מתני' שני דייני גזילות. כדמפרש בגמ' שהיו ממונין על הגזל ולקנוס עליהן קנסות:

שני דברים. שאין חכמים מודים לו:

תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום:

ולא תשבע בתחילה. בשעת גביית מזונות והרמב"ם פירש תשבע בסוף כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר הנחתי לך מזונו' תשבע שלא הניח לה כלום:

יפה אמר תנן. והלכה כמותו ודוקא אחר ג' חדשים ליציאת הבעל פוסקין מזונות לאשה אם תבעה מזונות אבל קודם זמן זה לא שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן ויוצא:

גמ' לא כן כו'. אלמא דטובא הוו ומשני ואלו הם הממונין על הגזל שהיו ממונים לגזור גזירות ולמחות ביד עוברי עבירה והיינו דקאמר ללמדך כו' כלומר ולכך חשיב אלו השנים שהיו ממונים והיתה ספיקה בידם למחות והקולר תלוי בהן:

שלשה מקריות לשבח. מפורש לעיל בפ"ק דסוטה ואיידי דקאמר כל מי שהוא ספיקה בידו למחות מייתי לה הכא כדאמרינן בבני עלי:

שפסק מזונות לאשה. דקסבר פוסקין מזונות לאשת איש אם הלך בעלה למדה"י:

מה בשוקי. כלומר מה נפקא לן מינה אם היה ביומא דשוקי או לא וקאמר משום דרבי היה מתמיה ע"ז וכדלקמן:

מאן אמר ליה. לר' ישמעאל שלא שילם לה בעלה או שלא הניח לה כשיצא:

עברין ידעין. כלומר והשתא ה"ט דקאמר ביומא דשוקי משום דמצוים עוברים ושבים ויודעין מזה אם שלח לה או הניח לה:

רב בעי מסבר סבר רבי. אם סבר רבי דלית מתניתא מיירי באשת איש אלא באלמנה אמר דהא במתניתא לא פליגי חנן ורבנן אלא בשבועה אבל כ"ע מודו דפוסקין לה מזונות ולרבי דס"ל אין פוסקין מזונות לאשת איש א"כ מתני' לא. מיתוקמא אלא באלמנה והא במתני' סתמא קאמר:

שמואל ור"ל תריהון אמרין באלמנה היא מתני'. כלומר אין ודאי באלמנה מיתוקמא. וכן אמר בבבלי דף ק"ז תרגמ' רבינו שמואל בבבל כששמעו בו שמת:

תני דבית רבי כן. כמו תניא אידך הוא כלומר בבית מדרשו של רבי כן תנו במתני' מי שיצא למדה"י דמשמע מיד שיצא הוא למדה"י ואשתו תובעת מזונות פוסקין לה דס"ל פוסקין מזונות לאשת איש:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דמאן דמוקי למתני' באשת איש מפרש דבתחילה ובסוף דקתני שבתחילה נשבעת שלא שילח לה וכלומר אף במקום דליכא למיחש שהניח לה צררי כגון בקטנה דאין דרך למיתפס צררי לקטנה מ"מ נשבעת היא שלא שילח לה ובסוף כשתגבה כתובתה נשבעת שלא הטמינה ושלא הערימה:

ומ"ד באלמנה. ולא שייך שלא שילח לה נשבעת שלא הניח לה ונ"מ באלמנה קטנה דלא שייכא בה להניח א"כ לא צריכה שבועה בתחלה:

אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה. דלא היא אלא אלמנה לעולם נשבעת בתחלה שלא מחלה ליתומים על כתובתה דהמוחלת כתובתה אין לה מזונות:

הרי שיצא כו' תזון ותטול כתובתה. כלומר או תזון או רצתה תטול כתבתה:

תזון מכתובתה. אין לה מזונות אלא כנגד כתובתה דמה נפשך יהבינן לה אם אשת איש היא ששקר אומרת גירשני א"כ משל בעלה ניזונת ואם אינה א"א כו':

ואשתו תובעת מזונות. ופליגי רבי ירמיה ור' יוסי לקמיה בפירושא דמילתא:

ואמר יצאו כו. כלומר כשיצאתי למדה"י אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שומעין לו:

ואם פסקו ב"ד. לה מזונות קודם שבא מה שפסקו פסקו:

ר' ירמיה אמר. הא דקאמר ואשתו תובעת מזונות בשאין מעשה ידיה כדי מזונותיה ותובעת ממנו המותר וכגון שלותה ותובעת לשלם:

ופריך כהדא שומעין לו. בתמיה אמאי הא לא ספקה:

כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת. והילכך אין מוציאין ממנו אע"ג דלא ספקה:

כהדא דתני כו'. מפורש לעיל ריש פרק המדיר:

רבי יוסי. מוקי לה בשיש במעשה ידיה למזונותיה ופריך כהדא מה שפסקו פסקו בתמיה הא לא צריכה:

תיפתר בשפסקו יתר. כלומר לדברים יתירים דלא ספקי לה מעשה ידיה:

ואמר יינתנו אילו לבניו. שלח להן מתנות ואמר סתם לבניי הבנות בכלל:

ה"ג אם בשעת מיתה אמר. לא נתכוין אלא לזכרים הראוין לירש ואין הבנות בכלל:

בכל מקום ששנינו כו'. וכן מסיק לה בבבלי:

מתני' איבד את מעותיו. משום דאמר ליה לא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה והיא תובע' את הבעל וישלם ואם הבעל טוען הנחתי לה מזונות והיא אומרת לא הניח ורוצה להוציא ממנו נשבע הבעל שבועת היסת ונפטר ויהיו המעות חוב עליה לכשתתאלמן או תתגרש:

הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר מזומן הוא להפסד כמו המניח מעותיו על קרן הצבי שהוא קל לרוץ והלכה כרבן יוחנן בן זכאי:

גמ' הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא. אם נימא דפלוגתא דחנן ובני כ"ג היא כדפליגי במתני' ולחנן איבד מעותיו ולבני כ"ג חייב לשלם לו:

אמר רבי יוסי. לא היא דבהא אפילו בני כ"ג מודו דאינו חייב לשלם לו דטעמייהו דבני כ"ג תמן במתני' מפני שלא עלתה על דעת שתמות אשתו ברעב ומחויב הוא לפרנסה ולפיכך חייב לשלם:

ברם הכא. בבעל חוב יכול הלוה לומר מפייס הייתי למלוה והוא מחיל לי ומי הרשך לשלם לו:

הגע עצמך דהוה גביה. מלוה משכון ובעל כרחו היה משל' לו:

ומשני מ"מ יכול הוא לומר הייתי מפייס לו שיתן לי גם המשכון לידי:

עד כדון. לא שמענו שהוא פטור אלא בב"ח שאינו דוחק את הלוה לפרוע כדקאמר מפייס הוינא ליה:

ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק. אם נימא נמי דאפ"ה אינו משלם לחבירו שפרע בשבילו:

שמעינן מן הדא. דתנן בפ"ד דנדרים המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ושוקל את שקלו מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור יכול לשקלו בשבילו:

ולא שקל אין ממשכנין אותו. בתמיה דהרי הגזבר יכול למשכן אותו בשביל שקלו וכב"ח דוחק הוא ואפ"ה קתני דרשאי המדיר לשקול את שקלו:

הדא אמרה ואפי' בב"ח שהוא דוחק. פטור מלשלם לחבירו דכמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא דאי לאו הכי הא קא מהני ליה להמודר:

תדע לך שהוא כן. ועוד ראיה ממה דתנינן התם שהמדיר מקריב עליו קיני זבים כו' לא בשלא נתן לתוך ידו כלום כלומר לאו דטעמא משום דהמדיר לא נתן לתוך ידו של המודר כלום והיכא דלא מטי הנאה מהמדיר לידיה דהמודר לאו כלום הוא:

וכא. וה"נ טעמא הוא דהא לא נתן לידו כלום והילכך אפילו בב"ח דוחק פטור מלשלם לחבירו:

אין לך נתפס. בשביל חוב חבירו וחבירו חייב לשלם לו אלא הנתפס בארנון ובגולגול' שפרע המס של המלך וכסף גולגול' בשבילו משום דדין המלך כך הוא לתפוס האחד בשביל חבירו:

חייליה דרב. ראייתו של רב מן הדא דתנינן בהגוזל בתרא הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מציקין שנטלוה אנסין ממנו אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך וקתני התם אם מחמת הגזלן שלא אנסו שדות אחרים אלא ממנו חייב להעמיד להנגזל שדה אחר ופליגי נמי התם ריב"ל ורב כדאמר שם בהאי תלמודא ומדקתני נטלוה מסיקין מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ כיון שהיו סבורין האנסין שהיא של גזלן ומחמת כן לקחוה חייב להעמיד לו שדה אחר וה"נ כיון שנתפס בעבורו חייב ליתן לו:

ולא שמע. ודחי לה הש"ס וכי לא שמע מה דאמר ר' יוחנן התם קנס קנסו בגזלן כלומר באמת מן הדין הגזלן אינו חייב דהא קרקע אינה נגזלת אלא דמשום קנס הוא שקנסו חכמים בו והולכך אם אנסוה ממנו מחמתו חייב אבל בעלמא לעולם אימא לך הנתפס על חבירו אינו חייב ליתן לו:

וההן דהוה רביה. אם היה רבו שחייב לו שכר לימוד ונתפס זה בשבילו ופרע לרבו אם דומה למס וגולגולת שפרע בשבילו וחייב ליתן לו או לא ופליגי בה רבי יוסי בר בון ורבי חייה אליבא דשמואל:

אינה כארנון וכגולגולת. שיכול הוא לומר הייתי מפייס לו כבשאר חוב:

תמן תנינן. בנדרים שם המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ופליגי בפירושא דמתני':

חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו. כלומר דמתני' מיתוקמא בשנכסי חולה אסורין על המבקר או על הרופא וברישא שמדירו מגופו והילכך המבקר עומד ואע"ג שנהנה בדריסת הרגל משום דמחיותי' לא אדריה שלא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו דהיינו ביקור חולה שהיא הנאה ורפואה להחולה אבל לא יושב שהרי אפשר בעמידה כאן בסיפא שמדירו מנכסיו והילכך מרפאהו רפואת נפש שהוא בחנם ונפש דקאמר היינו מרצון נפשו כמו אם יש את נפשכם אבל לא רפואת ממון שהרי נכסיו אסורין עליו:

כאן בשיש לו מי ירפאנו וכאן בשאין לו מי ירפאנו. ומיתוקמא מתני' בשנכסי המבקר או הרופא אסורין על החולה ורישא מיירי בשאין לו מי ירפאנו כלומר שאין שם אחר לבקרו ומשום דהנאה לחולה הוא קרי ליה רפואה ובמקום שנוטלין שכר לביקור חולה על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה והילכך עומד אבל לא יושב דמהנהו כשלא יטול שכר וסיפא בשיש לו מי ירפאנו ורפואת נפש דקאמר היינו גופו ורפואת ממון היינו בהמתו וכדמסיק בבבלי שם דף מ"א ואילו לא היה שם רופא אחר אפילו רפואת בהמתו שרי דאין לך השבת אבדה גדולה מזו ובמתני' קתני התם מחזיר לו אבידתו אלא בשיש שם רופא אחר והילכך רפואת בהמתו אסור דמהנהו כשאין נוטל שכר:

ופריך אם הסיפא מיירי בשיש שם רופא אחר אפי' רפואת נפש לא ירפאנו ומשני היינו טעמא דרפואת נפש שרי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות:

ולא ניכסי המחזיר. אסיפא דמתני' דמייתי לעיל קמהדר ואיידי דאיירי בה מסיק לה הכא לכולה סוגיא כדגריס שם דבמתני' קתני המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ושוקל לו שקלו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין שכר על השבת האבידה תפול הנאה להקדש וקס"ד דבשנכסי המחזיר אסורין על בעל הפרה והיינו בעל האבידה כדמשמע רהטת לישנא דמתני' המודר הנאה מחבירו כו' ונקט פרה כגוונא דאמרינן בהמפקיד איזו אבידה פרה רצה בין הכרמים והילכך פריך אמאי תפול הנאה להקדש ולא נכסי המחזיר הן שאסורין על בעל האבידה ואמאי לא יטול המחזיר שכר:

בשהיו נכסיו כו'. שהיו שניהם מודרים הנאה זה מזה והילכך המחזיר אינו יכול ליטול דקמתהני מיניה וכן בעל האבידה אינו יכול לעכב השכר דקא מהני ליה ותפול הנאה להקדש. וכן הוא לחד אוקמתא בבבלי שם דף ל"ד:

מאן תנא תיפול הנאה להקדש. דמדמי ליה איסור הנאה דקונמות כהקדש:

ר"מ היא. דאמר בברייתא דלקמן מועלין באסורות היינו קונמות כמו בהקדש:

מהו לחמם בו את ידיו. מי נימא דאסר עליו כל הנאות הבאות ממנו או דילמא לא אסר עליו אלא הנאת אכילה בלבד:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא ותוספתא היא בפ"ב דנדרים ומייתי לה בבבלי שם דף ל"ה:

הככר זה הקדש. קונם ככר זה כהקדש שאסרה לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:

מעל. דסבירא ליה לר"מ יש מעילה בקונמות:

לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמיתסר אכ"ע כהקדש תפיס פדיונו כהקדש ויוצא לחולין:

עלי. לא אסרו אלא עליו ואם אכלו הוא מעל בו בטובת הנאה כפי טובת הנאה שיש לו בו שהרי יכול ליתנו לאחרים:

אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון. כיון דאחרי' לא מעלו לא אלים כהקדש למיתפס פדיונו:

לא אמר. השתא מסיק לפשוט הבעיא דלא אמר אלא אם אכלו מעל הא לחמם ידיו מותר:

כיני באומר לא אוכלנו. כלומר דלעולם לא תפשוט דאיכא למימר התם מיירי כן כגון שאמר בפירוש קונם עלי שלא אוכלנו ושלא אטעמנו ולא אסרו עליו אלא לאכילה:

עד כדון צריכה. אבל אנן קמיבעיא לן בנדר סתם מן הככר דאפשר בכה"ג אסר כל הנאותיו עליו ולא איפשיטא:

דתני. כלומר הא דתני במתני' מי שהלך כו' א"ר חגיי דוקא אחר כו' וסוגיא זו כתובה לעיל פ' נערה הלכה ו' ושם פירשתי:

מתני' נכסים מרובין. מפרש בגמרא:

בשביל שאני זכר הפסדתי. כלומר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטין:

גמ' לאילו ולאילו. לבנים ולבנות:

עד שיבגרו. אם יש שם כ"כ כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות או עד שינשאו שאז אין להם מזונות נכסים מרובין הן ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו היינו נכסים מועטין ומוציאין מזונות להבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכשיוציאו השאר בהוצאת המזונות ישאלו על הפתחים והכי מסיק לה בבבלי ריש פ' מי שמת:

את מה שמעת מר' יוחנן. מה שמעת מר' יוחנן בדבר הזה:

נפרש מיליהון דרבנין. והיינו נתן בר הושעיא ור' יוחנן דלקמן ונלמוד דבריהן מדבריהן כלומר ממה ששמענו ששאל נתן לר' יוחנן ומה שהשיב לו נלמוד מהן דסברי כדי מזון י"ב חדש נכסים מרובין הן:

היה שם. כדי מזון לאלו ולאלו י"ב חדש ונתמעטו הנכסים שנתקלקלו או שהוקירו מזונות מהו:

מכיון שהתחילו היתומין. בשעת מיתה להיות אוכלין בהיתר זכו בהן ואוכלין והולכין:

מאימתי שמין להן. הנכסים בשעת מיתה או בשעת חלוקה:

בסוף. אחר שעת חלוקה אנו הולכין:

מיליהון דרבנין לא שמעין לך. וכי לא שמעת דברי רבנן אלו דנתן בר הושעיא שאל לר' יוחנן והשיב לו מכיון שהתחילו להיות אוכלין בהיתר הולכין ואוכלין אלא משעה ראשונה שמין להן כלומר שמע מינה דאין שמין להן אלא משעה ראשונה דהכל הולך אחר שעת מיתה:

לא היה שם מזון י"ב חדש. בשעת מיתה והוקירו הנכסים ונתרבו אח"כ מהו מי אמרינן דאסתלקו להן יורשין כיון דמועטין היו או דילמא ברשות היורשין אייקור:

עמדו היתומים ומכרו. בנכסים מועטין שלהן מכרו אלמא דיש בהן תפיסת יד וברשותן קיימי שאם מכרו מכירתן מכירה:

וכא. וה"נ לענין שאם הוקירו שלהן הוקירו וזכו בהן היורשין:

לא היה שם מזון י"ב חדש. ודין הוא שיזונו הבנות מהן מהו שיאמרו בנים לבנות טלו את שלכם וצאו כלומר הרי לכם מעות כדי שתזונו מהן כפי הנכסים שזכיתם אתם וצאו מהן ואנחנו נירש אותן שבעינינו הן שוין הרבה:

מהדא מתניתא אמרה שאין אומרים להן. ממתני' דתנן לעיל פ' מי שהיה נשוי' גבי כתובת בנין דכרין דאין נוהגת אלא ביש שם מותר דינר על שתי הכתובות ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין כו' אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד ואם אין שם מותר חולקין בשוה וה"נ אין שומעין להן במה שהן אומרים אנחנו מעלין את הנכסי' והרי לכם כפי המגיע וצאו אלא שמין את הנכסים בב"ד ואם אין שם כדי מזון י"ב חדש כולן לבנות:

כמה דאת אמר חוץ מכתובתה. כלומר דזה ודאי כמו שכתובה ממעטת בנכסים דצריך שיהו נכסים מרובין חוץ מכתובת אשה וכן נמי חוץ מקבורה דמי קבורתו נמי ממעטת וכן חוץ מב"ח בין בע"פ בין בשטר דכל אלו ממעטין:

חוץ מפרנסת בנות. בעיא היא אם אמרינן דפרנסת בנות לעישור נכסים ממעטת ופשיט לה דתליא בפלוגתא דפליגי אם פרנסת בנות גובין ממשועבדין כדאמרי' בריש מי שהיה נשוי ושם ציינתי ולמ"ד גובין פרנסת בנות. קודמת לכתובה ואם כתובה ממעטת כ"ש דפרנסה ממעטת ולמ"ד אין גובין אין פרנסת בנות קודמת כדאמרי' התם ה"נ אינה ממעטת:

ה"ג היך עבידא היה שם מזון י"ב חדש ואלמנה לזון נשמעינה כו' ומוחלפת הגי' היא וכן משמע מהאי תלמודא בב"ב אלא דשם הגי' מוטעית ומבולבלת ביותר. כלומר דבעי הש"ס היך עבידא בכה"ג שיש שם מזון לאלו ולאלו י"ב חדש ואלמנה לזון מהו שתהא מזונות האלמנה קודמת וממעטת בנכסים:

נשמעינה מן הדא. דקתני בתוספתא אלמנה ובנים. ואין כאן בנות שניהן ניזונין בשוה וכן אלמנה ובנות שאין אלמנה דוחה את הבנים ולא את הבנות:

הדא היא פעמים כו'. כלומר דלעולם אלמנה אינה דוחה את הבנים לבדן אלא דבכה"ג מצינו לפעמים שדוחה אותן ע"י הבנות שאם היו כאן אלמנה ובנים ובנות דוחה היא אותן ואלמנה קודמת וניזונת מהן ועי"כ יתמעטו הנכסים וידחו הבנים והיינו דקאמר דוחה את הבנים ע"י הבנות שעמם דאי לאו הבנות לא היתה דוחה לבנים כדמפרש טעמא לקמיה ועכ"פ ש"מ מהכא דמזונות אלמנה קודמת וממעטת בנכסים:

ופריך כשם כו' כך תדחה אלמנה לבנים גרסינן וכן הוא בב"ב. כלומר אפילו אין כאן אלא בנים תדחה אותן דמאי שנא:

ראויה היא. ומשני דמשום הכי אינה דוחה הבנים לבדן דראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה כלומר שאין יפוי כח כ"כ במזונותיה שהרי היא ראויה לאבדן כשתתבע כתובה ולא אתייא תקנת מזונות האלמנה ועקרה כח ירושה דאורייתא של הבנים והילכך אינה דוחה הבנים לבדן אבל כשיש כאן אלמנה ובנים ובנות הואיל דבלאו הכי ברשות הבנות הן ואינן באות אלא בתקנת חכמים וא"כ כשהאלמנה מוציאה מהן אין כאן עקירה לירושה דאורייתא דהא בלא זה אינם ברשות הבנים שהן יורשין מן התורה:

והבנים ישאלו אית תניי תני ישענו. ומלשון והשענו תחת העץ הוא שהם נשענים על אחרים:

ומ"ד ישאלו. מלשון ושאלו ודרשו שהן שואלין ומבקשין על הפתחים:

מתני' והודה לו בקנקנים. ריקים בלא שמן וכגון שטענו חבירו עשרה כדי שמן יש לי אצלך:

אדמון אומר. יש במשמעות טענה זו שמן וכדים וכשהודה לו בכדים ריקים הויא הודאה במקצת וחייב שבועה:

וחכמים אומרים. אין במשמעות טענה זו אלא שמן בלבד שיעור י' כדים וכשהודה לו בכדים רקים מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ואין כאן הודאה במקצת הטענה ואינו חייב שבועה והלכה כאדמון:

גמ' מתניתא כו'. גירסת הדפוס בכאן משובשת ומוטעית היא וכן בשבועות משובשת במקצת והעיקר כמו שהגהתי בפנים וריש האי סוגיא אמתני' דהתם קאי כדאיתא בפרק שבועת הדיינין דתנן שם טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב וקאמר הש"ס מתני' דפליגי רבנן בשטענו חטים והודה לו בשעורים דסברי אין ההודאה ממין הטענה:

אבל אם טענו שני מינין. שטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן ד"ה חייב דהוי הודאה ממין הטענה:

רבי יוחנן לא סוף דבר מתניתא בשטענו חטים כו'. כלומר לאו דוקא בשטענו חטים והודה לו בשעורים פטרי רבנן כדקתני במתני' אלא אפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי חכמים פטור. וכ"ה בשבועות אלא דהתם גריס לה אליבא דרבי חייא בשם ר' יוחנן ור' אימי בשם ר' יוחנן קאמר כדמתני הכא ברישא דאם טענו שני מינין ד"ה חייב:

ולמה תנינן ר"ג מחייב. כלומר לדידך דאמרת אפי' בטענו שני מינין והודה לו בא' מהן פטרי רבנן א"כ למה תנינן בהא ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ליתני רבותא טפי אפי' טענו חטים ושעורים והודה בא' מהן חכמים פוטרים:

ומשני בא להודיעך כח ר"ג עד היכן הוא מחייב. כלו' דקמ"ל רבותא אליבא דר"ג דאפי' בטענו חטים והודה לו בשעורי' מחייב. וכן מתרץ לה בבבלי שבועות דף מ' למאן דס"ל התם טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן פטור:

רבי אבהו. קאמר נמי כהדא דר' אימי והתם גריס לה בענין אחר ולענין כונת הדבר עולה בסגנון אחד:

רשב"ל אמר כו'. כדאמרי' לעיל:

רב. קאמר נמי כר"ל דבטענו שני מינין והודה לו בא' חייב ומייתי עלה האי עובדא שאחד הלך לדון עם חבירו לפני רב והתחיל לטעון עליו שעורין חטין כוסמין וזה הודה לו בא' מהן ואמר לו רב להתובע כל מה שתרצה תגלגל עליו ובסוף ישבע לך שבועה אחת על כלן אלמא דחייב שבועה בטענו מינין הרבה והודה באחד מהן:

על דעתך דאת אמר. אפילו טענו שני מינין והודה באחד מהן לדברי חכמים פטור והא תנינן התם טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור שאין כפירת והודאת קרקעות מביאו לידי שבועה ודוקא כלים וקרקעות הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות כגון שטענו ב' מיני כלים והודה לו באחד מהן חייב:

אם כלים בכלים הוא פטור כלים בקרקעות לא כ"ש. כלומר דאי לא תימא הכי אלא כלום בכלים נמי פטור א"כ קשה לישמעינן במתני' רבותא טפי דאפי' כלים בכלים פטור ומכ"ש כלים בקרקעות אלא ע"כ כלים בכלים חייב וקשיא לרבי יוחנן:

מה עבד לה. רבי יוחנן:

דו פתר לה לזוקקו שבועה. כלומר לעולם כלים בכלים נמי פטור והא דאשמעינן כלים וקרקעות משום סיפא נקט לה דקתני התם הודה במקצת הכלים חייב שבועה אפי' על הקרקעות דהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לשבועה. וכה"ג מפרק לה בבבלי שם:

והתנינן. כלומר והא דתנינן הכא אפילו לר"ל אתייא שפיר ובשבועות גריס לה בהדיא ואפילו על דר"ל לית הדא פליגא דתנינן הטוען כו' וכלומר אפילו לדידיה דקאמר בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב לד"ה מוקמינן שפיר פלוגתייהו דאדמון ורבנן במתניתין כדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין. כלו' דע"כ דמוקמינן לפלוגתייהו דאדמון ורבנן דהכא אליבא דרבנן דהתם כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל כאדמון כדקאמר לעיל והתם הלכה כרבנן אלא דאדמון נמי כרבנן דהתם ס"ל והשתא במאי עסקי' הכא אם בשטענו קנקנים ושמן והודה לו בקנקנים כ"ע מודו שהוא מן הטענה דהא לר"ל לא פליגי רבנן בהא:

ואם בשטענו שמן והודה לו בקנקנים כ"ע. אפי' אדמון מודה שאין' הודייה מן הטענה כרבנן דהתם דהוי ליה טענו חטים והודה לו בשעורים ופטור:

דא"ר זעירא. אלא דמוקמי' למתני' כדא"ר זעירא בשטענו קנקנין שמן:

ההין מילין וההן אמר רקנין. כלומר ובהא פליגי ההן אדמון סבר מלאין קאמר וכך משמעות לשונו קנקנים עם שמן ולפיכך הוי הודאה מן הטענה:

וההן. ולרבנן רקנין אמר כלו' אין במשמעות אלא או קנקנים רקנים או שמן בלא קנקנים ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה והיינו דפריך עלה ניחא קנקנים ולא שמן כלו' אם הוי מיירי במתני' דקנקנים בלא שמן קאמר לרבנן שפיר הוה מפרשינן משמעות לשונו שתובעו קנקנים של שמן:

שמן ולא קנקנים. בתמיה דהא ע"כ לדברי חכמים שמן בלא קנקנים קאמר וא"כ למה לו להזכיר הקנקנים:

ומשני ר' אבון מפיק לשנה מחצין דמשח. כלומר שכוונתו להוציא בלשונו מדות שמן שכך וכך מדות שמי יש לי בידך ולעולם שמן בלא קנקנים תובעו ולא הוו הקנקנים הודאה מן הטענה. מחצין הן מדות בלשון המשנה ודוגמתו המחץ והמגב זולף במחץ וכן הרבה:

ולית סופיה משאלה. וכי אין אנו יכולין לשאלו לבסוף במה היתה כוונתו לתובעו אם על המדות שמן או על הכלים עם השמן:

בההוא דנשתתק. דמיירי שנשתתק אח"כ ואין אנו יכולין לשאלו:

מתני' ופשט לו את הרגל. לשון בזיון כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי. פ"א תלה אותי ברגל על העץ שאין לי מה ליתן לך. והרמב"ם פי' ופשט לו את הרגל שהלך בדרך מרחוק:

עד שתלבין ראשה. עד שתזקין ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור:

אדמון אומר וכו'. והלכה כאדמון:

גמ' בשפסק במעמדה. שהיתה באותו מעמד כשפסק אביה עמו:

אבל אם לא פסק במעמדה אף רבנן מודיי. דיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי ואני לא ידעתי מזה ומה אני יכולה לעשות:

על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שלא תהא יושבת גרסינן. וכן הוא בתוספתא יכולה היא לומר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות וכן מייתי לה האי ברייתא בבבלי דף ק"ט:

סבורה הייתי שאבא רוצה ליתן. מה שפסקתי עמך:

מתני' העורר על השדה. ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לו לוי שמכרה לך גזלה ממני וראובן עצמו חתום על שטר מכירה שכתב לוי לשמעון:

אדמון אומר. יכול הוא שיאמר מה שלא ערערתי בשעה שלקחת שדה זו מלוי וחתמתי עד בתוך השטר לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

איבד את זכותו. דהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה והלכה כחכמים ודוקא חתם עליה עד אבל אם חתם בדיין לקיים את השטר הכל מודים שלא איבד את זכותו מפני שיכול לומר לא הייתי יודע מה שכתוב בשטר שאין הדיין החותם על ההנפק צריך לידע מה שכתוב בשטר אלא שיכיר חתימת העדים בלבד:

גמ' ולא סוף דבר. הא דקתני במתני' עשאה סימן לאחר איבד זה את זכותו לאו דוקא בשעשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שמערער עליה וכתב במצרים מצר פלוני על שם שמעון המוחזק כדמשמע לישנא דמתני' עשאה סימן לאחר ועל המערער קאי:

אלא אפי' עשאה אחר. סימן לאחר במצר פ' של פלוני המוחזק מכיון שהמערער חתום עליה בעד איבד את זכותו דאין לומר כאן השני נוח לי:

מתני' ואבדה דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו:

ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל יברור לו דרך קצרה שלא ירבה ליטול:

יקח לו דרך במאה מנה. דכל חד וחד מצי מדחי ליה לאו דרכך גבאי ובגמרא מפרש לה והלכה כחכמים:

גמ' הטוען בראיותיו. כלומר שיש לו ראיה שהיתה לו כאן דרך שדהו אלא שאבדה דאי לאו הכי לא פליג אדמון שאין בדבריו כלום:

מילתיה אמר והן וכו'. אדברי חכמים קאי וקאמר הש"ס שמענו מימרא אמרה דדוקא בשארבעה בני אדם מקיפין אותו והילכך כל חד וחד מדחי ליה:

שמואל אמר אפי' אחד מקיפו. וכגון שהאחד בא מכח ארבעה שלקח מהם כל השדות המקיפין ובהא פליגי דאדמון סבר מצי אמר ליה ממה נפשך ארחי גבך וחכמים סברי מצי אמר ליה היאך אי שתקת שתקת ואמכור לך בזול הדרך ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. וכדמסיק רבא בבבלי שם:

תנאי יהושע. קושיא היא הא תנאי יהושע הוא שזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל כדמייתי לה בבבלי פ' מרובה דף פ"א:

הרי שהיה טועה בכרמים מקדד ויוצא אפי' בשדה מלאה כרמים שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ ואפי' אבדה לו דרך שדהו אמאי אין לו דרך:

ומשני תנאי יהושע הי' לצאת. אם הוא תועה בשדה חבירו מקדר ויוצא עד שמגיע לדרך שמא להיכנס בתמיה וכן תנאי יהושע היה בגופו שמא בפרתו ובמתני' מיירי לצאת ולהכנס ולעשות בה כל צרכיו הילכך יקנה במאה מנה או יפרח באויר:

פרה דרכה לחזור. כלומר דיהיב טעמא על הא דתניא התם בברייתא דאחד מן התנאים הוא על נחיל של דבורים שלו בתוך שדה חבירו שיורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחילו והא אמרינן דלא היה התנאי אלא בגופו ומאי שנא מפרתו דלא הויא בכלל התנאי ולפיכך מפרש ר' יוסי פרה דרכה לחזור מעצמה ולא התקין להכנס ולחזור אחר הפרה כשהיא תועה אבל נחיל של דבורים ע"י שאין דרכו לחזור מעצמו עשו אותו כגופו להיות יורד ומחזר אחריהן:

דתנינן תמן. פ' המוכר את הבית לא את הבור ולא את הדות מכר הבור והדות לאחר ושייר הבית לעצמו ר"ע אומר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה הוא מוכר וכשמכר לו הבור והדות מכר לו נמי הדרך וקס"ד דאפי' מכר לו בלא דרך סובר ר"ע דיש לו דרך ללוקח בע"כ של מוכר והיינו כאדמון במתני' דיש לו דרך בעל כרחם:

ולא שמע. ודחי לה הש"ס דשאני התם וכי לא שמיע לי' דמפרש ר' הילא התם פלוגתייהו דבמה אנן קיימין אם דבר בריא הוא שפירש לו בפירוש שמכר לו הדרך כ"ע לא פליגי דיש לו:

ואם דבר בריא הוא. שפירש לו שאין לו דרך כ"ע לא פליגי בזה שאין לו אלא ע"כ כן אנן קיימין בסתם הוא דפליגי אם מוכר בעין יפה מוכר או לא:

וכא. אבל הכא אפי' דבר בריא הוא שהכל יודעין שיש לו דרך כאן:

כ"ע מודיי. כלומר אפי' ר"ע מודה לחכמים דהכא שצריך ליקח לו דרך ומטעמא דמצי מדחי לי':

מתני' והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר הלואה ואומר שטרך מזויף או פרוע שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות חובך:

זה היה פיקח. שמכר לו שדה לפי שהיה זה מבריח מטלטליו ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע ומפרש לה בבבלי באתרא דהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כ"ע לא פליגי שהיה לו למוכר לעכב בחובו אם כבר הגיע זמן הפרעון ולא יכתוב לו שטר מכירה וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא איני מוכר לו קרקע אלא כדי שאוכל למשכנו וחכמים אומרים חברך חברא אית ליה והיה ירא שמא ישמע הדבר וימנע מלקנות השדה והלכה כחכמים:

גמ' ביפה בכך. שהקרקע שוה כפי סך החוב ובהא קאמר אדמון היה לו להפרע את שלו:

רבי יוסי אומר. אפילו בשאינו יפה בכך דמ"מ יכול לומר לו היה לך להפרע את אשר אתה מוצא ראשון:

הגע עצמך. על דברי חכמים קאי דקאמרי זה היה פיקח שמכר לו קרקע כדי למשכנו והגע עצמך אם היה לו ללוה קרקע ובלאו הכי יכול למשכנו מאי:

יכיל מימר ליה. קרקע יפה אני רוצה ומפני כך מכרתי לך היפה שלי לחזור ולגבותה:

הגע עצמך. דהוי ליה ללוה ג"כ קרקע טב:

יכיל מימר ליה. אע"פ כן בשלי אני רוצה שחביבה עלי ביותר:

ולא עוד אלא. שיכול לומר לו אע"פ שהיה לך קרקע למשכן בשביל חובי מכרתי לך שלי שאין בו כח להרבות בטרחא של שתי שדות ומפני שידעתי שאגבה ממך קרקע מכרתי לך זו ואותה אגבה עכשיו:

מתני' שנים שהוציאו שט"ח זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן של ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:

אדמון אומר. יכול שמעון לומר לו אילו חייב הייתי לך כדברי שטרך היה לך לתבוע את חובך ממני:

זה גובה וזה גובה. אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לכשנגדו את חובו והלכה כחכמים:

גמ' יוציא מנה כנגד מנה. והשאר הוא גובה:

זה גובה וזה גובה. וכגון דאית ליה רווחא כדלקמן:

יליף ליה משוורים תמים. דתנן בפרק המניח שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק ששמין במה שהזיקו של זה יותר על נזקו של זה ובאותו מותר משלם החצי אלמא היכא ששניהם נתחייבו זה לזה מנכין לו מה שהוא כנגד חובו ואינו גובה אלא המותר:

יליף ליה מרבנן דאדמון. דקאמרי זה גובה וזה גובה:

דרבנין דאדמו מודיי. ודחי לה הש"ס דשאני הכא ורבנן דאדמון נמי מודו אם זה נתחייב יותר לזה מנכין לו חובו ואינו גובה אלא המותר:

ואלא בגין דתנינן אדמון אומר. כלומר דהכא מילתא אחריתא היא שטוען על השטר דמזויף הוא שאילו חייב הייתי לך כיצד לוה ממני לפיכך קאמרי חכמים דזה גובה וזה גובה וטענתו אינה טענה וכדמוקי לה בבבלי דלוה ממנו ביומא דמשלם זמניה דאדמון סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא ורבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומא אבל מודו חכמים שאם שניהם מודים שאמת הוא וחוב האחד יותר על חבירו שמנכין לו כנגד חובו ומגבין המותר:

מחל של מאתים במנה. אחד ומנה השני לא מחל ועכשיו שניהם שוין:

שכבר יצא. כלו' כבר יצאו זה בזה:

אותו. מנה שמחל אינו גובה והשאר גובה:

ושל מנה. זה שהוא של מנה לא כתב חובו בשטר אלא מלוה על פה הוא:

שכבר יצא מנה כנגד מנה. ובעל השטר אינו גובה אלא מנה:

אותו שכתב גובה. כל שטרו היכא דיש לו יפוי כח:

ואותו שלא כתב אינו גובה. במקום יפוי כח דמלוה ע"פ הוא:

מתני' ג' ארצות לנישואין. חלוקות לענין נשואי אשה שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ:

אין מוציאין. מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו:

אבל לא מעיר לכרך. שישיבת הכרכים קשה מפני שהכל מתישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר:

ולא מכרך לעיר. דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי:

שהנוה היפה בודק. את הגוף ומחליאו ששינוי וסת אפילו לטובה תחלת חולי מעיים והלכה כרשב"ג:

גמ' מתני'. דקתני אין מוציאין בשהי' מיהודה ונשא אשה מגליל כלומר שהלך לגליל ונשאה שם וכיון דהנשואין היה בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה:

אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה. האי מיהודה כמו ביהודה כלומר שהיא היתה מגליל והנשואין היה ביהידה ושוב מרדה ושבה אל בית אביה לגליל בזה כופין אותה לצאת כיון שנשאת לו ביהודה וכן מגליל וכו':

אני פלוני שמיהודה. כך היו רגילין לכתוב בשעת הנשואין לפי שיש מקומות שאין כותבין כתובה וישתכח הדבר באיזה מקום נשאה ואפילו במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין ותאמר שנשאת לו בגליל ולפיכך היו כותבין בשטר בפני עצמו אנא פלוני מיהודה. ונשא אשה ביהודה:

כופין אותה לצאת. אחריו מגליל ליהודה:

מגליל. כלומר אבל אם כתוב אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן אני פלוני שמגליל וכו':

לעיר שכולה ישראל. כלומר ריבה וכן הוא בתוספתא:

ומנין שהנוה היפה בודק. כדאמר רשב"ג במתני':

במשרה וסמך להרה. כלומר שהרי לוט היה בתחילה בסדום שהיתה ארץ המישור ועכשיו אומר לו המלאך ההרה המלט והאויר של ההרים. הוא יותר מזוכך וטוב משל המישור ואת אמר אכין פן תדבקני הרעה ומתי בתמיה אלא מכאן שנוה היפה בודק:

מתני' הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו לארץ ישראל ואפי' אם קנה עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו ואפילו מנוה היפה לנוה הרעה ואפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עכו"ם:

ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם:

א' אנשים ואחד נשים. מפרש בגמרא:

קפוטקיא. היא כפתור ומעותיה אינן כשל א"י ובגמרא מפרש במאי פליגי:

גמ' אין כופין אותו לעלות. דהכל הולך אחר האיש אבל בלצאת אין מוציאין אותה אע"פ שהוא רוצה:

נותן לה ממעות א"י הדא אמרה שמטבע א"י יפה מכל הארצות. מדמקפיד על מעות א"י וכדמסיק:

הדא מסייע למ"ד. לעיל בפ"ק כתובת אשה מדברי תורה מדמחמרינן לתת לה מן המטבע היפה מא"י אע"פ שנשאה במקום אחר ודלא כרשב"ג דס"ל כתובת אשה מדברי סופרים ולפיכך נותן לה מעות שבקפוטקיא דהכל הולך אחר מקום הנשואין:

סליק פירקא וכולא מסכת דכתובות בסייעתא דשמיא