מתני' כל גגות העיר רשות אחת. אע"פ שהדיורין חלוקין הן למטה לשני בני אדם וליותר מ"מ הגגות שאין תשמישן תדיר הקילו בהן שאין בהן חילוק רשויות וכלים ששבתו בגג זה מותר להוציאן לזה:

ובלבד שלא יהיה גג גבוה וכו' או נמוך עשרה. ומשכחת לה שיהא זה נמוך עשרה מחבירו ואעפ"כ אין חבירו גבוה ממנו עשרה כגון שבית אחד עמוק ביותר מהבית שאצלו והגג הזה נמוך מחבירו עשרה והגג שאצלו בעצמו אינו גבוה י' יותר ממנו אלא הבית הוא עומד יותר בגובה. וטעמא דלר"מ אסור מגג לגג אם הן חלוקין בגובה עשרה גזירה משום תל גבוה עשרה ורחב ד' בר"ה דלא ליתי לכתף עליו:

וחכ"א כל אחד ואחד רשות' בפ"ע. ואם לא עירבו הדיורים למטה אסור לטלטל גם מגג לגג:

ר"ש. מיקל הוא מכולן וסבירא ליה שאחד גגות ואחד חצרות וא' קרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה אבל אין בכל אחד מהן יותר על בית סאתים הואיל ואין תשמישן תדיר כולן רשות אחת הן ודוקא לכלים ששבתו בתוכן באחד מן הגגות או בחצר או בקרפף מותר להוציאן מזה לזה מגג לגג דרך חצר או מחצר לגג וכו' ואף על פי שלא עירבו אבל לא לאותן כלים ששבתו בתוך הבתים אסור להוציאן לגג וכו' אלא א"כ עירבו וכן הכלים ששבתו באחד מהן בגג או בחצר וכו' אסור להכניס לבית מן הבתים אלא א"כ עירבו והלכה כר"ש:

גמ' ר' יוסי בר' בון אמר איתפלגון רב ושמואל. אליבא דחכמים דמתני' דס"ל כל אחד ואחד רשות בפ"ע ולענין לטלטל מזה לזה אבל לטלטל בגג עצמו או בקרפף בעצמו רב אמר מטלטלין בכולו ואפי' כור או כוריים ולשמואל אין מטלטלין בו אלא עד בית סאתים:

הוין בעיי. בני הישיבה:

מימר. לפרש דמה פליגי ר"מ ורבנן בשעירבו הבתים שלמטה יחד ולר"מ כמו שמבית לבית מותר ע"י עירוב כך מגג לגג ואפי' אין העירוב אלא בשביל הבתים. והעירוב מונח באחד מן הבתים מ"מ מהני נמי להגגים ולחכמים מכיון דעיקר העירוב בשביל לערב הבתים יחד נשאר הגגים כל א' וא' רשות בפ"ע. אי נמי בשעירבו טעמא הויא משום דחיישינן הואיל דשכיחי מאני דבתים בידייהו דמטלטלי מבית לבית דילמא אתי לטלטלינהו לגג ומגג לגג ולר"מ לא חיישינן למידי:

אבל בשלא עירבו פתר לה כשהיו כולם לאדם אחד. כלומר אבל בשלא עירבו ולא שכיחי מאני דבתים בידייהו אף חכמים מודים דלא חיישינן למידי ומפרש לה לדמות לכה"ג כמו שהיו כולם לאדם אחד והכל רשות אחת היא. והיותר נראה דאיפכא גרסינן וכצ"ל מה פליגי ר' מאיר ורבנן בשלא עירבו ואפילו הכי לר' מאיר הגגין רשות אחת הן ולרבנן כל אחד ואחד רשות בפני עצמו כמו הדיורין שלמטה אבל אם עירבו הבתים יחד א"כ פתר לה בכה"ג שזהו כמו שהיו כולם לאדם אחד ולכ"ע בין הבתים ובין הגגות הכל רשות אחת הן דמכיון שעירבו יחד אין כאן חילוק רשויות:

מתניתא. דתנינן לחכמים שהגגין חילוק רשויות הן בשלא עירבו הבתים כשהיו כולן עולים או בסולם צורי או בסולם מצרי כלומר שהסולמות שעולין בהן על הגגין כולן שוין הן או שהן הכל בסולם צורי שהוא קבוע והיינו שיש לו ארבעה חווקין כדאמרינן לעיל בפ' חלון או שהן כולן בסולם מצרי שאינו קבוע בהא הוא דאמרי דכל גג רשות בפני עצמה הוא אבל אם היו כולן עולין בסולם מצרי שהוא אינו קבוע ואחד עשה לו סולם צורי קבוע לגגו נעשה סולם קבוע זה כפתח לבעל הגג הזה והשאר הגגין נעשה כמטרפס ועולה וכו' כלו' מותר לו להיות מטפס ועולה מטפס ויורד בכל הגגין כולן דמכיון דאינהו לא עבדי סולם קבוע סליקו נפשייהו מגגן ואחלינהו לגביה:

מהו לטלטל בכולו. לר"מ בכל הגגין אם שוין הן ולרבנן בגג יחידי או שהן כולן כרשות אחת כגון שעירבו ואם מותר לטלטל בכל גג וגג בכולו כמו בכל בית ובית:

שמואל אמר מטלטל בכולו. אף על גב דלעיל אמר שמואל עד בית סאתים התם מיירי דלא מינכרא מחיצתא שלמטה למימר בהו גוד אסיק והכא מיירי דמינכרא מחיצתא ואמרי' גוד אסיק ומטלטל בכל הגג בכולו:

רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. והא דאמר רב לעיל אפי' כור ואפי' כוריים ע"כ אי אפשר לשנויי לסוגיא דהכא אלא כן דלעיל פלוגתייהו אליבא דר' מאיר דאמר כל הגגין השוין רשות אחת הן וקאמר שמואל עד בית סאתים ותו לא משום דאין דיורין למעלה והוי כקרפף שלא הוקף לדירה ואין מטלטלין בו אלא עד בית סאתים ורב ס"ל אליבא דר"מ דמהני המחיצות דלמטה גם למעלן ומטלטלין בהן אפי' כור ואפי' כוריים והכא אליבא דרבנן דמתני' פליגי דשמואל סבירא ליה דמיהת בכל גג בפ"ע מותר לטלטל בכולו. ורב ס"ל אין מטלטלין בו אלא בד' אמות:

מתניתא פליגא על רב. דתנינן לקמן:

גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור. והניחא בגדול מצית לפרושי שמותר בד' אמות אלא והקטן אסור ואפי' בד' אמות ויש איסור בד' אמות בתמיה דמהיכי תיתי לאסור בו בטלטול ד' אמות וה"ה דהוה מצי למיפרך נמי מגדול גופיה דאם בד"א ותו לא מאי רבותא טפי בגדול אלא דניחא ליה למיפרך מדקתני בהדיא גבי קטן דאסור ולדידך ואפי' בד' אמות ואמאי:

רב ושמואל אמרו. כלומר דתרוייהו משני לה ושמואל נמי אליבא דרב דלא תיקשי ליה מהאי מתני' דאיכא למימר דה"ק שנותנין לו ד' אמות בפני פתחו והיינו שלפני הפתח שהקטן פתוח לו ומלבד ד' אמות שלו ולהקטן אין לו אלא ד' אמות:

ר' יוסי בר' בון בשם שמואל אמר. לשנויי הך מתני' אליבא דרב דבלא"ה ל"ק דאפי' תימא שהקטן אסור הוא לגמרי והיינו טעמא דמיירי כשהיה שם פתח במלואו כלומר שהקטן נפרץ במלואו להגדול והשתא בפשיטו' מיתוקמא האי מתני' בין לרב ובין לשמואל כדמסיים ואזיל שאפילו כן כלומר אפילו תימא שהגדול מותר לכל חד וחד כדאית ליה שהרי הוא לא נפרץ במלואו שנשתייר בו גיפופי מכאן ומכאן ואין הקטן אוסר עליו אבל הקטן אסור לגמרי שנפרץ במלואו הוא:

ר' מאיר אומר וכו'. תוספתא היא בסוף פ"ז אמר להם רבי מאיר אם אתם מודים לי באנשי חצר ששכחו ולא עירבו שאסור להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר מה נשתנה גג מחצר אמרו לו וכו' כדהכא:

תאמר בגג שיש לו דיורין למטה. וכשם שחלוקים הדיורין למטה כך חלוקין הן למעלה:

אמר להן הרי שהיתה החצר למעלה מן הגג מהו. שיש מקום פנוי ורחב על הגג כמו חצר ומאי איכא למימר הרי ג"כ יש כאן דיורין חלוקין למטה ואפ"ה מותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה ומ"ש גג מחצר:

אמרו לו וכו'. כלומר שחזרו והשיבו לו תשובה אחרת ולא כדמעיקרא דשאני חצר שאין כל אחד מכיר את מקומו לומר שהיא שלו שהרי כל החצר לכל בני החצר היא וכולן שוין בו תאמר בגג שכל אחד מכיר את מקומו ושלו וא"כ חלוקין הן בגגות:

אמר להן הרי שהיתה חצר חלוקה בפיספיות מהו. כלומר בחצר נמי משכחת לה כשהיא חלוקה במחיצה קלה כמו במסיפס בעלמא זה חלק של זה וזה חלק של זה והרי כל א' וא' מכיר את שלו ואפ"ה מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר בכל החצר דיד כולן שוה בהן:

עד כאן היתה תשובה. שהשיבו זה לזה. ואמר ר' יוסי בר' בון אע"פ דבתוספתא נשנה ע"כ היתה תשובה מ"מ מצינו שחזרו והשיבו לר"מ לא אם אמרת בחצר וכו' תאמר בגג שאין המחיצות שלמטה עולות עמו:

והוה מימר לון אוף אנא אית לי עמוק כגובה. כלומר ואם השיבו כך לר"מ כדאמרן הוה יכול ר"מ לומר לון דאה"נ דסבירא לי כדין עמוק כך דין גובה דכמו דאמרי' בעלמא גוד אחית מחיצתא כך נימא כאן גוד אסיק מחיצתא והרי הויא כאלו מחיצות שלמטה עולות והגגין מוקפות מחיצות הן ואכתי קשיא לכו מה נשתנה גג מחצר:

בשעת השמד. שגזרו שלא לקרות בתורה והיו מסתירין עצמן והיינו נוטלין את הספר וכו':

בתקוע. שהשמן מצוי שם הרבה והיינו נוטלין שמן לסוך ואלונטית להסתפג והיינו נכנסין מחצר לגג וכו' שלא עירבו והיינו מהלכין כך עד שהיינו מגיעין לקרפף הסמוך למעיין ויורדין וטובלין בו בשבת:

אשכחת אמר ארבע פלגוון. נמצאת אומר שיש כאן ארבע מחלוקת בדבר לר"מ כל גגות הן רשות אחת ולחכמים דמתני' כל אחד ואחד רשות בפ"ע ולר' יודה דברייתא דקאמר והיינו עולין מחצר לגג וכו' חצר וגגות רשות אחת הן ולר"ש חצר וגג וקרפף רשות אחת הן:

לכלים ששבתו לתוכן וכו'. וקאמר ר' יוחנן דוקא בשלא עירבו החצירות עם הבתים דלא שכיחי בחצר אלא כלים ששבתו לתוכן. אבל בשעירבו החצירות עם הבתים נעשו החצירות כבתים דהא שכיחי מאני דבתים בחצר ואסור להוציא מהן אפי' כלים ששבתו בתוכן דגזרינן אטו כלים ששבתו בבתים והן גם כן כחצר ואותן אסורין הן:

והגגות רשות בפני עצמן. כלומר ובכה"ג אסור להוציא מהחצר להגגות משום שמא יוציא מן הכלים ששבתו בבתים להגגות והרי הגגות רשות בפני עצמן הן מן הבתים:

ר' זעירא. פליג ואמר היא עירבו היא שלא עירבו הכל דין אחד היא לרבי שמעון:

מתניתא פליגא על ר' זעירא. דקתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית שאותן הכלים אסור להוציאן מגג לגג והשתא מאי קמ"ל כדמסיק הקושיא:

אם לא בשלא עירבו הדא צורכה. בתמיה כלומר אם לא אמרת דבשלא עירבו דוקא מית קמא מתני' אלא אפי' בשעירבו קשיא וכי הדא צורכה לאשמועי' דבכה"ג אסור להוציא מגג לגג חבירו שהרי כשעירבו הא אמרינן שנעשית חצר כבתים והגגין חלוקין הן ורשות בפני עצמן חשיבי וא"כ להוציא מן הגג לחצר אסור שהחצר רשות אחרת היא לגג חבירו לכ"ש שאסור ומאי קמ"ל דאי אמרת בשלמא בשלא עירבו מיירי בדוקא ל"ק דהא קמ"ל דכשם שאסור להוציא כלים ששבתו בתוך הבית להחצר כך אם הוציאן לחצר או לגג וכגון שהוציאן דרך מלבוש אסור להוציאן מגג לגג ולא אמרינן כיון שהחצירות והגגות רשות אחת הן ועכשיו הן בחצר או בגג יוציא ג"כ לגג חבירו אלא אי אמרת אפילו בשעירבו מיירי א"כ הגגות רשות בפני עצמן הן קשיא כדאמרן:

אמר ר' בון בר כהנא קומי ר' אילא. דאפילו תימא בשעירבו מיירי ול"ק דהב"ע כשעירבה זו בפ"ע וזו בפ"ע כלומר כל חצר עם הבתים וכן עם הגג שלהן עירבו כל אחת ואחת בפני עצמה ולא עירבו יחד החצירות זו עם זו והשתא טובא קמ"ל דאותן כלים ששבתו בתוך הבתים מותרין הן להוציאן לחצר ולגג שהרי עירבו ומהו דתימא ה"א דמכיון שכל גגות רשות אחת הן א"כ להוציאן מגג לגג ג"כ מותר קמ"ל דלענין כלים ששבתו בתוך הבתים לא אמרינן דהכל כרשות אחת חשיבי:

אפילו כן לא לכלים ששבתו לתוכו. כלומר דדחי להא דר' בון דאפי' כן קשיא דאי הכי שעירבה זו בפ"ע וזו בפ"ע א"כ רשויו' חלוקות הן לגמרי ואפילו לא לכלים ששבתו לתוכו ליכא למיתוקמא שיהא מותר להוציאן מחצר לחצר ומגג לגג הלכך לא מצינן לאוקמי כדקאמרת:

רבנן דקיסרי וכו' אתיא דשמואל לרב. כלומר אתייא הא דשמואל דלעיל וכן לרב כהא דלקמיה דאף על גב דפליגי בענין היתר הטלטול בגגות אליבא דרבי מאיר כדפרי' לעיל גבי האי פלוגתא אחריתא דידהו מ"מ בהא שוין הן דאפי' לר"מ כל הגגות רשות אחת הן ומכ"ש לר' שמעון דלעולם רשות אחת הן לענין כלים ששבתו לתוכו וא"כ תרווייהו פליגי על שיטתיה דר' יוחנן דמחלק אליבא דר"ש בין עירבו ובין לא עירבי אלא דלעולם גגות וחצירות וקרפיפות רשות אחת הן דתנינן וכו' וכדפרישנא:

מתני' גג גדול סמוך לקטן. ונראה הקטן כמו פרוץ ופתוח הוא להגדול:

הגדול מותר. להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני קטן אוסרין עליו דהך פירצה שהיא הקטן לפני הגדול כפיתחא הוי ושרי הגדול בגיפופין שנשאר לו מכאן ומכאן וכגון שאין הפרצה יותר מעשר אבל הקטן אסור לו להוציא כלי הבית דבני גדול אסרי עליה שנפרץ לו במלואו:

חצר גדולה שנפרצה לקטנה. כלומר כשנפרצה הגדולה הרי הקטנה נפרצה במלואה להגדולה וכגון שנפרצה מבעוד יום:

הגדולה מותרת. כשעירבה לעצמה ובשביל שנשתיירו בה גפופין מכאן ומכאן הויא הך פרצה כפיתחא אבל הקטנה אסורה להוציא מבתיהן לחצר שלהן שהרי נפרצה במלואה עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד לפי שדיורי של גדולה חשובין הן כמו שהן בקטנה ואין דיורי קטנה חשובין כגדולה ואם נפרצה בשבת אף הקטנה מותרת. כשעירבה לעצמה דבכה"ג אמרינן שבת שהותרה מקצתה הותרה כולה:

גמ' מתניתא באותו הגג. הא דקתני הגדול מותר היינו באותו הגג מותר לטלטל בכולו לאותן כלי הבית שהכניסן לו אבל בגג אחר אסור דלא תימא מכיון שכל הגגות רשות אחת מותר להוציאן מגג זה לגג אחר קמ"ל:

בשאינו שוה. כלו' והא דקתני והקטן אסור בשאין מקום שהוא פתוח להגדול שוה עם הגדול דלא תימא לפרש דלעולם הקטן אסור ואפי' הוא שוה עם הגדול באותו צד שכנגדו אלא שזה גדול ממנו לארכו הלכך קמ"ל דדוקא בשאינו שוה באותו צד הסמוך וכנגדו והוי נפרץ במלואו להגדול ואסרי עליה אבל אם היה שוה בהצד הסמוך להגדול מותר אף הקטן:

מתניתא פליגא על שמואל. הא דשמואל לעיל פ' הדר בהלכה ז' גבי מעשה שהיו מסובין באויר חצר וקדשה עליהן השבת אתא עובדא קומי שמואל ואמר מכיון שהתחילו בתבשיל מבעוד יום מותר אלמא דמיהת לשמואל אמרינן מכיון שהותרה למקצת שבת הותרה כולה והא קתני הכא חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה וקס"ד שנפרצה בשבת ולשמואל אמאי קטנה אסורה הרי הותרה למקצת שבת ויטלטלו בה עד מקום מחיצות וכלומר דנהי דבמקום מחיצות פרוץ הוא ואסור לטלטל מיהו עד מקום מחיצות יטלטלו שכבר הותרה להן למקצת שבת:

מה דאמר שמואל. התם להתיר להם הטלטול בשבת זו ומה דהוא מתניתא דהכא בשבת הבאה הוא דמיירי ולקמי' מדייק עלה ומשני:

מה אנן קיימין. להמתניתין:

אם בשעירבו עירוב אחד. בני הקטנה עם בני הגדולה אם כן הכל כחצר אחת חשיבא ובין בשבת זו ובן בשבת הבאה יהיו מותרין:

ואם בשלא עירבו כל עיקר בני הקטנה ואפילו לעצמה לא עירבה א"כ לעולם יהיו אסורין ואפי' בשבת זו שהרי לא הותרה השבת להם כלל:

מה דהוה עובדא הכי הוה עובדא וכו'. כלומר הכא מיירי דהוה עובדא הכי כדאמר ר' בון בר כהנא קומי ר' אילא בהלכה דלעיל וה"נ כשעירבה זו בפני עצמו וזו בפני עצמו ואפי' בן הגדולה מותרת שלא נפרצה במלואה והקטנה אסורה שנפרצה במלואה כצ"ל וכדפרישית במתניתין עד שיערבו עירוב אחד עם בני הגדולה:

מתני' חצר שנפרצה לרשות הרבי'. במלואה או יותר מעשר:

חייב דברי ר"א. דקסבר ר"א דמקום מחיצה הויא כצידי ר"ה וצידי ר"ה כר"ה דמיא ושאר החצר מודה ר"א דככרמלית הוא והא דנקיט מתוכה איידי דקאמרי רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה והכי קאמר בגמרא:

וחכ"א מתוכה לר"ה וכו'. כלו' לדבריו דר"א קאמרי מי לא מודית לן שהמכניס מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהוא ככרמלית וא"כ מקום המחיצה נמי ככרמלית וממנה לרשות היחיד או מרה"י למקום מחיצה ג"כ פטור ולהכא נקטי חכמים במלתייהו מתוכה לר"ה לא קאמרי כדנקט ר"א מתוכה לרה"י משום דראייה למילתייהו הוא דנקטי ולהשמיענו דמדמי להו מקום המחיצות למתוכה ור"א ס"ל שאני מקום המחיצה דכיון דדרסי לה רבים כר"ה דמיא והלכה כחכמים:

גמ' ר' זריקא וכו' לא אמר ר"א. להתחייב עליה אלא ממקום מחיצות אבל שאר החצר מודה דככרמלי' הוא כדפרישית במתניתין:

בשניטלו ראשי זויות מכאן ומכאן. כלומר כשנפרצה המחיצה ולא נשתיירו בה הזויות מכאן ומכאן שאם נשתיירו בה זויות מודה ר"א דלא הויא מקום המחיצה כר"ה:

ובלבד בארבעה. ודוקא אם יש בהנשאר בזויות ארבעה טפחים שהוא מקום חשוב בהא הוא דאמרינן דבעי' שניטלו גם ראשי זויות אבל אם לא נשתיירו מקום ארבעה הוי כניטלו:

ר' זעירא ור' אילא תריהון אמרין. דלא כר' זריקא אלא דר"א ס"ל אסור אפי' שלא ממקום מחיצות דכולה כר"ה חשיבא אבל ממקום מחיצות אפי' רבנן מודו דהוי כרה"ר:

זמנין סגין פשטית. ההלכה עם רבי יעקב בר בון ולא שמעית מיניה דא מילתא דר"א ורבנן במקום מחיצות הוא דפליגי כדקאמר ר' יעקב בר בון בשם ר' חנינה:

א"ל. ההיא מרבנן שדיבר ר' זריקא עמו ומאי קא מתמהת וכי לית בר נש דהוא שמע מילה דלית חבריה. שמיע ליה אם אתה לא שמעית מיניה דא מילתא אחרים שמעו ממנו:

רב ירמי' בשם רב. נמי קאמר דבשניטלו ראשי זויות מכאן ומכאן מיירי ובלבד בשוה כלומר שלא יהא ראש זויות אחד ניטל מעט פחות מהשני. א"נ דרב ירמיה שמע כך מרב דאמר ובלבד בשוה ופי' דכך כוונתו דבשניטלו ראשי זויות מכאן ומכאן קאמר שתהא כל הפרצה בשוה ושלא נשתיירו ראשי הזויות מכאן ומכאן:

מתני' חצר שנפרצה מב' רוחותי'. ואפי' נפרצה לכרמלית והמסקנא בגמ' שנפרצה בקרן זוית והיינו שתופסת מב' רוחותיה ובכה"ג אפי' אין הפרצה אלא עד עשר אמות הויא פירצה ואע"פ שכל פירצה שהיא עד עשר ועשר בכלל הויא כפתח הכא פירצה היא משום דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי:

וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו. הכא נמי כגון שנפרץ בקרן זוית וכגון שהתקרה שעל גביו ג"כ נפרץ באלכסון עם המחיצות בקרן זוית דבכה"ג לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם:

וכן מבוי שניטלה קורתו או לחייו. שלו בכל אלו לר' יהודה מותרין הן באותו שבת הואיל ונפרצו היום והותר למקצת השבת ואסורין לעתיד לבא:

ר' יוסי אומר אם מותרין לאותה שבת וכו'. כלומר דר' יוסי לאיסור קאמר הואיל ואסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת דלא אמרי' שבת שהותרה מקצתה הותרה כולה אלא היכא דאיתנהו למחיצות וכגון לעיל בהלכה ב' גבי קצר גדולה שנפרצה לקטנה וכו' דאמרי' דוקא שנפרצה מבעוד יום אבל אם נפרצה בשבת אף הקטנ' מותרת בשעירב' לעצמה דהאיכא מחיצותיה ואין זה אלא כדיורין הבאין בשבת שדיורי גדולה באין להוסיף עליה ולא אסרי מכיון שהותרה למקצת שבת וכן כותל שבין ב' חצירות וכל אחת עירבה לעצמה ונפל הכותל בשבת דקיי"ל אלו מטלטלין עד עיקר המחיצה ואלו מטלטלין עד עיקר המחיצה שהואיל והותרה למקצת שבת הותרה כולה ואע"פ שנתוספו הדיורין שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין וכן כל כיוצא בזה אבל הכא מכיון דליתנהו למחיצות שלהן שהרי נפרצה לא אמרינן שבת שהותרה מקצתו הותרה כולה והכי סבירא ליה לר' יוסי וקיי"ל כוותיה:

גמ' ולמה לי משתי רוחותיה. דהיכי דמי אי בעשר פיתחא הויא ואי ביותר מעשר א"כ אפי' ברוח אחת נמי פירצה הוא:

ולא רבי הוא דרבי אמר וכו'. כצ"ל דרבי ס"ל הכי גבי חצר בפ"ק בהל' א' וכפי הגי' בברייתא שהבאתי שם כלומר דמשני דליכא למיתני מרות אחת אליבא דר' דסתם לן מתני' דאיהו ס"ל דחצר שנפרצה במלואה ניתרת בשני פסין א' מכאן וא' מכאן ומסקינן התם דלמ"ד בשני פסין בכל שהוא מכאן ובכל שהוא מכאן סגי ומכיון שכן לא פסיקא ליה למיתני מרוח אחת דע"כ צריך שיהא פרוצה כל הרוח ולא נשתייר אפי' כל שהוא מכאן ומכאן והאי מילתא דלא שכיחא היא הלכך נקט מילתא דפסיקא שנפרצה משתי רוחותיה:

ר' שמואל בשם ר"ז במחלוקת. דהתם תליא מילתא דפליגא תנאי ולחד ס"ל דבפס אחד סגי ובלבד שיהא הפס רחב ד' א"כ למ"ד תמן בפס אחד הכא נמי בפס אחד שיהא רוחב ארבעה ולדידיה איכא למימר דהוה מצי למיתני מרוח אחת ולא נשתייר רחב ארבעה ולמ"ד התם בשני פסין ומשהו מכאן ומכאן הכא נמי בשני פסין של כל שהו סגי ומכיון דמיהת בפלוגת' תליא מילתא להכי לא קתני מרוח אחת:

נפרץ מן האמצע מותר. אבית דמתני' קאי שאם נפרץ מאמצע מותר דהרי הבית מקירה הוא ואפי' ביותר מעשר אמרי' ביה פי תקרה יורד וסותם אלא הב"ע שנפרץ בקרן זוית והיינו דקתני משתי רוחותיו שהפרצה תופס' משתי רוחותיו ונפרץ ג"כ התקרה בקרן זוית דבכה"ג לא אמרינן פי תקרה:

שמואל אמר אסור. אפילו נפרץ באמצע והפירצה יותר מעשר ולקמיה פריך עליה:

א"ר זעירא אין לית הדא אולפן דשמואל קשיא. אם לא כך קיבל שמואל בהלכה קשיא דאמאי לא אמרי' ביה פי תקרה:

נפרץ כל אותו הרוח. מאי באמצע אסור דקאמר שנפרץ כל אותו הרוח שבאמצע הבית:

אמר ר' יוסי בר' בון. דאכתי קשיא הדא היא אכסדרה שפתוחה היא אילו אכסדרה שמא אינה מותרת דאמרינן פי תקרה יורד וסותם בית נמי נימא פי תקרה וקשיא על הדא דשמואל:

אמר ר' יוחנן וכו'. מילתא באנפי נפשיה היא וכלומר דבא ר' יוחנן לפרש הא דלא אשכחן לר"א דס"ל בהלכה דלעיל דחצר שנפרצה לר"ה דין ר"ה יש לה והכא לא קאמר מידי ולפיכך מפרש דלא אמר ר"א לעיל אלא בחצר וכה"ג במבוי שנפרץ לר"ה דחדא טעמא אית להו דהויין צידי ר"ה אבל בית אפי' נפרץ לר"ה כגשר הוא בלשון תמיה וכי הבית כגשר הוא להיות מעבר לרבים ומכיון שכן לא קאמר ר"א הכא במתני' מידי דקחשיב ליה ג"כ בית שנפרץ וכדי שלא תטעה ולומר אליבא דר"א דפליג אף בבית שנפרץ קמ"ל:

רב ור' יוחנן אמרי. תרוייהו הא דר' יוסי קאמר אם מותרין וכו' כך הוא דעתיה שאסור הוא ביו בשבת זו בין בשבת הבאה וכדפרישית במתני':

אמר ר' יוחנן כושת וכו' חמרים. כל אלו משניות וברייתות הן ותנינן בהו אם לכך היא כן נמי לכך הוא כן ובכולהו חמורים הן דאזלינן בהו לחומרא כדקחשיב ואזיל:

כושת. היא קושט א' מסממני הקטורת וכך שמו בלע"ז:

דתנינן. בפ"ג דעוקצין הקושט והחמס הוא הקנמון וראשי בשמים כמו האגוז מוסקטא וכיוצא בו והתיאה והחלתית וכו' כדתני להו התם נלקחים בכסף מעשר וכו' אם נלקחין בכסף מעשר דהוו אוכלין א"כ מטמאין טומאת אוכלין וכו' וא"ר יוחנן דלחומרין אזלינן ומטמאין טומאת אוכלין ואין נלקחין בכסף מעשר:

קרויה דתנינן תמן. בפ"ה דפרה קרויה והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים שהטבילה במים שהן ראוין לקדש בהן אפר פרה והיא טהורה ומשום מעלה בעלמא שעשו למי חטאת הצריכוה טבילה:

מקדשין בה. ולדיוקא אצטריך וכלומר דוקא לקדש בה ואח"כ אוספין את המי חטאת בתוך כלי אחר אבל אין אוספין את המי חטאת לתוכה מפני שהמים שהוטבלה בהן נבלעים בתוכה ויוצאין ומתערבין במי חטאת ופוסלין אותה שאותן המים נפסלו במלאכה ואם נטמאת והטבילוה אין מקדשין בה שהמים הטמאין הנבלעי' בתוכה יצאו ויתערבו במים שמקדשין בתוכה ור' יהושע פליג התם וקאמר אם מקדש הוא בה בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה ומפרש ר' יוחנן אליבא דר' יהושע דלחומרין קאמר שאין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:

מבוי דתנינן תמן וכו'. היינו במתני' דידן ומפרש ר' יוחנן לחומרין וכו':

גר דתני. בתוספתא דע"ז:

ברי לי שלא נתנסך מהן בזמן שנעשו על גב עצמן. שהיה משמרן בשביל עצמו טהורין לו שלעצמו הוא נאמן מפני שהיה בדעתו להתגייר ומסתמא היה משמרן אבל אינו נאמן לאחרים ואם עשאן על גב אחרים אף לעצמו אינו נאמן:

רע"א אם טהורין לו וכו'. ומפרש ר' יוחנן דלחומרא קאמר ואינו נאמן בין לו ובין לאחרים. וכן בעם הארץ שאינו נאמן על הטהרות ונתמנה להיות חבר שקבל עליו דברי חברות והיו לו טהרות מקודם ואמר ברי לי וכו' ומפרש ר' יוחנן דג"כ לחומרא קאמר ואינו נאמן לא לו ולא לאחרים:

מתני' הבונה עליה על גבי שני בתים. והן בשני צידי ר"ה זו כנגד זו:

וכן גשרים המפולשין. לר"ה ויש להן שתי מחיצות בשני הצדדים מלמטה:

מטלטלין תחתיהן בשבת. דקסבר ר' יהודה אפי' מפולשין לר"ה אמרינן פי תקרה יורד וסותם:

וחכמים אוסרין. דהואיל ומפולשין לר"ה לא אמרינן פי תקרה:

ועוד אמר ר' יהודה. שאפילו בגוונא דלא שייכא פי תקרה כמו במבוי מפולש שהרי אין לו תקרה אפ"ה מערבין דקסבר שתי מחיצות מדאורייתא הוי רשות היחיד ומדרבנן מערבין בו:

וחכמים אוסרין. והלכה כחכמים:

גמ' רב הונא אמר אין רה"ר מקורה. רה"ר שהוא מקורה אינו רה"ר והמעביר בו ד' אמות פטור:

ולא מן המדבר למדת. בתמיה שהרי בכל דיני שבת ממשכן ילפינן וכמו שהיה אז במדבר:

והרי מדבר מקורה היה. כלומר שהרי מצינו להעגלות של הקרשים שהיו מקורות ותחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים הוה אלמא ר"ה מקורה הוי רה"ר:

מתניתא לא אמרה כן. כר"ש בר כרסנה דהא קתני וכן גשרים המפולשין וכו' וחכמים אוסרין לא אומר אלא וחכמים אוסרין הא חיוב חטאת אין כאן הואיל ומיהת מקורה היא ולדידך וחכמים מחייבין מיבעי ליה למיתני:

מהו שיהא צריך מחיצה. בגשרים המפולשין אליבא דר' יהודה או דילמא הואיל דס"ל דלעולם אמרינן פי תקרה אף על פי שאין להם מחיצות מלמטן מטלטלין תחתיהן ופליגי רבי בא ור' יוסי בהא:

אמרו חברייא קומי ר' יוסי יאות אמר ר' בא. דהא אשכחן לר' יהודה דס"ל דצריך מחיצה להיכרא דהא תנינן בפ' דלעיל גבי בור שבין שתי חצירות וכו' אמר ר' יהודה לא תהא מחיצה גדולה מכותל שביניהם וכלו' שהכותל שביניהם מיחשב כמחיצה וא"צ לעשות לו מחיצה אחרת אלמא דמיהת מחיצה צריך:

אמר לון. ר יוסי מאי מדמיתו הא דר' יהודה דמתני' לההיא דכותל שבין ב' חצירות:

תמן. כלומר במתני' בגשרים המפילשין שיש שם תקרה א"צ מחיצה דבכל הצדדין אמרי' פי תקרה יורד וסותם:

ברם הכא. גבי בור וכותל שאין שם תקרה צריך מחיצה:

דאמר רב יהודה. וכן אמר רב יהודה בהדיא דמפרש למילתיה דר' יהודה הדא דאת אמר שמטלטלין תחתיהן במפולשין הן לבקעה שהיא כרמלית אבל אם היו מפולשין לר"ה אסור והא דבר"ה אסור בשאין שם מחיצה אבל אם יש שם מחיצה מותר ש"מ דמיהת מתני' דבמפולשין לבקעה מיירי רבי יהודה ואין צריך מחיצה:

הדרן עלך פרק כל גגות