מתני' חומר בקדש מבתרומה. אחת עשר מעלות עשו חכמים לקדש יותר על התרומה כדקחשיב בפרקין וכבר פירשתי במתני' דסוף פרק דלעיל דשש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות לא עשאום אלא לקדש בלבד וטעמא דבאלו האחרונות לית בהו דררא דטומאה דאורייתא:

שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה. אפילו הכלי הגדול שמטבילין בתוכו טהור הוא מטבילין בתוכו כלים הטמאים לתרומה:

אבל לא בקדש. אם הכלי הגדול טהור הוא אין מטבילין בתוכו כלים טמאים לקדש וטעמא גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד והרי אינו מעורב למקוה הוא דהא תנן בפ"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי ולא במקוה. אבל אם היה הכלי הגדול טמא מטבילין בתוכו כלים אפי' לקדש דמגו דסלקא טבילה לכולא גופיה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה:

אחוריים ותוך ובית צביעה. הא דאמרי' דיש חילוק בין אחוריים דכלי ובין תוכו ובית צביעה וזהו בית אצבע שבעובי שפתיו שאוחזין בו דקי"ל כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ובית צביעתו טהורין המשקין שבתוכן משום דטומאת משקין לטמא כלים אינה אלא מדרבנן וזהו דוקא בתרומה אבל לא בקדש שבקדש אם נטמאו אחוריו נטמא הכל וגם תוכו ובית הצביעה:

הנושא את המדרס נושא את התרומה. כאחד הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס הזב. אבל לא את הקדש אע"פ שלא נגע בו ומשום מעשה שהיה כדפרישית בפרק דלעיל בהלכה ה' ולא גזרו אלא במדרס ובקדש כמעשה שהיה וזהו לכתחלה דוקא אבל אם עבר ונשא הואיל ולא נגע בקדש הרי הקדש טהור:

בגדי אוכלי תרומה. אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות אפי' כן עשו אותן כמדרס לקדש כדתנן בסוף פרק דלעיל:

לא כמדת הקדש מדת התרומה. בטבילת הכלים לענין חציצה:

שבקדש. אם הכלי יש בו קשר וצריך להטבילו מתיר את הקשר שלא יהא חציצה ומנגב אם לח הוא שלא יהיה לחלוחיתו חוצץ ומטבילו ואח"כ קושרו כבתחלה:

ובתרומה אם ירצה קושרו. כלומר מניחו כשהוא מקושר ואחר כך מטבילו דבתרומה אין בכך כלום:

גמ' ר' חייה בשם ר' יוחנן. קאמר טעמא שהחמירו בקדש יותר מבתרומה מפני שאוכלי תרומה הכהנים זריזין הן ומאליהן הן נזהרין אבל אוכלי קדש שניתנה אף להבעלים כגון קדשים קלים אינן זריזין הן:

והדא היא מעלה. בתמיה אלו דבר שהוא שוה בזה ובזה והייתי אומר טמא בזה וטהור בזה ודא היא מעלה שפיר היה מפני שעשו מעלה בקדש יותר מבתרומה אבל כשאתה אומר שהטעם שבקדש אינן זריזין כמו האוכלי תרומה א"כ לאו משום מעלה דאיכא בקדש וקשיא אמאי חשבו לזה בהני מעלות שבקדש יותר מבתרומה:

א"ל תיפתר במזוקק לקדש. כלומר לעולם דעיקר טעמא שאמרו אין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש מפני שאוכלי קדש אינם זריזין כמו כהנים אוכלי תרומה והא דקא חשיב לה במעלות הקדש תיפתר כגון שהוא מזוקק לאכילת קדש שאין לו לאכול עכשיו אלא קדש והשתא שפיר הוא דקחשיב לה במעלות שבקדש שהרי מה שאמרו כהנים זריזין הם אינו אלא משום שנוהגין לאכול בתרומה ורגילין הן בזריזות בשמירת טהרה וכשהן מטבילין כלים רואין שתהא הטבילה כתקנה ולפיכך נמי אומר שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה שזריזין הן לראות שתעלה הטבילה אף להכלי הנתון בתוך הכלי וזה שהוא מזוקק לקדש שאין לו לאכול ד"א מסתבר' הוה שהוא ג"כ רגיל בטהר' וזריז הוא כמו אלו אוכלי תרומה ואפ"ה אין מטבילין כלים בתוך הכלי' לקדש א"כ ע"כ משום דמעלה עשו בקדש:

אם היה דבר טמא כבד כליטרא. אם היה הכלי טמא כבד כמו ליטרא אחת אין מטבילין אותו בתוך הכלי וכלומר דמפרש טעמא שאין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש היא מפני כבידו של הכלי הפנימי מכביד על החיצון ואיכא חציצה ואם היה כבד כמו ליטרא אז אין מטבילין אותו בתוך הכלי:

אבא שאול אומר וכו' וגרגותני. הוא סל גדול. ובתוספתא רפ"ג לא גריס כן וגריס בקדש נותן לתוך הסל או לתוך הגרגותני ומטביל אבא שאול אומר כך היו עושין בתרומה אבל לא בקדש:

שניהן אמרו דבר אחד. בענין טבילה דחיישינן משום חציצה היכא דאיכא למיחש שלא באו המים לשם:

דתנינן תמן. בפ"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים דבמקום אחיזתו לא באו המים:

וכשהוא מדיח את ידיו. בתחלה במים טהורין לפי שהמים שעל ידיו מתחברין למי המקוה ואין כאן חציצה:

ר"ש אומר. אעפ"כ צריך שירפם כדי שיבא בהן המים ולא סגי בהדחה בלבד והיינו דקאמר שניהן אמרו דבר אחד דכמו דאבא שאול חייש לכבידו של כלי שלא יהא חוצץ ולא מהני לומר שידיח בתחלה הכלי הפנימי במים כך לר"ש דלא מהני הדחה:

אמר רבי יוחנן. הדר אמר ר' יוחנן מסתברא היא לומר דאפי' כן לאו ממש דבר אחד הוא שאמרו אלא דר' שמעון יודה לאבא שאול שכבידו של כלי חוצץ אבל אבא שאול לא יודה לר"ש דלא תהני הדחה במים בתחלה דאיכא למימר כי קאמר אבא שאול אין מטבילין כלים בתוך כלים אף בסל וגרגותני וטעמא דכבידו של כלי חוצץ היינו בשלא הדיח אבל אם הדיח להכלי הפנימי במים תחלה מהני:

מתניתא. דקחשיב להא דכלים בתוך כלים במעלות הקדש דר"מ היא דקאמר לקמן שלש עשרה מעלות בקדש והיינו י"א מעלות דשנינו בפרקין ועוד הא דשנינו בפרק דלעיל נוטלין לידים וכו' ולתרומה אבל לקדש מטבילין וכן להא דשנינו שם טבל והוחזק לתרומה אסור לקדש וחשיב להו נמי במעלות:

אבל דברי חכמים עושין כן. להטביל בסל וגרגותני אפי' בקדש. וכתנא קמא דהתוספתא שהבאתי לעיל:

שאין בית צביעה וכו'. להא דתנינן במתניתין אחורים וכו' מפרש לפי שלא חילקו בין אחורים ובית צביעה לתוך הקדש שכלי קדש כולן דין תוך להן וכמו שאם נטמא תוך הכלי הכל טמא כך בכלי קדש אפי' נטמאו האחוריים הכל טמא:

מעשה וכו'. ונתנו לבם לפלפל בתחלה כמה מעלות בקדש והטעם שהתחילו בזה לפי שכל עיקר של עיבור השנה היא כדי לשמור זמן הפסח כדדרשינן משמור את חדש האביב וכו' וצריכין לזכור הלכות אכילת הקדש ואכילת הפסח וכיצד נזהרין בו ואע"פ שאלו התנאים רובן היו אחר החורבן לזכר עשו כן לזכור זמן אכילת הפסח כדמצינו בהרבה מקומות מכיוצא בזה:

ר"מ אומר שלש עשרה. טעמיה כדלעיל:

שתים עשרה. קחשיב י"א דפרקין וחדא מפרק דלעיל דלקדש מטבילין ואידך דהוחזק לא קחשיב משום דההיא אף בתרומה כן דהוחזק למעשר אסור לתרומה:

שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר הרבה יותר ממך שימשתי אותו ולא שמעתי זה ממנו:

אלכסנדרי לא מתו הוא. כמו לא מטו הוא כלומר ודאי דבריו כן הן דלא מטו דבריו מדברי ר"ע וקראו אותו אלכסנדרי על שם שהיה משם:

ועמדו משם בנשיקה ובאהבה ובחיבה. והראו חיבתן דכל מאן דלא הוה ליה גולתא חבריה קטע פלגא וכו'. ולמה הוון עבדין כן בפעם הזאת משום דהוון כולהון דרשין בשעתא ההוא להדין פסוקא מן שבעה פנים שכל אחד ואחד היה דורש לו פנים בפרשת אשירה נא לידידי וגו' ויש בענין זה ג"כ שבעה פסוקים וכל א' ואחד משבעה זקנים הללו היה דורש פנים אחד הרי שבע שבע אפין ומפני שתחלת ענין הפסוקים מדבר בידידות הכרם והן היו יושבין ככרם כדאמרי' כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה דרשו בזה הפסוק ובפסוקים שלאחריו באותו הענין ולפיכך עשו זה להראות ידידות ואחוה ביניהן:

וקלסין לאחרייא. והיו משבחין לאחר כלומר לאחד שהיה שם וכמו איל אחר וממנין השבעה זקנים והוא דרש מה שמצא פנים למקרא הזה והוטב בעיניהם ואמרו עליו שר"ש בן יוחי הוה דהוא סתם ר' שמעון:

ולמה הוון דחקין מעתה הדא מילתא. דעיבור השנה משום דהוון דרשין מימר לאלו סמיכות המקראות אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור שיהא בזמנו ולפיכך צריך לפעמים לעבר את השנה ואמרין וכו':

מי אתו מיזלי. כשרצו להלוך ממקום שהיו מתאספין אמרין באו ונעשה מעשה להראות זכרון שעשינו והיה שם חד כיף דשייש. כיפת אבן של שייש והיה כל אחד ואחד נוטל חד מסמר של ברזל וקבע בתוכו ונעשה להם נס שהיה יורד ושוקע כהדין לישת עיסה אחת ועד כדון מיתקרי להאי כיפא כיפא דמסמרא:

בית צביעה שאמרו. במתני' בכל מקום שהוא בין בחלק הפנימי של הכלי בין מבחוץ כדרך שנקיי הדעת עושין לאחוז בו ולא בהכלי עצמו:

איפשר לומר בנגוב. כלומר אין לומר שהוא נגוב לגמרי וכי אפשר לומר כן שהרי אין סתם ידים מיטמאות בנגוב וליכא למיחש למידי לטמא אף בקדש:

אבל. כלומר באמת א"א לומר ג"כ במלוא הכלי משקה שהרי מכיון שנגע בו טימאוהו דאם מלא משקה הוא אינו יכול ליזהר שלא ליגע במקום המשקה ומאי קא משמע לן פשיטא דחוששין אף בבית הצביעה של הכלי:

אלא כי אנן קיימין. שהוצרכו לומר לחשוש לבית הצביעה בקדש במלוכלך ידו או הבית הצביעה במקצת במשקה שבזה אמרו לחשוש אף לבית הצביעה:

כמשקה בית מטבחייא. דתנינן בפ"ח דעדיות שהדם והשמן שהם בבית המטבחיים שבעזרה טהורין הן וכמה דאת אמר תמן גבי משקה בית מטבחייא דדוקא במקומן בעזרה טהורין הן אבל אם יצאו לחוץ טמאין וכדר' יהושע בן לוי דלקמן:

וכה. והכי נמי בענין משקה שעל בית הצביעה במקום שאמרו טהורין דוקא כשהן במקומן אבל טמאין במקום אחר אם ירדו מבית הצביעה ולהלן:

רבי סימון בשם ריב"ל וכו'. לפי שלא טיהרו אותן אלא במקומן בעזרה:

והא תנינן. בברייתא משקה וכו' בקדושתן הן ואינו מטמאין:

אמר ר' יוסה קיימה ר' סימון. הוא בעצמו תירצה ור' חיננא אמר שר' סימון בשם ריב"ל תירצה דברייתא מיירי כשיצאו חוץ לעזרה וחזרו וקמ"ל דבקדושתן הן אע"פ שנשתהו מעט מבחוץ:

ניטמא משקה העליון. שבבית המטבחייא והיה שותת ויורד לחוץ:

חד אמר. מה שבמקומו טהור ומה שירד למטן לחוץ טמא שלא טהרו אלא אותו שבפנים ואחרינא אמר הואיל והוא בא מכח טהרה שמן מבפנים שותת הוא ויורד אף מה שבלמטן בחוץ טהור:

הדא דאת אמר. שמשקה בית מטבחייא טהורין מלקבל טומאה דוקא שנטמאו באוכלין שאינה אלא מדרבנן אבל אם נטמאו בשרץ שהיא טומאה מדאורייתא אף משקה בית מטבחייא טמאין:

תמן תנינן. בפכ"ה דכלים כל הכלים וכו'. כדפרישית במתני':

ר' טרפון אומר לעריבה גדילה של עץ. בה אמרו שיש לה בית צביעה ולפי שבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביעה לאחוריים שאם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אותו בבית הצביעה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה:

ר"ע אומר לכוסות. אף לכוסות יש להן בית הצביעה:

ר"מ אומר לידים טמאות וטהורות. לשתיהן אמרו שיש דין בית הצביעה לטמאות כדאמרן ולטהורות כדמפרש ר' יוסי דקאמר לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד כיצד היו ידיו טהורות ומשקה טופח עליהם ואחורי הכוס טמאים ואחזו בבית צביעתו אינו חושש שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס אבל כשידיו טמאות ס"ל לר' יוסי דחיישינן שמא לא יהא נזהר כל כך ויגע בכוס עצמו:

וכר' מאיר וכו'. השתא מפרש מה דפשיטא לן ומה דאיכא למיספק לכל חד וחד דלר"מ דקאמר לידים הטמאות נמי אמרו יש בית הצביעה ואם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין:

משקה לחוץ ע"ג הכוס. כלומר ויש משקה לחוץ ע"ג הכוס שהוא באחוריו ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן:

שאין משקה מיטמא מן היד לטמאה את הכוס. כלומר שאין חוששין שמא נגע בידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס ועכשיו יטמאו המשקין מן היד לטמא את הכוס דמכיון שאחזו בבית צביעתו אין חוששין לכך:

כשם וכו'. אלא הא דקא מיבעי לן אליבא דר"מ אי נימא כשם שאין חוששין שהמשקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס משום דאמרינן לא נגעו ידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס כך אין חוששין נמי בזה ולומר שהמשקה מיטמא מן היד לטמא ככר במקום אחר וכלומר דכשם שתולין שלא נגעו ידיו הטמאות בהמשקה שבאחוריו לענין לטמא את הכוס כך אנו תולין לענין לטמא הככר במקום אחר או דילמא דוקא לענין הכוס עצמו הוא דמקילין לתלות ולומר כן דמכיון שאחזו בבית צביעתו נזהר הוא שלא ליגע באחוריו במקום המשקה אבל לענין מקום אחר אפשר שאינו נזהר כל כך ושמא נגע אחר כך במשקה שבאחוריו ומטמא המשקה מן היד אם נגע בככר שבמקום אחר:

נשמיעינה מן הדא. ברייתא משקין טהורין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן. ובתוספתא דכלים בב"ב בפרק שלישי נשנו מדינים אלו וקצתם בנוסחא אחרת. קתני מיהת שאם נגע בהן ככר טמא טימאן ולאיזה דבר טימאן לא לטמא ככר במקום אחר כלומר ודאי דלענין לטמא אחרים נמי טימאן שהמשקין הטמאין לעולם תחלה הן ומטמאין לאחרים ודייקינן מדקתני נתונין בקרקע מפני שהן ע"ג הקרקע הא ע"ג הכוס לא והיינו שהמשקין נתונין באחורי הכוס אם נגע ככר או איזה דבר טמא בכוס או בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע במקום המשקה שבאחוריו או על גביו דהיינו אחוריו ואינו מטמא למקום אחר ש"מ דלענין לטמא למקום אחר נמי לא חיישינן שמא נגע במקום המשקה כמו שאין חוששין לענין לטמא את הכוס:

אלא משקה וכו'. כלומר אלא דאכתי איכא למיבעי לאידך גיסא שהמשקה נתון על גב היד וידיו טהורות ואחזו להכוס בבית צביעתו ואחורי הכוס טמאין אי נימא דאפילו כן אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את היד וכלומר דכאן נמי לא חיישינן שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וטימאו למשקה שע"ג היד לטמא את היד:

נישמעינה. לזה מן הדא דתנינן בסיפא שם משקין טמאין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טהור ניטמא:

לא אמר אלא ככר הא יד לא. כלומר מדלא קתני רבותא טפי דאפי' ביד משכחת לה והיינו במשקין טמאין שנתונין על אחורי הכוס ואחזו בבית צביעתו ניטמא היד שמא נגע במקום המשקה ומאי אמרת דאי בכה"ג לא חיישינן כדקאמרינן לעיל א"כ מינה נמי שמעינן איפכא דאם ידיו טהורות ומשקין נתונין ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וכדי לטמא את המשחה שע"ג היד לטמא את היד כללא דמלתא דבכל מקום דאיכא למיתלי שמא לא נגע היד בטומאה תלינן הואיל דטומאה זו אינו אלא מדרבנן:

וכר' יוסי וכו'. השתא מהדר למישקל ולמיטרי אליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו להקל בענין אחזו בבית הצביעה אלא לידים הטהורות בלבד ואם היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים ומשקה נתון ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן שאין חוששין שהמשקה שע"ג היד מיטמא מן הכוס והיינו מאחוריו וכדי לטמא את היד דהיינו הא דאמר ר' יוסי דלזה הקילו ואמרו יש להם בית צביעה ולומר דתולין שלא נגע אלא בבית צביעתו ולא נגע באחורי הכוס:

וכשם וכו'. אלא הא דקא מיבעיא לן אליבא דר' יוסי כדמיבעיא לעיל אליבא דר"מ אם לענין לטמא ככר במקום אחר נמי תלינן לקולא כשם דתלינן לענין הכוס לטמא את היד:

נישמעינה מן הדא וכו'. וכדפרישית לעיל:

אלא משקה וכו'. לעיל קא מיבעיא ליה אם משקה נתון ע"ג היד וכו' וזהו אליבא דר"מ והכא דקאי אליבא דר' יוסי דס"ל לא אמרו בית צביעה אלא לידים הטהורות מיבעי ליה אם משקה נתון ע"ג הכוס והיינו אחורי ואחזו וכו' אם אפילו כן אמרינן נמי לאידך גיסא הכי. ופשיט ליה נישמעינה וכו' דקתני בהדיא ניטמא:

הנושא את המדרס וכו' מפני מעשה שאירע וכו' ופקקה בסנדלו. והיה טמא מדרס:

ויש מהן וכו' טהור. בנושא את המדרס דלא אמרו אלא דלא ישא לכתחלה ובדיעבד טהור שהרי לא נגע במדרס:

לית הדא אמרה וכו'. וכי לא שמעינן מהכא למיפשט בעיין דסוף פרק דלעיל אם עשו גופו של אוכלי תרומה כזב אצל הקדש או דילמא דוקא בבגדיהן הוא דאמרו ומהכא איכא למיפשט דאין תימר אפי' בגופו עשו אותו כזב א"כ מן הדין ראוי להחמיר כאן אפי' בדיעבד שאפי' עבר ונשא יהא טמא (דנושא המדרס הרי הוא כאלו מאוכלי תרומה שבתרומה מותר לישא מדרס עמה כל זמן שלא נגע בה):

א"ל תיפתר במזוקק לקדש. כלו' דאיירי שרגיל לאכול קדש וזריז בה כדפרישית בריש הלכה ובו לא גזרו בדיעבד שנזהר שלא יגע בקדש ולא מצינו למיפשט מהכא בעלמא:

שלא כמדת הקדש וכו' שבקדש מתיר את החוטין. מהקשר וכו' כדפרישית במתני' וטעמא דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן והן חצין חולקין אותה להקשר וכלומר שפותחין בכל מה שיכולין כדי שיבואו המים בה ואוכלי קדש אינם זריזין לעשות כך לפיכך צריך שיהא מתיר הקשר לגמרי ומנגב ומטביל ולא סמכינן על שיפתח את הקשר מעט:

מתני' כלים הנגמרי' בטהרה. שעשאם חבר ונזהר בהן וגמרן בטהרה אע"פ כן צריכין טבילה לקדש ומשום דחיישינן שמא נפל רוק מפי עם הארץ ונגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח לאחר שנגמר ואז מטמא כדתנן בפ"ז דנדה הזוב והרוק מטמאין כשהן לחין לפיכך הצריכוהו טבילה לקדש ואינו טעון. הערב שמש אבל לא לתרומה:

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש. אם היו פירורין של אוכלין הרבה בהכלי ונגע בהן הפוסל את הקדש ואת התרומה כגון טבול יום או איזו טומאה והן אינן נוגעין זה בזה אפי' אם לא נגע אלא באחת מהן נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. ואף על פי שכל אלו המעלות מדבריהן הן מכל מקום למעלה זו יש רמז ואסמכתא מן הכתוב שבתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת מכאן אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד ואפילו כלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או ע"ג העור אע"פ שאין נוגעין זה בזה כולן כאחת הן לקדש:

הרביעי בקדש פסול. שהשלישי פוסל לרביעי בקדש והחמישי הוא טהור:

והשלישי בתרומה. שני פוסל לשלישי בתרומה והרביעי הוא טהור:

ובתרומה. הדין הוא שאם נטמאת אחת מידיו באיזו טומאה שהיא מדבריהם כגון אוכלין ומשקין טמאין וכיוצא בהן שאין מטמאין את הידים ולא את הגוף היא טמאה וחבירתה טהורה אפילו נגעה ידו הטמאה בידו האחרת והיא נגובה טהורה שאין היד מטמא את חבירתה לתרומה ובקדש אם נגעה בידו השניה מטביל שתיהן שהיד מטמא את חבירתה לפוסלה בנגיעה ואם יש משקה לחלוחית ביד הטמאה מטביל שתיהן אע"פ שלא נגעה יד הטמאה בשניה וכן פוסל אם נגע ביד חבירו לקדש אבל לא לתרומה. והרי עוד ארבע מעלות בקדש שנשנו כאן כבר פירשתי לעיל בתחלת הפרק שעד המעלה הכלי מצרף וכו' נוהגין אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומן הכלי מצרף ואילך אינן נוהגין אלא בקדש בלבד:

גמ' שלא נתתי דעתי לשמרה. שלא יארע בו איזה טומאה שלא מדעתי. כמה גדולים דברי חכמים וכו'. אשמא ניטמא ולאו אדעתיה:

וקשרתי בפי. ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא בשעה שנגמרה המטפחת עדיין היה לח ורוק הנדה מטמא:

החותך משפופרת הקדש וכו'. הובא זה לעיל סוף הפרק:

עד כאן. מהמעלות דקחשיב מיירי בקדש ומקדשי קדשים:

מכאן ואילך בחולין וכו'. כלומר הן ג"כ בכלל דס"ל בענין המעלות שנחשבו מכאן ואילך חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולא בהמעלות שנחשבו ע"כ שאינם אלא בקדש בלבד:

מעדותו של ר"ע היא. האי מעלה דהכלי מצרף וכו' הנשנה במתני' ר"ע דעדיות היא דתנינן תמן רפ"ח דעדיות על הא דקתני שם ברישא העיד ר"ש בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתן שטימא את כולן לפי שהכלי מצרפן כאלו הן גוף אחד ועלה קתני הוסיף ר"ע וכו' וכדמפרש ואזיל והוסיף ר"ע באלו שאפילו אין מונחין בכלי שיש לו תוך מצרפן כדפרישית במתני':

יודעין היו. בלאו עדותו של ר"ע שכלי שרת מחברין מה שניתן לתוכן להיות נחשבין כאחד ומה בא ר"ע להעיד על שירי מנחות וכו' והסלת דקאמר לאשמעינן שאפי' היא משירי מנחות הכל כא' נחשב לענין שאם נגע במקצתו שפסל את כולו:

מפני מה אמרו וכו'. דבשלמא עשרון של מנחה צריכה היא כולה אלא שירי מנחות מ"ט:

מפני שנזקקו לכיליין. הואיל ונזקקו בתחלה לכלי שרת להשימן בתוכן והכלי מחברן:

יודעין היו וכו'. גם זה היו יודעין שהכלי מחבר אף לשירי מנחות ומה בא להעיד על אינך דקאמר הקטרת וכו' דאע"ג דלאו אוכלא ולאו בני קבולי טומאה נינהו קמ"ל דתיבת הקדש מכשרתן ומשוויהו מוכשרין לקבל טומאה:

ניחא סלת וקטרת ולבונה. אלא גחלים בתמיה הא מה שנשתייר הי' מכבדן לאמה כדלקמיה:

תיפתר בגחלים של יה"כ וכו'. כדתנן בפ"ד דיומא בכל יום היה חותה בשל כסף וכו' בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה בתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כהאי דתנינן בתמיד פ"ה נתפזר ממנו כקב גחלים. כשעירה לתוך של שלשת קבין והיה מכבדן לאמה ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליו פסכתר סיר גדול:

אמר ר' מתניה. לעולם בגחלים שבכל יום ושנשתיירו קודם שהיה מכבדן לאמה דוכי סולת וכו' יש להן שיעור שלא יתקדשו אצל זה לענין חיבור דאיירינן ולאו אמרינן דהטעם לשירי מנחות מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי בגחלים מפני שנזקקו לכליין בהמחתה שהיה חותה בתחלה ואף מה שנשתייר הכלי מחברן:

קומץ מנחה מהו שיקרב בשני כלים. וקס"ד דהכי קא מיבעיא אם היה בכלי אחד וחלקו להקריבו בשני כלים:

התיב ר' חנן. מאי קא מיבעיא ליה והא תנינן הכלי מצרף וקס"ד דלענין הקרבה קאמר ואין תימר שקומץ קרב בשני כלים אע"פ שהקדישו בכלי אחד קשיא וליידא מילה תנינן הכלי מצרף לאיזה דבר ליבעי צירוף הרי יכול לחלקו ולהקריבו בשני כלים וא"כ לא יהא זה אלא כמי שחלקו בידים להקריבו בשני כלים אלא לאו דה"ק הכלי מצרף שאפילו נחלק לשנים מצרף למיחשביה כאחד ומקריבו באותו כלי אחד וא"כ ש"מ שאין לחלקו להקריבו בשני כלים:

אמר ר' אלעזר מדרומייא. מהא לאו ראיה דהרי לא כן אמר ר' יוסי וכו' לעיל דטעמא שאמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי הא דקתני הכלי מצרף בשנזקקו בתחלה בכלי אחד ועלה הוא דקתני הכלי מצרף שאע"פ שלאח"כ נחלק לשנים הכלי מצרפן וכי קא מיבעיא ליה לר' בון בר חייה בשלא נזקקו בתחלה בכלי אחד אלא שבתחלה נתנו להקומץ בשני כלים ומהו שיקריבו כך:

אמר רבי מתנייה וכי סלת וכו' לא בכמה כלים הן קרבין. בתמיה והרי סלת בתחלה נותן עשרון בכלי וקומץ ונותן בכלי שרת אחר וכן הקטרת נותנה בבזך מתוך הכלי. וחופן מזה וכן הלבונה שנתונה אח"כ מתוך הכלי על המנחה להקריבה והגחלים מהמחתה שחתה מעל המזבח למחתה אחרת כדתנינן והובא לעיל:

ואת אמר הכלי מצרף. ולענין מאי יהא הצירוף אלא דלא כדסלקא אדעתך דלענין הקרבה קאי דלא איירינן אלא לענין טומאה שאם נגעה באחד מהן הכלי מצרף ונטמאו כולן כדקתני בהאי מתני' דעדיות והכא נמי הכלי מצרף דקתני במתני' לענין טומאה מתפרשא:

כהנא שאל לרבנן דתמן. בבבל:

מנחה חלוקה בגסה. הכלי שנותנין בו העשרון ובוללין שם ונקראת גסה או ביסא ואם חלקו והניחו ונטמאת זו אם ניטמאת זו וממתני' דקתני הכלי מצרף ליכא למיפשט דשמא היכא דנגעי בהדדי מיירי:

אמרו ליה נטמאת זו ניטמאת זו. דהכלי מצרף תנן ולא קתני מחבר ומצרף משמע אע"פ שאין נוגעות זו בזו מצרפן להיות כאחת:

וקפצה טומאה. וכי קפצה טומאה מזו לזו הרי אינן נוגעות:

אמרון ליה. אין וקפצה טומאה דלהכי אמרינן הכלי מצרף:

אפילו אחרת בנתיים. אם אפי' יש אחרת בין ב' החלקים מצטרפין לטומאה:

אמרו ליה. אין אפי' יש אחרת בנתיים מצטרפין:

קומץ מזו לזו. אם יכול לקמוץ מזו על זו דצירוף מדאורייתא ול"ש לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה עושה הצירוף כאלו נוגעין זו בזו או דילמא צירוף מדרבנן הוא ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן:

א"ל שמועה לא שמענו. בזה אבל משנה שנינו כהאי דתנינן תמן בפ"ג דמנחות שתי מנחות וכו' אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנתערבו זו בצד זו ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב כשירות ואם לאו פסולות דכתיב מסלתה ולא מסלת חבירתה וש"מ דכי יכול לקמוץ כשירות ואע"ג דהך דמערב לא נגע בקומץ אלמא דצירוף מדאורייתא וכדמסיק וכי אין שיריה של זו מפסיקין לזו ואפ"ה מהני צירוף:

אתא ר' יעקב בר אחא וכו'. וקאמר בשם ר' יוחנן בהדיא קומץ וכו' וכן ניטמאת וכו' והאמצטית שבנתיים לא נטמאת. ופריך לא כן תני כף אחת וכו' ואם כן הכל נעשה כאחת ואף האמצעית:

אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו. אסור לשון קשור הוא כלומר מה שקשור וצריך לכלי והואיל מה שבאמצע א"צ לכלי שאינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אינו מצטרף נמי לטומאה:

צריד של מנחות. לשון יבש כלומר אלו הקרטין סלת שלא נתערב בהן שמן ונשארו יבשין וקי"ל דחיבת הקדש מכשיר לקבל טומאה אע"פ שלא הוכשר במשקה ומיבעיא ליה מהו שיעשה מנין אם למנות בו ראשון ושני לטומאה כדרך שמונין בדבר המוכשר במשקה ג"כ מהניא חיבת הקדש או דילמא לאיפסולי גופיה היא דמהניא אבל לא למנות ראשון ושני:

התיב ר' אלעזר והכתיב וכו'. ויטמא היינו נמי לטמא אחרים ועושה מנין ואת שאין טומאתו ע"י הכשר מים אלא ע"י חיבת הקדש אינו עושה מנין שיהא מטמא נמי לאחרים ולמנות בו ראשון ושני:

הרי נבלת עוף הטהור. שאינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה אחרת כדתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף הטהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בכביצה וכו' ומשני שאני נבילת עוף הטהור מפני שסופה לטמא טומאה חמורה שהיא מטמאה בגדים בכזית בבית הבליעה כדתנינן שם:

מאי כדון. מאי הוי עלה:

מכל האוכל. כתיב את שטומאתו משום אוכל כלומר שהטומאה באה עליו כשאר אוכל וזהו ע"י הכשר עושה מנין יצא זה שאין טומאתו באה אלא משום חיבת הקדש. ובבבני פ"ב דחולין דף ל"ו ול"ז נשארה הבעיא בתיקו וה"ז ספק אם האוכל שניטמא בלא הכשר משקה אלא מחמת חיבת הקדש נוגע באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר:

האוכל אוכל שלישי בתרומה. שבתרומה השני עושה שלישי ונקרא פסול שאינו מטמא לרביעי וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה והאוכלו נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול אבל מותר ליגע בתרומה שלא עשו מעלה אלא באכילה:

ר' שמואל בר רב יצחק בעי. הקשה על הא דקאמר בשם רבי:

מה. מאי האי דקאמרת וכי רבי כר"א דטהרות ס"ל ולא כר' יהושע:

דתנינן תמן. בפ"ב דטהרות ר"א אומר האוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה שני ושלישי נעשה שלישי וטעמיה דר"א שהרי מצינו אוכל חמור מן המאכל דאלו נבלת עוף הטהור בחוץ לא מטמא ואלו האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל שמאכל ור' יהושע פליג עליה שם וקאמר דמנבלת עוף לא גמרינן דחידוש הוא אלא דמצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה מטמא ואוכל עד דאכיל כחצי פרס ואנו היאך נעשה אוכל כמאכל ולפיכך ס"ל האוכל אוכל ראשון נעשה שני וכן האוכל אוכל שני נעשה שני לפי שמצינו שהשני עושה שני ע"י משקין שהמשקין שנגעו בשני הן נעשין ראשון שהמשקין לעולם נעשו תחלה ועושין שני והאוכל אוכל שלישי נעשה שני לקדש ולא שני לתרומה ובאיזה חולין איירינן בחולין שנעשו לטהרת תרומה דבהו משכחת שלישי דאלו בחולין גרידי אין בהן שלישי והשתא דברי רבי כר"א ודלא כר' יהישע בתמיה והרי הלכה כר' יהושע לגביה דר"א:

דברי הכל היא. כלומר שאני בהאוכל דאף רבי יהושע מודה שאסור לו לאכול בתרומה כדי שיהא בדל מן התרומה וכדפרישית שלא עשו מעלה אלא באכילה וכי קאמר ר' יהושע האוכל אוכל שלישי שני הוא לקדש ולא לתרומה בנגיעה הוא דקאמר:

ודכוותה. ושואל הש"ס אי נימא דכוותה נמי במעשר עשו מעלה שהאוכל אוכל שני במעשר שני יהא נפסל גופו מלאכול במעשר:

נישמעינה מן הדא וחכמים אוסרים במעשר. בפ"א דפרה דתנינן שם כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כגון שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין והידים והכלים שנטמאו במשקין וכיוצא בהן ממה שנשנו בי"ח דבר מטמא הוא את הקודש לעשותו טמא עד שלישי והשלישי פוסל לרביעי ופוסל את התרומה לשלישי דבתרומה השלישי פסול ולא עביד רביעי ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר:

ולא שמיע להו וכו'. מסקנא דפשיטות הבעיא היא דאלו בעלי הבעיא לא שמיע להו הא דקאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו ולענין מאי חכמים אוסרין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר שני ושמעינן דאוכל אוכל שני שהוא טעון ביאת מים מד"ס נפסל גופו מלאכול במעשר:

ודכוותה. אי נימא נמי דהאוכל אוכל רביעי בקדש שנפסל גופו מלאכול בקדש או דילמא מכיון דטומאת רביעי בקדש גופה מעלה יתירה היא לא עשו בה מעלה זו שיהא גם האוכלה נפסל גופו:

נישמעינה מן הדא. דאמר ר' ירמיה בשם ר' בא בר ממל. לקמן בהלכה ג' גבי אונן שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש ונפסל לענין קדש אבל לא לתרומה הדא אמרה וכו' נפסל גופו מלאכול בקדש:

עד כדון. שמענו באוכל בקדשי המקדש המקודשין ממש אם ואפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ג"כ הרי הן כקדש לענין זה:

נישמעינה. לזה:

מן הדא דתנינן תמן. בפ"ב דחולין:

השוחט. בהמה חיה ועוף וכו' כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. כצ"ל. כלומר בלא נטילת ידים וסתם ידים גזרו עליהן להיות שניות לטומאה והכא לא גזרו הואיל ולא הוכשרו ובחולין גרידי לא מיתוקמא שאפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין אלא כדר' אלעזר בשם ר' הושעיה דאמר מתניתא בחולין שנעשו על גב טהרת הקדש מיירי דבהן משכחת לה שלישי כר' יהושע דפ"ב דטהרות כדלעיל והא דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה תרומה לרבותא קאמר דלא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי והא דלא אוקמה בשנעשו על טהרת תרומה משום דהתם בבשר קתני ובתרומה ליכא בשר ואע"ג דקתני חיה וחיה בקדשים ליכא משום דבשר בבשר מיחלף ודרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין ואפי' של חיה בטהרת קדש שאם תתחלף לו בשר קדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה אינה אלא בפירות ובשר בפירי לא מיחלף ולפיכך אין דרך כהנים להתפיס לבשר חולין שלהן בטהרת תרומה:

ר' זעירה וכו' בשם רבי האוכל אוכל שלישי בתרומה וכו'. היינו הך דר' יונתן בשם רבי דלעיל אלא דהני אמוראי מפרשי למילתא דרבי טפי וכדקאמרי ומאי קמ"ל ר' יונתן ור' ינאי בשמיה דרבי ולאו מתניתא היא הא דלעיל בפ"ב דטהרות דקאמר ר' יהושע שהאוכל אוכל שלישי שני לקדש וכו' וכדפרישית לעיל דמודה ר' יהושע דלענין אכילה אף בשלישי בתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה. וה"ה בתרומה שנפסל גופו מלאכול בתרומה והא דקאמר רבי יהושע שני לקדש ולא שני לתרומה היינו בנגיעה כדפרישית לעיל שלא עשו מעלה אלא באכילה ובזה הוא מוסיף ר' ינאי בשם רבי על ר' יונתן בשם רבי דלעיל מיניה דאלו לר' יונתן בשם רבי מספקא לן אם דין זה נוהג אף בחולין שנעשו על טהרת קדש או לא ובעינן למיפשט להא מהאי מתני' דבפ"ב דחולין השוחט בהמה וכו' וכדפרישית ובא ר' ינאי וקאמר משמיה דרבי דבהדיא קאמר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש היא כן:

ומשנינן דאי ממתניתא ה"א בקדשי המקדש המקודשין דוקא:

דרבא אתא מימר לך. ואשמעינן השתא משמיה דרבי רבותא טפי ואפילו בחולין שנעשו על גב הקדש נמי דינן כקדש ממש לענין אכילה שאם אכל שלישי שבהן נפסל גופו לאכילת קדש עד שיטבול:

מתניתא אמרה כן. אכתי מאי קמ"ל הא שמעינן לה נמי ממתני' דספ"ק דטהרות דתנינן שם ככרות הקדש כגון שתי הלחם ולחם הפנים והמנחות וכיוצא בהן שבתוך גומותיהן המים המקודשים שהיו בתוך הגומית שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקדש ניטמא ככר אחד מהן בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כולן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא ככר בככר נגעו כלן נטמאו לפי שחבת הקדש עושה כאלו המשקה שבתוך כל הככר שהיא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו קתני מיהת בתוך גומותיהם המים המקודשים ואי את משכחת לה אלא במים שנעשו על טהרת הקדש דאי במים של קדש עצמו הא קי"ל משקה בי מדבחייא דכיין ולא מטמאין וא"כ ש"מ מהאי מתני' דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש הן והדרא קושיא לדוכתה והא ממתני' שמעינן לה בהדיא והשתא נמי לענין דין האוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הוא כאוכל שלישי שבקדש עצמו ומאי קמ"ל הני אמוראי משמיה דרבי:

באיש לך דאתא מימר לך וכו'. כלומר ומשני וכי הורע בעיניך הא דאתא מימר לך לאשמעינן באוכל או בשותה שלישי בחולין שנעשו על טהרת קדש שעשו משקה שבפיו כמשקה קדש עצמו ולענין נפסל גופו דאמרן ואי מההיא מתני' דככרות הקדש לא שמעי' במשקה שבפיו דהתם המים בגומות שבככרי הקדש הן וכדר' זעירא דאמר כמה דאת אמר תמן בפ"י דפרה דקחשיב התם שהטהור לחטאת עשו אותו כמי חטאת ואפר חטאת כדקתני הטהור לחטאת שנגע במדף טמא לגין של חטאת שנגע במדף טמא וכו' ועוד דקחשיב שם לקמן ומשום מעלת חטאת והכא נמי אשמעינן גבי קדש שעשו משקה שבפיו מחולין שנעשו על טהרת קדש כמשקה קדש ומשום מעלת הקדש:

ר' זעירה ר' יסא וכו'. לישנא אחרינא היא דללישנא קמא דהני אמוראי קאמרי בהדיא משמיה דרבי כשאוכל אוכל שלישי שבתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ולהאי לישנא בתרא דהני אמוראי קאמרי ולא ידעין אין מטי בה בשם רבי דמסופקין היו אם משמיה דרבי אמרו להא דלקמן או סתם אמרו להא:

מתניתא מינה קיימה ומינה תברה. כלומר מהאי מתני' דפ"ב דטהרות בדברי ר' יהושע שאמרנו יש לפרשה בשתי פנים או מינה קיומה והיינו לקיימה כפשטה וכמשמעה וכמו שהיא נשנית לפנינו דקתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ודייקי' מינה כדמפרש ואזיל:

אבל אם נעשה לטהרת קדש נעשה גופו שני אצל הקדש. כלומר לשון שאלה היא וה"ק והשתא אי כפשטה וקיומה דקתני שנעשו על טהרת תרומה ודייק' דדוקא בשנעשו על טהרת תרומה בהא הוא דאמרי' שנעשה גופו שני מיהת לקדש דשם טהרת תרומה נתפסת עליהם שכן דרך לאוכלי חוליהן בטהרה אבל אם נעשו על טהרת קדש בהא היא גופה מספקא לן אם אמרינן נעשה גופו שני אצל הקדש או לא דשמא בטלה דעתו ואין שם טהרת קדש נתפסת עליהם ואין גופו נעשה שני אף לקדש ולדיוקא דדייקינן השתא א"כ מתניתין מיתפרשא בקיומה ולפי פשטה ובחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר לנו בספק אם גופו נעשה שני לקדש או לא וכדאמרן:

מינה תברה. כלומר או לאידך גיסא ואין המתני' מיתפרשת כקיומה וכפשטה אלא חסורי מחסרא היא והכי קתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה שנעשית על טהרת הקדש. ודייקינן השתא הכי בשנעשו על טהרת קדש בהא הוא דאמרי' נעשה גופו שני לקדש ולא שני לתרומה. ובשנעשו לטהרת תרומה דקתני בסיפא ה"ק אבל אם נעשו לטהרת התרומה נעשה גופו שני אצל התרומה ונפסל גופו מלאכול בתרומה וכל שכן אצל הקדש דחמירא דטהרת תרומה אינה טהרה אצל הקדש. והיינו דקאמר מינה תברה שאין המתני' מתפרשת כמו שהיא אלא שצריך להוסיף ולמיתני מה דחסורי מחסרי בה. והנ"מ דאם המתניתין מתפרשת כקיומה א"כ בחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר בספק אם באוכל השלישי שבהן נפסל גופו מלאכול בקדש או לא וכדאמרן. ואם המתני' מתפרשת בתברה שמעי' דאם נעשו על טהרת תרומה גופו נעשה שני אפי' אצל אכילת תרומה וכ"ש אצל אכילת הקדש דחמירי ואם נעשו על טהרת הקדש ואכל השלישי שבהן גופו נעשה שני אצל אכילת הקדש דוקא ולא נעשה שני אצל אכילת תרומה דקילא היא מקדש:

תני ר' יוסי. בתוספתא פ"ג דמכלתין:

מנין לרביעי בקדש וכו'. גרסי' להאי סוגיא בפ"ה דסוטה עד שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקדש ועיקרה דהסוגיא התם היא דשייכא על המתני' בו ביום דרש ר"ע וכל כלי חרש וכו' ושם פירשתי בס"ד והכא אגב גררא דרביעי בקדש הוא דנסבה:

ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו כו'. קתני במתני'. ומייתי עלה פלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ג דלר' יוסי בר' יהודה לפסול בקדש ולא לטמא שתהא פוסל עוד ומתני' כרבי:

מה. ומתמה הש"ס וכי רבי כר' יהושע ס"ל ולא כחכמים דתנינן תמן בפ"ב דידים:

היד מטמא את חבירתה. אם ידו טמאה נגעה בידו שניה שניהן טמאין דברי ר' יהושע וחכ"א אין שני עושה שני:

ודר' יהושע רבא מן דרבי. כלומר דמשני דמילתיה דרבי לא אתיא כרבי יהושע דהא דרבי בקדש דוקא והא דר' יהושע רבותא טפי היא דאפילו בתרומה קאמר היד מטמא את חבירתה ובהא הוא דפליגי חכמים עליה אבל בקדש כרבי ס"ל:

לא שנו. במתני' אלא ידו חבירתה הוא דמטמאה הא אחרת אם נגע ביד חבירו לא ור' יוחנן אמר אפי' יד חבירו מטמאה והיינו שפוסלה לקדש כדפרישית במתני':

ר' ירמיה וכו'. קאמר בשם ר' יוחנן אפילו נגעה בככר מטמאה:

אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדא. דקאמר ר' ירמי' ר' אמי בשמיה וכדמסיק ואזיל:

מה אמר בה עד דלא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר. בתמיה וכלומר דשפיר הוא דעביד דחזר ביה וכי מה אמר בה מעיקרא עד דלא חזר ביה לא אמר אלא לטמא ככר והא ודאי לאו מילתא היא כדלקמיה:

על שם כל הפוסל וכו'. כלומר הא מוכחא האי מילתא על שם ששנינו במסכת ידים שם כל הפוסל את התרומה דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל שלישי בתרומה מטמא את הידים להיות שניות וידים דוקא קתני הא לטמא ככר כולי עלמא מודו שאינו מטמא על שם זה הכלל ששנינו שאין שני עושה שני:

מתני' אוכלין אוכלים נגובים. שלא הוכשרו בידים מסואבות בתרומה וכגון שלא נגע בידיו בהן שתחב לו חבירו בכוש או שתחב הוא בעצמו בכוש לתוך פיו ולא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו:

אבל לא בקדש. אפי' כשהן נגובים ואפילו תחב לו בכוש מפני שחיבת הקדש מכשרתן ואפילו לא הוכשרו:

האונן והמחוסר כפורים שהן אסורין לאכול בקדש וכשיעבור זמן אנינותו וכן מחוסר כפורים שהביא כפרתו שמותרין בקדש צריכין טבילה כשירצו לאכול בקדש ומשום שעד עתה היו אסורין לאכול בקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו ולאו אדעתייהו. ולא עשו מעלה זו אלא באכילה אבל לא בנגיעה ונוגעין הן בקדשים קודם טבילה:

אבל לא לתרומה. שהאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה אע"ג דאין אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מקרא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש זרות אמרתי לך ולא אנינות. והרי מראש הפרק י"א מעלות בקדש נשנו עד כאן וכדפרישית בריש פרקין:

גמ' אמר ר"ח בן אנטיגנס. תוספתא היא בפ"ג דמפרש להמתניתין דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' אבל לא בקדש הא לא שייך זה כלל. דכי יש אוכלין נגובים אצל הקדש והלא תיבת הקדש מכשרתן אע"פ שלא הוכשרו אלא דהכא מיירי שתוחב את החררה של תרומה בשפוד של עץ לתוך פיו וא"ת מאי רבותא הלא פשוטי כלי עץ הוא ובלאו הכי אינו מקבל טומאה ומאי קמ"ל בהא דקתני אוכלין נגובים בתרומה להכי מסיים ואוכל עמה כזית בשר של חולין בידיו מסואבות והשתא שפיר קתני אוכלין נגובים שהבשר של חולין נגוב הוא שאלו היו משקין עליו היו המשקים נעשים ראשונים מחמת הידים כדתנן בפ"ח דפרה כל הפוסלין לתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה והבשר חולין נעשה שני וכשנוגע לתרומה פוסלין אותה והלכך בעינן נגובים ומותר עם התרומה אבל לא בקדש אע"פ שהן נגובים מפני שחיבת הקדש מכשרתן ובמתני' פירשתי דבתרומה לא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו ולא בקדש דבלאו הכי מוכשרין הן מחמת חיבת הקדש. וזהו לענין פירושא דסתמא דמתני' דלא קתני שאוכל עמה דבר של חולין ומתפרשת המתני' כפשטה וכהמפרשים שפירשו כך. ומה דפרישית כאן הוא לפי הברייתא דהתוספתא דקתני ואוכל עמה כזית בשר והוא של חולין דבשר בתרומה ליכא ולפיכך צריך לפירושא דפרישית:

תמן תנינן. בפ"ח דכלים:

היה אוכל דבילה של תרומה בידים מסואבות. והן סתם ידים שלא נטל והן שניות שפוסלות את התרומה:

והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור. או איזה דבר וקתני התם ר"מ מטמא את הדבילה שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו ר' יהודה מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בפיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר. ר' יוסי אומר אם היפך הרוק שבפיו להוציאו לחוץ טמא דלמישדייה קאי ומכשיר ואם לא היפך טהור:

חזקיה אמר לא שנו אלא דבילה. חזקיה לא ס"ל דהטעם מפני הרוק שבפיו משום דלא חשיבא משקה אלא דקסבר דמיירי שיש משקה טופח על ידו ולפיכך דוקא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו כדי שתתלחלח הדבילה וניחא ליה בהמשקה ולפיכך קסבר ר"מ דמכשיר ומטמא התרומה הא שאר כל הדברים דלא ניחא ליה בהמשקה שעל ידו אינו מכשיר:

ר' יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה וכו'. דקסבר דטעמא הויא מפני הרוק שבפיו כדפרישית והלכך אין חילוק בין דבילה לבין שאר כל הדברים:

מתניתא פליגא על חזקיה. רישא דההיא מתני' קשיא על חזקיה דקתני שם מגע טמא מת אדם שנגע בטמא מת שהוא אב הטומאה וזה אדם הנוגע בו נעשה ראשון:

והיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור הטהור טמאוהו. לפי שהמשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו ואע"ג דהאדם עצמו אינו מטמא התנור שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה על ידי המשקה שבפיו נטמא התנור דחכמים גזרו על המשקין שיהו מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב הטומאה והרי זה אומר מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני כדתנן בפרק ח' דפרה:

וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו. דקפיצת פיו אינה מצלת שאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס כדתני בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפי' כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם קתני מיהת במתני' אוכלים ומשקין שבתוך פיו וקשיא לחזקיה כדמסיק ואזיל:

ניחא משקין טמאין. שמטמאין את התנור כדפרישית אלא אוכלין מאיכן הוכשרו שיהו מקבלין טומאה מהאדם לטמא את התנור דהא סתמא אוכלין קתני ומאיכן הוכשרו לא ממשקין שבפיו וקשיא לחזקיה:

תיפתר או בדבילה שמינה. והוכשרה ע"י משקה שעליה או באוכלין שהוכשרו בתחלה עד שהן בחוץ ועדיין משקה טופח עליהן ומטמאין להתנור ע"י המשקין שעליהן דאי לאו הכי אין אוכל מטמא כלי דלא גזרו אלא על המשתין ומטעמא דאמרן:

מתניתא. דידן פליגא על רבי יוחנן דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' ולר"י דס"ל דרוק שבפיו חשיב משקה קשיא הרי הוכשרו ברוק שבפיו ומטמא להתרומה:

פתר לה בזורק. האוכלין לתוך גרונו ואינו נוגע ברוק שבפיו:

אם בזורק. א"כ אפי' בקדש יהא מותר. ומשני בקדש היינו טעמא שמא ישכח ויגע באוכלין והרי ידיו מסואבות:

אם שמא ישכח וכו'. א"כ אפי' בתרומה יהא אסור. ומאי כדון מ"ט התירו בתרומה:

אוכלי תרומה. כהנים זריזין הן ואינו שוכח אבל אוכלי קדש והן הבעלים שאוכלין קדשים קלים אינן זריזין וחיישינן שמא ישכח:

תמן תנינן. בר"פ י"ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט:

ואינו חולק בקדשים לאכול בערב. לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ"ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס"ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:

כאן בשהסיע דעתו. דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה:

אם בשהסיע דעתו. מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:

מאי כדון. ומ"ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה:

הדא אמרה. מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש"מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:

וכא. והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס"ד מעיקרא:

תמן תנינן. בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע"פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ"מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב"ה דקאמרי כמגע טמא מת בש"א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב"ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב"ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:

מה אנן קיימין. לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב"ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':

אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן. השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב"ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב"ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א"כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד"ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב"ש וב"ה דהא לב"ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ"מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב"ש היא:

אין תימר בתרומה אנן קיימין וכו'. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד"ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א"כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד"ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ"מ לדינא מידי:

אמר רבי שמואל וכו'. מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש דל"ק דהיינו טעמון דב"ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב"ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה:

מתני' חומר בתרומ'. השתא קחשיב מה שמצינו חומר בתרומה מבקודש וכדמפרשינן טעמא:

שביהודה. שמשם היו מביאין נסכים ולא מגליל לפי שרצועה של ארץ העמים היתה מפסקת בין גליל ליהודה כדקאמר בגמרא וירושלים בארץ יהודה היא ולא היה אפשר להביא קדש מגליל ליהודה לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים ואפילו משל חברים שבגליל לא היו יכולין להביא לנסכים וביהודה נאמנין אף עמי הארץ על טהרת יין ושמן לנסכים בכל ימות השנה ומשום שמפני חומרתן נזהרין בהן ולא משקרין לפיכך נאמן עם הארץ לומר יין זה טהור והוא לנסכים שמן זה טהור והוא למנחות אבל אם אומר יין ושמן אלו טהורין והן לתרומה אינו נאמן לפי שאין איסור טומאה בתרומה חמיר בעיני ע"ה וחיישינן דלמא משקר בה:

ובשעת הגיתות והבדים. בעת הבציר יין לגת ובעת שעוצרים הזתים בבית הבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה:

עברו הגתות והבדים. לאחר שעבר זמן הבציר וזמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא ע"ה חבית של יין של תרומה או של שמן תרומה לכהן חבר ואמר שהיא טהורה לא יקבלה ממנו בחזקת טהורה שלאחר זמן הגיתות והבדים שוב אינו נאמן:

אבל מניחה. ע"ה שיודע שלאחר גיתות והבדים אין מאמינים אותו מניחה לגת הבאה ואז נותנה לכהן דבאותו זמן נאמן הוא עליה ומקבל החבר ממנו אע"פ שיודע שהוא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים:

ואם אמר וכו'. כלומר ואף בשאר ימות השנה אם הביא ע"ה חבית של תרומה לחבר ואמר לו הפרשתי לתוכה רביעית הלוג קדש נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה. ודוקא לתרומה עצמה אמרו שהוא נאמן בשעת הגיתות והבדים אבל על הכדים ריקנים אינו נאמן לומר טהורין הן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וכן אין נאמן לעולם על כלי ריקם שהוא טהור לקדש:

כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר טבלו לנסכים ועכשיו יש כאן חולין ותרומה וקדש מעורבין זה בזה ובא לומר גם על הכדים שהן טהורין נאמן עליהם אף על הכדים אע"ג דאמרן שאינו נאמן על הכדים ואפילו בשעת הגתות והבדים בכה"ג נאמן הוא על הכל בשעת הגתות והבדים וקודם לזה שבעים יום דמגו דנאמן אקדש נאמן נמי אתרומה ואכדים דגנאי הוא לקדש שיהו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. והא דנקט שבעים יום משום דאורחא דעלמא להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגיתות:

גמ' חומר בתרומה וכו' הא בגליל לא וכו'. כדפרישית במתניתין:

והא תנינן. במנחות בפ"ח כל קרבנות צבור והיחיד דקחשיב שם על הא דקתני וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר וכו' תקועה אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן וקשיא בלא כך אין פסיקייא של כותים מפסקת בתמיה וכלומר וכי אפשר שלא תהיה רצועה של ארץ העמים מפסקת בין מקום רחוק כזה שהוא בין עבר הירדן לבין ירושלים. שבארץ יהודה ואפ"ה מביאין משם שמן למנורה ולמנחות כדקתני התם והיכי אמרת דמהאי טעמא אין מביאין יין ושמן מגליל:

תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם. כלו' לא שמביאין שמן כתוש ממקום רחוק כמו זה דבהא הוה חששא דארץ העמים שביניהם שלא יטמא אלא דהכא מיירי שמביא גרגרי זתים מאותו מקום המובחר וכותשין שם ביהודה להביא השמן למנחות והשתא ליכא חששא דארץ העמים דכל זמן שהזתים לא באו להמעטן והוא הכלי שנותנין בו הזתים שיתחממו כדי שיהו ראויין להוציא שמן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכדתנן ברפ"ט דטהרות זתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן וכו' ולכ"ע עד שלא נתנן לתוך המעטן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכ"ת ליעבדו נמי מגליל כן הא ליתא דאלו זתים שהן מן המובחר יכולין להביאן כשעדיין לא נכתשו ואינם מתקלקלין ואם היו מביאין מן הגליל כך יתקלקלו וצריך לכותשן במקומן ולעשות מהן שמן ומכיון שמקבל טומאה אי אפשר להביא מגליל הואיל וארץ העמים מפסקת:

בן דרום. מדרומה של גליל שהיא ארץ יהודה והביא שמן ואומר מגליל הבאתיה ואין ראוי לנסכים נאמן שהוא להחמיר אבל בן גליל שאמר מדרום הבאתיה וכשר לנסכים אינו נאמן להקל לפי שהוא בן גליל וחזקה שממקומו הביא אותו:

ר' ירמיה סבר מימר. להא דתנינן במתני' ובשעת הגתות והבדים נאמנין אף על התרומה היינו דוקא בתרומה שנעשית על גב טהרת הקדש דמיזהר זהיר בה כקדש עצמו הא על גב עצמה לא מהימן:

אמר ר' יוסה. דלא היא אלא אפילו נעשית על גב טהרת עצמה דתרומה נמי מהימן וטעמא כדפרישית במתני':

פליגא. צ"ל מתניתא פליגא על רבי יוסה. דהא תנינן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ. שרוצה להטבילן כדי לעשות יין ושמן בטהרה והכניסן למערה לטבול בה דיו ר' יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו. מפני שהן עמי הארץ ואין יודעין מליזהר בטבילה ובטהרה וקשיא לרבי יוסה דקאמר דנאמנין הן אפי' בטהרת תרומה עצמה:

פתר לה. ר' יוסה להאי מתני' דטהרות דמיירי שלא בשעת הבד דלא אמרו שנאמנין הם אלא בשעת גיתות והבדים בלבד:

אית לך מימר שלא בשעת הגת. בתמיה דבשלמא בבדדין שייך שפיר לומר שלא בשעת הבד דדרך להמתין משעת מסיקת הזתים מאילן. ומניחן הזתים בכלים לעצור אותן אף לאחר זמן הבד אבל בוצרין הענבים וכי שייך לומר שממתינין משעת הבצירה של הענבים עד לאחר שעת הגת זה ודאי אינו דמתקלקלין הענבים אם לא ידרכו בגת אחר הבצירה מיד וא"כ מסתמא בשעת הגתות והבדים שנינו:

אמר ר' יצחק בר' אלעזר. דאפ"ה יכילנא לשנויי לך דאו מיירי קודם עד שלא בצרו בה שלשה בני אדם וכלומר דמטהר הוא את הבוצרין שלו בתחלה עד שלא הגיע שעת הבצירה ממש ועדיין לא בצרו כמה בני אדם את ענביהם וזה מקדים הוא לטהרן לעת הבצירה שלו:

נגעי בו טהרות. הא דתנינן בשעת הגתות והבדים נאמנין הן וא"כ אפשר לומר דאלו טהרות עצמן שנגעו בו בשעת הגתות והבדים דטהורות הן אבל לאחר שעברו הגתות והבדים אפי' אותן הטהרות בעצמן טמאות הן ודרך בעיא היא:

ויש כלי חרס וכו'. בתמיה וכלומר והיכי מצית אמרית שאותו כלי חרס של הגת או של הבד שמשימין בו הטהרות ונטהרו יחזרו להיות טמאות דלא אמרו אלא אם עברו הגתות והבדים שוב אינן נאמנין על טהרות אחרות שלאח"כ ולא על אותן שכבר נעשו בטהרה בשעת הגתות והבדים וכדמסיק ואזיל ולית כל אילין מילייא כן בתמיה וכי כל הדברים אינן כך שכל מה שהוא נעשה בטהרה נשאר בחזקתו וכן להיפך כדלקמן דהואיל שרוב הכלים שמשתמשין בהן בגת ובית הבד של כלי חרס הן לפיכך נקט כלי חרס:

אלא כיני. אלא כך היא הבעיא נגעו בו טהרות וכו' והיינו שבעים יום קודם שאז הן בכלל טומאה אם אותן הטהרות בעצמן טהורות כשהגיע שעת גתים והבדים ומהדר הש"ס וכי יש וכו' ולית כל אלין מילייא כן כדלעיל שכל דבר בחזקתו עומד אם טמא ואם טהור:

אלא כיני. היא השאלה נגעו בו טהרות בעת גיתות והבדים והכלי היא מלא וא"כ הטהרות טהורות ואם אח"כ פינהו לתוך כלי אחר אם אותן הטהרות חזרו להיות טמאות הואיל והן בכלי אחר ומהדר וכי יש כלי חרש משהוא מיטהר וכו' כדלעיל:

אלא כיני. היא השאלה נגעו בו טהרות כשהוא ריקן ולא טהרו כלי הריקן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וא"כ הטהרות טמאות ואם אח"כ מילוהו אם הטהרות טהורות שהרי בכלי מלא הטהרות נטהרו בשעת הגתות והבדים ומהדר וכי יש כלי חרש וכו' כדלעיל:

אמר ר' ייחנן הכושת וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ט דעירובין בהלכה כל הסוגיא עד אמר ר' ינאי ושם פירשתי:

הרובין היו אומרים. הן הבחורים ונקראו רובין שהיו מפרשים להתרומה דמתני' שנעשית על גב טהרת קודש מיירי וכו' כדר' ירמיה לעיל ואני אומר וכו':

אתיא דר' יוסי. דלעיל כר' ינאי ודר' ירמיה כרובים:

אם אמר וכו'. ומפרש הטעם דמאחר וכו' כדפרישית במתני':

אלו שקודחין. שתוחבין ומטמינים בהן את הדימוע שנדמע ונתערבו בהן טבל וחולין וכדפרישית במתני':

מתני' מן המודיעית ולפנים נאמני' על כלי חרס. מודיעית שם כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל כדאמרינן בפ"ט דפסחים וממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרין עמי הארן על כלי חרס ובגמרא אמרו על כלי חרס הדקין כגון קדירות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלים נאמנין על כל כלי חרס בין הריקנין בין מלאים בין כלים דקין ובין כלים גסין לעולם לומר שהוא טהור לקודש ואע"פ שהמשקין. שבתוכן טמאין נאמנים על הכלי לעולם ומפני מה הקלו בירושלים כל כך מפני שאין עושין כבשונות בירושלים מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהן שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:

מן המודיעית ולחוץ וכו' כיצד הקדר. עם הארץ שהוא מוכר הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעות הוא הקדר דוקא הוא הקדר עצמו שהביא הקדרות מלחוץ למכרן לפנים מן המודיעות לו לבד האמינוהו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרן לקדר אחר עם הארץ היושב במודיעות או מלפנים לא האמינוהו:

והן הקדירות. אותן הקדרות שהביא הוא נאמן אבל אינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר היושב במודיעית או מלפנים:

והן הלוקחים נאמן. אצל אלו החברים שראו שהביאם הוא שנאמן הקדר אצלם אבל לא אצל לוקחים אחרים:

יצא. מן המודיעית לחזור לאחוריו שוב אינו נאמן. ומודיעית עצמה פעמים שהיא כלפנים ופעמים כלחוץ כיצד היה החבר בא מלחוץ ונכנס למודיעית והקדר עם הארץ יוצא מלפנים מן המודיעית ונכנס למודיעית ה"ז כלפנים ומותר ליקח ממנו לפי שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא יקח עכשיו אימתי אבל אם היו שניהם נכנסין מחוץ למודיעות ובאו בתוך הכרך ה"ז כלחוץ לפי שיכול להמתין עד שיהו מן המודיעית ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאין מלפנים ליכנס לכרך הואיל ומצאו מלפנים ולא לקח ממנו שם לא יקח ממנו עוד וכ"ש אם קדר נכנס לכרך וחבר יוצא מלפנים לא יקח החבר ממנו הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח ממנו לפני' מן המודיעי' וכל זה שאמרנו נאמן דוקא לקודש הוא דנאמן אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקודש קאי:

גמ' מתניתא. דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית בכלי חרס הדקין לפי שאי אפשר בלא הם:

מתני' אמרה כן. דייקא נמי דקתני הוא הקדר והן הקדרות וכי קדרות לאו כלי חרס דקין הן ובהן ובכיוצא בהן הוא שאמרו:

נגעו בו טהרות וכו'. כלומר הא דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית היינו דוקא על הכלי בלבד ולפי שא"א בלא כך אבל אם זה ע"ה נתן לתוכה טהרות ואומר טהורות הן אינו נאמן שלא האמינוהו לעם הארץ על הטהרות. ולפיכך אם משקין הן הכלי ג"כ בחזקת טמא לפי שטימא משקה את הכלי ולהכי נקט משקה שהמשקין הן הן שמטמאין את הכלים:

היה הכלי מלא מים רשב"ל אומר נאמן. זה הקדר בלפנים מן המודיעית על הכלי שהיא טהור ואינו נאמן על המשקה שבתוכו והא דלעיל מיניה דקאמר טימא משקה את הכלי אליבא דר"ל איתמר:

נאמן על זה ועל זה. שמתוך שהאמינוהו על הכלי נאמן נמי על המשקה שבתוכו:

מתניתא. דלעיל פליגא על רשב"ל דהא קתני אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן דמיגו דנאמן על הקודש שבתוכו נאמן נמי על התרומה. וא"כ ה"ה בכלי ומשקה בתוכו נימא נמי הכי:

תיפתר. להמתני' דלעיל באומר עד שאני חבר הפרשתיה כלומר לא הפרשתיה עד שקבלתי עלי דברי חבירות כדשנינו בפ"ב דדמאי ואז נאמן הוא על הכל:

טעמא דרשב"ל. דלא אמרינן ג"כ בכלי מלא מים כמו דמוקי למתני' דלעיל לפי שאין חברות למים לא שייכא קבלות חבירות בשביל טהרת המים:

מתני' הגבאים. ישראל שהם גבאים למלך נכרי לגבות מישראל המסים וארנונית ונכנסו לתוך הבית למשכן וכן הגנבים שגנבו הכלים והחזירום מעצמן לא מחמת יראה אלא שעשו תשובה ואמרו לא נגענו בכל מה שבבית כשנכנסנו נאמנים הם על כך:

ובירושלים נאמנים על הקודש. נאמנין הן על כלי חרס בין גדולים בין קטנים וטעמא כדפרישית במתניתין דלעיל ודוקא לקודש האמינום ולא לתרומה שאחומר בתרומה קאי:

ובשעת הרגל אף על התרומה. משום דכתיב ויאסף כל איש ישראל העירה כאיש אחד חברים מכאן סמכו לומר דבשעת אסיפה כולם חברים הם ורגל שעת אסיפה היא:

גמ' הגבאים וכו'. כך הוא בתוספתא דטהרות פרק ח' דגריס נאמנים לומר נכנסנו וכו' ולא כנוסחא אחרת במתני' פ"ז דטהרות:

פתר לה תרין פתרין. משום דקשיא ליה להש"ס מתני' אהדדי דהכא קתני נאמנין הגבאים לומר לא נגענו והתם קתני דוקא אם יש נכרי עמהן וכו' והלכך קאמר דיש לפרש מתני' דהכא בתרי פתרי ולשוני כי היכי דלא תקשי אהדדי:

נאמנין וכו'. הא דקתני התם דדוקא יש נכרי עמהן הוא דנאמנים לומר לא נגענו משום דאימת נכרי עליהן שלא ליגע בכל כלי הבית היינו בשיש עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מכיון דלית להו מיגו אין נאמנין לומר לא נגענו אלא בשיש עמהן נכרי ומטעמא דאמרן והשתא לא תיקשי למתני' דהכא דאיכא למימר דמיירי בשאין כאן עדים שראו שנכנסו ומכיון דאית להו מיגו דאי בעו אמרי לא נכנסנו נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו ואפי' אין עמהן נכרי דהא סתמא קתני. והיותר נכון לגרוס כאן בהאי פתרא קמא בשאין עדים יודעין וכלומר דיש לפתור טעמא דתנינן התם נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו משום דמיירי בשאין כאן עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מהימנינן להו במיגו וכן מתניתא דידן נמי מיירי בשאין עדים יודעין מן הכניסה ולפיכך נאמנין לומר לא נגענו:

ובירושלים וכו'. כלומר והא דתנינן בסיפא דמתני' דידן ובירושלים וכו' משום דלא גזרו טומאה על הכלים בירושלים הלכך לעולם הן נאמנים:

פתר לה פתר חורן. כלומר אי נמי דיש לפתור טעמא דמתניתין דהתם בפתרא אחרינא דהא דקתני נאמנין וכו' לכן צריכה בשיש עדים יודעין דלא נצרכה להשמיענו דנאמנין אלא אפי' בשיש עדים יודעין שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וטעמא משום דיש עמהן נכרי ואימת נכרי עליהן שלא יגעו בכל כלי הבית. ומתני' דידן דקתני סתמא ומשמע דאפי' אין נכרי עמהן נאמנים הם לומר לא נגענו מיירי דאין כאן עדים יודעין מן הכניסה:

ובירושלי' וכו'. כדלעיל. ואין כאן נ"מ לענין טעמא דמתני' בהני תרין פתרין אלא משום דהך מתני' דטהרות נקט דיש לפתור בתרין פתרין ולא תיקשי אמתני' דידן ולכ"ע מתני' דידן מיירי בשאין עדים יודעין שנכנסו וכדפרישית:

אמר רבי יהושע בן לוי וכו'. טעמא דבשעת הרגל נאמנין על הכל משום דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו וכפל התיבות דריש שחוברה יחדיו למד על העיר שהיא עושה כל ישראל חברים ומדכתיב ששם עלו שבטי יה משמע דוקא בשעה שעלו שבטים לרגל:

מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו של יין או התחיל בעיסתו על מנת למכור ברגל ויד עמי הארץ ממשמשין בהן:

ר' יהודה אומר יגמור. אף לאחר שעבר הרגל הואיל והתחיל בו גומרו וטעמא מפרש בגמרא שהתירו סופו משום תחלתו שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל כדי שלא יבא לידי הפסד ונמצא ממעט בשמחת הרגל:

וחכמים אומרים לא יגמור. שאעפ"י שבשעת הרגל הכל טהורין הן לא שטהרתן טהר' עולמית אלא שבשעת הרגל בלבד כחבירים הן ולאחר הרגל מטמא מגען למפרע כדאמרינן בסיפא שלאחר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה מפני שנגעו עמי הארץ בהן ברגל והלכה כחכמים:

משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה. היו מעבירין את הכלים ממקומן כדי להטבילן ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהן ברגל:

לא היו מעבירין מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי השבת:

רבי יהודה אומר אף לא ביום החמישי. אף אם עבר הרגל ביום החמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת לפי שאין הכהנים פונים ליום מוצאי י"ט להטבילן שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שנתקבץ שם כל ימות הרגל מדשן של המערכה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' התירו סופו וכו'. טעמא דרבי יהודה במתני' מפרש כדפרישית:

מה פליגין. ר' יהודה עם חכמים בחבית של יין שמכיון שהתחיל עומד להפסד אם אינו גומרה שמפיג טעמו אבל בשל שמן אף ר' יודה מודה שלא יגמור שאין השמן מפיג טעם:

כיצד הוא עושה. לדברי חכמים דסברי לא יגמור אפי' בשל יין:

שוברה. שאפילו החבית עצמה בחזקת טומאה היא ולא ישתמש בה:

והא תנא וכו'. דפליג וס"ל מניחה לרגל הבא ואז חוזרת לחזקת טהרה:

י"ט שחל להיות בערב שבת. י"ט האחרון של הרגל שהוא בע"ש דקתני במתני' עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין וכו' נשתיירו אצלו ממה שנשתמש ברגל אוכל אף תשבות הרגל כרגל כלומר מה שצריך לשבת של אחר הרגל הרי הוא כרגל עצמו ועומד בחזקת טהרה. וקרוי תשבות הרגל ששובת אצלו הטהרה מחמת הרגל לפי שא"א לטהר הכלים עד לאחר השבת:

מתניתא. ברייתא תני בהדיא כן דערב הרגל כרגל עצמו וכן יום טבוח שלאחר עצרת כעצרת הוא לענין זה:

אף אנן תנינן דרבא. רבותא טפי מזה אליבא דר' יהודה דס"ל אף לא בחל ביום החמישי וכו' וא"כ כל זמן שלא היו מעבירים על טהרת הכלים היו משתמשים בהנשאר מהרגל בחזקת טהרה:

מתני' כיצד וכו' מטבילין את הכלים שהיו במקדש. מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ובנוסחת המשנה כאן חסר. ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן לעמי הארץ ברגל אומרין להן שיזהרו מליגע בשלחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יטמא במגע אחר הרגל ונמצא יהיה צריך טבילה והערב שמש ואי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד:

כל הכלים שהיו במקדש. שאר כל הכלים היו להם שניים ושלישים וכו':

טעונין טבילה. מפני טומאת הרגל חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע במזבח הנחושת כתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבח הזהב ומזבח הנחושת זה לזה:

וחכמים אומרים מפני שהן מצופין. כלומר בלאו הכי אינן מקבלין טומאה שהרי אינן אלא מצופין במתכות וצפוייהן בטל לגבייהו לפיכך טהורין הן:

גמ' וכלים טעונין טבילה. בתמיה ולמה הצריכו טבילה לשאר כל הכלים:

שלא הוזה. עליו בתחלה:

מעתה נחוש לכלן. קושיא זו לפי הנוסחא דהכא דלא גריס במשנה הזהרו שלא תגעו בשלחן ואם החשש שמא לא הוזה א"כ ניחוש נמי לשולחן והרי אי אפשר לסלקו ולהטבילו:

אני אומר וכו' על עיסקי קינה. שצריכה להביא קינין לחובתה או לנדרה ושמא ניתזה וכו' ועדיין טמאה היא וטמאתו וחוזר ומטמא הכלים במגעו. ופריך אכתי מעתה נחוש לכולם:

תיפתר בשנטמא בספק משקין. כלומר אלא דלא חיישינן אלא להכי שמא נטמא בספק משקין ספק אם טמאין או טהורין ומכיון דחששא דטומאה דרבנן בעלמא היא לא גזרו אלא על הכלים שאפשר להטבילן:

תמן תנינן וכו'. בפ"ד דטהרות. קושיא היא הא תנינן התם דוקא ליטמא המשקין עצמן גזרו בספק טומאה אבל לטמא אחרים טהור ומשני תמן בתרומה וכאן בקודש איירינן וחומר הוא בקודש:

שלחן שנטמא. וכשהלחם עליו אי אפשר להטבילו:

מטבילין אותו בזמנו. כלומר כשמסלקין הלחם ממנו ואפי' הוא בשבת שהרי בשבת מסלקין את הישן ומסדרין החדש ואז מטבילין אותו דאין כאן אלא משום שבות ואין שבות במקדש:

אשכחת אמר. כשתמצא לומר לדעתיה דר"ע מטמא שני לחמים כלומר משום דר"מ ס"ל דתמיד שנאמר בלחם הפנים לעולם נאמר ואפי' אם אירע שנטמא הלחם אין מסלקין אותו לגמרי עד בזמנו שהוא בשבת ואז מסלקין הישן ומסדרין עליו לחם הפנים החדש והלכך אם אתה אומר מטבילין השלחן מיד ואח"כ צריך ליתן עליו את הלחם שהרי תמיד נאמר אף בשנטמא נמצא הלחם חוזר ומטמא את השולחן וכשמסלקו בשבת ומסדר עליו את החדש חוזר השלחן ומטמא את הלחם ונמצאו שני לחמים טמאים לפיכך אין תקנה ללחם החדש אלא שצריך להמתין בטבילת השלחן עד בזמנו בשבת כשמסלקין ממנו הישן והוא טמא מטבילין את השלחן ומסדרין עליו את הלחם החדש והוא טהור:

על דעתון דרבנן אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד. אבל רבנן ס"ל דכשנטמא השלחן ומטמא את הלחם מסלקין אותו מיד ומטבילין את השלחן ואינו מסדר עליו את לחם הטמא כלל שלא נאמר תמיד אלא כשהלחם הוא טהור וממתין עד השבת ומסדר עליו את הלחם חדש ונמצא שאין כאן טומאה אלא ללחם אחד בלבד:

ואפי' על דעתיה דר"מ וכו'. כלומר משכחת לה אפי' לר"מ דקאמרת דס"ל דתמיד נאמר אף בזמן שנטמא הלחם וממתינין בטבילת השלחן עד כשמסלקין הלחם בשבת אפ"ה אינו נטמא אלא אותו הלחם הא' בלבד דתיפתר שנטמא השלחן בספק משקין שאינו אלא ספק טומאה דרבנן ולא החמירו בקודש אלא לטמא פעם אחד בלבד ללחם הישן אבל אינו חוזר ומטמא את השלחן לשיטמא ללחם החדש:

מטבילין גלגל חמה. דרך לעג והתול אמרו אותן המינים כן לפי שסוברין תמיד שנאמר גבי מנורה כתמיד דגבי שלחן הוא ביום ובלילה ואינו כן לפי האמת:

תמן תנינן. פ"ג דתמיד:

וחותם. כעין שנאמר בנחמיה:

אית דבעי מימר. דשלשים כלים היו כיום מרובה של תמיד שהוא ביום טוב ראשון של חג:

טעמא דר"א. דקאמר שהן כקרקע ואין מקבלין טומאה משום דכתיב אצל מזבח הזהב וצפית אותו זהב טהור את גגו ואת קירותיו וגו' משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארך ציפה אותו זהב וא"כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע והיינו דקאמר התורה קראת אותו קרקע כלומר למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע:

שהוא אמה על אמה את אמר קרקע. שקבעו בתחלה לקרקע ואח"כ צפהו מזבח העולה שהוא חמש על חמש לכ"ש שבתחלה קבעו אותו ואח"כ צפהו נחשת והרי הוא כקרקע:

טעמא דרבנן. דפליגי וס"ל דמקבלין טומאה משום דכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשלחן אלא להקיש מזבח לשלחן מה שלחן נקרא מטלטל שהיו מגביהין אותו להראות לעולי רגלים אף המזבח נקרא מטלטל עד כדון וכו':

וחכמים אומרים מפני שהן מצופין. ומשמע דלהכי מקבלין טומאה ופריך וכי לא צפוי שהוא עומד מחמתו הוא כלומר שאינו עומד אלא מחמת המזבח שהרי דבר מועט הוא דהא לא כן אמר רשב"ל כעובי דינר גורדיינון היה בו וליבטיל צפוי זה לגבי המזבח:

גורדיינון. כמו דינר הדרייני בפ"ח דבכורות:

א"ר לא. היאך אתה אומר עליו מחמת המזבח הוא ואינו אלא כטפל לגבי המזבח למלאכתו אינו עומד מחמתו הוא בתמיה כלומר אינו עומד להקטיר עליו קטורת אלא שהקטרת מאליו היה נקטר דרך נס כדמסיים ואזיל ואתייא כהאי דאמר רשב"ל ועשית מזבח מקטר. בפת"ח תחת הקו"ף אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת קרינן בחירק תחת המ"ם למד שהיה המזבח מקטיר את הקטרת מאליו:

ויהא. אכתי קשה ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח במקומו ואינו משמש כלום בטלטול דהא לא כן אמר ר' אמי וכו' אלמא דהשלחן אלמלא היו מוציאין אותו ומראין אותו לעולי הרגלים לא היה מקבל טומאה וזה מזבח לא במקומו הוא עומד בתמיה ומשני אף זה שימש כלי במקדש דלפעמים נותנין עליו כלי מקדש ופריך מ"מ ויהא טהור ולמה טמא בשביל כך:

אמר ר' מנא. הרי זה דומה כהאי דתנינן תמן בפרק כ"ד דכלים שלש משפלות הן. הקופות שנותנין עליהן זבל ותבן של זבל טמאה מדרס ושל תבן טמאה טמא מת והפוחלץ של גמלים טהור מכלום ואמר ר' זעירה מפני מה של זבל ותבן טמאין מפני שמשתמשין בה על גב חביליה חבילה של זבל או של תבן שנותנין בה וה"נ שלפעמים משתמשין בו ע"ג חבילה הכלי מקדש שנותנין על גביו:

הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכתא חגיגה