מתני' האשה שנתאלמנה או שנתגרשה. ותובעת כתובתה:

הוא אומר. אנתגרשה קאי ובנתאלמנה היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ובדלא נקיטא כתובה איירי:

בהינומא. מפרש בגמרא:

וראשה פרוע. שערה על כתיפה כך היו נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חלוק קליות ראיה. במקומו של רבי יוחנן בן ברוקה היו נוהגין לחלק קליות בנשואי הבתולות:

קליות. כשהשבלין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם:

גמ' ניחא שנתגרשה. וטוענת עם הבעל:

נתאלמנה מי עורר. כנגדה דקס"ד דלא אלים טענתייהו דהיורשין נגד טענת ברי שלה כיון דטענתן אינה אלא בשמא:

היורשים. כלומר דהש"ס מפרש דחשבינן לטענת היורשין ברי כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען והילכך צריכה להביא ראיה:

והלך אחר הרוב. מתני' דקאמרה אם יש עדים כו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא הבעל מהימן ואמאי הלך אחר הרוב ורוב בתולות נישאות ואם כן אמור מעתה אף זו בתולה נישאת ותהא נאמנת:

זאת אומרת שלא הילכו למדת הדין ולממון. כלומר לדין הממון ובב"ק הכי איתא למידת הדין בממון אחר הרוב דלא אזיל בתר רובא אלא לאיסורא אבל לא לממונא:

ונמצא עוברה בצידה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת מחמת הנגיחה או משנגחה ילדה ומחמת נגיחה הפילתו משלם חצי נזק לפרה ורביע הנזק לולד משום דחצי נזק דהולד הוי ממון המוטל בספק וחולקין:

וכי רוב הפרות מפילות. בתמי' ואמור מחמת נגיחה הפילה דהא רוב פרות אין מפילות וליחייב בעל השור חצי נזק לולד:

ובדבר אחד. יש דבר אחד שהלכו בו אף בממון אחר הרוב:

גמל שהיה אוחר. עוסק בתשמיש ועל שם שתשמישו אחור כנגד אחור כדאמר בבכורות קרי ליה אוחר וסתם בהמות משתגעות בשעת תשמיש ומכין הזכרים זה את זה:

חייב. בעל הגמל הזה שאני אומר מסתמא אותו שהיה אוחר נשכו לזה ומת והיינו דאזלינן בתר רובא וטעמא דאומדנא דמוכח הוא שזה הרגו כיון שמצאו עומד בצידו:

טענו מנה. ראובן היה טוען לשמעון מנה וכפר בו הכל והביא ראובן עדים על חמשים והך דר' חייא רבה בריש שנים אוחזין ואיידי דמקשי לקמן למתני' מייתי לה הכא:

נשבע על השאר. כדין מודה במקצת הטענה דהעדאת עדים כהודאת פיו דמיא:

ר' יוחנן אומר אינו נשבע על השאר. דאין העדאת עדים כהודאת פיו:

משנים אוחזין בטלית למד ר' חייא רבה. מהך מתני' למד דיניה דהעדאת עדים מחייבתו שבועה כהודאת פיו דהרי זה שתופס בחציה כמביא עדים שחציה שלו דאנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא והלה אומר כולה שלי וכופר בכל הוא:

וזה וכו'. וכן חבירו אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא וקתני נשבע שאין כולה שלו כלומר שכל א' נשבע שאין לו בה פחות מחציה ואנו מעידין שיש לו בה מקצת ומחייבין לחבירו שבועה על השאר דהיינו החצי שכל אחד מעכב לעצמו אלמא דהעדאת עדים במקצת מחייבו שבועה כהודאת פיו:

ולא שמיע דאמר ר' אילא וכו'. ודחי לה הש"ס האי ראיה דקאמר ממתני' דשנים אוחזין למד דלא היא דהתם שבועה זו לאו משום העדאת עדים היא דהא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי דשניהן מוחזקין לפנינו ומן הדין שיהו חולקין בלא שבועה אלא תקנת חכמים היא שלא יהא אדם תוקף בטלית שעל חבירו כו' כדי לחלק עמו והילכך רמו רבנן שבועה עלייהו כי היכי דלודו אבל הכא למלוה אית ליה סהדי על החמשים וללוה לית ליה סהדי שאינו חייב לו אינך החמשים וכופר בכל בהן מיקרי:

מודה חביבי בשטר. רב קרי ליה לר"ח חביבי שהיה דודו כדאמרינן בעלמא. וכדמפרש ואזיל שאם הוציא שטר על החמשים מודה הוא דאין לו אלא חמשים ואין נשבע על השאר משום דשטר הוי ליה שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות כך אין הודאתן מביאה לידי שבועה:

נשמעינה מן הדא רבי יוסי בר בון מביא ראיה מהאי מתניתא דהודאת שיעבוד קרקעות אין מביא לידי שבועה:

כסף סילעין. שטר שכתוב סלעין דאינון ונמחק הסך אין פחות משנים:

מכאן ואילך. אם הם טוענין על היותר מלוה אומר חמש והלוה אומר שלש:

הואיל והודה מן הטענה. שהרי בשלישי מודה הוא דאין במשמעות השטר אלא שנים ישבע:

אין הודאה מן הטענה. כלומר שאינה ממין הטענה מפני שההודאה בקרקעות היא ונהי נמי דשטרא לית ביה משמעות אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי ליה כאלו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין וש"מ דאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה:

ובעי הש"ס עלה מפני כו'. טעמא דפטור משבועה שאין ההודאה ממין הטענה הא אם ממין הטענה היא חייב והרי הכא במתני' לא כהודיה ממין הטענה היא בתמיה שהרי אין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא [מודה] מנה והוי ממין הטענה ואמאי לא מחייבינן ליה שבועה אם אין לה עדים:

ומשני הכא כ"ע מודים שהוא חייב לה מנה. שהרי אין יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ועכ"פ מנה יש לה וכיש לה שטר על מנה דמיא והוי ליה שיעבוד קרקעות והיא תובעת ממנו מנה אחר והמוציא מחבירו עליו הראיה:

בהינומה תמן. רבנן דבבל מפרשי נימנומה והוא צעיף שעל ראשה משורבב על עיניה כמו שאנו עושין ומתוך שאין עיניה מגולין פעמים שהיא מתנמנמה בתוכה ולכך נקרא הינומא ע"ש תנומה:

פיריומא. כמו אפריונא והוא חופה של הדס שעושין וכן פליגי בה כהאי בבבלי:

יוצאה וראשה פרוע ר"ח בשם רבי יוחנן בגין אלו שיצאו ביום הכיפורים. כלומר דרבי יוחנן מפרש טעם המנהג שהיו נוהגין להוציא הבתולות פרועות ראש והוא זכר לאבילות ע"ש שבטלה מהן השמחה שהיו נוהגות לצאת ביוה"כ ולשמוח במחולות הכרמים כדאמרינן בסוף תענית ובשביל זה התקינו שיהו הבתולות יוצאות בשעת שמחת חופתן פרועות ראש כאבלות וכמו שהיו נוהגין לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לאבילות ירושלים:

ופריך וראשה פרועה ועדיה כו'. דקאמרת בשביל שעדים מעידין שיצאה פרועת ראש בחזקת בתולה היא וכתובתה מאתים אמאי וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היתה ועשו לה כל הסימנין הללו ואין לה אלא מנה:

זאת אומרת בתולה מן הנשואין. אסורה לצאת ראשה פרוע שכבר נקרא עליה שם נשואה:

וחש לומר. אכתי ניחוש שמא מוכת עץ היתה ואין לה אלא מנה:

אלא כר"מ. כלומר אם נימא דמתני' לא אתיא אלא כר"מ דאמר מוכ"ע נמי כתובתה מאתים ודלא כרבנן:

לא חשו על דבר שאינו מצוי. דמוכ"ע לא שכיחא ולא תלינן בהא ומתני' ככ"ע אתייא:

חבית של בסורות. שעושין לה סימן לבשר שבתולה היתה כהאי דאמר בבבלי חבית של יין תרומה מעבירין לפניה לומר זו ראשית כתרומה ראשית:

מתני' מודה רבי יהושע. בבבלי מפרש דאפירקא קמא קאי אע"ג דגבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע אר"ג ואמר דלא מהימנינן לאשה כמיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה מודה הכא באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן במיגו דאי בעי אמר שלי היא וטעמא דהתם שור שחוט לפניך שלא מצא לה בתולים והם הסיתוהו לבא לב"ד ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מיגו דדילמא איערומי קא מערמא אבל הכא אין שור שחוט לפניך כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים שאין אדם תובעו ואי לא דאמת הוא שלקחה לא היה אומר לו כלום הילכך אמרינן מיגו ובגמרא דהכא מפרשינן לה בענין אחר:

ואם יש עדים כו' אינו נאמן. דאין כאן מיגו:

גמ' מודי ר' יהושע. ואין פליג בקדמיתא. דקתני מודה ר' יהושע משמע דפליג ואם הוא פליג בקדמייתא פליג כלומר מה ששנינו בפ"ק משאירסתני וכו' כדפרישית במתני' דהא ע"כ לאו ארישא דהאי מתני' פליג דהשתא התם היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא טוענת ברי והבעל שמא ואמר ר' יהושע דהבעל מהימן עד שתביא ראיה לדבריה הכא דברי וברי הוא לכ"ש אלא ודאי אפ"ק קאי:

אינו נאמן. הא דקתני במתני' אם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בשלא אכלה זה שני חזקה אבל אם אכלה שני חזקה נאמן לומר לקחתיה הימנו:

בשלא מת אביו מתוכה. הא דאמרינן אם אכלה שני חזקה נאמן בשאין העדים מעידים אלא שהיתה של אביו של זה ואינם יודעים אם מת מתוכ':

אבל. אם מעידים שמת אביו מתוכה אפילו אכלה שני חזקה לא נאמן גרסינן דמתני' בקטן שהגדיל מיירי כדמוקי לה בבבלי ולא ידע במילי דאבוה כלום ולפיכך חזקתו של זה אינה חזקה. א"נ משום דהוכחש במה שאמר לקחתיה הימנו דהרי העדים מעידים שמת אביו מתוכ':

כהדא. דאמרינן לקמי' דאם יש עדים שמת אביו של שמעון מתוכה כשהיה מוחזק בה אין חזקתו של ראובן כלום:

והביא עדים שלא מת אביו מתוכה. והכחיש עדי שמעון:

אנא אפיקתי' מראובן אנא מחזיר ליה לראובן. דאוקי תרי לבהדי תרי ומחזיר אותה לרשותו של המחזיק שהוציאוה מידו:

רבנן דהכא סברין כן. דלא חיישינן לזילותא דבי דינא:

רבנן דתמן. של בבל פליגי דאמרין בשעה שיצאת מראובן בעדות ברורה יצאת דעדיין לא באו עדי הכחשה שלא מת אביו של שמעון מתוכה והילכך תשאר השדה בחזקת שמעון ולא מהדרינן לה לראובן משום זילותא דבי דינא:

כן רבנן וכו' עד נשאת ל"ג וטעות המדפיס אגב שיטפא דלקמן הוא:

מודו רבנן דתמן שאילו משעה ראשונה. קודם. שהוציאוה מיד ראובן היו שנים אומרים מת אביו כו' שהשדה בחזקת ראובן דאוקי תרי בהדי תרי וארעא בחזקת מרה קיימ' ולא פליגי אלא כשהוציאוה מראובן ע"י עדי שמעון שבאו מתחילה ואיידי דלקמן מקשי מהא נקט לה אע"ג דמילתא דפשיטא היא:

ותני כן. תנ"ה דבתרי ותרי מוקמינן מילתא אחזקה קמייתא:

שנים אומרים. האשה שהלך בעלה למדה"י ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ושנים אומרים לא מת לא תנשא דמוקמינן לה בחזקתה הראשונה:

ואם נישאת לא תצא. ולקמי' מפרש לה מ"ש מיתה מגירושין:

תמן. בבבל אומרים דאין חילוק בין מיתה לגירושין דבשניהם אם ניסת לא תנא וכגון שניסת לא' מעידיה והיא אומר' ברי לי שמת דאי לאו הכי היא גופה באשם תלוי קיימא:

ע"ד דרבנן דתמן. בשלמא לרבנן שבבבלי ניחא הוא דלא מחלקי בין מיתה לגירושין אם נשאת דהואיל דתרי ותרי נינהו הוי ספיקא דרבנן וליכא למימר דלוקמה אחזקה קמייתא דהכא איכא חזקה דאשה דייקא ומנסבא ומרע להך חזקה אלא על דעת' דרבנן דהכא מאי שנא מיתה ומ"ש גירושין:

אמר לה סתם. להא דלקמי' ולא בשם ר' יוחנן ור"ח אמר בשם ר"י דה"ט דהדעת מכרעת לעדי מיתה דלא תצא:

שאילו. דאם יבא הבעל מכחיש הוא את העדים שהרי חי בפנינו הילכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא אינסיבא אבל בעידי גירושין אפילו כשיבא הבעל יכולה היא שתאמר לו גרשתני והילכך אי שרית לה סמכת אהכחשה דאע"ג דמסתמא אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה היכא דאיכא עדים דקמסייעי לה מעיזה ומעיזה:

א"ר חזקיה. ר"ח מפרש הא דאמרי רבנן דהכא בגירושין אם נשאת תצא דוקא שבאו אלו העדים שאומרים לא נתגרשה קודם שניסת ולפיכך אם ניסת תצא דלא היתה עדותן שאומרי' נתגרשה עדות ברורה והיינו דקאמר רבנין דתמן ועל רבנן דתמן דלעיל דפליגי בשדה קאי:

כדעתין. כדעת רבנן דהכא בעדות אשה בגירושין:

כמה. כמו דאמרינן לעיל אליבייהו שאם הוציאו השדה מיד ראובן ע"פ עדי שמעון אין מחזירין לידו אפי' הביא עדים אח"כ שלא מת אביו מתוכה שבשעה שיצאת השדה בעדות ברורה יצאת:

כן רבנין דהכא. מודו נמי בגירושין שאם ניסת בעדות ברורה ואחר שניסת באו עדים לא תצא:

א"ר יוסי. כלומר דר' יוסי מקשה על רבנן דתמן דלא מסתברא דלא מחלפא כו' ע"כ מחלפא שיטתייהו דלדידהו דקאמרי אם ניסת לא תצא ולא מחלקי בין אם באו עדים מקודם או אח"כ א"כ קשיא דידהו אדידהו:

לא מודו רבנן דתמן כו'. דמי לא מודו גבי שדה שאלו משע' ראשונה קודם שהוציאו' מראובן כו' דהשדה בחזקת ראובן קיימא כדלעיל:

אילו כו'. והכא נמי אילו אמרו בדבריה' כן שנים אומרים נתגרשה ונשאת ושני' אומרים לא נתגרשה לא תצא שפיר הוי דמיין להדדי דהואיל וניסת קוד' שבאו אלו העדים לא תצא דבעדות ברורה ניסת כמו דאמרי' גבי שדה אבל עכשיו דאמרו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם ניסת לא תצא דמשמע אפי' באו מקוד' שניסת ואמאי נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמא אשה אחזקתה הראשונה כמו גבי שדה:

מתני'. ברייתא פליגא על ר"י דקתני בשני' אומרים נחקדשה כו' לא תצא ומאי שנא נתקדשה מנתגרשה דקאמר ר' יוחנן לעיל תצא:

פתר לה ר' יוחנן. להאי ברייתא דה"ק שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה גרסינן וכן הוא ביבמו' כלומר דהן הן העדי' שהעידו על הקידושין מעידין נמי על הגירושין ובכה"ג לא תצא בעדי הכחשה כדמפרש טעמא:

מה בינה לקדמייתא. להא דר' יוחנן דלעיל:

תמן. התם בדר' יוחנן הוחזקה אשת איש בפני הכל אבל הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים והן הן אומרים שנתגרש' ולפיכך מהימני:

לכשיבאו. כלומר לכשיבאו אחרים ייעידו על הקידושין דאין כאן עדי קידושין אלא אלו והן חומרים נתגרשה אח"כ הילכך לא מהני הכחשת השנים האומרים לא נתגרשה דאימר בצינעא נתקדש' ונתגרש':

מתניתא פליגא על ר"י. תוספתא בפ"ב דמכילתין ושם גריס עד אומר נשבית כר' וקתני לא תצא ומ"ש מנתגרשה דר' יוחנן:

אמר ר' יוסי. שאני גבי שבוי' יהוי כמכחישין זא"ז אם נשבית או לא וחזר הדין להאשה שאמרה נשביתי וטהור' אני דאנן חיים מפיה ונאמנת דבשבוי' הקלו:

שנים כו'. מילתא באפי נפשה היא ופליגי בה רבי יוסי ורבי יונה לענין טעמא להצריכה גט לכתחלה:

רבי יונה מדמי לה לחלבים. כמי התם דבשנים אומרים אכל חלב ושנים חומרים לא אכל שמא אינו מביא אשם תלוי מספק דפשיטא דמביא הוא והכא נמי נותן גט מספק:

לא תדמינה לחלבים. שאני התם שכן אפילו הוא עצמו מסופק ואומר לבי נוקדיני שמא אכלתי חלב מביא אשם תלוי:

מתניתא. ברייתא דלעיל פליגת דקס"ד דר' יונה לגמרי מדמי לה לחלבים דבחזקת ספק א"א קיימא ואפילו אם ניסת תצא מספקי וכן ר' יוסי לא מדמי לה כלל לחלבים ולא חייש מידי להני קידושין ואפילו לכתחלה תנשא והיינו דפריך לר' יוסי מרישא דברייתא דקתני לא תנשא וסיפא קשיא לר' יונה דקתני אם נשאת תצא:

מתני' העדים שאמרו כו'. שהיו מעידים על חתימתן לקיים את השטר:

פסולי עדות היינו. קרובים ונתרחקנו עכשיו:

הרי אלו נאמנין. כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שחסר הוא הפה שהתיר וכי היכי דמהימני להא מהימני להא ודוקא שאמרו בתוך כדי דיבור:

יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואינן נאמנין:

גמרא בין לרחק בין לקרב. לענין יוחסין פלוני כשר או פסול:

בין לאסור בין להתיר. כגון בעדות אשה פלונית נתקדשה או נתגרשה:

עד שלא נחקרה עדותן בבית דין. שלא העידו עדותן בב"ד א"נ שהיו חתומין על השטר ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר יכולין לומר משקרין היינו ואין עדותן כלים:

עשו העדים החתומין על השטר. טעמא דמתני' מפרש כשכתב ידם יוצא ממקום אחר הרי הוא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינן נאמנין לומר אנוסים היינו או מבדין:

הן אומרים כתב ידינו הוא כו' לא מעלין ולא מורידין. בדיבורם ואין נאמנין לפוסלו הואיל ועדים מעידין על כתב ידן:

מתניתא אמרה כן כו'. דאם יש עדים שהוא כתב ידן אינן נאמנין וגי' זו קשה היא דפשיטא דאין נאמנין לפוסלו כדקתני מתני' בהדיא ומאי קמ"ל ר' יוסי ומצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל דגרים הכי הן אומרים אין כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים כתב ידן הוא לא מעלין ולא מורידין במה שמכחישין כתב ידן ומיירי בשאינן מעידין זה על זה כרבנן במתני' דלקמן והוי להו כחד לגבי תרי והשתא ניחא דדייק ר' יוסי ממתני' כמו שאין נאמנין לפוסלו באומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים כו' אם יש עדים אחרים כך אין דבריהם לא מעלין ולא מורידין להכחיש כתב ידן דלא תימא שאני במתני' דטעמא דאין כאן הפה שאסר קמ"ל דאין דבריהם כלום אם אחרים מעידין על כתב ידן:

אמר ר' מנא. לא היא דלא ר' יוסי פליג אלכתחלה ולא ר' יונה בדיעבד דלדינא לא פליגי ולא מידי אלא כו' כלומר דלא פליגי אלא לענין הדמיון שרנה ר' יונה לדמות לחלבים והיינו טעמא דלא תנשא לכתחלה וצריכה גט מספק משום דדמיא לחלב ואמר ליה ר' יוסי דלא היא דמחלבין אין ראיה אבל לענין דינא כ"ע מודו דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

נעשה כשטר שנקרא עליו ערער. וצריך שיוחזק בב"ד לקיימו הואיל ואיכא ערער על עדותן כדמפרש רב אסי לקמי' ואם הוחזק בב"ד מקיימין שטר אחר ממנו:

ובלבד כו'. כלומר שאע"פ ששתק הערער צריך שיתקיים בב"ד מאחר שקרא עליו ערער פעם א' חיישינן שמא מזויף הוא:

ר' לעזר אומר לא נתקיים בב"ד. אפי' לא נתקיים. בב"ד כיון ששתק העירער סגי כדמפרש ר' אילא טעמא דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושוב מקיימין נמי שטר אחר ממנו:

למדין מספר מוגה. לענין קיום השטר מקיימין כתב ידי עדים מספר שכתבו:

כגון אילין דאמרין ספרוי דאסי. שם איש אחד מפורסם לכתוב ספרים וכלומר שידוע בודאי שזה כתבו כמו שהיו ניכרין ספריו של אסי והר"ן ז"ל פי' כגון דחתם שמו לבסוף כמו שהיה רגיל אסי לחתום שמו:

ובאילין איגראתא. ובכתב האיגרא אם מקיימין מהן:

צריכין. מסופקין אנחנו ומיבעיא לן דבכתב האיגר' אינו מדקדק כ"כ לכתוב כל זמן באופן אחד כמי בכתב ספרים:

ובלבד ג' שטרות של ג' בני אדם. הא דאמרינן לעיל דמקיימין משטר אפי' לא הוחזק בב"ד דוקא מג' שטרות והן של ג' בני אדם דאם ביד א' הן חיישינן שמא זייף לכולם:

שטר אמנה. היה שלא הלווהו כלום אלא כתבנו לו כשיצטרך ילוה לו והאמינו לתתו בידו:

שטר פוסיטי' הוא. שטר פסים שפייסו להלוות לו שטר בח"י:

דרב אמר אסור לחתום כו'. דעולה הוא:

מה ופליג. ומתמה הש"ס דאם פליג על דבריו הראשונים הא אמרי בשם רב נאמנין כו' וכיון דאסור לעשות כן לחתום על שטר כזה לא מצו משוי נפשייהו רשעים וא"כ מילתא דרב כו' קשיא דידיה אדידי':

אמר רב חגי כו'. כלומר לא תימא משמי' דרב דאסור לחתום קאמר אלא אסור לקיים בביתו כדדריש מקרא והילכך נאמנין העדים לומר אמנה היה לפוסלו דאינהו לא עבדי איסורא:

און בידך. משמע און ושקר מעיקרא הוי זה שטר אמנה כו':

ואל תשכן באהליך עולה. זה שטר פרוע שעתה עולה הוא אבל מעיקרא אמת הוה:

מתני' הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי על כל חתימה וחתימה:

צריכין שיצטרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהן דתרי סהדי בעינן על כל כתב וכתב כדמפרש טעמא בגמרא דסבר רבי על כתב ידן הן מעידין והלכה כחכמים:

גמ' למה נצרכה. רישא דמתניתן:

לרבי. נצרכה דאי לרבנן אין צריך כל אחד להעיד על כתב חבירו כדקתני סיפא אלא אליבא דר' מיתניא דלא תימא דלעולם צריך לצרף עמהן אחר להעיד ואין נאמנין להעיד אחד על חבירו קמ"ל דאע"ג דר' אומר בסיפא צריך שיצטרף עמהן אחר מודה הוא ברישא שהן נאמנין דהוי כב' עדים על כל כתב:

תני בכתובות דבית רב. במס' כתובות שפירשו בבית מדרשו של רב דה"ט דפלוגתייהו דר' וחכמים. דברי רבי כמעיד על השטר גרסינן. כלומר דסבר כשמקיימין השטר בב"ד על כתב ידן הן מעידין ולפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב:

כמעיד על המלוה. אבל חכמים סברי דלהעיד על המלוה באו אנחנו ראינו שהלוה אותו הילכך בתרי סגי ולא צריך לכל א' שיעיד על חבירו:

כותב אדם עדותו. אם נמסרה לו עדות וירא שמא ישתכח ממנו כותבו על פנקסו ומעיד ע"פ אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים:

והוא שיהא זכור עדותו. מעצמו אפי' בלא ראיית השטר נזכר קצת מאליו:

רבי יוחנן אמר אע"פ שאינו זכור עדותו. מעצמו כלל בלא השטר אלא לאחר שראה השטר נתן בלבו ונזכר הוי זכירה:

ואתייא דרב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן. כלומר דמפרש הא דפליגי ר' ורבנן במתני' אם העדות על כתב ידן הוא או על מנה שבשטר היינו דוקא כשזוכרין גם מעצמן המלוה ע"י ראיית השטר דאלו כשזוכרין המלוה אפי' בלא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהן אחר דמתוך שהם באים להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר ועיקר העדאתן על המלוה הוא וכשאין זוכרין המלוה אפי' ע"י ראיית השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר דהא ע"כ אינן מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היכא שזוכרין המלוה ע"י ראיית השטר דלרבנן חשיב זכירה והוי כאלו מעידין על מנה שבשטר והיינו כר' יוחנן דמתוך השטר הוי זכירה ור' סבר זכירה מתוך השטר לא הוי זכירה וכרב הונא ואינן מעידין אלא על כתב ידן הילכך צריך לצרף עמהן אחר:

אין הוא ואחר. אין עד אחד מצטרף עם א' מן השוק להעיד על חתימ' חבירו כדמפרש ואזיל:

היה אחד מכיר כתב ידו. כלומר שאין כאן מכיר כתב ידו אלא הוא בעצמו ומכיר נמי כתב יד חבירו:

ואחד אין אדם מכירו. חתימת העד השני אין אדם אחר מכירו אלא שזה חבירו המעיד על כתב יד עצמו הוא מכירו וזה עד האחר אינו בפנינו בהאי קאמר רב דאין הוא ואחר מצטרפין להעיד על חתימת חבירו וטעמא כיון דקי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין וזה המעיד על כתב ידו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מצטרף עם א' מן השוק להעיד על חתימת חבירו הרי דנפיק עוד ריבעא דממונא אפומי' ואישתכח דכולה ממונא נכי ריבעא נפיק אפומא דחד סהדא ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר ע"י זה וחצי דבר ע"י זה:

חבירו מהו שיצטרף כו'. וקס"ד דאין כאן מכירין אחרים לחתימת העד שבפנינו אלא הוא בעצמו מעיד על חתימתו והיינו דרב ולפיכך מתמה הש"ס הדא הוא דאמר ר"ז כו' ומאי קא מיבעיא ליה:

לא צורכה דלא כשהיו שנים כו'. כלומר לא צריכה למיבעיא לן אלא בכה"ג כגון שהיו שנים ואחד שהוא בפנינו הכל מכירין כתיבת ידו ואין אנו צריכין לעדות עצמו וזה שאינו בפנינו אין אדם מכירו אלא חבירו זה ובהא הוא דקמיבעיא לן חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק כלומר שלא יעיד על כתב ידי עצמו כיון שהכל מכירין כ"י אלא יצטרף עם א' מן השוק להעיד על חתימת חבירו או דילמא לא כיון שהוא בפנינו ואין אנו צריכין לעדות אחרים על כתב ידו אכתי נפיק תלתא רבעי דממונא אפומי' דחד סהדא:

אם אתה אומר כן. ופשיט לה דאפי' בכה"ג נמי לא דהרי הוא בפנינו ואין אנו צריכין מה שמכירין אחרים חתימתו ואם אתה אומר שיצטרף נמצאת וכו' ולאו דוקא כל העדות אלא כלומר רוב העדות:

ויאות. דאפילו בכה"ג אין מצטרף עם א' מן השוק להעיד על חבירו דמה אלו שנים שיצאו מעיר. שרובה עכומ"ז דאיכא לספוקי בהו אם ישראל הם:

כגון הדא סוסיתא. עיר שרובה עכומ"ז הוה:

אחד הכל מכירין וכו'. כלומר ה"ז דומה להא דאם אין אנו מכירין שחבירו ישראל אלא על פי זה אם גם בזה תאמר דיעשה כא' מן השוק להעיד עליו שהוא ישראל ותהא חתימתו כשר זה ודאי אינו דכל העדות תתקיים בעד א' וה"נ כן דמה לי אם מכירין שחבירו ישראל ואין מכירין חתימתו אלא ע"י עדות זה:

עד אחד בפה. שמעיד על הלואה ועד אחד בשטר מהו שיצטרפו לעשות כמלוה בשטר:

עד אחד בכתב כלום הוא. בתמיה דהא מפיהם ולא מפי כתבם בעינן דדוקא בשני עדים חתומין על השטר הוי כעדות דגלי לן קרא את ספר המקנה והעד עדים אבל עד אחד בכתב לאו כלום הוא ומהיכי תיתי להצטרף עם העד בע"פ:

לא כן צריכה. למיבעיא לן אלא כשהיו שנים חתומים על השטר ולא מצאו לקיים אלא חתימת האחד דאפשר כיון דחתימי תרי אף על פי שלא מצאו לקיים אלא חתימת יד א' מהן לא חיישינן לשני שיהא מזויף וכן בעא ר' מנא בכה"ג מהו שיהא עדות לזוקקו לשבועה דאפשר דגרע מעד א' בע"פ שזוקק לשבועה כיון שלא מצאו לקיים חתימת השני:

ופשיט ליה כהדא כו'. כלומר דתליא בפלוגתא דת"ק ור"י בן קרחה דפליגי בעלמא דלרבנן אפילו שנים בשטר אין מצטרפין עד שיראו שניהן כאחד ומכל שכן אחד בע"פ וא' בשטר דאין מצטרפין ולר"י בן קרחה מצטרפין:

אין מקבלין כו'. כל הסוגיא זו עד הלכה ה' ביארתי לעיל במס' סוטה סוף הלכה א' ושם כתבתי הגי' ברורה ונכונה וע"ש:

מתני' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כיון שאין ידוע שהיא אשת איש כי אם על פיה היא אסרה והיא התירה את עצמה ונאמנת במיגו דאי בעיא שתקה:

גמ' תני אם משנישאת כו'. דבמתני' לא קתני אלא בסיפא גבי שבויה אם משנשאת באו עדים לא תצא וקמ"ל בברייתא דאף ברישא גבי א"א הדין כן:

לא סוף דבר. לאו דוקא נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא ולא תצא מהיתירה הראשון קאמר ותנשא לכתחילה:

כהדא. כהאי מעשה שבאת אשה אחת לפני ר' יוחנן ואמרה לו כן והתירה ולאחר שיצאת אמרו לו תלמידיו הרי עדים בלוד ויודעין שהית' אשת איש:

אפילו עדיה בקסוסנון. שם מקום רחוק:

תמתין. בתמיה הא השתא מיהת ליתנהו והילכך נאמנת:

תרין עובדין הוון. שני מעשים אירעו לפני ר' יוחנן וכך היה משיב להם:

מכחישין הן אותה. אם נימא דהוי הכחשה או לא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא:

ובאו שנים ואמרו לא נתגרש' אשה במקום פלוני. מהו אי הוי הכחשה בכה"ג דהואיל ופרטו שם המקום והיום אמרינן דאם איתא דנתגרשה קלא אית לה למילתא ופשיט לה דהוי כהכחיש עדות בתוך עדות כלומר דהוו תרי לגבי תרי וכאין לה עדים כלל דמי וחזר הדין שתהא נאמנת דאנו כחיין מפיה כאשה שאין לה עדים כלל:

היום אמרה כו'. שואלין אותה מפני מה אתמול אמרת כן והיום כן ואם אמר' מפני כת של פריצים ובני אדם שאינן מהוגנין נזדמנו לי להזדוג ומפני כך אמרתי א"א אני מכיון דנתנה אמתלא לדבריה נאמנת:

כהדא. כהאי מעשה אירע בשמואל שבא לזקוק לאשתו אמרה כו' אתמול אמרת טמאה יומא דין טהורה גרסינן וכן הוא בתוס' ואמרה מפני שלא היה בי כח באותה שעה ולכך אמרתי לך טמאה אני והשיב לו רב דהוי אמתלא ונאמנת:

מתני' נשביתי. לבין העכומ"ז:

וטהור' אני. שלא נבעלתי לעכומ"ז:

נאמנת. ומותרת לכהן:

גמ' לא סוף דבר שנשאת. ואח"כ באו עדים אלא אפילו התירוה להנשא לא תצא מהיתירה:

נשים נשבו לשם. לבבל. ובבבלי הך עובדא קצת בנוסחא אחרת. ומסרו להן עדים ניסקון. שיעלו עמהן לא"י:

ומה נעשה לימים ראשונים שנתייחדו. בין העכומ"ו בלא עדים:

כן הייתה אומר. לזלזל בהן:

סלקן שביין. ועלו גם השובים אותן עמהן וכשבאו לפני ר"ח הניחו' מבחוץ כדי שיאמין להם ר"ח במגו:

מן. לאחר שיצאו שלחו השובים להכנס ולשאול הפדיון בעדן:

ניכרות אלו שבנות חכם הן. ולפיכך הערימו לעשות כן שיהו נאמנו' לומר טהורו' אנו:

מן דאיתודעין. לאחר שנתוודעו מי הן:

איטפל. תקח לאשה אחת מהן שהן קרובותיך:

למה. מתו:

בגין דשקרון. אם בשביל ששיקרו במה שאמרו טהורות אנו ור' שמעון כהן היה:

חס ושלום לא שקרון אלא מן חטאת כו'. נראה דטעמא שמא הן בעצמן עברו על ידי קילקול העיבור כשהיו בין העכומ"ז כמו אכילת חמץ וחילול המועדות כדאמר הכא בנדרים פ"ז גבי האי עובדא דחנניה בן אחי רבי יהושע כל היכא דמטא השליח שלא יעשו המועדות ע"פ עיבור של חנניה מטא וכל היכא דלא מטא נהגו בקילקול:

מתני' שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו:

שמעידות זו על זו. כל אחת אומרת חברתי טהור':

הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד ואפילו אשה ואפילו עבד או שפחה או קטן מסיח לפי תומו:

אינן נאמנין. ליתן להם תרומה:

ובזמן שהן מעידין זה את זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן:

גמ' מתניתא. דקתני דעד אחד נאמן בכהן:

לענין קדשי הגבול. להאכילו בתרומה הוא דנאמן:

אבל לענין משפחה. ליוחסין ולהאכילו בקדשי המזבח צריך שני עדים להעיד עליו שהוא כהן:

והא תני מעלין וכו' ניחא. דלכהונה מפרשינן היינו לתרומה:

ללויה לישראל ולא לענין משפחה. על כרחך דלענין משפחה מיתפרשא להשיאו אשה כשירה וקתני מעלין ע"פ עד אחד:

ומשני ליתן לו מעשר עני. הוא דקאמר דעד א' נאמן ולא לענין משפחה והא דלא משני ללויה למעשר ראשון משום דס"ל מעשר ראשון לכהנים כדלקמן:

שתי חזקות לכהונה. להעיד עליו שהוא כהן:

בארץ ישראל. ששם בתי דינין קבועין ובודקין:

נשיאות כפים. אם ראוהו נושא כפיו או שחלק תרומ' בגרנות:

ובסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכיבש דוד וחיברה לא"י וקסבר האי תנא כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ותרומה דידה לאו דאורייתא והילכך נשיאת כפים הוי חזקה אבל לא חילוק גרנות:

עד מקום ששלוחי החדש מגיעין. להודיע לגולה יום שקידשו ב"ד את החדש לעשות פסח בזמנו והן היושבים בתוך מהלך ט"ו יום:

עד נמרין. שם מקום הוי נשיאת כפים חזקה לפי שב"ד קבוע שם לקבל שליחות החדש של ב"ד הגדול:

ובבל כסוריא. דהוי נמי חזקה בנשיאת כפים לפי שיש שם ישיבה וב"ד קבוע ובודקין אחר נושאי כפים:

אף באלכסנדריאה. של מצרים בראשונה שב"ד היו יושבין שם ובודקין:

כך מעשר ראשון חזקה בכהונה. והיינו בתר דקנסינהו עזרא ללוים ויהבי מעשר לכהנים וכגון דיהבי ליה בתורת חלוקה:

והחולק על פי ב"ד. ירושה עם אחיו ונטל תרומה בחלקו אינה חזקה לכהונה שאני אומר הך תרומה לאו מחלק ירושת אביו אלא מאבי אמו כהן נפלה לו:

והעליתי עבד לכהונה. ובבבלי מסיק בסוף פירקין דה"ק בקשו להעלות דחזי העבד אוכל תרומה באתריה דר' יוסי דס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ואזיל ואסהיד באתריה דר' יהודה דס"ל מעלין וגריס התם ר"א בר' יוסי:

ה"ג א"ר יצחק בן חקולה רבי ור"ש ברבי וכו' חד לכהונה. אחד העלה לכהונה וא' ללויה ולקמן מפרש לה:

חד בר נש אתא לגבי דר' גרסינן:

בנך הוא. נאמן אתה להחזיקו בבן שלך ואין אתה נאמן להעלותו לכהונה. ואם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו. ולא יהא נאמן כלל אפינו להחזיקו בבנו:

א"ל בנו הוא וכו. כלומר דשמא אחת מן הפסולות נשא ובנו זה חלל הוא ולפיכך אינו נאמן להעלותו לכהונה:

אכין א"ל. כן השיבו ר' חייא לרבי:

אם מאמינו וכו'. ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו:

ויעשה כהרחק עדות. כלומר יהא נאמן על הכל דמתוך שהיה רוצה היה נעשה כהרחק עדות שלא היה מודה שהוא בנו והיה נאמן להעלותו על פיו שהרי מעלין לכהונה ע"פ עד אחד:

בנו הוא. כלומר שכיון שהודה שהוא בנו שוב לא מהימנינן ליה במגו וחיישינן שמא חלל הוא:

לא כן וכו'. ומדייק הש"ס על דאמר לעיל חד העלה אח כו' ונימא דודאי מה שהעלה רבי אח ע"פ אחיו היה כלומר דהרי ר"ש ברבי לא פליג אאבוה ורבי הא ס"ל דאין אב נאמן על הבן להעלותו לכהונה וא"כ תסתיים דר"ש ברבי העלה אח מפי אחיו:

אפי' תימר בן מפי אביו. הוה בעובדא דר"ש ברבי וללויה העלהו ולא לכהונה. והיינו דקאמר לעיל חד לכהונה אח מפי אחיו וחד ללויה בן מפי אב:

מתני' רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין וכ"ש בהא דאמר ת"ק לעיל ובזמן שהן מעידין זא"ז דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך:

במקום שיש עוררין. שקורין עליו שם פסול ואין ערער פחות מב' כדמפרש ר' יוחנן בגמרא:

מעלין. היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לת"ק דר' יהודה:

רשב"ג אומר מעלין לכהונה ע"פ עד א'. בבבלי פריך רשב"ג היינו ר"א דודאי במקום שיש עוררין לא אמר ר"ש דחד נאמן ומסיק דפליגי בפלוגתא דרבי נתן ורבנן אם מצטרפין לעדות וכגון דמוחזק לך באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה אע"פ דקול בעלמא הוא משום דמעלה הוא בתרומה עד שיבדקו הדבר ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה דבמקום קול הוי חד נאמן ואתו בי תרי ואמרו בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן מעליא הוא דר"א סבר אין מצטרפין לעדות בשנים אם בא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והוי כעדות אחד ואין מעלין במקום שיש עוררין ורשב"ג סבר מצטרפין עד אחרון עם העד הראשון ואמרין אוקי תרי דאמרי כהן הוא להדי תרי דאמרי בן גרושה הוא ואוקי גברי אחזקתי' כיון דמוחזק לן באבוה שהיה כהן והלכה כרשב"ג:

גמ' אין ערער פחות משנים. ערער דקאמר ר"א דוקא בשנים שערערו:

מה אנן קיימין. בהא דקאמר דאין ערער פחות משנים:

אם בשהעלו אותו באחד. כגון שלא היו מכירים אותו ולא הוחזק לן באבוה דכהן הוא והעלו אותו ע"פ עד אחד א"כ יורידו אותו נמי באחד דאוקי חד לגבי חד והא לית ליה חזקה ולמה לי ערער תרי:

ואם בשהעלו אותו. מתחילה בשנים אפי' באו אח"כ כמה עדים וערערו לא יורידו אותו מאחר שנתקיימה עדות הראשונים:

אתייא כרבנן דתמן. כרבנן דאמרי לעיל הלכה ב' גבי ראובן שאוכל שדה בחזקת שהיא שלו כו' דאמר התם רבנן דתמן סברי משעה שיצאת בעדות ברור' יצאת וה"נ הא דמקשת דאפילו כמה עדים לא יורידו אותו זה אינו אלא לרבנן דהתם דסברי כך כיון שהעלו אותו ע"פ ב' עדים ויצא הדין בעדות ברורה שוב אין מורידין אותו דחיישינן לזילותא דבי דינא:

ברם רבנן דהכא וכרב נחמן בר יעקב. דס"ל התם אנא אפיקתי' מראובן אנא מחזיר ליה לראובן דלא חיישינן לזילותא דבי דינא וה"נ כשם שמעלין אותו בב' דאתו מעיקרא כך מורידין אותו אם באו שני' אח"כ וערערו:

מתני' על ידי ממון מותרת לבעל'. דמרתתי להפסיד ממונם ואין מפקירין אותה ובבבלי מחלק דוקא כשיד ישראל תקיפה על העכומ"ז אז מותרת אפילו לבעלה כהן ולא דמי לשבויה משום דמתפחדין להפסיד ממונם אבל כשיד העכומ"ז תקיפה אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם היה כהן ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה לא חיישינן שמא נתרצית:

ע"י נפשות. שהיתה נדונת למות:

אסורה. אפי' לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצו כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה:

כרקום. מצור תרגום כרכומה:

פסולות. אסורות לכהן דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ואשת כהן שנאנסה אסורה:

אפי' שפחה. חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה:

שאין. כמו ואין ומילתא אחריתא. היא דאין אדם מעיד ע"י עצמו אם העיד על שבויה שהיא טהורה ה"ז לא ישאנה אם הוא כהן מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו ה"ז מעיד עליה ונושאה דלא שדי אינש זוזי בכדי ואם לא ידע שהיא טהורה. לא נתן ממונה עליה:

המעון הזה. דרך שבועה היא:

גמ' שהורהנה. שנתמשכנה בידי עכומ"ז:

וריחקוה בני משפחתה. מן הכהונה:

ועדיה מעידין וכו'. אותן עדים שהעידו שהורהנה. ותנינן התם. דאמרו להם חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה תאמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה:

ומדייק הש"ס דטעמא לפי שהעדים מעידין אותה הא אם אין עדים מעידין לא. ואסורה לכהונה וקשיא על מתני' דקתני על ידי ממון מותרת דקא ס"ד לא שני לן בין הורהנה לנחבשה:

שנייה היא בהירהון. דכיון שהרבים נוהגין לו בהיתר כלו' שנעשה להם כהיתר ונוהגין. כן מדעת להרהן אצלם וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עכומ"ז בדיניהן ומשום הכי בעינן עדים מעידין שלא נטמאה אבל מתני' דנחבשה ואינה נחלטת להם הילכך מותרת ולא בעינן עדים:

והוא שנגמר דינה. דאז כהפקר היא וחיישינן שמא נתרצית מחמת פחד:

אשת ליסטים כליסטים. ואפי' היא לא נתחייבה להריגה אלא שבעלה נתפס מחמת ליסטות היא נמי כהפקר מפני שדרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם:

איזהו כרקום. דקתני במתני' כל כהנות שבתוכה פסולות:

דוגין. בעלי מלחמה כמו ארכי דוגין דריש גט פשוט והן מושלי המלחמה:

ואפרטוטות. בלשון רומי דברים המוכנים למלחמה. הערוך:

מקיפין את העיר. ששמו סביבות העיר שלשלאות של ברזל להשמיע קול בהכשל איש הרץ עליהן וכלבים ואווזי' צועקין והילכך כל כהנות שבתוכה פסולות דאינה יכולה לשמוט מהם ולברוח:

מעשה היה כו'. דאע"פ כן אירע פעם א' שברחה משם סומא אחת:

היה שם פירצה אחת. ויכולה לשמוט. מהן ולערוק מצלת את הכל דתלינן כל חדא וחדא לקולא:

היה שם מחבוי'. שיכולה להחבא בהן:

צריכה. מספקא לן אם מצלת על הכל או לא:

ובלבד כרקום של אותה מלכות. הוא דחוששין לפסול הכהנות משום דהן מתיישבין בעיר ויושבים בטח ויש להם פנאי לבעול:

אבל כרקום של מלכות אחרת. הבאה עליהן:

כליסטים הן. דאימת המלכות שבאו בגבולה עליהן והן עוסקין בשלל ובורחין להן ואין להן פנאי לבעול ולא נאסרו הנשים:

ואפילו קטן. לשון בעיא הוא דקתני במתני' אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין להעידה אם אפי' קטן נאמן וקאמר ר' אימי בשם ריב"ל דאפי' קטן ואפי' קרוב נאמן:

אפי' קטן וקרוב. כלומר אפי' קטן והוא קרוב. אם נימא דנאמן לריב"ל:

נשמעינה כו'. ופשיט לה מדקיבלן ריב"ל והכשירה משום עדות בנה וקטן היה דעדות בעלה לא מהני לה דאין אדם מעיד ע"י עצמו ש"מ אפילו קטן והוא קרוב נאמן:

ר' חייא בר יוסף כו'. מבואר לעיל פ"א דסוטה:

מתני' זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו דקיום השטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן:

שיצאת בהנומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובתה מאתים כדמפרש טעמא בבבלי דכיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא:

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו למדין תינוקות בבית רבן לאכול בתרומה וע"פ עדות זו. מאכילין לו תרומה דרבנן כגון תרומת ח"ל וכה"ג אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין דדוקא בדרבנן מהימנינן ליה ולא חיישינן שמא עבד כהן הוא שאסור ללמוד את העבד תורה:

ושהיה חולק עמנו בגורן. ולא חיישי' שמא עבד כהן הוא שאין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו:

ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה שכך שערו חכמים שהמחרישה מוליכה עצמות המת וטומאת בית הפרס דרבנן והילכך נאמן לומר המקום הזה הוא טמא ולא יותר:

ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומין דרבנן:

אבל אין נאמן וכו'. דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעליית':

מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות כדרך שהיו עושין דסד"א דנאמן הואיל והני מפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי קא משמע לן:

תני וכו'. אמתני' דלקמיה קאי ובטעות נדפס ונכון לגרוס המתני' הכא:

גמ' תני ובלבד דברים שהן רגילין בהן. כלומר באלו השלשה שהוא תמיד מצוי ורגיל בהם נאמן להעיד על כתב ידן אבל באיניש דעלמא אפי' היה רגיל אצלו אינו חשוב רגילות:

ובלבד שיצטרף עם אחרי'. הא דנאמן להעיד מה שראה בקטנו דוקא אם יצטרף עמו גדול אחר להעיד:

וחש לומר שמא עבד הוא. אלטבול ולאכול בתרומה פריך דניחוש שמא עבד כהן הוא ואוכל בתרומה בשביל רבו:

הדא מסייע לההוא דאמר כו'. ובמתני' יוצא מבית הספר קתני:

ופריך לא כן א"ר זעירא העבד עולה מז' קרייות. ממנין שבעה קרואין בשבת וכן אמר ר"ז הדא מילתא וידבר עולה משלשה פסוקים גרסינן וכן הוא במגיל' אלמא יש עבד שלמד תורה:

תיפתר. להא בשלמד מאליו תורה או שלמדו רבו כטבי עבדו של ר"ג ומנהג עבדים נהג בו אבל מתני' קתני שיצא מבית הספר דמשמע שנהגו בו מנהג בנים:

וחש לומר שמא עבד הוא. אחולק עמנו בגורן קאי דניחוש שמא עבד כהן הוא:

אין חולקין על הגורן. דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך אין חולקין לעבד בגורן שלא יעלוהו ליוחסין וכן לנשים אין חולקין מטעמא דמפרש ביבמות פי"א משום גרושה או משום יחוד:

מתוך הבית. משגרין לבתיהן:

מהו להוציא ממון מתוך עדותן. אע"ג דלהוציא ממון אינן נאמנין כדקתני סיפא דמתני' היינו היכא שמתכוון להעיד לאפוקי ממונא אבל אם אין מעידין אלא על דבר שאין בו ממון אלא שמתוך עדותן יוצא ממון כדמפרש ואזיל מהו שיהו נאמנין:

היך עבידא. ה"ד הא כגון שהיו הכל יודעין עד גבול השייך לשדה ראובן הוא תחום שבת:

ובאו. עכשיו ואומרין ע"כ תחום שבת ונמצאת השדה של שמעון כלומר שעכשיו היתה עומדת ביד שמעון מגבול השייך לראובן ע"פ עדותן מהו שיוציאו משמעון להחזיר לראובן שהרי ידוע הוא מה שבתוך התחום הוא של ראובן:

מהו שיהו נאמנין לומר. להעיד שראו אלו היו עוברין על שביעית ויוצאין ללקוט בפגי שביעית. פגי פירות שאינן מבושלין כל צרכן וכן אם נאמנין לומר שמענו פלוני ממלל שמוציא לעז ושם רע על אשתו וכן אשה פלונית על בניה כלומר דהבעיא היא אם נאמנין להעיד גם כן על חיוב ואיסור או לא:

הוזמו מהו שישלמו. אבעיא דלעיל ובדרך את"ל מיתפרשא דאם תימצי לומר היכא שאין מתכונין להעד אלא שממון יוצא מתוך עדותן נאמנין ואם חזרו והוזמו על עדותן מהו שישלמו או דאתיא כהאי דאר"י בשם שמואל דאין למדין דבר מדבר בעדים זוממין דעדים זוממין חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כדאמרינן בפ' מרובה:

וכא כן. וה"נ דאין משלמין אלא אם היו מתכונין להעיד להוציא ממון אבל אם הממון יוצא מתוך העדות לא ולא איפשטא:

תני. מעידין גם כן על זה שאכלנו בקציצת פלוני כדמפרש ואזיל מהו בקציצת שהיו נוהגין בשעה כו' היו עושין זה לזכר שנקצץ פלוני מאחוזתו וכן אם היה נושא אשה שאינה הוגנת וכו' והיו עושין זכר שלא יתערב זרעו בזרעם כדאמר בבבלי:

בגודלן מה שראו בקוטנן. קתני במתני' ומדייק הש"ס דמשמע דוקא בגודלן נאמנין להעיד על מה שראו בקטנן אבל אם עודן בקטנן לא הא תמן תנינן בפ' הגוזל ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל של דבורים ומהלך זה לתוך השדה ונוטל נחילו דאלמא דנאמנין אפילו בקטנן:

ובההוא אמר כן. בתמיה והכא אמר דאינן נאמנין:

ומשני ר' אחא. שאני נחיל דבורים שאין גזילו דבר תורה אלא מפני דרכי שלום דהא הפקר נינהו והילכך נאמן דקנין דרבנן הוא ואין עדותו להוציא מיקרי אבל במתני' אף על גב דנמי במילי דרבנן הוא דמהימן מכל מקום על ידי עדותו גורם להוציא הוא ואינו נאמן אלא בגדלו מה שראה בקטנו:

ובלבד במפריח. הא דנאמן בנחיל של דבורים דוקא שעדיין מפריחות הן ולא נחו על שוכו של חבירו ועל ענפי אילן שלו:

אבל בשוכו. אם כבר נחו על ענפי אילן של חבירו לא דכבר מוחזק הוא ואינן נאמנין להוציא אפילו במילי דרבנן:

לא מסתברא על אתר. מי לא מסתברא לומר דדוקא לאלתר נאמנין כשראו הנחיל של דבורים והגידו מיד הא לאחר זמן לא:

אף אנא סבור כן. דאינן נאמנין אלא מיד:

ותנינן. בהדיא בתוספתא כן:

במה דברים אמורים שהעידו במאמרן. תוך כ"ד שראו מיד אמרו ובתוספתא גריס שהעידו על מעמדן אבל אם יצאו וחזרו ואחר כך אמרו אינן נאמנין שאני אומר מפני היראה והפיתוי שהיה מפחדן או מפתן בדברים אמרו כן ובבבלי שם מסיק דאין נאמנין אלא במסיח לפי תומו:

סליק פירקא בס"ד