מתני' הורו כהן משיח. כהן גדול המשוח בשמן המשחה שהורה היתר לעצמו ועשה מעשה בעצמו. וכדמפרש לה במתני' דלקמן במה היתה הוראה ודוקא שוגג בהוראה ועשה מעשה בשוגג דאז מביא פר:

שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לציבור. דיליף בגמרא דכתיב לאשמת העם מלמד שהמשיח כעם ומה הוראת ב"ד לציבור אין חייבין אלא על העלם דבר בהוראה עם שגגת מעשה של הציבור כן נמי הוראת כהן משיח לעצמו לענין הפר שלו אלא דגבי הוראת ב"ד לציבור אם הורו הב"ד מזידין ועשו הקהל שוגגין אין כאן פר והוי שגגת מעשה לחודיה וחייבין כל אחד ואחד להביא קרבן יחיד כשבה או שעירה כדאמרינן בפרק דלעיל ואלו כהן משיח שעשה בשגגת מעשה בלא הוראה או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה הרי זה פטור מקרבן כלל דדרשינן מעם הארץ פרט למשיח שאינו מביא קרבן בשגגת מעשה:

גמ' נפש אם הכהן המשיח. כלומר בפרשת כהן משיח כתיב ברישא דקרא נפש כי תחטא בשגגה וכו' והדר כתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' פתח הכתוב בנפש דכל יחיד במשמע וסיים בכהן משיח ללמדך דהרי המשיח כיחיד לענין זה שאם עשה על פי הוראת ב"ד וכמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:

מה יחיד. אי ליחיד הקישו הכתוב אימא נמי דלענין זה ג"כ הוקש מה יחיד אם אכל בלא הורייה אלא בשגגת עצמו חייב בקרבן חטאת אף משיח יהא חייב בשגגת עצמו בלא הורייה:

ת"ל לאשמת העם. לענין זה הקישו הכתוב לאשמת העם מה העם אינן חייבין בפר אא"כ הורו ב"ד ועשו על פיהם אבל אם עשו בשגגת עצמן אין מביאין פר אף זה כהן משיח אינו חייב אא"כ הורה בהעלם דבר ואח"כ אכל בשגגת הוראתו:

אית תניי תני העם בית דין. כלומר איכא דמפרשי להעם דקרא דעל ב"ד קאמר והיינו דדריש לה דהקישו הכתוב למשיח כב"ד שאינן חייבין אא"כ הורו והאי תנא מפרש לה לסיומא דסיפא דברייתא דלקמיה כפשטה דאי מה העם והן הב"ד הורו הן ועשו אחרי' על פי הוראתן חייבין בפר אף כהן משיח נימא דאם הורה הוא ועשו אחרים ע"פ הוראתו דחייב הוא:

ת"ל. להכי איצטריך הכתוב לומר והקריב על חטאתו אשר חטא ללמדך שאינו מביא קרבן אלא על מה שחטא הוא ולא על מה שחטאו אחרים על ידו:

אית תניי תני העם ציבור. ואיכא תנא דמפרש להעם דקרא על צבור קאמר ודריש לה נמי לרישא דברייתא דלעיל מה העם אינן חייבין אא"כ הורו כלומר שהציבור אינן מביאין פר אא"כ הורו ב"ד והציבור שעשו על פיהם והכי מפרש לה נמי לסיומא דסיפא דברייתא ג"כ על הציבור ובענין זה דאי מה העם והיינו הציבור בהורו אחרים הב"ד ועשו הן חייבין אף כהן משיח יהא חייב בהורו אחרים ועשו הוא ע"פ הוראתן ת"ל אשר חטא על חטא בהוראת עצמו הוא מביא דוקא. ואין בין תנא קמא לתנא בתרי אלא דמר סבר דהב"ד הן המביאין פר דהוראה ומר סבר דהציבור הן מביאין פר בהוראה ומיהו בדרשת כהן משיח שוין הן:

והוא שיודע דוקא אם יודע לישא וליתן בהלכה דאם לא כן מה אנן אמרין וכי יש שוטים מורין. א"נ דלא כן וכו' דברי הש"ס הן על ר' יעקב דפשיטא הוא ומאי קמ"ל דכי יש שוטים מורין:

משיח שאכל בהוראת [ב"ד] פטור. כדמפרש טעמא לקמיה:

בהוראת משיח אחר. כגון כהן המשמש וכהן שעבר שעשה א' מהן ע"פ הוראת חבירו חייב:

בהוריית ב"ד פטור שאין הוריית אחרים אצל הורייתן כלום. צ"ל וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. כלומר שצריך שהוא יסמוך על הוראתו ולא על הוריות ב"ד שאין הוריית ב"ד נחשבה להוראה אצל המשיח או אצל כהן שעבר דכי הדדי נינהו בדין פר בהוראה:

בהוראת משיח אחר חייב והוא שהורה. הוא ג"כ כיוצא בו והסכים עמו בהוראתו:

מתני' הורו בפני עצמו ועשה בפני עצמו. כגון שהורו הב"ד והוא בתרי איסורי הב"ד באיסור אחד בפני עצמן והמשיח באיסור אחר בפני עצמו:

מתכפר לו. בפר שלו בפני עצמו ואינו מתכפר לו עם פר הציבור:

הורה עם הציבור. שהורו עם הב"ד בהוראה אחת ובאיסור אחד ועשה עם הציבור:

מתכפר לו עם. פר הציבור ואינו צריך להביא כפרתו דסד"א כי היכי דביה"כ אינו מתכפר עם הציבור דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו הכא נמי יהא צריך קרבן אחר קמ"ל דלא משום דכתיב על חטאתו אשר חטא בחטא המיוחד לו מביא קרבן בפני עצמו ובחטא שאינו מיוחד לו אינו מביא קרבן בפני עצמו:

שאין ב"ד חייבין וכו'. כלומר בכל חלוקי דינים אלו שוה כהן משיח בהוראתו כהוראת ב"ד לציבור:

ולא בע"ז וכו'. דגמר מעיני מעיני מה מעיני הנאמר בשאר עבירות עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. דכתיב ונעלם דבר ולא כל הגוף אף מעיני הנאמר בע"ז אין חייבין על עקירת כל הגוף כדאמרינן בפ' דלעיל:

גמ' הורו ב"ד והורה אחריהן והחליף. בהורה הוא והב"ד באיסור אחד מיירי וכגון שהורו ב"ד בחלב מן החלבים ואמרו חלב זה הוא מותר וחלב זה הוא אסור כי היכי דלא ליהוי עקירת כל הגוף כדאמרינן בפרק דלעיל דלא שיורו הב"ד חלב סתם מותר דהוי עקירת כל גוף האיסור אלא שיאמרו התורה נתנה רשות להורות ולומר שזה החלב אסור וזה החלב מותר והורה המשיח אחריהן והחליף מה שהורו להתיר הורה הוא לאסור ומה שהורו לאיסור הורה הוא להתיר:

פשיטא נעשית אצלו כעקירת גוף. כלומר אם עשה אח"כ ע"פ הוראתן והוראתו ואכל את שניהם בהא פשיטא לן דנעשית אצלו כעקירת הגוף בהוראה שלו שהתיר מה שנשאר בהוראת ב"ד לאיסור שהרי הוראת הבית דין כולן אינן נדחית מפני הוראתו שהחליף ואסר מה שהתירו ועדיין הוראתן קיימת במה שהתירו מקצת החלב וכשהורה הוא להתיר מקצת החלב האחר הוי כגמר להתיר כל איסור החלב ועקירת הגוף הויא ולא הויא הוראה כדתנן במתני' והא ודאי לאו עשה בפני עצמו בהוראת עצמו מיקרי כיון דבחדא איסורא הויא דלא מיקרי בפני עצמו אלא באיסורא אחרינא דוקא כדפרישית במתני':

אלא. הא הוא דאיבעיא לן אם הורה הוא תחילה להתיר מקצת החלב והורה בית דין אחרי כן והחליפו לאסור ההיתר ולהתיר האיסור מה שנשאר ע"פ הוראתו מהו מי אמרינן דאפילו כן נעשה אצלו כעקירת גוף דמחמת הוראתו בהיתר מקצת נגמר ההיתר בכל איסור החלב והויא עקירת הגוף:

או מאחר שהורה הוא תחילה. וכשחזרו והורו ב"ד אח"כ והחליפו לאסור מה שהתיר הוא ונדחה עכשיו הורייתו שהוא יחיד בשביל הורייתן של הב"ד ונמצא דהשתא הוריית ב"ד בקיום מקצת וביטול מקצת היא ואינה נעשית הוראתו אצלו כעקירת הגוף לפי שבטלה הורייתו בשביל הוריית הב"ד. ולא איפשיטא:

הורו ב"ד והורו אחריהן. השתא הבעיא היא בענין עשה בפני עצמו או ע"פ הוריית הב"ד וקאמר דהא פשיטא לן דאם הורו הב"ד והורה אחריהן כלומר שהוא ג"כ הורה והסכים עמהן ועשה על פי הוראתן:

פשיטא. בהא פשיטא לן דאם אכל בהוריית ב"ד שהוא פטור מכפרה שלו דהוראת בית דין והוראתו באיסור אחד דינו שאינו מביא קרבן בפני עצמו לעולם דאם הוראת ב"ד הויא הוראה לענין שהצבור מביאין פר כגון שהיה רוב הקהל א"כ מתכפר הוא עם הציבור שהרי לא סמך על הוראתו לבדה וכדין עשה עם הציבור הוא ואם אין הציבור מביאין פר כגון שהיו מיעוט הקהל וכיוצא בזה בענין שאין מביאין פר בהוראה אלא כל אחד ואחד מביא קרבן יחיד בזה המשיח פטור מקרבן כלל כדאמרינן בהלכה דלעיל:

אכל משחזרו ב"ד חייב. בעיא היא אם חזרו ב"ד בהן מהוראתן ואח"כ אכל אם חייב הוא בכפרתו דהוי כהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו או דילמא כיון דבאיסור זה גופי' הורו בית דין בתחילה להיתר הוי כעושה על פי הוראת בית דין ואין צריך להביא כפרתו:

ולא מתניתא היא. דהאי דינא נוכל לפשוט ממתני' דקתני הורה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו וטעמא דמפני שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו הא אם הורו ב"ד בתחילה אע"פ שחזרו בהן לאו הורה בפני עצמו בתחילה הוא ואינו מביא בפני עצמו:

אבל אם הורה עם הציבור וכו'. כלומר דדחי לה דאדמדייקת לה מרישא אימא סיפא. ובדפוס אצל הבבלי גריס בהדיא מה שחכר כאן. א"ר מנא דשלחת קודמין היא ואמור דבתרה הורה עם הציבור וכו'. כלומר דעד דמשלחת לדייק מן הקודם והיינו הרישא אמור לדייק מן הסיפא דטעמא מפני שהורה עם הציבור ועשה עם הציבור שלא חזרו בהן הבית דין אבל אם חזרו בהן הב"ד והוא עשה א"כ הורה בפני עצמו וצריך להביא בפני עצמו א"נ של כת קודמין י היא ודוגמתו בפכ"ה דכלים:

מתנ' אין חייבין. ב"ד שהורו לציבור על אחת מכל המצות אין חייבין פר העלם דבר של ציבור אלא על העלם דבר שישגו בהוראה ונעלם מהם:

עם שגג' המעשה. ששגגו רוב הציבור ועשו מעשה על פיהם דכתיב ישגו ונעלם דבר ועשו הקהל העלם דבר עם שגגת מעשה:

וכן המשיח. אינו חייב קרבן אלא עד שיעלם ממנו הדין ויעשה הוא בעצמו בשוגג על פי הוראתו כדאמרי' לעיל דכתיב בי' לאשמת העם ללמד שהמשיח כעם:

ולא בע"ז. אם ב"ד שגגו בהוראה בע"ז אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כדפרישי' במתני' דלעיל דילפי' ע"ז משאר מצות בג"ש מעיני מעיני:

מתני' אין חייבין אלא על. הוראת דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת שכל הכריתות שבתורה הן ל"ו ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת חוץ מפסח ומילה ומגדף שאין בהן קרבן כלל פסח ומילה אע"פ שיש בזדונו כרת אין מביאין על שגגתן חטאת מפני שהן מצות עשה ובחטאת כתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והמגדף מפני שאין בו מעשה וכתיב בחטאת לעושה בשגגה וטומאת מקדש וקדשיו נמי יש בהן קרבן בשגגתן והוא קרבן עולה ויורד אבל לא חטאת קבועה וכל הנך אין מביאין חטאת עליהן בהוראה ולא המשיח נמצא כל המצות שבית דין וכהן משיח חייבין בקרבן שלשים ואחד מצות הן שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה:

גמ' מתניתא דר"מ או דייק ר' מאיר. בעיא היא כלומר אם מפרשינן להמתני' אין חייבין דעל ב"ד קאי ור"מ היא דס"ל ב"ד הן המביאין פר העלם דבר משלהן וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל דקתני בהדיא אין ב"ד חייבין וכו' או דילמא תנא אחרינא הוא והיינו ר"ש דאית ליה בפרק דלעיל ב"ד חייבין בפני עצמן והציבור בפני עצמן והיינו דייק ר"מ ואיהו ר"ש דמדייק על דר"מ לקמן. א"נ דלאו כר"מ גופיה הוא אלא מתני' דהכא דייקא היא כהאי דר"מ בחדא דגם ב"ד חייבין ומפרשינן אין חייבין על הב"ד ועל הציבור וכר"ש. והיינו הך:

אמר ר' יוסי ר"מ. היא דהוא אומר חובת ב"ד גרידא היא ולא על הציבור וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל:

אמר ר' מנא כר"מ. אברייתא דלקמיה תני תמן קאי וכדגרסינן לעיל סוף הפרק:

אמר להן ר' מאיר. האי אמר להן לר"ש קאמר דפליג עם ר"מ בחדא וס"ל דב"ד מביאין פר וכן הציבור מביאין וקא"ל ר"מ אי אתה מודה דב"ד שמביאין פר על הציבור הוא דמביאין שהרי הן שעשו המעשה ואם לאחרים הוא פוטר לכ"ש על עצמו וא"כ באותו הפר שמביאין על הציבור יתכפרו גם הם עמהן א"נ איפכא נמי שייך הפירכא לדידך דס"ל הציבור מביאין פר ומסתברא דהן על שגגת הוראת ב"ד הוא דמביאין דהן הן ששגגו והציבור על פיהם הוא דעשו ואם לאחרים הוא פוטר לכ"ש על עצמו ואם כן יתכפרו גם הציבור עמהן ואמאי מביאין ב"ד פר בפני עצמן:

אמרו לו. ר"ש היא שהשיב לר"מ יפטור לאחרים שיש לו במה לתלות כלומר היינו טעמא דס"ל דאין ב"ד מתכפרין בשל ציבור דאינן שוה בכפרתן דאם יפטור לאחרים והן הציבור יש להן במה לתלות שהרי הם תלוי בב"ד ועשו ע"פ הוראתן ואל יפטרו לעצמן באותו הפר שכפרתן חמורה היא שאין להם במה לתלות והן הן ששגגו בהוראה. וכן שייך נמי התשובה לפי לשון השני שפירשתי בפירכת ר"מ דכך השיב לו א"א שיתכפרו הציבור והב"ד בפר אחד דאם הפר פוטר לאחרים והן הב"ד שיש להן במה לתלות כלומ' המעשה שהרי הן לא עשו גוף המעשה אלא הציבור שעשו ואין כפרתן חמורה כל כך תאמר בציבור שאין להם לתלות גוף המעשה באחר והלכך שניהם צריך שיביאו הב"ד לעצמן והציבור לעצמן:

מה כרבי. על סיפא דמתני' קאי דקתני ולא בע"ז וכו' ואלו משיח לא קתני ואם מתני' כרבי אתיא דפליגי לקמן בהא. וה"ג דרבי אמר משיח בשגגת מעשה הוא וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. דרבי ס"ל דבע"ז אין צריך משיח בהעלם דבר אלא בשגגת מעשה לחודיה חייב בקרבן והלכך לא קתני בהא וכן המשיח דאין כרבנן הא סברי בהעלם דבר בעינן גם למשיח בע"ז:

אמר ר' הונא על רבני נצרכה. דלא היא דמתני' אליבא דרבנן נצרכה כדמפרש לה לקמן:

שלא תאמר משיח וע"ז וכו'. השתא מייתי פלוגתייהו וכלומר דלא תימא לפרש המתני' כרבי כדשמעינן להו דמשיח בע"ז פליגי ר' סבר בשגגת מעשה לחודיה חייב ורבנן אמרין דצריך ג"כ העלם דבר כמו בשאר מצות:

אמר מה לקל מה. כלומר ר' הונא שהשיב לר' ירמיה דבעא מה. אם מתני' כרבי והשיב לו ג"כ בלשון מה כמו שהוא אמר בקול מה ובתמיה. ובדפוס אצל הבבלי גריס א"ל ולמה:

בגין דלא תנינן משיח. כלומר מה קשיא לך דדייקת מתני' כרבי אם בגין דלא תנינן בסיפא גבי ע"ז וכן המשיח בהדיא אי משום הא לא קשיא:

והא קדמייתא. במתני' דלעיל דקתני' בסיפא ולא בע"ז עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דנמי לא תנינן וכן המשיח ואפ"ה לא מספקא לך בזה דגם המשיח בכלל דהא לא אשכחן פלוגתא בהא וכ"ע ס"ל דגם במשיח הדין כן והכא נמי אע"ג דלא תנינן משיח בהדיא משיח ג"כ בכלל וע"ז ג"כ במשיח העלם דבר ושגגת מעשה בעי וכרבנן:

מתני' אין חייבין. ב"ד שהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מביאין קרבן ציבור עליהן:

גמ' מצות ה'. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות ה' הייתי אומר אף אוכלי שקצים ורמשים במשמע כלומר אפי' הורו באחת מן המצות שאין בהן כרת במשמע:

ונאמר להלן. בע"ז והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה:

או. אי דילפת לה מע"ז נימא מה מעיני שנאמר שם דבר שיש בו מיתת ב"ד היא דע"ז יש בה מיתת ב"ד בעדים ובהתראה אף מעיני שנאמר כאן עד שיורו בדבר שיש בו מיתת ב"ד אם עושה במזיד:

ה"ג כמו שהוא ביבמות פ' החולץ בסופו. אמר ר' יוסי בר' חנינה מקום שיצאת ע"ז ללמד על מחוייבין כריתות לא יצא עמה אלא כרת בלבד אבל מיתה ממקום אחר באת. כלומר דע"ז הכתובה שם בפרשה ולמדין ממנה לכל המצות שהן מחויבין כריתות דדוקא בהן מחוייבין קרבן בהוראה לא נמצא בפרשה זו אלא כרת בלבד דכתיב הכרת תכרת הנפש אבל מיתה בע"ז לא נרמזת שם בפרשה אלא במקום אחר היא כתובה והלכך על חייבי כריתות הוא דנלמד מע"ז שחייבין קרבן ולא על מחוייבי מיתות ב"ד דוקא. והא דכתוב בספרים כאן א"ר יוסי בר' חנינה וכו' יצאת אשת אב ללמד על הממזר בטעות הובא כאן דלא שייך הכא אלא התם ביבמות הוא דשייך ולעיל מהאי ברייתא כדגריס שם:

רבי אומר עליה עליה. הוא דילפינן בג"ש נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן גבי אחות אשה לגלות ערותה עליה:

ולמה לא דרש רבי מעיני מעיני. חסר כאן ובדפוס אצל הבבלי הגי' יותר מתוקנת וגריס הכא. אמר ר' זעירא אם דרש רבי מעיני מעיני מה מעיני שנאמר להלן משיח בשגגת המעשה הוא אף מעיני שנאמר כאן בשגגת מעשה הוא לפום כן לא דריש רבי מעיני מעיני. כלומר היינו טעמא דרבי דלית ליה האי ג"ש מעיני מעיני דאי דרשינן להאי ג"ש א"כ כמו משיח בע"ז ס"ל לרבי לעיל דבשגגת מעשה לחודיה בלא העלם דבר בהורייה חייב הוא ה"נ הוה ילפינן גם בשאר מצות דמשיח בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב דאף על גב דבמשיח לא כתיב מעיני הכי הוה אמרינן דמה שגגת הוראה בע"ז מוצא ממנה המשיח דבשגגת מעשה הוא דחייב אף שגגת הוראה האמורה בשאר מצות מוצא ממנה המשיח לפום כן לא מצי לרבי לדרוש ג"ש מעיני מעיני:

אמר ר' יוסי אין ידרוש וכו'. ר' יוסי אמר דהיינו טעמא דלא דריש רבי הג"ש דמעיני משום דקשיא ליה אי מע"ז ילפינן ליגמר נמי דבהוראה בדבר שיש בו מיתת בית דין בעינן כקושיין לעיל ולית ליה לר' האי שינויא דר' יוסי בר' חנינא עלה דהא סוף סוף מיתת בית דין איתא בע"ז ואף דלא כתיבה בהאי פרשה:

ולית ליה סופיה דרבי מידרוש מעיני מעיני. ופריך הש"ס והא ע"כ דסוף סוף צריכא ליה לרבי למידרש האי ג"ש:

דלא כן מנן ליה היחיד והנשיא והמשיח. דאי לית ליה האי ג"ש א"כ מנין לו גבי הע"ז בקרבן היחיד וכן בנשיא וכן משיח שאין חייבין בקרבן אלא בדבר שזדונו כרת דהכי תנינן לה בברייתא מתוך שיצאת ע"ז לידון בעצמה יכול יהו חייבין אפי' על דבר שאין זדונו כרת כגון המגפף והמנשק דלית בהו כרת. נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכלומר דגבי העלם דבר דשאר מצות כבר נפקא לן בג"ש דעליה דדוקא בדבר שזדונו כרת וילפינן ע"ז מהתם בג"ש:

לא מעיני מעיני. הוא דילפינן לה וא"כ לרבי דיליף ג"ש דעליה ע"כ איצטריך ליה נמי ג"ש דמעיני ואמאי קאמרת דרבי לא דריש ליה כלל לג"ש דמעיני:

והכא גריס לה בדפוס אצל הבבלי להא דר' חנניא דלקמיה. א"ר חנניא דלא כן מנן ליה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מצות לא מעיני עיני דלא כן מנן ליה הוריית ב"ד גדול הוריית ב"ד קטן לא מעיני מעיני. כלומר דר' חנניא מקשה ג"כ על הא דקאמר דלית ליה לרבי כלל לג"ש דמעיני אם כן מנין לו בע"ז דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דבשאר מצות הוא דכתיב ונעלם דבר ודרשינן דבר ולא כל הגוף ובע"ז ע"כ דמג"ש מעיני מעיני הוא דילפינן לה וכן מנין לו לרבי גבי ע"ז באיזה הוראת ב"ד הוא דמשתעי קרא אם בהוראת ב"ד גדול דוקא או אפי' בהוראת ב"ד קטן דהא דילפינן דהוראת ב"ד הגדול דוקא מואם כל עדת ישראל ישגו הכתוב בשאר המצות נפקא לן ואם לא יליף ג"ש דמעיני מנן ליה בע"ז ללמד להוראת בית דין גדול דוקא:

דלא כן מנן ליה הוריית ב"ד קטן לא מעיני מעיני. הכתוב כאן ט"ס הוא ויתור דברים הן וגירסת הדפוס אצל הבבלי הוא נכונה:

אמר ר' חנניא קומיה ר' מנא ולית סופיה דרבי למידרש מעיני מעיני. כלומר שחזר והקשה אותה הקושיא דהיאך מתרצינן לה אליבא דרבי הא ע"כ דבעי למיתי לג"ש דמעיני מעיני:

אמר ליה מה את בעי מרבי דרבי כדעתיה וכו'. כלומר ומה את מקשי אליבא דרבי בשאר הדינים דלא שמעינן מיניה בהדיא אפשר דבאמת פליג רבי ולא סבירא ליה הכי בע"ז ומיהו הא על כרחך שמעינן מיניה בהדיא דאמר לעיל משיח בע"ז בשגגת מעשה לחודיה הוא דמיחייב ולא בעי' העלם דבר בהוראה וא"כ שמעת מינה דעל כרחין לומר דרבי לית ליה ג"ש מעיני מעיני כדאמרן לעיל:

ואין כתיב זדון שגגה ליחיד אלא בב"ד בלבד. כצ"ל וכן הוא בדפוס שם. וטעמיה דרבי מסיק ואזיל כלומר דזדון שגגה קרי ליה להעלם דבר דעל ידי ששגו בהוראה עשה במתכוון החטא על פי הוראתן אלא ששגג בזה שמצוה לשמוע דברי חכמים כדאמרינן בפרק דלעיל וזהו זדון שגגה אע"פ שהוא זדון אצלו שיודע שאסור מ"מ שגגה היא שסובר מותר לעשות על פי הוראתן ואין כתוב זה אלא בב"ד בלבד כלומר בפרשה דאיירי בהוראת ב"ד והלכך לא יליף לה רבי לע"ז וסבר דלעולם בשגגת מעשה לחודיה חייבין עליה ואפילו משיח ולית ליה לדרשא דמעיני מעיני:

אותו מיעט קרבנו. ברייתא היא בת"כ בפרשת כהן משיח. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד ודריש אותו למעט קרבנו למצות יחידית שלא ינתן מדמו על מזבח הזהב. מצוה יחידית קרי לה לע"ז דיצאת מן הכלל וכתובה למצוה בפני עצמה לקרבנה בפ' שלח לך דאינו מביא מדמו אל אהל מועד אלא מדם הפר שמביא על שאר מצות ולא מדם השעירה מה שמביא על ע"ז. ומפרש לה השתא אליבא דמאן אתיא האי ברייתא:

מה כרבי. במה תפרש דהאי ברייתא וכמאן אם כרבי דוקא אתיא דאיהו ס"ל משיח בע"ז בשגגת מעשה לחוד הוא דמיחייב משום דלא דריש ליה ג"ש דמעיני מעיני והלכך נמי לא ס"ל למילף גבי קרבן ע"ז דמשיח לענין דמו להכנס לפנים מקרבנו בשאר מצות כי היכי דלא יליף לה לענין העלם דבר משאר מצות:

ואין כרבנן בהעלם דבר הוא. דאי תימא כרבנן הא אינהו סברי במשיח בע"ז נמי בהעלם דבר בעי כמו בשאר מצות דסבירא להו הג"ש דמעיני וא"כ ליליף נמי לענין הכנסת דמו לפנים כמו בשאר מצות:

א"ר הונא. דלא היא אלא על דרבנן נצרכה דהא לרבי דלית ליה ג"ש דמעיני לא איצטריך אותו למעט דמהיכי תיתי הוה ילפינן קרבן משיח בע"ז מקרבנו בשאר מצות וכי איצטרי' לרבנן הוא דאיצטריך:

שלא תאמר וכו'. כלומר לרבנן דמקשו בשאר דינים קרבן ע"ז שלו לקרבנו בשאר מצות הייתי אומר דהואיל וקרבן ע"ז על חטא כרת הוא בא יכנס דמו אפי' לפני לפנים לפום כן איצטריך אותו למעט שלא יכנס מדם קרבן ע"ז שלו לפנים מגזירת הכתוב ולא אתיא האי ברייתא אלא אליבא דרבנן:

עשה שבמקדש. כגון שנטמא במקדש שמצוה לו לצאת בקצרה ואם שהה אז יצא בארוכה חייב כרת וב"ד שהורו לו לצאת בארוכה אין מביאין פר בהוראה לפי שאין על שגגה זו חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד:

ולא תעשה שבמקדש. שלא ליכנם למקדש בטומאה:

ואין מביאין אשם תלוי וכו'. שכל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי וטומאת מקדש הואיל ואין בשגגתו חטאת קבועה אין מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי:

על עשה ועל לא תעשה שבנדה. עשה שבנדה כדמפרש ואזיל פרוש מן הנדה כגון שהיה משמש עם הטהורה ואמרו לו נטמאתי עתה בשעת תשמיש שמצוה עליו לפרוש אבל לא יפרוש מיד לפי שהיציאה הנאה היא לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע וממתין עד שימות האבר ופורש בלא קושי וזהו עשה שבנדה ואם שגגו בית דין בהוראה זו והורו שיפרוש מיד חייבין פר העלם דבר לפי שהיחיד חייב על שגגתו חטאת קבועה:

גמ' כהנא אמר איפשר וכו'. ובפרק ידיעות הטומאה הלכה ד' גרסינן אי אפשר ויש לפרש לדהכא דבלשון תמיה קאמר ועל דאין מביאין אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש קאי דבעי לפרושי טעמא משום דחיוב טומאת מקדש וקדשיו אינו אלא בידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומכיון דבאשם תלוי שבא על הספק אי אפשר שיהא לו ידיעה בסוף לפיכך אין מביאין. והאי טעמא לא קאי דהא איכא למיפרך דאם אין לו ידיעה בסוף נהי דקרבן עולה ויורד לא מצי מייתי אשם תלוי מיהת לייתי ולקמן מסיק לטעמא:

ויהא כן במורים. אמאי ב"ד המורים וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מתחייבין על הוראתן כמו בשאר עבירות:

אנן בעי נכנסין. אכתי לא ידעינן טעמא דמתני' בנכנסין עצמן בהא דאין מביאין אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו דטעמא דכהנא ליתא וכדפרישית ואת מייתי לן מורים למבעי טעמא בדין המורים:

מאי כדון. השתא מאי טעמא דמתני':

מצות מצות. ילפינן בג"ש דבחטאת יחיד כתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' וגו' וכתיב באשם תלוי מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע וגו' מה מצות שנאמר להלן בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שאם נודע לו מביא חטאת קבועה לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהן בעולה ויורד והשתא האי טעמא גופיה בב"ד המורים נמי כן דכתיב בהו ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' וילפינן מצות מצות מהתם מה להלן בקבוע אף כאן אינן חייבין אלא דבר שיש בשגגתו חטאת קבועה:

ואין חייבין על כל מצות עשה שבתורה. בתמי' ומאי שנא דנקט הכא אבל חייבין על עשה שבנדה:

לא אתינן מיתני. התנא לא נקט הכא נידה אלא משום דמילתא דמיא למילתא נינהו דבתרווייהו שייכא ארוכה וקצרה כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כדפרישית במתני':

איזו היא קצרה שלו. כלומר דהא קאמרת דדמייא לטומאת מקדש הא איפכא הוי דהתם בארוכה חייב והכא בקצרה חייב אם פירש מיד ואיזו קצרה שלו כאן שיפטור:

יצן. היינו נמי קצרה שיראה שיהא ניצון מיד בכל מה דאפשר לו ואח"כ יפרוש:

איזוהי מצות עשה שבנידה. כלומר היכא רמיזא מצות עשה זו:

והזהרתם את בני ישראל בטומאתם. בשעת שהן בטומאתם כגון שנטמאת עתה תזהירו אותם במצות עשה זו שאל יפרוש ממנה עד שיהא ניצון ולא בקושי:

בעא כיפה מיזרוק בתריה. רצה לזרוק אחריו כיפה של אבנים דקסבר דשאל לו כפשוטו ואם אתה שואלני דבר שתינוקת של בית רבן אומרין בכל יום אתמהא:

לא צריכה לי הדא. כמה שאתה סבור ולית צריכה ומספקא לי אלא כהדא דתנן במתני' היה משמש וכו' מהו שיהא חייב כלומר מנין הוא מוזהר על זה שיהא חייב אם פירש מיד:

א"ל. אס לדבר הזה אתה שואל אנא ואת צריכא לן ללמוד נצא לחוץ ואולי נלמד לשמוע טעמו של דבר:

ושמעון קליה דתנייא. שמעו לקול תנא אחד ששנה כהאי ברייתא דחזקיה דלקמיה:

ותהי נדתה עליו. דריש דנדתה עליו אפי' נהייתה עכשיו בשעת תשמיש ופירשה שפירש ממנה מיד עליו נדת' חייב עליה כשוכב בתחילה עם הנדה שהית' כבר:

יצן. יראה שיהא ניצון ואח"כ יפרוש:

לא היצן שלא היה יכול להיות ניצון מהר ומה תקנתו לזה:

קורא אני עליו וכו'. כלומר אין לו תקנה אחרת אלא שימתין מלפרוש עד שימות האבר מאליו:

קריבה. מלשון פרישה היא לפעמים כהדא דמצינו בכתוב האומרים קרב אליך וגו' שתפרוש לעצמך ואל תגע בי כי סבור אתה שאני קדשתיך וטמאתיך מלשון לא יהי' קדש בבני ישראל:

יהא רואה את החרב כאלו מחתכת בבשרו. באבר שלו וכל עמו כלומר ובכל הגוף שלו עמו ואז יהא ניצון מיד:

בכותל. אפי' בכותל אם ינעוץ ראשי אצבעותיו בכח ויסיח דעתו מדבר אחר מיד יהא ניצון וימות האבר:

נמתחה הקשת. כמ"ד לעשות צרכיו נכנס וחזרה כדלקמיה:

ויפוזו. לשון יציאת הפיזור וחילוק דרך זרועי ידיו:

מידי אביר יעקב. היתה לו זה שראה איקונין שלו:

משם רועה אבן ישראל אבן הרומז על רחל שהוא אבן ישראל שאף איקונין וזכות שלה גרם לו להנצל מן החטא:

מתני' אין חייבין על שמיעת הקול. שהשביעו חבירו אם יודע לו עדות ולא העיד לו כדכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו':

ועל ביטוי שפתים. שבועה שלא אוכל ואכל או שאוכל ולא אכל וכן אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

ועל טומאת מקדש וקדשיו. הנכנס למקדש בטומאה או שאכל קדש אם שגגו בהוראה באחת מכל אלו אין חייבין בקרבן לפי שאין היחידים חייבים על שגגתן חטאת קבועה:

והנשיא כיוצא בהם. מלך ששגג באחד מכל אלו אינו מביא שעיר ופטור משום קרבן דברי ר' יוסי הגלילי וטעמיה משום דכתיב בכל אלו ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו מי שבא לידי עניות ועשירות יצא מלך שאין בא לידי עניות וכן ס"ל במשיח ומשום האי טעמא דאינו בא לידי עניות דכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:

ר' עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן. דכתיב בנשיא וכפר עליו הכהן מחטאתו ובקרבן עולה ויורד האמור בכל אלו כתיב גם כן וכפר עליו הכהן מחטאתו ללמדך שהנשיא חייב בהן. ובמשיח סבירא ליה לר' עקיבא נמי כרבי יוסי הגלילי דפטור בהן ומטעמא דכתיב ביה זה קרבן אהרן ובניו וגו' עשירית האיפה זה מיעוט הוא לומר עשירית האיפה של מנחת חביתין הוא בא חובה לכהן משיח ואין עשירית האיפה האמורה במקום אחר חובה לכהן משיח וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה מיעטו נמי משתי תורים ומכל קרבן האמור בענין דכתיב בסוף אותה הפרשה וכפר עליו הכהן על על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה המתכפר באחת מאלה מתכפר בכולן ושאין מתכפר באחת מאלה אין מתכפר בכולן:

גמ' טעמא דרבי יוסי הגלילי. דהנשיא וכן המשיח פטור מכל אלו:

ואם דל הוא. האי קרא במצורע כתיב וצ"ל ואם לא תגיע ידו וגו':

את שהוא חייב על כולן וכו'. וכיון דלא שייך גביה דלות אינו מתחייב בכולן:

מעתה לא יטמא. נשיא ומשיח בצרעת דהא אינו ראוי לבא בקלות וכו' ובמצורע כתיב גביה ואם דל הוא ואין ידו משגת והא לא שייכא גבייהו:

רב הושעיה בעי. על הא דקאמר את שהוא חייב על כולן הוא דחייב על מקצתן מעתה אשה לא תהא חייבת על ביאת המקדש דהא אינה חייבת בשמיעת הקול דלא שייכא עדות גבה ואינה מתחייבת בכולן הויא:

אין האשה מביאה. בתמיה מסקנת הקושיא היא וכי לא מצינו שהאשה מביאה על ביאת המקדש דהא מוזהרת עליה דכתיב אל המקדש לא תבא:

טעמא דרבי עקיבה. דסבירא ליה נמי דמשיח פטור בהן דכתיב זה קרבן אהרן ובניו וכו' כדפרישית במתני':

ואינו מביא נדבה. כלומר וכי מיעטו הכתוב ממנחת נדבה אלא דזה הוא חובה עליו ואמאי לא נימא נמי דהכי קאמר זה הוא חובה לו בכל יום ויום אבל עשירית האיפה האמורה במקום אחר פעמים שהוא מביא לנדבה:

א"ל אין. כלומר אין הכי נמי דודאי חובה אינו מביא במקום אחר הא נדבה הוא מביא ואנן הכי קאמרינן דאינו מביא לחובה לעשירית האיפה האמורה במקום אחר:

כיני מתני'. כן צריך לגרוס במתני' אליבא דרבי עקיבא שהמלך לא מעיד ולא מעידין אותו ולפיכך הוא דלא שייך בשמיעת קול וזהו עיקר הטעם והא דקתני לא דן וכו' אגב גררה נסבה:

מתני' כל מצות שבתורה שחייבין על זדונה כרת. כדילפינן לעיל בהלכה ד' דדוקא בדבר שזדונו כרת מביא בשגגתו חטאת:

כשבה ושעירה. או כשבה או שעירה כדכתיב בויקרא בחטאת יחיד:

והנשיא שעיר. זכר לחטאת כדכתיב שם:

ומשיח ובית דין מביאין פר. פר בהוראה שאינן חייבין אלא על העלם דבר בהוראה עם שגגת מעשה כדאמרינן לעיל בהלכה ג':

ובע"ז היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה. דכתיב בקרבן ע"ז האמור בפרשת שלח לך ואם נפש אחת וגו' תורה אחת יהיה לכם השוה את כל נפש לקרבן זה:

ובית דין פר ושעיר. כדכתיב שם והי' אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו' וכדילפינן לעיל מעיני מעיני דבבית דין הכתוב מדבר:

אשם תלוי. עבירות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלהן אשם תלוי כגון שני זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל את אחד מהן ואינו יודע איזו מהן אכל:

היחיד והנשיא חייבין. לפי שאין חטא הנשיא תלוי בהוראתו אלא בשגגת מעשה לבד והרי הוא כשאר היחידים בזה וחייב באשם תלוי על לא הודע לו:

ומשיח ובית דין פטורין. דאין בהן אשם תלוי לפי שאין חייבין בקרבן אלא א"כ נעשה על ידי ששגו בהוראה ואם נסתפק להם אם שגו בהוראה או לא אין אשם תלוי בא על זה שאינו בא אלא על ספק החטא וכדאמרינן בסוף פרק דלעיל דדרשינן מונודעה החטאת האמור בקרבן ציבור שאין חייבין בשום קרבן אלא א"כ עד שנתוודע החטאת ומשיח הוקשה להן דכתיב לאשמת העם הרי הוא כעם:

אשם ודאי. והן חמשה אשמות שבאין על הודאי אשם מעילות אשם גזילות אשם נזיר אשם מצורע אשם שפחה חרופה:

היחיד והנשיא והמשיח חייבין. שכל אלו מעשה יחיד הן לא שנא הדיוט ולא שנא הנשיא ומשיח:

ובית דין פטורין. שאין להוראת ב"ד עסק בהן לפי שאין חייבין בהוראתן אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והילכך אין אשם בהוראת בית דין:

על שמיעת הקול וכו' ב"ד פטורין. לפי שאין חייבין בהוראה אלא על שיש בשגגתו חטאת קבועה כדתנן לעיל ואלו בקרבן עולה ויורד הן:

והיחיד והנשיא והמשיח. חייבין בכל אלו וכדמפרש לקמן שהן מביאין קרבן עולה ויורד:

אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר' שמעון. וטעמיה דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל יצא כ"ג שאין חטאו שוה לקהל שכל אחד מן הקהל הנכנס למקדש שוגג או עבר עבירה בשוגג חייב על שגגת מעשה בלבד וכהן משיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כדתנן לעיל. ואין הלכה כר"ש אלא כ"ג מביא קרבן עולה ויורד אף על טומאת מקדש וקדשיו:

ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד. האי קאי את"ק ואדר"ש לת"ק קאמר דהנשיא והמשיח שוין ליחיד בכל אלו וקרבן עולה ויורד מביאין כמו ההדיוט ולר"ש דפליג בכהן משיח בטומאת מקדש וקדשיו וכן נמי פליג בנשיא בשמיעת הקול כדאמר התם בגמרא וכן הכא. ולדידיה אין הנשיא חייב מאלו הג' אלא בביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו והמשיח בביטוי שפתים ושמיעת הקול ומה הן מביאין בקרבן עולה ויורד כמו ההדיוט:

ר' אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר. אמרינן בגמרא דר"א לא פליג אלא על טומאת מקדש וקדשיו לפי שחייבין על זדונה כרת והילכך ס"ל בשעיר כדרך שהנשיא מביא על שאר עבירות שחייבין על זדונן כרת ואין הלכה כר"א דכיון דאין חייבין על שגגת מקדש וקדשיו חטאת קבועה אין הנשיא מביא אלא כדרך שהיחיד מביא:

גמ' נפש לרבות הנשיא. אדין אשם תלוי קמהדר דכתיב ביה ואם נפש כי תחטא וגו'. ולא ידע ואשם נפש לרבות הנשיא לאשם תלוי:

ירבה המשיח. אמאי לא מרבינן נמי להמשיח באשם תלוי:

בחטאה בשגגה. כלומר באשם תלוי כתיב וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג וגו' דמיירי בחטא שהוא תלוי בשוגג כדמפרש ואזיל את שהוא בשגגת מעשה שמתחייב בשגגת מעשה בלבד יצא משיח שאינו בשגגת מעשה בלבד אלא דוקא אם העלם דבר בהוראה:

וכרבי דהוא אמר משיח בשגגת מעשה הוא. מתחייב בע"ז אפי' בלא העלם דבר כדאמר לעיל בהלכ' ג' בגמרא אליביה הכי הוא דמתרצינן את שהוא וכו' יצא משיח שאינו בשגגת מעשה לבד בכל הדברים דבשאר עבירות אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה:

נפש לרבות הנשיא והמשיח. נפש האמור באשם ודאי כדכ' באשם מעילות נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' לרבות את שניהם הנשיא והמשיח שחייבין באשם ודאי:

הכא את אמר. באשם תלוי לרבות הנשיא בלבד והכא באשם ודאי את אמר לרבות גם משיח והא באשם ודאי ג"כ וחטאה בשגגה כתיב ביה ונדרוש נמי למעוטי המשיח כדדרשת באשם תלוי ומשני כחטאת כאשם כתיב בתורת האשם בפ' צו ומקשינן אשם לחטאת לומר את שהוא חייב בחטאת חייב באשם והיינו באשם ודאי דאיתקש לגמרי לחטאת מה חטאת מכפרת וממרקת החטא לגמרי אף אשם ודאי מכפר וממרק יצא אשם תלוי שהוא מכפר ומשייר שאינו מכפר לגמרי אלא להגין מן היסורין וכשיוודע לו אח"כ מביא חטאת והלכך לא מרבינן ליה מהיקישא דכחטאת כאשם את שהוא מחויב. חטאת מביא אשם תלוי וממעטינן למשיח לפי שאינו בשגגת מעשה:

כיני מתניתא. כן צריך לשנות במתני' אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל דאף ת"ק לא אמר והמשיח אלא בשמיעת קול וביטוי שפתים ודברי ר"ש על שמיעת קול קאי והכי תנינן והנשיא על שמיעת קול אינו חייב דברי ר' שמעון:

אמר ר' יוחנן. מה טעם דהכל מודים שאין כ"ג חייב בטומאת מקדש וקדשיו דכתיב מן המקדש לא יצא ולא יחלל ואם לא יצא ודאי לא יחלל והלכך דרשינן הכי ועל כל נפשות מת לא יבא וגו' ומן המקדש לא יצא שלא יצא לטמא עצמו והאי לא יחלל ה"ק ואם יצא וטמא עצמו לא יחלל הוא אם נכנס בשוגג אל המקדש שאינו מתחייב בטומאת מקדש:

ר' בון בר כהנא מקשי. על האי דרשה אלא מעתה הא דכתיב אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח וגו' ולא יחלל זרעו. בעמיו הכי נמי דדרשת הכי הא אם לקח אינו מחלל בתמיה מי גרע מכהן הדיוט שמחלל זרעו באיסור לאו אלא ע"כ דקרא אתי לעבור עליה בלא יקח ולא יחלל וה"נ בקרא דמן המקדש לא יצא ולא יחלל:

מאי כדון. השתא מ"ט דאין כ"ג חייב בטומאת מקדש וקדשיו:

ונכרתה וגו'. גבי טומאת מקדש כתיב. את שקרבנו שוה לקהל יצא כהן משיח שאין קרבנו שוה שהוא מתכפר בפר על חטאו וכל אחד מן הקהל מתכפרין בכשבה או שעירה:

התיבון הרי נשיא. ג"כ אינו שוה לקהל דקרבנו שעיר הוא:

שוה ביום הכיפורים. לכל הקהל שמתכפרין בכפרה אחת לאפוקי כהן משיח שמתכפר בפר שלו ביה"כ:

הרי אחיו הכהנים. ג"כ לא שוו לכפרת הקהל ביה"כ דהם נמי מתכפרין בפרו של כ"ג:

שוו בשאר ימות השנה. לקהל דמביאין על חטאן כשבה או שעירה כאחד מן הקהל לאפוקי כהן משיח דאינו שוה להן לא בשאר ימות השנה ולא ביה"כ:

ר' יודן בר שלום. משני להקושיא הרי נשיא דמיהת שוין הן הנשיא והקהל במתן דמים בחוץ דכל אחד מן הקהל המביא חטאתו אין דמה נכנס לפנים כדין פר העלם דבר ופר כהן משיח שהן נכנסין לפנים על מזבח הזהב וכן חטאת הנשיא מתן דמו בחוץ הוא על מזבח העולה:

לא אמר ר' אליעזר אלא מפני כריתות. וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. כלומר לא פליג ר"א במתני' דקאמר הנשיא מביא שעיר אלא בטומאת מקדש וקדשיו מפני שיש בהן כריתות שחייבין על זדונן כרת כמו בשאר חטאת קבועה והלכך ס"ל לר"א דדין הנשיא בהן בשעיר כמו דמביא בשאר חטאות הבאין על זדונו כרת:

רב הושעיה בעי. על טעמיה דר' יוחנן אליבא דר"א דאי ס"ד דטעמיה בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ויש בהן כרת כמו בחטאת קבועה:

מעתה אפי' בקבועה. כלומר וא"כ אמאי לא פליג ר"א נמי אהיכא דשוין הן בנשיא עם היחיד בחטאת קבועה והיינו בע"ז דשוין הן בשעירה כדתנן במתני' ואמאי נימא הואיל ואית בה כרת כמו בשאר חטאת קבוע ויהא קרבן הנשיא שעיר בע"ז כמו קרבנו בכל חטאת דאית בה כרת:

א"ר יונה מיסבור סבר ר' יהושע שנעקר מכל הפרשה. כלומר ר' יהושע סבר דהיינו טעמיה דר"א גבי טומאת מקדש וקדשיו דאין הנשיא כהדיוט אלא שנעקר הוא מכל הפרשה דטומאת מקדש וקדשיו דאיירי בעשירות ובדלות ולא שייך עניות גבי נשיא והלכך אין דינו כהדיוט בזה וכדמסיק ואזיל:

אלא כהדיוט עשיר עביד ליה ר"א. כלומר דדינו בהו בחטאת בהמה כמו הדיוט עשיר בטומאת מקדש וקדשיו ומכיון דעקרת לנשיא מזו הפרשה דלא איירי ביה אוקמיה אדיניה דכמו בשאר חטאת דמביא שעיר ה"נ בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר והשתא ל"ק מע"ז דהתם הפרשה איירי גם בנשיא כמו מהדיוט:

א"ר מנא. הא לא מצית אמרת דאם כהדיוט עשיר עביד ליה ר"א ומטעמא דלא שייכא עניות גביה מעתה אפי' על שמיעת קולו על ביטוי שפתים ליפלוג נמי ר"א ולימא דהואיל ולא שייכא גביה עניות ומביא חטאת בהמה כהדיוט שעיר אוקמיה אדיניה דבשעיר דלא איירי ביה נמי הפרשה של שמיעת קול וביטוי שפתים מהאי טעמא גופיה ואנן לא תנינן הכי בברייתא דתני וכו' ובהדיא קתני כדקאמר ר' יוחנן לטעמיה דר"א:

הואיל והוא בהיכרת. כמו בשאר חטאת א"כ למה אינו מביא הנשיא שעיר:

אלא שעירה. בתמיה מסקנת דברי ר"א הם אלא דקאמרת דהוא בכלל טומאת מקדש וקדשיו כמו ההדיוט ובודאי שעירה יביא דעשיר הוא וכמו הדיוט דמביא חטאת בהמה נקבה שעירה או כשבה ואמאי לא יביא שעיר כשם שהוא מביא בשאר חטאת דאית ביה כרת:

התיבון. על דברי ר"א דא"כ הרי משיח וע"ז נמי תיקשי הכי. וכלומר אפי' במשיח נמי אמאי תנן דמשיח בע"ז מביא שעירה ואמאי לא יביא פר כמו שהוא מביא בשאר חטאת אלא נ"כ דגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מהדדי וכדפרישית לעיל במתני' דאיתרבו מתורה אחת וגו' וה"נ כן:

הרי אינו מביא שעיר. מסקנת דהתיבון היא דמיפרך מילתיה דר"א אלא הרי דאין הנשיא מביא שעיר בטומאת מקדש וקדשיו:

אלא שעירה. כדין הדיוט עשיר דקרבנו חטאת בהמה ומביא כשבה או שעירה: