מתני' אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים. גלגול הוא משיתערב כל הקמח כולו במים דאז הוי גמר מלאכתה לחיוב חלה ואסור לאכול אפילו אכילת עראי עד שיפריש ממנה החלה:

ותטמטם בשעורין. עד שתעשה כולה גוף אחד לפי שאין קמח השעורין או שארי מינין מתערב יפה כמו קמח החטין וכשנילושה כולה ותעשה גוף אחד זהו נקרא טימטום:

האוכל ממנה. קודם הפרש חלה חייב מיתה מפני שהוא טבל:

כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. כלומר וזמן הפרשת חלה שיהא נקרא עליה שם חלה הוא מכיון שהיא נותנת את המים ויתערב מעט קמח בהמים מפרשת היא החלה מתחילת הדבר שנילוש כדקאמר בגמרא דזו היא ראשית עריסותיכם ובזה נפטר כל הקמח שיש שם בעריבה אבל גמר מלאכה לענין איסור אכילת עראי עד שיתערב כל הקמח במים דזהו גלגולו כדקתני ברישא:

ובלבד שיהא שם וכו'. ובפיסקא דגמרא גריס ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח וזהו נסחא הנכונה כלומר ובלבד שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור חמשת רבעים דאם נשאר כל כך לא נפטרו בהחלה שהפריש מקודם שנתגלגל הכל ובגמרא אמרו שאם אומר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה או על איזה חתיכת עיסה שהיא תחתיה וכשתעשה כולה גוש אחד תתקדש זו שבידו לשם חלה ה"ז מותר וכן הוא נכון ללמד בתוך ביתו שיאמרו כן כשמפרישין החלה מיד אחר גלגול העיסה:

גמ' לא שנו אלא עראי. דבאכילת עראי דוקא התירו אבל באכילת קבע אסור ואף ע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו לחיוב חלה:

מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. דילמא אתי לאיערומי ויאכל מעט מעט ממנה מקודם שתתגלגל כולה ונמצא פוטרה מן החלה:

אי מן הדא לית ש"מ כלום. כלומר דר' יוסי פליג על טעמא דר' חגיי דאי משום הטעם הזה נאסר אכילת קבע דאתי לאיערומי ולפוטרה מן החלה א"כ אף אני אומר לך שאם עושה הוא כך מותר הוא שהרי אפילו הוא נוטל ממנה מקודם לכשתיעשה עיסה שתים ושלש מקרצות חתיכות חתיכות ומחזיר את המותר להעיסה פטור הוא דמכיון שהוא עתיד להחזיר לדבר שלא נגמר מלאכתו מותר:

דאמר ר' יוסי וכו'. כלומר ר' יוסי לטעמיה דאמר לעיל בפ"ד דמעשרות בהלכה ו' גבי שותין על הגת וכו' דאם נוטל בלגין מן הגת אף מה שבלגין לא נטבל למעשר מפני שמחזיר את המותר לגת וה"ז מחזיר לדבר שלא נגמר מלאכתו וכל היכא דמותרו חוזר אינו נקבע למעשר וה"נ כן לענין שלא נקבע לחלה ומעתה היאך תאמר דאכילת קבע נאסר משום דשמא יבוא להערים הלא אם מחזיר את המותר אפי' אם היה נוטל חתיכות חתיכות ממנה היה מותר:

והדא אמרה וכו'. כלומר ואלא דכך הוא הדבר כדשמעי' מהאי מתני' דפרק דלעיל בהל"ב דקתני מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהר' יעשנ' קבין ואל יעשנ' בטומא' ודייקינן מפני שאינו יכול לעשותה בטהרה הוא שהתירו לו לעשות קב קב פחות מכשיעור הא אם היה יכול לעשותה בטהרה לא בדא התירו לו לעשות פחות פחות מכשיעור כדמסיים דהדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין קבין כדי לפוטרה מן החלה והשתא ש"מ דלא חיישינן לאיערומי מפני שאסור לעשות כן דאם היינו חוששין לכך נימא נמי לאסור אף מי שאינו יכול לעשותה בטהרה דילמא אתי למיעבד הכי אפי' אם הוא יכול לעשות בטהרה אלא ודאי לא תששו לכך דאכילת קבע שאסרו כאן טעמו משום דאע"פ שלא נגמרה מלאכתה לענין חיוב מ"מ מכיון שחם הוא קורא שם חלה מיד כשנותנת המים הויא חלה כדתנן בסיפא הלכך נאס' אכילת קבע מיד וה"ז דומה למעשרו' שעד שלא נגמר מלאכתן של הפירות הותר אכילת עראי אבל לא אכיל' קבע מכיון שכבר הגיעו לעונת המעשרו' כדתנן בפ"ק דמעשרו':

ושאר כל הדברים. אהא דקתני במתני' קאי דגלגול בחטים וטימטום בשעורי' מחייב בחלה וקאמר הש"ס דשאר כל הדברי' שמתחייבין בחלה כגון כוסמין ושיפון ושבולת שועל את מהלך בהן אחר הטימטום כמו בשל שעורים:

וגרסינן הכא הפיסקא דלקמן משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים קודם להא דתני ר' הושעיה וכן יש כאן טעות דמוכח וכצ"ל אחר הפיסקא משתגלגל בחטים ותטמטם בשעורין עשה עיסה מן החטין ומן השעורי' אחר מי את מהלך ואורו הכתוב בספרים ט"ס הוא דאורז אינו מתחייב בחלה אלא על החטים והשעורים הוא דבעי הש"ס דאם עשה משתיהן אחר מי מהן אתה מהלך אם אחר החטים והגלגול מחייב בה או אחר השעורים וטמטום מחייב בה ולא איפשיטא הבעיא:

תני ר' הושעיה חלה כמין גבלול. חיוב חלה הוא אם העיסה עשויה כמין גבלול ומפרש לה ר' אליעזר משתעשה גבלולין גבלולין כמו גבנוניו' כלומר משיתערב הקמח יפה יפה ותעשה העיסה כמין גבנוניו' א"נ איפכא דר' הושעי' ס"ל דלא בעינן שיתערב כל הקמח כולו בהמים אלא משתעשה כמין גבנוניות בהמים:

מה ופליג. ושואל הש"ס מה דעתיה דר' הושעיה אם פליג הוא אמתני' ומהדר דלא פליג אלא כאן להלכה כאן לד"ת במתני' מן התורה קאמר דמשתגלגל חייבת בחלה ור' הושעיה להלכה מדבריהם קאמר דמשתעשה גבנוניות במים כבר חלה עליה חיוב חלה מדבריהם:

תני. בתוספתא סוף פ"ק ר' יהודה בן בתירה אומר משתעשה מקרצות משיכול ליטול הימנה חתיכות חתיכות ואין זה אלא משנילושה העיסה וכדמפרש טעמא דכתיב בחלה כתרומת גורן כן תרימו אותה הקישה הכתוב לתרומה שאינה ניטלת אלא מדבר הגמור:

מעתה לכשתאפה. א"כ נימא דאינה ניטלת אלא לכשתאפה דזהו הגמר מלאכה בפת ומשני ר' מתנייה דלא הקישה לתרומה אלא לענין מלאכת העירוס בלבד דמלאכת העירוס צריך שתגמור שהרי ברישא דקרא עריסותיכם כתיבא:

דר"ע היא. אהא דקתני במתני' כיון שנותנת את המים וכו' קאי ומוקי לה כר"ע דתנן לקמן בפ"ד הנוטל חלה מן הקב וכו' והלכך הכא נמי אע"פ שעדיין לא נתערב כל הקמח של החמשת רבעים מגבהת היא חלתה דלא יהא אלא שנוטל חלה מן הקב דהויא חלה לר"ע:

כלום אמר ר"ע אלא לשעבר שמא בתחילה. בתמיה דהרי הכי מוקמינן לה לעיל בפ"ב סוף הלכה ג' דלא אמר ר"ע דהויא חלה אלא בדיעבד דהנוטל קתני והכא הא בלכתחלה אנן קיימין דקתני מגבהת חלתה:

ר' יונה וכו'. כלומר לא תימא דר"ל מוקי לה כר"ע אלא הכי הוא דקאמר ר"ל ירדו לה בשיטת ר"ע דחכמים ירדו בדינא דמתני' לומר כשיטתיה דר"ע דס"ל דבנוטל חלה מן הקב הויא חלה בדיעבד ואע"פ שאין כאן אלא קב אחד בלבד הלכך במתני' דיש כאן בין הכל שיעור חיוב חלה נוטלת חלה על הכל מיד כשהיא נותנת את המים:

א"ר יוחנן ד"ה היא. הכא דלא שייכא להפלוגתא דר"ע ורבנן כלל משום דכיון שהיא נותנת את המים לעשות העיסה זו היא. ראשית עריסותיכם דקרא שכשנוטל החלה מתחילת דבר הנילוש מקיים הוא ראשית עריסותיכם תרימו ופוטר כל הקמח שבעריבה:

דתני וכו'. לאו אדלעיל קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דתני בתוספתא דתרומות בפ"ה ומייתי להא דלעיל בפ"ז דדמאי בהלכה ז' קשיא מהא דהכא על ר"א בן ערך דהתם כדלקמן:

מעשר טבל. מעשר שהוא טבול לתרומת מעשר שבו שלא הופרש ממנו ונתערב בחטין ואוסר בכל שהוא כדין טבל. אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו ממה להפריש על הטבל הזה ממקום אחר מוציא עליו לפי חשבון הטבל שנתערב:

יקרא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה באחד ומאה. כלומר אם נתערב במאה חולין קורא הוא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה אותו באחד ומאה וס"ל לר"א בן ערך דאינו מפריש מן החולין כלום וכדפרישנא התם:

ממה שלימדו. חכמים את הכהנות העוסקות בבצק ומפרישין חלה ומשום שהכהנות רגילות לעשות בטהרה לימדו אותן כדלקמיה ומזה שמעינן דאין הלכה כר"א בן ערך דקאמר התרומת מעשר שבטבל עולה באחד ומאה ומפרש מה למדו אותן:

ה"ז חלה. שיאמרו על החלה שמפרישין ה"ז חלה על העיסה וכו' כדפרישית במתני':

חוץ מן הטמא שבה. כלומר ה"ז מועיל על הכל חוץ אם נתערב בה איזה טומאה וטומאת למקצת ממנה לא תחול שם חלה זו עליה שא"כ ניטלת היא מן הטהור על הטמא ולחכמים דסוף פרק דלעיל אסור:

ואומר וכו'. השתא מסיק דש"מ מכאן דאין הלכה כר"א בן ערך דאל"כ ויאמר הוא והטמא שבה ויעלה באחד ומאה דהא הכא בטבול לחלה עסקינן ואמאי לא מהני להטמא שבה דכמו דס"ל לר"א בן ערך דטבל שנתערב יעלה התרומת מעשר שבו באחד ומאה ה"נ יקרא שם גם על הטמא שבה ויעלה בא' ומאה וקאמר ר' יונה וכו' דמהכא ליכא למישמע מידי:

וחד מן רבנין חד אמר. כלומר וחד מן רבנין לא אמר זה בשם ר' שמואל קפודקיא אלא סתם חד אמר דכאן בהא דר"א בן ערך מיירו בשיש בו כדי לעלות בא' ומאה וכאן בהא דאמרי' חוץ מן הטמא שבה בשאין בה כדי להעלות בא' ומאה:

מכיון שהוא זקוק לעלות וכו'. סיומא דמילתא הוא וכלומר דמשום הכי נמי קאמר ר"א בן ערך התם דמהני בקורא שם לתרומת מעשר ועולה הוא דמכיון שהוא זקוק לעלות שהרי כבר שם תרומת מעשר יש בהטבל א"כ הוי כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר להפריש על הטבל שנתערב ולפיכך מעלהו להתרומת מעשר באחד ומאה שיש כאן וה"ז לתרומת מעשר ואינו מפסיד כלום:

נראין דברים. אעיקרא דמילתא דהאי תקנתא קאי שתיקנו לומר ה"ז חלה על העיסה ועל השאור וכו' ונראין הדברים שלא אמרו כן אלא בערבי שבתות שמתוך שהן טרודין שזה מביאה להעיסה לאפות וזה מביאה לאפות ואין פנאי להפריש חלה מהעיסה ומשאר הקמח שנתערב בה לפיכך תקנו שיאמר ה"ז חלה על העיסה ועל הכל ושפיר דמי דהוי כמפריש מן החיוב על החיוב לפי שהוא בהול להביא את העיסה לאפות הלכך לא חיישינן שיקרא שם חלה בתחילה על העיסה ואחר כך יאמר ועל זה ועל זה דלא ליהוי כמפריש מן הפטור על החיוב מפני שהעיסה עצמה כבר נפטרה והשאר עדיין חיוב חלה עליהן להא לא חיישינן דמתוך שהוא ממהר לעשותה לא יקרא שם חלה אלא אח"כ שתהא זו חלה על העיסה ועל הכל:

אבל בחול. דאינו ממהר לעשותה לא משום דמצינו דתקנו בחלה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כדאשכחן לר"א בסוף פרק דלעיל דס"ל ניטלת מן הטהור על הטמא ואע"ג דלא קאמר שהיא ניטלת שלא מן המוקף. דהא אמר ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף מ"מ הא מיהת שלא מן המוקף ממש הוא דהרי א"א ליגע עיסה הטמאה בעיסה טהורה אלא דכל כמה דאפשר לאהדורי קאמר דמהדרינן ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיהא נראה כמי שניטלת מן המוקף והשתא נהי דלהא אשכחן שתיקנו שמא מן הפטור על החיוב בתמיה דכי היכן מצינו שתיקנו שתהא ניטלת מן הפטור על החיוב הלכך נראין הדברים דלא אמרו הא דלעיל אלא בערבי שבתות ולא בחול ומטעמא דאמרן:

א"ר יונה. דלא היא דאיפכא מסתברא דלא מסתברא דלא בחול כלומר דאדרבה דמסתברא דלא אמרו כך אלא בחול דהא אמרינן לעיל גבי האי תקנתא שאומר ה"ז חלה על העיסה וכו' חוץ מן הטמא שבה ואי אמרת בשלמא דבחול מיירי שפיר הוא דאיכא למימר דבחול מתוך שיש לו פנאי יפריש אח"כ גם על הטמא שבה בפ"ע ואין כאן טבל טמא מעורב בחלה אבל אי אמרת דבע"ש מיירי א"כ קשיא דמסתברא שצריכה לומר היא והטמא שבה שיהא מיהת הכל מתוקן כדמסיק ואזיל לטעמא:

למה. שהרי עד שלא תעשה העיסה גוש אחד הוא ניטלת עכשיו מה שהפריש לשם חלה ומשתעשה הכל גוש אחד ה"ז קדושה לשם חלה דהרי כך אומר הוא ה"ז חלה על העיסה וכו' לכשתעלה כולה גוש אחד וכו' ואם אומר את חוץ מן הטמא שבה והרי עכשיו הכל בגוש אחד ונמצא טבל טמא מעורב הוא בחלה שהטמא שבה לא ניתקן והרי זו אינה ראויה כלל דלאכלה אי אפשר מפני חלק הטמא שמעורב בה ולהסקה נמי אינה ראויה מפני הטבל שמעורב בה דאין מדליקין בטבל:

מתוך שאת אומר היא והטמא שבה חולין טמאין הן וכו'. כלומר אבל אם הוא אומר שתהא חלה גם על חלק הטמא שבה א"כ אין כאן מעורב בה חלה אלא חולין טמאין ונהי דלאכילה לא חזיא להסקה מיהת חזיא:

לא מוטב וכו'. כלומר ואי משום חששא דידך דקאמרת בחול מתוך שאינו ממהר לעשותה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וכי לא מוטב להפריש מן הפטור על החיוב דאין איסור זה אלא מדבריהם ולא לומר דבע"ש מיירי שמתוך שאין לו פנאי יש לחוש שלא יבוא לידי כך שיהא טבל טמא מעורב בחלה דזה הוי כמטמא להחלה בידים ואיסור תורה הוא לטמא את הקודש לכתחלה הלכך נמי טפי עדיף מלאוקמי הך תקנתא בחול דיש לו פנאי להפריש אח"כ על הטמא בפני עצמו ולא יהא טבל טמא מעורב בחלה מלאוקמי בע"ש ולמיחש ולומר אבל בחול אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:

א"ר שמואל בר אבדומא. דהאי חששא משום פטור על החיוב מעיקרא לאו חששא הוא ולא צריכין כלל להא דשקלית וטרית בהא וכי לא למפרע היא קדישה כלומר שהרי אין כאן קדושת חלה עליה אלא לאחר שתעשה גוש אחד מן הכל וא"כ אף שניטלת היא בתחילה ואומר ה"ז חלה מ"מ ליכא עליה שם חלה שתיפטר אפי' להעיסה בלבד עד לאח"כ וכיון שהיא אינה קדישה אלא למפרע א"כ כמפריש מחיוב על החיוב הוא דהויא דאין כאן שום פטור עד שתעשה גוש אחד ותקדש החלה ותפטור את הכל ביחד:

למה לי ובלבד שלא יהא שם וכו'. אמתני' הוא דמהדר דמכיון שלמדו את הכהנות לומר כן ה"ז חלה וכו' א"כ מאי האי דקתני ובלבד וכו' הרי אפי' יש שם ה' רבעים קמח נפטר הכל בחלה זו ומשני דמתני' מיירי מקודם עד שלא למדו את הכהנות לומר כן:

מתני' נדמעה עיסתה וכו' שהמדומע פטור. כדתנן לעיל בפ"ק בהל' ד' וקמ"ל הכא דאם משגלגלה נדמעה חייבת לפי שכבר נתחייבה בחלה קודם הדימוע:

נולד לה ספק טומאה. אם עד שלא גלגלה אירע בה הספק יכול הוא לעשות אותה בטומאה לפי שעדיין אינה טבולה לחלה ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויפריש החלה ותשרף אבל אם אירע לה הספק טומאה משגלגלה וטבולה לחלה היא צריך לגומרה בטהרה ואע"ג דקי"ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו מ"מ בטומאה בכה"ג שאלו היתה ודאי טומאה היתה מטמא את החולין וכל שודאה מטמא את החולין גזרו על הספק בחולין הטבולין לחלה שלא יטמא אותן בידים וחלתה תהיה תלויה לא נאכלת ולא נשרפת והכי מוכח ממה דמסיק להי בבבלי פ"ק דנדה דף ז':

גמ' תרתין מילין תני ר' חייה רובה. שמענו ממנו שני דברים ואינון פליגין וקשיא מחדא על חדא כדמפרש ואזיל מה הן השני דברים:

טבל מנינו בחולין. כלומר דתני חדא דהטבל מנינו הוא בחולין דנחשב הוא כדין חולין ותני חדא דכל הספק הפוסל את התרומה פוסל את החולין מלעשות תרומה כלומר אם נגעה ספק טומאה זו בחולין הטבולין לתרומה אינו יכול להפריש התרומה מהן אלמא חולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו והן סותרין זה את זה כדמסיק וקאמר וקשיא וכו':

אם טבל מנינו בחולין למה לי פוסל את החולין וכו'. כלומר והשתא למאי תני להא דפוסל את החולין מלעשות תרומה דא"כ הא מנינו בתרומה דמהאי מילתא ש"מ דחולין הטבולין לתרומה כתרומה הוו וקשיין הני תרתי מילי דידיה אהדדי:

אמר ר' יוסי צ"ל. דר' יוסי הוא דאהדר ליה לר' יונה דמאי קשיא לך הני תרתי מילין דר' חייה הרי אוף אנן תנינן תרתיהון במתני' ואדרמית דר' חייה אהדדי טפי הוי לך למרמי הני מתני' אהדדי:

טבל מנינו בחולין. שמעינן מהא דתנינן תמן בריש פ"ד דטבול יום אוכל מעשר שהוכשר במשקה וראוי לקבל טומאה ואותו מעשר לא הופרש ממנו התרומת מעשר ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות שדין שני לטומאה להם מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה לפי שהמעשר כחולין הוא ואין שני עושה שלישי בחולין ואע"ג דהמעשר טבול הוא לתרומת מעשר שבו א"כ הדא אמרה שהטבל מנינו הוא בחולין דלאו כתרומה חשיב. והאי מילתא אחריתא וכל הספק הפוסל וכו' דפוסל גם את החולין הטבולין לתרומה שמעינן מהא דתנינן תמן והיינו מתני' דהכא ואיידי דקאמר ברישא תמן קאמר נמי להא תמן דשנינו נולד לה ספק טומאה וכו' משגלגלה תעשה בטהרה ואסור לטמא אותה ביד משום דהוו חולין הטבולין לחלה דדין תרומה יש לה אלמא דחולין הטבולין לתרומה כתרומה דמו וא"כ תקשי לך הני מתני' אהדדי ועל כרחך לשנויי דבמתני' דהכח מיירי בספק טומאה דכה"ג שאלו היתה טומאה ודאית היתה מטמאה את החולין ובהא הוא דגזרו על ספקה בחולין הטבולין לחלה ולתרומה אבל מתני' דטבול יום בטומאה דאין ודאה מטמא את החולין מיירי דהא טבול יום וכן הידים מסואבות אינן מטמאין את החולין דאין שני עושה שלישי בחולין והלכך אינן מטמאין נמי את החולין הטבולין לתרומה דבטומאה דכה"ג אע"פ שהיא ודאית אמרינן חולין הטבולין לחלה ולתרומה לאו כחלה ותרומה דמו והשתא בהאי שינויא גופה ניחא לן נמי הני תרתין מילין דר"ח דהיינו הך:

אמר רב ששת דר"ע היא. ארישא דסיפא קאי דקתני עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ובעי רב ששת לאוקמה כר"ע דאמר בפרק דלעיל בהלכה ג' מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה וכו' רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וה"נ מכיון דנולד לה ספק טומאה יעשנה בטומאה דאלו לת"ק. דהתם הא קאמר מוטב שיעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה:

אמר ר"ז דברי הכל היא. הכא כלומר אף להת"ק אתיא דאיכא למימר לדידיה דמאי יעשנה בטומאה דקאמר הכא יעשנה קבין בספיקן כלומר לא שיעשנה בטומאה ממש ויפריש החלה טמאה אלא שישאיר אותה בספק טמאה כמות שהיא ויעשנה קבין קבין פחות מכשיעור ולא יצטרך להפריש חלה וכת"ק דהתם:

התיב ר' חייה. לפני ר"ז היאך מצית למימר הכי והתני אף בשאר המינין כן בתוספתא פ"ק היא דתני התם דינא דמתני' בחלה נולד לה ספק טומאה וכו' ונתחלפו התיבות בדפוס שם בטעות דגריס התם עד שלא גלגלה תעשה בטהרה וכו' וטעות דמוכח הוא וצ"ל כגי' המתני' ובתר הכי תני וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה משנגמרה מלאכתן יעשו בטהרה מפני שחל עליהן חיוב תרומה ומעשרות קודם שנולד להן הספק טומאה ואית לך למימר יעשנה קבין בספיקן בתמיה מה שייך קבין לדין דפירות וע"כ יעשו בטומאה ממש קאמר וא"כ ה"ה לרישא לדין דחלה:

ר' זבידא אמר אנא בעיתה. אני הייתי מקשה ג"כ כך לרבי זעירא מהאי תוספתא:

ר' יוסי וכו'. כלומר אלא היינו טעמא דמתני' כדרבי יוסי בשם ר' הילא. וגרסינן להא דר' יוסי בפ"ד דע"ז בסוף הלכה ט' בדין היה שיטמא אדם טבלו ד"ת. כלומר מן התורה מותר לטמאות בידים לטבל דכתיב ואני וכו' תרומה היא דצריכ' שימור מטומאה ואין הטבל צריך שימור:

מה אני מקיים וכו'. כלומר אלא מהיכן למדו לומר דטבל דעלמא אסור לטמא אותו לכתחילה מכאן הוא דלמד ונתתם ממנו וגו' הכהן למה לי הכהן הלכך דרשינן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו שיהיה ראוי לו לאכול כשהוא בכהונתו ובימי טהרה וכאן בעיסה זו הואיל ואין את יכול ליתן לכהן בכהונתו שכבר נולד לה ספק טומאה רשאי את לטמאותו בטומאה ודאית ומשום הכי ברישא תעשה בטומאה ומשגלגלה דהוו חולין טבולין לחלה רבנן גזור בה שתעשה בטהרה כדפרישית טעמא במתני' והשתא מתני' ככ"ע אתיא:

מתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדייתה. מקודם הגלגול ולאח"כ גלגלה חייבת דהגלגול ברשותה היא ולא בשל הקדש וכן אם הקדישה משגלגלה ופדייתה חייבת:

הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגיזבר ואח"כ פדאתה פטורה. לפי שבשעת חובתה שהוא הגלגול היתה ברשות הקדש ופטורה דעריסותיכם כתיב ולא של הקדש:

כיוצא בו וכו'. בבא זו נשנית לעיל בפ"ד דפאה:

עד שלא באו לעונת המעשרות. כפי דתנינן בפ"ק דמעשרות כל א' וא' כפי דינו:

ופדיין מקודם. שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן דבידו הוא שהגיעו וכן בהקדש משבאו ופדיין חייבין:

וגמרן הגיזבר. שנגמרו בעודן ביד הגיזבר ואח"כ פדיין פטורין שבשעת חובתן היו ברשות הקדש ופטורין דכתיב דגנך ולא של הקדש:

גמ' ולמה תנינתה תרין זימנין. להך סיפא כיוצא בו לעיל בפאה וכאן וגרסי' להאי סוגיא בפאה בפ"ד בהלכה ה' עד סוף הלכה ושם תמצא מפורש באר היטב בס"ד:

מתני' נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו. כלומר שנתן לו קמח לעשות לו עיסה פטורה מן החלה שהרי העיסה של נכרי היא ואין גלגול ישראל מחייב אותה וה"ה דאין גלגול נכרי פוטר את העיסה של ישראל:

נתנה לו הנכרי לישראל במתנה. אם עד שלא גלגל אותה הנכרי נתן לו במתנה חייבת דהגלגול ביד ישראל הוא ואם משגילגל פטורה:

העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות אם אין בשל חלק ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה דאין חלק הנכרי הפטור מצטרף לכשיעור:

מתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה. מקודם:

אם נעשית. כלומר שנתגלגלה עד שלא נתגייר פטור דבשעת הגלגול שהוא זמן לקביעות חיוב חלה לאו בר חיובא הוא ואם משנתגייר נתגלגלה חייבת:

ואם ספק הוא. חייב בחלה לפי שהוא עון מיתה וספק איסורא לחומרא ומפריש את החלה ונותנה לכהן:

ואין חייבין עליה חומש. לזר האוכלה בשגגה שזה הכלל כל שהוא מחמת ספק אין חייבין עליה חומש ולא בתרומה ולא בחלה כ"א הקרן בלבד משלם הוא מפני גזל השבט:

ר"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. ר"ע לטעמיה דאמר בריש מכילתין גמר מלאכה של הפת משקרמו פניה בתנור והכל הולך אחר גמר מלאכת הפת ואינו פטור מן החלה אלא דוקא אם קרמו פניה בתנור קודם שנתגייר ואין הלכה כר"ע:

גמ' מה בינה לעיסת ארנונא. ארנונא היא מס המלך שנוטל העישור מן התבואה ושמא אינה חייבת בחלה בתמיה הא בהדיא תנינן בתוספתא פ"ק עיסת ארנונא חייבת בחלה ואמאי ברישא דמתני' בנכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו פטורה הא כעיסת ארנונא היא שמטיל המלך עליו לעשותה וחייבת בחלה:

תמן. בעיסת ארנונא כל העיסה נחשבת ברשות ישראל מפני דשמא ימלך הנכרי ליטלה כלומר דשמא ימלך המלך ולא יטול ממנו עוסה זו אלא עיסה אחרת אבל הכא לדעתו של הנכרי היא תלויה דבודאי יטול את העיסה שלו ולא יניתנה אצלו ולפיכך היא פטורה:

תני. בתוספתא שם:

מלאי של ישראל. החנות שמוכרין את הפת והעיסות אע"פ שהפועלים נכרים עושין לתוכו חייב בחלה להקונה משם ואין תולין דשמא של הפועלין הוא ואם איפכא פטור דהכל הולך אחר מי שהמלאי שלו:

אוף אנן נמי תנינן. דאין הולכין אחר הפועל אלא אחר מי שהעיסה שלו נכרי וכו':

ר' בון בר חייה בעא קומי ר"ז. על האי דקתני בסיפא אם אין בשל ישראל כשיעור וכו' אמאי והא אפי' אם יש בשל ישראל כשיעור יעשה זה כמי שהקב האחד של ישראל מכאן וקב השני מכאן וקב של הנכרי הוא באמצע ותהא פטורה כהאי דתנינן בפרק דלקמן שני קבין וקב אורז וקב תרומה באמצע אינן מצטרפין דדבר הפטור מן החלה שהוא באמצע מפסיק ביניהם שלא יצטרפו לשיעור חיוב חלה וה"נ נימא כן:

ואינו מעורב על ידי גוים. בתמיה כלומר דשאני התם דמיירי שהקב הפטור הוא באמצע ואינו מעורב עם של הצדדים והלכך אין הצדדים מצטרפין אבל הכא שהחלק שהוא ע"י נכרים מעורב הוא עם כל העיסה ביחד ומתערב הוא ג"כ החלק של ישראל זה עם זה ואין חלקו של נכרי מפסיק באמצע שלא יצטרף החלק של ישראל שבהעיסה והלכך אם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת בחלה. ויש גורסין ואינו מעורב ע"י גידין כלומר שהגידין והחוטין הנמשכין מן העיסה מערב את הכל ביחד והיינו הך כדאמרן:

גמ' תמן תנינן. בפ"י דחולין גר שנתגייר וכו' נשחטה עד שלא נתגייר פטור מן המתנות זרוע ולחיים וקיבה ואם ספק פטור וכו' וקשיא תמן את אמר ספק פטור והכא במתני' את אמר ספק חייב:

איתתבת. הקשיתי קושיא זו לפני ר' אמי ואמר מי יאמר לי שהוא נוטל דמיו מן השבט כלומר מי יאמר לי דהאי חייב דקתני הכא שחייב ליתן להשבט בלא דמים אני אומר שיתן החלה להשבט ונוטל הוא דמיו שהרי הכהן הוא מוציא ועליו הראיה שנתגלגלה העיסה לאחר שנתגייר וכן אמר ר' יעקב בר זבדי בשם ר"ח דאמר בשם ר' אלעזר דנוטל הוא דמיו מן השבט:

ויפריש תמן. א"כ התם נמי נימא הכי שיפריש המתנות ויתנם להשבט ויטול את דמיהן:

א"ר יוסי שאני חלה שהוא טבל ובעון מיתה. ולפיכך החמירו בספיקה ופריך א"כ יהא מפריש ולא יטול דמיו מן השבט ומשני ע"ש שהכהן מוציא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה הלכך צריך הכהן ליתן הדמים אבל התם דספק ממונא הוא בלבד שהרי אין במתנת קדושה אלא דין ממון וספקו לקולא וא"צ להפריש כלל משום המוציא מחבירו עליו הראיה:

שני גוים. שעשו עיסה אחת של שני קבין ויש בה כשיעור וחלקו אותה ביניהם מקודם שנתגיירו ולא היה ביד כאו"א שיעור חיוב חלה ומשנתגיירו הוסיפו כל א' וא' זה על שלו וזה על שלו והשלימו לכשיעור חייבין הן בחלה:

שלא היה להן שעת חובה ונפטרו. כלומר שלא שייך לומר כאן שהיתה להן להעיסות שעת חובה בשעה עשו בתחילה ושוב נפטרו בשעה שחלקוה ומשנפטרו נפטרו ולא תהני השלמה בהו שהרי קודם שנתגיירו היה כל זה ומעולם לא היתה להן שעת חובה והלכך עכשיו שנתגיירו והשלים כאו"א לכשיעור נמצא חל חיובם וחיוב העיסה לחלה כאחד ולפיכך חייבין בחלה:

שני ישראל וכו'. כלומר אבל בשני ישראל אין הדין כן לפי שבשעה שעשאוה כאחד והיה כשיעור חלה היתה לה שעת חובה ושוב כשחלקוה נפטרו שאין ביד כל א' וא' כשיעור ומכיון שנפטרו נפטרו ולא מהני בהו השלמה שלאח"כ דהרי זה כמשלים מן החיוב להפטור שכבר נפטר ממה שהיה חייב בתחילה:

ישראל וגוי שעשו שני קבין. בשותפות וחלקו אותה ואחר כך נתגייר הגוי והוסיפו כל אחד ואחד על חלק שלו לכשיעור:

ניחא חלקו של ישראל חייב. כלומר הא ודאי ניחא ופשיטא לן דחלקו של ישראל חייב כשהשלים שהרי בתחילה לא היתה שעת חובה על עיסת חלקו לומר בה היתה לה שעת חובה ונפטרה וכיון שנפטרה נפטרה דהא בשעה שהיה לו שותפות עם זה שהיה גוי לא נתתייב חלק של ישראל כלל שלא היה בחלקו כשיעור והלכך כשחלקו והוסיף הישראל על חלקו עד שהשלים לכשיעור בהא לא מספקא לן דחייבת בחלה:

חלקו של גוי מהו. כי קא מיבעיא לן בחלקו של הגוי אי מהני ביה השלמה לאחר שנתגייר כמו דאמרינן גבי שני גוים שנתגיירו והשלים כל א' וא' חלקו לכשיעור דחייבין וה"נ כן או דילמא לא דמייא דהתם גברי לאו בר חיובי הוא וגם העיסה לא היתה בה שעת חיוב בתחלה שהרי חלקוה אבל הכא נהי דהאי גוי לאו בר חיובא הוה מ"מ היה להישראל חלק בעיסה אלא שלא היה לו בה חלק כשיעור ועכשיו כשהשלים נתחייב חלקו אבל חלק של הגוי שנתגייר אע"פ שהשלים לא נתחייב:

כלום חלקו של גוי חייב לא מחמת חלקו של ישראל. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס ומאי תיבעי לך דהיכי סלקא אדעתך דחלקו של הגוי יתחייב דכלום תאמר דחלקו של גוי יהא חייב מחמת שהחלק של ישראל חייב והיינו דקאמר לא מחמת חלקו של ישראל דזהו הכל בתמיהא דלפי הס"ד דידך אין לך לומר הטעם בזה אלא דחלקו של גוי יתחייב מחמת חלקו של ישראל שחייב והא ודאי ליתא דמאי שייך חלקו של גוי דלא הוה בר חיובא לחלקו של ישראל דהוא בר חיובא והלכך ודאי מסתברא דחלקו של ישראל הוא שחייב וחלקו של גוי פטור דלא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר ולא דמיא לההיא דלעיל בשני גוים וכו' דהתם מעולם לא היה שעת חיוב לא עליהן ולא על העיסה וא"כ כשהשלים כל א' וא' חלקו לאחר שנתגיירו חל החיוב על תרווייהו דכי היכא דמחייבת ליה להאי בחלקו שהשלים עכשיו ה"נ מחייבת ליה להאי אבל בישראל וגוי דהישראל בר חיובא הוא ואף על גב דמהני ביה בשל ישראל השלמה משום דמיהת חלק העיסה שלו לא הוה בה שעת חיובא מכל מקום בחלקו של הגוי בדין הוא דלא תהני ביה השלמה מכיון דהיה לגברא בר חיובא חלק בהעיסה הויא ליה לגבי דהגוי כאלו היתה העיסה ראויה לחיובא משום הישראל דאלו היה רוצה היה משלים חלקו לכשיעור ושוב נפטרה בשעה שחלקוה וכיון דנפטר חלק הגוי נפטר ולא מהני ביה השלמה שהשלים אחר שנתגייר כדאמרן:

ר"ע אומר וכו'. חברייא אמרו בשם ר"א דאע"ג דפליג ר"ע בעיסת נכרי שנתגייר דאין הגלגול טובל לחלה אלא הכל הולך אחר קרימה בתנור מודה הוא בעיסת הדיוט כלומר בשאר עיסה שהיא של הדיוט דגלגולה היא טיבולה לחלה ומשום דחברייא לא אמרו בהדיא מהו הדין בעיסת הקדש אליבא דר"ע בא ר' הילא ואמר אני שמעתי בשם ר"א בהדיא דמודה הוא גם בענין עיסת הקדש דהולכין אחר הגלגול ואם נתגלגלה העיסה ברשות הקדש אע"פ שפדאה אח"כ גלגולה פוטרה מן החלה:

כהנא אמר דברי ר"ע. ממה דשמעינן לדברי ר"ע דאמר במנחות פ' ר' ישמעאל דמותר מנחת העומר חייב בחלה ובמעשרות א"כ ש"מ דס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר ממעשרות:

הדא דכהנא. אליבא דר"ע פליגא על ר"א אליבא דר"ע דקס"ד דר' יונה דגלגול ומירוח דין אחד להם כדמסיים ואזיל מ"ד גילגול הקדש פוטר מן החלה מירוח הקדש ג"כ פוטר ממעשרות דאם עריסותיכם לאו דוקא ולא ממעטינן של הקדש א"כ דגנך נמי לאו דוקא ולא ממעטינן מירוח של הקדש ומ"ד אין גלגול הקדש פוטר ס"ל נמי דאין מירוח הקדש פוטר והשתא לר' אלעזר דאמר מודה ר"ע דגלגול הקדש פוטר א"כ לדידיה פוטר ר"ע גם במירוח הקדש וכהנא דאמר דר"ע ס"ל דאין מירוח הקדש פוטר פליג אדר"א אליבא דר"ע ולקמן מסיק לה דלא פליגא הדא דכהנא על הא דר' אלעזר:

ברם כרבנן דר"ע גלגול פוטר ברשות הגוי ואין המירוח פוטר ברשות הגוי. כצ"ל וחסר כאן תיבת ואין כדמוכח מדלקמיה. כלומר אבל לרבנן בענין זה שמעינן דלא מדמו גלגול ומירוח אהדדי דאע"ג דס"ל במתני' דגלגול הנכרי פוטר מן החלה מ"מ לענין מעשרות ס"ל דאין מירוח הגוי פוטר מן המעשרות:

וקשיא על דרבנן גלגול פוטר ברשות הגוי אין המירוח פוטר ברשות הגוי. בתמיה דמאי שנא דאם דגנך לאו דוקא ואפי' דיגון של נכרי חייב א"כ נימא נמי עריסותיכם לאו דוקא:

שנייא הוא. גבי מעשרות דהתורה ריבתה לדיגון נכרי מדכתיב וכל מעשר הארץ וגו' כל שהוא מזרע הארץ ואפי' מירחה הנכרי חייב במעשרות דאל"כ מזרע הארץ למה לי:

והכא. בחלה וכי לית כתיב מלחם הארץ ונימא נמי לרבות אף העיסה שגלגלה הנכרי ומשני מלחם כתיב ולא כל לחם פרט ללחם שגלגל הנכרי להעיסה וכאן לא אייתר הארץ דאתיא לדרשא כדאמרי' בריש פרק דלעיל אליבא דמ"ד לחם הארץ ולא לחם ח"ל:

מן הדא דרבנין. דסברי לחלק בין דין דגלגול לבין דין דמירוח א"כ מעתה אנן ילפין דלית הדא דכהנא דלעיל פליגא על ר"א אליבא דר"ע דכמו דלרבנן לא דמי גלגול למירוח דגלגול הנכרי פוטר בחלה ואין המירוח של הגוי פוטר במעשרות א"כ ה"ה לר"ע כן אין גלגול וכו' כלומר דנהי דשמעינן לר"ע דמתני' דס"ל דאין גלגול הנכרי פוטר בחלה ושמעינן נמי לדידיה בהאי דמנחות דאין מירוח ההקדש פוטר במעשר וכדקאמר כהנא דהיינו טעמיה דר"ע דמנחות מ"מ איכא למימר דבענין גלגול ההקדש דמודה ר"ע דפוטר בחלה משום דלא דמי דין דגלגול לדין דמירוח וא"כ הדא דכהנא לא פליגא על דר"א ולא כדס"ד דר' יונה:

מתני' העושה עיסה מן החטים ומן האורז. ואורז אינו מתחייב בחלה דלאו מין דגן הוא הולכין בעיסה זו אחר הטעם אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם י"ח בפסח משום מצה בלילה הראשונה ואע"פ שאין בהחיטים כשיעור חיוב חלה ודוקא בחטים עם האורז הוא דאמרו כן וכדאמרינן לעיל בפ"ק בהלכה א' לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החטים בלבד והכי הויא המסקנא:

מתני' הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה. והיא טבולה לחלה ונתן אותו לתוך עיסה שהורמה חלתה ומעכשיו הטבל מעורב בה:

אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו עוד עיסה במקום אחר ולא יש בה שיעור חיוב חלה מביא אותה ומצרף אותה עם השאור הזה ומוציא לפי חשבון והיינו שאם יש בעיסה שניה זו שהביא עם צירוף אותו השאור כדי שיעור חיוב חלה נותן את העיסה השניה זו לתוך העיסה שהורמה חלתה כדי שיטול מן המוקף ומפריש מהעיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור:

ואם לאו. שאין לו עיסה שניה במקום אחר הרי זו העיסה שהורמה חלתה נעשית כולה טבל בשביל השאור שנתן לתוכה שהטבל אוסר בכל שהוא ומפריש חלה אחת על הכל:

כיוצא בו זיתי מסיק. והוא של הבעה"ב המסיק ומלקט את זיתיו וחייבין בתרומה ומעשרות שנתערבו עם זיתי ניקוף והן של עניים המלקטים הגרגרים שנופלים ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים והן פטורין מתרומה ומעשרות וכן עינבי בציר והן של הבעה"ב עם ענבי עוללות שהן של עניים:

אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו מאותן פירות במקום אחר וטבולין למעשרות מוציא מהן על אותו טבל שנתערב בו מן החיוב ומן הפטור לפי החשבון של החיוב שבו:

ואם לאו. שאין לו פירות טבולין מאותו המין במקום אחר רואין את המעורב הזה כאלו כולו טבל לפי שהוא מין במינו ואוסר הטבל בו בכל שהוא והדין בהם כך הוא שמוציא ממנו התרומה ותרומת מעשר על הכל דכולו טבל הוא:

והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון כלומר שהרי צריך הוא להפריש בתחילה המעשר ראשון כדי לידע כמה התרומת מעשר שבו וכשמפריש המעשר וכן המעשר שני אחריו מחשב הוא המעשר ראשון לפי חשבון החיוב שבאותו טבל המעורב וזה נותנו להלוי והשאר מעכב לעצמו וכן אם שנת מעשר שני הוא מפריש המעשר שני לפי חשבון החיוב שבו ואם שנת מעשר עני הוא מפריש מעשר עני לפי חשבון החיוב שבו ונותנו לעניים והשאר מעכב לעצמו אלא שהתרומה ותרומת מעשר יש בהן עון מיתה זה הוא שצריך להפריש על הכל לפי שנעשה כולו טבל לכך ונותן אותם להכהן:

הנוטל שאור מעיסת אחיטים. והיא טבולה לחלה ונותן לתוך עיסת האורז הדין הוא בזה שהולכין בה אחר הטעם דאם יש בה טעם דגן חייבת כולה בחלה מפני השאור שהוא טבל המעורב בה ואם אין בה טעם דגן הרי היא עיסת האורז ופטורה מן החלה:

אם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא. כמו ששנינו ברישא דמתני' שאם אין לו פרנסה ממקום אחר נעשית כולה טבל ומוציא חלה אחת על הכל היינו מין במינו אבל מין שלא במינו כדאיירי הכא אין הטבל אוסר אלא בנותן טעם דהא טעמא דאמרינן הטבל אוסר בכל שהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין שהרי יכול הוא לתקנו ולא בטל וזה דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בטל הוא ושיעורו הוא בנותן טעם:

גמ' מתניתא דלא כרבן שמעון בן גמליאל. כצ"ל וכך היא בכל הגירסות הישנות וגי' הספר ט"ס הוא והא דרשב"ג בתוספתא ריש פ"ב מיתניא דס"ל דאין הולכין אחר הטעם ולעולם אינה חייבת עיסת דגן העשויה עם האורז עד שיהא בהדגן כשיעור חיוב חלה בלבד:

בין כרבנין. בין לרבנן דהכא ובין רבנן דבבל סבירא להו בדינא דמתני' עד שיהא בהעיסה רובה דגן וטעם דגן ורב הונא פליג על דר' הילא וס"ל דטעמה דגן בלחוד סגי ואע"פ שאין בה רובה דגן:

מתניתא. ברייתא חדא דאשכחן פליגא על דרב הונא דקתני בהדיא עירב בהעיסה של דגן משאר המינין אינה מתחייבת עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן ומשני פתר לה רב הונא להאי ברייתא דמיירי שנתערב בה ממינין אחרים שאינן מין דגן ולאו דאורז דהא דתנינן במתני' דהולכין בה אחר טעם דגן בלבד דוקא בנתערב חטים עם האורז הוא דשנינו וכדאמרינן בריש מכלתין דלא שנינו אלא חטים עם האורז בדוקא:

מתני' פליגא על ר' הילא. מתני' דסוף פירקין קשיא לר' הילא דקתני הנוטל שאור מעיסת חטים וכו' וסתם שאור של עיסה הניתן לתוך עיסה אחרת אין בה רוב של העיסה אלמא דאין הולכין אלא אחר הטעם בלבד דאי לא תימא הכי אלא דמפרשת גם להאי מתני' דהטעם דגן דקתני לאו דוקא הוא אלא עד שיהא בה גם רובה דגן כדמפרשת למתני' דהכא א"כ קשיא הא תו למה לי ומשני בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר בכל שהוא וכו' כלומר לעולם דעד שיהא בה גם רובה דגן וכגון דהשאור של עיסת החטים היא מרובה מכל עיסת האורז ודקשיא לך הא תו למה לי הא שמעי' להא ממתני' דהכא למאי דמפרש לה ר' הילא הא לא קשיא דלא תני להאי מתני' דלקמן אלא בגין דהסיפא דבעי למיתני אבתרה דהטבל דאוסר בכל שהוא במין במינו דוקא ושלא במינו הוא בנותן טעם והיינו אפי' במקום דרוב מן הטבל הוא בעינן נמי עד שיהא בו בנותן טעם והלכך הוא דהדר תני לה גבי עיסת האורז שנתן לתוכה משאור של עיסת חיטים לאשמועינן דלעולם בעינן עד שיהא בה רובה דגן וגם טעמה דגן הואיל ומין בשאינו מינו הוא:

ר' יוסי הוה מסמך לר"ז. שהיה מכתף עליו ובעוד שהלכו שמע ר"ז קליה דר' הילא שהיה יושב ושונה בשם ר' יוחנן דבטעמה דגן בלחוד סגי והיה אומר דגם זה דר' יוסי בשם ר' יוחנן אמר דתרתי בעינן רובה דגן וטעמה דגן ואמר ר' זעירא על הא דר' הילא דמחלפא היא בידיה במה ששונה דר' יוסי בשם ר' יוחנן קאמר הכי ואין זה אלא לחזק דבריו דלעיל דקאמר משמייהו דכולהו רבנין דתרתי בעינן אבל מחליף הוא דברי רבי יוסי משום דסימן הוה לי דרבי יוסי כרב הונא דלעיל ס"ל דבטעמה דגן לחוד הוא דסגי ואלו הוה שמיע ליה לר' יוסי מר' יוחנן כדקאמר ר' הילא לא הוה רבי יוסי פליג על ר' יוחנן רביה:

גמ' מנחה שנתערבה בחולין. לאחר שקדשה בכלי לשם מנחה ונפלה לתוך החולין מהו שיהא קומץ מן התערובות ולהתיר את השיריים לאכילה דקורא אני עליה והנותרת ממנה וגו' או דילמא חוששין אנו שמא הקומץ מן החולין הוא ואינו מתיר לשיריים מן המנחה:

אמר ליה. מאי תיבעי לך אם מתיר הוא את השיריי' תיפוק לך דאינו יכול לקמוץ מן התערובות וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליה ונתתם ממנו את תרומת ה' וגו' הלא יש כאן ספק דשמא מן החולין הפטורים הוא מפריש ואין לו תקנה אלא שיפריש ממקום אחר על הטבל הזה שנתערב וא"כ ה"נ במנחה כן שהרי מנחה זו עדיין לא הופרש הקומץ ממנה וכשנתערבה בחולין אינו יכול לקמוץ כלל דשמא מן החולין שאינן קודש הוא קומץ:

אמר ליה. ר' בון וכי אמרית הוא לך שאינו מוציא ממנו עליו ולא ממנו למקום אחר בתמיה כלומר וכי האי מילתא אמורה וברורה לך בטבל שנתערב בחולין דאין תקנה כלל להפריש מהתערובות בעצמו לפי שאינו מוציא ממנו עליו כשם שלא יכול להוציא ממנו למקום אחר:

אין תפשיטא לך וכו'. מסקנת דברי ר' בון הם דאם זה פשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מקום אחר א"כ סלקא אדעתך דאפי' ממנו עליו אינו מוציא בתמיה דילמא ממנו על מקום אחר הוא דאינו יכול להפריש דחיישינן שמא מן הפטור הוא מפריש אבל ממנו עליו בעצמו איכא למימר דמכיון שנתערב החיוב עם הפטור כשמפריש מיניה וביה מן החיוב על החיוב ומן הפטור על הפטור הוא מפריש וכדאמרי' לקמן לטעמא דתלינן להקל במפריש ממנו עליו ולא תלינן להקל במפריש ממנו למקום אחר:

מתניתא אמרה. והכי שמעינן נמי ממתני' דידן שיכול להוציא ממנו עליו דהא תנינן ואם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת מעיסה זו על הכל והרי כאן טבל שנתערב בחולין הוא דהשאור טבול לחלה הוא ונתערב בעיסה שהורמה חלתה ואפ"ה מוציא החלה מעיסה זו ופוטר את שאור הטבל:

אמרין. בני הישיבה דלית הדא דר"ז תתיבה על ר' בון בר חייה. שאין תשובת ר"ז שהשיב לו כלום דהא שמעינן ממתני' בהדיא שיכול להפריש ממנו עליו בעצמו:

מה בין וכו' והשתא מפרש הש"ס טעמא דמאי שנא דתלינן להקל בשמוציא ממנו עליו ולא כן בשמוציא ממנו למקום אחר וקאמר דהיינו טעמא:

בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו חולין שבו מבטלין אותו. כלומר דלענין שמוציא ממנו עליו אמרינן דיכול הוא להוציא משום דהואיל ואין אותו הטבל והיינו מה שעכשיו נעשה טבל כולו בשביל אותו הטבל המועט שנתערב בו אין ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו של הטבל המועט וכגוונא דמתני' שהשאור הטבל הזה ראוי להעשות חלה ונתערב בהעיסה שהורמה חלתה ואין כל העיסה ראויה להיעשות חלה שהרי כבר נפטרה וזהו דקאמר אין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו מפני שעכשיו כל העיסה קרויה טבל אבל עכ"פ העיסה לא היתה ראויה להיעשות חלה והלכך כשנפל השאור הטבל לתוכה אמרינן דהחולין שבהעיסה מבטלין את השאור לענין דהוי מין בשאינו מינו בשביל שהחולין והוא המבטל אי אפשר להיות כמוהו של בטל והוא השאור ונמצא שהיה בדין שיתבטל אותו השאור ממש והוא טבל המועט אלא דמשום חומרא דחלה שהוא עון מיתה אמרינן דלענין שצריך להפריש חלה מעיסה זו כולה לענין זה דוקא דיינינן לה דהוי מין במינו ולא בטל וצריך להפריש חלה על הכל משום דנעשית כולה טבל אבל לענין שיכול להפריש אותה החלה מהעיסה זו בעצמה אמרינן דהואיל שלא היתה העיסה זו ראויה להעשות חלה כיוצא בו של השאור א"כ בדין הוא שהחולין של העיסה מבטלין אותו וכיון שכן הוא די בזה שמחמירין עליו להפריש חלה ומפריש ממנה בעצמה על הכל דמהיכי תיתי נחמיר עליו שלא יהיה תקנה כלל להפריש ממנה בעצמה מאחר דמדינא השאור נתבטל ממש ברוב החולין שאי אפשר לרוב החולין להיות כמוהו של השאור המועט והוא בטל וממנו אתה דן גם כן לשאר טבל מועט שנתערב בחולין מרובין וכדאמרן והיותר נכון לומר דהא דכתיב כאן בגי' הספרים הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות תרומה כיוצא בו ט"ס הוא ואגב שיטפא דלקמן בהא דר' יוסי הועתק ג"כ תרומה אלא כצ"ל הואיל ואין אותה חולין ראוי להיעשות טבל כיוצא בו חולין מבטלין אותו דכללא דמילתא דבתר מבטל אזלינן והחולין אי איפשר לחזור לטבל הלכך החולין מבטלין אותו וכדפרישית:

בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר וכו' לא בטל. בתמיה כלומר והשתא ממילא ידעינן האי טעמא דאין יכול להוציא ממנו למקום אחר דמה תאמר בשעה שאתה רוצה להוציא ממנו למקום אחר דהואיל ואותו הטבל ראוי להיעשות חולין כיוצא בו שהרי אתה יכול לתקנו א"כ הוי מין במינו ולא בטל ויכול להפריש ממנו למקום אחר דמן הטבל החיוב הוא מפריש בתמיה דהא ודאי ליתא דלא אזלינן בתר בטל אלא בתר המבטל והואיל ואין אותן החולין ראוין להעשות טבל כיוצא בו שהרי כבר מתוקנין הן א"כ הוי מין בשאינו מינו ונתבטל הטבל בהחולין והוי ליה כולו מין פטור ואין יכול להוציא ממנו על מקום אחר דהוי מן הפטור על החיוב ולא דמי למוציא ממנו עליו דממ"נ מפריש הוא מיניה וביה דאם החולין ביטלו את הטבל א"כ אפי' תיקון א"צ כלל אלא דאנן לענין איסור אזלינן לחומרא ואמרינן דטבל אוסר בכל שהוא משום דמיהת לענין זה מין במינו הוי:

הדא אמרה. מהא דאמרינן ש"מ דטבל שנתערב בו תרומה מועטת הואיל ואותו הטבל ראוי להעשות כתרומה כיוצא בו שהרי היה יכול לקרוא עליו שם תרומה לא בטל התרומה בטבל וצריך להעלות אותה אם שייך בה עלייה דכל כה"ג בתר מבטל אזלינן והוי מין במינו ולא בטיל:

ולית הדא דר' בון בר חייה תתיבה על דר"ז. השתא קאמר הש"ס דאע"ג דאמרינן לעיל דמאי דהשיב ר"ז לר' בון בענין טבל שנתערב בחולין לאו תשובה היא מכל מקום עיקר השאלה דר' בון בר חייה לר' זעירא בענין מנחה שנתערבה בחולין ורצה ר' בון לדמות דין הזה לדין טבל שנתערב בחולין וכמו שהשיב לר' זעירא האי תשובה דר' בון ג"כ לאו תשובה היא דמעיקרא לא דמיא דין דמנחה לדין טבל שנתערב בחולין כדמסיק ואזיל:

מה נפשך וכו'. כלומר דממ"נ היאך תאמר בזה בענין הבעיא שלך אם דמחשבינן דמה שלמעלה בטל הוא כלומר שנתבטלה המנחה בתוך החולין הואיל ומין במינו הוא וס"ל כמ"ד מין במינו בטל אף בכה"ג א"כ בטל הוא בהכל ואף במה שלמטה והיאך יקמוץ מן החולין:

אם שלמטן לא בטל וכו'. כלומר ואי דאמרת דלא נתבטלה המנחה משום שכבר קדשתה אותה והוי כמין בשאינו מינו עם החולין ולא בטל א"כ בכל מקום שהיא לא נתבטלה ומאי תיבעי ליה ומאי האי דבעי לדמות דין דמנחה בחולין לדין טבל שנתערב בחולין:

ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך. אדינא דמתני' קא מהדר דהכי תני בתוספתא פ"ב בדינא דמתני' מביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים והיינו דקאמר הכא שאם אין לו ממקום אחר כדי שיעור חיוב חלה ויש בה שאור רובע אחד מביא ד' רבעים ומשיך אותם להשאור שיהיו נדבקין זע"ז עד שישוכו זה מזה ומצרפן לשיעור חיוב חלה ומפריש החלה:

זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו וכו'. כלומר דקמ"ל דאע"ג דאותן ד' רבעים שבמקום אחר אין בהן שיעור חיוב חלה וסד"א דכי קאמרינן דשני קבין שנגעו זה בזה עד שישוכו מצטרפין לחיוב חלה כדתנן בפ' דלעיל בהלכה ד' הני מילי שנגעו מעצמן עד שישוכו אבל להביא לכתחלה פחות משיעור חלה ולצרפו לאחר שיהא בו כשיעור לא הלכך קאמר זאת אומרת מהא דלעיל דאפי' אותו רובע השאור הוא בפני עצמו ונטבל במקומו הוא נעשה כאלו הוא טובל לד' הרובעין שבמקום אחר לענין שמצטרפין עמו לשיעור חיוב חלה:

הדא אמרה שהנשוך תורה. שבכל מקום שאמרו דנשוך חיבור הוא מן התורה הוא דהוי חיבור שהרי כאן מצטרף הוא לחיוב חלה שהוא מן התורה:

איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל. בהאי דינא דנשוך:

מחליף שמועתא. דר' יוחנן לדר"ל ודר"ל לר' יוחנן:

את מה שמעית מר' יוחנן. מפני שר' יוסי תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה כמו דאשכחן בכמה דוכתי וזהו ר' יוסי בר פלוגתיה דר' יונה בכל מקום והוא רביה דר' מנא כדאמרי' בפ' דלעיל בהלכה ג' דאמר ר' מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי רבי הדא מילתא וכן בהרבה מקומות ור' מנא בנו של ר' יונה היה כדאשכחן בברכות ובשבת ובכמה דוכתי:

אמר לון. ר' יוסי אנא לא שמעית כלום בהדיא מן ר' יוחנן מה דעתו ולא ידענא אם ר' יוחנן הוא דאמר הנשוך תורה כדר' אימי או ר"ל הוא דסבירא ליה הכי כר' חייה בר' בא אלא דנפרש מיליהון דרבנן והיינו ר"י ור"ל מן מיליהון דאמרי בעלמא ומהתם נלמד דעתיה דכל חד וחד כדאית ליה:

דתמן תנינן. בריש מס' טבול יום המכנס חלות ע"מ להפריש שעושה הרבה חלות ומניחן זו על זו ודעתו ע"מ להפריש אותן זו מזו ונשכו שנתדבקו כל כך עד כשבא להפרידן נושכות זו מזו:

ב"ש אומרים חיבור בטבול יום. שאם נגע טבול יום בחלה אחת כולן פסולות שהטבול יום פוסל את התרומה וכן בחלה והרי הן כולן כגוף אחד וב"ה אומרים אינו חיבור:

ארשב"ל. ואמר ר"ל עלה ממה דתנינן לב"ה אינו חיבור סתם ולא קאמרי בהדיא אינו חיבור בטבול יום כדקאמרי ב"ש א"כ ש"מ דלא פליגי אלא דוקא לענין נגיעת טבול יום דלב"ש כולן פסולות ואם אכלן הטבול יום להאחרות אין כאן משום טמא אוכל טהור ועלה קאמרי ב"ה דאינו חיבור לענין נגיעה דלא מחשבי כאלו נגע גם בהאחרות אבל לענין אכילה לא פליגי ב"ה דלקולא מודו דהוי חיבור וכדמסיים וקאמר הדא אמרה שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור כלומר דאפי' לב"ה אם אכל הטבול יום את החלות האחרות אין חייב עליו משום טמא אוכל טהור דטבול יום אסור לאכול בתרומה ומשום דלענין הקולא דאכילה מודו ב"ה דהוי חיבור:

וא"ל ר' יוחנן. דלא היא אלא לגמרי קאמרי בית הלל דאינו חיבור משום דשאני טבול יום דקלישא טומאתו שכן מצינו דכתיב ביה טהור ורחץ בשרו במים וטהר וכתיב ביה טמא ובא השמש וטהר אלמא דמעיקרא טמא הוא הא כיצד טהור לחולין. וכן למעשר מבעוד יום ולתרומה טמא הוא עד משתחשך וא"כ נגיעת הטבול יום באחת מהן אינו פוסל כלל להאחרות ואם אכלן אח"כ להאחרות חייב עליהן משום טמא אוכל תרומה טהורה דהחלות אחרות טהורות הן מן התורה:

הוי. השתא ש"מ דר' יוחנן דהוא אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום תורה היא כלומר דהוי טהור מן התורה:

דהוא אמר הנשוך תורה. כלומר וממילא שמעינן דר' יוחנן הוא דס"ל דבעלמא דבר הנשוך חיבור הוא מן התורה דאל"כ מאי האי דקאמר שנייא היא בטבול יום הא אין כאן אלא נשוך ובלאו הכי אינו חיבור מן התורה אלא ודאי דס"ל דבעלמא נשוך דבר תורה ור"ל דהוא אמר התם דאינו תורה כלומר שאותן החלות אחרות אינם טהורות מן התורה ולפיכך איהו דקאמר דלב"ה אין חייב על האחרות משום טמא אוכל טהור א"כ ש"מ דהוא אמר אין הנשוך דבר תורה דהא לדידיה אין חילוק בין טבול יום לשאר טמא לענין אכילת האחרות ואי ס"ד דס"ל לר"ל דבעלמא נשוך מן התורה הוי חיבור מאי האי דקאמר לב"ה הדא אמרה שאין חייבין וכו' ואי דהוי חיבור מן התורה בעלמא פשיטא דאין חייבין על אכילות אחרות משום טמא אוכל טהור דהא מיהת נפסלו כולן ומאי קמ"ל אלא ודאי דס"ל לר"ל דבעלמא אין הנשוך תורה והלכך איצטריך ליה לאשמועינן דלב"ה מיהת חיבור הוי לקולא לענין אכילות אחרות שאין חייבין עליהן משום טמא אוכל טהור:

והתנינן. בהאי תוספתא דלעיל ואם לאו וכו' אלמא דנשוך דבר תורה ומשני ר' הושעיא תיפתר שבאו הד' רבעין מעיסת הנשוך כלומר שכבר היו בהעיסה שהיה בה כשיעור חיוב חלה והפריד ממנה אותן הד' רבעים לצרפן לרובע השאור הזה ולפיכך מהני כאן הנשיכה א"נ שבא מעיסת הנשוך אשאור קאי וכלומר דהאי דתנינן שאור שנטל מהעיסה שלא הורמה חלתה מיירי בעיסה שלא נתחייבה בחלה אלא מחמת הנשיכה והלכך הוא דמהני ביה השתא נשיכה דאע"ג דאין הנשוך ד"ת הרי כל אותו חיוב החלה שעל השאור ג"כ מעיסת הנשוך הוא ואם זה אינו מן התורה אף חיובו שבתחלתו אינו מן התורה ועיקר:

ר' זעירא בעי או מה פליגין וכו'. כלומר או דילמא דנימא דבמה פליגי ר"י ור"ל בנשוך מאליו כהאי דתנינן העושה שני קבין וכו' דלר"ל אין חיוב חלה שבא מחמת הנשוך מן התורה אבל אם השיכו בידו כהאי דאיירינן הכא אפשר דכ"ע מודים שהנשוך חיבור מן התורה הוא מכיון שעשאו בידים:

אפי' תימר וכו'. ודחי לה הש"ס דאפ"ת דגם בהשיכו בידו הוא המחלוקת ולר"ל אין הנשוך תורה ואפ"ה לא קשיא לר"ל דנאמר רשב"ל כדעתיה דאמר בשם תזקיה דטבל דכה"ג דאיירי במתני' בטל ברוב ור' יוסי וכו' והאי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן הוזכרה לעיל בכמה מקומות ועיקרה בריש פ"ד דתרומות וכדפרישית שם דבטבל שלא הוברר פליגי דאי בטבל ממש לא פליגי בהא דתני בהדיא בסתם מתני' דהכא דהטבל אוסר בכל שהוא במין במינו והכא נמי כגון שהשאור שהוא טבל בא מעיסת הנשוך שלא הוברר לשם טבל וכדאוקי רב אושעי' אלא דמפסיק בהא דבעי ר"ז ודחי לה דלעולם פליג ר"ל אף בהשיכו בידו וס"ל דאין הנשוך תורה והא דמהני הכא לענין חיוב חלה היינו טעמא אליבא דר"ל משום דס"ל טבל דכה"ג בטל ברוב הוא וא"כ כשנתערב בה עיסה שהורמה חלתה מן הדין פטור הוא מן החלה שנתבטל בתוך העיסה אלא מדרבנן הוא שהצריכו להפריש החלה בשיצטרף עמו ד' רבעים והלכך הוא דמהני ביה נשיכה ולקמן מקשי על דר"ל ממתני' ומפרק לה:

אעלין עובדא קומי ר' יסא. היאך לפסוק להלכה דאע"ג דהלכתא כוותיה דר' יוחנן לגבי דר"ל משום דסברין מימר שנים רבין על אחד דחזקיה ור' יוסי בר' נהוראי קסברי בטל ברוב והן רבין על רבי יוחנן אבל לא שמיעין להו הא דאמר ר' סימון בשם ריב"ל דסבירא ליה כוותיה דר' יוחנן דאין הטבל בטל ברוב:

והתנינן ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל. ואם שאור הטבל בטל ברוב אמאי צריך להפריש חלה וקשיא לריש לקיש:

כל עמא מודיי הוא שמפריש. אף ר"ל מודה שצריך להפריש חלה כדפרישית לעיל ובמה פליגין אם יש לחוש להפרשה שנייה כלומר בפעם שנייה כדמפרש ואזיל דמ"ד אין הטבל בטל ברוב והויא העיסה כולה טבל ומתחייב בחלה מדינא אם ארימת שהפריש החלה והדר נפלה לאתר חורן למקום אחר חושש הוא להפרשה שנייה כלומר דנעשה זה. מדומע וצריך להפריש גם ממנו אבל למ"ד הטבל בטל ברוב מפריש הוא החלה ואם לאחר שהפרישה נפלה למקום אחר אינו חושש להפרשה שנייה דמה שהפריש בתחילה אינו אלא מצד חומרא בעלמא דמן הדין הטבל בטל ברוב:

א"ר בא מה פליגין וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ה דמעשרות בהלכה ב' דבעי למימר דלא פליגי ר"י ור"ל אלא בטבל שהוא דבר תורה אבל בטבל שנטבל מדבריהן כגון שזרע בעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה שאין בו חיוב תרומה ומעשרות אלא מדבריהם כ"ע מודים שהטבל כזה בטל ברוב:

התיב ר' בא בר כהנא. על זה לפני ר' יוסי דהא תנינן במתני' כיוצא בו זיתי מסיק וכו' שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא מהן תרומה ותרומת מעשר על הכל וכי טבל דכה"ג לא טבל שנטבל מדבריהן הוא שהרי סתם זיתים להוציא שמן מהן עומדים וכן הענבים להוציא מהן יין ומתני' סתמא קתני ומשמע דאף בזיתים וענבים כגון אלו הדין כן והרי עדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ אין הטבל אלא מדבריהם ואפילו הכי קתני דרואין אותן כאלו כולן טבל:

א"ר מנא קיימתיה. להמתני' דבשמן של זיתי מסיק שנתערב עם שמן זיתי ניקוף מיירי וכן בענבים שנתערב היין של זה עם היין של זה דכבר נגמרה מלאכתן והטבל מדבר תורה הוא:

והתנינן. בפרק דלקמן בהלכה ו' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' שעושה עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחה להיות מפריש ממנה והולך שיהו חלות על עיסות אחרות ואפי' נטמאו העיסות אחרות ובלבד שיהו דמאי כדמסיים שם במתני' והיינו שיהיו ספק אם הורמה חלתן או לא מפני שחלת דמאי כזה ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף קתני מיהת שמפריש עליה והולך ומשמע עד שתהא עיסה זו כולה לשם חלות על אלו עיסות האחרות והשתא קשיא דלדידך דקאמרת הטבל בטל ברוב אמאי צריך שתהיה כולה לשם חלה הא מכיון שקידש רובה לשם חלה תיבטל המיעוט הנשאר ברוב ויתן אותה בעיסה אחת להתבטל:

אמרי ברושם. הכא במאי עסקינן ברושם כל חלה וחלה בעיסה זו עד כאן לשם חלה אחת ועד כאן לשם חלה שנייה וכן כולה דהשתא מכיון דקרא שם חלה על כולה אינה בטלה כלל ואפי' המיעוט הנשאר ממנה דחלה אינה בטילה ברוב דדינה כתרומה:

תדע לך שהוא כן. דבמסיים. המקום מהני שלא יבטל ברוב דתנינן תמן לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל א' מל"ג ושליש וכו' הרי זה בצד זה מעשר וכו' כדפרישית שם ולאיזה דבר הוא מסיים המקום לכל אחד וא' כדתנינן שם לא כדי שלא יבטל ברוב. כצ"ל:

א"ר יצחק בר' אלעזר. מהתם לאו ראיה דאיכא למימר מטעמא אחרינא הוא דהויא שלא יהא אומר תרומת הכרי הזה וזה בזה כלומר שלא יהא זה כאומר על שני כריים שהן לפניו לתרום ואומר על אחד תרומת הכרי הזה יהיה בצפונו או בדרומו כחכמים דפליגי על ר"ש לעיל פ"ג דתרומות בהלכה ה' דסבירא להו שצריך לקבוע המקום להתרומה ואח"כ חזר ואמר על הכרי השני ותרומה של זה יהיה ג"כ בזה ולא פירש היכן דאיכא דס"ל בתרומות שם דכה"ג לא מיקרי קביעת מקום לתרומת כרי השני משום דאמר סתם ושל זה בזה והיינו נמי טעמא דמתניתין דדמאי דאם אינו אומר הרי זה בצד זה הרי הוא כאומר וזה בזה דלא הוי קביעת מקום ולא מטעמ' דביטול ברוב נגעו בה:

חזר ר' יצחק. מדבריו ואמר לא אמרנא כלום למידחי בהא להאי טעמא דר"ל דכי לא ר' יוחנן הוא דמקשי הכא לר"ל ממתני' דפ' דלקמן ושני ליה ר"ל ברושם ומייתי ראיה ממתני' דדמאי והשתא היכי מצינא למידחי לטעמ' דר"ל ולמימר דטעמא דהתם שלא יהא כאומר תרומת הכרי הזה וזה בזה הא לר' יוחנן כי אמר כן מהני דהא בהדיא אמר ר' יוחנן בתרומות שם דשפיר מיקרי קביעת מקום אף לתרומת כרי השני כדאמר התם טעמא משום דכיון שציין תרומת כרי הראשון בו אמרינן דמקום שנתרמה וכו' כלומר מקום המסויים שנסתיימה תרומת הראשון שם ג"כ נסתיימה תרומתו של כרי השני לפי שדעתו היה שאצל תרומת הראשון תהיה תרומת השני וה"ז כמי שקבע מקום גם לתרומת השני:

לקט דלעת וכו'. תוספתא היא בריש פ"ה דתרומות ומשום דאיירי בקביעות מקום תרומה וברושם מייתי לה ומשום הך פלוגתא דלעיל כדלקמן:

לקט דלעת להיות מפריש עליה והולך. שהניחה להיות מפריש עליה וממנה תרומה לשארי דלועין שילקטם ה"ז לוקט ובא ורושם וכו' כלומר שכשלוקט דלעת זו להיות מפריש עליה תרומה לכל מה שילקט אח"כ צריך שיהא רושם בה עד כאן תרומה בשביל כך ועד כאן תרומה בשביל כך וכן כולה דברי ר' רשב"ג אומר א"צ שירשום אלא תורם ומחשב כמות שהוא למוד לתרום בעין יפה או בבינונית:

הוון בני הישיבה בעיי מימר. דהך פלוגתא דתנאי תליא נמי בהא דפליגי ר"י ור"ל לעיל דמ"ד צריך שירשום עד כאן וכו' משום דס"ל טבל בטל ברוב ואם לא ירשום התרומה אפשר אחר שיטול ממנה הרוב לתרומה ויתערב המיעוט שישאר בה באחרים שכבר נתרמו יתבטל הטבל המועט ברוב לפיכך רושם הוא לכל חלק וחלק תרומה שיש בה על האחרות שלא תתבטל ברוב ומ"ד לוקט ותורם ומחשב וכו' לא חייש כלל לזה משום דבלא"ה אין הטבל בטל ברוב כך היה סלקא אדעתייהו למימר הכי:

א"ר בא. דלא היא דלאו היינו טעמא דפלוגתייהו דתנאי בתוספתא אלא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהון כלומר דהא איכא בינייהו ובהא הוא דפליגי דמ"ד רושם הוא עד כאן תרומה וכן כולה משום דס"ל משהיה דעתו ללקוט דלעת זו להניחה מפריש ממנה תרומה כבר זקוק הוא ליתן אותה להכהן בשביל תרומה הלכך צריך הוא שירשום עד כאן לתרומה בשביל אלו ועד כאן תרומה בשביל אלו כדי שתנתן כולה להכהן לשם תרומה כמו שהיתה דעתו בשעת לקיטתה ומ"ד דא"צ שירשום משום דס"ל דאע"פ שהיתה מחשבתו בתחילה להניחה כולה בשביל תרומה אפ"ה אינו זקוק לכך דיכול להפריש ממנה תרומה אחת או שתים על איזה שירצה ואח"כ יכול להפריש עליה ממנה גופה או ממקום אחר עליה והיינו דקאמר תורם ומחשב וכו' כלו' כמות שהוא למוד לתרום בכל פעם ומאיזה שירצה:

היה צריך לתרום וכו'. סיפא דהתוספתא דהתם היא מי שהיו לו חביות של יין בבור והיה צריך להפריש עליה' תרומה ד' או ה' חביות כפי שהוח רגיל לתרום ובתוספתא שם גריס היה צריך להפריש מעשר או מחמש עשרה וכו' והיינו הך שצריך להפריש לפי מה שיש לו. מעלה את הראשונה וכו' דברי רשב"ג דס"ל דיכול להפריש מקצת מקצת תרומה עד שישלים שיעורה ורבי אומר שצריך להעלות את כולן לפי מה שצריך להפריש וקורא עליהן שם תרומה ביחד דס"ל דאינו יכול להפריש תרומה במקצת מקצת:

הוון. בני הישיבה בעיי מימר גם על הך סיפא דפליגי בהאי פלוגתא דר"י ודר"ל דלעיל דמ"ד דמעלה אחת אחת וקורא לשם תרומה לזו אחר זו משום דס"ל דטבל בטל ברוב והלכך אם לא נקרא שם תרומה עד שיעלה את כולן מה שצריך לתרום חוששין אנו שמא אחר שיפריש הרוב מהן לתרומה יניח המועט הנשאר בהן שיתבטלו ברוב ואידך לא חייש להכי וכו'. ומיהו נראה דאיפכא צריך להיות לפי הך דלעיל בדלעת ונתחלף הגי' וה"ג דמ"ד מעלה את כולן על פי הבור הטבל בטל ברוב ומ"ד מעלה את הראשונה על פי הבור אין הטבל בטל ברוב. דלמ"ד מעלה את כולן משום דחייש דאם לא יעלה את כולן אפשר אחר שיעלה הרוב מהן לשם תרומה ישאר המיעוט מהן בבור והן טבל שיתבטלו ברוב החביות של חולין בבור אבל משיעלה כולן הראוין לתרומה ויקרא עליהן שם תרומה אין תרומה בטלה ברוב וליכא למיחש להכי ואידך ס"ל דמעלה אחת אחת וקורא שם תרומה דלא חייש שישאר המיעוט בבור להתבטל דאין הטבל בטל ברוב וגי' זו עיקרית למאי דס"ד דהוון בעיי מימר וקאמר ר' אבוהו בשם רבו יוחנן דלא היא אלא היקף ביניהון אם מעכב הוא מה שאמרו חכמים שצריך לתרום מן המוקף או לא דמ"ד מעלה כולן על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דה"ק אינו קורא שם תרומה על אחת אחת שמעלה אותה שתהא תרומה על אותן שבבור דזה לא הוי מן המוקף הלכך צריך שיעלה את כולן מה שיש בבור ותורם עליהם כדי שיהא תורם מן המוקף ומ"ד מעלה את הראשון מן הבור ס"ל דאין תורם מן המוקף כלומר דלא אמרו מן המוקף אלא למצוה בעלמא והלכך אפי' לא העלה אלא אחת מהן וקרא עליה שם תרומה אין בכך כלום:

ר' שמואל. קיבל מר' אבוהו בשם ר' יוחנן דמחליף את הדבר ואיפכא הויא בענין דאוקי פלוגתייהו והכי פליגי דמ"ד מעלה את הראשונה על פי הבור תורם מן המוקף כלומר דס"ל דזה הוי כמו דתורם מן המוקף משום דסתם חביות שמעלין אותם מן הבור עדיין פתוחות הן ואין מדרך לסתום אותם אלא למעלה והלכך ס"ל דהוי כתפוסה אחת ואע"פ שאין כולן למעלה וכהאי דתנינן לעיל במעשר שני ותורם מאחת על הכל ואידך דקאמר מעלה כולן על פי הבור אין תורם מן המוקף כלומר דס"ל דאי לאו הכי אלא שתורם עד שלא יעלה את כולן נמצא אין זה תורם מן המוקף דהוי כזה בבית וזה בעליה דלא הוי מן המוקף:

א"ל ר' זעירא ואינו מעורב ע"י גידין. הך דר"ז לעיל היא שנויה בהל"ד דר' בון הקשה לו בהאי דהתם דאם יש בשל ישראל כשיעור וכו' והשיב לו כן ולא שייך מילתיה לכאן ואפשר דהש"ס מייתי ליה הכא לסייוע להאי מ"ד דסובר דהוי כמן המוקף הואיל ופתוחות הן וזה הוא כסברא דר"ז דלעיל דהשיב כך לר' בון דהלא מעורב הוא ע"י גידין וחוטין הנמשכין ממנה וה"נ מכיון דפתוחות הן מסתמא נמשך חוט הקילוח מהן כשמעלה אותן מן הבור והוי כמחוברין כולן זע"ז וה"ז כתורם מן המוקף:

הדרן עלך אוכלין עראי