מתני' המגרש. ואמר לה בשעת מסירה:

ד"א מתיר. טעמיה מפרש בגמרא:

וחכמים אוסרין. והל' כחכמים ולא אסרו חכמים אלא כשאמר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני או חוץ מפלוני דהוי שיורא אבל אם אמר לה ה"ז גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני מודו רבנן דהוי גט שהרי התירה לכל אדם במסירת הגט אלא שהתנה עמה שלא תנשא לפלוני והוי כשאר תנאי בעלמא ואסרי רבנן למגרש לומר ה"ז גיטך על מנת שתנשאי לפלוני שלא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה:

גמ' טעמא דר"א. דמתיר אפי' בחוץ לפלוני:

לאיש אחר. כתיב אפי' לא התירה אלא לאדם אחד ה"ז מגורשת מדלא כתיב והיתה לאחר:

שמועתא רובה ממתניתא. בתמיה שמעתתא דרבי אילי עדיפא ממתני' דאיהו טפי קאמר ממה דשמעינן ממתני' שלא אמר ר"א אלא כשהתירה לכל אדם חוץ מאחד:

שמועתא אמרה. כלו' ולשמעתא וטעמיה דרבי אילי א"כ אפילו אמר לה אי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני בלבד תהא מותרת ולישמענין במתני' רבותא טפי דאפי' בזה אמר ר"א הוי גט:

מה טעמא. אלא מיהת מ"ט דר"א משום דמקיש גט למיתה:

מה מיתה מתרת ומחצה. כלומר דעבודה חוץ שמצינו שאינה מתרת לכל אלא למחצה כגון אלו העריות שנאסרה עליהם מחמת נישואי בעלה דאין מיתת בעלה מתרת להם אף הגט מתיר ומחצה שאע"פ שנשארה באיסור לזה מפלוני מותרת היא לכל:

ה"ג הקיש יציאה להוייתה מה הווייתה אין לה הויה אצל אחר אף יציאתה אין לה יציאה אצל אחר ובספרי הדפוס נתחלפה בטעות. כלומר מה קידושין כשנתקדשה לזה אין לה שום הויה אצל כל אדם אף יציאתה צריך שתהיה מותרת לכל ולא שתהא נשארת באיסור לפלוני ואכתי צריכה יציאה ממנו משום זה הפלוני:

והלכה ונישאת לאחיו. של זה הפלוניומת בלא בנים היאך זו מתייבמת דהא אסירה ליה ולא נמצא שזה כמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל כלומר מכת מעשה שלו גורם לעקור דבר מן התורה:

מעתה לא ישא. אדם את בת אחיו שלא יתנה כלומר שלא יגרום לעקור דבר מן התורה שאם ימות בלא בנים אינה יכולה להתייבם:

סברא טעמא. שמע ותסבור הטעם דלא דמי להא דהתם התורה אסרה עליו ואין האיסור בא מחמתו אבל הכא הוא הגורם לעקור דבר מן התורה מחמת שאסרה על זה:

ניתני שש עשרה נשים כר"א. לדברי ר"א משכחת לה נמי באשת איש שפוטרת צרתה באומר לה חוץ מפלוני ונשאת לאחיו ומת בלא בנים דהואיל והיא אסורה להתייבם פוטרת צרתה:

כבר איתמר טעמא. הא כבר שנינן לה כה"ג ושאני בט"ו עריות דהתם התורה אסרה והאיסור בא ממילא ע"י קידושין אבל הכא הוא הגורם לאסרה עליו והילכך לא קחשיב בהדייהו. והלכה וניסת לאחר ומת גרסינן בדברי רבי ירמיה בספרי הדפוס כתוב לאחיו ומת בלא בנים וטעות הדפוס הוא אגב שיטפא דלעיל:

והלכה וניסת לאחר ומת היאך. הדין כלומר דר' ירמיה בעי אליבא דר"א דס"ל מותרת לכל חוץ מאותו פלוני ואם ניסת לאחר ומת מהו שתנש' עכשיו לפלוני:

זה מתיר מה שאסר הראשון. אם אמרי' דמאחר שניסת לאחר ניתקה מאישות הראשון לגמרי וזה מתיר מה שאסר הראשון או לא:

מילתיה אמרה. וקאמר הש"ס דמאי תיבעי ליה לרבי ירמיה הא שמעינן ממילתיה דר"א שמיתתו של שני כגירושין גמורין הן ומתיר בזה מה שאסר הראשון דאי לאו הכי קשה על ר"א דנמצאת עוקר דבר מן התורה אם ניסת לאחיו ומת בלא בנים כמו שהשיב רבי טרפון עליו אלא ודאי דלאחר מיתת השני מותר לפלוני מטעמא דאמרן:

לא אמר אלא שמיתתו גירושין. כלומר השתא דפשטינא לה ממילתיה דר"א דס"ל הכי ולא אמרן אלא שמיתת השני עושה גירושין גמורין ומותרת לפלוני:

הא נישואין לא. אבל אם נישאת לאחר ונתגרשה הימנו בהא לא אמרי' דמותרת עכשיו לפלוני דלא שמעינן ממילתיה דר"א אלא מיתה עושה גירושין מכח קושיא דלעיל אבל אם נתגרשה מהב' לאו ש"מ דהא אם ניסת לאחיו ונתגרשה אין כאן יבום. ובתוספתא גריס שהוא תשובת רשב"א הרי שניסת לאחר ומת היאך זה מתיר מה שאסר הראשון והנכון לגרוס ה"נ כאן ועלה קאמר הש"ס מילתיה אמרה כו' כלומר דמכאן נשמע שהשני מתיר ורבי ירמיה מדייק דוקא מיתה אבל לא נישואין כדפרי':

אמר רבי יוסי הגלילי. תשובה על דברי ר"א וכי מצינו בתורה האסורה לזה מותרת לזה אלא ודאי אם אסורה לפלוני אסורה לכל אדם:

לא נמצאת אלמנה לו. לאותו פלוני הויא כאלמנה ומותרת לו עכשיו דהא לא נתגרשה אצלו ולכל אחיו הכהנים אסורה משום גרושה לדברי ר"א:

החמירה התורה בגרושה. שאסורה אפילו לכהן הדיוט ואלמנה אינה אסורה אלא לכ"ג:

ומה אם גרושה חמורה לכל. ה"פ לפי שיטתא דהאי תלמודא דתשובת ר"ע לדברי ר"א ממ"נ היא דלדידך דאמר' דמותרת לכל אדם חוץ מפלוני וא"כ ק"ו השתא מה אם גרושה שחמורה היא ואסורה לכל הכהנים לא נאסרה עכשיו ממה שהותר בה לזה פלוני הכהן:

מצד גירושין שבה. כלומר אע"פ שיש בה צד גירושין לכל הכהנים אפ"ה עליו לא נאסרה דלא הויא גרושה אצלו:

אלמנה קלה. איסור אלמנה שהוא קל אינו דין שלא תיאסר גרסינן כלומר לדבריך אינו דין שלא תחול עליה איסור אלמנה לגבי כ"ג מצד אשת איש שהיתה בה ונ"מ למאי דקי"ל גרושה שנעשית אלמנה לכ"ג חייב עליה שתים דהוי איסור מוסיף והכא ליכא משום חיוב אלמנה לגביה והא ודאי ליתא דהא עכ"פ נקראת אלמנה אצל זה הפלוני ושייך שפיר איסור מוסיף לגבי כ"ג:

אפילו אצלו נגעו בו גירושין. כלומר וא"כ דודאי יש בה גם משום איסור אלמנה מעתה נימר ק"ו דאפילו אצל הפלוני נגעו בה גירושין ואסורה דמה אלמנה שהוא איסור קל חל ונאסרה ממה שהותרה מכח צד א"א שהיתה בה כלומר דשם אלמנה עליה מצד שהיתה א"א לפלוני איסור גרושה החמור לכ"ש שתחול עליו מכח צד הגירושין שיש עליה אצל כל הכהנים:

והלכה וניסית לאותו. פלוני לא נמצאו בניה מן האחרון ממזרין דהגט בטל למפרע:

מילתיה אמרה. וקאמר הש"ס ממילתיה דר"ע שמענו דס"ל אליבא דר"א שאין גירושין אי מיתת השני מתירין מה שאסר הראשון מדקאמר הגט בטל למפרע כשנשאת אחד מיתת השני לאותו פלוני ופליג על הא דאמרי' לעיל אליבא דר"א:

א"ר שמי מצינו. כלומר דרבי שמי דחי לה לתשובת ר"ע בהאי דבר אחר דמה קושיא היא זו דודאי מצינו שהאשה בתחילה אין חייבין עליה משום ערוה ולבסוף חייבין עליה דמידי דהוה ככל תנאי דעלמא וכדמסיק ר' מנא. ולפי גי' הספר א"ל ר' מנא י"ל דר' שמי נמי מקשה על דברי ר"א וכי מצינו כו' והשיב לו ר' מנא אלמה לא למה זה דומה כו' וכלומר כי היכי דהתם לא הוי גיטא קודם שבעל ומשבעל הותר הגט למפרע שנתקיי' התנאי אף אתה אל תתמה בזה דאמרינן איפכא לחומרא שמתחילה לא היתה ערוה וכשנשאת אח"כ לאותו פלוני הוי ערוה למפרע:

הלכה כרשב"א היא. אמתני' קאי כיצד יעשה יטלנו הימנה כרשב"א דאמר בפ' הזורק גבי כנסי שט"ח זה דצריך שיאמר לה בשעה שנותן לה הא גיטך וה"נ צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה ויאמר בשעת מתנה הרי את מותרת לכל אדם:

אף ריח פסול אין בה. מתחילה לא הוי גט כלל לחכמים דמתני' ואפי' משום ריח פסול לכהונה אין בה:

זאת אומרת לא חשו. ממתני' שמענו זה דלא חשו בה חכמים כלל ואפילו משום ריח פסול דאין תימר שחשו בה לפסול לכהונה א"כ נתינה מיקרייא מעיקרא לענין לפוסלה לכהונה:

עד שהוא בידה דאמר לה. כלומר לפ"ז אמאי צריך ליטלו הימנה עד שהוא בידה סגי בהא שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם דהא שפיר נתינה הויא:

אמר ר' אחא. אדרבא איפכא מסתברא זאת אומרת שחשו בה לפסול לכהונה ולפיכך צריך שיטלו הימנה משום דבנתינה קמייתא קנאתו לפסול בו לכהונה ואי לאו דהדר ושקיל מינה לא מהני אמירה שכבר זכתה בו על מנת תנאי הראשון:

אין תימר לא חשו. ולא הוי גיטא מעיקרא כלל א"כ כל מה שבידו לגרש עכשיו יגרש ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ואמאי צריך ליטלו ולחזור וליתן לה אלא ודאי דחשו לפסול לכהונה מעיקרא:

כל שאילו בתניי על מנת פסול. כל שכתבו לתנאי בתוך הגט ופסול הוא הכי נמי כל שאילו נתנו לה ואמר בע"פ ע"מ פסול:

מתני' ולכל מי שאין לה קידושין עליו. לאתויי שאר חייבי כריתות:

כשר. דלא הוי שיורא דבלאו איסור אישות נמי לא תפסי לה בהו קידושין:

אלא אלמנה לכ"ג. כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין ולהאי לא תפסי משום איסור אישות שבה אישתכח דשייר בגיטא:

ולכל מי שיש לה עליו קידושין. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי:

אפילו בעבירה. דאיסור לאו:

גופו של גט. עיקר כתב הגט כך הוא:

ודן דיהוי ליכי מינאי. שצריך להוכיח בתוכו שע"י ספר זה הוא מגרשה ואי לא כתב ביה הכי אתו למימר דבדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא הוי והלכה כר' יהודה:

גמ' ר' אחא אמר כריתות. טעמא דמתני' קא מפרש דאם שייר לאבא ולאביך כו' כשר משום דהא דבעינן שלא יהא שום שיור בגט מדכתי' כריתות נפקא לן שיהא דבר הכורת בינו לבינה ולא התפיסה התורה שם כריתות למעוטי שיורא אלא ערוה שיש בה הוי' והיינו ח"ל כדקתני בסיפא לאפוקי א"כ ועבד ועכו"ם דבלאו הכי לא תפסי לה בהו קידושין לא הוי שיורא:

ובלחוד דלא יאמר ודין. אדברי רבי יהודה קאי דאמר צריך לכתוב ודן כו' ובלבד שלא יכתוב ודין ביו"ד דמשמע שאומר אם דין הוא שאגרשך ואם אינו דין איני מגרשך:

הרי את ברשות עצמך. אמר לאשתו כן מהו לגמרי קאמר לה או למעשה ידיה קאמר לה ולא איפשיטה:

צריך שיאמר. בשטר שחרור של עבד לתרווייהו הרי את בן חורין והרי את של עצמך:

מתני' אמרה כן. מלישנא דמתני' שמענו כן דקתני הרי את בן חורין הרי את לעצמך ולא קתני או הרי את לעצמך:

מתני' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. אפילו לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי הכא הואיל וכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינן ביה ומדאורייתא כשר אע"ג דליכא עדי מסירה אלא שחכמים פסלוהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר בלא עדים:

ואין בו זמן. דזמן תקנתא דרבנן הוא אי משום פירות אי משום שמא יחפה על בת אחותו כדאמרי' בפ' שני:

ואין עליו אלא עד אחד. בבבלי פליגי איכא למ"ד אכתב ידו קאי ורישא אשמועינן דאפילו אין בו עד כלל הולד כשר והכא אשמועינן דאפי' יש בו עד אחד לכתחילה לא וכן משמע בגמ' הכא ואיכא למ"ד התם דאכתב סופר קאי ואפ"ה הולד כשר דסופר הוי ליה במקום עד שני:

גמ' גרסי' הכא מה שנתחלף בספרי הדפוס בטעות לית כאן ספק גירושין כו' דלא שייכא אלא להאי מתני':

לית כאן כו'. רישא דסוגיא על מתני' דיבמות פ"ג הלכה ט' וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק קאי וכדגרסי' התם ועיין שם שמבואר היטב:

וכולן בכתב ידים. כל גיטין הפסולין דקחשיב במתני' בכתב ידו מיירי וקס"ד דאמציעתא יש עליו עדים ואין בו זמן נמי קאי:

רבי לעזר שאל. הקשה על זה עדים יש כאן הא מניעתא ביש עליו ב' עדים היא ובכתב ידים מה אני צריך דמה לי בכתב ידו או בכתב הסופר אין הפסול בו אלא משום שאין בו זמן:

וכולהם בכתב ידים. כלומר דסיפא יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד נמי בכתב ידו מיירי ודוקא כתב ידו ועד אחד אבל כתב סופר ועד לא וקמ"ל דאע"ג דיש כאן עד אחד וכתב ידו אפ"ה לכתחילה לא תנשא:

חוץ משעדיו עמו. חוץ מהמציעתא יש עליו עדים דלא איכפת לן בכתב ידו דעיקר הפסול משום שאין בו זמן כדמפרש רב המנונא:

חיביהון על גרמיהון. העדים שהן כמי שקיבלו עליהן לשקר שבאו נחתום בגט שאין בו זמן:

דר"מ היא. מתני' דקתני ג' גיטין פסולין ותו לא ואע"ג דאיכא טובא שלום מלכות וגט קרת כדחשיב בפ' דלעיל אלא משום דהכא הולד כשר והתם הולד ממזר וכר"מ דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר:

מה חמית מימר כן. מה ראית שהוצרכת לומר כן פשיטא דר"מ היא דאי לרבנן התם נמי הולד כשר ואיכא טובא:

בגין דאמר רב הונא. התם גבי ההיא מתני' דשלום מלכות כו' כל ההין פרקא דר"מ היא חוץ משינה שמו דמודו בה רבנן:

דלא תסבור מימר קיימיה דר"מ היא. שלא תאמר האי קמייתא דוקא דר"מ היא אבל האי תננייה מתני' דהכא דרבנן היא דאילו לר"מ הולד ממזר ולא תיקשי אי רבנן ליחשב נמי הא דהתם הא לא קשיא דהתם תצא היא ומתני' דהכא לא תצא לפום כן צריך מימר דמתני' דהכא נמי דר"מ היא והילכך לא חשיב להני דהכא הולד כשר והתם הולד ממזר והשתא איכא למימר לרבנן דס"ל במתני' דהכא נמי תצא:

רבי יוסי. מפרש דמשום האי טעמא צריך מימר דר"מ היא:

בגין דרב ושמואל. דאמרי במתניתין דלקמן הלכה כר"א דאמר עדי מסירה כרתי ולא תסבור מימר אוף הכא דקתני ברישא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים נמי לא מיתוקמא אלא אליבא דר"א דאילו לר"מ הא אמר עדי חתימה כרתי ואין הולד כשר שהרי אין עליו עדים לפום כן קמ"ל אפילו לר"מ הולד כשר וטעמא דס"ל כתב ידו כמאה עדים דמי:

מתני' אע"פ שאין עליו עדים. ואינו כתב ידו כשר לינשא לכתחילה:

מפני תיקון העולם. שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גרשתיה:

גמ' דברי חכמים פסול. לדברי חכמים דפליגי על ר"א פסול לגמרי הוא כשאין עליו עדים ואפילו ריח הגט אין בו לפסול לכהונה:

בכוהנת. באשת כהן שנתגרשה בגט שאין עליו עדים ובעא למיעבד כהדא דר' ינאי להכשירה משום גרושה כדאמר אליבא דחכמים:

ה"ג כד שמעון דרב ושמואל פליגין. כששמע ר' יוחנן לרב ושמואל דפליגי בהא ואמרי הלכה כר"א:

אתא קומוי אפי' ישראל ושמע מינה. כשבא אח"כ מעשה לפניו אפילו בישראל שנתן גט כזה קיבלה מינייהו והכשיר הגט:

ד"ה כשר. ומתמה הש"ס והא רא"א כשר ורבנן אמרי פסול ומאי ד"ה דקאמרת ומשני מה בינייהו כלומר דה"ק דלא פליגי אלא אם גובה בשטר שאין עליו עדים מנכסים משועבדין לר"א גובה ורבנן דאמרי פסול לגבות ממשועבדין הוא דקאמרי דעדים החתומין על השטר מפקי לקלא אבל מבני חרי גובה וד"ה כשר דקאמר לגבות מבני חורין הוא:

מתני' שני גיטין שוין. בשמותיהן:

נותן שניהן לזו ולזו. אפי' לר"א דאמר עדי מסירה כרתי וא"כ על כרחך לה דכתיב דדרשינן לשמה לאו אחתימ' קאי אלא אוכתב מיהו אונתן לא קאי דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מינייהו מתגרשת:

הרי השני בטל. דלא ידעינן דמאן ניהו:

גמ' כמה דאת אמר גט אחד כו'. אדלעיל ריש פ"ג קאי וכל הסוגיא שם וכאן לא הובאה אלא מקצתה אגב דמקשי ממתני' כדרך הש"ס הזה וע"ש שמפורש היטב:

מתני' כלל. בבבלי מיתפרשא מתני' אליבא דעסקנא כר' יוחנן דכלל הוא שכתב זמן אחד לכלן בכך בשבת גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית והשלים כל טופס הגט והעדים חותמין מלמטה ה"ז גט כשר וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה:

טופס לכל אחת. שכתב זמן לכל אחת בכך בשבת גירש פלוני לפלונית והשלים הגט ובאותו יום גירש פלוני לפלונית כו' וכן כלן והעדים מלמטן:

את שהעדים ניקרין עמו כשר. היינו התחתון אבל עליונים פסולין שמא לא העידו אלא על האחרון. ובש"ס דהכא מתפרשא קצת בענין אחר ובגמ' מפרשינן לה:

גמ' ושואל אני. אם כתב שאילת שלום אחר הגט והעדים מלמטה חזקה על הכל חתום דוי"ו ושואל אני מוסיף על ענין ראשון הוא וחתימת העדים גם על הגט קאי וכשר:

שואל אני. בלא וי"ו ענין בפני עצמו הוא ומפסיק ולא חתמו אלא על שאילת שלום ולא על הגט ופסול:

אפי' אמר שואל אני. אפי' נכתב בלא וי"ו אמרינן על הכל חתמו והגט כשר:

איזהו כללו של ר' יוחנן. השתא מפרש למתני' אליבא דפלוגתייהו דלרבי יוחנן כלל דקתני שכתב איש פלוני מגרש את פלונית ופלוני לפ' דאע"ג שהזכיר שם כל איש ואשה יחד לכל אחד אפ"ה כלל הוי משום דכתב ופ' לפ' בוי"ו והוי מוסיף על ענין הראשון כמו דאמר בשאילת שלום:

כללו של ריש לקיש. דוקא אם כתב אנו פ' ופ' מגרשין לפ' ולפ' שכלל כל האנשים יחד והנשים יחד אבל אם הזכיר שם כל איש ואשה ביחד לאו כללא הוא דמיחשב כל גט וגט בפני עצמו ונמצא גט האחרון מפסיק בעדות ואין העדים מעידין אלא עליו ור"ל נמי לטעמיה אזיל דס"ל דאין חילוק בשאילת שלום אם כתב בוי"ו או לא דהוי"ו לא מעלה ולא מוריד:

מודה ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת. שכתב איש פלוני מגרש פלונית ופ' מגרש לפ' דהוי כל אחד גט בפני עצמו וצריך להשלים הטופס ולחתום עדים אחר כל גט וגט:

חייליה דר' יוחנן. ראיה לדבריו שכל זמן שלא הזכיר גירושין לכל אחת הוי כלל:

מן הדא. דתנינן בנדרים קונם שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו הוא וצריכין פתח לכל אחד ואחד אבל אם לא הזכיר קרבן לכל אחד כנדר אחד הוי וא"צ אלא פתח א' לכלן דנדר שהותר מקצתו הותר כלו וה"נ כן:

מתני'. דהכא נמי מסייע לר' יוחנן דקתני היה כתוב טופס לכל אחת איני כשר אלא את שהעדים נקרין עמו דמשמע בכי הא הוא דהוי פרטא אבל אם לא היה כתוב טופס לכל אחת אלא שהשלים הטופס אחר שכלל כל השמות אע"פ שהזכיר שם כל איש ואשה ביחד כללא הוי וכלן כשרין:

פרטו של ר"מ כללו של ר' יהודה. פלוגתא דרבי מאיר ור"י בפ' שבועת הפקדון גבי תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין חייב על כל א' וא' רבי מאיר אומר אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא' ובברייתא מפורש יותר פלוגתייהו כדהובאה בבבלי שם דף ל"ח גבי היו חמשה תובעין אותו פקדון ת"ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל א' וא' דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל א' וא' ומפרש שמואל דכללו של ר"מ הוא פרטו של ר' יהודה מה ששמע ר' יהודה שהיה ר"מ עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי"ו וס"ל דאינו חייב אלא אחת בזה פליג רבי יהודה ועושה אותו פרט וחייב על כל א' וא' וממילא שמעינן דפרטו של ר"מ והיינו לא לך לא לך דאי לא מאי הוי תו פרטא לר"מ זהו כללו של ר' יהודה והכי קאמר ולא לך חייב על כל א' אבל לא לך אינו חייב אלא אחת:

מיליהון דרבנין אמרין. מדברי רבי יוחנן שאמר בשם רבי ינאי אנו למדין דלא ס"ל כשמואל אליבא דר' יהודה דהא אמרי לעיל אם כתב שואל אני בשלום בלא וי"ו לא חתם אלא על שאילת שלום:

אם אומר את. ואי ס"ד כשמואל דפרטו של ר"מ היינו לא לך לא לך בלא וי"ו כללו של ר' יהודה הוי ח"כ קשיא כמו דמשוי התם ר' יהודה לא לך לא לך לכללא דאמרי' שבועה אכלן קאי ולא אכל חד וחד הכי נמי נימא אפי' שואל אני בלא וי"ו דחזקה על הכל חתמו אלא ע"כ ר' ינאי ור' יוחנן דאזלי מילתייהו אליבא דר' יהודה ס"ל דר' יהודה לא משוי כללא בלא לך לא לך אלא דוקא דאמר שבועה שאין לכלכם בידי הוא דהוי כללא:

מאי כדון. כלומר ומהיכא שמעי' להו לר' ינאי ור' יוחנן דלא כשמואל:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמענו דלא כדמפרש שמואל דאמר פרטו של ר' יהודה דהיינו ולא לך ולא לך דקאמר התם חייב על כל א' וא' זהו כללו של ר"מ וא"כ לר"מ בהא אינו חייב אלא אחת והא תני התם ר"מ אומר אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ולא שייך לומר אפי' אא"כ מודה הוא בקמייתא לרבי יהודה וס"ל גם בחטין ושעורין וכוסמין כדקתני התם ברישא והיינו נמי כולא לך ולא לך דחייב על כל אחת ואחת אלמא דאין זה כללו של ר"מ אלא אליביה נמי פרטא הוי כמו אליבא דרבי יהודה ולקמיה מפרש במאי פליגי:

מאי כדון. ובמה פליגי רבי מאיר ורבי יהודה:

אמר רבי חנינה. בהא פליגי דלרבי מאיר בין אמר חטין ושעורין וכוסמין בין אמר חטה ושעורה וכוסמת כלל ופרט הוא כלומר כלל שיש עמו פרט דמפני שאמר בוי"ו נעשה מהכלל פרט וקאי שבועה על כל אחת ואחת וכן אם אמר חטה ושעורה וכוסמ' דס"ל לר"מ דמין חטה ומין שעורה קאמר:

ה"ג ע"ד דרבי יהודה אם אמר חטה ושעורה וכוסמת כלל שאין בו פרט. דרבי יהודה לא פליג אלא בחטה ושעורה וכוסמת דלא מחשיב לכל אחד למין בפני עצמו אבל בחטין ושעורין וכוסמין על כרחך דלא פליג כדקתני התם במתני' וכדמוכח מברייתא דקאמר לרבי יהודה ולא לך ולא לך חייב על כל א' וא':

מתני' שני גיטין שכתבן זה בצד זה. ברוחב המגילה ושני עדים עברים באים מתחת הראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהן שני ישראלים יונים הדרים בארץ יון ובלשון יונית כדרך הזה אבל חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתו בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט הב' ושם אביו על הראשון והיונים על הב' חתמו כזה גט גט עברי" ראובן בן יעקב את שהעדים עברי שמעון בן יהודה הראשונים יוני יוסף בן שמעון נקרין עמו כשר. יוני נפתלי בן יחצאל אם העברי' חתומים למעלה הימנו כשר ואם היוני' חתומים למעלה השמאלי כשר וטעמא מפרש בבבלי דחיישינן דילמא גונדלית חתמו אם העברים למעלה חיישינן שמא היוונים חתמו שלא כמנהגם אלא כדרך העברים ונמצא שכולן חתומים על הראשון וכן איפכא ומיהו את שהעדים הראשוני' נקרין עמו כשר דודאי הראשוני' בין עברים בין יונים אינם משנים מנהגם:

עד אחד עברי כו' שניהן פסולין. טעמא משום דחיישינן שמא הראשון מן עדי היונים גונדלית חתום ושינה מנהגו וחתם כדרך העברי שלפניו והשני חתם כדרכו וכן עברי השני כדרכו ונמצא על הראשון שלשה עדים ועל השני אינו אלא עד אחד והשני פסול או שמא עברי השני שינה מנהגו וחתם גונדלית כדרך היוני שלמעלה הימנו והיונים לא שינו מנהגם ונמצא עברי השני ושני יונים חתומין על השני ואין חתום על הראשון אלא עברי הראשון ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימי תלתא ובהי מינייהו לא חתים אלא חד שניהן פסולין:

גמ' הרחיק את העדים מן הכתב. בעלמא קאי כדגריס לה בפ' גט פשוט ומייתי לה הכא משום דלקמן:

פסול. משום דחיישינן דילמא מזייף וכתב מאי דבעי בריוח שבין השטר לעדים:

פחות מכאן כשר. דבשיטה אחת אין חשש דהא אין למדין משיטה אחרונה ולקמן מסיק לה דאפי' בשיטה ומחצה כשר:

חלק מקום ב' שיטין לענין אחר. כלומר אע"פ שלא הניח המקום חלק אלא שכתב בין שטר לעדים ענין אחר שלא מענין השטר:

אפי' כל שהוא. כלומר אפי' אין ענין האחר ממלא כל הב' שיטין אלא כל שהוא מהן. א"נ אפי' כל מקום שהוא אפי' בתוך השטר וכן משמע לעיל בפ' כל הגט:

מתניתא אמרה כן. דלאו דוקא שיש כאן חלק בין כתב לעדים אלא אפי' כתב עליו ענין אחר פסול דקתני עד אחד עברי כו' וכדפרישי' במתני' שהעברי חתום על הראשון והיוני על השני ונמצא שם אביו של העברי מפסיק בין הגט השני לעד היוני וכן שם אביו של היוני מפסיק לעברי השני:

ועברי גבי יוני לא בענין אחר הוא. דודאי כענין אחר מיקרי וכהפסק בין הכתב להעדים ומשום האי טעמא שניהן פסולין כר' שמעון בר בא:

התחיל בסוף שתים. אהרחיק ב' שיטין קאמר דדוקא ב' שיטין שלמות פסול אבל אם התחיל לחתום בסוף שיטה השניה כשר והא דקאמר וגמר בסוף ארבע לאו דוקא דאגמר לא קפדינן וכל היכא דבעי ליגמר אלא שהתחלה צריך להיות קודם ב' שיטין שלמות מן השטר:

כדי שיהו נקרין עמו. כלומר שצריך להיותם סמוכין לכתב כדי שיהו נקרין כשאר השטר ולא יהא שום הרחקה והפסק ביניהן לשטר ופליג אברייתא דלעיל:

מלא שיטה. אחת כשר:

מלא חתימת יד העדים. כפי חתימת ב' עדים:

באיזה כתב משערין. חלק ב' שיטין שאמרנו:

מלא חתימת ידי עדים. כלומר כפי כתב העדים משערין ולקולא שכתיבת העדים יותר גסה מכתב הסופר וטעמא שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר:

כדי לך ולך. ב' שיטין שאמרו משערין הן ואוירן וכדי לך לך זה ע"ג זה שאם יהיו בב' שיטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע למ"ד של התתתון בך' העליון והיינו ב' שיטין וד' אוירין:

חתימת יוסי בן ינאי כחתימת שאול בן ברוך. כלו' אם אין בחתימתן לא למ"ד ולא ך' אם משערין כמו שאלו היה שם כמו שאול בן ברוך:

לכן צריכה. ודאי שכן הוא ולהכי צריכ' לאשמועינן דלעולם משערין באוירין אלו אע"פ שאין כאן בחתימתן לא למ"ד ולא ך':

שיש בו מחק או תלות. תיבות תלויות מגופו בתורף השטר שם הלוה והמלוה והמעות והזמן פסול אם לא חזר וקיימן כדלקמי':

שלא מגופו. אלא בטופס השטר כשר אפי' לא חזר וקיימן אלא שאין למדין מהן:

ואם החזירו מלמטה. שכתב ודין קיומן או שהחזיר התיבות האלו מלמטה אפי' הן מגופו כשר:

צריך להחזיר שתי שיטין מקום הכתב. כלומר אם יש כאן מקום חלק ב' שיטין צריך להחזיר בהן מקום כתיבת השטר בכאן ובכאן נכתב כדי שלא יהא חלק בין השטר לעדים:

צריך להזכיר ענינו של גט עמו. כלומר שצריך להחזיר גם מענינו של שטר עמו בשיטה האחרונה:

לא הזכיר. אפי' לא הזכיר מענינו של גט דס"ל למדין משיטה האחרונה ואין חוששין לזייף:

מחלפא שיטתיה דרבי בא. קשיא דידיה אדידי' דהתם בפ"ק קאמר עדים פסולין אינן נעשין כהרחק עדות כלומר אם הרחיק העדים מן הכתב ומלאוהו בעדים פסולין כשר שלא באו אלא להכשירו של שטר למלאות האויר ולא נתכונו להעיד ועכ"פ שמעינן דהרחק עדות פסול דחיישינן לזייף והכא קאמר הכין דאין חוששין:

תמן בשם רבי ירמיה קאמר והכא בשם רב. והתם גרים רבי יסא בשם רבי ירמיה:

קרא ערער. שטר שכתוב בו הנפק וקרא הלוה ערער לומר מזויף הוא שאע"פ שמקוים הוא חיישינן שמא זייף נמי לחתימת הדיינין וצריך עכשיו לקיימו:

שכן כו'. כלומר אם רוצה מקיימו ע"י שמכירין חתימת הדיינין:

אני אומר. רבי בא קאמר לה הכי אמר רב יהודה ואני אומר אפילו בעד אחד מדיין אחד מקיים כלומר אפילו לא מצא לקיים אלא חתימת עד אחד ודיין אחד מצטרפין והכא גרסינן הא דרבי מנא דכתוב לקמן בספרי הדפוס:

ויאות. ושפיר כן שהרי אם רצה לקיימו אפילו בכתב אחד מקוים כלומר דהא סגי בקיום אחד מהן או בחתימת העדים או בחתימת הדיינין וא"צ להכיר את שניהן והילכך באחד מהעדים ואחד מהדיינים נמי סגי דמצטרפין הן:

יהב רשו לכתובא. הרי שנתן רשות לשופר לכתוב השטר ולעדים שיחתומו ולא כתבוהו באותו יום אלא איחרוהי שההלואה היתה בא' בניסן והן כתבו בתשרי:

צריכין העדים לכתוב כי' ואנו איחרנו את זמנו. משום דחיישינן שמא יפרע לו קודם תשרי ויאמר אבדתי השטר ויכתוב לו שובר ואח"כ יוציא השטר לזמנו ויאמר עכשיו שלוית ממני:

אשרת הדיינין. קיום הדיינין אפילו רחוקה כמה מחתימת העדים כשר וכגון דטייטי ליה בדיו בין העדים לקיום דבדיינים ליכא למימר אטיוטא חתמו אבל בעדים לא מהני הכי דאתי למימר אטיוטא חתום:

צריכין הדיינין לכתוב. בהנפק אישרנוהו במעמד פ' ופ':

כדי שלא יהו מצויין להזים. שלא יבאו לשקר אבל עכשיו ישאלו לפ' ופ' אם היו באותו מעמד. א"נ שלא יהא הלוה יכול להזימן:

מעתה. אם תחוש לכך א"כ אפי' באיזו יום כו' יכתבו אלא לא צריך דלא חיישינן שמא יבא הלוה להזים לב"ד:

גזר דין. פסק דין אחד יצא מלפני רב על שטר מקוים ולא היה כתוב כך במעמד כו' והכשיר:

צריכין הדיינים מכירין. את בעלי הדינין שלא יערימו לזייף שם הלוה בשם אחר ויוציא אח"כ פסק דין על אותו האחר כדאמר מעשה היה וזייפו:

מתני' וכתבו בדף השני. שאצלו ברוחב המגילה:

כשר. ודוקא שיהא ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום דאי לאו הכי חוששין שמא שני גיטין היו כתובין זה אצל זה והשמאלי נכתב בגובה המגילה יותר מהימני והיה שום תנאי בימני מלמטה וחתך התחתון מהימני והעליון מהשמאלי וכיון אותם ביחד:

בראש הדף. רגלי חתימת העדים כנגד גגו של כתב:

מן הצד. בגליון ימין הגט או השמאלי:

מאחריו. בגט פשוט שחכמים תיקנו עדיו מתוכו:

הקיף. חבר זה אצל זה:

שניהן פסולין. שאין החתימה נקראת לא עם זה ולא עם זה:

את שהעדים נקרין בסופו. שגג החתימה כלפי סופו כשר ולא שרגלי חתימה כלפי ראשו. ובנוסחת הבבלי גריס בסיפא נמי והעדים באמצע וכדפרישית ולנוסחא דהכא נמי יש לפרש כן ומלמטן כמו באמצע וכך היא נוסחת הרי"ף ז"ל. א"נ מלמטן ממש והשני כשר:

כתב הסופר ועד. שכתב הגט וחתם עליו עד אחד. ובבבלי מסיק חתם סופר ועד שנינו ובגמרא מפרשינן לה:

חניכתו וחניכתה. שם כינוי האיש והאשה:

כד היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין. שם החניכה לבד:

כתב חניכתו וחניכתה כשר גרסינן:

גמ' מהו שייר. מה שייר מן הגט:

כגון קיים שריר ויברור. מה שכותבין בסוף השטר הכל שריר וקיים ואין חוששין שמא זה הוא. סוף הגט השמאלי שהיה אצלו:

וגט פסול פשוט. אמאחריו בגט פשוט קאי כלומר הא דגט פסול דוקא בפשוט אבל במקושר כשר ובלבד מאחריו אין כשר בו אלא מאחוריו אבל לא מתוכו וקמשמע לן לאפוקי מדר' חנינא בן גמליאל דאמר בריש גט פשוט מקושר שכתבו עדיו מתוכו לנשר מפני שיכול לעשותו פשוט וכדאמר לעיל סוף פרק הזורק:

הדיינין חותמין. על הקיום אע"פ שאין יודעין לקרות כתב השטר אלא שמכירין חתימת העדים:

אבל אין העדים חותמין. אם אין יודעין לקרות שהרי על השטר הן מעידין:

אמר יבא עלי. כלומר רב בעצמו אמר אע"פ שמן הדין מותר לדיין לחתום הקיום אפילו אינו יודע לקרות השטר יבא עלי כך וכך אם עשיתי כן מימי לחתום בקיום אם לא שידעתי לקרות גוף השטר וכן העיד רבי חגיי לפני רבי יוסי שלא בא לפני רב מימיו כתב יוני והוא קיים השטר בחותמיו מפני שלא היה יודע לקרות כתב יוני:

מתני'. פליגא על רב. דהא קתני גט שכתבו עברית כו' אלמא אע"פ שאין יודעין לקרות שהרי בכתב אחר חתמו ואפ"ה כשר וקשיא לרב:

פתר לה. רב בשהיו יודעין לקרות מה שכתוב בשטר אבל לחתום בזההכתב לא היו יודעין ולפיכך כשר:

ואם היו יודעין. כמו אי נמי הוא כלומר א"נ שהיו יודעין את שניהם כתב עברית ויונית מיירי והלכך יחתמו באי זה מהן שירצו:

גרסי' הכא כיני כו' ולא כתב עד כשר והדר גרסי' אמר ר' אלעזר כו' דשייך עלה ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות בטעות:

כיני מתני' כתב סופר ועד כשר. כלו' כן אנו מפרשים להמתני' דדוקא כתב קאמר ואשמועי' דבכתב סופר ועד אחד נמי כשר:

איש פלוני כו'. כלומר הא דקתני במתניתין איש פלוני עד לאו דוקא אלא אע"ג דלא כתב עד והא דקתני בסיפא ולא כתב עד כשר אכולהו קאי:

אמר רבי אלעזר ד"ה היא. כלו' רבי אלעזר פליג על הא דקאמר דאיש פלוני כשר אע"פ שלא כתב עד משום דמוקמי' למתניתין כדברי הכל והיינו למאי דפליגי רבי יהודה וחכמים בפרקין גבי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודן די יהוי כו' דס"ל לרבי יהודה דידים מוכיחות בעינן והכא נמי אם כתב איש פלוני ולא כתב עד אינו מוכיח דלשם עדות נתכוין והילכך דוקא אם כתב נמי עד דבהא ד"ה מודים בה וניחא לן למוקמי מתני' כד"ה:

דרבי יהודה היא. השתא קס"ד דה"ק רבי יוחנן לרבי יהודה דוקא הוא דתנינן עד אבל לרבנן אע"פ שלא כתב עד:

לא בעית מדעתו דרבי יוחנן פליג. כלומר לא תילף מדברי רבי יוחנן דקאמר דרבי יהודה הוא דפליג בהא משום דסבירא לן כחכמים וא"כ הכא אפילו בלא עד כשר אלא בשיטתו השיבהו לרבי אלעזר למאי דאמר דד"ה היא וקאמר ליה לדידך דמדמית ליה לפלוגתא דר"י ורבנן לא אתיא אלא כרבי יהודה אבל באמת הכא אליבא דכ"ע אתיא ועד שיכתוב עד דאי לאו הכי אינו ניכר כלל שלשם עדות נתכוין ולא דמי להתם דכיון שכתב הרי את מותרת שפיר מוכיח דגיטא הוי לרבנן:

לאו רבו דאמר בשם רבי זעירא מכיון שאינו מצוי לזויג ולא זיוג. כלומר דהש"ס מתמה על דברי רבי יוסי דקס"ד דלדידיה אפילו כתב איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד נמי פסול דאפילו בכה"ג בעינן שיהא מוכיח דלשם עדות נתכוין ואע"ג דטרח לכתוב שמו ושם אביו לא אמרינן דמשום הכי כתב נמי שם אביו כדי שידעו מי הוא לקיים חתימתו אלא דחשיב בדעתיה הרי כמה יוסף בן שמעון איכא בשוקא ויכולני לומר לא אני הוא שחתמתי אלא אחר הוא. והיינו דמקשי עליה. לאו רבו. רבי ירמיה רבי' דרבי יוסי כדאמרינן בפ' כל הגט הלכה ב' רבי יוסי שאל לרבי ירמיה הגע עצמך שזיווג גבי שני יוסף בן שמעון כלומר אם חיישינן שמא גט זה הוא מאחר ששמו כשמו כדפרישית התם והשיב לו שם רבי ירמיה בשם רבי זעירא מכיון שאינו מצוי לזויג דלא שכיח שיהא שמו ושם אביו כשמו ולא זיווג כלומר דלא חיישינן להא שמא זיווג וה"נ לא חיישינן לזה ולומר דדעתו הוא שיאמר אחר ששמו ושם אביו כן הוא שחתם דאינו מצוי כל כך אלא ודאי אמרינן מדטרח לכתוב גם שם אביו לעדות נתכוין שידעו מי הוא ואף על גב דלא כתב עד כשר:

אפילו כתב אינו. לשון יונית הוא אם רוצין לומר אחד אומרים אינו או לאיזה סימן אומרים כן וכלומר אפילו לא כתב אלא סימן בעלמא כשר:

כתב אל"ף. לסימן שמו:

ורב חסדא סמ"ך ושמואל כתב חרותא. צייר ענף של דקל לסימן והיו הכל יודעין שזה לסימן שמו:

מתני' מעושה. בחזקה:

בישראל כשר. אם אנסוהו בדין כגון כל הנך דכופין להוציא או שהיתה אסורה לו ואם אנסוהו שלא כדין פסול ופוסל בכהונה משום ריח הגט:

ובעכו"ם פסול. כדין פסול ופוסל מן הכהונה שלא כדין אפי' ריח גט אין בו:

ובעכו"ם חובטין. מי שחייב ליתן גט מן הדין ואין כח בדייני ישראל לכופו חובטין אותו ע"י עכו"ם שאומרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך ונותן הגט על פי דייני ישראל:

גמ' שמואל אמר כו'. אם אנסוהו כדין כדפרישית במתני':

אין מעשין. כתובה בפ' יש מותרות ושם פירשתי:

ישראל שעישו במעשה עכו"ם. כלומר ע"י עכו"ם מתחילה שהם אנסוהו וציוו לישראל לכופו פסול:

ובאומר. כלומר אפילו באומר איני זן ומפרנס אותה שכדין הוא לכופו להוציא כדאמרי' בפרק המדיר אפילו הכי פסול הואיל ומתחילה ע"י עכו"ם הוא:

ועכו"ם שעישו במעשה ישראל. ע"י ישראל מתחילה שהן אנסוהו וציוו לעכו"ם לכופו כשר:

אפילו אינו זן ומפרנס. כלומר דלא מיתכשרא בעכו"ם שלא ע"פ ישראל אף על פי שהוא כדין:

מתני' אמרה כן. ממתניתין נמי שמענו דמתכשר בעכו"ם על פי ישראל ודוקא בכה"ג שהישראל מצווין לעכו"ם לכופו דקתני ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאנו אומרים לך:

ר"י. מספקא ליה בהא דרבי חייה בר אשי ובעי מלפני ר' אבהו וכופין אם כופין להוציא בכה"ג:

ואדיין אית לי'. ועדיין את צריך למיבעי להאי בתמיה:

אם מפני ריח רע כופין. כדחשיב בפ' המדיר ואלו שכופין להוציא בעל פוליפוס כו' מפני חיי נפש לא כל שכן שכופין:

אתא רבי חזקיה. וקאמר בהדיא הכי משמיה דרבי יוחנן:

מתני' יצא שמה בעיר מקודשת. פנוי' שיצא עליה קול פלונית נתקדשה היום לפלוני ולא קול הברה בלבד אלא כגון שהיה נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום כדמפרש רבי יוחנן בגמ':

מגורשת ה"ז מגורשת. ארישא קאי האי איתתא שיצא עליה קול מקודשת וחיישינן ליה ואסרנוה לינשא כ"א לאותו האיש ואם חזר ויצא עליה קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קידושין ממנו הרי זו מגורשת ומותרת לכל שהרי קול שחששנו לו מתחלה שוברו עמו:

ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם הקול של קדושין או של גרושין אמתלא טעם שהוא שובר את כח הקול:

זרק לה קידושיה כו'. וה"ה הכי נמי איפכא:

גמ' נרות דולקין. לא קול בעלמא אלא שראו נרות דולקין ושיחות בני אדם משיחין פלונית נתקדשה היום:

והא תנינן יצא כו' מגורשת הרי זה מגורשת אית לך מימר. גבי גירושין נמי נירות דולקין בתמיה ולשמחה מה זו עושה אלא לאו דסיחת בני אדם לחוד סגי והכא נמי בקידושין בסיחות בני אדם משיחין סגי:

נבדקה שם. בדקוהו אחר הקינ ממי יצא ונמצא שיצא מפי נשים או קטנים בטל הקול:

לא התירו בה. אמתניתין קאי לא התירו לסמוך בקול בקידושין או בגירושין אלא עד מפי עד בלבד שיאמר אני שמעתי מפלוני ופלוני מפלוני ואותו פ' הלך לי למדינת הים וליתי' דלישיילי' ובכגון זה הוי קיל מעליא לסמוך עליו:

מתני' אפי' הקדיחה תבשילו. שרפתהו ע"י אור או ע"י מלח כמו אש קדחה באפי וטעמא דב"ה דרשו ערות דבר או ערוה או דבר כלומר שאר דבר סרחון שאינה ערוה:

אפי' מצא אחרת נאה ממנה. דדריש קרא אם לא תמצא חן של נוי בעיניו או אם מצא בה ערוה או דבר סרחון על כל אחד משלשה דברים הללו יכול לגרש והלכה כבית הלל:

גמ' והא תני. בברייתא לב"ש דאפי' יוצאת וראש' פרועה כו' וזהו דת יהודית כדקאמר פרק המדיר ובהא נמי אמרי דיכול לגרשה דדרשינן דבר המביא לידי ערוה ולא משני מידי:

מה מקיימין דבית שמאי. אבית הילל קאי מה מקיימין קרא דבית שמאי דהא כתיב ערות דבר ולדידהו לא הוי למיכתב אלא כי מצא בה דבר:

שלא תאמר. כלומר היינו טעמייהו דב"ה דאי לא הוי כתב אלא כי מצא בה דבר ה"א היוצא משום ערוה אסור משום דבר אחר מותרת כלומר אינה מותרת להנשא לאחר אלא היוצאת משום דבר אחר דקרא איירי בהכי אבל היוצאת משום ערוה אסורה להנשא הילכך כתב ערות דבר דדרשינן או ערוה או דבר:

קרייא מקשי על דב"ש. במתניתין דסברי משום ערוה קשיא למה לי קרא לא יוכל בעלה הראשון וגו' תיפוק ליה דבלאו הכי אסורה עליו דהרי יש עדים שזנתה ואסור להחזיר סוטתו:

אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת. כלומר להוסיף עוד לא תעשה עליו ולחייבו עליה בשני לאוין:

תהא בנדתה. כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה שלא תכחול עיניה ולא תפקוס שרק על פניה להתקשט:

משם ראיה. בתמיה אם את אומר כן תתגנה בעיניו ויבא לגרשה:

ואתייא דזקנים. דלא חיישי לגירושין כבית שמאי דסבירא להו אסור לגרשה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה:

ודרבי עקיבא כבית הלל. כלו' דדריש נמי כבית הלל או ערוה או דבר והילכך סבירא ליה במתניתין אפילו משום נוי שאם מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה ומכ"ש אם היא תתגנה בעיניו ולפיכך התירה אפילו בימי נדתה להתנאות ולהתקשט:

סליק פירקא וכולא מסכתא דגיטין בסייעתא דשמיא

אחר שהשלים גיטין תני נזיר. וכבר בארתי בס"ד בטעם החיבור שבין סוטה ליבמות וכתבתי שם הטעם דלא תני האי ש"ס סוטה ונזיר בהדדי כסידור ש"ס הבבלי משום דלא ס"ל כהא דאמרי' התם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אלא דקסבר דאינו רשאי להזיר עצמו אלא מחמת קלקול עבירה ממש ולא מחמת ראיית הסוטה בניוולה והילכך תני נזיר בתר גיטין דתנא אקרא קאי דמביא לעיל בסוף מכילתין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכדפי' התוס' בריש נזיר בד"ה מ"ט. ואכתי נשאר עלינו חובת הביאור במה שכתבתי שם דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל. וזהו למאי דקאמר לקמן בסוף הפרק וכן בריש נדרים דלכ"ע נזיר טהור נמי חוטא הוא ושמעון הצדיק נמי כר"ש ס"ל וכדמפרש טעמא מכיון שהוא תוהא נעשה קרבנותיו כחולין בעזרה והילכך ס"ל דאסור להזיר עצמו מחמת קלקול הספק לבד כ"א מחמת עבירה ודאי ובכה"ג לאו חוטא מקרי דדמיא להאי עובדא דהתם. אבל אין שיטת הבבלי כן דקאמר בנדרים דף ט' לשמעון הצדיק דס"ל נזיר טהור לאו חוטא מקרי דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור. ועיין בהל' ה' דלקמן בד"ה ואתייא דשמעון הצדיק כר"ש מ"ש שם בסייעתא דשמיא: