מתני' הרואה מקום שנעשו בו נסי' לישראל. כגון מעברות ים סוף ונחלי ארנון ומעברות הירדן ואבן שישב עליה משה רבינו ע"ה כשעשה מלחמה. בעמלק ודומיהן. ואניסא דרבים מחייבי כולי עלמא לברוכי ואניסא דיחיד איהו חייב לברוכי ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובנו ובן בנו חייבים לברך ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות דכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה:

גמ' מתני' בנסי ישראל. דוקא בנסים שנעשו לכל ישראל:

אבל בנסי יחידי וכו' אין אחר צריך לברך אלא הוא בעצמו דוקא:

ונסי שבטים. נס שנעשו לשבט אחד מן השבטים מהו שיברך וקאמר דתליא בפלוגתא דתנאי דפליגי בפ"ק דהוריות אם שבט אחד איקרי קהל וכרבים דמי או לא:

מ"ד כל השבטים כולן דוקא איקרי קהל א"צ לברך:

ראה פרת. א' מד' נהרות שמברכין עליהן כדתנן במתני' לקמן:

מקום שנוטלין ממנו עפר. מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם עד שנותנין עליה עפר ממקום ההוא והוא סימן השמד ומקללותיה של בבל היא:

ברוך גוזר. שגזר להשמידה ומקיים:

צריך לומר אתה. ברוך אתה ה':

א"צ לומר אתה. אלא ברוך ה' וגו':

אזלין מיעבד שלמא. לעשות להם סדר ושיהא שלום ביניהם לאלו עיירות שבדרום:

לא מצינו. למלל ולספר כחו וגבורתו של הקב"ה:

כגון אני וחבירי. כלומר דדריש להכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו מי שיוכל להשמיע כל תהלתו הוא ימלל כגון אני וחבירי כך אמר דוד ור' אבון אמר כמשמעות פשט הכתוב מי ימלל מי יוכל למלל גבורות ה' ומי יוכל להשמיע כל תהלתו:

תרגם יעקב כפר נבורייא בצור. להמקרא לך דומיה תהלה סמא דכולא סוף כל דבר משתוקא השתיקה היא התהלה לך משל למרגלית דאין לך ערך וכל שאתה משבח לה כך וכך ערכה אתה פוגמה:

תני. בתוספתא פ"ו. הפותח. הברכה ביו"ד ה"א ברוך אתה ה' וכך הוא חותם במקום שיש בה חתימה הרי זה חכם שכך הוא נכון:

באל"ף למ"ד. באלהינו ואינו אומר ה' הרי זה בור שלא זכר כלל להשם הנכבד:

הרי זה בינוני. דמיהת חתם בה' והכל הולך אחר החתימה אבל להפך הרי זו דרך אחרת מינות נזרקה בו שלא רצה לחתום במה שפתח:

לכו ושאלו את אדם הראשון. כלומר מפסוק המדבר באדם הראשון לכו ולמדו:

והכתיב בראשית ברא אלהים. ולא כתיב אלהים ברא בראשית א"נ דטעות הפוקרין היתה דאלהים לשון רבים הוא והשיב להן דלפי הטעות שלכם היה צריך לכתוב בראו וכתיב ברא:

מאדם ואילך בצלמנו כדמותינו וכו'. ולשון זה משתמש על מאדם ואילך שהבריאה היא בשותפות אב ואם ועם כל זה א"א לשניהן שיולידו בלא רצונו ית':

בסיליוס קיסר אגושטוס. ושלשתן תוארים באדם אחד הן:

חזרו ושאלו וכו'. דהאי קרא בבריאה משתעי ולפיכך אמר לתלמידיו האומן הבנאי וארכין טיקנטן הממונה על הבונים והכל על האומן הגדול הוא:

אלהים דיבר. בקדשו:

בכל מיני קריבות. אם שנראה לך רחוק וגבוה מעולמו בכמה וכמה ריחוקים קרוב הוא לשמוע תפלתך ומתקרב אלך בכל מיני קרבות:

תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. כאלו עומד לפניו ית' כביכול כאדם המשיח באזן חבירו והוא שומע:

כפה לאזן. כגון הפה להאזן:

ארבע שיטין. ארבע מיני דרשות בענין זה לארבעה אלו דחשיב לקמן שהצילן הקב"ה בהיותם בתכלית הסכנה:

תמן קמת לך. שם הייתי עומד עליך להצילך ע"י כן והכא וכי לית אנא קאים לך:

שמא מכניסו. כלומר עדיין ספק הוא אם מכניסו לפניו אם מניחו מבחוץ אבל הקב"ה אינו כן אלא כל אשר יקרא בשם ה' ימלט בודאי:

מחמתה. מחמין של טבריא ופגעו בו הרומיים:

מן דסופיינוס. מאנשי שר העיר שהיה שמו סופיינוס:

ופנינה. והפנו ממנו והלך לו לשלום ובערב באו הרומיים אצל השר ואמרו לו עד מתי אתה עומד על צד היהודים האלו:

ומה עבדתון ליה. אם עשיתם לו איזה טובה בשביל כך והשיבו די לו כי פנינו מאתו ופטרנו אותו לשלום:

ארכון. דיין ושופט:

אלכסנדרוס פנה אלכסנדריאה. בדין הוא שאלכסנדרוס אחד יפנה ויפטור את השני שהוא כשמו:

אשכח. המצאתם כפלוני שהוא מטריח אותי ביותר:

עד דצווח ליה וכו'. בעוד שהוא צווח להפטרון שיושיענו ואם שהוא על פתח חצירו עד שהוא יוצא החרב עוברת על צווארו של זה והורגתו:

קוזמקלוטר. הוא הקיסר המושל בכיפה:

מה אתון בעין. מן האכסניא העלוב הזה שאיני יודע להיכן ילך ואמרו לו וכי אתה אכסנאי עלוב הם הן שיפה לקרותם אכסניא עלובה שיש שהמה כאן וטעות ע"ז שלהם בבבל וכו' אבל אתה יהודי כל מקום שאתה הולך אלהיך עמך והוא עונה אותך בכל עת:

פיסקא. מקום שנעקרה וכו':

ותחזיר לב עובדיה לעובדך חסר כאן וה"ג בתוספתא. ובחוצה לארץ אין צריך לומר כן מפני שרובה גוים. ועלה קאמר טעמא. ולא נמצא מתפלל על עובדי ע"ז אם יאמר כן:

אף בח"ל צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנ' אז אהפיך אל עמים שפה ברורה והיינו כדדריש ר' יוחנן לקמיה:

כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון. הקרי הוא יחבר ויבחר כתיב ודריש ליה כי מי אשר ירצה יבוחר אל הקב"ה ויחובר אל ישראל ויתוספו עליהם כשיתגיירו אל כל החיים אלא כל זמן שהם חיים יש להם בטחון לבא ולהתגייר שכל זמן וכו':

תני. בתוספתא שם:

כי מי יחובר וגו' אפילו וכו' יהיה מי שיהיה יחובר אל ה' וישוב אליו ואפי' אותם שפשטו ידיהם בבית המקדש מיהת אינן נידונין ועליהן הוא אומר וישנו וגו':

קטני עכו"ם. שלא היה בהן כח לעשות רעה לישראל וכן שאר חיילותיו של נבוכדנצר הרשע שלא היה להם חלק בפשיטות ידו בזבול הן הן אשר אין חיין ואין נדונין אבל אותם שפשטו ידיהם בזבול אין להם תקנה בתשובה פליגי על ר' אחא:

מזבלין. עובדים לעבודת ע"ז:

הרואה את הכושי. תוספתא שם:

הגיחור. אדם הרבה רו"ש בלעז:

לווקן. לבן יותר מדאי:

הכיפח. ארוך ביותר ופרצופו שמוט ומכוער הוא:

מתניתין. ברייתא דוקא כשהיו שלימים כשנולדו ונשתנו אח"כ מברך דיין האמת:

מה אמר אבקסטא. ובפ"ק דע"ז אבסקנטה. מלשון נשיאת חן וכבוד אפסארוונט"ה בלעז כלומר וכי אמר לה באיזה לשון כבוד לא אמר אלא שבח להבורא ברוך וכו':

זו דרכו וכו'. בתמיה:

כגון ההן פופסדוס. ובע"ז גריס פסוורוס והוא קרן זוית מלשון פסי"א בלע"ז כשאדם פוגע בחבירו במקום צר אומר פסאוור"א:

ברוך חכם הרזים. שנתן חכמה ובינה להתרנגול להבחין בין יום ובין לילה על דרך מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה והוא תרנגול כדצווחין ליה ברומי:

הרואה אוכלוסין וכו'. תוספתא שם:

וכן הוא אומר זכור כי תשגיא פעלו. וזהו אורח טוב שהוא מגדיל פעלו של בעה"ב ומשורר ומספר בשבחו:

מתני' על הזיקים. כוכבא דשביט והוא היורה כחץ ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמו שהוא פותח הרקיע א"נ תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות:

הזועות. מזדעזעות ורעידת הארץ:

רעמים. קול הנשמע בעננים שהם שופכים מים זה לזה ומחמימו' שבתוך העננים העולה מקיטור הארץ כשנשפכין המים לתוכן פתאום בא הקול וזהו הרעם וכמה דתימא לקול תתו המון מים בשמים:

ועל הרוחות. שבאים בסערה וזעף ואינם מצוים אלא לפרקים:

ברוך שכחו מלא העולם. לפי שאלו נראים ונשמעים למרחוק ואי בעי מברך עושה מעשה בראשית שכל אלו מעשה בראשית הם כדכתיב ברקים למטר עשה וגו' אבל על ההרים וגבעות וכו' אינו מברך כ"א עושה מעשה בראשית דוקא דלא מצי לברוכי עלייהו שכחו מלא עולם שאינן נראין כ"א כל אחד ואחד במקומו:

הים הגדול. ים אוקיינוס שמקיף את העולם ומתוך גדלו וחשיבותו קבעו ברכה לעצמו ברוך שעשה את הים הגדול:

לפרקים משלשיס יום לשלשיסם יום וכן בהרים וגבעות וכו' מל' יום לל' יום:

על הגשמים. אם יש לו ולאחרים שדות מברך הטוב והמטיב דהכי משמע הטוב לדידיה והמטיב לאחריני ואם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו ואם אין לו שדה כלל אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו':

ועל בשורות טובות. שהן טובות לו ולאחרים הטוב והמטיב ואם הן לו לבדו אומר שהחיינו:

גמ' מתריעין על הזועות. שהם מפילין הבנינים והורגים מתענין ומתריעין עליהם:

אין עבר ההן זיקא בכסיל. האי כוכבא דשביט אם עובר הוא במזל כסיל מחריב העולם:

והאנן חמיין ליה ועבר וא"ל אי אפשר אלא או למעלה או למטה ממנו ונראה כמו שעבר ואינו כן:

חכים אנא בשקקי שמיא. מכיר ויודע אני לשווקי השמים ושביליהן כמו שאני מכיר בשוקא דנהרדעא עירי:

אלא על שם. דכתיב מי יספר שחקים בחכמה ובחכמתו הבין והסתכל בשבילי דשמיא:

בעון תרומת ומעשרות. אם אין מפרישין אותן כתיקנן ולפי שהן מצות התלוין בארץ וכדדריש מן המקראות:

אפילון. רוצה הוא להפיל עולמו ולהחריבו וזהו סימן רעידת הארץ:

כי יגיע גיא הרים אל אצל. וסיפיה דקרא ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה וזה היה מפני המחלוקת שערער על הכהונה והיה רוצה להכנס לפניס ולהקטיר קטרת:

אין רעש אלא סימן הפסק מלכות אחת:

עוד יש בהן. גם בהן עצמן יש איזה צורך לרפואה:

זבוב לצירעה. למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחו עליו:

פשפש לעלוקתא. למי שבלע עלוקה מין שרץ רפואתו לכתוש לפשפש ולהשקותו במים:

נחש לחפפי'. מין שחין כותש נחש ומניחו עליו:

שבלון. הוא שבלול לימצ"א:

לחזיות. הוא מכה על גב היד או גב הרגל:

סממית. עכביש לעקרב לעקיצת עקרב כותש סממית ומניחה עליו:

דיו פעם אחת. לברך על כל היום:

מה אנן קיימין אם בטורדין. כלומר במה אנן קיימין הא דאמרו פעם אחת בברכה לכל היום דוקא אם בטורדין הן זה אחר זה כל היום אז די בברכה אחת אבל אם במפסיקין הן שנתפזרו העננים בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לברך על כל אחת ואחת:

חייליה דר' יוסי. ראיה וסייעתא דיליה מן הדא:

דתנינן. בתוספתא סוף פ"ה היה יושב וכו':

אתא. וכן כי אתא ר' אחא ור' חנינא אמרו ג"כ בשם ר' יוסי הכי:

בבית ספירריא. בחדר שמשימין בו כלי סיפוקו ותשמישו של הבית ולפעמים יש שם כלים מטונפים כגון עביט של מי רגלים וכיוצא ואינו יכול לברך על הרעמים ששמע או על הברקים:

יצא. צריך הוא לצאת ולברך:

היה יושב בתוך ביתו ערום. ואין לו במה להפסיק ולכסות עצמו מהו שיעשה הבית כמו מלבוש. ושיוציא ראשו חוץ לחלון ויברך וכן אם יושב במגדל מהו שיעשה לו המגדל כמין מלבוש ויוציא ראשו לחוץ ממנו ולא איפשיטא הבעיא. יעטוף משלהי ליה. עושה אותו עיף וחלוש כמה דאת אמר בהתעטף עלי רוחי:

שלא במשקל. יותר חזק מן הראוי במשקל:

שהיה קוסמיקון. שולט בכל העולם ובכח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעי':

בגין דאנא חמר בשביל שאני מחמר אחר חמורים במשאות ועולה לירושלם בכל שנה מהו שצריך אני לקרוע בכל שנה ושנה כדין הרואה ירושלים בחורבנה:

נון תלוי. כתיב במנשה אם זכה כשחזר בתשובה הוא בן משה ואם לאו הוא בן למנשה שעבד ע"ז:

כומר היה לע"ז. ומפני מה האריך ימים כל כך כדכתיב עד גלות הארץ:

חד פינך. קערה אחת של סולת:

חד בר פחין. אדם ריק וגרוע:

בגין חיי. בשביל פרנסתי:

קומוס. ממונה על האוצרות שלו:

והא כתיב עד יום גלות הארץ. היה הוא ובניו כהנים לשבט הדני:

סנקליטין. השרים והממונים:

הרואה את החמה בתקופתה. מקום שהיא חוזרת שם לתחלת הקיפה היא שעת תליית המאורות שאז התחילה להקיף ולשמש והוא בראש מחזור גדול מכ"ח שנה שאז היא באה לתקופה הראשונה שהיא תקופת ניסן שנופלת בתחלת ליל רביעי:

ואת הלבנה בתקופתה. בגבורתה. ולקמן מפרש לה:

ואת הרקיע בטיהרו כדמפרש רב חונה הדא דתימר בימות הגשמים דעלה קאי כלומר כשהגשמים מצוים ויורד מטר כל ג' ימים כדמסיים ובלבד לאחר שלשה ימים ואח"כ כשנושב רוח צפונית נראה רקיע בטיהרו. הה"ד ועתה לא ראו אור. בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם:

עד איכן. נקרא בחידושה:

עד שתראה בחצי המטה. עד שנראה אור בחצי המטה שלה שאז עבר חידושה:

הא. כלומר הא שמעינן דכל י"ד יום צריך לברך דלא נתמלא פגימתה עד י"ד יום וכל י"ד יום נקראת בחידושה:

בתפלה. איידי דמיירי בברכת מחדש חדשים קאמר דבתפלת מוסף של ר"ח אומר ג"כ מקדש ישראל ומחדש חדשים:

וראשי חדשים. דעל הרוב עדיין אין הלבנה נראית כלל בר"ח:

והשיאנו. בתפלת מוסף:

להזכיר בה זמן. ותתן לנו את יום ראש חודש הזה:

תני רבי הושעיא. טעמא דהך ברייתא דלעיל מפרש דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים מכאן רמז שמברכין על החמה בתקופתה וזהו ושנים שאינו אלא משנים ולשנים וירמז על הלבנה וחידושה מלמועדים שר"ח ומועדים למהלך הלבנה מתחשבין:

כל ימיו של רשב"י. היה זכותו מגין על הדור ולא היה צריך להראות הקשת בענן:

יקרב. זכות אברהם מאצלו כלומר מזמנו ועד זמני:

ואין לא. ואם לא יספיק זכותו יצרף אחיה השילוני עמי ואני מקרב כולי עלמא לעולם הבא:

וכי מה ראוי לסמוך בשורות טובות לגשמים. כלומר מפני מה שנו בשורות טובות אחר גשמים דנהי דכך הוא דברכת שתיהם הטוב והמטיב הוא מכל מקום היה להם להקדים בשורות טובות שהם בכל זמן והגשמים אינן יפים אלא בעתם וקאמר ר' לוי על שם הכתוב דכך כתיב מים קרים וגו' ברישא והדר כתיב ושמועה טובה מארץ מרחק:

בתחלה כדי רביעה. כלומר בזמן הראשון של גשמים כמו ששנינו בפ"ק דתענית זמן רביעה ראשונה ורביעה שניה ובראשונה אם ירדו כדי לרבעות את הארץ מברכין ולקמן מפרש לה כמה הוא כדי רביעה:

ובסוף. ברביעה שניה כדי שיודחו פניה של הקרקע שהיא נמסית מן הגשמים וכמו שהודחו פניה הויא:

כדי שתשרה המגופה. של חבית וקס"ד שירדו כל כך כדי שתשרה המגופה של החבית במי גשמים והיינו דמתמה עלה ויש מגופה נשרית במי גשמים שיורדין על הארץ זה דבר שאי אפשר:

אלא רואין אותה כאלו היא שרויה. כלומר שיורדין כל כך עד שרואין את הארץ כאלו הוא שרויה שיכולין לעשות ממנה מגופת חבית מבלי תוספת מים אחרים:

ולבסוף אפילו כל שהוא. דקסבר הואיל וכבר ירדו קצת גשמים ברביעה ראשונה הלכך ברביעה שניה אפי' בכל שהו סגי:

להפסיק תענית נאמרה. כל אלו השיעורין לא נאמרו אלא לענין הפסק תענית שאם היו מתענין על הגשמים וירדו להם כל כך כדאמר בתחילה וכו' מפסיקין ולא מתענין:

ורב אדא בר אבימי צ"ל:

לא מסתברא. אלא דלענין ברכה נאמרו אלו השיעורין והשיב הן ולר' חזקיה השיב דלענין הפסק תענית נאמרו וא"ל ר' חזקיה למה אמרת ליה לר' תנחום הין הכין דלענין ברכה נאמרו והשיב דבשיטת רבי שלי אמרתי כן לר' תנחום ועל זה שאל רבי מנא ומנו רביה וא"ל ר' זעירא הוא רבו וא"ל ר' מנא ואם כן הלא אנן אמרינן לעיל דר' יוסי בשם ר' זעירא קאמר להפסק תענית נאמרה ולא כרב אדא בר אבימי משמיה:

שאת ממניען זו מזו. כצ"ל וכך הוא בפ"ק דתענית. שאתה מונע טיפה א' מטיפה אחרת שלא יהא נוגעין זו בזו כדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא לשון מניעה וגרעון כד"א ונגרע מערכך:

וכמה גשמים ירדו וכו'. תוספתא פ"ק דתענית:

מלא כלי. אם הם ממלאין הכלי המחזיק ג' טפחים:

בתחלה. ברביעה ראשונה:

שורשי תאנים רכים. הם מתחלחלין ובוקעין אפי' בקרקע קשה כצור:

אלא לפי חיסומה. היינו שפתה כלומר מלמעלה בלבד ולשון המשנה הוא פי"ו דכלים הסלין של עץ משיחסום ויקנב וכן הרבה במשנה והוא מענין לא תחסום שור:

א"כ מה יעשו שורשי חרוב ושקמה. שהן עמוקים הרבה בארץ ומהיכן הן שותין:

לרגעים אשקנה. לרגע שתצטרך ולכל מין ומין כפי מה שהוא:

ראה זול בא לעולם וכו'. מפני שהן טובה לו ולכל העולם:

מת והורישו. אומר ג"כ ברוך הטוב ומטיב אם יש עוד יורש שיורש עמו:

מתני' בנה בית חדש וקנה כלים חדשים. בין יש לו כיוצא בהם בין אין לו כיוצא בהן מברך שהחיינו:

על הרעה מעין הטובה. שהוא עכשיו רעה אע"פ שיש בה מעין הטובה שתבא אח"כ מחמת רעה זו אפ"ה מברך דיין האמת כפי שהיא עכשיו כגון ששטף נהר תבואתו של שנה זו אע"פ שמחמת זה רוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות השתא מיהא רעה היא:

ועל הטובה מעין הרעה. כגון דאשכח מציאה אע"פ שיש בה מעין הרעה דאי שמע בה מלכא מלקי ליה ושקיל מיניה השתא מיהא טובה הוא ומברך הטוב ומטיב:

הצועק לשעבר. המתפלל על מה שכבר עבר ה"ז תפלת שוא דמאי דהוה הוה:

גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא חדשים ממש אלא אפי' הן שחקים כאלו הם חדשים לו מברך עליהם:

קנה. כלים אומר שהחיינו ואם ניתן לו במתנה דהויא טובת המקבל וטובת הנותן דיש לו הנאה במה שנותן לזה אומר הטוב והמטיב:

העושה סוכה לעצמו. תוספתא פ"ו העושה כל המצות צריך לברך העושה סוכה לעצמו וכו'. משהוא מברך עליה לילי י"ט הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה. דכיון דלא מפסקי לילות מימים כולהו כחדא יומא אריכתא דמיא אבל בלולב הואיל דאינו נוהג בלילות כבימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא:

רב הונא אמר בשעת עשייתן. דשמא לא יזדמן לו לעשותה. חוץ מתקיעה. דאינו מברך אלא אחר התקיעה דבשעת התקיעה א"א לו לברך וכן טבילה וקודם לכן לא דאכתי גברא לא חזי לברך:

וי"א קידושין בבעילה. אם מקדש האשה בביאה אין לו לברך כ"א אח"כ דקודם לכן לא דשמא לא תתרצה לו ובשעת בעילה אי אפשר לברך:

אית לך חוריי. יש לך עוד אחרת שיוצאת מן הכלל דקאמר שמואל בשעת עשייתן וברכת מצוה זו א"א לברך עליה אלא קודם עשייתה וזו היא תפילין של ראש כדלקמן:

תפילין של יד עד שלא יחלוץ. כלומר ודאי דתפילין של יד הרי היא ככל המצות לשמואל דמברך עליה כל שעת עשייתה עד שלא יחלוץ:

ושל ראש. אלא בתפלה של ראש הוא דאמינא דאין לברך עליה אלא עד שלא ייבה כלומר עד שלא יביא עליו ויהדקן בראשו וטעמא דכיון דלכתחילה צריך לברך עוד ברכה אחרת על של ראש מצות תפילין ואפי' אם כבר בירך על של יד להניח והשתא על כרחך דמברך על של ראש קודם שמניח או שמהדקן על ראשו דאלת"ה א"כ לפעמים משכחת לה דאינו מקיים לברכה זו על של ראש כדמסיק ואזיל:

לא ייבה מן דייבה הא ייבה. כלומר ואם לא יברך על של ראש עד שלא יביא עליו א"כ אחר שייבה עליו הא כבר הביא עליו ומשכחת לה לפעמים דאינו מברך עליה כלל שהרי על של יד הא אמרינן דיכול לברך עליהן כל זמן שהיא עליו עד שלא יחלוץ דנקרא שעת עשייה ובשלמא אי אמרינן דעל של ראש מברך קודם לעשייה א"כ לעולם מצינו שתי ברכות דאם כבר בירך להניח על של יד מברך עוד על של ראש על מצות ואם עדיין לא בירך על של יד הרי יש לו לברך כל זמן שלא יחלוץ וברכת של ראש ודאי אינה פוטרת לשל יד דהא כבר נתחייב בברכת של יד מקודם ועוד דברכת של ראש היא על גמר המצוה ולפיכך אומר על מצות וברכת של יד היא להניח וא"כ עדיין לא בירך על מצותה ופשיטא שצריך לברך על של יד כל זמן שלא יחלוץ ויש כאן שתי ברכות אבל אם אמרינן דגם על של ראש אינו מברך קודם עשייה כ"א אחר שהניח והדקן על ראשו מעתה תו לא משכחת לה שתי ברכות כ"א בחד צד והיינו אם כבר בירך על של יד דאז ודאי מברך גם על של ראש אבל אם עדיין לא בירך על של יד והמתין עד שהניח ולשמואל יש לו לעשות כן לכתחילה דשעת עשי' בעינן א"כ שוב אינו מברך על של ראש אלא בברכה אחת סגי דהא ברכת להניח שייך על שתיהן ופוטרת ג"כ לשל ראש ומכיון דבעינן שתי ברכות על כרחך דמברך על של ראש קודם עשייה ושפיר משכחת לה שתי ברכות לעולם וכדאמרן:

עובר לשחוט. קודם שישחוט:

משישחוט למה שמא וכו' ונמצאת ברכה לבטלה:

מעתה אי חיישינן להכי א"כ משיבדוק הסימנין. כלומר אף לאחר שיבדוק הסימנין והן נשחטין כתיקנן ניחוש שמא ימצא איזו טרפות בבני מעיים ומשני חזקת בני מעיים כשרים הן כל זמן דלא אתיליד בהו ריעותא כדתני בברייתא שחטה וכו':

וחושש. וניחוש שמא ניקבו. דהא נטלו קודם בדיקה וקאמר ר' בא בשם רבנן דתמן בני מעיים בחזקת כושר כצ"ל וכן הוא בפ"ח דתרומות ובפ"ג דביצה ותיבות היא מתניתא יהודה בן פזי בטעות הדפוס ניתקו למעלה ובשורה שנייה שייכים הם כדלקמן:

פיסקא הצועק לשעבר וכו'. דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר היא מתניתא ובכאן שייכי' שתי תיבות אלו וכן הוא בב"ר פ' ויצא. כלומר הא דקתני היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד זכר ה"ז תפלת שוא דוקא ביושבת על המשבר הא קודם לכן יצלי דכל זמן שאינה יושבת על המשבר יכול הוא להשתנות וכאן שייך יהודה בן פזי וכך הוא בב"ר אמר יהודה בן פזי אף היושבת על המשבר יכול להשתנות על שם הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל מה יוצר הזה לאחר שיצר את הכד שוברו ועושה אף אני עושה כן אפי' על המשבר:

מאחר שנתפללה רחל. ואמרה יוסף ה' לי בן אחר נעשית נקבה:

מנביאות הראשונות היתה. שידעה שלא יולד ליעקב כ"א עוד אחד והתפללה שיהיה ממנה:

היה בא בדרך. ותנן שלא יאמר יה"ר שלא יהיה בתוך ביתי ומהו אומר כששמע קול צווחה בעיר:

בטוח אני שאין אלו בתוך ביתי. זה מותר לו לומר דאינו דרך תפלה אלא שמראה עצמו נכון לבו בטוח בה':

מתני' אחת בכניסתו. שיכנס לשלום ואחת ביציאתו שיצא לשלום:

שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. בכניסתו אומר שתכניסני לכרך זה לשלום נכנס אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום הרי זה שתים בכניסתו בקש לצאת אומר שתוציאני מכרך זה לשלום לאחר שיצא אומר מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום וכל כך למה מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה:

גמ' בכניסתו וכו'. הדא דאמר במדורת עכו"ם. בכרך שעכו"ם דרין בתוכו דשכיחא היזיקא אבל במקום ישראל א"צ לברך:

אם היה במקום שהורגין שם. שדנין דיני נפשות אפי' בכרך שדרין ישראל צריך לברך דשמא לא ימצא מי שילמד עליו זכות:

הדא אמרה במרחץ שהיא ניסוקת. ויש חלל תחתיה אומר משריפת האש:

במרחץ שאינה ניסוקת. תחתיה כ"א שרוחצין עצמן במים חמין בלבד:

אינה טעונה עמידה. ומתפלל אפילו כשהוא יושב:

מתני' חייב אדם וכו'. כלומר כשמברך דיין האמת על הרעה חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב ומטיב על הטובה:

וביצר רע. בשעת עברה וכעס והאף שכל זה הוא יצר רע:

ד"א בכל מאדך בכל מדה. המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות:

לא יקל אדם את ראשו. לא ינהג קלות ראש כנגד שער המזרח חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית במזרח לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער המזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם והיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין אבל בבית שני היו שתי פרוכרת זה לפנים מזה:

ובאפונדתו. אזור חלול שנותנים בו מעות פ"א בגד שלובש על בשרו לקבל הזיע' שלא לטנף שאר הבגדים וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו:

קפנדריא. ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:

ורקיקה. אסורה בהר הבית מק"ו ממנעל מה מנעל שאינו דרך בזיון אסו' רקיק' שהיא דרך בזיון לא כל שכן:

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם. במס' תענית בפ"ב אמרינן עונין אמן במקדש והמברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם כך היו אומרים במקדש ראשון והעונין אחריהם אומרים בשכמל"ו ומשקלקלו המינין הכופרים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה התקינו עזרא וסיעתו שיהו אומרים ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם להוציא מלב המיני':

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם. בשמו של הקב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם וכי תימא בועז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה ת"ש מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון ולא ברכו אלא שבשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו ולא גמרינן מיניה ת"ש ואומר אל תבוז כי זקנה אמך אל תבוז את בועז לאמר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך פעמים שמבטלין ד"ת כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו זהו רצונו של מקום שנאמר בקש שלום ורדפהו מותר להפר דברי תורה ולעשות דבר הנראה אסור מפני השלום:

גמ' לעולם ידך על העליונה. בין לדין בין לרחמים לפיכך מברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה:

כשהוא נותן דימוס. רחמים:

ספקולה. גזר דין:

ששטף בדינו. שטף למדת הדין יותר מן הראוי:

אבל הקב"ה אינו כן. לפי שהדין שלו הוא רחמים שלפעמים בא לכפרת עון או כיוצא בו לטובתו של האדם:

באלהים. כל מקום שנאמר אלהים הוא דין וה' הוא רחמים:

בנין אב שבכולם. דמפורש ביה בהדיא כן:

עשה מאהבה עשה מיראה. כלומר אף שתעשה דבר מאהבת השם מ"מ תשים ג"כ יראת רוממותו נגד פניך א"נ עשה מאהבה במצות עשה ועשה מיראה שתזהר לפרוש מהל"ת:

שאם באת לשנוא. התורה והמצוה ולהשליך אחרי גוך:

שאם באת לבעט. ולעבור על הל"ת:

שבעה פרושים הן. גרסי' לה בסוף פ"ה דסוטה ובבלי שם פ"ג ומפרש לה התם בענין אחר:

טעין מצוותיה על כתפיה. להראות עצמו לבריות:

אקיף לי. המתן לי מעט שאני רוצה לעשות מצוה ואין לי פנאי לדבר עמך:

ומקזז חדא בחדא. שהוא מקיז ומנכה העבירה נגד המצוה וחושב בדעתו שהמצוה תכפר על העבירה:

מאן דאית לי מה. מהמיעוט שיש לי איזה דבר מה אנא מנכה לעשות ממנה מצוה:

הי דא חובתה עבדית. הגידו לי איזו עבירה עשיתי ואעשה מצוה כנגדה וכולן להתראות ולהתגדר בהן:

ומצאת את לבבו. שתי לבות שאף יצה"ר שלו החזירוהו לטוב:

והפשיר עמו וכרות עמו הברית וגו'. כצ"ל וכן הוא בסוטה היצה"ר עשה פשרה ושלום עמו ודרש וכרות עמו הברית אדלעיל ומצאת את לבבו וגו' ואע"פ דפשטיה דקרא על הקב"ה נאמר שכרת עם אברהם:

אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו. כלומר לעשות שלום עמו והרגו כפה אותו לעשות רצון בוראו:

הוה מיתדון קומי. היה נידון לפניו:

רחתת. הגיע עונתה של ק"ש והתחיל לקרות ושחק:

או חרש. או מכשף אתה לעשות כישוף ביסורין שלא תרגיש בהן דהן הדברים שאתה מדבר ושוחק אתה או מבעט ביסורין אתה באלו הדברים ומשחק להכעיסני:

רחמתיה וכו'. אלו שני הדברים קיימתי אבל השלישי עדיין לא בא לידי לקיימו ועכשיו שבא לידי וג"כ הגיע זמן ק"ש ולא עברתי מלקיים גם ובכל נפשי ובשביל כך אני קורא ק"ש ושמח בחלקי שנפל לי לקיים הדבר בעונתו:

אותו ואת תורתו. לירא מן התורה ולומדיה בכלל:

פיסקא לא יקל אדם את ראשו וכו'. תני המטיל מים וכו' כלומר אפי' לצד צפון שביהודה ומפני שירושלים בצפונה של ארץ יהודה היא הלכך במטיל מים לא חששו להפוך פניו לצד צפון אבל המיסך את רגליו לא יגלה עצמו נגד צפון שהיא נגד ירושלים אלא הופך פניו שיהא פירועו כנגד דרום:

הדא דאמר מתניתא. הא דשנינו בהך ברייתא היינו דוקא אם מן הצופים ולפנים והוא מקום שיכולין לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו:

תני. אידך המיסך את רגליו ביהודה:

אלא לצדדים. צפון ודרום:

בשעת המקדש. שנו:

תני. בתוספתא פ"ו:

שמור רגלך. שלא יהיה אבק עליהם:

מה אם נעילה. נעילת מנעל:

תני. תוספתא שם:

וקבל כתיב. כלפי מעלה שהסכימו בב"ד של מעלה:

אף המעשרות. בבית שני שמעצמן קבלו עליהן כדתנינן לקמן פ"ג דדמאי והסכימו בב"ד שלמעלה שנא' השיאו את כל המעשר וגו':

דבר שאי אפשר לו לומר דיי. שאין בו למותרות בעיני המקבלין והוא ברכה של רוב גשמים ולפיכך דריש רב עד שיבלו שפתותיכם וכו' וזהו תוספת ברכה וכל כך הרבה עד שיאמרו דיינו ברכות והובא זה לקמן בפ"ג דתענית בהלכה ז' ודריש מכאן שאין מתפללין על רוב הטובה:

רבי נתן מסרס קראי הפרו וכו'. ומפרש ר' חלקיה טעמיה דדריש הכי העושה תורתו עתים ולא בקביעות תמיד הרי זה מיפר ברית הכתוב אצל התורה אם לא בריתי יומם ולילה וגו' דעל התורה הכתוב מדבר:

הלל הזקן היה אומר. מקרא הזה משמועה רעה לא יירא וגו':

בשעה דמכנשין. בשעה שמכניסין ד"ת שאין חכמי הדור מרביצין את התורה:

בדר. אתה תפזר אותה להתלמידים:

כנוש. ולא תטול שררה עליהם:

ואם לאו כנוש. ולא תטיל ד"ת לבזיון:

כל פיטטיא. דברים בטלים בישין בר מפיטטיא דאורייתא דאינון טבין דכל זמן שהוא הוגה בהם מוצא בהם טעם:

כל כדבייא בישין וכדבייא דאורייתא טבין. כצ"ל. וכך הוא במדרש רבה. שבתורה יכול הוא לכזב ולומר לא שניתי מסכת זו או פרק זה:

כיון שהפליג דעתו ממנה. וכך הן דברי תורה כיון שמסיח דעתו מהתורה הולכת לאיש אחר שהחזיק בה ומתחכם יותר מזה שעזבה:

תני. תוספתא שם:

מה טעם וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. בניך הב' מיותר הוא הלכך דריש ביה דעל תלמידי חכמים קאמר שהן מרבים שלום בעולם:

הדרן עלך הרואה וסליקא לך מסכת ברכות: