דמכיון שסיימו מלאכול ליכא סכנה ויכולין לענות אמן לפיכך אחד הוא שמברך בשביל כולם והן עונין אמן:

והוא. המברך על היין הוא מברך על המוגמר שהיו רגילין להביא לפניהם אחר האכילה אבקת רוכלין במחתה על האש לריח טוב ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה אפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך:

אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. לאחר ברכת המזון ולאו מצרכי הסעודה הוא אפ"ה עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שבירך על היין שלאחר המזון מברך על זה דכיון שהתחיל בברכות אחרונות גומרן:

גמ' בשבוע הבן היא מתניתא. בסעודת מילה שנקראת שבוע הבן בהא הוא דקתני דכל שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו ומפני שבסעודה זו וכיוצא בה אין דרך שבעל הבית יושב עמהן אלא עומד עליהן ומשמשן ואחד מהן מברך לכולן ועד שלא הסיבו לא הוי קביעות אבל בעל הבית בתוך ביתו וכלומ' בשאר הימי' שמזמין אורחי' והבעל הבית יושב עמהן בסעודה אין חילוק ואפי' בישבו בלא הסיבה הבעל הבית הוא המברך לכולן:

תני ר' חייא. בתוספתא דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אין אחד מברך לכולן אלא בהסיבו כדמייתי בברייתא דלקמיה:

תני. שם בפ"ד סדר סעודה וכו' וזהו בכל סעודה וסעודה שבעל הבית מזמין לאורחים וגם הוא יושב עמהן וקתני דכל זמן שלא הסיבו כל א' וא' מברך לעצמו:

לידים. ליטול מים לידים כל א' נוטל ידו אחת לקבל בו את הכוס ששותה לפני המזון:

על הראשון. על היין הראשון:

צריך לברך על זה שהביאו בשנית מפני שהראשון אינו קרוי יין שלפני המזון שאינו במקום סעודה ואינו פוטר להשני והיין השני הוא יין שלפני המזון:

ואחד מברך ע"י כולם. לפי שעכשיו הסיבו והוי קביעות:

צריך ליטול שתי ידיו. לאכילה:

ואין רשות לאורח ליכנס אחר שלש פרפראות כלומר זה הסימן הוא שלאחר שהיו מחלקין שלש פעמים פרפראות לכל אחד כבר נשלם מנין האורחין של הסעודה ושוב אין רשות לאורחין אחרים ליכנס לסעודה. ובתוספתא שם הביאי לאחד שלש פרפריות אין לו רשות ליכנס. והלשון קצת דחוק הוא. ובתוספתא כ"י אשר לפני הגי' כמו כאן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס:

תמן תנינן. פ' לולב וערבה:

לא יתיר את סוכתו. לסותרה ושהרי כל היום חובתה:

אבל מוריד הוא את הכלים. הנאים והמצעות נאות שהעלה לתוכה מפני כבוד י"ט האחרון שיראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו בלילה:

צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. אם הוא רוצה לסעוד בסוכה גם בלילי י"ט האחרון אז צריך לפסול הסוכה מבעוד יום באיזה דבר הפוסלה שלא יהא נראה כמוסיף ויושב בסוכה בי"ט האחרון:

צריך לקדש בתוך ביתו. אפילו הוא רוצה לאכול בלילי י"ט האחרון בסוכה מכל מקום לקדש צריך דוקא תוך ביתו מפני שהוא מזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת הזה ואינו שייך לסוכה:

קידש בבית זה וכו'. צריך לקדש פעם אחרת בבית שהוא אוכל דאין קידוש אלא במקום סעודה:

ר' אחא ור' חיננא בשם ר' יהושעיא בשם רב. כצ"ל וכן בסוכה שם גריס בהא בשם רב אלא דגם התם חסר ר' יהושעיא בהאי מילתא ומוכרח מדלקמן דגרסי' להו לתרוייהו מי שסוכתו עריבה עליו ורוצה לאכול גם בלילה בתוכה מקדש וכו' ופליגי ר' אבין ור' מנא בפירושא דמילתייהו דרב ושמואל ר' אבין קאמ' דלא פליגין רב ושמואל דמה דאמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בתוך ביתו וכו' אלמא דיכול לקדש בבית זה ולאכול בבית אחר. כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. כלומר בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש והוא בית אחר מהבית שהוא אוכל אח"כ אלא דעתו היה על אותו הבית בעצמו שהוא אוכל עכשיו והלכך קאמר דיכול לכתחילה לקדש בתוך ביתו על מנת לאכול בסוכה דאין כאן שינוי דעת משעת הקידוש לשעת הסעודה:

ומה דאמר שמואל. אם קידש בבית זה וכו' בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר כלומר לא בבית שהוא אוכל עכשיו אלא שהיה בדעתו לאכול באותו הבית שקידש והוא בית אחר מזה שהוא אוכל ואח"כ נמלך הוא לאכול בבית שהוא אוכל הלכך צריך לקדש פעם אחרת הואיל ובשעת קידוש לא היה בדעתו על אותו הבית:

א"ר מנא. לא היא דהא ע"כ הני תרתי לישני דרב פליגי אהדדי הא דלעיל ר' חייא בר אשי בשם רב דצריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום אלמא דאין לו תקנה אחרת לאכול בה בלילי י"ט האחרון אלא צריך שיפסול אותה ואז יקדש ויאכל שם ואלו להאי לישנא דר' יהושעיא בשם רב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' א"כ ע"כ דס"ל דא"צ לפסול הסוכה דהא איכא תקנתא לקדש בתוך ביתו ולאכול בסוכה והגע עצמך דאם פוסל הוא סוכתו אמאי לא יקדש ויאכל במקום אחד אלא ודאי דפליגי דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והשתא דאתינן להכי לא תימא דרב ושמואל לא פליגי בדינא דקידוש למאי דאמר ר' יהושעיא בשמיה דרב וכדבעי ר' אבין לפרושי למילתייהו אלא דהכי הוא דאתייא דשמואל דס"ל שצריך שיקדש בבית שהוא אוכל כר' חייא דאמר משמיה דרב דאין לו תקנה אחרת לאכול בלילה בסוכה אם לא שפוסלה מבטוד יום ואז יקדש ויאכל שם:

ודר' יהושעיא. משמיה דרב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' אלמא דאיכא תקנתא וא"צ לפוסלה אתיא כר' יהושע בן לוי דאיהו נמי קאמר צריך לקדש בתוך ביתו אם רוצה לאכול בסוכה וש"מ דמותר לעשות כן והשתא הא דרב בלישנא דר' יהושעיא משמיה ודשמואל פליגי לדינא בקידוש ודלא כר' אבין כך היה נראה לפרש להא דרב מנא דודאי לדידיה לא ס"ל הא דרבי אבין דקאמ' ולא פליגין דהא קאמר אתיא דשמואל וכו' וא"כ פליגי אלא דקשה מאי שייכות האי סוגי' דסוכה להכא ולא אית בה שום איידי דלנקוט לה וכן הא דר' אמי דבתרי' אינו מובן כלל לפי פי' זה הלכך נראה דר' מנא אדר' חייא ודריב"ל דריש הלכה קאמר והכי פירושא דלמאי דתני רב חייא לעיל דאפי' בעל הבית בתוך ביתו אינו מברך לכולם אלא בהסיבו דוקא ואתיא דשמואל כוותיה דקאמר קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת וטעמא משום דבעל הבית הוא המקדש ובודאי בקידוש עצמו אין כאן ספק שמוציא כולם אלא דבברכת יין דקידוש דפוטר את היין שבתוך המזון ג"כ הוא מברך לכולם והשתא לר' חייא דבעי הסיבו דוקא אפי' לבעל הבית א"כ על כרחך דצריך לקדש בבית שאוכלין בו דשם הוא שייך ההסיבה והקביעות וא' מברך לכולם אבל לריב"ל דקאמר לעיל דדווקא באורחין היא מתני' אבל בעה"ב לעולם הוא מברך לכולם ואפי' בלא הסיבו א"כ יכול הוא לקדש בביתו ושם מוציא את כולם בין בקידוש בין בברכת יין ויכול הוא לאכול עם ב"ב בסוכה ושוב א"צ ברכה אחרת על היין והיינו כר' יהושעי' משמי' דרב וזה הפירוש הוא הנכון בהא דרב מנא והשתא שפיר נמי שייכא הא דר' אמי דלקמיה:

זאת אומרת שנחלקין בפירות. שמעינן השתא ממילתיה דרבי מנא דמוקי פלוגתייהו דשמואל ודרב יהושעי' בהך פלוגתא דר' חייא ודריב"ל בדינא דמתני' דהכא בענין אי בעל הבית בעי הסיבה שיברך הוא לכולם א"כ זאת אומרת שנחלקין הן גם בפירות וכלומר דלא תימא דוקא פת בעי הסיבה אבל פירות ויין בכלל וכן שאר דברים לא בעו הסיבה ולעולם אחד מברך לכולן אלא דאינהו נמי בעו הסיבה דהא מדקאמר רבי מנא דטעמא דשמואל משום דס"ל כר' חייא ור' יהושעי' כריב"ל וכדפרישית ש"מ דאף יין בעי היסיבה ולאו דוקא יין אלא ה"ה פירות ושארי דברי' ונחלקין ר' חייא וריב"ל בבעל הבית בתוך ביתו ביין ופירות כמו דנחלקין הן בפת דסתמא דמתני' בפת איירי ועלה קאמרי דדין יין ופירות כמו פת הוא ובבעל הבית חלוקין הן:

שאלו את בן זומא וכו'. תוספתא שם:

אהן דעטיש גו מיכלא. מי שנתעטש בתוך הסעודה אין לומר לו יום יהי לו לאסו ורפואה בשביל סכנת נפש שלא יחנק מתוך שאין בית הבליעה פנוי שהרי אפי' לאמן אמרו שלא יענה בתוך הסעודה מפני הסכנה:

מה בין מוגמר ובין יין. כלומר דמדייק מדלא מחלק במוגמר כמו דמחלק ביין דעל היין שבתוך המזון כל א' וא' מברך לעצמו ועל המוגמר סתמא קאמר והוא אומר וכו' דמשמע דלעולם אחד מברך לכולם ואע"פ שהביאו להמוגמר בתוך הסעודה ממש:

מוגמר כולן מריחין. כלומר כולם מריחין כאחד ושייך ברכה אחת לכול' אבל יין אחד הוא טועם כל א' וא' לעצמו ולפעמים זה טועם אחר זה וצרי' לכל א' וא' ברכה מיהו יין שלאחר המזון הואיל ויכולין לכוין לברכת א' מהן ולענות אמן א' מברך לכולן:

כיון שהעלה עשן. אע"פ שעדיין לא הגיע הריח אצלו צריך לברך:

בעא מיבדוק. רצה לנסות אותו בשאלה זו:

והכתיב ותטמנם בפשתי העץ וכי עצים הן. אלא משום דהן בגבעולין ונראין כעצים וה"נ כן:

שמן לזוהמא. נתן שמן לידו להעביר הזוהמא אינו צריך לברך דלאו הנאה מיקריא:

ואפי' קווי לתוך ידו. שנתן שמן הרבה ונקוה בידו. א"נ אפי' הזוהמא נקוית ונדבקת לתוך ידו אפ"ה אינו אלא להעביר בעלמא:

המרבץ אלינתית. ויש בו שמן אפרסמון ומעלה ריח טוב אפ"ה אינו צריך לברך דאין בריבוץ הבית ממשות הריח:

בר מן אהן מוסכין. והוא המוסק שהוא מזיעת חיה ידוע פיזם בל"א שאומר עליו אשר נתן ריח טוב במיני בשמים דלאו עץ ולא עשב הוא אלא מין הבושם:

מתני' מליח. כל דבר מליח:

שהפת טפילה לו. מוקמינן התם להמתני' באוכל פירות גינוסר שנו שהן פירות מתוקין ביותר ואוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב מתיקות הפירות ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו אוכל עמו הפת והמליח לבדו הוא העיקר והפת טפילה לו:

גמ' עד שלא למדו סעודת מלכים. שלא היו רגילין לאכול למעדנים ועיקר סעודתן היה דבר מליח. כגון דגים מלוחים וכיוצא בהן ולהן אמרו שהמליח הוא העיקר שלא היו אוכלין הפת כ"א מעט לתקן בפיהם המליח אבל במקום שאין עושין עיקר מדברים מלוחים לא בדא אמרו דינא דמתני':

פיתא ופרור. היו לפניו פת ומין מאכל שעושין מפרורי הפת כגון בשמן וכיוצא בו ובטל מהן תואר לחם מברך על הפירור במקום וכו':

שקיזמי. הוא מאכל העשוי משקדי' ומעט קמח ותבלין:

מתני' מברך עליהן שלש ברכות. דסבירא ליה לר"ג דכל שהוא משבעת המינין מברך אחריו ג' ברכות דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי אלא על כל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה:

וחכ"א ברכה אחת. והיא מעין שלש ברכות ועל ענבים תאנים רמונים וזיתים ותמרים מברך על העץ ועל פרי העץ וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה וכן האוכל בח"ל מפירות א"י וברכה זו עצמה מברך על היין אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן וחותם כשאר ברכת פירות ז' מינין על הארץ וכו' ועל כל דבר הנעשה מחמשת מינין דגן במקום על העץ ועל פרי העץ אומר על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה:

אפילו אכל שלק. של ירק והוא מזונו שסומך עליו למזון מברך עליו ג' ברכות דואכלת ושבעת על כל מאי דאכיל קאי והלכה כחכמים שאין מברכין ג' ברכות אלא על הלחם בלבד ועל שבעת המינין מברך ברכה אחת מעין ג' ועל כל שאר דברים בורא נפשות רבות וחסרונם פי' חסרונם כמו לחם ומים שא"א להתקיי' בלתי הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים ולא נבראו כ"א לתענוג ולתוספת טובה ומפני שיש בברכה זו שני ענינים הוי ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך כדאמר הכא לעיל בהלכה א' שחותם בא"י חי העולמים:

השותה מים לצמאו. דוקא לצמאו אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה אינו מברך כלום:

ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן. מברך לפני שתיית המים ואין הלכה כר"ט אלא לפניהם מברך שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות:

גמ' ובא לאכול במערבה צריך לברך. פעם אחרת לפי שבתחלה לא היה דעתו כ"א לאכול ממזרחה:

צריך לברך. עוד על יין חדש:

שינוי יין. ושניהן מן הישן או מן החדש:

שינוי מקום. בירך במקום אחד ושינה מקומו צריך לברך פעם אחרת כשישתה שם:

הסיע. הסיח דעתו מלשתות ונמלך כמי שהוא שינוי מקום:

על כל חבית וחבית שהי' פותח. אפי' שתיהם מיין חדש או מיין ישן:

חוץ ממי דקרים. ששותין אותן לרפואה כדאמרי' בפ' שמנה שרצים:

ולכל מים שהוא צמא להן. אם צמא הוא לשתות מברך על כל מים ואפי' הן לרפואה:

שהן דוקרין את המרה. לפי שמשלשלין הרבה:

שהן יוצאין מבין שני דקלים. שיש בא"י ומעין היוצא מביניהן הן לרפואה:

הדרן עלך כיצד מברכין