מתני' המזמין את חבירו שיאכל אצלו. אומר מערב שבת וכו'. דבדמאי התירו להתנות אפי' על דבר שאינו ברשותו כדקאמר בגמרא ודוקא בשהתנה מע"ש אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא והאי מתני' מיירי בהזמינו ולא הדירו דאי בהדירו הא תנינן לעיל (פ"ד) שאוכל עמו בשבת הראשונה אע"פ שאינו מאמינו על המעשרות:

הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה א"צ להפריש כדאמרינן בריש מכילתין דלא נחשדו ע"ה על תרומה גדולה ואחד ממאה שמפריש אומר עליו הרי הוא מעשר ושאר מעשר דהיינו עוד תשעה הוא סמוך לו וזה האחד שהתחלתי ועשיתי מעשר יהיה תרומת מעשר עליו על הסמוך לו:

ומעשר שני. יהיה קבוע בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות ולמחר א"צ להפריש כ"א תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר לפי שמעשר שני כבר חיללו על המעות:

גמ' א"ר יוחנן מתניתא בדמאי. וקס"ד דעל היתר דגוף התנאי הוא דקאמר דבדמאי התירו לסמוך על התנאי הא בודאי לא והיינו דפריך הא מתני' דלקמן בפרקין אמרה אפי' בודאי סומך הוא על התנאי היכא שאין יכול לתקן עכשיו וזו כדתנינן תמן לקמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא יקדש עליו היום ואינו יכול לעשרן בשבת אומר שני תאנים וכו' אלמא מהני תנאי אף בודאי:

אין תימר בדמאי אנן קיימין. וכי תימא דבדמאי הוא דמיירי לקמן. לית יכיל את לומר כן דתנינן הא מתניתא בדמאי ותרתי למה לי:

מה אמר. ומשני מה דאר"י בדמאי לא בודאי לא אמר אלא כגוונא דמתני' הוא בדמאי דוקא ולעולם בודאי נמי מהני תנאי אלא מה בין דמאי ומה בין ודאי היינו הוא דאיכא דבדמאי אדם מתנה אפי' על דבר שאינו ברשותו כדמיירי מתני'. אבל ודאי אינו יכול להתנות אלא על דבר שהוא ברשותו כדמיירי מתני' דלקמן והיינו דקאמר ר' יוחנן מתניתין בדמאי:

ר' ינאי הו"ל תנאי ודאי. כלומר שהיה לו פירות טבל והיה צריך להתנות עליהן מע"ש מפני שלא היה לו פנאי לתקנן ושכח ולא התנה ושאל לר' חייא רבה מהו שיכול לתקנן בשבת:

א"ל למען תלמד וגו', גבי מעשר כתיב וכל הימים לרבות ואפי' בשבת:

מהו דחמית מיקל בשלי תלוי בי כצ"ל. כלומר דר' ינאי אמר לו לר' חייא מה ראית להיות מיקל כל כך בשלי לעבור על שבות בשבת ויהא העון תלוי בי ודרך כבוד א"ל כן שלא רצה לומר שיהא העון תלוי בו:

א"ל ר' חייא עתיד את להנהיג שררה על ישראל. מפני שאתה מחמיר על עצמך אף בדבר שאין בו איסור כל כך:

ר' הושעיא היה לו תנאי ודאי. להתנות מע"ש על פירות שלא היה לו פנאי לתקנן וחדא איתתא היה לה ג"כ כמעשה זו שבשלה ירק שלה ושכחה לתקנו ובתוך כך באת לפני ר' הושעיא לשאלו:

ושלח. ר' הושעיא לזבדי בן לוי:

דיתקן לילא. כלומר כאחד על שניהן. לילא הוא תערובת בל' הגמ' ודוגמתו בפר"א דמילה (דף קלד) נעביד ולא לילך ופירושו יעשה כך ולא יערבו ע"ש וה"נ הכוונה הוא שא"ל להתנות כאחד על שלו ועל שלה מה שעתיד להפריש למחר וכו' כדתנן במתני' גבי ודאי בכה"ג:

רבי בא בר ממל בעי. על זה שאמר לו לתקן גם הירק של האשה דקס"ד דר' בא שצוה לו להתנות משלו על שלה והיינו דהקשה וכי לא היה צריך זבדי בר לוי לזכות לר' הושעיא בירקא דהאי איתתא דאי לאו הכי וכי אדם מתנה על דבר שאינו שלו ואמאי לא הזכיר לו ר' הושעיא כלום מזה:

ר"ז בעי. על האי אתקפתא דר' בא בר ממל דמה אנן קיימין כלומר והיכי ס"ל לר' בא בדין תנאי שהוקשה לו כך:

אי בשיש לו תנאי עליו ועל אחרים. כלומר אי ס"ל שיש לו תנאי שיכול הוא להתנות על הודאי א"כ מה לי עליו מה לי על אחרים וא"צ לזכותו בירק של האשה כלל שהרי להתנות צוה לו ומי הגיד לר' בא שכך אמר לו שיהא התנאי שיפריש למחר משלו על שלה אלא כך אמר לו לך ותקן את שלי ואת שלה כאחד והיינו שתעשה תנאי בשבילי מה שאני עתיד להפריש למחר וכן תעשה התנאי בשביל האשה מה שהיא עתידה להפריש למחר ואין כאן צורך לזכות לו בירק שלה:

ואם בשאין לו תנאי. כלו' ואם על דין דתנאי גופיה הוקשה לו לר' בא דס"ל דאין לו תנאי והיינו שאינו יכול להתנות על הודאי א"נ לא עליו ולא על אחרים אין ליה דין תנאי לדעתיה דר' בא:

צריך לזכותו בירק. בתמיה וכלומר ומאי האי דקאמר שצריך לזכותו לר' הושעיא בירק שלה ומאי מהני הכא הזכות לסברא דידיה:

איתותבת. בתיובתא לסברא דר' בא בר ממל ולא זכי זבדי בר לוי לר' הושעיא בירקא דהאי איתתא לפי שאין כאן צורך לשום זכות וכאתקפתיה דר' זעירא:

צריך שיהא זכור תנייו. כשמתנה מע"ש צריך שיהא זכור בשבת להתנאי שהתנה וע"מ כן הוא אוכל וצריך להחליט בשפתיו. ר' יוחנן ס"ל דלא סגי בזכירת התנאי לחוד אלא צריך ג"כ שילחש בשפתיו בשעה שהוא אוכל בשבת יאמר בלחש כפי התנאי של אתמול:

ולא נמצא זה כמתקן בשבת. שפורט בשפתיו להתנאי:

א"ל דהאי תנא כצ"ל. כלומר שהשיב לו על קושייתו כהך דהאי תנא דלעיל דדריש מכל הימים ואפילו בשבת ואם דהתירו בשעת הדחק לתקן ואפי' לכתחילה בשבת למה נחוש כאן שילחוש בשפתיו להתנאי שהתנה כבר מע"ש:

ואינו אסור מפני אובדן אוכלים. בתמיה שהרי התרומת מעשר שמפריש למחר אי אפשר לאכלו וכשהוא מניחה כך אצל ע"ה זה וכי אין משום איבוד אוכלין:

מפררה כל שהוא ואוכל. כלומר בשעה שהוא אוכל מפררה להתרומת מעשר מעט מעט ובפירורין כ"ש שאין בהן כזית לית בהו משום איבוד אוכלין:

ואינו אסור משום גזל. דזה מזמינו לאכול אצלו והוא מפרר ממנו ומשליכו לאיבוד והרי כאן גזל. ומשני רוצה הוא הבעה"ב בכך שיהא לו נחת רוח שזה אוכל אצלו על שלחנו ואינו מקפיד אם משליך לאיבוד איזה דבר מהסעודה:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגי על הא דאמרן שמפרר כל שהוא ומאבדו אלא שמתקן הוא ומניחו כדקאמר בהאי עובדא דלקמיה עבדין נפשין מזרקין אילין לאילין ומתקנין ולא היו מאבדין בידים:

אצל בהע"ב אחד. ולא היו מאמינים לו על המעשרות והלך בעל לה"ר אחד ואמר לבעה"ב תן דעתך שהם חושדין אותך שלא תקנת מה שאתה נותן להם לאכול וישב לו זה הבעה"ב ומעיין ומשגיח עליהם מה יעשו וכשראו שזה משגיח עליהם עשו עצמן כמזרקין אלו לאלו את האוכלין דרך שחוק ובין כך ובין כך היו מתקנין והניחו מה שזרקו ולא אכלו ולא איבדו:

ואינו רוצה הנחת רוח. כלומר דמפרש ומאי איכפת ליה לבעה"ב מה שיעשו וכי אין רוצה בנחת רוח שאנשים גדולים כאלו יתארחו אצלו. וקאמר ודאי רוצה הוא בכך אלא דאעפ"כ לא הוה ניחא ליה זה שיחשדוניה ולפיכך היה יושב ומשגיח עליהם:

תני. בתוספתא (פ"ח) ור' יודה פליג אמתני' ואוסר להתנות מע"ש כדמפרש טעמיה וכי יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו וס"ל דאף בדמאי הוא כן:

שהוא הולך ולוקח ממקום שלקח זה. בעה"ב המזמינו ומעשרן מה שאכל אצלו מאלו הפירות דממ"נ ליכא חששא אם המוכר הוא נאמן על המעשרות הרי הכל מעושר ואם לאו מפריש מן החיוב על החיוב הוא:

ופריך ויש אדם מפריש על דבר שאינו שלו. דנהי דממין אחד הוא מ"מ היאך יכול זה להפריש על דבר שאינו שלו:

עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו. דאם א"א בענין אחר יכול הוא להפריש על דבר שאינו שלו כהדא דתני בתוספתא דמעשר שני (פ"ג):

המוכר פירות טבולין לחבירו. אע"פ שלכתחילה אסור למכור טבל כדתנן לעיל בפ"ה אם אירע שמכר או שבשעת מכירה לא נודע לו שהן טבל ואח"כ נזכר שטבולין הן הרי זה רץ אחריו ומתקנו:

לא מצאו. להלוקח אם ידוע שהפירות קיימין מעשר עליהן משלו ואע"פ שהטבל שמכר אינו שלו הואיל ואין כאן תקנה אחרת מעשר וה"נ בהא דלעיל כן:

ואם לאו. שכבר נאכלו תו שאבדו א"צ לעשר עליהן ואם ספק הוא מעשר עליהן משלו:

וקורא שם למעשרותיהם. כלומר הרי הספק הזה כשאר ספק מעשרות שדין המעשרות כגון מעשר ראשון ומעשר עני קורא להן שם וא"צ להפריש שהמוציא מחבירו עליו להביא הראיה:

מתני' מזגו לו את הכוס. לאו בשבת איירי הכא ולא קאי אמתני' דלעיל אלא ענין בפ"ע הוא וכלומר וכן הדין אם בא אצל מי שאינו נאמן על המעשרות בחול ומזגו לו את הכוס אומר וכו' כמו במתני' דלעיל והכי מפרש לה בגמ':

ומעשר שני בפיו. בפי הכוס ויהא מתולל על המעות ונמצא מותר לו לשתות כ"א כדי תרומת מעשר משייר הוא בשולי הכוס:

גמ' כיני מתניתא לענין מזיגת הכוס. כלומר דמפרש להמתניתין דה"ק וכן הוא הדין לענין מזיגת הכוס בחול כדפרישית במתני':

מה אנן קיימין. להתנאי דהמתני':

אם באומר מכבר. כלומר קודם שהוא שותה אומר מעכשיו תהא תרומת מעשר בשולי הכוס נמצא משקה מעורב הוא שהרי הכל הוא מעורב יחד התרומה עם החולין והרי שותה מדומע הוא:

ואם באומר לכשישתה תהא תרומת מעשר מה שישייר בשולי הכוס נמצא למפרע טבל הוא שתה שהרי לא תיקנו אלא אחר שישתה:

אלא. על כרחך כי אנן קיימין הכין הוא באומר מכבר. מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומת מעשר ונמצא לא שתה טבל ולא היה מדומע:

ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. אם אירע זה בשבת והתרומת מעשר שמשייר בשולי הכוס כתרומה טמאה היא שהרי משל ע"ה היא שאינו מוחזק בטהרה ואין מטלטלין תרומה טמאה בשבת ומשני ר' לעזר שהוא משייר כל שהוא מן החולין יתר על כדי תרומת מעשר ואגב החולין מותר לטלטל תרומה טמאה כהדא דתנינן וכו' (בפכ"א דשבת) ופריך ואכתי לא דמיין דתמן העיקר היא התרומה הטהורה וכדמוקמינן לה התם שהטהורה היא למטה והטמאה למעלה ומטלטל הטמאה לצורך הטהורה אבל הכא שמשייר החולין על גבה ונמצא מטלטל החולין לצורך הטמאה ובטלו החולין אצלה:

אריב"ב. בלא"ה ל"ק דהכא עם יציאתו מן הכוס קדש כלומר עם לאחר ששתה ויוציאידיו מן הכוס אח"כ הוא קדוש לתרו"מ מה שמשייר בו ונמצא כששתה לא טילטל את התרומה טמאה:

תמן תנינן. בפרקין לקמן הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו':

תני. בתוספתא (פ"ח) ר' יוסי ור"ש אוסרין דחייש שמא יבקע הנוד קודם שיפריש לאחר השבת ונמצא זה שתה בשבת טבלים למפרע והדא מתני'. בעיא היא אם הדא מתני' דהכא בתנאי דמזיגת הכוס ג"כ לא אתיא כר' יוסי ור"ש דהא הכא נמי איכא למיחש שמא יבקע הכוס או ישפך באמצע שתייתו ונמצא מה ששתה הוא טבלים למפרע:

א"ר יעקב בר אידי. לא היא דהכא שאני דהכל מודים על הכוס שהוא על אתר מיד אחר שהתנה הוא שותה ולא חיישי' הכא שמא יבקע:

מתני' פועל שאינו מאמין לבעה"ב. על המעשרות:

ומעשר שני באחרונות. הבאין אחריהן:

וחושך גרוגרת אחת. חושך עצמו ממנה ואינו אוכלה שהיא של תרומת מעשר ויתננה לכהן:

מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעה"ב. שאם לא יאכל מרעיב עצמו ואינו יכול לעשות מלאכה והלכך לא יחשוך עצמו אלא יקנה גרוגרת אחרת כנגד האחת של תרומת מעשר ויאכל:

ר' יוסי אומר לא יחשוך. כלומר בלאו הכי אינו חושך עצמו מגרוגרת אחת אלא נוטל גרוגרת משל הבעה"ב חליפי הגרוגרת של תרומת מעשר ואוכל מפני שהוא תנאי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל הבעה"ב ומעשר שני משל פועל כדאמר בגמרא והלכה כר' יוסי:

גמ' ר' לעזר בשם ר' הושעיא. לא שייכא הכא מידי ובתרומות (פ"ד) גרסינן להא (בהלכה ב') אמתני' דהתם מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמנה סאין ואוכלן דברי ר"מ וחכ"א אינו מפריש אלא לפי חשבון שיודע בודאי שהן קיימין דשמא אכלו אותן או מקצתן ואין מפרישין על האבוד ולפי חשבון שידוע לו שהן קיימין כך יפריש עליהן לאכול ועלה קאמר שם ר' הושעיא עשו אותו כפועל שאינו מאמין לבעה"ב כלומר טעמייהו דחכמים מפני שדימו זה להא דתנינן הכא דהפועל מתקן הוא בתורת דמאי מה שנותן לו הבעה"ב לאכול לפי שאינו מאמינו על המעשרות וה"ה התם שאין לו לסמוך על הלוי והעני שאומרין קיימין הן עד שיודע בודאי אם קיימין הן או מקצתן ומפריש לאכול לפי חשבון והמותר יתקן אותו מספק ואיידי דקיימינן הכא בדין פועל שאין מאמין לבעה"ב נקט להא נמי הכא:

פשיטא הדא מילתא נשרפו הפירות. אחר שהפריש עליהן ועדיין לא נתן להכהן התרומה היא בטיבולה דבטלה התרומה שאין פירות לחול עליהן שלא היה בדעתו לקראה שם תרומה אלא על אותן הפירות וכיון שנאבדו הרי היא כטבל:

נשרפה התרומה. מהו:

וקאמר לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע. כלומר בזה מסתברא הוא שכבר יצאו הפירות מטבלן ואע"פ שאין כאן תרומה מ"מ כבר היתה קדש למפרע בשעה שהפרישה ויכל לאכול הפירות על סמך אותה התרומה שכבר נתרמה:

מהו חשך. צ"ל מן מיכלה הוא מפיק תרומת מעשר. חושך גרוגרת אחת דקתני מפרש מאי חשך שחושך עצמו מלאכול אחת מפני שצריך להוציאה לתרומת מעשר:

תני. בתוספתא דב"מ (פ"ח):

וישכירנה ביום. לפי שהיא עיפה ממלאכתה בלילה ואינה יכולה עשות מלאכתו של השוכר וכן הפועל עצמו לא יעשה מלאכה שלו בלילה וכו' וכן לא ירעיב עצמו וכו' ואיידי דקתני במתני' שלא ימעט ממלאכתו של בעה"ב נקט נמי להאי ברייתא:

אשכח ספרא. המלמד תינוקות:

אייניס. הוא מעונה ומסוגף ביותר ושאל על זה ואמרו לו מפני שהוא ציים וא"ל לאותו המלמד אסור לך להיות יושב בתענית ומה וכו' ואתה עסק במלאכת שמים ואין לך למעט מלאכתו:

תניי ב"ד. על דברי ר' יוסי במתני' קאי ומפרש מהו התנאי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל בעה"ב מעשר שני משל פועל. כצ"ל וכן הוא בתוספתא (פ"ח):

מתני' הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו על יינן ויין שלהם ודאי טבל הוא ובלוקח בערב שבת איירי וכדקתני בתוספתא בהדיא הלוקח יין מבין הכותים מערב שבת ושכח ולא הפריש:

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש. הכא לא קתני למחר משום דהכא בודאי איירי ואסור להפריש בשבת אפילו קרא לו שם מע"ש והעיקר מה שבא התנא להשמיענו כאן דכשקורא שם ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' שותה ממנו בשבת על סמך שיפריש לאחר השבת משום דס"ל להאי תנא יש ברירה כדלקמן. והכא אינו קורא שם לתרומת מעשר כמו בריש פרקין וכן במתניתין דלקמן בבבא היו דמאי וכו' משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו קורא שם לתרומת מעשר כדי לתקן את המעשר ולאכלו אבל כאן שהוא טבל ודאי צריך ליתן המעשר ללוי והלוי הוא יקרא שם לתרומת מעשר:

ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני. לאו דוקא שהרי לאחר שיפריש תרומה גדולה ב' לוגין ממאה ונשארו צ"ח לא יהיה המעשר ראשון אלא עשרה לוגין פחות חומש והמעשר שני מן פ"ח וחומש יהיה שמונה לוגין ושמונה עשירית ועשירית החומש והתנא לא אמר אלא על דרך העברה:

ומיחל ושותה. ומתחיל ושותה והאי תנא ר"מ הוא דס"ל אף בדאורייתא יש ברירה ומה שנשאר הוי כאילו הופרש מתחלה ואין הלכה כן אלא דקי"ל בדרבנן יש ברירה אבל כאן כיון דודאי טבל הוא בדאורייתא אין ברירה ואינו אוכל ושותה על סמך שיפריש אח"כ אלא צריך להפריש ואחר כך יאכל וישתה:

גמ' תני. בתוספתא (פ"ח):

רבי יוסי ור"ש אוסרין וכו' שמא תבקע הנוד ולא יבא לידי הפרשה:

לא כטעמיה דדין טעמיה דהדין. כלומר דהש"ס מפרש דאע"ג דהכא בהאי ברייתא תנינן דר' יוסי ור"ש תרוייהו השיבו לר"מ כן ואמרו לו אי אתה מודה שאם יבקע הנוד ששתה זה טבל אפ"ה אין זה עיקר הטעם שלהן להא דפליגי אדר"מ אלא טעמא אחרינא אית להו והא דלא השיבו לר"מ למאי דאית להו משום דלא כטעמיה דמר טעמיה דמר ואינהו גופייהו פליגי בטעמייהו כדלקמן ולפיכך השיבו לר"מ טעמא דחששא דבקיעת הנוד דבהא לכ"ע אם יבקע הנוד שתה טבל למפרע:

טעמא דר' יוסי. השתא מפרש לעיקר טעמייהו דלר' יוסי הטעם הוא שמא יסיע כלומר שמא יסיע היין מנוד זה וישימנו בנוד אחר ובכה"ג ס"ל לר' יוסי דקריאת השם כי האי לאו מילתא הוא עד שיקבע מקום ור"ש פליג עליה דר' יוסי בהא כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמן והואיל ולא הושוו בטעמם השיבו לר"מ הטעם כדאמרן:

טעמא דר"ש. ולר"ש עיקר הטעם דשמא ישכח וישתה את השאר מה שקרא שם לתרומה ומעשרות ונמצא מה ששתה הכל טבל שתה ור' יוסי לא ס"ל האי טעמא דר"ש כדמוכח מדלקמן והיינו דאמרן דמכיון דפליגי אינהו בטעמא וכל חד וחד לא מודי ליה לחבריה משו"ה הוא דהשיבו לר"מ שמא יבקע הנוד:

כהדא דתני. השתא מפרש והיכי שמעינן להו לר"י ולר"ש בהא דאמרן דפליגי בהדא דתני בתוספתא דמעשר שני (פ"ג) וקיצר הש"ס בהעתקה וסמיך על שהיו בקיאין בתוספתות והכי תנינן לה התם האומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר"ש אומר קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומאן חכמים דפליגי עליה דר"ש ר' יוסי כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמיה וברייתא אחריתא היא בתוספתא שם (פ"ד) וחסר כאן או שקיצר הש"ס בהעתקה דהכי תנינן (בפ"ד) האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה רבי יוסי אומר לא חילל וחכ"א חילל. ופליגי ביש ברירה או לאו וממילא שמעינן דלר' יוסי דס"ל לא חילל דאין ברירה ולא ניכר על איזה סלע מהכיס הוא אמר משום דאנן בעינן שיהא מבורר הדבר איהו נמי ס"ל כחכמים דברייתא קמייתא דמהאי טעמא גופיה קסברי דכל שלא קבע מקום להמעשר לצפונו ולדרומו של החפץ שהיה בו הפירות לאו כלום הוא ומשום דאין ברירה והלכך נמי טעמיה דר' יוסי דפליג על ר"מ דמתניתין משום דלית ליה ברירה והיינו דקאמר לעיל טעמא שמא יסיע המעשרות שקרא שם מכלי אל כלי ועיקר הטעם דלית ליה ברירה כדמוכח מסברא דידיה בהאי ברייתא בתרייתא ור"ש דס"ל התם קרא שם משום דאית ליה ברירה ושפיר שמעינן דר"ש פליג אדר' יוסי בדין ברירה ולא מודי ליה לטעמא דידיה:

מ"ט דר' יוסי. השתא מפרש נמי לאידך גיסא למאי דאמרן דר' יוסי פליג נמי אטעמיה דר"ש בהך דפליגי אדר"מ ומ"ט ומהיכא שמעינן ליה הכי וקאמר מסיפא דהך ברייתא בתרייתא דשמעינן טעמיה שמעינן נמי דפליג אדר"ש בסברא דידיה בפלוגתא דר"מ:

שאם אמר על הסלע וכו'. סיפא דמילתא דפלוגתייהו דר' יוסי וחכמים בתוספתא שם דקתני התם ומודה רבי יוסי שאם אמר המעשר שני יהיה מחולל על סלע חדש שתעלה מן הכיס שהוא מחולל ומודים חכמים לר' יוסי שאם אמר על הסלע שאטול וכו' שמעינן מיהת דטעמא דר' יוסי ברישא משום דס"ל אין ברירה דהלכך בסיפא דאמר על הסלע חדש או ישן שתעלה הואיל ומינכרא מילתא דבריו קיימין והשתא שמעינן נמי ממילא דפליג ר' יוסי אטעמיה דר"ש דלעיל בפלוגתא דר"מ דקאמר שמא ישכח וישתה את השאר דאי ס"ד דר' יוסי נמי חייש להא א"כ היכי קתני הכא ומודה ר' יוסי שאם אמר על סלע חדש שהוא מחולל דנהי דאין כאן חששא דברירה שהרי הוברר הדבר בהאי סלע דאמר מ"מ האי חששא מיהת איכא שמא ישכח ויוציא זה הסלע חדש ונמצא שלא חילל המעשר אלא ע"כ דר' יוסי לית ליה האי סברא דר"ש דלשמא ישכח לא חיישינן והשתא שפיר מתברר לן דלא כטעמא דהדין טעמא הדין דכל חד פליג אטעמיה דחבריה והלכך הוא דאצטרכו לטעמא דשויא לתרוייהו בתשובה שהשיבו לר"מ כדאמרן:

תמן תנינן. בפ"ג דגיטין (בהלכה ח') וגריס שם נמי להאי קושיא ופירוקא דלקמיה:

המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אם אבדו הר"ז חושש מעל"ע דברי ר"א:

והדא מתני'. נימא דהך מתני' דלא כר' יוסי ור"ש דחיישי הכא לבקיעת הנוד והתם קתני מפריש עליהן ואינו חושש לכלום:

א"ר זעירא. שאני התם:

תמן. כלומר הכא למפרע נתקלקלו ואיידי דגריס בגיטין תמן קאמר לה בהאי לישנא וכן דרך הש"ס הזה. שהרי כאן לא היה לה חזקת תרומה מעולם שלא הופרשה אבל הכא משעת אובדן והילך הוא שנתקלקלו אבל בשעה שהפריש בתחלה הובררה התרומה ואפילו לרבנן דפליגי על ר"א התם וס"ל דאם מצא שאבדו חושש הוא למפרע על הכל מ"מ מה שאכל כבר בחזקת מתוקן הוא שאכל:

תמן תנינן. (בסוף מס' מעילה) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה לצורך חולין מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס לחולין ומודה ר"ע באומר מן הכיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ולקמן מפרש טעמיה דר"ע דמודה בזה:

תנא. ותני עלה בתוספתא סוף מעילה והכי איתא התם פרוטה של הקדש וכו' כיון שהוציא את הראשונה מביא אשם תלוי ואת השניה מביא אשם ודאי דברי ר"ע וחכ"א אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועל האומר פרוטה בכיס זה הקדש מיתפרשא הברייתא והיינו נמי דקאמר הכא על הראשונה מעל בספק ומביא אשם תלוי ור"ע לטעמיה דס"ל (בפ"ה דכריתות) לחייב על ספק מעילות אשם תלוי ועל השניה שמעל בודאי משום דאחלוקה שאמר פרוטה בכיס זה הקדש קאי דבכיס משמע בתוך הכיס וראשונה שהוציא לאו מתוך הכיס מיקרי שהיא למעלה אלא מספק שמא בתחילה בתוך הכיס היתה מביא אשם תלוי אבל השניה שהוציא מתוך הכיס מעל בודאי ומביא אשם מעילות ודאי וחכמים סברי דכל הפרוטות אין בהן אלא ספק מעילה דשמא דעתו אפרוטה אחרונה היתה או פרוטה של הקדש שנפלה היא האחרונה שבכיס ועל כולן מעל בספק ואינו מביא כלום דס"ל דספק מעילה אין בה אשם תלוי כדקתני שאין מביאין אשם תלוי וכו' מלבד האחרונה שהוציא והיא היא של הקדש ומעל בודאי ומביא אשם ודאי:

א"ר יודן הדא דתימר בשהיו עשר וכו'. הא קמ"ל ר' יודן דפלוגתייהו בתוספתא באומר פרוטה בכיס זה הקדש היא כדפרישית והיינו דקאמר הדא דתימר דפליגי חכמים על ר"ע וסברי דכולן אינן אלא ספק מלבד האחרונה שהיא ודאי הקדש דוקא בשהיו הרבה פרוטות בתוך הכיס ועשר דקאמר לאו דוקא אבל אם לא היו בכיס אלא שתי פרוטות לד"ה הראשונה היא בספק והשניה היא ודאי וכלומר דלא תימא מכיון שאמר פרוטה בכיס זה הקדש והיינו בתוך הכיס לא היה דעתו להקדיש אא"כ יש הרבה פרוטות בתוכו ושמא אילו היה יודע שאין שם אלא שתים לא היה מקדיש ולישניה דקאמר בכיס משמע הכי דהוא בתוך אמצע הפרוטות שבכיס וסד"א דבכה"ג שתיהן ספק הן משום דמספקא לן בדעתיה הלכך קמ"ל דלא היא אלא בשאין שם אלא שתי פרוטות הכל מודים דהראשונה בלבד היא הספק אבל השניה יצאת מידי ספק דהא מיהת אחת מהן הקדיש וכשהוציא לחולין גם את השנייה מעל בודאי:

מה בין האומר בכיס מה בין האומר מן הכיס. לר"ע דמ"ש רישא ומ"ש סיפא וכדמפרש הש"ס לקמיה מאי דקשיא ליה לר"ל:

רשב"ל אמר וכו'. כלומר דמפרש הש"ס דהכי קשיא ליה דקס"ד דטעמא הוי משום ברירה דכשאומר מן הכיס הוברר הדבר דעל פרוטה אחרונה קאמר ולפיכך הכל מודים שמוציא לחולין והולך עד פרוטה אחרונה ומשו"ה קשיא ליה מדין המתני' דהכא דאע"ג דסתמא דמתניתין סברה כמ"ד יש ברירה היינו דוקא באומר שאני עתיד להפריש דמכיון שפירש ההפרשה שתהיה באחרונה אמרינן הוברר הדבר מה ששתה מן המתוקן שתה על סמך תרומה ומעשרות שאמר וקבע באחרונה הא לאו הכי לא והיינו שאם לא אמר שיפריש באחרונה ודאי מה ששתה למפרע טבל שתה ואפי' הפריש באחרונה על מה ששתה וכיון שכן אמאי גבי פרוטה אמרינן דאם אמר מן הכיס מודה ר"ע דאחרונה שבהן היא דהואי הקדש ובאומר בכיס כיון שהוציא את הראשונה מעל הא הכא לא הפריש בפירוש לפרוטה אחרונה להקדש וא"כ ממ"נ קשיא כדמסיים בגמ' הקושיא:

אפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. כלומר דבתחלה מקשה על הרישא דאמאי קאמר ר"ע באומר בכיס דראשונה הואי הקדש ונימא הכא נמי שאפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול עד פרוטה אחרונה דהא כמה דתימר במתני' דידן דלמפרעו טבל שתה והיינו אם לא אמר שאני עתיד להפריש לא מהני מה שהוא מפריש באחרונה כדאמרן דמתני' דוקא בשאומר אני עתיד להפריש קתני וא"כ אימר אוף הכא מה שהוציא למפרע חולין הוא שהוציא ומ"ט דר"ע ברישא:

אלא כאן תלוי בהפרשה. סיומא דהקושיא היא וכלומר אלא על כרחך דבמתני' דידן הדבר תלוי במה שאמר אני עתיד להפריש דבהא ס"ל להאי תנא דסמכינן אברירה ובהאי גופה מצינא לתרץ טעמיה דר"ע ברישא דמשום דהכא בסתמא קאמר פרוטה בכיס זה הקדש ולא קאמר בפירוש שאחרונה יפריש להקדש והלכך לא סמכינן אברירה וכיון שהוציא הראשונה מעל והשתא דאתיא להכי קשיא לן הסיפא דאמאי באומר פרוטה מן כיס זה הקדש מודה ר"ע דהאחרונה היא הקדש והא אמרת דהיכא שלא פירש ההפרשה לא סמכינן אברירה וא"כ בסיפא נמי לימא כיון שהוציא את הראשונה מעל:

א"ר יונה כאן וכאן תלוי בהפרשה. כלומר לא כדקס"ד דהכא גבי פרוטה אפי' בסיפא לא הוי כהאי הפרשה דמתני' דידן אלא דהכא נמי מכיון שאמר מן כיס נעשה כאומר אל יצא הכיס הזה ידי פרוטה אחת שבה מן ההקדש וא"כ בהפרשה היא וסמכינן אברירה כי היכי דבמתניתין דידן והיינו טעמיה דר"ע דמודה בסיפא:

תמן הוא אומר. שמעינן מיניה בעלמא דמודה הוא דלכ"ע מועלין בפרוטה אחרונה לפי חשבון ששנו בלוגין. צ"ל. כלומר כפי הדין ששנו במתני' בדין דלוגין והכא הוא אומר הכין דמספקא ליה בהאי דינא דפרוטה. ומשני מן דאצרכת ליה לבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה וכדאמרן:

גמ' א"ר יצחק בר אליעזר וכו'. גרסינן להא לקמן בשבת פ' מפנין (בהלכה א) ושם הגי' מדוקדקת:

אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר. כלומר דקמ"ל שיכול להתנות לקרוא לה שם ושתהא חלה עליה תרומה בשבת ולא קודם:

ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר. כצ"ל וכן הוא בפ' מפנין. ואע"פ שאינו מפרישה בשבת מ"מ אפילו קריאת שם לא יקרא לה הואיל דאינה ראויה להפרישה בשבת:

ר' יוסי בר' בון. פליג דאפילו מע"ש אין לו לקרות שם תרומה למחר מכיון שאינו יכול להפרישה בשבת ומתני' דקתני דקורא שם מע"ש משום דא"א לו בענין אחר שהוא בבית המדרש או בשדה ואין לו פנאי לתקן אבל בעלמא ס"ל דאסור לכתחילה לקרות שם מע"ש שתהא תרומה בשבת:

מתניתא דמסכת טבול יום פליגא על ר' יוסי בר' בון דתנינן שם (בפ"ג) לגין שהוא טבול יום. כלי שנטמא וטבלו אותו והוא טבול יום ומלאוהו מן החבית שיש בה מעשר טבל והוא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומה למחר כך הוא במשנה שם וכך הוא במפנין ובכאן נמצאו תיבות בטעות בספרי הדפוס וכלומר שהתנה שלא תהא תרומה עד שתחשך ומשום שאם תחול עליה תרומה קודם שתחשך היתה נפסלת בכלי שהיא טבולת יום דבריו קיימין:

אם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום. דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא שהרי אינה ראויה אפילו לכהן עד אחר הערב שמש שמעינן מיהת דיכול להתנות מע"ש שלא תהא תרומה עד השבת וקשיא לר' יוסי בר' בון:

פתר לה לשעבר. דהתם בדיעבד מיירי אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך אבל לכתחילה לא:

והתני ר' חייא אומר. ר"ח תני בברייתא אומר ה"ז תרומת מעשר משתחשך אית לך מימר לשעבר. בתמיה דהא אומר לכתחילה קאמר. וחזר בו ר' יוסי בר בון מהדא. כך הוא בפ' מפנין כלומר שהקשו לו מהדא דר"ח חזר בו:

מתני' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש וכו'. בערב שבת מיירי ומתירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר והאי מתני' בבבא דרישא נמי כהאי תנא דמתני' דלעיל אתיא ורבי מאיר הוא דסבירא ליה יש ברירה אף בדאורייתא ואינה הלכה אלא צריך שיפריש למחר קודם שיאכל וכמו בסיפא גבי דמאי דקתני בהדיא להפריש למחר ומשום שהתנה וקרא שם מע"ש מותר להפריש בשבת בין דמאי ובין ודאי בכה"ג דמיירי הכא שהודאי טבל ברשות הוא כדפרישית הכל במתני' דלעיל:

ומעשר שני בצפונו או בדרומו. גבי דמאי בכולה פרקין קתני הכי וכן לעיל (בפ"ה) ולא קתני הכי בודאי וטעמא דמילתא משום דבכל מקום דתני הכי בדמאי מיירי שרוצה לאכול זה המעשר שני ג"כ כדקתני ומחלל על המעות לאכלו ואי אפשר לחלל מעשר שני עד שיקבע לו מקום בתחלה כדקתני בהדיא בתוספתא אליבא דחכמים והבאתי בהלכה דלעיל אבל בודאי טבל לא קתני הכי בפרקין משום דדינא דודאי טבל אתיא אליבא דתנא דס"ל דשרי לאכול בשבת קודם הפרשה אחר שקרא שם דיש ברירה וסומך על שיפריש התרומה והמעשרות לאחר השבת הלכך לא בעי הכא למיתני דין דקביעות מקום לענין חילול מע"ש:

מאי כדון. השתא מפרש לה והיאך הוא מתנה באינו רוצה עכשיו לקרות שם תרומה:

מכבר לכשאפרישנה. מעכשיו ולאחר שאפרישנה תהא עליה למפרע שם תרומה:

הגע עצמך שהיתה תרומה טהורה. וראויה לאכילה לכהן בשבת וע"כ צריך הוא שיפרישנה מע"ש והאיך יתנהג בשאינו רוצה לקרות לה שם תרומה עכשיו וקאמר שאם היא טהורה יאמר מכבר ולכשאוכלנה אם הוא כהן או שיאמר ולכשיאכל הכהן תחול עליה שם תרומה:

הגע עצמך שהיתה תרומה טמאה. שנטמא הטבל והתרומה טמאה אינה ראויה לאכילה ולשריפה עומדת ואיך יאמר בה:

מכבר. מעכשיו ולכשאניחנה בקרן זוית כדי ליתנה לכהן לשורפה אחר השבת תחול עליה שם תרומה וכדי לתקן הטבל קורא לה שם דחולין טמאין חזו ליה:

תני מטלטלה. בשבת אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה. משום שבתנאי שמער"ש וקרא לה שם מותר לטלטל אפי' לתרומה טמאה:

וא"ר זעירא הדא אמרה וכו'. וממתני' שמענו כן שהרי כשאומר שאני עתיד להפריש עדיין טבל הוא כשמטלטלה בשבת להפריש אחר התנאי ומשום שכבר יש עליו תנאי וקרא שם מע"ש מותר לטלטלו:

מתני' היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות זו בזו. המעשרות שאני צריך להפריש מכלכלה זו יהיו קבועים בחברתה:

הראשונה מעושרת. ומפריש מן השניה המעשרות של שתיהן:

של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. שהרי קבע מעשרותיה בשניה אבל השניה אינה מעושרת שהרי כשאמר של זו בזו כבר נפטרה הראשונה ונתקנה וכי חזר ואמר ושל זו בזו מפריש הוא מן הפטור על החיוב שהרי הראשונה פטורה והשניה עדיין חייבת היתה ואין מפרישין מן הפטור על החיוב וצריך שיפריש מן השניה על שתיהן:

מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. כשאמר כך קבע כאחת מעשרותיהן של כל אחת בחברתה לפיכך קרא שם ומפריש מזו על זו ומזו על זו ואינו יכול להפריש עליהן ממקום אחר:

גמ' ותני עלה. בתוספתא (פ"ח):

וזה לשון התוספתא היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה נטלה תרומתן ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת (ובספרי הדפוס כתוב בבבא שנייה אין הראשונה מעושרת וט"ס הוא) ונוטל שני תאנים שני עישורין ועישורו של עישור מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחבירתה קרא שם נוטל עשרים תאנים מאיזה מהן שירצה בזו מאה ובזו מאתים אם מקטנה הוא נוטל נוטל אחת עשרה ואם מגדולה נוטל נוטל את כולה לא השלים בזו מאה ובזו אלף אם מקטנה הוא נוטל נוטל חמש עשרה ואם מגדולה הוא נוטל נוטל את כל הששים מכאן ואילך לפי החשבון. והנני מפרש בתחלה לבבא הראשונה בפ"ע מפני שיש מבבא השניה ואילך בזו מאה בזו מאתים וכו' כמה חילופין וכמה טעיות וא"א להעמידה כמו שהוא לפנינו ולא שלטה יד המגיהים בת ספתא והנני מסדר לפניך כמו שהעתיק הש"ס לקמן היה בזו מאה ובזו מאתים וכו' וזהו סיפא דהתוספתא בעצמ' וא"כ צריך לגרוס בתוספתא נמי כן בזו מאה ובזו מאתים אם מקטנה הוא נוטל נוטל אחת עשרה ואם מן הגדולה הוא נוטל נוטל את כל הששים בזו מאה ובזו אלף אם מקטנה הוא נוטל נוטל חמש עשרה ואם מגדולה הוא נוטל נוטל את כולה לא השלים ונתחלפו השיטות בדפוס שם וזה פירושה דהתוספתא. ברישא דמיירי שאמר של זו בזו או שאמר של זו בזו ושל זו בזו דהדין בשתיהן שהראשונה מעושרת וצריך להפריש המעשרות מהשניה על שתיהן כדתנינן במתני' ומפרש לה בהתוספתא כיצד הוא עושה:

נוטל שני תאנים. והן לתרומת מעשר של שתיהן שבזו מאה ובזו מאה. כדמיירי הכא ששתיהן שוות ותרומה גדולה כבר הופרשה מהן בתחלה כדקתני שנטלה תרומתן שני עישורין ועישורו של עישור כלומר המעשרות של שתיהן שצריך להפרישן מן השניה ועישורו של עישור היינו התרומת מעשר ממעשר הראשון ויתור לשון הוא דהא כבר מני לתרומת מעשר דקתני נוטל שני תאנים וזהו דקא מתמה שמואל על לשון התנא דברייתא כדלקמיה:

שמואל אמר לא מצי תניתא. הכי כדנקט התנא בלישניה דקאמר נוטל שני תאנים והדר נקט ומני ועישורו של עישור אין יסב חדא לעשר צריך מיסב חדא למאה בתמיה כלומר אם כבר נטל הא' מעשרה והן השני תאנים שכל אחת א' מעשרה לתרומת מעשר של זו ולתרומת מעשר של זו והן בכלל המעשר הראשון דנקיט אבתרה וא"כ מאי האי דהדר קאמר ועישורו של עישור וכי עוד הפעם צריך ליטול אחד ממאה דהיינו עישורו של עישור והוא עצמו האחד מעשרה דכבר חשיב ליה:

אין יסב חדא למאת צריך מיסב חדא לאלף וכו'. וכלומר וכן אם היו כאן אלף תאנים בכל אחת ואחת ונטל התרומת מעשר של כל מאה ומאה מהן והיינו חלק תרומת מעשר א' ממאה מעשר וכי תאמר שצריך עוד ליטול תרומת מעשר חד וזה עישורו של עישור מן האלף בתמיה שהרי כבר נטל א' מכל מאה ומאה והוא עשרה והיא העישורו של עישור של האלף וכן אם היו כאן עשרת אלפים תאנים ונטל התרומת מעשר של כל אלף ואלף והוא מאה וכי צריך עוד ליטול חד תרומת מעשר עישורו של עישור מן העשרת אלפים בתמיה שהרי כבר נטל עישורו של עישור של העשרת אלפים והוא המאה. הדין הוא פירושא דמילתא דשמואל דלא מתמה אלא על כפילת הלשון של התנא ומאריך בתמיה זו דקאמר כל הני אין יסב כאדם שאומר וכי לעולם תאמר שצריך להפריש ולחזור ולהפריש וסיפא דהתוספתא אפרש לקמן בהעתקת הש"ס להסיפא:

א"ר יוסי בר' חנינא על הראשונה עובר בעשה וכו'. על הראשונה ארישא דקאמר של זו בזו א"כ קבע שני שמות של מעשרות של זו וזו כאחת והרי כאן עשה לפי שצריך להפריש כסדר בתחלה מעשר ראשון של שתי הכלכלות ואח"כ מעשר שני שלהן וכדתנן לקמן (בפ"ג דתרומות) שאם הקדים מעשר שני לראשון עובר בל"ת שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ומיהו הכא אין כאן ל"ת שהרי הכלכלה הראשונה היא שמעושרת וכשיפריש מהשניה יכול הוא להפריש בתחלה המעשר הראשון של שתיהן ואח"כ מעשר שני שלהן ואין ל"ת אלא על קדימת הפרשה אלא על העשה הוא שעובר מפני קריאת השם שקבע שני שמות של המעשרות כאחת וצריך לקבוע שם מעשר ראשון ואח"כ לקבוע שם מעשר שני:

ועל השניה. בסיפא שאמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה והדין הוא שמפריש מאיזו מהן שירצה אם היו שתיהן שוות ובזה יכול הוא להפריש בתחלה המעשר ראשון על שתיהן ואח"כ המעשר שני ואין כאן ל"ת אלא שאם אינן שוות דהדין הוא שצריך להפריש מזו על זו ומזו על זו בדווקא כדלקמן ונלמד מהסיפא דתוספתא א"כ כשמפריש מכלכלה הראשונה על השנייה מקדים הוא המעשר שני שבה למעשר הראשון שבשניה והרי כאן ל"ת והעשה משום קביעת השם כאחת כדפרישית בהרישא:

א"ר אלעזר דר"מ היא. על הסיפא קאי הא דקתני מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחבירתה דמשמע דוקא כשקבע השם כאחת הא לאו הכי תפוס לשון ראשון לעולם ואפי' חוזר בו בתוך כדי דיבור וכדדייק לקמן וזהו כר"מ דתמורה דתמן תנינן (בפ"ה דתמורה) אמר ה"ז תמורת עולה וכו' ה"ז תמורת עולה. דברי ר"מ דאית ליה תפוס לשון ראשון ורבי יוסי פליג עליה התם וס"ל דאם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין ותמכר ויביא בדמי חצייה תמורת עולה ובדמי חצייה תמורת שלמים:

הוינן סברין מימר. דלא פליג ר"מ אדרבנן אלא אם לאחר כדי דיבור חזר ואמר תמורת שלמים דבהא ס"ל דאינו חוזר בו אבל בתוך כדי דבור שאמר תמורת עולה חזר בו ואמר תמורת שלמים לא פליג ומודה דיכול לחזור בו כך היינו סבורין לומר אבל מן מה דאמר ר"א דר"מ היא מתני' הדא אמרה דס"ל דאפילו בתוך כדי דיבור אינו חוזר בו כדמסיק ואזיל:

דהיא מתניתא וכו'. כלומר וכדדייק ממתני' דהכא דדוקא באם קבע שם מעשרות כלכלה בחברתה כאחת הוא דאמרינן דקבע שם הא בזה אחר זה לעולם אמרינן תפוס לשון ראשון ואפילו חוזר בו בתוך כדי דיבור הראשונה היא דמעושרת ומוקי לה כר"מ ש"מ דר"מ הכי סבירא ליה:

מודים חכמים לר"מ באומר תמורה זו תחת שני חייב. כלומר שאומר בתחלה תחול תמורה על זו ואח"כ תהא תמורה תחת שני שהיה לפניו בזה הכל מודים שתפס לשון ראשון וחייל תמורה על הראשון וחייב כלומר בדין תמורה שאם המיר מומר וחייב מלקות ארבעים שעבר על לאו דלא ימיר וקמ"ל דבכה"ג תמורה על הראשון הוא דחיילא:

בהמה זו תחת זבחים שני. כלומר או אם אמר בהמה זו תחת שני זבחים שהיו לפניו ובזה הכל מודים דתרווייהו קדשי דדעתו שלא תחול זו אא"כ חלתה זו:

מפני שקבע וכו'. אמר מר מפני שקבע שני שמות כאחת הא בזה אחר זה לעולם תפוס ל' ראשון ואפילו חוזר בו בתכ"ד ופריך לא כן וכו' דחוזר בו בתוך כדי דבור והאי אפילו דנקט הכי אשגרת לישן הוא וכלומר דאפילו אם רוצה לחזור בו חוזר אם הוא בתוך כדי דבור:

כאן במתכוין לפחות. דבורו הראשון כיון שאמר תמורת עולה ורוצה לחזור שלא תהא תמורת עולה כ"א תמורת שלמים וכן נמי בגוונא דמתני' לא תהא מעשרות זו בזו אלא זו בזו אינו חוזר בו אפילו בתוך כדי דבור כאן הא דר' שמואל במתכוין להוסיף שאומר בתוך כדי דיבור ותהא נמי תמורת שלמים דאז חוזר בתכ"ד ותרוייהו חיילי:

אמר ה"ז תרומה. על פירות האלו אינו חוזר בו אפילו תכ"ד מפני שנשאלין על הקדש כדקי"ל יש שאלה בהקדש והלכך לענין חזרה נמי אמרינן דחוזר בתכ"ד אבל אין נשאלין על התרומה דאין שאלה בתרומה ואינו יכול לחזור בו:

כיצד הוא עושה לאותו טבל של תנאי דמתני' נותן עיניו במקצתו במה שאמר שאני עתיד להפריש לסמוך על זה לתרומה ומעשרות ואוכל את השאר:

כיצד הוא עושה. אסיפא דמתני' קאי אם אמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחבירתה וסיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל היא:

נוטל עשרים. תאנים מאיזה מהן שירצה למעשר ראשון על שתיהן וה"ה שנוטל עשרה מכל אחת מהן אלא דלרבותא נקט דאפילו מאחת מהן שירצה נוטל המעשר של שתיהן דכיון דקבע בשתיהן כאחת והן שוות בזו מאה ובזו מאה כדקתני ברישא דהתוספתא כדלעיל ככלכלה אחת חשיבא ונוטל מאיזה שירצה על שתיהן ולא נקט הכא אלא המעשר ראשון ואע"ג דבעי נמי לאפרושי מעשר שני על שתיהן משום דעיקר מאי דקמ"ל דאין קפידא בתרומת מעשר אם נוטל מאחת מהן על שתיהן כדמסיים ואזיל וכל עשר דיסב אית בהון תרומת מעשר האחד מן העשרה וכלומר דהואיל והן שוות לא איכפת לן גם בתרומת מעשר שנוטל מאיזו מהן שירצה על שתיהן וכדאמרן דכאחת חשיבי משא"כ בסיפא בשאינן שוות דיש קפידא בתרומת מעשר וכדלקמן ומיהו פשיטא לן דגם מעשר שני שצריך להפריש נוטל אף מאחת על שתיהן:

עד כדון. שאמרנו בשוות הן הכלכלות אבל אם היה בזו מאה ובזו מאתים תאנים ובכה"ג שאינן שוות מספקא לן דילמא היה דעתו לקבוע מעשר של אחת מהן בחברתה דוקא דאל"כ למה אמר מעשרות כלכלה בחברתה הלא אינם שוות ואין ערך המעשר של זו כמו של זו אם לא דקפיד שיהו המעשרות של אחת מהן בשניה ואיכא נמי למימר דלא קפיד בכך לדוקא אלא אם ירצה יהא מפריש מאחת מהן על חברתה ואם ירצה יפריש מכל אחת המעשרות שלה הלכך אמרינן דעל המעשר גופיה. לא איכפת לן אם יפריש מאחת מהן על שתיהן דאף אם נחוש דשמא קבע של אחת מהן בחברתה בדווקא מ"מ הואיל והמעשר אין בו איסור לזרים יפריש מכל היכא דיפריש כי קא מספקא לן במה דאיכא למיחש על תרומת מעשר הוא דמספקא לן דשמא בדוקא קבע המעשר של אחת בחברתה וא"כ אם יפריש מכ"א המעשר שלה אכתי איכא חשש דתרומת מעשר מאחת מהן באידך ואסור לזרים וכיון שכן דספק הוא כדאמרן אמרינן דבחצי חלק מהתרומת מעשר אם מפריש הוא מאידך על האחרת נפיק ידי חובתיה דאף אם היה דעתו בדוקא בכך כבר הפריש חלק תרו"מ גם מאחת על חבירתה ובלבד שבין הכל יפריש ערך המעשר עם תרומת מעשר. ובסברא זו יהיה קרוב לפרש כוונת התוספתא והסוגיא דהכא ואם שכולה מקשה היא ולא מצאנו חומר הענין בכל המסכת כזה:

אם לשם מאה הוא נוטל י"א. כלומר אם נוטל ממנו לשם המעשר שלה צריך שיטול י"א והיינו עשרה:

בשביל מעשר הראשון עם התרומת מעשר על המאה והאחת יתירה בשביל ספק תרו"מ של המאתים דשמא הוקבע התרומת מעשר של המאתים בתוך אותה של מאה ומשום דספק הוא אם בדוקא הוא שתהא מעשר של אחת מהן בחברתה אם לא די באחת שהוא חצי חלק התרומת מעשר של המאתים שהן שתים למאתים וכדאמרן דהואיל וספק הוא נפיק ידי חובתיה בחצי חלק תרומת מעשר של אידך בחברתה:

אם לשם מאתים הוא נוטל ששים תאנים. כלומר ואם מפריש מן של מאתים מפריש את כל תשלום המעשרות המגיע לשתיהן והן שלש מאות ומכל מאה מעשר ראשון ומעשר שני וששים לאו דוקא אלא התנא דרך העברה ודרך כלל נקט ואינן אלא קרוב לששים י"ט מכל מאה עשרה למעשר ראשון ותשעה למעשר שני שהן נ"ז להג' מאות שבשתי הכלכלות וה"ה דהוה מצי להפריש סך זה מאותה של מאה אלא מטעמא דאמרן דשמא הוקבע המעשר של אחת מהן בחברתה הואיל ואינן שוות ומה שהפריש הי"א מאותה של מאה הוא בחשבון ומשלים מאידך עד קרוב לששים שהוא חשבון כל המעשרות של שתיהן וממ"נ נפיק ידי חובתיה והיינו דתני בתוספתא בבבא זו אם מן הקטנה הוא נוטל נוטל י"א ואם מן הגדולה הוא נוטל נוטל את כל הששים וכפי אשר הבאתי לעיל לגרוס בתוספתא כדמוכח מהסוגיא ואם מן הקטנה הוא נוטל דקאמר היינו שהוא נוטל לשם הקטנה כדקאמר הכא וכן אם מן הגדולה וכו' וכדפרישית:

בזו מאה ובזו אלף אם לשם מאה הוא נוטל נוטל חמש עשרה. זה ג"כ מתפרש על דרך הבבא שלפניה דאם הוא נוטל ממנה לשם המעשר שלה צריך שיטול עשרה בשביל מעש"ר עם התרומת מעשר שלה ועוד חמש בשביל הספק תרומת מעשר של האלף שמא הוקבע בתוך אותה של מאה והתרומת מעשר של אלף עשרה הואי ומשום שהוא ספק אם הוקבע בה או לא די בחצי חלק תרומת מעשר שהוא חמש:

ואם לשם אלף הוא נוטל אפי' הוא נוטל את כולה אינו משלים. כלומר בזה אין צריך לומר שמפריש את כל תשלום המעשרות מן אותה של אלף ואף אם לא קבע בדוקא מעשר אחת בחבירתה שהרי מאותה של מאה אי אפשר להפריש כל המעשרות של י"א מאות ואפילו הוא נוטל את כולה אינו משלים לחשבון המעשר ראשון ומעשר שני של האלף לבדה וא"כ פשיטא הוא שמפריש תשלום כל המעשרות מאותה של האלף וזהו ג"כ דברי התוספתא בבבא זו כמו שהבאתי לעיל להגיה לפי סוגיית הש"ס. וזהו ביאורה של תוספתא והסוגיא זו החמורה:

מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה. זהו ג"כ בתוספתא שם בתר ההוא דלעיל:

נוטל שני תישועין. שני פעמים תשע ממאה והן י"ח ותישוע של תישוע שהוא אחת שהן בין הכל עשר למעשר ראשון ותשע למעשר שני ופריך אלישנא דברייתא ויאמר תשע עשרה ולמה ליה למנקט בהאי לשנא שני תישועין וכו':

אמר ר' זעירא דברי חכמים וחידותם. כלומר כך הוא סדר החכמים לדבר בלשון חידה ואף שכאן פשוט הוא בא ללמדינו להבין דבריהם שלפעמים הן אומרים בדרך חידה ועמוק הוא מי ימצאנו כ"א לאחר יגיעה הרבה תגיענו ועל דרך מאמר החכם להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם וכעין ההיא תוספתא והסוגיא דלעיל שבארנו אותם:

הרוצה להכניס מאה תאנים מתוקנים. שיש לו תאנים טבל ורוצה לתקנם מכל וכל מהתרומה ומהמעשרות ושיהו נשארים אח"כ מאה מתוקנים:

על כל תאנה ותאנה שני תישועין. כלומר לפי חשבון של כל התאנים שיש לו כאן לפניו ואם רוצה הוא שיהו מאה מתוקנים מכל המתנות א"כ צריך שיהיו לו תאנים מלבד המאה כדי להפריש מהן מה שצריך ונמצא שהוא מפריש בתחלה שנים לתרומה ממאה ושני תישועין ותישוע של תישוע שהן י"ט למעשר ראשון ומעשר שני ממאה נשארו ע"ט מתוקנים מתרומה ומעשרות והרי הן כ"א מה שהפריש וצריך להשלום למאה כ"א אחרים ועדיין צריך הוא ליטול שתים מהן עצמן כדי לתקן אותן הכ"א המשלימין למאה ומפני ששיעור התרומה מכ"א הוא דבר מועט ואינו מגיע אפי' לחצי תאנה לא קחשיב כ"א שתים מהן למעשר קחשיב והרי הן כ"ג תאנים שהפריש ונמצא עכשיו יש בידו מאה תאנים מתוקנים מהכל והיינו דקא מסיים הש"ס ארבעה אמר תישועו של תישוע כלומר אותן ארבעה שצריך עוד לחשוב מלבד הי"ט של מעשר ראשון ומעשר שני והן שתים לתרומה שהפריש בתחלה ושתים מעשר לאותן הכ"א שמשלים למאה מתוקנים הן בכלל התישוע של תישוע שאמר התנא דמלבד התישוע של התישוע צריך שיטול עוד ארבעה ובין הכל הן כ"ג תאנים שהפריש כדי שיהיו בידו מאה מתוקנים כדאמרן וזהו ג"כ להבין דברי חכמים וחידותם:

מתני' מאה טבל מאה חולין. שנתערבו והך טבל דמתני' דהכא מיירי בטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אלא שלא הופרשו ממנו המעשרות והרי הוא טבול לתרומת מעשר לאחד ממאה שבו:

נוטל מאה ואחת. לפי שדין הטבל שאוסר מין במינו ואפי' בכל שהוא עד שיפרישו וכשהוא נוטל המאה מהתערובות הטבל הוא שנוטל ולפיכך אמרו שצריך ליטול עוד אחת מהמאה של החולין עמו ומפסיד אותה הסאה האחת מפני שהסאה של תרומת מעשר שבטבל נתערבה בהחולין וא"ת נהי דכך הוא הלא תרומת מעשר עולה באחד ומאה וכשנוטל המאה טבל מן המאתים שנתערבו א"כ ישארו המאה חולין מתוקנין כמו שהיו היינו טעמא שאם אתה אומר אינו נוטל אלא מאה יטעה ויחשוב שאותן המאה הן המאה החולין שעלו בידו ויחשוב אותן לחולין ובאמת אינו כן שהטבל הוא שמפרישו מן החולין ונמצא ישארו אלו המאה טבל בטיבלן שיחשוב שהן חולין ולא יפריש מהן הלכך צריך הוא שיטול עוד סאה אחת מן החולין מפני התרומת מעשר כדי שידע שהטבל הוא שהפריש ויתקנו לפי מה שצריך לתקנו וישארו מהחולין צ"ט סאה מתוקנין והכי מפרש להאי טעמא בהאי תלמודא בפרק הבית והעליה:

מאה טבל מאה מעשר. שנתערבו ג"כ הוא נוטל מאה ואחת ומפסיד מן הטבל אותה סאה אחת וישארו צ"ט שאין טבל ואותן המאה ואחת הכל מעשר הן וטעמא בהך חלוקה הויא כעין הטעם דהחלוקה הראשונה שאם אתה אומר לא יטול אלא מאה יחשוב שהמאה שנטל הוא הטבל ולא יפריש כ"א סאה אחת לתרומת מעשר ממנו ובאמת אינו כן שהמאה שנטל הן המעשר מפני שזהו הכלל כל שיש בו יותר מן האיסור אותו הוא שמפרישין מהתערובות שנתערב עם האחר וכן הוא כאן שבמאה הטבל יש סאה אחת לתרומת מעשר ובמאה מעשר יש עשרה לתרו"מ לפיכך אמרו שיטול מאה ואחת כדי שידע שהן המעשר ויפריש תרומת מעשר כשיעור הראוי למאה ואחת מעשר שאף אותה סאה אחת שניטלת מן הטבל נעשית מעשר ומ"מ ההפסד הוא מן הטבל שאם לא נתערבו היה מפריש מהטבל עשרה למעשר והעשירי שבאותן עשרה היה לתרומת מעשר והיו נשארים בידו מאותן המאה טבל תשעים סאה שהן מעושרים ומתוקנים ממעשר ראשון ומאותן המאה מעשר לא היה צריך להפריש כ"א עשרה לתרומת מעשר עכשיו שנתערבו אומרים אנחנו שאותה הסאה שהוא נוטל עם המאה הן הכל כמעשר ונמצא אותה הסאה הנוספת היא ההפסד שגם היא למעשר ומפריש מהן עשרה למאה לתרומת מעשר וחלק העשירי מאותה סאה מעשר לתרומת מעשר ומהצ"ט סאין שנשארו טבל צריך עכשיו שיפריש מעשר מכל הצ"ט והן עשרה סאין פחות עשירית ובין הכל הוא מפסיד סאה בדאמרן:

מאה חולין מתוקנין מאה מעשר. שנתערבו ובמאה מעשר שלא הפריש מהן תרומת מעשר יש בהן עשרה מתרומת מעשר לפיכך נוטל מאה ועשר לפי שהתרומת מעשר נתערב בהחולין וא"כ צריך להפריש מהחולין כדי שיעור תרומת מעשר שבמאה המעשר ונוטל מאה ועשר והן הכל מעשר ומפריש מהן התרומת מעשר כשיעור תרומת מעשר מן הק"י מעשר שהן י"א ואותן העשרה שמוסיף על המאה מפסיד הוא מן החולין וישאר תשעים סאין חולין מתוקנות כמו שהיו וא"ת א"כ יהיו החולין הכל מדומע שהרי עשרה תרומת מעשר שנפלו למאה הן ותרומה אינו עולה אלא באחד ומאה הא ליתא דתינח אם היה העשרה התרומת מעשר כבר מפורשים ומבוררים לתרומת מעשר אז הדין שצריך א' ומאה כנגד התרומת מעשר שנפלו אבל כאן שאין התרומת מעשר מבורר ומופרש אלא שיש במאה מעשר הטבולין לתרומת מעשר כדי עשרה לתרומת מעשר הלכך לא מחמרינן כאן אלא שאוסר בהחולין כדי אותן העשרה ויהיו כמעשר וצריך ליטלן מהחולין עם המאה מעשר ומפריש מן הכל תרומת מעשר ותשעים החולין נשארו מתוקנין. והא דקתני הכא חולין מתוקנין ולא חולין סתם כמו ברישא תע"ג דגם ברישא בחולין מתוקנין איירי הא קא משמע לן דלא תימא דאין הדין דהאי חלוקה כ"א בשנתערבו המעשר בחולין שהוציאו ממנה התרומה גדולה לבדה ולא הוציאו ממנה המעשר דאז אמרינן דהמעשר של מאה מוציא גם העשרה מעשר שבהחולין ונוטל מאה ועשר למעשר מפני שנתחבר מעשר למעשר ואינו מפסיד כלום אבל לא בנתערב המעשר עם החולין המתוקנין לגמרי ואפילו מן המעשר הלכך קמ"ל דאף אם נתערבו בחולין המתוקנין לגמרי אוסר בהן עד כדי עשרה מטעם העשרה תרומת מעשר שבמאה המעשר וכדאמרן:

מאה טבל תשעים מעשר וכו'. כל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום והטעם דכשהטבל מרובה א"כ לעולם אין במעשר הפחות ממנו כדי שיעור שנוכל להעלות התרומת מעשר שנתערב בו ואם אתה מחשבו כתרומת מעשר שנפל למעשר נמצא המעשר מדומע הכל הוא ולפיכך לא החמירו כן במעשר וכל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד מן הטבל כלום והיינו אם הטבל מרובה על המעשר בין בעשרה או פחות דלעולם שייך האי טעמא ועשרה דנקט במתני' לאו דוקא והכי אמרינן בגמרא וכדנפרש בהסוגי':

גמ' רשב"ל אומר צריך להתנות. אבבא מאה טבל מאה מעשר קאי דכשהוא נוטל מאה ואחת צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי. כלומר על אותה הסאה אחת הוא אומר כן אם זו של המאה טבל היא שעלה בידי הרי הוא מעשר כמו המאה מעשר שנטלתי ואם של מעשר הוא הא' שעלה בידי הרי הוא עשוי תרומת מעשר על המאה טבל:

צריך לכפול תנאו ולומר ואם לאו לא עשיתי כלום. על מה שהוא אומר הרי הוא עשוי תרומת מעשר צריך הוא לכפול ולומר ואם לאו שאין הדבר כמו שאמרתי לא עשיתי כלום שלא יהא חל שם תרומת מעשר על האחת הנוספת:

ר' יוחנן אמר אין צריך לכפול תנאו. כלומר שא"צ כאן לתנאי כלל אלא יכול הוא לקרותו לתרומת מעשר כך ואע"פ שאינו יודע אם הוא מהטבל או מהמעשר כיון שנוטל עם המאה הרי היא מעשר וקורא שם לתרומת מעשר:

דין כדעתיה ודין כדעתיה. ואזדו ר"י ור"ל לטעמייהו דאיתפלגון לקמן (בפ"ג דתרומות) וה"ג שם תרומת שניי כריים כאחת מהי ר' יוחנן וכו'. וכצ"ל כאן. כלומר אם היו לפניו שני כריים של תבואה ואמר תרומת שני כריים באחד מהן מהו ופליגי ר"י ור"ל ר' יוחנן (ס"ל) קדשו מדומעין כלומר קדשו התרומות שבהן והרי שניהן מדומעין שאינו ידוע באיזה מהן התרומה ור"ל סבר דלא קדשו כלל מכיון שאמר סתם ולא פירש היכן ובאיזה הכרי קבע התרומה והיינו דאמר הכא דכל חד וחד לטעמיה הוא דאזיל דר"ל ס"ל מכיון שאיני ידוע לו אם הוא מהמעשר או לא צריך להתנות עליו דבלא כך לא חל עליו שם תרומת מעשר ור"י ס"ל דא"צ להתנות דחל עליו תרומת מעשר כמו דס"ל התם שאע"פ שאין ידוע לו היכן היא התרומה חל עליה שם תרומה ושני הכריים מדומעין:

אמר רבי מזו וכו'. ארישא דמתני' מהדר מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחת וכדפרישית במתני' דאותו הא' שצריך הוא ליטול נוסף על המאה ומפסיד מן החולין מטעמא דהוי כסאה של תרומת מעשר שבמאה הטבל נתערב בהחולין ואע"פ שהיה בדין דאף אם הוא כך מ"מ הרי למאה חולין נפלה וא"כ יעלה באחד ומאה ולא יפסיד מן החולין כלום ואפ"ה אמרינן דמפסיד אותה הסאה מן החולין ועלה קאמר רבי מזו שמענו שחלוקין הן חביריו על ר"א בן ערך דלקמן:

דתני. בתוספתא דתרומות (פ"ה):

מעשר טבל. טבל שטבול לתרומת מעשר שלא הופרש ממנו ונתערב בחולין:

אם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו ממה להפריש על זה הטבל ממקום אחר מוציא עליו לפי חשבון הטבל שנתערב:

ואם לאו ר"א בן ערך אומר קורא שם לתרומת מעשר שבו ועולה בא' ומאה. כך הוא בתוספתא שם וכלומר אם נתערב במאה חולין א"כ קורא לו שם לתרומת מעשר ויעלהו בא' ומאה ואינו מפסיד מן החולין כלום והשתא מתני' פליגא על ר' אלעזר בן ערך דממתני' שמענו דמפסיד אחת מן המאה חולין ואמאי ויעלהו לתרומת מעשר בא' ומאה:

תיפתר. להמתני' בדברים שאין להם עלייה שאינם בטלים וכהאי דתנינן (בסוף פ"ג דערלה) ואלו הן שהן מקדשין אגוזי פרך ורמוני באדן וכו' דחשיבי הן ולא בטלי:

ויפצע. אותן ואז בטלה חשיבותן דהא תנן התם נתפצעו האגוזים נתפרדו הרימונים יעלו בא' ומאתים וה"נ יעלה בא' ומאה:

א"ר יונה מותר לפצע. בתמיה וכי מותר לכתחילה לפצע כדי לבטל האיסור וכי לא כן תנינן שם נתפצעו האגוזים בשעבר אם נתפצעו בדיעבד הא לכתחילה לא:

כיני מתניתא. הא דקתני כל זמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום כן צריך לפרש כל זמן שהטבל מרובה על המעשר המעשר הוא שלא הפסיד כלום וכדפרישית טעמא במתני' דבכה"ג דמתני' ודאי לא משכחת לה שמה שהוא מרובה על המעשר יעלה במעשר הפחות ממנו שהרי הן עשרה ולא יעלו בתשעים המעשר וה"ה נמי אם הטבל מרובה בפחות מעשרה לא משכחת לה שיעלה בהמעשר וקמ"ל דאנן קפדינן שלא יהא המעשר מפסיד כלום וכלומר שאם תחשבהו כדין תרומת מעשר ממש שנפל למעשר אם כן יהיה המעשר מדומע ויפסיד המעשר:

כל טבל דאנן קיימינן. במתני' הכא טבל לראשון ולשני ולא לתרומה גדולה דאל"כ אמאי מפסיד אחת מן החולין בשביל התרומת מעשר לבד הרי יש כאן טבל שהוא טבול גם לתרומה גדולה והיה לו להפסיד שלשה השתים בשביל התרומה והא' בשביל התרומת מעשר אלא ע"כ בשהופרשה התרומה גדולה והטבל שאנו חוששין בשביל התרומת מעשר שבו:

חד אמר עושה אותו שני למקום אחר וכו'. לאו אמתני' קאי אלא אהא דתני בתוספתא ומייתי הש"ס אבתרה דפלוגתייהו וכדמפרשינן לקמן:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו ואהיכא קאי דהא במתני' קתני דבזמן שהטבל מרובה לא הפסיד כלום ונשאר המעשר כמו שהיה וכן הטבל כמו שהיה ולמה לו לעשות שני למקום אחר:

מאה טבל וכו'. כלומר דמפרש דאהאי ברייתא קאי פלוגתייהו ותוספתא היא (בפ"ח) אלא דשם כתובה בשיבוש ובהיפך וגי' דהכא עקרית מלבד תיבת שלש בסיפא הועתק בטעות והאי תנא דברייתא פליג אתנא דמתני' בדין אם הטבל מרובה דס"ל דמפסיד מן הטבל כשיעור תרומת מעשר שבו וכן שיעור תרומת מעשר של תשעים אם היו טבל והיינו דקאמר מאה טבל ותשעים מעשר נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד וכלומר דנוטל המעשר התשעים ועוד השתים חסר עישור אחד היינו אחד בשביל התרומת מעשר שבטבל דחיישינן שמא הוא בתוך המעשר ועושה עוד להתשעים כדין טבל לתרומת מעשר וזהו אחד חסר עשירית שהוא שיעור תרומת מעשר לתשעים וכל זה מפסיד הוא מן הטבל שהרי צריך להפריש עוד תרומת מעשר מן הטבל הנשאר כפי שיעורו והמעשר התשעים נשארו כמו שהיו ומפריש מהן תשעה לתרומת מעשר כדינו:

מאה טבל ושמונים מעשר נוטל שמונים ושתים חסר שני עשרונים. כצ"ל וכן הוא בתוספתא אלא ששם מהופך בטעות. ופירושו כדפרישית בבבא ראשונה דתרומת מעשר משמנים טבל שעושה אותם הטבל כדלעיל הוא אחד חסר שני עשרונים ועם האחד שהוא כנגד התרומת מעשר שבטבל שתים חסר ב' עשרונים. והשתא פלוגתא דלעיל אהא הוא דקאי דחד אמר עושה אותו שני למקום אחר לזה הנוסף שנוטל מן הטבל עם המעשר והן שתים חסר אחד:

יעשה אותו מעשר שני על מקום אחר. שצריך לו להפריש דמשום שעדיין לא קרא לו שם לתרומת מעשר יכול הוא לעשות לשני על מקום אחר ונמצא לא יפסיד כלום ושני בדוקא נקט כדי לעקור ממנו שם מעשר ראשון שלא יחוש לתרומת מעשר שבו:

וחד אמר עושה אותו כולו. כל המעשר התשעים והב' חסר עישור דמחמת הספק שנתערב בטבל ויש בו חשש מתרומת מעשר של הטבל יעשה אותן הכל למעשר שני ומפריש עליו כדי שיעור זה המעשר ראשון ממקום אחר:

מתני' מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין והן מסודרות בארץ שבכל ענין שתמנה בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר שהן מאה כדין או חביות:

ואמר שורה החיצונה אחת מעשר. כלומר חבית אחת שבשורה החיצונה קבעתי שתהא מעשר על חביות אחרות שיש לי במקום אחר:

ואינו ידוע איזו היא. לפי שיש כאן ארבעה שורות חיצונות לארבע רוחות:

נוטל שתי חביות לוכסן. באלכסון אחת של מקצוע דרומית מזרחית ואחת של מקצוע מערבית צפונית שכל חבית שבמקצוע נמנית לשתי רוחות ומערב את שתיהן לתוך חבית אחת ומפריש מהן המעשר:

חצי שורה החיצונה אחת מעשר. ואם אמר חבית אחת שבחצי שורה החיצונה קבעתי למעשר על מקום אחר ואינו יודע איזו חצי שורה מארבע שורות החיצונות:

נוטל ארבע חביות מארבע זויות. מפני שכל אחת מהזויות היא משותפת משתי מחציות מן שתי השורות החיצונות ומערב ארבעתן לתוך חבית אחת ומפריש מהן המעשר:

שורה אחת מעשר ואם אמר חבית אחת שבשורה אחת מאלו עשר שורות קבעתי למעשר ואינו ידוע באיזו שורה היא:

נוטל שורה אחת באלכסון. כלומר נוטל עשר חביות משורה אחת ואותה השורה תהא באלכסון ממקצוע דרומית מזרחית עד מקצוע מערבית צפונית או ממקצוע מזרחית צפונית עד מקצוע דרומית מערבית ומערב כל העשר חבית לתוך חבית אחת ומפריש מהן המעשר ומפני מה נוטל באלכסון ואינו נוטל שורה אחת ביושר ממזרח למערב או מצפון לדרום לפי שכשנוטל באלכסון בין שתמנה השורות כולן ממזרח למערב בין שתמנה אותן מצפון לדרום נמצא שנוטל הוא מכל שורה ושורה חבית אחת משא"כ אם היה נוטל שורה ביושר ממזרח למערב או מצפון לדרום:

חצי שורה אחת מעשר. ואם אמר חבית אחת מחצי שורה אחת ולא יחד איזו חצי שורה נוטל שתי שורות באלכסון אחת ממקצוע דרומית מזרחית עד מקצוע מערבית צפונית ושורה אחת ממקצוע מזרחית צפונית עד מקצוע דרומית מערבית ונמצא נוטל חבית מכל חצי שורה מן השורות ומערב אותן בתוך חבית ומפריש מהן המעשר:

נוטל מכל חבית וחבית. ומערב אותן לתוך חבית אחת ומפריש מהן המעשר שהוא כדי חבית אחת שקבע וכן בכולה מתני' א"צ להפריש אלא כדי חבית אחת כפי שקבע למעשר:

גמ' ויטול שתים. ברישא דמתני' דקתני נוטל שתי חביות לוכסן משום שאינו יודע באיזו שורה החיצונה קבע החבית למעשר והאי נוטל דקתני היינו שנוטל את החביות שתיהן ומערה לתוך חבית אחת ושמעינן להאי פירושא מסיפא דמתני' דקתני נוטל מכל חבית וחבית אלמא דשיעור חבית הוא נוטל למעשר אחר שמערה ומערב את כולן בתוך כלי אחד נוטל מן המעורב כדי חבית אחת שקבע למעשרות מאותן החביות של השורות והשתא כי היכי דבסיפא דהספק הוא בכל חבית וחבית ונוטל מן המעורב מהן לכדי חבית אחת למעשר ה"נ ברישא דהספק הוא מאיזו שורה חיצונה ונוטל מן המקצועות לוכסן דנוטל כדי חבית אחת מן המעורב מהן למעשר וה"ה בכל ספיקי דמתני' הוא כן כל חד וחד לפי הספק כדפרישית במתני' ועל זה פריך הש"ס ולמה יעשה כן ויטול שתים התביות שבמקצועות ויפריש אותן למעשר דהא יש כאן ספק שמא זו היא שקבע ומהשורות החיצונות הנמנין עמה ושמא האחרת היא שקבע מהשורות החיצונות האחרות הנמנין עמה וא"כ יטול שתיהן למעשר:

בשהפריש חציין ממקום אחר. כלומר דמשני דהכא מיירי שכבר הפריש וקבע חציין מהחביות למעשר על יין שיש לו ממקום אחר ועכשיו כשהפריש ואמר קבעתי חבית אחת למעשר עוד למקום אחר ודאי לא היה דעתו אלא על החצי שבחבית שקבע הוא בפעם השנית ומכיון שאינו יודע באיזו שורה החיצונה היא אותה חבית שקבע בה עכשיו צריך הוא ליטול מהמקצועות באלכסון ונמצא שא"צ ליטול כל השתים למעשר של עכשיו שהרי לא קבע אלא חצייה שבחבית וכשהוא מערבן לשתיהן בחבית אחת אינו נוטל כ"א כדי מעשר שקבע:

תני. בתוספתא (סוף פ"ח) ושם אינו גורס מחלוקת רבי ור"א בר"ש כ"א סתמא דהתוספתא כרבי דהכא מיתניא וכדלקמן:

של מעשר טבל. שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר:

ומזו כדי תרומת מעשר משתיהן ומגביה את הלגין וכו'. וחוזר שכתוב כאן טעות הדפוס הוא אגב שיטפא דלקמן:

וחוזר ועושה כן בשני. ומתנה כך:

ושותה וטובל. כצ"ל וכן הוא בתוספתא וגריס התם שותה מזה וטובל ושותה מזה וטובל ושותה משניהם כאחת צריך טבילה באחרונה ונראה דחסר התם וצריך לגרוס שותה מזה וטובל שותה מזה וטובל דברי רבי ר"א בר"ש אומר שותה משניהם כאחת צריך טבילה באחרונה והויא כגי' דהכא דאל"ה קשיא רישא וסיפא אהדדי:

ר"א בר"ש אומר אינו טובל אלא בסוף. כצ"ל וכדמפרש טעמייהו דרבי סבר חושש אני שמא שתה משקין טמאין בתחלה ונפסל גופו מלאכול בתרומה וצריך טבילה. ור"א בר"ש סבר דהראשון ששתה אינו אלא ספק טמא ולפיכך כששתה השני הוא שצריך טבילה:

הכל מודים. וקאמר הש"ס דלאו היינו טעמייהו דהכל מודים בשותה משקין טמאין ודאי דאסור לאכול אפילו ספק תרומה:

ספק משקין. ואם שתה ספק משקין שספק אם טהורין או טמאין כ"ע מודים שמותר לאכול אפילו תרומה ודאי דלא גזרו בספק משקין:

אלא כא אנן קיימין בהדא מתניתא. אלא הכא מוקמינן לטעמייהו במילתא אחריתא וכגון ששתה פחות מרביעית כדלקמן דר"א בר"ש סבר דמאחר שע"י זה וע"י זה נתבררה הטומאה כלומר דאע"ג שלא שתה אלא פחות מרביעית מזה ופחות מרביעית מזה מ"מ הואיל וע"י ששתה שניהן נתבררה הטומאה דממ"נ שתה עכשיו משקין טמאים טעון הוא טבילה באחרונה ומצטרפין הם לרביעית ורבי סבר נמי דבעלמא לא חיישינן לספק משקין והכא היינו טעמא שלא יבא לידי רביעית כלומר משום דאי לא מצרכת ליה לטבול אחר ששתה מן הראשון אתי למימר דהאי דלא בעי טבילה לאו משום דשתה פחות מכשיעור ואפילו היו טמאין ודאי אלא שיחשוב משום דכל חד וחד מהן ספק משקין הוא וחיישינן שיבא לידי שתיית רביעית מן השני ולא יטבול דמימר אמר גם זה ספק משקין הוא ואפילו כששותה ממנו כשיעור טהור הוא ולא ידע דעכשיו ששתה גם מן השני משקין טמאין שתה ממ"נ הלכך הצריכו לו לטבול אף אחר ששתה מן הראשון לבדו כדי שלא יבא לטעות בשתיית השני בכשיעור רביעית:

ומ"ט דר"א בר"ש בשותה פחות מרביעית. השתא מסיק ליה לטעמיה כדאמרן דמיירי ששתה פחות מרביעית מזה ומזה והלכך לאחר שתיית הראשון בלאו הכי טהור הוא ואפילו היו משקין טמאין ודאי שהרי לא שתה כשיעור שאין משקין טמאין פוסלין את הגויה אלא ברביעית אלא מכיון שחזר ושתה מן השני מצטרפין הן לרביעית הואיל וע"י שניהן נתבררה הטומאה וכגון שלא שהה מתחילת שתיה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס כדאמרינן בפ"ג דכריתות:

ופריך ולית ליה לר"א בר"ש שלא יבא לידי רביעית. בתמיה אי ס"ד דבהכי פליגי וכדמוקית להאי ברייתא ששתה פחות מרביעית א"כ שפיר קאמר רבי דאיכא למיחש שלא יבוא לידי רביעית ומ"ט דר"א בר"ש דפליג עליה וכי לית ליה דכל היכא דאיכא למיחש להכי דודאי חיישינן אלא א"ר יוסי ברבי בון אין לך לפרש הברייתא אלא כהדין פתרא קדמייא דבספק משקין גופיה פליגי דרבי חושש שמא שתה משקין בתחלה ואף דספיקא הוא צריך לטבול:

ור"א בר"ש. חושש אני שמא שתה משקין טמאין בסוף וכלומר דאין החשש אלא על מה ששתה בסוף דהשתא ממ"נ משקין טמאין שתה ובאחרונה הוא דצריך טבילה אבל מה ששתה בראשונה ספק משקין הוא וקי"ל שתה ספק משקין טהור:

הדרן עלך המזמין את חבירו וסליקא לה מסכת דמאי בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.