מתני' עד שלא תתארס. ונתארסה:

ב"ש אומרים תמכור. בעודה ארוסה אבל משנשאת לא:

וב"ה אומרים לא תמכור. דאירוסין עושה ספק נישואין שמא תבא לידי נישואין שמא לא תבא הילכך לכתחילה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים:

הואיל וזכה באשה. שהיא ארוסתו לא יזכה בנכסים בתמיה:

על החדשים. שנפלו לה משנישאת אנו בושין מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא שאתם מגלגלים עלינו נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה לומר שאם מכרה מכרה בטל לפי שזכה בהן הבעל:

גמ' מתני' עד שלא נתארסה. אלישנא בעלמא קאי דקתני במתניתין עד שלא תתארס לשון עתיד וכן אנו מפרשים עד שלא נתארסה לשון עבר דהא שנפלו לה קתני:

מה בין עד שלא נתארסה. מאי שנא רישא דלא פליגי דאטו משום שנפלו לה קודם לכן הורע כחו הרי עכשיו נתארסה:

עד שלא נתארסה לזכותה נפלו. שעדיין לא היה זכאי בשלה ולא בה אלא היא בזכות עצמה הילכך כ"ע מודו שמוכרת לכתחילה:

לזכותה ולזכותו נפלו. כלומר ספק לזכותה ספק לזכותו דאירוסין ספק נשואין עושה והילכך קאמרי ב"ה לכתחילה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים:

ולמה לא תניתה. להאי מתני' בעדיות דחשיב שם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה:

לא אתינן מיתני. לא שנינו שם אלא דבר החמור לשניהם לאלו וקל לשניהם לאלו אבל הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחד לב"ש חומר לבעל וקל לאשה ולב"ה איפכא:

והא תנינן. התם ב"ש אומרים הבקר לעניים. אם לא הפקיר אלא לעניים ולא לעשירים לב"ש הוי הפקר ופטור מן המעשר ולב"ה לא הוי הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ושלו הן והרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית לב"ש:

ותניתה. ואפ"ה קתני:

ואינו חומר לבה"ב. לא חשיב חומר שהרי מדעתו הוא מפקיר ולא שייך לומר חומרא אלא במקום שחייבוהו חכמים:

לגפה. גדר של אבנים סדורות:

ולכלים. של מחרישה:

ושכחו. פליגי ב"ש וב"ה לב"ש אינו שכחה הואיל והניחו אצל דבר מסוים עתיד לזכרו ולב"ה שכחה כל זמן שלא החזיק בו והרי הוא קל לבה"ב וחומר לעניים לב"ש וקתני התם:

ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו. ולא מיקרי חומר אלא במקום שמפקיעין חכמים זכותו ממנו:

ואמור אוף הכא. אמאי קאמרת הכא דקל הוא לאשה וחומר לבעל נימא הכא נמי דאינו חומר לבעל במה שהיא מוכרת שהרי עדיין לא זכה בה קודם שנשאה:

מכיון שקידשה. יש לו זכות בה וכנפלו לזכותו ולזכותה והוי חומר לבעל לב"ש:

מה זה. מה בנשואה מכרה בטל כדקתנו במתני' דלקמן הבעל מוציא מיד הלקוחות אף בארוסה תהא מכרה בטל:

מתני' הבעל מוציא מיד הלקוחות. הפירות בחייה וגוף הקרקע לאחר מיתתה:

גמ' אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים. בדברי ר"ג במתניתין היו גורסין מוכר' כו' אפילו לכתחילה הואיל ונפלו לה עד שלא נישאת:

תני רבי חייה. בתוספתא שהובא' לקמי' אר"ח בן עקביא כו' ושמעינן מזו הברייתא דר"ג ס"ל לא תמכור לכתחלה אלא אם מכרה ונתנה קיים וכגירס' המתני' שלפנינו:

לא כן השיבן ר"ג. בעוד שהיו דנין לפניו במוכר עודה ארוסה לא הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושין כו' שהרי יש תשובה נצחת מזה דיש הפרש בין ארוסה ונשואה וכן השיבם לא אם אמרתם בארוסה וכו' ולא בהפר נדריה לבדו אלא בשותפות האב כדתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה:

הרי. שנפלו לה עד שלא נשא' ונשאת תוכיח שהוא זכאי עכשיו בכל ואפ"ה את מודה לנו שלא תמכור:

כך אני מודה לכם שלא תמכו. לכתחילה הואיל ונפלו לה עד שלא נשאת אבל בדיעבד מכרה קיים הואיל וזכאי בה עכשיו ועלה הוא דאמרו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ואפי' בדיעבד נמי יהא בטל והשיבן על החדשים כו' וש"מ דר"ג בדיעבד הוא דקאמר ולא לכתחילה:

אתא עובדא קומי ר' אמי. שמכרה אחר שנשא' בנכסים שנפלו לה מקודם:

לא. וכי לאו ר"ג יחידי הוא בדבר זה שהרי חלוקין עליו חביריו ולא סמכינן עליה אלא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכי מסיק בבבלי:

מתניתא. תוספתא דלקמיה מסייע ליה לרבי אמי לאחר שחזרו ונמנו דמכרה בטל ופליג עלוי כדמסיק דקתני שחזרו נמנו והורו ש"מ מקודם לא היו חלוקין עליו ורבי אמי קאמר דר"ג יחידי הוא. וגירסת ספרי הדפוס טעות הוא וצריך להגיה כמו שהגהתי בפנים:

מתני' חולק בין נכסי' לנכסים. יש נכסים שמכרה בטל ויש שמכרה קיים:

הידועים. מפרש בגמרא והלכה כר"ש:

גמ' אילו הקרקעות. שעל מנת אותן נכסים נשאה שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה ולפיכך מכרה בטל:

שנפלו לה ברשות הבעל. כלומר שנפלו לה כאן והבעל יודע מהן ובין קרקע ובין מטלטלין בכלל:

ובעלה נתון במדינת הים. והה"ד איפכא שהיא יושב' כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים כדקאמר בבבלי דעיקר טעמא שלא ידע הבעל מהן:

מתניתא. ברייתא דתניא בהדיא כוותיה:

מתני' שמין אותן. דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן ולפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה זו הוי קרן וצריך ליתן לה דמים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

וחכמים אומרים המחוברין לקרקע. ואפילו אלו מה שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהן ושלו הן דהרי הקרקע קיימא לה והלכה כחכמים:

גמ' דר"מ היא. כלומר טעמא דר"מ מפרש דלטעמיה אזיל דשמעינן ליה דעבד פירות מחוברין כתלושין בפרק שבועות הדיינין גבי אין נשבעין על הקרקע ר"מ אמר יש דברים שהן כקרקע ואינם כקרקע כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב שבועה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקס"ד דהכא נמי היינו טעמיה דר"מ דעבד ליה לפירות מחוברין כתלושין ולפיכך שמין אותן ומה ששוה יותר בשביל הפירות הוי ליה כנפלו לה פירות תלושין וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

ולא שמיע ליה. לרבי ירמיה הא דאמר ר' יוסי ב"ח דלא אמר ר"מ התם שאינן כקרקע אלא בקמה העומדת להקצר וגפנים עומדות להבצר דאינן צריכין יותר לקרקע דסבר ר"מ כבצורות דמיין והכי מוקי לה רבי יוסי ב"ח בבבלי שבועות דף מ"ג:

הא שחת לא. אבל אם עדיין שחת הוא ואין עומד ליקצר לא קאמר ר"מ דכתלושין דמיא וברם הכא קאמר ר"מ סתמא דשמין אותן ואפילו שחת בכלל וע"כ לאו היינו טעמיה דר"מ דהכא:

ר' ירמיה בעא. כלומר השתא דקאמרת דהכא אפילו שחת שמין לר"מ והתם דוקא בקמה העומדת להקצר קאמר דמחייב שבועה א"כ מעתה קשיא דר"מ אדר"מ דתמן בשבועות לא עבד מחוברין כתלושין דלא אמר אלא בקמה העומדת להקצר והכא עבד מחוברין כתלושין דאפי' שחת שמין אותן:

אמר רבי יוחנן. לא קשיא דלאו טעמיה דר"מ הכא דעבד מחוברין כתלושין אלא היינו טעמא דראה ר"מ לייפות כחו של איש וכחה של אשה משום דהפירות שלא גדלו ברשותו בספק הן אם כפירות הוו או כקרן ואם אתה רואה אותן כקמה קצורה מייפה אתה כחה של אשה לחשוב אותן כפירות תלושין והורע כחו של איש ואם אתה רואה אותה כשדה שלא נזרעה כלומר דהוי כקרן וכמו שנפל לה שדה בלא פירות וכל הפירות כמי שגדלו ברשותו א"כ מייפה אתה כחו של איש והורע כחה של אשה הילכך מספק שמין אותה כמה היתה יפה הקרקע מתחילה עד שלא נזרעה וכו':

עד שלא נזרעה היא טבה חד דינר משנזרעה היא יפה תרין דינרין גרסינן. ואותו דינר שהקרקע שוה עכשיו ביותר נותן לה וילקח קרקע והוא אוכל פירות ונמצאת מייפה כח האיש וכח האשה:

מתני' ביציאתה. אם בא לגרשה:

פירות המחוברים לקרקע בכניסתה. כלומר בשעת נפילתן שלו כדברי חכמים ובבבלי קאמר דאיכא בינייהו בין חכמים לר"ש פירות המחוברין בשעת יציאה דלא איירי בהו חכמים ולית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקסברי מה שגדל ברשותו שלו והלכה כר"ש:

גמ' את אמר בכניסתה שלו. כלומר בהא דאמרינן פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו פשיטא לן דאם מכרה היא אותן אינן מכורין או אם נתנתן לאריס שיעבוד בהן וישתכר למחצה לשליש ולרביע:

הוא משתפה. מושתכר ממנו ולא היא וכן אם עשת אותן ביכורים לא קדשו דהרי שלו הן ואינם ברשותה להקדישן ולקרוא עליהן שם ביכורים:

את אמר ביציאתה שלה. וכן הא דאמרינן ביציאתה שלה הן ולפיכך אם מכר הוא אינן מכורין וכן אם נתנן לאריס היא משתפה ממנו כשיוצא':

עשה. הוא אותן ביכורים בעודן מחוברין ואח"כ יצאת בזה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי אם אדם מביא בכורים מנכסי אשתו בעודה בחיים דאין לו בה אלא קנין פירות:

ושמחת בכל הטוב וגו'. כתיב בביכורים ודריש לה בספרי מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא דכתיב ולביתך ופליגי רבי יוחנן וריש לקיש ריש לקיש אמר לאחר מיתה הוא דרבתה התורה דיש לו בה קנין הגוף הא בעודה בחיים לא משום דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי ורבי יוחנן אמר לא שנא בחיים ולא שנא לאחר מיתה מביא וקורא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי:

ר"ל כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דס"ל אין אדם יורש אשתו מד"ת והילכך איצטריך קרא לרבות דאי ירושת הבעל מדאורייתא למה לי קרא לרבות לאחר מיתה:

ע"ד דר"ל. השתא מסיק למילתיה דאם עשה ביכורים לנכסי אשתו ויצאת ממנו בעודן מחוברין לר"ל לא קדשו כלל דהא לא היה לו בהן אלא קנין פירות ולר"י קידשו שהרי בשעה שקרא עליהן שם ביכורים עדיין ברשותו היו:

ופקעה מינייהו קדושתן. ונ"מ דאינו קורא דקרא לא אתי לרבות אלא בהביאן עודה תחת רשותו:

מתני' ימכרו. ואינה יכולה לעכב:

רשב"ג אומר לא תמכור. יכולה היא לעכב:

מפני שבח בית אביה. שיהא לה ולבית אביה לשם ולתפארת והלכה כרשב"ג:

מתני' לא תמכור. ואין הלכה כרבי יהודה:

גמ' מתניתא. דפליגי ת"ק ורשב"ג:

בשאינן עושין. העבדים ושפחות:

כדי טפילתן. כדי אכילתן:

אבל אם היו עושין כדי טפילתן. אפילו ת"ק מודה שלא תמכור דעדיין כבוד בית אביה קיים הוא:

גמ' בשם רבנין דתמן. של בבל:

מתני'. דפליגי ת"ק ור' יהודה:

בשנפלו לה זתים ולא קרקען. כגון שהיה לאביה זתים שקנה בלא קרקע ויאכל פירות עד שייבשו:

אבל אם נפלו לה זתים. וגפנים בשדה של בית אביה אפילו ת"ק מודה דלא תקוץ שעדיין וכו':

ורבנין דהכא אמרין אפילו נפלו לה זתים וגפנים עם קרקען. פליגי ולת"ק ימכרו לעצים:

לא דמי בית זיתא דנפלו וכו'. בתמיה כלומר ע"כ זתים וגפנים דקתני שנפלו לה דמי בית זיתים או דמי בית גפנים והיינו זתים וגפנים עם קרקען דבלא קרקען לא שייכא למיקרי להו זתים וגפנים שהרי הזקינו ואינם עושין פירות אלא ע"כ על בית זית ועל בית גפנים קאי והא דקרי להו דמי בית זיתים שאינם עומדים אלא לדמים ואפי' בכה"ג ס"ל לת"ק דמתני' ימכרו דלא שייך שבח בית אביה בהו:

מתניתא. תוספתא מסייע להו לרבנן דתמן דקתני האומר לחבירו כרמא אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים ה"ז מכור שלא מכר לו אלא שמו. ובבבלי ב"מ דף ק"ד מסיים והוא דמתקרי כרמא. אלמא דכרם אפילו בלא גפנים כרם מיקרי וה"נ כשנפלו לה זתים וקרקען אע"פ שאינם עושין פירות שייך בהו שבח בית אביה:

מתני' קימעא. דבר מועט ואפילו כל שהוא כדמפרש בגמרא:

מה שהוציא הוציא. אם גירשה:

גמ' אפילו לא אכל אלא מלא חותלה. חותלה הוא כלי שעושין מחריות של דקל ומכניסין בתוכו תמרים. ובבבלי אמר רבי אסי ואפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד רבי אבא אמר אפילו שיגרא דתמרי תמרים הקבוצות יחד ואינן טובות כ"כ:

אסי אמר כו'. הגירסא זו א"א להעמידה דא"כ רבי אסי סבר דידו על העליונה ומאי פריך לקמן לכך נראה דאיפכא גרסינן אסי אמר והוא שתהא השבח יתר על ההוצאה אבל אם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח וכלומר דהא דאמרינן ישבע כמה הוציא ויטול יציאותיו דוקא אם השבח יתר על ההוצאה וכן אם השבח הוא כנגד הוצאה ולאפוקי אם ההוצאה יתירה על השבח:

נותן לו את השבח. כלומר אין לו אלא הוצאה כשיעור השבח דידו על התחתונה. וכדמפרש רבא להא דרב אסי בבבלי דף פ':

מתניתא. תוספתא דמכלתין פליגא על אסי דקתני התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה היורד לנכסי שבויין כו' והמקבל שדה מחבירו אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו וכולן שמין להן בעדית כלומר ששמין להן בשבח וידן על העליונה וקשיא לרב אסי. ובבבלי פרק המפקיד דף ל"ט גריס וכולן שמין להן כאריס שיטלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום והיינו הך:

ומשני מתניתא בנטיעה מאן דמר אסי בבנין גרסי' ול"ג פליגא ואגב שיטפא דלעיל הוא כלומר דברייתא מיירי בשדה העשויה ליטע דשמין לו וידו על העליונה ומאי דקאמר אסי בבנין הוא דכשדה שאינה עשויה ליטע הוא כדסיים בתוספתא היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההונא' נותן לו את ההוצא' ואם ההוצא' יתר על השבח נותן לו את השבח וכן אמרינן בבבלי כ' המקבל דף ק"א:

מתניתא בנטיעה לא כן אמר רבי בא כו'. כלומר דמתמה הש"ס על דמוקי לברייתא בנטיעה ולהא דאסי בבנין והא מילתיה דאסי על מתני' קאי והא מתניתין בשדה מיירי דהא אכל קאמר וע"כ על אכילת פירות אמרו ולא על שכר בית דהא מפרש ד' בא לעיל דאפילו לא אכל אלא מלא חותלה:

כאן בשאכל כאן בשלא אכל. כלומר דמאי קושיא רישא בשאכל והתם מפרשינן לאכיל' פירות אבל בסיפא דקאמר הוציא ולא אכל ישבע וכו' על בנין קאי. א"נ י"ל דה"פ ואי דמוקמית לברייתא בנטיעה אכתי מי ניחא דהא אמרת בשדה העשויה ליטע שמין להן וידן על העליונה והא במתני' אפילו בנטיעה קאמר דאפילו לא אכל אלא מלא חותלה מה שאכל אכל ומשני דברייתא בשלא אכל והילכך ידו על העליונה. אבל ממסקנ' הבבלי משמע דלעולם ידו על התחתונה ואין חילוק בין נטיעה לבנין:

מתני שומרת יבם. ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר:

שנפלו לה נכסים. מאביה ובגמרא מפרש לה:

מה יעשה בכתובתה. מנה מאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות והן נכסי צאן ברזל:

ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה. הן נכסי מלוג כשהיא נכנסה נכנסין עמה וכשהיא יוצא' מבעלה יוצאין עמה:

יחלוקו יורשי הבעל. הוא היבם עם יורשי האב דספק נשואה היא שהבעל יורש את אשתו וזה דספק נשואה היא אצלו זוכה בחצי ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' הכא את אמר וכו'. עד סוף הסוגיא גרסינן לה לעיל בפרק החולץ דף י' ע"ב ושם פירשתי:

מתני' הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע. לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם אוכל פירות אם מייבם אותה וסבר האי תנא מטלטלי משתעבדי לכתובה:

שמין אותם. דכל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה:

וחכמים אומרים פירות המחוברין לקרקע שלו. בבבלי פריך והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה ומשני תני שלה:

כל הקודם זכה. קסברי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא"כ תפסה ומחיים דבעל בעינן תפיסה והה"ד נמי דפליגי אכספים דמ"ש כספים מפירות תלושין והלכה כחכמים:

הרי היא כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ומחזירה ולא אמרינן ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומי ראשונים עליה ולא תסגי לה בגט וכן כשגירשה נימא מצוה דרמי רחמנא עליה הא קעביד ותיקו עליה באיסור אשת אח ולא מצי להחזירה קמ"ל דאמרי רחמנא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו:

גמ' לכן צריכה במופקדים אצלו. כלומר הא דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע ומאי קמ"ל פשיטא דיקח בהן קרקע דהא משועבדין הן לכתובתה אלא להכי צריכה במופקדים המעות אצל היבם:

שלא יאמר הואיל ואני היורש. שאכניס את אשתו ואזכה בנכסים ועכשיו תחת ידי הן ושלי הן אלא מוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות:

לית כאן שנו. אדברי חכמים במתני' קאי דקאמרי פירות המחוברים לקרקע שלו והא ודאי לאו שלו הוא דהרי כל נכסים אחראין לכתובתה:

אלא להיידא מילה. אלא לאיזה דבר קאמרי חכמים שלו שאם קדם היורש ותפס אין מוציאין מידו גרסינן וכדמוכח מדלקמן וקסברי חכמים דתפיסה מהני להיורש והוא שתפס מחיים וסיפא דקתני והתלושין מן הקרקע כל הקודם זכה לאשמעינן רבותא לגבי דידה דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אם תפסה האשה מהני:

אף בבעל חוב כן. בב"ח במקום כתובת אשה אם תפס אין מוציאין מידו:

ופריך לא כן תני. לקמן פ' הכותב יורש וב"ח במקום כתובת אשה שקדם א' מהן ותפס מוציאין מידו. א"נ יורש וב"ח לא מהני תפיסת הא' לגבי חבירו וכן מוכח מפרק דלקמן ולפ"ז הא דקאמר אף בב"ח כן הכל מן הקושיא היא כלומר לדידך דאמרת דתפיסת היורש מהני אצל כתובת אשה וא"כ אף אצל ב"ח מהני דמאי שנא והא לא כן תני וכו':

נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דלקמן דאין מוציאין מידי וכלומר דרבי אחא בר עולא פשיט לה נמי כהאי דאמר ר' יוחנן הכא דאם תפס היורש אין מוציאין מידו והקושיא דהקשה הש"ס לא כן תני דמוציאין מידו אכתי לא אסיק לה עד לקמן:

הקדיש תשעים מנה. בפ"ו דערכין תנן המקדיש נכסיו והיו עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו. ומפרש לה הש"ס הא דקאמר מוסיף עוד דינר ולא סוף דבר דינר דוקא אלא אפי' כל שהוא ובלבד שיוסיף ואע"ג דהחוב הוא יותר מכדי שווין משום שלא יהא נראה הקדש יוצא בלא פדיון:

רבי אבהו. וקאמר עלה רבי אבהו בשם ר"י מועלין מעילה גמורה כלומר שההקדש חל על הנכסים האלו ואע"פ שקדם שיעבודן של האשה וב"ח ההקדש מפקיע מידי שיעבוד ומועלין בהן כל זמן שלא נפדו. וקשיא. השתא מסיק למילתיה דשמעינן מינה דאם תפס היורש אין מוציאין מידו דהא קשיא לן אהא דקאמר ומועלין בהן דאם ההקדש חל עליהן א"כ יהא נפדה בשווייה ואמאי קאמר מוסיף כל שהוא ופודה ואם אינו נפדה בשווייה כלומר דטעמא דאין ההקדש חל עליהן ואין צריך לפדות בשווייה שאין הפדיון אלא משום גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון א"כ לא ימעלו בו:

מה אנן קיימין. שינוייא הוא כלומר דהיינו טעמא דמועלין בהן דבמה אנן קיימין נכסים אלו אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע דהא קי"ל דאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע כדאמרינן בריש פ"ה דמעילה משום דילפינן מעילה מתרומה שאינה נוהגת אלא בתלוש מן הקרקע:

אלא. ע"כ כן אנן קיימין בקמה של תבואה העומדת ליקצר וכקצור דמיא וכה"ג בשארי מטלטלין דמאחר שאלו עבר הגזבר ותפש בשביל הקדש אין מוציאין מידו אע"פ שיש עליהן כתובת אשה וב"ח והילכך חל הקדש עליהן ושייכא בהו מעילה. הוא גיזבר הוא יורש. השתא פשיט לה דש"מ שאם תפס היורש במקום כתובת אשה וב"ח אין מוציאין מידו דמאי שנא גזבר ומ"ש יורש וכמו דמהני אם תפס הגזבר כן נמי ביורש:

אף בשור כן. כלומר דר' שמואל מקשי למה לך להכריח דטעמא דמועלין בהן דמאחר שאלו תפס הגזבר אין מוציאין מידו משום דלא משכחת לה מעילה במחובר לקרקע אלא על כרחך בקמה עסקינן וטעמא משום דתפיסה מהני תיפוק ליה בלאו הכי דהא מילתיה דר' יוחנן אף בשור שהקדישו והיה עליו חוב דנמי מועלין בו ואית לך מימר שור קרקע בתמיה כלומר דהא נכסין סתמא קאמר ושור נמי בכלל ומשור לא קשיא מידי דודאי שייכא ביה מעילה ומדאמרינן דאינו נפדה בשוויה ע"כ דטעמא משום דתפיסה מהני:

רבי תנחום וכו'. כלומר דמשני דמשור לא מוכחא מידי דשאני שור שהוא קדוש קדושת הגוף וטעמא אחרינא איכא ביה דעשו אותו כהקדש שהזיל כלומר כמו שמזלזל בהקדש אם נהנה בו ולפיכך מועלין בו ולא דטעמא הוי משום דתפיסה מהני והילכך ע"כ איצטריך לן לאוכוחי מקמה או שארי מטלטלין דאינן אלא קדושת דמים וליכא בהו טעמא אחרינא אלא משום דמהני תפיסה:

הכא את אמר מוציאין. השתא מהדר לעיל דמכל מקום קשיא דמברייתא דלעיל שמעינן דאם תפס היורש מוציאין מידו וממתניתין דערכין שמענו דאין מוציאין מידו:

ומשני לפי וכו'. כלומר ודאי מדינא אין מוציאין מידו והילכך מתני' דערכין שפיר מיתוקמא מילתיה דרבי יוחנן עלה כדאמרן ושאני הכא לפי שהורעתה כחה של אשה זו במתניתין דאין כתובתה אלא על נכסי בעלה הראשון והילכך ייפיתה כחה בדבר זה שאם קדם היורש ותפס שמוציאין מידו ובמתני' לא תיתני פירות המחוברין לקרקע שלו אלא שלה כדפרישית במתני':

ותני בברייתא כן אילנות וקצצות. אילנות שנקצצו:

זקנים ונערים. כלומר בין אילנות זקנים או ילדות מוציאין מידן והני ע"כ בתפיסה איירי דהא אילנות לאו בידו הוו וש"מ דאם תפסו היורשים מוציאין מידן:

מתני' כל נכסים. שירש מאחיו אחראין לכתובתה:

גירשה אין לה אלא כתובה. אבל כל זמן שלא גירשה כל נכסים משועבדים לה:

הרי היא ככל הנשים. דתנן בפרקין דלקמן המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה ראשונה החזירה:

גמ' כיצד הוא עושה כו'. כל הסוגיא עד בראשונה גרסי' לה ביבמות פ' החולץ ושם מפורש היטב:

דרבא אתא מימר לך. כלומר רב המנונא רבותא קמ"ל אפי' ביבמתו דדוקא אם חידש לה וכו' כדמפורש שם וע"ש:

אצל אבותיה. מה שמייחד לה לכתובתה והיתה קלה בעיניו לגרשה שכשהיה כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך:

הדא הוא דתנינן וכו'. כלומר הא דתנינן כל נכסיו אחראין לאחר תקנה האחרונה נשנית שחזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתוב' אשתו ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה והוא תקנת שמעון בן שטח כדאמר בבבלי סוף פרקין:

לכלי זכוכית. כדמפרש טעמא בבבלי פ"ק דשבת דף ט"ו משום דהואיל ותחילת ברייתן מן החיל שוינהו רבנן ככלי חרס ואפ"ה מיטמו מגבן משום דנראה תוכן כברן:

לא כן אמר ר"ז וכו'. דזוגות הראשונים הן שגזרו על כלי זכוכית:

על כלי מתכות. לטומאה ישנה:

כך. ומשני רבי יוסי בר' בון דבאמת כך היתה הלכה בידם מזוגות הראשונים אלא ששכחוה וחזר ר"ש בן שטח ויסדה:

סוף שהוא מתקיים בידם. ומסכימים לדבר כמה שנאמר למשה מסיני:

כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם. ואין זה דבר והפוכו ועוד מאי מכם דקאמר והילכך דריש לה דהכי קאמר כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם לפי שאין אתם יגיעין בו:

כי הוא חייכם. זה נוסף על שלמעלה שבשעה שאתם יגיעין בו לא מיבעיא שלא יהא רק מכם אלא גם הוא חייכם ומתקיימ' בידכם:

סליק פירקא בס"ד