מתני' חמשה דברים חייבין בחלה. דילפינן לחם לחם ממצה כתיב התם לחם עוני וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ מה במצה אין יוצא י"ת אלא בהבא מחמשת המינים דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ כגון חמשת מינים הללו אדם יוצא בהן משום מצה יצאו שאר המינין שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אף בחלה אינו חייב אלא בלחם הבא מחמשת המינים אלו בלבד:

והכוסמין. איספילט"א בלע"ז שבולת שועל אוויינ"א שיפון סוגל"א:

ומצטרפין זה עם זה. אם בלל מחמשת המינין ועשה מהן עיסה מצטרפין כל המינים הללו שאם יש מכולן שיעור חיוב חלה חייבת ואם לא בלל אותן אלא עשה עיסה מזה בפני עצמה ומזה בפני עצמה ונגעו זו בזו אין כל המינין מצטרפין זה עם זה משום דבכה"ג אינו מצטרף אלא מין במינו והלכך החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהכוסמין מין חטין והשעורין מצטרפות עם הכל חוץ מן החטין ושאר המינין כמין אחד הן לענין צירוף כגון שעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפין זה עם זה וכדתנן לקמן ריש פ"ד והכי מסיק בגמרא:

ואסורין בחדש מלפני הפסח וכו'. כך היא הנוסחא בכל הספרים וכן בפרק ר' ישמעאל במנחות ויש גורסין בהפך בחדש מלפני העומר וכו' ובגמרא הכא פליגי בהא ומסקנא דמילתא דאסור בחדש מלפני העומר והיינו עד הקרבת העומר וכן אסור לקצור מלפני קצירת העומר:

ואם השרישו. אחד מחמשת מינים הללו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסור לאכלה וכן לקצרה עד שיבוא העומר הבא לשנה הבאה:

גמ' כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה. דבכלל באכלכם הן ת"ל מלחם ולא כל לחם חייבין:

אין לי אלא חטין ושעורין בלבד. דאותן הן ממיני תבואה שנשתבחה בהן הארץ:

ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה. אף אלו השלשה שהן מיני תבואה:

וריבה הכל. ואימא ריבה הכל ואפילו שאר המינין וקאמר ר' יוסי בשם ר"ש וכו'. ור' מצא אמר כשהלך לקיסרין שמע מר' אחא ור"ז וכן אבא ר' יונה א"ל זה בשם ר' ישמעאל דנאמר לחם בפסח וכו' כדפרישית במתני':

תני. בתוספת' ריש פ"ק:

קרמית. זה הקצח ניילא בלע"ז דס"ל לריב"נ שבאה היא לידי מצה וחמץ כשאר חמשת המינין כלומר שהן ניכרות בין מצה לחמץ לפי שבאות לידי חמוץ:

ויבדקוה. ואמאי פליגי בדבר שנוכל לבדוק ולעמוד עליו אם בא לידי חמוץ או לא ומשני על עיקר בדיקתה הם חולקים כלומר דלאחר שבדקוה הן חולקין דר"י בן נורי בדק לזה הקרמית והיה נראה לו שבאת לידי חמוץ ולרבנן לא היה נראה כך וס"ל שלא מצאו אותה שבאת לידי חימוץ:

תמן תנינן. בפ"י דתרומות תפוח וכו' וגרסינן שם להא עד אין חימוצו חימוץ ברור ושם פירשתי:

וכמה דאת אמר וכו'. בעיא היא אי נימא דכמו דאת אמר דאין לך בא לידי חימוץ אלא אלו ה' מינין בלבד ולפיכך הן שחייבין בחלה כדילפינן ללחם לחם ואם ה"נ דכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורין בלבד וה"ה לשאר מחמשת המינין אלא דנקט בלישניה להני קמייתא וה"ה לאינך וכלומר שמגררין לשאר המינין עמהם שאם עשה עיסה מא' מהן עם א' משאר המינים וניכר בהעיסה טעם של זה שהוא מחמשת המינין שתהא חייבת בחלה ויהא אדם יוצא בה בפסח וקאמר ר' הילא בשם ר"ל דלא היא לפי שלא שנינו לקמן בפ"ג אלא העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו' וא"כ שמעינן אינו נגרר האורז אלא עם החטין בלבד ולא עם השעורין וכן אינו נגרר משאר המינין אלא האורז בלבד:

מהו שיהו חייבין על קלי שלו. של אורז משום חדש דקס"ד דקלי שנאמר בתורה שאסור עד עצם היום הזה אף בקלי של שאר המינין נאמר ופשיט לה ר"ז דכתיב בחד קרא ולחם וקלי וגו' איתקש קלי ללחם את שחייבין על לחם שלו וכו' לאפוקי אורז ושארי המינין דאינן בכלל לחם כדילפינן לעיל וה"ה דאין חייבין על קלי שלו משום חדש:

עירב ארבעת קבין בפ"ע וחימצן וד' קבין בפ"ע ועירבן. כלומר שעשה עיסה שיעור חלה שהוא שני קבין אליבא דהילל בפ"ק דעדיות דס"ל מקביים לחלה ומחמשת המינין ושני קבין משאר המינין ועירבן זו עם זו ומתוך כך חימצן שהן באות לידי חימוץ ע"י התערובות:

וארבעת קבין וכו'. כלומר או שעשה בתחילה להד' קבין בפני עצמן והיינו קביים מחמשת המינין וקביים משאר המינין ואח"כ עירבן זו עם זו מהו שיתחייב ליטול חלה מכל הד' קבין הואיל ויש בהן שיעור חיוב חלה מחמשת המינין:

הרי בשעת חיובן לבא לידי מצה וחמץ. תשובת ר' זעירא לר' ירמיה היא דפשט לי' שהכל נתחייב בחלה מכיון דבשעת חיובן והיינו גלגול העיסה ראוין הן לבא לידי מצה או לידי חימוץ כלומר שהרי יש בהן שיעור חיוב חלה מדברים הבאים לידי חימוץ וכשעירבן נתחייב הכל בחלה:

אתייא דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא. כדמפרש ואזיל דכמו דר' ירמיה דנסתפק לו בהך בעייא ש"מ דס"ל דאיכא למימר עד שיהא קרוי לחם כלומר שתהא כל העיסה קרויה לחם ולאפוקי עיסה זו שנתערב בה משאר המינין אינה קרויה כולה לחם ולפיכך הוא דנסתפק ר' ירמיה בכה"ג וזהו כסברת ר' יונה לקמן בפרקין בהל' ה' דס"ל דהעושה עיסה מן הטבל חייבת בחלה אע"פ שיש בה מתערובת דבר שאינו מתוקן וה"נ כן:

דר' יוסי כר"ז וכו'. הך דר' יוסי ודר' הילא לקמן בפ"ג בהל' ו' הוא דאיתמר על המתני' העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וגרסי' שם עלה אמר ר' הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן רב הונא אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן ובתר הכי גריס שם ר' יוסי הוה מסמך לר' זעירא שמע קליה דר' הילא יתיב מתני ר' יוחנן אמר טעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן ר' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן אמר מחלפא היא בידיה סימן הוה לן ר' יוסי כרב הונא וכלומר כששמע ר' זעירא לר' הילא דמתני כך לדברי ר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דלא כך הן לדברי ר' יוסי ששנה בשם ר' יוחנן ונתחלף הדבר במאמר ר' הילא שהרי כך היה הסימן דמה ששנית בשם ר' יוחנן כמילתיה דרב הונא הוא דאמר לא בעינן טעמה ורובה אלא בטעמה דגן בלחוד הוא דסגי והיינו דקאמר הכא דמילתיה דר' יוסי דהתם אתייא כר' זעירא כמה דפשט כאן לר' ירמיה דנתחייב כל התערוב' בחלה הואיל ויש בו מין הקרוי לחם וכן אמרר' יוסי התם דלא בעינן רובה דגן אלא מכיון דטעמה דגן יש בה מין קרוי לחם קרינן בה:

אתייא דר' יוסי כר' הילא. בהא דקאמר התם ר' יוסי בשם ר' יוחנן למאי דמחליף ר' זעירא דר' יוסי הוא דקאמר דלא בעינן רובה דגן וזהו כר' הילא דהוה מתני כך בשם ר' יוחנן:

אע"ג דהוא פליג עליה. כלו' אע"ג דר' הילא משמיה דנפשיה פליג על ר' יוסי דהא קאמר לעיל שם דבין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן מ"מ בהא דמתני בשם ר' יוחנן שניהם שוין בזה דכך אמר ר' יוחנן דטעמה דגן אע"פ שאין רובה דגן:

שמע כולהון מן אהן קרייא. לא מן הג"ש דלחם לחם דלעיל אלא שלמד דכולהו חמשת המינין בלבד הן שקרויין לחם מן הפסוק הזה בישעיה סימן כ"ח ושם חטה וגו':

שורה זו שבולת שועל. על שם שהיא עשויה כשורה שהשבולת מצד אחד הוא כשורה זו:

גבולתו לחם. כלומר וכתיב גבולתו לומר דעד כאן הוא גבולו של הנקרא לחם ולאפוקי שאר המינין:

ולמדין מן הקבלה. בתמיה וכי אנו למדין דין מדברי קבלה ומשני ר' סימון מן מה דכתיב בתריה דהאי קרא ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה דיורנו משמע שלמדין מכאן הוראה לדין כמו שלמדין מד"ת:

אילין נשייא וכו'. איידי דאיירי בהאי קרא קאמר נמי להא אלו הנשים האומרות לא צריכין אנחנו להטפל ולהעלות בנינו לבה"כ ולבתי מדרשות כדי ללמוד לפי שאם ראוי הוא ללמוד ילמוד הוא ממילא אלו הנשים אין עושין בטוב אלא אמר הכתוב ויסרו למשפט אתה צריך לייסרו ולחנכו למשפט התורה והדר אלהיו יורנו ללמוד:

דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. הא דתני במתני' חמשה דברים חייבין וכו' ואסורין בחדש ולקצור לפני העומר וקס"ד דחמשה דברים הללו כל א' וא' למין בפני עצמו חשיב ליה ולא אתייא אלא כר' ישמעאל ולא כרבנן כדלקמן:

יכול מביא מן הכוסמין וכו'. אמנחת העומר קאי וכך היא שנויה בת"כ פ' ויקרא בפ' ואם תקריב מנחת בכורים לה':

ודין הוא. שלא יביא מנחת העומר מאלו שלשה מינין דמה אם החטין שהן כשרין לכל המנחות אינן כשרים למנחת העומר לפי שמנחת העומר מן השעורים היא כדיליף התם לעיל נא' כאן אביב ונא' אביב במצרים כי השעורה אביב מה אביב האמור שם שעורין אף כאן שעורין:

אלו כוסמין שלא כשרו לשאר כל המנחות. שהרי סולת נאמר בהן ואין סולת אלא מן החטין. אינו בדין שלא יכשרו למנחת העומר:

השעורין עצמן יוכיחו. שהרי אף הן אינן כשרין לשאר המנחות ואעפ"כ כשרו למנחת העומר:

שמנחת סוטה באה מהן. דכתיב בה קמח שעורין וא"כ מצינו למנחה שבאה מן השעורין משא"כ בכוסמין וכו' שלא מצינו לשום מנחה שבאה מהן:

יצאו החטין מן הכתוב. נתמעטו חטים למנחת העומר מן הכתוב כדילפינן אביב אביב וכוסמין וכו' נתמעטו מק"ו דהשתא אין שום פירכא על הק"ו:

מיסבר סבר ר' יודה בן פזי שמנחת העומר באה מן הכוסמין וכו'. בתמיה ר' יודה בן פזי דקאמר הכי בשם ר' ישמעאל דצריך ללמוד מן ק"ו שאין מנחת העומר באה מאלו הג' מינין הא לאו הכי הוה סבור שהיא באה מהן וקשיא ל"ל הק"ו אלו מאן דאמר תאנים שחורות עלי בנדר שמא אינו מותר בלבנות בתמיה והלא לא אסר עצמו אלא מן השחורות שאמר ולבנות לא אמר והכא נמי דכוותה שהרי שעורה אביב אמר כלומר מקרא דאביב לא למדנו אלא שעורה בלבד אבל שבולת שועל אביב לא נאמר וכן כוסמין ושיפון אינן במשמע המקרא דאביב ומהיכי תיתי שיוכשרו למנחת העומר. ברם כרבנן שלשה מינין הן. השתא מסיק להא דקאמר דמתני' דקחשיב להו לחמשה מינין כר' ישמעאל היא דאתייא דאיהו דקאמר שלא הוכשרו כוסמין ושבולת שועל ושיפון לעומר דכולן אינן ממין שעורין וא"כ כל חד וחד למין בפני עצמו הוא דחשיב אבל לרבנן אלו החמשה שלשה מינין הם דשיפון מין כוסמין הן ושבולת שועל ממין שעורין הוא ולא תני חמשה:

רבנן דקסרין. מקשין על הא דאוקי ר' יודה בן פזי למתני' כר' ישמעאל ולא כרבנן וכי מה תנינן חמשה מינין בתמיה לא חמשה דברים הוא דתנינן א"כ כרבנן נמי אתייא דאלו חמשה דברים יש בהן שני דברים מין אחד הכוסמין והשיפון ושני דברים מין אחד השעורין ושבולת שועל:

תמן תנינן. לקמן ריש פ"ד איזהו מין במינו וכו' וקשיא על הא דתנינן כאן שכל אלו החמשה מצטרפין זה עם זה:

ר' יוסי אמר לה. להאי שינויא סתם ור' יונה קאמר בשם ר' יוחנן תמן בפ"ד בנשוך כלומר שעשה העיסה מזו בפני עצמו ומזה בפני עצמו ונתן אותן זו אצל זו והן נוגעות ונושכות זו מזו דבכה"ג הוא דאמרינן דאין מצטרפות אלא החטין עם הכוסמין וכו' וכאן במתני' בבלול שעירב ועשה עיסה אחת מהן ובכה"ג אמרינן כל אלו החמשה מצטרפין זע"ז לכשיעור:

תני ר' חייא כן. שאם בלל מכולן מצטרפות הכל התבואה הקמחות ובציקות:

עירס ראשי עיסיות. שלא עירב אלא ראשי העיסות בלבד מהו שיצטרפו כולן זע"ז:

א"ר יוסי. מאי תיבעי לך וכי זה הנשוך לאו כמעורס הוא ואפ"ה את אמר אינו מצטרף אלא מין במינו דווקא וה"נ אינו מצטרף אלא מין במינו:

מהו שילקו על חלתן דבר תורה. אם עירב מכולן ועשה עיסה אחת מהן מהו שילקה הזר האוכל חלה של עיסה זו המעורבת וקאמר ר' יונה וכו' בשם ר"ל שאין לוקין על החלה שלהן מן התורה דאין מצטרפות אלא מדבריהן:

רשב"ל כדעתיה. לשיטתיה אזיל דס"ל בעלמא דאיסורין מבטלין זה את זה:

דאיתפלגון. כדאשכחן דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהא:

ששחקן. שבללן זע"ז ואכלן:

אמר ר' יוסי ולא דמיין. האי דהכא להא דפליגי בפיגול והנותר דתמן אמרו בגוונא שזה אסור בפני עצמו וזה אסור בפני עצמו ובהא פליג ר' יוחנן וסבירא ליה לא ביטל זה את זה אבל הכא עדיין לא באו לאיסור מקודם שנתערבו ואם כן בהא לכ"ע אמרינן שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו. וכבר ביטלו וכו'. כלומר שהרי כבר ביטלו אותו עד שלא נעשה העיסה וחל עליה האיסור:

אלו אמר. כהאי גוונא שכבר עשה חמש עיסיות מחמשה מינין וחל איסור חלה על כל אחת ואחת ואחר כך עירבו אותן יחד והיה אומר ר"ל בכהאי גוונא אין לוקין על חלתן דבר תורה יאות אתה אומר דר"ל כדעתיה דסבירא ליה איסורין מבטלין זה את זה ור' יוחנן פליג עלה אבל השתא לא דמי כלל לפלוגתייהו:

הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת. פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד:

חלוקין. הן חביריו על הלל הזקן דסבירא ליה שהן מבטלות זה את זה:

והא ר' יוחנן. בעצמו היה נוהג כך שכרך מצה ומרור ואוכלן:

כאן בשעת המקדש. חלוקין הן על הלל לפי ששלשתן מדאורייתא ומבטלות זא"ז כאן שלא בשעת המקדש היה ר' יוחנן אוכל משום שמרור בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל למצה שהוא דאורייתא אף בזמן הזה:

ואפי' תימר וכו'. כלומר דהדר קאמר דלא צריכין להא דאפ"ת שכאן וכאן בשעת מקדש ל"ק דר' יוחנן לא קאמר אלא שחלוקין על הלל על שהיה כורך שלשתן ביחד ואוכלן מפני ששני דברים הן רבים על א' השלישי ומבטלין אותו אבל בשני דברים בלבד אפי' אם היה בשעת המקדש שהן מן התורה אין אחד מבטל את חבירו:

כשם שאין האיסורין וכו'. ופליג אדר"ל כך אין המצות מבטלות זא"ז וכהלל הזקן:

עשה עיסה אחת מכל חמשת המינין וחזר ועשה חמש עיסיות ממין אחד ועירב את כל העיסיות ביחד:

חיטין שבו מהו וכו'. כלומר אם החמשה עיסיות שהיו ממין אחד היו מחטין מהו שיבטלו חטין שבו שהן בהעיסה הראשונה שהיא מחמשת המינין את החטין שבו בחמש עיסיות שהן ממין חטין וכן אם היו החמש עיסיות ממין שעורין מהו שיבטלו שעורין שבו בעיסה הראשונה את שעורין שבו באותן החמשה עיסיות וכלומר דהבעיא היא אם עכשיו נתבטל זה המין של חמשה עיסיות בתוך הראשונה מפני שיש בה כמה מינין או דילמא אמרינן מצא מין את מינו ולא נתבטל:

א"ר חייא בר אדא. מאי תיבעי לך דכי לא כן א"ר יוסי שני דברים וכו' וא"כ ה"נ כן דמכיון שעירב אותו המין שבחמשה עיסיות עם העיסה הראשונה שיש בה חמשת המינין מבטלין אותו:

לא צורכה דלא עשה וכו'. כלומר לא איצטריך לך למיבעי אלא כך אם עשה חמש עיסיות מחמשת מינין ועירבן יחד וחזר ועשה חמש עיסיות מחמשה מינין ולא עירבן יחד עד לבסוף שעירב הראשונות עם האחרונות דהשתא איכא למיבעי אם מבטלין החטין שבכאן את החטין שבכאן והשעורים שבכאן את השעורים שבכאן דמי נימא הואיל והעיסות השניות לא עירבן יתד בתחילה אע"פ שעכשיו נתערבו עם הראשונות הרי הן כאלי כל מין ומין בפ"ע ומצטרפות מין שבזו עם מינו שבזו או דילמא מכיון שמ"מ עכשיו נתערבו הראשונות עם השניות והחטין וכן השעורין נתבטלו בהראשונות שהרי יש שאר מינים שרבו עליהן מבטלין הן עכשיו גם לאותו המין שבעיסות השניות ואין מצטרפין זה עם זה ולא איפשיטא:

ואסורין בחדש וכו'. אית תניי תני מלפני הפסח כמו הנסחא הכתובים לפנינו במתני' והיינו מלפני מחרת הפסח שהוא ששה עשר יום הבאת העומר ולהאי תנא היום הוא מתיר דכשהאיר המזרח מותר בחדש ולאידך תניי דתני במתני' אסורין בחדש מלפני העומר הבאת העומר הוא מתיר ולא מקודם וכדמפרש לקמן:

מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. דלקמן דקאמר אפי' בשעת הקרבן היום הוא המתיר ומתני' בשעת המקדש איירי ולאידך תנא דתני מלפני העומר מסייע לחזקיה דאמר בשעת המקדש שהביאו קרבן העומר הקרבן הוא המתיר ולא מקודם:

דאמר ר' יונה וכו'. כלומר לר' יונה שמיע ליה דהכי אמר חזקיה בהדיא דבשעת הקרבן הקרבן מתיר ושלא בשעת הקרבן כגון בזמן הזה היום הוא המתיר ור' יוסי קאמר דלא אמר חזקיה בהדיא לתרווייהו אלא דאיהו קאמר בשעת הקרבן הקרבן מתיר ותו לא ואנן ממילא שמעינן דמודי חזקיה דשלא בשעת הקרבן היום מתיר ואין בין ר' יונה לר' יוסי אלא שינוי הלשון בעלמא:

טעמא דר' יוחנן וכו'. כלומר דר' הילא מפרש דלא תימא דס"ל לר' יוחנן דהיום מתיר מיד כשהאיר המזרח אף בשעת הקרבן דהא ליתא אלא דהכי הוא דיליף ר' יוחנן דכתיב גבי איסור חדש עד עצם היום הזה למדנו שיום ששה עשר הוא המתיר יכול אפי' בשעת הקרבן היום מתיר ת"ל עד הביאכם וגו' יכול עד הבאת הקרבן ממש ת"ל עד עצם היום הזה הא כיצד אתה מקיים לשני הכתובים האלו טול מבנתיים זמן הבאה כלומר דלא בעינן דווקא עד שיקרב הקרבן ממש אלא מיד כשהגיע זמן הבאה מותר וקאמר דאף בשעת הקרבן היום מתיר היינו זמן הבאת הקרבן של היום הוא מתיר אבל לא כשהאיר המזרח:

מודה ר' יוחנן באיסור שהוא אסור. אע"ג דקאמר דזמן הבאה מתיר היינו שלא יהא עובר בלאו אבל מודה הוא שאסור לאכול חדש בשעת המקדש עד אחר הקרבת העומר ופליגי בהא דמהו איסורו לר' יוחנן ור' ירמיה קאמר איסורו מן התורה דלא גלי קרא אלא שלא יהא עובר בלאו מזמן הבאה ואילך ור' יונה ור' יוסי דאמרו תרווייהו דאין איסרו עד אחר הקרבה ממש אלא מדבריהן בעלמא:

מיליהון דרבנן. דלקמן מסייע לן דאין איסורו אלא מדבריהם לר' יוחנן:

דתנינן תמן. במנחות פרק רבי ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים ולא מנחת נסכים של קרבן בהמה מתבואה חדשה קודם לעומר ואם הביא פסול ואמרי עלה ר' יהושע ור' יונה ור' אימי בשם ר' יוחנן דלא שנו אם הביא פסול אלא דוקא קודם ששה עשר כגון בי"ג ובי"ד ובט"ו וכלומר אפילו קרוב לששה עשר ומכ"ש מקודם אבל בששה עשר עצמו אם עבר והביא קודם להקרבת העומר כשר ואי אמרת איסורו של חדש ד"ת הוא קודם להקרבת העומר ממש א"כ לא שנייא הוא י"ג הוא י"ד הוא ט"ו הוא י"ו עצמו דכל זמן שלא הוקרב העומר לא הותר החדש אפילו להדיוט ובדין הוא שאם עבר והביא פסול אלא ודאי דאין איסור חדש להדיוט עד אחר הקרבה ממש אלא מדבריהם לר' יוחנן והלכך משהגיע זמן הקרבה ביום י"ו אם עבר והביא כשר הואיל והותר החדש מכללו אצל הדיוט מן התורה:

ועוד. ראיה מן הדא דאמר ר' זעירא על ידי דרב כרבי יוחנן כצ"ל. הלכך נמי דעתיה דרב דבני דרבי חייא רבה דהוא סבר כוותהון ואי אמרת איסורו ד"ת לר' יוחנן רב בר דעתיה דר' יוחנן בתמיה כלו' דאי הכל מד"ת למה ליה לתלות לדעתיה דרב דכר' יוחנן ס"ל הלא חזקיה הוא בנו דר' חייא רבה ואי הוי הא בהדיא קאמר דבשעת הקרבן הקרבן הוא מתיר ולא מקודם ואין בין חזקיה לרבי יוחנן אלא הלאו ומאי האי דקאמר דבנו דרבי חייא רבה סבר דכוותהון הרי חזקיה מחמיר טפי אלא ודאי דר' יוחנן ס"ל דאין איסורו מן התורה קודם הקרבה ממש והשתא ה"ק דרב לא שנה להאי דחזקיה דפליג על רבי יוחנן ומחמיר בה טפי כדתני לעיל אלא ע"י דרב גופיה ס"ל כרבי יוחנן דמיקל בה וס"ל דמן התורה מותר מיד כשהגיע זמן הקרבה שנה להאי דחזקיה דהוא סבר נמי דכוותהון דבשעת הקרבן זמן הבאה הוא דמתיר ולא בעי עד אחר הקרבה ממש:

והתנינן. השתא פריך למ"ד דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה דהא תנינן בפ' בתרא דר"ה ובכמה מקומו' משחרב בה"מ התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף והוא ששה עשר כולו אסור משום מהרה יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר המזרח מתיר השתא דאיכא עומר עומר הוא דמתיר ובשלמא דאם תימר דאיסורו ד"ת עד אחר הקרבה ניחא הא דהתקין אחר שחרב המקדש שיהא כולו אסור לפי שכשיבנה המקדש יהיה איסורו מן התורה עד אחר הקרבת העומר ומשום הך גזירה דאמרן הוסיף והתקין אלא אי אמרת דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה אפי' בזמן המקדש ויש תקנה אחר תקנה בתמיה דבזמן המקדש גופיה מתקנת דבריהם הוא דאסור ואנן ניקום ונוסיף לתקנה משחרב המקדש לאסור כל היום משום הך גזירה דיאמרו וכו' הא אפי' בזמן דאיכא עומר אינו אסור אלא מכח תקנת דבריהם בעלמא:

אמר ר' יוסי בר בון לעולם אפי' בזמן המקדש איכא למימר דאין איסורו עד אמר הקרבה אלא מדבריהם והא דקשיא לך על תקנת ריב"ז שהוסיף משחרב המקדש היינו טעמא דמפני הרחוקין הוא דהתקין כך דתנינן שם משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקין שאינן יודעין אם קרב העומר או לא מותרין מחצות יום ולהלן כדמפרש התם טעמא מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו להקריבו עד אחר חצות ומכיון דהרחוקין אינם מותרין אפילו בזמן דאיכא עומר אלא מחצות יום ולהלן הוסיף ריב"ז לתקן משחרב המקדש לאסור כל היום:

ר' ירמיה בשם ר' חייא קאמר דאף בשעת הקרבן היום הוא מתיר ומשמע דאין איסור כלל עד אחר הקרבה ולפיכך קאמר ר' הונא דברייתא דהביא חזקיה לעיל פליגא עלוי דאין אתה מקיים אלו ב' הכתובים אא"כ תחלק בין שעת הקרבן ובין שלא בשעת הקרבן:

והתנינן. השתא פריך לחזקיה דלדידיה שלא בשעת הקרבן היום מתיר מדאורייתא כדיליף מקרא והתנינן דר' יוחנן בן זכאי התקין משחרב המקדש שיהא יום הנף כולו אסור ומ"ט החמיר כל כך ואי משום הך גזירה דלעיל לא היה לו להחמיר אלא עד חצות דהרי אף כשיבנה המקדש אחר הקרבה מיהת מותר ומחצות יום ולהלן הא אמרינן דאין חוששין כלל לפי שאין הב"ד מתעצלין בו:

איתותבת קומי ר' ירמיה. הקשיתי קושיא זו לפני ר' ירמיה. ואמר לי דמתקנת ריב"ז לא קשיא מידי:

אין יסבור ר' חזקיה כר' יהודה וכו'. כלומר דיכילנא לשנויי לך דאפשר הוא אם יסבור ר' חזקיה דהך תקנתא דריב"ז כר' יהודה הוא דאתייא דאמר התם והלא מן התורה הוא אסור כל היום בזמן דליכא עומר דכתיב עד עצם היום הזה וס"ל דעד ועד בכלל ובזמן דאיכא עומר גלי לן קרא עד הביאכם וגו' והא דקאמר התקין ריב"ז דרש והתקין הוא דדריש להני קראי כר"י והתקין כך וא"כ מהך דריב"ז לא תקשי לדחזקיה דבשיטת ר' יהודה היא. א"נ דה"ק דנוכל לפרש לדחזקיה דאיהו גופיה ס"ל כר' יהודה דשלא בשעת הקרבן דקאמר היום מתיר היינו עד שיעבור כל יום ששה עשר וכר' יהודה דס"ל עד ועד בכלל וריב"ז נמי כר' יהודה ס"ל ודרש והתקין קאמר ועיקר:

תמן חשין לצומא רבא תרין יומין. בפ"ק דר"ה גריס לה על המתני' על ששה חדשים השלוחין וצאין וכו' ומתקנת ריב"ז נשנה שם במתני' לקמן ואיידי דאיירי הכא מתקנת ריב"ז ומהך דאין הב"ד מתעצלק מייתי נמי להא דקאמר תמן בבבל יש שהיו חוששין לצום שני ימים בשביל יה"כ מספק שלא היו יודעין אם עיברו ב"ד שבא"י את אלול או לא ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך הלא חזקה הוא שאין הב"ד מתעצלין מלשלוח שלוחין להודיע להגולה אם עיברו אלול או לא:

בר אבוי והתם גריס אבוה דר' שמואל בר רב יצחק והוא רב יצחק גופיה:

אפסק כרוכה ודמך. כשהפסיק מן התענית ורצה לכרוך לסעודה נתחלש ונפטר ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דר' שמואל בר רב יצחק:

אם השרישו קודם לעומר. תנינן דהעומר מתירן ופליגי בה מאי קודם לעומר:

ר' יונה אמר קודם להבאה. אם השרישו קודם להבאת העומר אף על פי שבשעת קצירה אכתי לא נשרשו העומר מתירן ור' יוסי אומר צריך שישרשו קודם לקצירת העומר:

אמר רבי יונה הבאה מתרת להבאה וכו'. כלומר בדין הוא שיהא כל אחת ואחת מתרת לכיוצא בה דהבאה מתרת להבאה שאין מביאין שום מנחה מתבואה חדשה מקודם להבאת מנחת העומר וקצירה מתרת לשאר קצירה דאין קוצרין לפני העומר ואם כן הוא הדין להשרשה שהיא הבאה בקרקע בדין הוא שתהא הבאת העומר מתרת למה שהובאה בקרקע מקודם לה ורבי יוסי אומר דאין ראיה אלא דהכא לענין שיהא מותר להדיוט הכל בקצירה הדבר תלוי והקצירה היא שמתרת הבאה בהקרקע מקודם לה ומתרת ג"כ להקצירה:

לפום כן רבי יוסי חווי בה. כלומר שמכאן הגיד גם לדין הזה שאם קצר העומר לרבים והיינו לצורך הצבור להקריבו ונטמא וצריך לקצור עומר אחר חזר היחיד לאיסורו של קצירה עד שיקצור העומר האחר משום שהכל בקצירה תליא מילתא ואנן בעינן קצירה הראויה להבאה וליכא וכדפליגי גם בזה לקמיה:

רבי יונה אמר קודם לקצירה וכו'. כלומר בהא שקצר לרבים ונטמא איפכא הוא דפליגי דרבי יונה ס"ל קודם לקצירה של עומר אסור לקצור קצירה אחרת ומכיון שכבר קצר לעומר אע"פ שנטמא הקצירה מתרת לקצירה אחרת ור' יוסי ס"ל קודם להבאה כלו' הקצירה שהיא ראויה להבאה היא שמתרת לקצירה ולא זו שאינה ראויה להבאה. כך היה נראה לפרש לפי הגי' הכתובה לפנינו ברישא גבי השרשה דרבי יונה ס"ל קודם להבאה ורבי יוסי ס"ל קודם לקצירה וא"כ הכא איפכא הוא דס"ל בקצר ונטמא אלא דמהא דלקמן לא משמע הכי אלא הכל לענין התרה של השרשה הוא דאיירי לפיכך צריך להפוך הגי' ברישא דר' יונה אמר קודם לקצירה ור' יוסי אומר קודם להבאה וכן הא דבתרה לעיל צריך להפך דברי רבי יוסי לר' יונה ודברי ר' יונה לר' יוסי והאי דהכא ר' יונה אמר קודם לקצירה וכו' כמו גופא הוא ואדלעיל קאי. גופא דפליגי בה רבי יונה ורבי יוסי בענין השרשה מה שמתירה דר' יונה אומר מה שהוא קודם לקצירה ור' יוסי אמר אף אם השרישה קודם הבאה היא שמתרת אותה:

אמר ר' יונה מילתא דכהנא דדריש לה מקרא מסייע לי דקודם לקצירה צריך שישרישו והקצירה מתרת אותן:

זו ביכרה ואחרת לא ביכרה. כלומר מדקרי לה מנחת בכורים משמע שמביא ממה שביכרה בראשונה והאחרים לא ביכרו וא"כ הכל שלא ביכרו בכלל והגע עצמך אפילו האחרים לא הגיעו אלא להיות עשבים ואפילו עדיין אינן אלא בהשרשה בקרקע העומר בא ומתיר אותן והשתא וכי לא קודם קצורה אנן קיימין בהכתוב הזה. דהרי כתיב ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש וגו' וזה הכל בקצירה משתעי שתקצור מהאביב וגו' ומהן תקריב את מנחת בכוריך וא"כ מה שהקצירה מתרת להשרשה שהיא קודם לה היא שמתרת:

ועוד. ראיה מן הדא דתני בברייתא המנכש בשלשה עשר בניסן שעוקר עשבים הרעים ונתלש ע"י כך הקלח של התבואה בידו ה"ז שותלו במקום הטינא כלומר במקום הלח כדי שיחזור וישריש לפי שהקצירה אסורה מקודם לעומר אבל לא במקום הגריד שהוא יבש ואינו חוזר ונקלט בתוך הקרקע וכקציר לפני העומר הוא ומדקתני המנכש בי"ג ולא קתני סתם המנכש לפני העומר ש"מ דבדוקא קתני שיהא כאן שיעור להקליטה והשרשה שהוא מן הסתם שלשה ימים כדי שתהיה קצירת העומר מתירתה והרי יש כאן י"ג וי"ד וט"ו ובערב ליל י"ו הוא זמן קצירת העומר כדתנן בפרק ר' ישמעאל מצותה לקצור בלילה ומקצת היום ככולו כלומר שאע"פ שזה היה בי"ג ואין כאן ג' ימים שלמים מ"מ הואיל ואמרינן בכל דוכתי מקצת היום ככולו יש כאן ג' ימים וא"כ שמעינן דקצירת העומר היא שמתרת לאותן שהשרישו מקודם דאל"כ מאי איריא דקתני המנכש בי"ג:

אמר ר' יוסי. מהא לא שמעינן מידי דמילתא דאבינא מסייע לי דאמר הא דקתני המנכש בי"ג מילתא אחריתא קמ"ל דתפתר כהדא מתני' מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. בי"ד מיירי ולהכי קתני המנכש בי"ג בדוקא:

אבל וכו'. קושיא היא דתידוק מינה אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד לא מיתוקמא ואמאי וכי לא בתלוש הוא דאמרו דבמקום שנהגו תליא מילתא דמקום שנהגו היתר במלאכת תלוש הוא דנהגו שמא במחובר בתמיה והכא דבמחובר הוא דאיירי וא"כ אמאי קאמרת תיפתר כהדא מתני' וכו' והא במחובר לעולם אסור הוא וקאמר דאשכאן חדא ברייתא דתני דמקום שנהגו לעשות בתלוש עושין אפי' במחובר והלכך אצטריך למימר תיפתר כהדא מתני' דמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד איירי:

ואם לאו אסורין וכו'. קתני במתני' ושאל ר"א מהו שיביא עומר הבא מהן ולמ"ד לעיל דהשרשה קודם קצירה בעינן ואם לא נשרשו אלא בין קצירה לבין הבאה שוב אין העומר דהאי שתא מתירן אלא עד שיבוא עומר הבא וא"כ הקצירה היא העיקר ועד זמן קצירה הן אסורין ושייכא הך בעיא דמהו שיעשה לשנה הבאה ראשית קציר מאלו ויביא העומר מהן דאלו למ"ד דהבאת העומר הוא המתיר א"כ אלו שצריכין היתר בעומר הבא דוקא ע"כ שהשרישו אחר הבאת העומר דממילא נמי דהבאת העומר הבא הוא שמתירן לא שייכא הך בעיא כלל דהרי הן צריכין להבאת העומר הבא שיתירן דהא לדידיה הבאת העומר הוא העיקר והיאך יכול להביא העומר מהן והא לאו ראשית קציר הוא דע"כ כבר נקצר לעומר קציר אחר אלא לאידך מ"ד דהקצירה היא העיקר הוא דקא בעי כדאמרן:

אפשר לומר וכו'. ומתמה הש"ס על עיקר הבעיא וכי היאך אפשר לומר שיבא העומר מהן. דהא מיהת ישן משל אשתקד הוא וחדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואת אמר הכן בתמיה דעומר מן הישן יהא מתיר את החדש:

התיבון. עוד תיובתא על שאלת ר"א דס"ד הואיל ואלו שהשרישו אחר העומר ותלוין הן בעומר הבא להתירן יהא העומר עצמו בא מהן והרי שאר המונין שהרי הן תלוין בעומר שיתירן ואעפ"כ אין העומר בא מהן דאין עומר בא אלא מן השעורין:

לא אם אמרת וכו'. הדר קאמר דהא לאו קושיא היא דאם אמרת בשאר המינין שלא כשרו כלל לעומר כדילפינן לעיל אביב אביב דאינו בא אלא מהשעורין תאמר בבעיא דילן בשעורין הוא דאיבעי' לן שהן כשרין למנחת העומר והואיל והן תלוין בעומר הבא איכא למימר שהעומר בא מהן ומאי:

חברייא. אמרין בשם ר"א דהדר פשיט לנפשיה דאין עומר בא מהן דבעינן ראשית קצירך של שנה זו ולא זה שהוא סוף קצירך דשל אשתקד הוא ור"ז קאמר משמיה טעמא אחרינא דאין עומר בא מהן דמנחת בכורים כתיב ואין אלו בכורים דהרי משל אשתקד הן ולא נתבכרו מאז:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי וקאמר אם עבר והקריב מהן איכא בינייהו על דעתון דחברייא פסול משום דראשית קצירך דקאמר קרא לעכב הוא אבל על דעתי' דר' זעירא כשר הוא משום דבכורים למצוה הוא דנאמר וכדכתיב כרמל בהאי קרא וגם כן למצוה הוא דאם לא מצא כרמל והוא רך מביא מן היבש כדתני בת"כ בפרשת ויקרא:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' יוסי בר' בון דהכי סבירא להו והן שהביאו שליש לפני ראש השנה וכו' כלומר דדוקא בשהביאו שליש לפני ר"ה דאז אין העומר בא מהן לפי שישן הוא ואין הישן מתיר את החדש אבל אם לא הביאו שליש אלא לאחר ראש השנה הרי הן כתבואה חדשה של שנה זו והעומר בא מהן:

מתני' האוכל מהן כזית מצה בפסח יצא י"ח. כדפרישית במתני' דלעיל שאין יוצאין בשאר המינין אלא באחד מאלו חמשת המינין דווקא דכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' את שבא לידי חימוץ כגון חמשת מינים הללו ואתה מתחייב עליו משום לא תאכל עליו חמץ אתה יוצא ממנו י"ח מצה יצאו שארי מינין שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואין אתה מתחייב עליו משום חמץ אין אתה יוצא י"ח ממנו משום מצה:

נתערב אחד מהן בכל המינין אחרים. כגון אלו ששנינו בריש פ"ג דפסחים כותח הבבלי והדומה לו מתערובת חמץ:

ה"ז עובר בפסח. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו לפי שאין חיוב כרת אלא לאוכל חמץ עצמו אבל האוכל תערובות חמץ אינו בכרת אלא בלאו:

דברי ר"מ. דס"ל דדוקא בנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בהן דאין דעתו אלא על הנקרא פת או תבואה והיינו מחמשת המינין אבל הנודר מן הדגן ס"ל לר"מ דאסור בכל המינין שעושין ממנו כרי כגון קטניות וכיוצא בהן דדגן כל מיני דמידגן משמע וחכמים פליגי וס"ל דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן והכי מפרש לה בגמרא והלכה כחכמים:

וחייבין בחלה ומעשרות משום דקא בעי למיתני לקמן שיש שחייבין בחלה ופטורין ממעשרות ויש שהן חייבין במעשרות ופטורין מן החלה קתני הכא דאלו חייבין בחלה ומעשרות:

גמ' זאת אומרת שלוקין על חלתן דבר תורה. קושיא היא על ר"ל דקאמר בהלכה דלעיל שאם עיסה מעורבת מחמשת המינין אין לוקין על החלה שלהן מן התורה מפני שמבטלין זא"ז והא קתני הכא האוכל כזית חמץ מהן חייב בהכרת וקס"ד שצירף כזית מכולן ואכלו וא"כ ש"מ שמתחייב על הצירוף מהן מן התורה וה"ה לענין חלה שלהן וקשיא לר"ל:

תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. כלומר תיפתר אליבא דר"ל דהכא מיירי שיש בהתערובות שאכל שיעור כזית ממין זה ושיעור כזית ממין זה ושאני התם דמיירי שאין בהעיסה שיעור חלה אלא בצירוף אלו המינין ביחד:

אמר ר' יוסי. דלא היא דאפי' תימר שאכל שיעור כזית מכולהון כדמשמע לישנא דמתני' האוכל מהן כזית וכו' וכן בחמץ ולא תידוק מינה לענין חלה דלעיל דשנייא היא הכא שכולהון לשם חמץ כלומר על כולן נקרא עליהן שם חמץ הרי כל חמשת מינין הללו הן הבאות לידי חמוץ לפיכך מצטרף כזית מכולן שיהא מתחייב עליו משום חמץ אבל התם אין ראוי לשם חלה על כל א' וא' בפ"ע שהרי אין כאן שיעור חיוב חלה עד שיערב מכולן לעשות העיסה דהא בכה"ג הוא דאיירי לעיל:

מחלפה שיטתיה דר' יוסי. כלומר לפי הך אוקימתא דר' יוסי שאכל כזית בצירוף מכולן א"כ קשיא דידיה אדידיה דהא תמן לעיל אמר גבי הא דבעי למימר דר"ל דס"ל אין לוקין על חלה מתערובתן ד"ת משום דלדעתיה אזיל דאמר הפגול והנותר משבללן מבטלין זא"ז ומקשי עלה ר' יוסי שם דלא דמיין דתמן זה איסור בפני עצמו וזה איסור בפ"ע קודם שבללן אבל הכא גבי חלה הן שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו עד שלא נעשה איסור והשתא הכא נמי אי אמרת דאכל כזית חמץ בצירוף מכולן הרי עד שלא נעשה איסור השנים מהן מבטלין להאחד דהרי פחות מכזית אין שם חיוב כרת עליו וזה דומה ממש להא דחלה דלעיל וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ואליבא דר"ל:

אמר ר' יוסי ב"ר בון כיני מתני' אי כזית מזה וכזית מזה. כלומר דרבי יוסי ב"ר בון מדחי לה להאי אוקימתא דר' יוסי אליבא דריש לקיש דלא מצית לאוקי המתני' אליביה אלא כן דאי איכא כזית מזה וכזית מזה הוא דחייב אם אכל כזית מהן ואע"ג דלר"ל גבי פגול ונותר אפי' כזית מזה וכזית מזה קאמר דמבטלין זא"ז שאני התם דהן שני שמות אבל הכא דשתיהן שם חמץ עליהן אין מבטלין זא"ז אלא דדוקא בדאיכא כזית מכל אחד בפני עצמו ועירבן ואכל כזית מהן הוא דחייב אבל בדליכא כזית בכל א' וא' עד שיצטרף מכולן בהא לר"ל אינו מתחייב עליו דדמיא לההיא דלעיל דקאמר אינו לוקה על חלתן ד"ת ולא כדבעי ר' יוסי לאוקמי למתני' אליבא דר"ל:

הא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל כרבנן. בתמיה דקס"ד דהא דקתני במתני' וחכ"א הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן היינו דוקא בנודר מן הדגן קאמרי ובתרתי פליגי אדר' מאיר דלדידהו הכי דייקינן הא בנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל ובנודר מן הדגן לדידהו בחמשת מינין הוא דאסור ולר"מ אסור בכל כדקאמר בהדיא בפ"ז דנדרים וקשיא אמאי לחכמים הנודר מהפת ומהתבואה יהא אסור בכל והא פת ותבואה אינן נקראין אלא הנעשה מאלו חמשת המינין וגרסינן להא גם כן בנדרים שם בהלכה ב':

ומשני ר' חייה בשם ר' יוחנן דלא תידוק הכי אלא כיני מתני' הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם וכלומר דחכמים אדיוקא דדברי ר"מ בלחוד הוא דפליגי דקאמר הנודר מהפת ומהתבוא' הוא דאסור בהן אבל בנודר מן הדגן ס"ל לר"מ דאסור בכל כדאמר בנדרים ועלה הוא דפליגי ואמרי דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן:

מה אנן קיימין. השתא מפרש להא דתנינן הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן ובמאי עסקינן:

אם באומר פת תורה. כלומר שאומר פת הנקרא בלשון התורה עלי א"כ אמור מעתה דמיירי אף באומר תבואת תורה עלי ואמאי אינו אסור בכל והא מצינו דכרם נקרא תבואה כדכתיב ותבואת הכרם ואי דמיירי באומר פת סתם עלי אמאי אסור בכל חמשת המינין הא אין לך קרוי פת סתם אלא פת חטין ושעורין בלבד כדאמרינן בפרק ג' דשביעית:

קיימתיה. להמתניתין דלעולם באומר פת סתם ומיירי במקום שאוכלין פת כל. כלומר שעושין פת מכל דבר ואפילו משאר המינין אלא דבפת של שאר המינין קורין אותו על שם המין ופת סתם הוא מחמשת המינין והא קא משמע לן דמכיון דאמר פת סתם ואין לך קרוי פת סתם אצליהן אלא ה' המינין בלבד אסור הוא בהן:

מתני' אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. כדקאמר טעמא בגמרא לפי שמצינו בי"ד שנה שנתחייבו בחלה ואע"פ שלא היו נוהגין בתרומות ומעשרות אלא עד אחר י"ד שנה שכיבשו ושחילקו:

הלקט והשכחה והפאה וההפקר. כל אלו פטורין מן תרומות ומעשרות כדדרשינן מאין לו חלק עמך יצאו אלו שיש לו עמך ואפ"ה בחלה חייבין הן:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון בן לוי שהקדים ליטול מעשר ראשון בשבלים כדקאמר בגמרא וקמ"ל שאע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אלא שניטלה ממנו תרומת המעשר שבו וה"א הואיל שיש בו חלק מתרומה גדולה יהא פטור מן החלה הלכך אשמועינן דאפ"ה חייב בחלה:

ומעשר שני והקדש שנפדו. דפטורין מן המעשרות כדתנן לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה' דאפילו נפדו פטורין מן המעשרות ולענין שאין תורמין מהן על החיוב וכל שכן אם לא נפדו דממון גבוה הוא דפטור ואעפ"כ בחלה הן חייבין בשנפדו וכן עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה:

ומותר העומר. מה שניתותר מהשלש סאין שהוא בא מהן ומוציאין מהן עישרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר הוא נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות הואיל ובתחילה היה הקדש והוא הדין למותר שתי הלחם ולחם הפנים לאחר שנפדו חייבין בחלה:

ותבואה שלא הביאה שליש. שפטורה מן המעשרות כדאמרינן בפ"ק דמעשרות דכתיב תבואת זרעך דבר שזורעין אותו ומצמיח ואם לא הביאה שליש וזורעין אותה אינה מצמחת ואעפ"כ בחלה חייבת:

ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. מפרש טעמיה בגמרא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן דוקא מפירות שהביאו שליש אף תרומת חלה כן ואין הלכה כר"א:

מתני' אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה. דלענין חלה הני כולהו לאו לחם מיקרו:

והפרגין. מין קטניות:

ופחות מחמשת רבעים בתבואה. כלומר אף שהתבואה והיא מחמשת המינין מחויבת בחלה אם אין מהן אלא עיסה שהיא פחות מחמשת רבעים פטורה דחמשת רבעים הוא שיעור חיוב חלה כדתנן בפ"ק דעדיות:

הסופגנין. מפרש בגמרא טריקטא והן רקיקין דקין ורקיקי תרגומו ואספוגין:

הדובשנין. שנילושו בדבש ובגמרא קראו אותן מלי גאלה ומלה לעז הוא מילא דבש:

והאיסקריטין. פירשו בגמרא חליטין דשוק חליטין העשוין מצפחת רותחין כדי למכור בשוק:

וחלת המשרת. חליטין דמוי העשוין מקמח במים רותחין ואלו כולן בלילתן רכה ומערבין בהן או יין או שמן או דבש או תבלין או מים רותחין:

והמדומע. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונעשה הכל מדומע ואם עשה ממנו עיסה פטורה מן החלה לפי שיש כאן תרומה שכבר הופרשה והובררה מתחילה וכתיב תרימו תרומה ולא מזו שכבר נתרמה:

גמ' מנין שהן חייבין בחלה. אף על פי שפטורין מהמעשרות:

א"ל רב כהנא לא תימר לי תרימו וכן תרימו. כלומר ומאי קשיא לך דבמעשרות פטורין הואיל ומיעטן הכתוב כדפרישית במתני' אבל בחלה לא מצינו שמיעטן הכתוב ולא תימר לי מדכתיב חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה ולפיכך יש לומר דאיתקש חלה לתרומת גורן ומה שבתרומה ומעשרות נוהג אף בחלה כן ומה שפטור פטור אף בחלה האי מילתא לא תימר לי דאין זה אלא סברת ר"א במתני':

חזר ואמר מארבע עשרה. כלומר אע"פ שבתחילה לא גילה לו טעמו של דבר וא"ל לא תימר לי וכו' חזר ואמר לו הטעם דמארבע עשרה שנה שכיבשו ושחילקו אנו למדין שהיו חייבין בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ ומתרומה ומעשרות היו פטורין דכתיב בהן כי תבואו וגו' והלכך לא נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה:

ר' יוחנן בשם ר' ינאי וזה אחד וכו'. אטעמא דלקט וכו' דפטורין מן המעשרות קאי כדאמר להא לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה':

ומכיון שניטלה תרומתו לאו כחולין הוא. ומאי קמ"ל במתני' דמעשר ראשון שניטלה תרומתו חייב בחלה פשיטא דהא כחולין הוא ומשני תיפתר שהקדימו הלוי להכהן בשבלים דאמר ר' אבוהו וכו' והשתא קמ"ל דאע"פ שיש בו חלק מתרומה גדולה שלא ניטלה ממנו אפ"ה חייבת בחלה:

א"ר יוסי כתיב וכו'. טעמא דפטור מתרומה גדולה מפרש דכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ומדלא כתיב מכל חלב למיעוט הוא דאתא חלבו אבל לא חלבו וחלב חבירו שאם הקדימו למעשר בשבלין לא תפריש ממנו אלא חלבו שהוא תרומת מעשר אבל לא חלב חבירו שהוא תרומה גדולה שאינו ניטל ממנו אלא מן הטבל שנתמרח בכרי:

א"ר יוסי כתיב וכו'. כמו א"נ הוא דא"נ מהכא דכתיב וכו' ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:

בשמירח. ודוקא שאחר שהקדימו בשיבלין מירחו ואח"כ הפריש תרומת מעשר שבו אבל איפכא לא בדא אמרו שפטור מתרומה גדולה:

כשהפריש ממנו עליו. התרומת מעשר. אבל אם הפרישו ממקום אחר עליו לא בדא אמרו שפטור מתרומה גדולה דליכא למעוטי מוהרמותם ממנו וגו' ולא תרומה ומעשר מן המעשר ממנו שהרי לא הפרישו ממנו:

מעשר שני והקדש שנפדו. קתני במתני' וקשיא היכי דמי דאשמעינן דפטור מן המעשרות הא מסתמא הפרישו כסדר אחר שתרם תרומה גדולה והפריש המעשר ראשון ואח"כ מפריש הוא מעשר שני ואי דמיירי בשעבר והקדימו דקי"ל מה שעשה עשוי אכתי קשיא מאי קמ"ל דפשיטא בשנפדה השאר חולין הוא והלכך קאמר ר"ז וכו' ורבי הלל בן הליס מטי בה לאומרה בשם ר' יודה דמן הדא שמעינן מע"ש שהקדימו בשבלין פטור הוא מתרומה גדולה ומתני' נמי בהכי איירי והיינו דקאמר פטור ממעשרות ובחלה חייב לאחר שנפדה אף ע"פ שיש בו חלק תרומה:

ר' יונה בעי. הא דקתני גבי מעשר שני שנפדה אם זה דוקא כמ"ד שאינו כנכסיו חלא ממון גבוה הוא אבל למ"ד כשאר נכסיו הוא ואינו אלא ממון הדיוט א"כ הוא חייב בחלה אף קודם שנפדה וא"ל אף אנא סבר כן דמתני' דקתני שנפדה כמ"ד ממון גבוה הוא:

הוי מעשר שני הואיל וכל עמא מודיי שהוא כנכסיו חייב. כלומר הוי האי מעשר שני דקתני במתניתין שנפדה בהא כ"ע מודיי שהוא כנכסיו וחייב בחלה ומשום הא דלקמיה נקט להא:

הוי פליגא הוא. כלומר אף דאמרן דבגוונא דמתני' שנפדו בהא הוא דכ"ע מודים שחייב בחלה ובשלא נפדה פליגי ע"כ דעוד פליגי בחדא מילתא ובגוונא דאיירי במתני' שהקדימו בשבלין כדמוקמינן והיינו בחלק תרומה שבו דלמ"ד חייב בשלא נפדה משום דממון הדיוט הוא אפילו תרומה שבו חייבת וכלומר דלא תימא דלא פליג אלא על החולין שבו משום דלדידיה ממון הדיוט הוא אבל על חלק תרומה שבי כדאיירי במתני' לא פליג דהא מיהת האי חלק תרומה לאו כנכסיו ואותו החלק פטור הלכך קמ"ל דאף בחלק תרומה שבו פליג וקסבר דאפילו נפדה הכל הוא חייב בחלה דמכיון שהוא פטור מתרומה גדולה שהקדימו בשיבלין כמו שאין בו תרומה דמי ולהאי מ"ד דסבירא ליה דפטור הוא בשלא נפדה דממון גבוה הוא הכל פטור הוא ואפי' חולין שבו פטורין:

מאן דאמר חייב עשאו תרומת מעשר על מקום אחר מה אתעביד לה. כלומר דהא מיהת איכא למיבעי להאי מ"ד דאף בשלא נפדה חייב הוא דממון הדיוט הוא ואפי' חלק תרומה שבו חייבת כדאמרן והשתא מבעיא לן לדידיה אם עשאו לזה המעשר שני תרומת מעשר על מקום אחר דיכול הוא לעשותו מכיון דלא ניטלה תרומה גדולה מזה כמקדשו בתוכו הוא ואם עשה כן מה דינו לענין חיוב תלה ומה את עביד לה לדמות לדין הזה:

לגדיש שנדמע בעיסה שנדמעה. כלומר אם אתה מדמה אותו כמו לגדיש שנדמע שיש בו חולין ותרומה ואפי' כן בחלה חייב הוא וה"נ אע"פ שהוא מדומע דהא מיהת יש בו חלק תרומה ונהי דאם לא עשה אותו לתרומת מעשר את אמרת דלהאי מ"ד מחשבינן כמי שאין כאן תרומה גדולה אבל כאן שעשאו לתרומת מעשר הרי זה כמדומע דיש בו חלק של תרומה ופטור הוא ממנה ויש כאן תרומת מעשר ואם לגדיש שנדמע מדמית ליה חייב או דילמא דאת מדמה ליה כמו בעיסה שנדמעה דתנינן במתני' דלקמן המדומע פטור מן החלה:

ר' יוחנן אמר אנא בעיתה. אני הקשיתי ושאלתי להא דלקמן ור' יאשיה אמר אף אני שאלתי מה בין גדיש שנדמע דפשיטא לך שחייב ובעיסה שנדמעה את אמר פטורה ומאי שנא:

ר' תנחומא. קאמר דהיינו טעמא לחלק בין גדיש לבין עיסה דגדיש שנדמע אם עד שלא נדמע עבר והפריש ממנו תרומה אינה תרומה בתמיה דאמאי לא יהא תרומה והא דקאמר עבר והפריש משום דאיכא גוונא שלא יפריש עדיין תרומה ממנו וכגון שלא הפריש הבכורים במחובר לקרקע דהדין הוא שמפריש אותן אח"כ אלא שצריך שיקדים הבכורים לתרומה ואם עבר והפריש לתרומה מקודם מה שעשה עשוי א"נ בגדיש שלא נתמרח עדיין מיירי דאע"פ שלא נגמר מלאכתו אם עבר והפריש לתרומה ה"ז תרומה אבל עיסה שנדמעה אינה כן שאם עד שלא נדמעה והיינו שהיא עדיין קמח ולא נדמע בה כלום ועבר והפריש ממנה חלה אינה חלה כלל דתנינן תמן לקמן בפ"ב המפריש חלתו קמח וכו' וגזל הוא ביד כהן וצריך להחזירו לבעלים והיינו דאיכא בין גדיש לעיסה:

ומותר העומר. קחשיב במתני' דפטור מן המעשר וא"כ מתני' דלא כר"ע דמחייב בפרק ר' ישמעאל במנחות אף במעשרות וקמ"ל דסתם לן תנא הכא דלא כר"ע:

ותבואה שלא הביאה שליש מ"ט דרבנן. דקסברי אדחייבת בחלה אע"פ שפטורה ממעשרות:

נאמר לחם וכו'. כלומר כל עצמו של דבר דאמרינן דאלו חמשת מינין חייבין בחלה משום דילפי' לחם לחם ממצה שאלו המינין באין לידי חימוץ וניכרין הן בין מצה לחמץ וא"כ מינה מה להלן יוצא אדם י"ח בפסח אף במצה שהיא מהתבואה שלא הביאה שליש שהרי יכולה לבוא לידי חימוץ אף כאן חייבת בחלה:

מ"ט דר"א. משום דכתיב כתרומת גורן וכו' כדפרישית במתני':

ולית ליה לר"א לחם לחם. בתמיה דאי לית ליה הך גז"ש א"כ מנא ליה דאלו חמשת המינין הן שחייבין בחלה:

אשכח תני וכו'. כלומר לעולם אית ליה הג"ש דלחם לחם וס"ל דגם במצה אינו יוצא י"ח בפסח אם היא מתבואה שלא הביאה שליש כדאשכחן חדא ברייתא דתני בהדיא כן לר"א:

מהו שחייבין על לחם שלו. שבאה מהתבואה שלא הביאה שליש אם חייבין עליו משום חדש וקאמר ר' יודן מדכתיב ולחם וקלי וגו' איתקש לחם לקלי את שחייבין וכו' ואת שאין חייבין על קלי שלו משום חדש דאין קלי בתבואה שלא הביאה שליש דאין נקרא אלא שחת אין חייבין ג"כ על הלחם שלו משום חדש:

אמר ר' זעירא כתיב וכו' גרסינן להא לעיל בפ"ק דמעשרות בהל"ג דמכאן לתבואה שלא הביאה שליש שפטורה מן המעשרות:

פשיטא על דרבנן וכו'. כלומר ודאי אליבא דרבנן ליכא למיבעי אם זה הבא מתבואה שלא הביאה שליש שנתערב בתבואה שהביאה שליש אם נגרר הוא עם החיוב לענין שיהא ג"כ הוא חייב במעשרות דהאי מילתא דפשיטא הוא שלא מצינו גרירה לענין חיוב המעשרות שיהא החייב גורר את הפטור עמו לחיוב אלא אליבא דר"א לענין חיוב חלה הוא דאיכא למיבעי כהאי דר' חייה בר יוסף שאל דלדעתיה דר"א מהו שיהא נגרר תבואה שלא הביאה השליש עם תבואה שהביאה שליש שאם עשה עיסה משתיהן יהא נגרר הפטור עם החייב להתחייב כולה בחלה כעיסת אורז כמו דאשכחן בעיסת אורז דתנינן לקמן בפ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וה"נ כן ולא אפשיטא אליבא דר"א:

איזהו חדש וישן שבחלה. מה נקרא חדש וישן לענין חיוב חלה שלא יפריש מזה על זה לפי שאין תורמין מחדש וישן מזה על זה ומפרש ואזיל לחלה אחת כלומר לענין חיוב חלה ושיפריש מזו על זו אחת היא נחשבת שהרי שתיהן חייבות בחלה ומשנה אחת הן באים או מחדש או מישן ותורמין מזו על זו ולענין חיוב מעשרות שתים הן ואם זו הביאה שליש לפני ר"ה וזו לא הביאה עד לאחר ר"ה אין מעשרין מזו על זו שזו מן החדש וזו מן הישן אחת הביאה פחות משליש לפני ר"ה ואחת לא הביאה אלא עשבים ואח"כ בשנה זו נגמרה הרי לענין חיוב חלה שתים הן נחשבות לפי שזו שהביאה פחות משליש לפני ר"ה מן הישן היא שנתחייבה מאז בחלה וזו שלא הביאה אלא עשבים לפני ר"ה ואחר ר"ה נתגדלה מן החדש היא ואין תורמין חלה מזה על זה:

למעשרות אחת הן נחשבות. שהרי אף זו שלא הביאה אלא פחות משליש לפני ר"ה לא נתחייבה במעשרות עד לאחר ר"ה בשנה זו ומשנה אחת הן ומעשרין מזה על זה:

אחת הביאה שליש לפני ר"ה ואחת הביאה עשבים ובשנה זו נגמרו הרי הן נחשבות שתים בין לחלה ובין למעשרות לפי שאותה שהביאה שליש לפני ר"ה נתחייבה בישן בשתיהן והאחרת לא נתחייבה בשתיהן אלא בשנה זו ואין תורמין לא חלה ולא מעשרות מזה על זה:

בנתיים מהו. וכדמפרש לקמיה איזהו בנתיים העושה עיסה מן הטבל וקרי לה בנתיים לפי שהוא מדבר שהוא בנתיים שזה כבר נגמר לחיוב מעשרות אבל עדיין לא נתקן והרי הוא בין הגמר לבין הפרשה ואם עשה עיסה ממנו פליגי בה ר' יונה ור' יוסי אליבא דר"ש דמר אמר בשמיה שדינו כבראשונה כלומר כמו שהיה מקודם שנגמר למעשרות ועיסה זו פטורה מן החלה ומר אמר בשמיה שנידון כבאחרונה כמו שכבר הופרש ממנו התרומה והמעשרות וחייבת בחלה וכדמסיק ואזיל:

חלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה. כלומר לפעמים מצינו שאף התרומה חייבת היא בחלה כמו שהחלה חייבת בתרומה שהרי בתחלה מפרישין מן הכרי תרומה ומעשרות על הכל וא"כ אף חלק החלה שיפריש אח"כ מהעיסה נתרם הוא וזהו חלה חייבת בתרומה אף כאן בזה הטבל שיש בו חלק תרומה שעדיין לא הופרשה ממנה מ"מ אם עשה עיסה ממנו חייבת בחלה ואע"פ שיש בה מחלק תרומה ותרומה עצמה שכבר הופרשה ודאי פטורה מן החלה כאן שלא נתבררה התרומה מתחייב בחלה אף לחלק תרומה שבה:

מנין שחלה חייבת בתרומה. כלומר דילמא אין ה"נ דא"צ לתרום על חלק החלה שבתבואה מאחר דסוף שיתננה לכהן:

חלה תרימו תרומה. דריש בה אף מחלק החלה שבה תרימו תרומה גדולה וכן המעשרות:

מנין שהתרומה חייבת בחלה. כלומר חלק התרומה וכגוונא דאמרן שעושה עיסה מן הטבל:

מן קושוי פתרין אהן קרייא. מאותן חברים שהן ממקום נקרא קושוי מפרשין מהפסוק הזה. דכתיב מראשית עריסותיכם תרימו חלה מאותה שכתוב בה ראשית ראשית דגנך וזו התרומה ממנה ג"כ לפעמים תרימו חלה ובכה"ג דאמרן:

גמ' הסופגנין טריקטא וכו' כמפורש במתני':

רבי יוחנן אומר טריקטא חייבת בחלה וכו' ולקמן פריך עליה מהמתני':

ר' יוסי אומר תרתיי. שני דברים דפליגי בהו ר"י ור"ל חדא הא דטריקטא ועוד אמר ר' יוסי חורי עוד דבר אחר דפליגי ביה דר' יוחנן אמר כל שהאור מהלך תחתיו כלומר שאינו נאפה בתנור אלא במחבת והאור מהלך תחתיו אעפ"כ חייב בחלה וכו' ור"ש בן לקיש פוטר:

א"ל ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה. כלומר אפי' לדבריך שאתה פוטר ובלבד אם נעשו ע"י משקה או מיין או משמן וכיוצא בו או ממים רותחין שניתנו בהן והאור מהלך תחתיהן:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דהא קתני לכל אלו הסופגנין וכו' שפטורין מן החלה:

פתר לה בסופגנין שנעשו באור. כלומר הא דקאמר ר' יוחנן בשנעשו ונאפו ע"י האש ומתני' בשנעשו ונאפו בחמה:

ואין יוצאין וכו'. ברייתא היא דאין יוצאין בפסח באלו שנעשו בחמה אבל יוצאין באלו שנעשו באור והאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן:

ולית הדא. מתניתא פליגא על רשב"ל דהא קתני יוצאין בשנעשו באור ומשני דר"ל פתר לה בשהיה האור מהלך מן הצד דהוי כעין מעשה תנור אבל בשהאור מהלך תחתיו ס"ל דלאו פת הוא:

מיליהון דרבנן פליגין וכו'. כל האי סוגיא עד אפילו חטין בחטין טוחן ומתיר גרסינן לה לעיל בפ"ד דתרומות בהל' ח' והך מיליהון דרבנן פליגין התם הוא דשייכא אדלעיל שם וכן כל הא דלקמן ואיידי דאיירי כאן במדומע מייתי לה אגב גררא כדרך הש"ס הזה ולא שייכא כלל וכלל לדינא דמתני':

ופחות מה' רבעים בתבואה. קתני במתני' דפטורה מן החלה אמר ר' אבונא הדא אמרה כלומר לא שנו אלא בשהוא פחות מה' רבעים ממש אבל אם היו ה' רבעין מצומצמין לא בדא אמרו שפטורה וקמ"ל דלא חיישינן הואיל והשיעור בתבואה מצומצם הוא שמא תתמעט בטחינה ויהיה בקמח פחות מכשיעור:

לא על הדא איתאמרת. הא דר' אבונא אלא על הדא דר' יוחנן דמדייק מהמתני' דקתני המדומע פטור ומשמע הא אם ספק מדומע הוא כגון שתי קופות ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה דהויא ספק מדומע וכן הנאכל משום דימוע כלומר שיש בו איזה חשש דימוע ונאכל בתורת דימוע להכהן חייב בחלה ועליה קאמר ר' יוסי בר' בון דאיתמר ההיא דר' אבינא והכי הוא דאיתמר דלא שנו אלא בשהיו יותר מחמשת רבעים הלכך חיישינן דשמא יש כאן שיעור חיוב חלה מהחולין שיש בו וחייב בחלה אבל אם אין במדומע הזה אלא ה' רבעין מצומצמין פטורין מן החלה דשמא כל החמשת רבעין הן מהתרומה וכגון לאחר שנפלה להפחות ממאה חולין נטל מהן ה' רבעים מצומצמין ועשה עיסה דבכה"ג תלינן דאפשר כל ה' רבעין מן התרומה הן ואפי' בספק מדומע פטורה מן החלה:

מתני' עיסה שתחילתה סופגנין. שעשאה מתחילה בלילתה רכה כדי לעשותה סופגנין וכך עשאה בסופה סופגנין כמתני' דלעיל שנותן בה יין או שמן ודבש או שמבשלה במים רותחין זו היא שפטורה מן החלה כדתנינן לעיל ומשום סיפא נקיט לה:

תחילתה עיסה וכו'. כלומר אבל אם בתחילה עשאה שתהא עיסה גמורה לאפות הימנה פת והשלימה בסוף כמעשה סופגנין או איפכא תחילתה מעשה סופגנין והשלימה עיסה גמורה לעשותה פת חייבת בחלה:

וכן הקנובקאות. זהו העשוי מקמח קלוי נילוש בשמן ואחר הלישה והאפיה מפרכין אותו בידים ומחזירו לקמח ועושין אותו מאכל לתינוקות חייבין בחלה:

מתני' המעיסה. מפרש בגמרא שנותן מים חמין לתוך הקמח והחליטה שנותן הקמח לתוך מים חמין ובבבלי פ' כל שעה מפרש איפכא:

ב"ש וכו'. מפרש בגמרא שני תלמידים שנו אותה. כלומר מי ששנה זו לא שנה זו דאחד שנה המעיסה והה"ד לחליטה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ואחד שנה חליטה והה"ד למעיסה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין ולענין המסקנא בין מעיסה בין חליטה כל שנאפית בתנור חייבת בחלה:

חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן לצורך עצמו פטורין. מכיון שבשעת גלגול העיסה הן של הקדש וכתיב עריסותיכם ולא של הקדש אבל אם עשאן למכור בשוק למי שצריך להן חייבין כדמפרש טעמא בגמרא שכל שהוא למכור בשוק לא בדעתו הדבר תלוי אלא שמא ימצא לקוחות ואם לאו יניח אותן לאכול לעצמו וא"כ נטבלו מיד וחייבות בחלה:

גמ' חדא איתא. אשה אחת שאלה לר' מנא בגין דאנא בעייא למיעבד אצוותי אטרי. בשביל שאני רוצה לעשות עיסתי אטרי והוא סופגנין כדמפורש בהלכה דלעיל סופגנין טריקטא ומהו שאקחנה לעשותה ותהא פטורה מן החלה ואמר לה למה לא:

אתא שאיל לאבוי. ואח"כ בא ר' מנא ושאל לר' יונה אביו וא"ל אסור שמא תמלך לעשותה לבסוף עיסה גמורה ותנן במתני' דבכה"ג חייבת בחלה וא"כ אסור לסמוך על תחלת מעשיה עד שתגמור לעשותה סופגנין:

וכן הקנובקאות חייבות. ומפרש ר' יהושע בן לוי שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה הלכך קמ"ל דמכיון דבתחילה היא נעשית ונאפית כשאר פת חייבת בחלה:

עיסת מכרין. מעשה כירה ונאפית שמה חייבת בחלה שלא תאמר וכו' דג"כ מדרך להחזירה לסולתה אחר האפיה הלכך קמ"ל דאפ"ה חייבת:

עיסת כותח. שעושין אותה להטיל הלחם ממנה לכותח חייבת בחלה ומפרש ר' בון לטעמא דשמא תימלך לעשות ממנה חררה לבנה קטן:

צריכין אנו מכריזין. להודיע לאלו שעושין עביצין כמו חביצין שעושין לחם ומפררין אותו לתוך האילפס וצריך שיהו עושין אותו בפחות פחות מכשיעור חיוב חלה לפי שהם סוברין שאותה חביצה פטורה מן החלה ובאמת היא חייבת:

גמ' תני. בתוספת' ריש פ"ק ר' ישמעאל בר' יוסי אומר וכו'. ומתמה הש"ס איתא חמי בא וראה אם נחלטה כל צורכה בתוך החמין וזהו חליטה שמיד שהוא נותן הקמח לתוך מים הרותחין נתבשל ונחלט כל צורכו ואפ"ה ב"ש מחייבין ובמעיסה שנותן המים הרותחין על הקמח וזהו אינו נחלט כל צורכו וצריך אפיה וב"ש פוטרין בתמיה וקאמר ר' יוסי וכו' שני תלמידים שנו אותה ומי ששנה זו לא שנה זו כדפרישית במתני':

וחכמים אומרים וכו'. סיפא דהתוספתא היא:

איזהו חלוט ברור. שנתבשל כל צורכו במים והוא פטור:

כל שהאור מהלך תחתיו. של המחבת ומתוך כך נתבשל ור' יוסי פליג שאפי' האור מהלך תחתיו אם עתיד לעשותו בצק אח"כ ולאפותו חייב בחלה:

קמח. שנעשה מקלוי ועשאו בצק חייב בחלה וכדאמר ר' יוחנן והוא שאפיין כלומר שלש אותו כדי לאפות ממנו פת:

שמא ימצא הלקוחות ונטבלו מיד. כדפרישית במתני' שאינו עושה אותן אלא שמא ימצא הלקוחות ואם לא ימצא דעתו לאוכלן בעצמו וא"כ נטבלו מיד לחלה:

מתני' נחתום שעשה שאור לחלק. שעשה עיסה כדי לעשות ממנה שאור ולחלקה ולמכור לכמה בני אדם חייבת בחלה שאם לא ימצא למכור יעשה אותה פת:

נשים שנתנו לנחתום קמח כדי לעשות להם שאור. אם אין בשל אתת מהן כשיעור אע"פ שיש בכללן כשיעור פטורה מן החלה:

מתני' עיסת הכלבים שנעשית להאכיל לכלבים ועושין מהקמח עם המורסן בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה כל כך מורסן הרבה חייבת בחלה דלחם מיקרייא:

מערבין בה. עירובי חצירות להוציא מן הבתים להחצר ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מהחצרות להמבוי:

ומברכין עליה. ברכת המוציא:

ומזמנין עליה. ברכת הזימון:

ונעשית בי"ט. מפני שראויה לאדם:

ויוצא בה אדם י"ח בפסח. בכזית מצה ממנה:

בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין. שכל שהוא אוכל מטמא טומאת אוכלין עד שיפסל מלאכול לכלב:

גמ' הממרח כריו של חבירו וכו'. סוגייא זו עד סוף הלכה כתובה היא לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ג' ושם תמצא מפורש:

גמ' איזהו עיסת הכלבים. במה היא ניכרת שהיא עיסת הכלבים:

כל שעירב בה מורסן. כלומר בזה היא ניכרת שיש בה תערובת מורסן ואינה עשויה כשאר עיסות בלא מורסן:

מתני' אמרה בזמן וכו'. דברי ר"ל הן כלומר דהרי כך שנינו בזמן שהרועים אוכלין ממנה משמע שפעמים אין הרועים אוכלין ממנה מפני שיש בה תערובות מורסן הרבה:

ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעבין. כלומר אין ראיה מהמתני' דה"ק בזמן שהרועין אוכלין ממנה והיינו כל שעשאה כעבין ערוכה וקטופה יפה כשאר ככרות עבים שאז הרועים אוכלין ממנה חייבת ואם לא עשאה כך פטורה:

ותני. בתוספתא פ"ק בהדיא כן עיסת הכלבים מעצמה ניכרת עשאה כעבין חייבת ובתוספת' גריס עשאה ככרין חייבת והיינו הך:

עשאה לימודין. שלא ערכה יפה אלא כנסרים בעלמא פטורה דוגמתו בפרק ב' דמועד קטן רבי יהודה אומר עושה לו לימודין בשביל שלא יחמיץ:

אפי' עשאה גלוסקין. יפה:

והתנינן אם אין הרועים אוכלים ממנה. ואם עשאה גלוסקא יפה אמאי אין אוכלין:

תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה. כלומר דה"ק ואם בתחילה עשאה לשם הכלבים בלבד ושלא יאכלו הרועים ממנה לעולם פטורה ואפי' בשעשאה גלוסקא יפה דעריסותיכם כתיב הנעשית לאכילת אדם אבל אם לא נעשית אלא לאכילת בהמה וחיה בלבד פטורה:

ונעשית בי"ט. מתני' דרשב"א היא. כלומר מדקתני דדוקא בזמן שהרועים אוכלין ממנה נעשית בי"ט ואם לאו אינה נעשית כלל בי"ט ואע"פ שיש בה קצת לצורך עצמו וזהו כרשב"א דהתוספתא דלקמן:

דתני. בתוספתא דביצה פ"ב וה"ג שם אין אופין מי"ט למוצאי י"ט אבל ממלאה אשה קדירה בשר וכו'. וזהו והתני כמו ותני עלה ממלאה אשה וכו' אבל האופה אינו אופה אלא כדי צורכו:

דתני וכו'. כלומר ותני עלה התם דרשב"א אומר ממלאה היא אשה את התנור פת מפני שהפת יפה כל זמן שהתנור מלא ומסיים שם אין עושין לא לאכילת נכרים ולא לאכילת כלבים וא"כ מתני' דאמרה שאם אין הרועים אוכלין ממנה אינה נעשית כלל בי"ט ואף ע"פ שיש בה לצורך עצמו שיהא התנור מלא ותהא הפת שהיא לצורכו נאפית יפה כרשב"א היא דאתייא דאפי' בכה"ג ס"ל דאין עושין מה שאין בה צורך עשייה אלא לאכילת כלבים בלבד:

תני מצה גזולה וכו'. גרסינן להא לקמן בשבת פרק י"ג בהלכה ג':

על שם ובוצע ברך וגו'. וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה':

הדא דתימר בתחלה. קודם שקנאה ביאוש ושינוי אבל בסוף לאחר שקנאו מברך עליה דכי לא דמים הוא חייב לו כלומר שאין לו עליו אלא לשלם הדמים אבל המצה עצמה כבר קנאה והרי היא שלו:

ר' יונה אמר אין עבירה מצוה. כל שבא ע"י עבירה אינה מצוה ואין לו לברך עליה ור' יוסי אומר אין מצוה עבירה דכל שהוא מקום מצוה אין העבירה מעכב מלברך עליה:

אמר ר' הילא אלה המצות. כתיב לומר אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אלא שבאו לידך ע"י עבירה אינן מצות וכרבי יונה הוא דס"ל שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה:

מתני' החלה והתרומה וכו'. דחלה תרומה קרייה רחמנא תרימו מה ובתרומה כתיב בה מיתה להאוכל במזיד ומתו בו כי יחללוהו וחומש להאוכלה בשוגג:

ואסורים לזרים. אם אין בהן אלא פחות מכשיעור דמיתה ליכא ואיסורא מיהת איכא:

והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן מה שהוא רוצה:

ועולין באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין כדתנינן בפ"ד דתרומות:

וטעונין רחיצת ידים. אפילו ליגע בהן דסתם ידים פוסלות את התרומה וכן לחלה. רגלים הכתוב כאן בספרים ט"ס הוא:

והערב שמש. להטובל מטומאתו שאינו אוכל עד שיעריב שמשו כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ודרשינן להא בפרק הערל דבתרומה הכתוב מדבר וכן לחלה:

ואינן ניטלין לכתחלה מן הטהור על הטמא. דשמא אתי לתרום שלא מן המוקף:

אלא מן המוקף. כלומר ואינן ניטלין אלא מן המוקף וסמוך לו:

ומן הדבר הגמור. ממה שנגמר מלאכתו כדתנן בפ"ק דתרומות:

עד שישייר מקצת. כדמפרש בגמרא דכתיב בחלה מראשית ולא כל ראשית ובתרומה כתיב ראשית דגנך שצריך שיהיו שיריה ניכרים כשתורם הראשית:

גמ' חלה חולין הוא הייתי אומר מותר לגלגל בהן. כלומר דמפרש מאי קמ"ל הא כתיב בה תרימו תרומה וא"כ דינה כתרומה והלכך קאמר לפי שהיא ניטלת מן החולין והייתי אומר שא"צ להפרישה מיד משתגלגל העיסה אלא מותר לגלגל בה עוד עיסה אחרת ואח"כ יפריש מהן החלה לפום כן צריך מימר החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש כדי להחמיר עליו שמיד שנתחייבה העיסה בחלה והיינו משתגלגל צריך הוא להפרישה:

עשר מצות וכו' עד שלא יאכל פרוסת לחם. כדקחשיב ואזיל משום לא תחרוש בשור וחמור ומשום בל תזרע כלאים ומשום בל תחסום שור בדישו לקט וכו':

בידו. כלו' כשבא לאכול מניח ידיו על הפרוסה כדמפרש ואזיל:

אתי מיסב. לאכול וכו' לרמז שקיים כל העשר מצות עד שיאכל ממנה:

חלה על הכל. אהא דקתני האומר כל גורני תרומה וכו' קאי. שצריך שיפריש מקצת ויאמר זו חלה על הכל וכן בתרומה זו תרומה על הכל אבל לא שיעשה כל הגורן תרומה וכל העיסה חלה:

מנין שלא עשה כלום וכו'. כדפרישית במתניתין:

הדרן עלך חמשה דברים