מתני' כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. שנתערב רובע הקב זרע בתוך סאה של מין אחר שהוא אחד מכ"ד שהסאה ו' קבין אסור לזרוע המעורב הזה עד שימעט מזה השיעור והיינו או שימעט מן הרובע או שיוסיף על הסאה בכדי שלא יהא בה אחד מכ"ד ממין אחר:

ר' יוסי אומר יבור. את כל הרובע דמכיון שהתחיל למעט ולבור אם לא יסיר כלו מחזי כמקיים כלאים וכשהוא בתחלה פחות מרובע בסאה מודה ר' יוסי דשרי ואין הלכה כר' יוסי:

בין ממין אחד. בין שאותו הרובע הוא ממין אחד בין שהוא מכמה מינין צריך למעט:

לא אמרו אלא ממין אחד. דס"ל אין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע:

כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. איכא בין חכמים לת"ק כגון סאה של שעורים שנתערב בה רובע של שבולת שועל עם כוסמין דלת"ק צריך למעט ולחכמים אין צריך למעט לפי שהשבולת שועל אינו כלאים עם השעורים ואינו מצטרף עם הכוסמין לשיעור רובע לבית סאה והלכה כחכמים:

מתני' בד"א. הא דאמרן דרובע מין אחר לסאה ימעט דוקא תבואה במין תבואה או בקטנית וכן קטנית במין אחר קטנית או במין תבואה:

באמת אמרו זרעוני גינה שאינן נאכלין. שנתערבו בתבואה או בקטנית:

מצטרפין אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. כלומר שמשערין כמה הוא מאותן זרעונין שנופל מהן למקום שזורעין סאה של חטים וכדפרישית לעיל דמפרש בגמרא כגון קב וחצי קב כלומר שיש מזרעוני גינה שבבית סאה זורעין מהן קב לפי שהן דקין וא"כ חלק א' מכ"ד לקב והוא כביצה אוסר וצריך למעט. ויש מהזרעונים שהן דקין ביותר ובחצי קב מהן זורעין להבית סאה וחלק אחד מכ"ד לחצי קב והוא כחצי ביצה אוסר וצריך למעט:

כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקין אוסרין בשיעור מועט כך אף להקל דזרעונים גסים שצריך לזרוע הרבה מהן בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטים אלא באחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין מהן בבית סאה של חטין ולפיכך הפשתן בתבואה מצטרף אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה שאם נתערב מהן שלשה רבעי קבין בסאה תבואה והוא אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה אז הוא דאוסר וצריך למעט והכי אמרינן בגמ':

גמ' אנן תנינן. במתני' שיש בה ואית תניי תני סאה שנפלה לתוכה רובע זרע ממין חחר:

א"ר מנא. דהני תרתי נוסחי פליגי לדינא דמ"ד שיש בה משמע באותה סאה יש בה רובע ממין אחד ובין הכל הואי סאה וא"כ השיעור הוא אחד מעשרים וארבעה כ"ג רבעים ממין זה ורובע אחד ממין אחר ומ"ד שנפל לתוכה משמע שיש כאן סאה שלימה ונפל לתוכה רובע אחד ממין אחר והרי בין הכל כ"ה רבעים וא"כ משערינן באחד מכ"ה ממין אחר שצריך למעט:

א"ר יוסי בר' בון. דלא היא דל"פ כלל ובין למר ובין למר באחד מכ"ד משערינן אלא דמאן דמתני שיש בה. מיירי שנתערב בה בתלוש דשייכא לישנא שיש בה בזרע בית סאה יש בה רובע זרע ממין אחר ולמ"ד שנפל לתוכה מיירי במחובר כלומר שנפל לתוכה קודם שזרע ולא ידע והרי גדלו במחובר בבית סאה רובע ממין אחר וצריך למעט:

מה אנן קיימין. האי תערובות רובע דקתני היכי דמי אם במתכוין לזרוע אותה הסאה שיש בה ממין אחר אפי' חטה אחת אסור לזרוע עם מין אחר דאם יודע שיש כאן כלאים ונראה המין אחר היאך קתני ימעט דמשמע אם ממעט מותר לזורעה כמות שהיא כלאים:

אם לערב. וכן אם רוצה לערב לכתחילה מין אחר בזרע פשיטא דאסור לערב אפי' כל שהוא ומאי ימעט דקתני:

ר' יעקב וכו'. הא דרבי יעקב איתמר בריש פרק המוכר פירות לחבירו ומייתי ליה הכא לראיה דאסור לערב לכתחילה ממין אחר אפי' במקח וממכר ומכ"ש לענין איסור:

הבורר צרורות. דהתם תנינן המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טינופת לבית סאה לפי שדרך הפירות בכך וצריך הלוקח לקבל עליו רובע פסולת לבית סאה וזה שבירר הצרורות והעפרורית מתוך כריו של חבירו חייב להעמיד לו חטים יפות תחתיהן כפי הערך שבירר הצרורות מפני שהפסיד והפחיתו במדה שהיה יכול למוכרה כך והלוקח היה צריך לקבל רובע לסאה ועכשיו אינו יכול להחזירן לתוך הכרי דהוי כמערב לכתחילה פסולת בחטים וכדמסיק ר' יוסי זאת אומרת שאסור לערב לכתחילה פסולת בחטים דאם אומר את שמותר לערב א"כ אמאי משלם לו חטים יפות תחתיהן יחזיר את הפסולת כמו שהיו בתחלה אלמא דאסור לערב במו"מ ומכ"ש כאן באיסור כלאים ואכתי לא משני הש"ס הקושיא עד לקמן ואיידי דאיירי בדינא דמקח וממכר מסיק להא דלקמיה ולבתר משני לקושיין:

מכר לו חטין יפות. סתם ולא אמר לו ברורות דהדין הוא דלעולם צריך הלוקח לקבל עליו רובע טינופות בית סאה שכך הוא דרך המוכר אפילו אמר לו יפות ואם נמצאו אח"כ ברורות מן הטנופות מהו שינכה לו המוכר להלוקח דמי אותו הרובע כלומר שצריך שישלם לו דמי אותו הרובע יותר מכדי המקח שהרי היה צריך לקבל עליו רובע טנופת לסאה ועכשיו ברורות הן:

מיליהון דרבנן אמרין. ממיליהון דרבנן דלעיל דאמרין הבורר צרורות וכו' ש"מ דאינו מנכה לו דמי אותו הרובע שהרי אחר שבירר המוכר מן הטנופת היה אסור לו להחזיר אותו לתוך הכרי כדלעיל וא"כ מה שבירר בירר ואינו מחשב ללוקח דמי אותו הרובע:

בירר רובע אחד ומחצה. כגון שהיה הטנופת יותר מרובע לסאה ומה שהוא יותר משיעור הזה אין הלוקח צריך לקבל והתחיל הלוקח לברור היותר ובירר גם להרובע:

מהו שינכה לו דמי אותו הרובע. מי אמרינן דהואיל והתחיל לברר מברר הוא את הכל וא"צ לקבל כלום ומנכה לו דמי אותו הרובע כלומר שאין המוכר מחשב לו דמי הרובע לפי שצריך ליתן לו עכשיו הכל ברורות או דילמא מכיון שרובע צריך הוא לקבל לא היה לו לברור כ"א מה שהוא יותר מרובע וא"כ אינו מנכה לו דמי הרובע אלא המוכר מחשב לו וצריך הלוקח לשלם דמי אותו הרובע ופליגי בה ר' חיננא ור' מנא:

ר' מנא אומר אינו מנכה לו. וצריך הלוקח לשלם להמוכר דמי הרובע דהוא אמר לו להלוקח אילו יהבתון לי כלומר אילו הנחתו להרובע והיית מחזיר לי החטים עם אותו הרובע לא הייתי מפסיד כלום:

הוינא צריר לון בסירקי או בסידקי. והוא חנות שמוכרין בו תבואה כלומר אני הייתי מחזיק אותן בחנות שלי למוכרן כך ומה דהוי זבונה חמי הוא זבן מה שהלוקח רואה הוא לוקח דרובע מיהת צריך הוא לקבל:

אלא בשנתערבו דרך מכנס. אקושיא דלעיל מהדר והואיל דאיירי בדיני מוכר הוה מפסיק לה בהני בעיי והשתא משני להקושיא דמה אנן קיימין דהא אסור לערב לכתתילה לזרוע כלאים אלא דהכא מיירי בשנתערבו לו דרך מכנס כשכינס את תבואתו מן השדה נתערבו מעצמן זה עם זה והלכך לא החמירו בו חכמים אלא עד אחד מכ"ד לסאה:

והא תנינן. ופריך הש"ס על האי שיעורא והא תנינן במתני' דלקמן באמת אמרו וכו' ותני עלה בברייתא כמה הוא השיעור שנופל מהן לבית סאה כגון קב וחצי קב כלומר יש מזרעוני הגנה שבמקום שזורעים בו סאה של חטים והוא חמשים אמה על חמשים וזהו הנקרא בית סאה כשזורעים בו זרעוני גנה אינו אלא קב לפי שהן דקין ובקב מהן יש בו כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטים ויש מזרעוני גנה שהן יותר דקין ובחצי קב מהן יש בו כדי לזרוע בית סאה:

ואחד מכ"ד לחצי קב טב הוא כלום. בתמיה וכי מה חשוב הוא חלק אחד מכ"ד לחצי קב שאינו אלא כחצי ביצה ולמה חששו בשיעור מועט כזה:

עד כאן חשו למראית העין. כלומר דמשני אין דודאי חששו בשיעור כזה מפני מראית העין דעדיין ניכר הוא בשיש בו אחד מכ"ד ממין אחר ומיחזו כלאים מכאן ואילך כשהוא פחות מאחד מכ"ד לא חששו למראית עין דשוב אינו ניכר כל כך:

ימעט. דקתני במתני' ומפרש כיצד הוא ממעטו:

או פוחת. מן אותו מין הרובע או מוסיף על מין הסאה בכדי שיתמעט הרובע מחלק אחד מכ"ד:

לא כן א"ר יוחנן. ר' אבהו בשם ר' יוחנן. כלומר ואמרי לה דר' אבהו אמר הכי בשם ר' יוחנן והכי גריס לה לקמן בסוף פ"ה דתרומות דכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור והיאך אמרינן הכא דלכתחילה ימעט האיסור ומשני תמן את מרבה לבטל איסור תורה ובהא הוא דקאמר ר' יוחנן דאסור לבטל האיסור לכתחילה:

ברם הכא את מרבה לבטל דבר שאינו אסור אלא מפני מראית העין. וזה מותר אפי' לכתחילה דהם אמרו והם אמרו:

מ"ט דר' יוסי. משום דס"ל מכיון שהתחיל לבור ברובע צריך להשלים ולבור את כל הרובע:

היך עביד'. לר' יוסי הוא דבעי דקאמרת מודה ר' יוסי שאם היה פחות מרובע משעה ראשונה שאינו נזקק לו לבור אותו והשתא היאך עבידא בכה"ג אם הי' שם רובע א' מב' מינין אי אמרינן דהולכין אחר כל מין ומין בפני עצמו וא"כ בורר מין א' מהן כדי שלא יצטרף לרובע עם מין הב' ודיו בכך מפני שמין השני הנשאר אין בו רובע והוי כמי שהיה פחות מרובע בתחילה או דילמא דמצטרפין הן השני מינין לרובע ומכיון שהתחיל לבור באחד מהן צריך לבור את כולו ולא איפשטא:

אלא מין אחד. הא שני מינין לא. ועד היכן ס"ל לר"ש דאין ב' מינין מצטרפין:

עד רובה של סאה. אם היו כל כך שכשיצטרפו יהיו הרוב של סאה מודה ר"ש דמצטרפין הן וצריך למעט:

חזר והוסיף. על מין הסאה עד שאין בשני מינין האלו רובה של סאה חזרה התבואה להתירה ואין מצטרפין הב' מינין לאוסרה:

כמה דר"ש אמר אין שני מינין מצטרפין לאסור כן הוא אמר הכא. כלומר היכא דלהיתר הוא כדמפרש ואזיל דג"כ אין מצטרפין:

היך עבידה להיתר. היו שם כ"ב רבעים ומחצה של חטים וחצי רובע של שעורים דהוו עם של שעורים כ"ג רבעים והאי חצי רובע של שעורים ודאי אינו אוסר דאין כאן חלק א' מכ"ד של חטים אלא דכי חזר ונפל לתוכו פחות מרובע עדשים והן ג"כ כלאים עם החטים וא"כ אי אמרינן דשני מינין מצטרפין הן להיתר היה כאן ג"כ מותר מפני שחצי הרובע של שעורים שאינו אוסר החטים אם הוח מצטרף עם החטים הרי כאן כ"ג רבעים ואין העדשים אוסרין אותן לפי שהן פחות מרובע ואין כאן אחד מכ"ד לחלק האיסור אבל אם אין שני מינין מצטרפין להיתר א"כ הוי כמו שנפל פחות מרובע עדשים לכ"ב רבעים ומחצה של חטים והרי יש כאן לחלק האיסור יותר מא' מכ"ד של החטין ואוסר והכי מסיק הש"ס דאפי' כן כלומר אפי' בכה"ג שאין החצי רובע של שעורים אוסר להחטים אפ"ה אין מצטרף עם החטין להיתר לשנאמר דאין בעדשים לאסור אותן אלא הפחות מרובע עדשים אוסר:

גמ' ותני עלה. בברייתא. לפרושי מתני' דהא דקתני דתבואה וכן קטנית שיעורן ברובע לסאה כגון שלשת קבין וארבעה קבין וקס"ד דה"ק בין שאותו מין תבואה דרכו שזורעין אותו ג' קבין בבית סאה או שדרכו לזרוע אותו ד' קבין בבית סאה כל אלו שיעורן ברובע שאם נתערב מהן רובע הקב ממין אחר בסאה של מיני תבואה וקטנית ימעט ולא שיערו בהן בא' מכ"ד בנופל מהן למקום בית סאה אלא הואיל ומיני תבואה וקטנית הן שיעור כולן ברובע:

הא קביים. כלו' ודייקינן מהאי ברייתא דלא קתני אלא עד שלשת קבין ש"מ הא אם יש מין ממיני תבואה וקטנית שדרכן לזרוע קביים במקום בית סאה לפי שהן דקין יצאו מדיני תבואה והרי הן כזרעוני גינה ששיערו חכמים בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה וא"כ אלו שנופל מהם קביים לבית סאה אם נתערב מהן במין אחר של סאה תבואה או של קטנית הוא כמו שני ביצים צריך למעט שהוא חלק אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה שהקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים:

באמת אמרו. אר"א וכו' והכי אמר נמי לקמן בריש פ"ב דתרומות:

ותני עלה. על זרעוני גינה דמתני' קאי דקתני ששיעורן בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה ותני עלה לפרושי כגון קב וחצי קב כדפרישית בהלכה דלעיל שיש זרעוני גינה שדרכן לזרען קב במקום בית סאה של חטים ושיעור אחד מכ"ד הוא כביצה ויש שזורעין מהן חצי קב במקום בית סאה וא' מכ"ד מהן הוא כחצי ביצה:

הא קביים ברובע. ודייקינן מהאי ברייתא דלא קחשיב מזרעוני גינה אלא עד קב הא אם יש מין מהם שדרכו לזרוע קביים במקום בית סאה יצא מתורת זרעוני גינה ושיעורו ברובע כדין תבואה בתבואה וא"כ קשיין דוקיין דהני ברייתות אהדדי והיינו דפריך הכא את אמר קביים ברובע והכא את אמר קביים בכ"ד דהא לעיל מברייתא קמייתא דייקינן מדלא קתני אלא עד שלשת קבין ש"מ דקביים יצאו מתורת תבואה וקטנית ודינן מאחד בכ"ד מהן בנופל לבית סאה:

ר' זעירא ר' אבונא בשם רב הונא. לתרוצי להאי קושיא קאמרי וה"פ דהאי מילתא. חד אמר תשעת קבין וחרנא אמר עד שמונה. כלומר דלא כדס"ד דהא דתני בברייתא קמייתא שלשת קבין וארבעת קבין היינו שאם נתערב מאותן המינין עם התבואה שדרכה לזורעה סאה במקום הנקרא בית סאה כגון עם חטים וכדומה שעליהן אמרו ששיעור התערובות לאסור ברובע הקב עד שימעט דתידוק מינה הא מין של קביים עם התבואה שיעורו לאסור בא' מכ"ד בנופל מהן לבית סאה כדדייקת מעיקרא הא ליתא אלא אף מין שדרכו להזרע קביים במקום בית סאה שנתערב עם התבואה שיעורו ברובע הקב כדין תבואה בתבואה או בקטנית דלא יצאו מכלל תבואה אלא דוקא אותן הזרעים שדרכן להזרע קב במקום בית סאה דאותו המין בכלל זרעוני גנה הוא כדקתני בברייתא בתרייתא ושיעורו לאסור בנתערב בסאה תבואה בא' מכ"ד מקב שהוא כביצה והא דקתני שלשת קבין וד' קבין היינו לומר שאם נתערבו זה בזה מין שדרכו לזרוע שלשה קבין במקום בית סאה עם סאה של מין שדרכו לזרוע ד' קבין במקום בית סאה שיעורו ברובע הקב כדין תבואה בתבואה או בקטניות וכן אם נתערב מאותו המין של ג' או של ד' קבין שאמרנו עם מין שדרכו לזרוע ממנו חמשה קבין ומחמשה ומעלה עד מין שדרכו לזרוע ממנו תשעה קבין במקום בית סאה היה נראה לומר דג"כ דין אחד להם ששיעור התערובות לאסור הוא רובע הקב אם נתערב מין אחד מהן עם סאה של מין שדרכו להזרע תשעה קבין בבית סאה וטעמא דמילתא דדוקא משלש ועד תשעה ותו לא משום דג' קבין הוא חצי סאה ודרכן לקרות המדה בשם חצי סאה וכן תשעה קבין דרכן לקרות המדה סאה ומחצה והלכך מג' עד ט' קבין מצטרף איסור התערובות לאסור בתוך סאה של מין אחר כדין תבואה בתבואה או בקטנית ואע"ג דהן עצמן נזרעין במקום בית סאה פחות מסאה או יותר מ"מ שם סאה עליהן כדאמרן והשתא מדאמרינן דמין של ג' קבין אוסר בתערובות של מין מט' קבין בשיעור רובע הקב א"כ ה"ה מג' קבין ומעלה עד ט' קבין הדין כן דהא בכל הני דביני וביני יש בהן מדה ששם סאה עליהן וחד טעמא אית להו אלא דמלקמן משמע דדוקא ג' קבין עם ט' קבין מפני שיש שם סאה על שניהן לפיכך אם נתערב מין שדרכו להזרע ג' קבין במקום בית סאה עם מין שדרכו להזרע עשרה קבין במקום בית סאה אין שיעורו ברובע לפי שעשרה קבין אין שם סאה עליהן שדרכן לקרותן בשם עשרת קבין ולא בשם אחר וכן אם נתערב מין שדרכו להזרע קביים במקום בית סאה עם מין של ט' קבין נמי הדין שאין שיעורו ברובע הקב דאין על קביים שם סאה ואנן בעינן שם סאה על אותן המינין שנתערבו. והן נזרעין בפחות או ביותר במקום בית סאה שיהא שיעור התערובות לאסור ברובע הקב כדין תבואה בתבואה אלא דאם נתערב אחד מן המינין הללו אפילו מין של קביים או של עשרה קבין עם מין תבואה שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה כמו חטים וכדומה בזה ודאי שיעורן לאסור בתערובת ברובע הקב שזה הוא ששנינו כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט דלא קפדינן על שם סאה בתרוויהו אלא דוקא באותן המינין שאין דרכן להזרע במקום בית סאה כ"א בפחות מסאה או יותר וטעמא דהך מילתא משום דזהו עיקר תקנת חכמים שתקנו בתערובת איזה מין אחר שיהיה בתוך סאה של תבואה שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה שיהא שיעורו ברובע הקב מפני שהוא אחד מכ"ד מסאה ובלבד שלא יהא מזרעוני גינה והיינו אם הוא ממין שדרכו להזרע בפחות מקביים במקום בית סאה שבהן החמירו ושיעורן באחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה והשתא הכל ניחא דבדוקא קתני בהני תרתי ברייתות ולא קשיין אהדדי מידי דאף מין של קביים שנתערב עם סאה תבואה שיעורו ברובע הקב והוא שתהא התבואה ממין שדרכה להזרע סאה במקום בית סאה בדוקא כדאמרן:

וחרנא אמר עד שמונה. ממין של ג' קבין עד מין של שמונה קבין שנזרע במקום בית סאה הוא דאמרינן דאוסר התערובת בשיעור רובע הקב ולא יותר וטעמא דהאי אידך מ"ד מתפרש לקמן בדברי ר' אבין ור' חנינא דמפרשי מה ביניהון דהני מ"ד אלא דהש"ס בעי הא דלקמיה למאן דאמר עד תשעת קבין לפיכך לא אסיק למילתייהו עד לבתר הכי:

תשעה ועשרה מהו שיצטרפו. האי שיצטרפו צריך לפרש דה"ק אם מין אחד אוסר בתערובת מין האחר בשיעור רובע שאמרנו וכלישנא דמתני' הפשתן בתבואה מצטרף וכו' ולא ששני המינין יצטרפו לרובע או לאיזה שיעור לאסור בתערובתן בתוך מין אחר דמאי הוה מיבעיא להו הא בהדיא תנינן כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע אלא כדפרישית ופירושא דהבעיא כך הוא דהא למאי דאמרן דשאר המינין שאינן נזרעין סאה במקום בית סאה כי אם פחות או יותר בעינן דוקא שיהא שם סאה עליהן במה שנזרעין במקום בית סאה כמו שלשת קבין או תשעה קבין וזה מוכרח הוא מדמפרש האי מ"ד דלהכי קתני בברייתא ג' קבין וד' קבין דהא קמ"ל דהן מצטרפין והיינו שתערובות של מין זה אוסר בשיעור רובע למין האחר ולפיכך בדוקא מג' ועד תשע קאמר כדלעיל וג' עם ד' ודאי אוסר בשיעור רובע דאע"ג דאין שם סאה על ד' קבין דאין אומרים חצי סאה וקב אלא ד' קבין מ"מ הואיל וסמוכין הן זה לזה מצטרפין שיהא מין אחד אוסר בתערובת מין השני בשיעור רובע אבל לא ג' קבין עם עשרה קבין כדפרישית אלא דוקא עם מין של ט' קבין והיינו דבעי הכא מין של תשעה קבין עם מין של עשרה קבין מהו שיאסרו תערובת של זה בזה ברובע לתוך סאה מי אמרינן דדמו לג' וד' דאוסרין ברובע לתוך סאה זה בזה או דילמא אפי' כן הואיל דאין שם סאה על עשרה קבין אינן מצטרפין כלומר אינן אוסרין בתערובת רובע זה בתוך זה אלא בשיעור אחר וכדין זרעוני גינה ומתמה הש"ס עלה איתא חמי בא וראה מאי קמיבעיא ליה תשעה ושלשה מצטרפין לאסור בשיעור רובע ואע"ג דעל שתיהן שם סאה עליהן מ"מ הרי רחוקין זה מזה ואפי' הכי מצטרפין תשעה ועשרה שהן סמוכין זה לזה לכ"ש ולא יהא אלא כג' וד' דאמרת דמצטרפין לאסור תערובת זה בזה ברובע לתוך סאה והוה מצי למיפשט מג' וד' למאי דאמרן אלא דניחא ליה למיפשט מק"ו ונכלל גם הא דג' וד' כדפרישית:

ר' אבין ור"ח תרויהון אמרין סאה חולקת ביניהן. ר' אבין ור"ח אתו לפרושי פלוגתייהו דר' זעירא ור' אבינא דאכתי לא אתפרש לן טעמיה דהאי מ"ד דס"ל דוקא עד שמונה ובמאי פליגי לפיכך מפרשי דסאה חולקת איכא בינייהו וכלומר דמאן דס"ל עד שמנה לא תטעה לפרש דעל שלשת קבין קאי אלא על ארבעת קבין דתני בברייתא קאי וס"ל דאין מין של ד' קבין מצטרף לאסור בתערובת רובע בתוך סאה של מין אחר שאינו נזרע ג"כ סאה במקום בית סאה אלא דוקא במין של שמנה קבין הנזרע בבית סאה וטעמיה כדמסיק ואזיל:

ורובע סאה אסור בג' קבין ורובע ג' קבין אסור בסאה. הך רובע סאה אינו מתפרש רובע סאה כפשטיה דלא שמענו שיהא צריך רובע סאה לאסור בתערובת כ"א בנתערב בהרבה שיהא לפי חשבון רובע סאה של התערובות א' מכ"ד ממין אחר שנתערב בו וזהו פשוט ומיהו לא איירינן הכא אלא ברובע הקב בתוך סאה של מין אחר ועוד מאי אוסר בשלשת קבין דקאמר ואם זה על המין מתפרש זה ג"כ בדרך זה מתפרש ורובע סאה דקאמר היינו רובע של מין סאה כלומר שהוא נזרע בתוך מקום בית סאה כדאיירי במתני' דר"פ וה"פ דכמו דרובע של מין סאה אוסר בתוך מין של ג' קבין וכן איפכא רובע של מין ג' קבין אוסר בתוך מין של סאה וזה הכל ברובע לתוך סאה ובהא כ"ע מודו כך ס"ל להאי מ"ד דילפינן נמי דמין של ד' קבין אוסר במין של שמנה קבין ברובע לתוך סאה וטעמא דכמו דסאה אוסר בג' קבין וכן איפכא משום דזה סאה וזה חצי סאה והיינו סאה חולקת דקאמר כלומר דהסאה מתחלקת לשתים לג' ג' קבין וזה מחצה מזה וזה כפול מזה כך הם מין של ד' קבין עם מין של שמנה קבין בדוקא וזהו טעמיה דהאי מ"ד עד שמנה כלומר אינו אוסר ברובע הקב לתוך סאה אלא עד מין של שמנה הוא שהשיעור ברובע הקב לתוך סאה ולא במין הפחות ולא במין היותר ועל מין של ד' קבין דברייתא קאי כדאמרן:

רובע סאה אסור בתשעת קבין ורובע תשעת קבין אסור ברובע סאה. כלומר וכי אמרינן דמין של ט' קבין אוסר וכן נאסר ג"כ ברובע לתוך סאה היינו דוקא בתערובת של מין סאה וטעמא דזהו עיקר מהתקנת חכמים דכל מין שכן דרכו להזרע סאה במקום בית סאה לעולם תערובות מין אחר אוסר בו בשיעור רובע וכן הוא אוסר במין האחר בשיעור רובע לתוך סאה יהיה מאיזה מין אחר שיהיה אם מין תבואה או קטנית הוא והא דקאמר תשעת קבין איידי דאידך מ"ד קאמר דאשכחן נמי במין של ג' קבין דאוסר במין של ט' קבין וכטעמיה דפרישית לעיל דס"ל שם סאה הוא דבעינן ולא סאה חולקת הלכך קאמר הך מ"ד דסאה חולקת בעינן בשאר מינין ושאני במין של סאה במקום בית סאה דזהו דוקא הוא דאוסר ונאסר אף במין של ט' קבין אבל לא אינך הדין פירושא דהך סוגיא:

שלשה רבעין של פשתן וכו'. זה קאי לפרושי הפשתן בתבואה דמתני' דג' רבעים אוסרין בתוך סאה של תבואה וקאמר היך עבידא כלומר והיכי דמי ומה טעמא ומפרש משום דמקום דזורע רובע קב חטים שם זורעין ג' רבעי' של פשתן וא"כ בתוך מקום סאה של חטים זורעין ג' סאים של פשתן וג' רבעים הן חלק מכ"ד כדפרישיא במתני':

מתני' היתה שדהו זרועה חטים. ועדיין לא צמחו:

ימתין לה עד שיתליעו. שיתליעו החטים ויפסדו בארץ ומפרש בגמ' דבארץ לחה כמו מקום הטינא שיעור הפסד הזרעים שלשה ימים ובמקום הגריד ויבש צריך יותר:

ויופך. ואח"כ יהפך הקרקע במחרישה ואח"כ יזרע השעורים:

אם צמחה. את החטים ויכול הוא להפוך את הכל אפי' כן לא יסמוך על זה ויאמר אזרע שעורים ואח"כ אופך החטים אלא הופך ואח"כ זורע:

כמה יהא חריש כתלמי הרביעה. כלומר לא שהוא צריך לחרוש תלמים רצופין זה לזה אלא כתלמי רביעה כדרך בני אדם לחרוש בזמן הרביעה קודם שירד המטר כדי שתרוה הארץ שחורשין תלמים גדולים:

כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. כלומר שלא ישאר במקום אחד שיעור רובע הקב בבית סאה ואין הלכה כאבא שאול:

גמ' עד כמה היא מזרעת. כלומר כמה ישהו הזרעים בארץ עד שיופסדו ותהא הארץ מזרעת ומפני שאינה מזרעת כ"א אחר שיופסדו הזרעים:

במקום הטינא. בקרקע לחה וכו' כדפרישית במתני' מפני שבמקום גריד בעיא הארץ יותר:

ותני כן. בתוספתא פ"ק:

מקצת היום ככולו. לא שצריך שלשה ימים שלימים דוקא אלא מקצת יום השלישי ככולו:

מ"ט דרבנן. דס"ל כתלמי רביעה משום שמכיון שנתן דעתו לחרוש כלומר שהתחיל לחרוש אפילו לא רצף התלמים סמוכין ורצופין זה לזה סגי:

תני אין מחייבין אותו להיות חורש דק וכו' כצ"ל. ואבא שאול אומר הכתוב בספרי הדפוס טעות הוא דהא אבא שאול פליג במתני' וכן לא איתא בתוספתא הכי אלא סתמא גריס שם אין מחייבין אותו וכו' ודברי חכמים הן:

להיות חורש דק. כלומר סמוך זה לזה:

זנב הסוס היתה נקראת. כמו זנב הסוס שסוף שער הקצר נוגע בארוך וזה בזה עד הארוך ביותר כך חורש התלמים כדי שיהא סוף עפרה של זו נוגע באמצעה של זו וכן כולן:

מ"ט דאבא שאול. דס"ל במתני' כדי שלא ישייר רובע:

מכיון שהתחיל ברובע דיו. כלומר שצריך הוא שיראה שלא יהא רובע לבית סאה במקום אחד מזרע החטים שזרע בארץ דאז כיון שהתחיל לחרוש באותו הרובע דיו וזורע השעורים כדמסיק לקמיה אליבא דאבא שאיל:

מה אבא שאול כר' יוסי. דקס"ד דה"ק שלא ישייר מהרובע לבית סאה כלום ולפיכך מתמה ושואל מה זה ואם אבא שאול פליג אדרבנן דריש פרקין דקאמרי ימעט מרובע וכר' יוסי ס"ל דצריך שיבור את כל הרובע:

כרבנן הוא. ומהדר הש"ס דלא היא אלא אבא שאול כרבנן דריש פרקין הוא ס"ל ובהא הוא דפליג עם רבנן דמתני' דרבנן אמרי מכיון שנתן דעתו לחרוש אפילו לא רצף התלמים זו לזו אלא בשהתחיל לחרוש כדרך החורשין דיו ואבא שאול אומר דצריך שיראה שלא יהא רובע במקום אחד לבית סאה ומכיון שהתחיל ודעתו לחרוש באותו הרובע דיו ואינו צריך שישלים לחרוש את כל הרובע:

ר' יוסי וכו' כלומר דאילו לר"י היה צריך להשלים את כל הרובע:

מתני' זרועה. היתה שדהו תבואה או ירק ונמלך לנטעה גפנים ותבואה וירקות בצד הגפנים אסור וצריך להפוך את הזרעים במחרישה לא יאמר וכו' וכן אם היתה נטוע' גפנים ונמלך לזרעה תבואה או ירקות צריך לשרש הגפנים ואח"כ יזרע:

אם רצה. כלומר אם רצה לזרוע קודם שישרש גומם קוצץ את הגפנים עד פחות מטפח סמוך לארץ וזורע ואח"כ משרש עוקר את הנשאר בארץ מן הגפנים:

מתני' היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף. וקצרן ונשארו השרשים בארץ ודרכן של מינין אלו שחוזרין וצומחין לאחר ג' שנים לפיכך לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר עד שיעקר העקרין:

איסטים. הוא מין צבע אינדיקו בלע"ז וכשכורתים אותו חוזר וצומח מאליו ונקרא ספיח. א"נ ספיח הוא מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה:

וכן מקום הגרנות. שדשין בו כמה מיני תבואה ועלו שם מינין הרבה:

וכן תלתן. פינגריקו בלע"ז שזרען למאכל אדם ועלו בה מיני צמחים וכל אלו נראה שאין דעתו נוחה מהן לפי שהאסטים קשה הוא לתבואה וכן צמחי העשבים קשין לתלתן הנזרע למאכל אדם ומקום הגרנות נמי קשה להם הזרעים שמחלידין את הקרקע והלכך אין מקום לחשוד שבעל השדה זרע אותן אלא מאליהן הן עלו ואין מחייבין אותו לנכש ולעקור אותן:

אם נכש או כיסח. מקצת מהן אומרין לו עקור את הכל דאי לאו הכי מיחזי כמקיים כלאים שהרי מקצתן עקר והניח השאר ובהכי גלי דעתיה דניחא לי' בהנשאר לפיכך צריך לעקור את הכל. נכש מקרי כשעוקר הצמחים עם השרשים וכיסח הוא כשקוצץ העלים והשרשים נשארו בארץ:

גמ' סומכין עומרין של תבואה. בצד גפנים ואין חוששין שמא מן הגרעיני' הנופלין מהעומרים לארץ יעלו צמח ויהיו כלאים בכרם:

הדא אמרה. מדלא התירו אלא עומרין שכבר נקצרו ש"מ הא אצל הקמה אע"פ שיבשה אסור ליטע בצדה אפי' גפן יבש דאל"כ לישמעינן רבותא דאפי' בצד הקמה כשהיא יבשה מותר לסמוך אצלה גפן יבש:

מהו לזרוע. בתחלה זרע ירקות בצד גפנים יבשות:

נישמעינה מן הדא. דתנן לקמן בפ"ז גפן שיבשה אסורה מלזרוע בצדה מפני מראית עין ואם זרע אינה מקדשת לאסור הזרעים בהנאה וא"ר אלעזר עלה דר"מ היא דקאמר שם דאפי' צמר גפן אוסר ואינו מקדש וה"ה לגפן שיבשה אבל לרבנן אינו אוסר א"כ ש"מ מותר לזרוע בצד גפנים יבשות אליבא דרבנן:

ואם צמחו. אמתני' קאי ואהא דקתני אם רצה גומם עד פחות מטפח וזורע ואח"כ משרש ועלה קאמר ואם חזרו וצמחו הגפנים יותר מטפח על הארץ מותרות לשעבר כלומר מה שכבר גדלו הזרעים קודם שצמחו מותרות הואיל והתירו לו חכמים לזרוע על סמך שישריש אח"כ ואע"פ שעדיין לא השריש אבל להבא אחר שראה שצמחו ומה שגדלו אח"כ אסורות עד שישריש הגפן:

כהדא דר"ש בן יהודה גם כרמייא. שהיה רוצה לזרוע במקומן והיה גומם וקוצץ את הגפנים והיה אומר לאריסי' צא וזרע שם בצידן ולאחר שזרע חזרו וצמחו הגפנים וא"ל צא וקצוץ א"נ צא וקצור הזרעים שלעבר דאותן מותרין הן ושלא יגדלו ביותר אחר שצמחו עוד הגפנים ולאחר שקצץ הרטובות והצומח הלח של הגפנים חזר ואמר לו צא וסמוך הזרעים בצדם:

ר"ז בעי עד כדון כר"ש בן יהודה. כלומר עד כאן שרי כה"ג אלא לר"ש בן יהודה גופיה שהוא היה נזהר ואמר לדעת גמורה שיעשה האריס כן אלא שאר בני אדם שאינן אומרין לדעת גמורה וכלומר מי חיישינן שאם אתה מתיר לו את הזרעים שגדלו לשעבר אף הוא יתיאש מלקוצרם אחר שחזרו וצמחו הגפנים:

חזר. ר"ז ופשיט לי' לנפשיה ואמר אפי' ר"ש בן יהודה לא היה נזהר לאסור את שלהבא אלא מפני מראית העין שהרואה אומר שזרע הזרעים בעוד שלא נגממו הגפנים עד פחות מטפח או שנזרעו אחר שחזרו וצמחו וכיון שאינו אסור אלא מפני מראית עין לא חיישינן למידי דהא מיהת כשזרע. הזרעים בהיתר הוא שזרע:

גמ' תניי יהושע. תוספתא היא בפ"ח דב"ק דקחשיב התם תנאים שהתנה יהושע בכניסתו לארץ וזה אחד מהן שיהו מלקטין עשבים בכל מקום ואין חוששין משום גזל חוץ מן העולין בשדה תלתן לפי שהן מעלין לה והתולשן מפסיד את התלתן ולקמיה פריך עלה וגרסי' להאי סוגיא לקמן במס' ב"ב פ' הספינה בהל"ח:

כשזרעה לעמיר היא מתניתא. הך ברייתא דתנאי יהושע מיירי בשזרע התלתן לעמיר לעשות מהן קש לקשר העמרים של תבואה הלכך המלקט עשבים משדה תלתן מפסיד אותן:

והא תנינן הכא וכן תלתן וכו'. ומשום דבלא"ה עומדין לעקור הן לפי שהעשבים קשים לתלתן הן והיך אמרת דמעלין להן. בשם גרמי'. משמיה דנפשי' מתרץ לה בשהעלת לזרע. כלומר דהכא במתני' מיירי שזרע בשדה להתלתן לזרע או שיהא למאכל אדם מה שהעלת השדה אותן ולפיכך העשבים קשין להן שמכחישין אותן ונפסד טעמן:

וכי לא בא יהושע לפרש. תקנה שלו ותנאו אלא לעוברי עבירה למקיימי כלאים עבר עבירה אסור משום גזל לא עבר עבירה מותר משום גזל. בתמיה דהא אמרת דכי זרען לעמיר מעלין העשבים להן וא"כ אף הוא יניח אותם וכי לא בא יהושע לאסור לעקור העשבים משדה תלתן משום גזל אלא לעשות תקנה לעוברי עבירה:

הוי לא שנייא. סיומא דקושיא היא כלומר א"כ על כרחך דאין חילוק דהיא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר והשתא היאך שתאמר בהן קשיא דאי בשניהן ניחא לי' לבעל השדה שיעקרו העשבים לפי שקשים להם לתלתן א"כ אמאי תיקן יהושע בהן שיאסרו משום גזל ואי אמרת בשניהן לא ניחא ליה לבעל השדה שיעקרו העשבים משדה תלתן לפי שמעלין העשבים להם א"כ קשיא וכי תיקן יהושע בשביל עוברי עבירה:

והתנינן וכן תלתן וכו'. כלומר ועוד הא בלא"ה לא מצית אמרת דניחא לי' לבעל השדה בעשבים של שדה תלתן דאם את שדעתו עליהן קא מחשבת להו וניחא ליה לבעל השדה א"כ יחייבו אותו לנכש וקשיא לן להאי גיסא ולהאי גיסא:

רוצה הן בהן וכו'. כלומר דר' אחא משני לעולם כדאמרינן מעיקרא דשאני בין זרען לעמיר דהעשבים מעלין להן ובהכי מיירי תקנת יהושע ומתני' מיירי בשזרען לזרע למאכל אדם והעשבים קשין להן ולא חייבו אותו לנכש דהואיל וקשין להן לא יחשדו לבעל השדה שהוא זרע אותן מיני העשבים וכיון שמאליהן עלו אין מחייבין אותו לנכש ודקשיא לך וכי תקין יהושע בשביל עוברי עבירה היינו טעמא דתנאי יהושע רוצה הן הבעלים כאלו עקורין ומונחין לפניו כלומר להכי תקין יהושע שלא ילקטו העשבין לצורך עצמן מפני שזה רוצה בהן שהוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים:

ופריך עלה מעתה המוצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל לעקור מפני שבעל הכרם רוצה שהוא יעקור אותן בתמיה:

ר' יוסי לא אמר כן. לשנויי כהך דרב אחא אלא שבסוף הוא רוצה בהן וכו' כלומר דהיינו טעמי' דתקין יהושע דעשבים של שדה תלתן יהו אסורו' משום גזל מפני שבעל השדה רוצה בהן שיהו ג"כ לעמיר כשיצטרף לבסוף לקשר העמרים כמו שזרע להתלתן בעצמו לעמיר כדמוקמינן לה להך ברייתא דתנאי יהושע ונמצא שרוצה בהן לצורך עצמו וגם הוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים ולפיכך אסר יהושע את העשבים משום גזל ודייק ר' יוסי וקאמר בסוף הוא רוצה לאשמעינן דאפי' בשזרען לזרע ולא ניחא ליה להעשבים בתחלה מ"מ לבסוף כשיצטרך רוצה הוא בהן וא"כ אפי' בגוונא דמתני' אסורות משום גזל:

מעתה מצא כלאים בכרם וכו'. כלומר סוף סוף קשיא דנימא גם במצא כלאים בכרם כן:

כאן יש לו עם מי להכניס. כלומר שאני בכלאים בכרם שכבר יש לו איזה דבר עם מי לקשרן ולהכניס לאסוף ולהביאן לביתו וכאן אין לו עם מי להכניס אותן ולהביאן לביתו ובתחלה זרע התלתן לשם כך וא"כ רוצה גם הוא בעשבים שיהו לצורכו ויהו עקורין ומונחין לפניו ולא יטלו אותן אחרים:

הגע עצמך. שהיה לו שם עוד שדה אחרת של תלתן סמוכה לו והרי יש לו עם מה לקשר ולהכניס הכל לביתו וא"כ נימא בזה דהשאר יהו מותרים משום גזל אלא לא קיימא הך טעמא להך שינויא:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דר' יוסי דהא לדידי' אפי' בשזרען לזרע אסורין העשבין משום גזל כדדייק וקאמר שבסוף הוא רוצה בהן וכלומר אף דבתחלה לא ניחא לי' העשבים שמפסידין את התלתן שהן לזרע מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן כדפרישית ואילו לרבנן דלקמן מותרות הספיחין משום גזל בשזרע התלתן לזרע:

דא"ר זריקן בשם דבית ר' ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור וכו'. כצ"ל וכן הוא בפ' הספינה ומותרין דכתוב כאן בדפוס טעות הוא וכדמפרש התם בהדיא שדה בור דלא משגח עליה שאין בעל השדה משגיח עליהם ואינו חושש בספיחין העולין בשדה בור בשדה ניר דו בעי מתקנא חקליה דכיון שהשדה עומדת לחרישה רוצה הוא בכך שיטלו אותן שיתוקן שדהו ובלא"ה יחרוש את העשבים ממנה בשדה כרם שלא לאסור את כרמו ורוצה הוא שיעקרו את המינין האחרים שאוסרין ומקדשין בכרם ואמר חוץ משדה תלתן שזרען לזרע כלומר ואמרי לה דשדה תלתן שהיא לזרע נמי חשבינן לה בהדי הנך דהספיחין ממינין אחרים מותרין משום גזל וכן הוא בהדיא שם בשדה זרע שאינו רוצה בהן ופליגי על דר' יוסי כדאמרן:

מילתא דר' יוחנן. ממה דשמעינן ממילתיה דלקמן מסייעא לי דספיחין מהמינין של שדה תלתן אסורות הן משום גזל דמעשה באחד שלקח ירקה של גינה מן העכו"ם כלומר שלקח הגינה עם כל ירקות שבה ממנו ואתא ושאל לר' יוחנן מפני שהיו בה הרבה מינין מעורבין שעלו בהגינה ומה יעשה בה דאסור לקיים כלאים וא"ל צא ולקוט המינין האחרים האסורין עם הירק עקור אותם:

ולפי השוק מכור. לפי השער שבשוק מכור אותם וכלומר דאגב אורחיה קא"ל נמי הדין דמותר למוכרן ואין צריך לו להפסיד כלום דאף ע"פ שהן כלאים אינן נאסרין כמו כלאי הכרם:

הותיב. ואיתביה ר' אבהו לר' יוחנן דהא תנינן מקום הגרנות וכו' וכן תלתן וכו' אין מחייבין אותו לנכש ואמאי אמרת ליה צא ולקוט ועקור אותן והשיב לו ר' יוחנן שאני מתני' דמקומו מוכיח עליה שאינו רוצה בקיומו לפי שמפסידין את התלתן והלכך לא מחייבינן ליה לנכש כדפרישית במתניתין:

ויתיביניה. סיומא דמילתא דר' יוסי הוא כלומר והשתא מדר' יוחנן מסייעא לי דהא קשיא אמאי השיבו לפי שאינו רוצה בקיומו היה לו להשיבו דמעיקרא לא קשיא ממתני' דכאן גבי הני ספיחי דירקות הגינה אסורות הן משום גזל וכאן בשדה תלתן דמתני' מותר הספיחין משום גזל והאיך את משיבני להקשות ממתני' ולדמות דבר שהוא אסור משום גזל עם דבר שהוא מותר משום גזל והואיל במתניתין מותר משום גזל והפקר הן הלכך לא חייבו אותו חכמים לנכש שכל הרוצה ליטול יבא ויטול אותן אלא לאו ש"מ דבמתני' נמי אסורין הספיחין משום גזל שאע"פ שאינו רוצה בקיומן מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן ולפיכך הוצרך ר' יוחנן להשיבו דלענין חיוב לנכש הוא דשאני המתני' מההיא דירקות הגינה דמיהת מכיון שאינו רוצה בקיומן אין החיוב מוטל עליו לנכש הואיל ומאליהן הוא שעלו והיינו דמסייעא לי דמיהת לאחרים אסורות משום גזל אלא דלא הטריחו אותו חכמים לנכש מיד כשרואה אותן הספיחין מפני שבסוף כשיצטרך להן הוא יעקור אותן:

כההיא דא"ר אימי. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דהא דלא השיבו כך אפשר כהאי דא"ר אמי לפי שעשירים היו בתשובות כלומר הרבה תשובות היה להם להראשונים להשיב לשואליהן ומה שהוטב להם בראשונה אותה השיבו א"נ כההיא דאמר ר' נסא כבן אדם שיש לו ב' טעמים וחדא מנייהו נקט ולעולם תשובה זו דשאני דבר המותר משום גזל מדבר האסור ג"כ היה יכול להשיבו ולא מסייעא ליה לר' יוסי מידי ודוגמתו תמצא בפ"ו דפסחים ובפ"ה דנזיר:

מתני' משר משר מכל מין. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחר:

שלשה תלמין של פתיח. כלומר שצריך להיות בין כל משר ומשר ריוח כדי שלשה תלמים של מחרישה מלשון יפתח וישדד אדמתו:

מלא עול השרוני. כמלא רוחב העול שחורשים בו בשרון וזהו בקעה שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר מפני שאין מכבידין במקום גבוה בעול רחב ביותר:

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ששיעור ג' תלמים של פתיח קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני ומפרש בגמרא שהוא כשיעור שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אם הוא רוצה עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא שהרי נראין הן שלא נזרעו בערבוביא:

גמ' עושה שתי אמות וכו'. לפרש הריוח שבין כל משר ומשר לפי השיעור דקתני במתני' ולב"ה שהן קרובים לדברי בית שמאי כדפרישית:

הדא דתימר בעשויה משרין משרין. הרבה ומכיון שמרחיק ממשר למשר כשיעור ששנינו מותר לזרוע בכל אחת מהן מין אחד בפ"ע:

אבל בעשויה משר אחד לא בדא. כלו' שאם אין השדה עשויה ערוגות ערוגות לכל מין ומין אלא היא כמו ערוגה אחת ואינה מובדלת לכמה ערוגות וירצה לזרוע בה שני מינין ובהרחק באמצע כפי השיעור ששנינו לא בדא התירו לעשות כן משום שכשאין השדה נראית אלא כערוגה אחת אסור לזרוע בה שני מינין כפי ריחוק שיעור דמתני' בין מין למין לפי שצריך להרחיק בית רובע כדתנן לקמן בפרקין תבואה בתבואה בית רובע וכו' וא"כ אין היתר להיות מיצר והולך כדרך שאמרו במשרין הרבה:

ואתיא כהאי דא"ר ינאי וכו'. כלומר והא דאמרינן דכשאינה עשויה ערוגות ערוגות לא התירו שני מינין בשיעורא דמתני' להיות ריוח באמצע ומיצר והולך עד כל שהוא כ"א דוקא בעשויה ערוגות הרבה מ"מ כשהיא עשויה ערוגות הרבה אשכחן התירא כשחולק את השדה באיזה הרחק ריוח באמצע ואע"פ שאין כל כך ריוח בין חלק אחד לחבירו כ"א הערוגות צריכין להיות ריוח ביניהן כשיעור ששנינו והיינו דא"ר ינאי יכול אני לזרוע שדי נ' מינים שונים זה מזה כ"ה מכאן וכ"ה מכאן וכלומר שבאמצע חולק השדה לשתים באיזה ריוח מפולש מראשה ועד סופה שתהא נראית כשתי שדות ועושה כ"ה ערוגות מכאן ובכל אחת ואחת מין אחר ובהרחק השיעור ששנינו וכן מכאן והא קמ"ל ר' ינאי דאע"ג שבאמצע אין כאן כשיעור ששנינו בין ערוגה לערוגה מ"מ הואיל ונראה כשתי שדות מופסקות מותר וזהו דקאמר כ"ה מכאן וכ"ה מכאן:

אף בשתי שורות כן. כלומר לאו דוקא שיש כאן שורות שורות של ערוגות הרבה אלא אפי' אין כאן אלא שתי שורות הדין הוא כך וכפי הרחק השיעור ששנינו בין ערוגה לערוגה באמצע ומיצר והולך עד כל שהוא:

מעתה אפי' בינו לבין חבירו מותר. כלומר כאותה ששנינו במתני' דלקמן שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין של חבירו יכול הוא לסמוך אצל שדה חטים שלו מפני שזה נראה כסוף שדה חבירו ודוקא מאותו המין אבל לא מין אחר והשתא קאמר הכא דמעתה שאמרנו דבריוח באמצע כשיעורא דמתני' מותר בין ערוגה לערוגה אפי' במיצר והולך עד כל שהוא אמור מעתה דאף בינו לבין חבירו מותר לסמוך אצל שדהו מכל מין שירצה דלא אמרו מאותו מין של חבירו דוקא אלא בשאין כאן שיעור הרחק ששנינו בין ערוגה לערוגה:

אף בחורבה כן. בעיא היא והאי בעיא אליבא דר' יוחנן היא דמחמיר בחורבה בהלכה דלקמן גבי ראש תור ששנינו דראש תור חטים נכנס בשל שעורים מותר מפני שנראה כסוף שדהו וקאמר ר' יוחנן דוקא היה ראש תור שכבר נזרע בכאן שדה חטים ונכנס באלכסון כראש תור בשל שעורים זהו שהתירו אבל אם הי' כאן חורבה אצל שדה שעורים שלא נזרע בה כלל ורוצה עכשיו לעשות בחורבה זו ולזרוע כעין ראש תור של חטים להיות נכנס בשל שעורים לא התירו דאין זה נראה כסוף שדהו שהרי לא זרע עכשיו אלא הראש תור וזה הוא שאמר לקמן ראש תור הבא מחורבה אסור והיינו דבעי הכא אם דוקא בין ערוגות ערוגות הוא ששנינו הך התירא בשיעורא דמתני' ואפי' מיצר והולך עד כל שהוא דאיכא הכירא שלא נזרעו בערבוביא אבל אם היה כאן שדה זרועה ממין אחד וחורבה אצלה אין יכול לסמוך בזרע מין אחר בשדה חורבה בשיעורא דמתני' ובמיצר והולך או אף בשדה חורבה הסמוכה לשדה זרועה הדין כן:

או ייבא כהאי דאמר ר"ל וכו'. לקמן דאף ראש תור הבא מחורבה מותר וכלומר דיבא ההלכה כהאי דר"ל בשם חזקיה וא"כ ה"ה דגם בדין דהמתני' אף בחורבה כן:

רבי אומר וכו'. פליג אשיעורא דמתני' בין ערוגה לערוגה אלא מתחיל הריוח בשיעור בית רובע מזו לזו ומיצר והולך עד ג' תלמים של פתיח ולא בפחות מזה:

ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע. ואם פליג אמתני' לקמן בפרקין דבעינן שיהא כל משך ההרחק ביניהן בית רובע ולא שיהא מיצר והולך וקאמר דלא פליג אלא תמן במרובע שהמינין נזרעים במרובע לפיכך צריך שיהא כל ההרחק כשיעור בית רובע שלא יהו נראין כערבוביא אבל כאן במשר והוא ארוך בתחילתו בית רובע ומיצר והולך נמי סגי דבכך יש היכר שאינן בערבוביא:

ולית לרבנן משר. רבנן דברייתא דפליגי אדרבי אם לית להו לחלק בין משר למרובע וס"ל דלעולם בעינן שיהא כל ההרחק בית רובע וקא"ר יודן דאית להו וסוף שיעור הרחק המשר לרבי שהוא שלשה תלמים של פתיח הוא שיעור הרחק של תחלת המשר לרבנן וכדאמרינן לעיל דאם אח"כ מיצר והולך אפי' עד כל שהוא גם כן מותר ורבנן דרבי ס"ל שיעורא דמתני' במשר ובפירושא דבתחלה ובסוף הוא דפליגי:

היתה שדה קטנה מהו. אם היא קטנה שאין במשך ארכה שיעור בית רובע לרבי ולרבנן בג' תלמים מהו להתיר בה משר משר מכל מין:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב ר"א בר"ש וכו' והתם גריס דין אורך חמשים אמה כלומר בשדה גדולה שיעור אורך ההרחק של ג' תלמים במשך חמשים אמה ומיצר והולך ובקטנה שאין בה כ"כ נידון המשך על פי רובה ואח"כ מיצר והולך והשתא מה אם אלו חכמים שנתנו שיעור משך התחלת ההרחק לגדולה ולקטנה לא נתנו שיעור חכמים דמתני' שלא נתנו כלל שיעור למשך המרחק אפילו בשדה גדולה לכ"ש שלא יתנו שיעור למשך המרחק בקטנה אלא הכל לפי מה שהיא:

מתני' היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים. כלומר שלא היתה סמוכה בצדה אלא קרן זוית של חטים נכנס ונוגע בתוך שדה שעורים וראש תור הוא כמין משולש והוא שם תכשיט של אשה מל' תורי זהב נעשה לך ועל שם זה קורין כל זוית המחודדת ראש תור וזה מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו של חטים שנוגע בשל שעורים והן מובדלין זה מזה לפיכך א"צ הרחק שניכר הוא שלא נזרעו בערבוביא:

שלו חטים ושל חבירו מין אחר. סמוך אצל שלו ואין כאן איסור בזה דלא הקפידה התורה אלא כלאים בתוך שדה שלו שנאמר שדך לא תזרע כלאים ולפיכך מותר ג"כ לסמוך לו אצל שדהו של חטים מאותו המין של שדה חבירו לפי שזה נראה כסוף שדה של חבירו ואינו נראה ככלאים:

שלו חטים ושל חבירו חטים מותר לסמוך לו. בצד שדה שלו סמוך לשדה חבירו תלם של פשתן לפי שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן והרואה יודע שלא נתכוין זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרע פשתן אם לאו אבל לא תלם של מין אחר שדרך לזרוע ממנו אפילו תלם אחד בלבד ואע"פ שלא זרעו אלא לבדוק שדהו הרואה אומר לצורכו הוא שזרעו ליהנות ממנו ולהכי נקט שלו ושל חבירו לאשמעינן הדיוקא בהתירא דפשתן דבכה"ג אע"ג דכשזורע אותו התלם ביניהן נראה הוא כמו באמצע השדה אפ"ה מותר ולאפוקי בתוך שדה שלו ס"ל לת"ק דאסור לזרוע אפילו תלם של פשתן שאין דרך לזרוע באמצע השדה כדי לבדוק וכן נמי לאשמעינן דתלם של מין אחר אסור אפילו בינו לבין חבירו הואיל ושלו ושל חבירו מין אחד הוא ולהכי נקט שלו חטים ושל חבירו חטים:

ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מותר לסמוך אצל שדה חבירו והכי מפרש לה בגמ':

ר' יוסי אומר אף באמצע שדהו. שנזרע בה איזה מין מותר לבדוק בתלם של פשתן לפי שהכל יודעין שאין מתכוין אלא לבדוק שדהו ולא לקיים הפשתן ואין הלכה אלא כת"ק בלבד:

גמ' ריש לקיש בשם חזקיה וכו'. פלוגתא דר"י ור"ל הבאתי בהלכה דלעיל גבי או ייבא כהאי דאמר ר"ל וכו' ושם פירשתי וכן הובא בסוף פרק דלעיל:

מי שיש לו בית רובע וכל שהוא. כלומר שיש לו שדה אחת והיא כבית רובע ואצלה שדה כל שהוא ונראית חלוקה מאותה שדה בית רובע:

אותו כל שהוא זורע לתוכו כל מין שירצה. ואפי' אינו מאותו המין שהבית רובע נזרע בו דמכיון שהכל [רואים] שהוא חלוק הוא מהבית רובע הוו להו כשתי שדות חלוקות זו מזו וזורע בזו חטים ובזו שעורים ואין כאן כלאים:

א"ר יוחנן אינו זורע לתוכו אלא מין אחד בלבד. כלומר מאותו המין בעצמו שנזרע בבית רובע דס"ל לר' יוחנן שאע"פ שחלוק הוא מהבית רובע הואיל ואינו אלא כ"ש בטל לגבי בית רובע וכשדה אחת חשיבי ואינו זורע בשתיהן אלא מין אחד:

מודה ר"י שאם היה. בהשדה בית רובע ומחצה שהוא זורע חצי רובע מכאן כלומר שזורע מין אחד בהחצי רובע מכאן ומין שני בחצי רובע מכאן ואותו חצי רובע שבאמצע:

נידון לכאן ולכאן. כלומר שנידון להפסק בין לכאן ובין לכאן ואין זורעין בו לא ממין זה ולא ממין זה דכיון דאין כאן בשדה זו אלא בית רובע ומחצה די בהפסק של חצי רובע בין שני המינין שזורע מכאן ומכאן:

מתניתא פליגא על ר' יוחנן. ברייתא בתוספתא פ"ב והועתקה כאן קצת בנוסחא מהופכת וקצת בטעות וה"ג התם היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים או שעורים בתוך שדה חטים מותר (מפני שהחטים נראות כסוף שדה לשעורים) ראב"י אומר אפילו חטה אחר חטה נכנסת לתוך שדה שעורים או שעורה אחר שעורה נכנסת לתוך שדה חטים מותר מפני שחטין נראות כסוף שדה לחטין ושעורין נראות כסוף שדה לשעורין היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים מותר לעשות ביניהן תלם להיות זורע אחת חטה ואחת שעורה היתה חטה אחת מובלעת בתוך שדה שעורים או שעורה אחת מובלעת בתוך שדה חטים אסור ע"כ מהתוספתא ולפי הנוסחא דמייתי הכא היתה הגי' לפניהם מהופכת דגרסי הך סיפא היו לו שתי שדות וכו' מותר לעשות ביניהן תלם וכו' קודם דברי ר"א בן יעקב ואח"כ היתה חטה אחת מובלעת וכו' שזהו מדברי ר"א בן יעקב והשתא מקשי ליה לר' יוחנן מהאי בבא דסיפא דקתני היו לו ב' שדות אחת זרועה חטים וכו' מותר להביא תלם בינתיים כצ"ל כמו שהוא שם כלומר יעשה תלם ביניהן ויזרע אחת חטה וכו' בין חטה ובין שעורה מותר לזרוע שם מפני שכשזורע חטה נראית כסוף שדה זו של חטים ושעורה נראית כסוף השדה של שעורים ואין כאן ערבוב וקשיא לדרבי יוחנן דאוסר לזרוע בתוך חצי הרובע שבאמצע ומי גרע אותו חצי הרובע מתלם שבין שתי שדות דמותר לזרוע או ממין שדה זו או ממין שדה זו ומה עבד לה רבי יוחנן להאי ברייתא דתלם:

פתר לה. ר' יוחנן לשמעתיה דילי' דס"ל כר"א בן יעקב דקאמר אפי' חטה אחר חטה וכו'. כלומר אפי' שבולת של חטה אחר שבולת חטה זו אחר זו יוצאין מתוך שדה של חטים ונכנסות לתוך של שעורים וכן של שעורים לתוך של חטים מותר וקאמר הש"ס דדייקינן טעמא דמותר מפני שחטה אחר חטה נכנסת לתוך של שעורים ושעורה אחר שעורה וכו' כצ"ל ותיבת חטים שבכאן ט"ס הוא וכלומר דוקא בכה"ג הוא דמותר מפני שכל החטים הנכנסות לתוך של שעורים נראין כסוף שדה חטים וכן השעורים בתוך של חטים נראין כסוף שדה שעורים כדקתני בתוספתא בהדיא להאי טעמא. אבל אם היתה חטה אחת מובלעת וכו'. כלומר שהא מעורבבת בתוך של שעורים או איפכא ואינן נכנסות רצופות זו אחר זו להמין אחר אסור וכדקתני בסיפא דהתוספתא בהדיא ומשום דזה נראה כערבוביא והשתא מפרש לה ר' יוחנן להא דר"א בן יעקב דפליג אדינא דתלם וה"ק דודאי מן הדין אפי' חטה אחר חטה נכנסת לתוך של שעורים היה מותר אם הן רצופין זו אחר זו בדוקא אלא משום שאי אפשר שהחטה ושעורה שנזרעין באותו תלם שיהו החטים רצופות זו אחר זו אצל החטים ושלא יהו מעורבבין עם שבולת של שעורה ביניהן וכן השעורין שאצל השדה שעורין וכשהן מעורבבין ומובלעין אלו בתוך אלו ודאי אסור ולפיכך לראב"י אסור לזרוע בהתלם שבין ב' המינין ור' יוחנן נמי אוסר לזרוע באותו חצי הרובע שבאמצע מהאי טעמא גופיה והיינו דפתר לה כראב"י:

מה אנן קיימין. על המתני' קאי ואהא דהתירו לסמוך תלם של פשתן בין שדה שלו לשל חבירו ופליג ר' יוסי וס"ל אפילו באמצע שדהו מותר:

אם במתכוין לבדוק שדהו. א"כ מ"ט דרבנין דפליגי הא אף באמצע שדהו מותר שזה אינו זורע לקיום כ"א לבדוק שדהו:

אם בשאינו מתכוין לבדוק. שאנו יודעין שזה אינו מתכוין לבדוק ואפ"ה התירו חכמים בינו לבין שדה חבירו מפני שזה נראה כסומך לשדה חבירו ובהא לא איכפת לן דעיקר כלאים שאסרה התורה דוקא בשדה שלו הוא דאסרה כדפרישית במתני' א"כ אי משום האי טעמא קשיא:

למה לי זרע פשתן אפי' שאר כל המינין. כלומר מ"ש זרע פשתן שהתירו הא אפי' שאר כל המינין יהו מותרין ואמאי קתני ולא של מין אחר:

במתכוין. ומשני לעולם בשמתכוין לבדוק אנן קיימין ובהא פליגי דר' יוסי לא חשש למראית עין שהרואים יאמרו זה נתכוין לקיום הוא מפני שאין דרך לזרוע לבדוק באמצע השדה אלא בסוף השדה ורבי יוסי לא חשיש להא ורבנן חששו למראית העין ולפיכך אסרו באמצע שדהו אפי' הוא מתכוין לבדוק מפני הרואים וכדאמרן:

דר"ש היא. על הא דר"ש גופיה במתני' קאי וכלומר דר"ש לטעמיה הוא דאזיל כדאמר לקמן בפ"ז גבי כלאי הכרם דתנינן שם המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו והך לישנא דקידש לא שייכא אלא גבי כלאי הכרם דהכלאים אסורין הן בהנאה ומקודשין כקדש כדכתיב פן תקדש המלאה הכרם אבל גבי כלאי זרעים כדאיירי הכא במתני' אין איסור בהן ואין קידוש כ"א האיסור הוא על בעל השדה שמקיים הכלאים וחובש אותן כעין דאמר לקמן והלכך ר"ש ס"ל נמי במתני' דאחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר לסמוך אצל שדה חבירו שאין אדם אוסר משום מקיים כלאים על חבירו כמו דס"ל גבי כלאי הכרם אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ולהכי קאמר בלישנא דר"ש היא ולא קאמר ר"ש כדעתיה כדאמר בעלמא משום דהתם ר' יוסי נמי כר"ש ס"ל ובמתני' לא פליג אדת"ק אלא בתלם של פשתן דוקא כדלעיל והלכך קאמר דר"ש היא כלומר סברת ר"ש היא דמדמי דינא דמתני' לכדקאמר גבי כלאי הכרם אבל ר' יוסי לא מדמי לה משום דהואיל ובכלאי זרעים אין האיסור חל עליהן אלא האדם הוא שאסור לזרוע וכן לקיים אפי' לא זרע הוא בעצמו מפני מראית העין:

אין אדם חובש דבר שאינו שלו. כלומר שאינו אוסר משום חובש וסומך כלאים בדבר שאינו שלו וכדמסיק ר' יונה לסברת רב דכר"ש הוא דאתיא דכשם שהוא סובר גבי כלאי הכרם שאין מקדש דבר שאינו שלו כך סובר בדינא דמתני' אין אדם חובש כלאים דבר שאינו שלו להיות חל האיסור על חבירו משום מקיים כלאים דמדמי לה לדינא דהתם וכר"ש:

ברם כרבנן לא אתיא. כלומר אפי' להנך רבנן דס"ל גבי כלאי הכרם כר"ש כמו ר' יוסי אפ"ה לא מדמי לה דינא דמתני' מטעמא דאמרן:

מתני' אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. חריע הוא מוריקא בלשון הגמ' והוא כרכום יערי והך מתני' בבין השדות מיתפרשא וכהאי דתנינן לעיל שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לו לסמוך מאותו המין אבל לא מין אחר כדפרישית לעיל והיינו נמי דקתני הכא דהא דאמרינן דאין לסמוך מין אחר בין שדה שלו ושל חבירו שזרועים בהם שני מינים והאי דינא איכא נמי בשני מיני ירקות בשלו ובשל חבירו דהיינו הך ולפיכך קמ"ל הכא דבכל המינין אין חילוק בין שני מיני תבואה ובין שני מיני ירקות שזרועים בשדה שלו ובשל חבירו שאסור לזרוע ביניהן תלם של מין אחר מלבד בחרדל וחריע דבהו יש חילוק בין מיני תבואה לבין מיני ירקות דאם השדה שלו ושל חבירו נזרעין הן משני מיני תבואה אז אסור לזרוע ביניהן גם אלו ב' מינין חרדל וחריע כמו שכל המינין האחרים אסורין הן כדדייקינן ממתני' דלעיל אבל אם אלו שתי השדות שלו ושל חבירו משני מיני ירקות הן נזרעין מותר לזרוע ביניהן אחד משני מינין הללו חרדל וחריע וטעמא דמילתא לפי שהחרדל והחריע אינם מזיקין לתבואה ולפיכך מדרך העם לזרוע תלם אחד בין השדות מחרדל וחריע והלכך אסורין הן מלזרוע בין השדות שאמרנו מפני מראית העין שהרואין יאמרו ניחא להו לקיים כלאים בשדותיהן אבל בין מיני ירקות מפסידין אותן ומזיקין להן והרואין יאמרו לבדוק שדהו זרע שם ועומדין לעקור הן:

וסומך לבור. אכל מינין אחרים קאי שאם יש כאן שדה זרועה תבואה ובתוכה מקום בור שאינו חרוש וזרוע סומך שם זרע אחר וכן סומך אצל הניר והוא מקום שאינו חרוש:

ולגפה. גדר אבנים סדורות בלא טיט:

ולדרך. אפי' דרך היחיד שהוא ארבע אמות מפסיק בין שתי שדות מותר לזרוע מין אחד מכאן ומין אחר מכאן:

ולאילן שהוא מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ ג"ט אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר:

ולסלע. הא קמ"ל דאפי' סלע בעינן שיהא גבוה עשרה ורחב ארבעה ובפחות מיכן אינו מחיצה להפסיק:

גמ' כיני מתניתא אין מקיפין הא לסמוך סומכין. אע"ג דבכל מקום מצינו דמקיפין לשון סומכין היא כמו לתרום מן המוקף אין מקיפין ב' קדרות והרבה כיוצא בזה הכא הכי קאמר דהא דקתני אין סומכין לאו דאסור סמיכת חרדל וחריע לתבואה באיזה אופן שיהיה הא ליתא דהא אשכחן בברייתא דמייתי לקמן דלפעמים מותר לזרוע בתוך שדהו של תבואה שורה של חרדל וחריע וכגון שהיא שורה ניכרת בפני עצמה שיש בה אורך עשר אמות ומחצה אלא הא דקתני אין סומכין אין מקיפין הוא והיינו במקום דשייך לישנא דמקיפין על הסמיכה וזהו מבחוץ לשדה וסמוך לה וכגון בין שדה שלו לשל חבירו וכטעמא דפרישי' במתני' לפי שאין מזיקין הן לתבואה ומדרך העם לזרוע מהן בין השדות ואסור משום מראית העין שיאמרו שהן מקיימין כלאים בשדותיהן:

הא לסמוך סומכין. כלומר שמצינו לפעמים דמותר לסומכן ואפי' בתוך שדהו וכגון שיש בשורה שיעור דתני בברייתא דלקמן כדפרישית:

מתני'. דקתני אבל סומכין לשדה ירקות סתמא דר' יודה היא:

דתני. בתוספתא פ"ב:

אלא לחסיות בלבד. דברים החריפים והחמוצים לפי שהחרדל והחריע הם נפסדים ומפסידין לאלו ביותר:

ערוגיות קטנות של ירק. שהן הן נפסדין ביותר ולא חיישינן למראית העין כדפרישית במתני':

תני. בתוספתא שם והתם גריס לה שרבי אומר כן:

על רוחב מלואו. ובתוספתא לא גריס הרוחב אלא כמה הוא אורך השורה עשר אמות ומחצה וזה עיקר למאי דקאמר לקמיה עלה דלא התירו אלא בשדה קטנה ומפרש לה כשאינה בית רובע ואם השורה אורך י' אמות ומחצה על רוחב מלואו הרי יש בשורה עצמה בית רובע:

לא שנו. האי התירא דשורה אלא בשדה קטנה שניכר בה אותה השורה אבל בשדה גדולה שנזרע בה הרבה לא התירו מפני שאין השורה נראית וניכרת בתוכה והוי כערבוביא:

בין בד לבד בין בדי הגבול והקצוות כלו' בית רובע בין הכל זו היא גדולה:

לית הדא פליגא על ר' יוחנן. אמתני' קאי דקתני סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ומשמע שאפי' מעט כעין ראש תור ואינו ניכר לשדה בפ"ע מדקתני סתמא וכי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דאמר בריש הלכה דלעיל ראש תור הבא מחורבה במקום חורבה שלא נזרע בצד השדה אם בא לזרוע אצלה זרע מין אחר אסור דמיחזי שהוא מאותה שדה עצמה דלא התירו אלא ראש תור הבא משדה זרועה לצד שדה זרועה מין אחר שנראה כסוף שדה:

כאן לירקות. דמודה בהו ר' יוחנן אע"ג דפליג בזרעים וטעמא משום דדרך ירקות לזרוע מהן מעט מעט וכדתנן בפרק דלקמן דמיני ירקות התירו לזרוע בערוגה אבל לא מיני זרעים ונמי מה"ט גופי' לפי שזרעים דרך לזרוע מהן שדות גדולות וירקות ערוגות ערוגות:

גריד. קרקע יבשה מותר לזרוע בו כל מין שירצה משום דאין הזרעים יונקין כ"כ זה מזה ומיהת הרחקה בעי אבל לא כ"כ כמו בקרקע לחה ובינונית וכדמפרש ר' יוחנן:

ובלבד שיעשה שלשה בתוך ששה. שלשה מיני זרעים בתוך רוחב ששה טפחים והיינו שזורע מין אחד טפח ומניח טפח ומחצה וזורע מין אחר טפח ומניח טפח ומחצה וזורע טפח וזהו שיעור יניקת זרעים כדאמרינן לקמן בפ"ג בערוגה אלא שבערוגה ששה על ששה זורעין בתוכה חמשה מינין ד' בד' רוחות וא' באמצע וכאן זורעים משך האורך ברוחב טפח הלכך שלשה בתוך ששה ובערוגה לא התירו אלא מיני ירקות וכאן אף שאר מיני זרעים דמיירי בשדות כדמסיק לקמן שכל אלו הדינים בשדות אמורין:

ושלשה שהן סמוכין לגדר כגריד כלומר כל ג"ט הסמוכין לגדר בתורת גריד דיינינן להו לפי שסמוך לגדר נעשה הקרקע קשה מחמת בנין הגדר ואם יש עוד ג"ט גריד סמוכין אצליהן מצטרפין לששה טפחים גריד וזורעין בתוכן ג' מינין:

היו ג' זרעונין בתוך ששה ואחד חוץ לששה. כגון שהיו ז' טפחים וזרע מין הרביעי בטפח השביעי:

מאחר שהוצלו אלו אף זה הוצל. אע"פ שאין בין מין הד' לבין מין שאצלו שיעור הרחקה מ"מ מכיון שהוצלו והותרו אלו הג' בתוך ששה הוצל אף זה עמהם:

היו שנים בתוך ששה ואחד חוץ לששה. וכגון שאלו השנים נזרעו רצופין דאם יש שיעור הרחקה ביניהם השתא ג' בתוך ששה מותרין שנים מבעיא אלא דמיירי שזרע השנים בתוך ג"ט של הששה והניח שאר המקום של הו"ט פנוי וזרע הג' בטפח שחוץ לששה והא קמ"ל דאע"ג דיש כאן בין השלישי להמין שבצדו ג"ט וסד"א דהוא לבדו הותר והלכך קאמר דהשלישי בתר הני תרתי הוא דגריר ומאחר שלא הוצלו אלו השנים אף זה הג' לא הוצל:

היו שם. בשדה גריד שורה על פני משך ארכה מכאן ושורה גדר מכאן:

ושורה. כלומר ושורה אחת של קרקע באמצע:

חובשין את השורה גבי של גדר. כלומר מושכין וקושרין שורה זו שבאמצע לגבי האי שורה של גדר ולא לגבי שורה של גריד ונ"מ הוא דאם דיינין ליה כשורה של גריד לא הותר אלא שלשה בתוך ששה אבל אם מושכין אותה לשורה של גדר שאצלה א"כ יכול הוא לזורעה על פני כולה ואינה נחשבת בתוך שורה של גריד אלא כמו בדין הגדר המפסיק דזורע מין אחד מכאן ומין אחר בצד השני של הגדר מכאן ושורה של הגריד נחשבת בפ"ע ואין שורה זו מצטרפת עמה:

בשדות. כלומר כל מה שאמרנו בשדות הוא. א"נ אשלפניו קאי גבי של גדר בשדות שאותה השורה נידונית ונמשכת לשורה של גדר דמפסיק בשדות וכלומר שאינה מצטרפת עם השורה של גריד להיות נחשבת עמהם כאחד כדאמרן:

שתי שדות זו על גב זו. שקרקעיתה של אחת גבוה מעל גבי חבירתה:

העליונה סמוכה לחריץ. שהחריץ הוא בשדה העליונה בצדה ששם מתחלקת התחתונה הנמוכה ממנה והיינו העליונה סמוכה לחריץ לפי שהחריץ אינו נראה בתחתונה כ"א בעליונה:

והתחתונה סמוכה לגדר. או או קאמר כלומר או שיש שם גדר והגדר הוא למטה בינתים והתחתונה היא סמוכה להגדר שאין הגדר נראה בעליונה והא דנקט חריץ בעליונה וגדר בתחתונה משום שכן דרך לעשות החריץ במקום הגבוה כדי שיהו מי הגשמים יורדין למטה והגדר מדרך לעשותו במקום היותר נמוך לפי שעומד וקבוע שם ובעיא היא דקמיבעיא ליה דאנן תנן במתניתין שהגדר שהוא גבוה עשרה וכן החריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה מפסיקין בין השדות ומותר לזרוע מין אחד מכאן בסמוך לו ומין אחר מכאן והשתא הוא דקמיבעיא לן בכה"ג שאין החריץ נראה אלא בעליונה והגדר אינו נראה אלא בתחתונה מהו שמפסיקין ויהא מותר לזרוע סמוך לחריץ בעליונה ממין זה ובתחתונה סמוך לו ממין אחר כן בהגדר:

דבי רבי ינאי אמרי. דלא קמיבעיא להו דודאי מותר דגדר מותר לזרוע בו כל מין תורבכינה מין מכל מיני שורות שזורעין בהן ונקט חדא מנייהו וה"ה לחריץ וכלומר במקום שיש גדר או חריץ לא איכפת לן דאף שאינן נראין בשתי השדות מ"מ יש כאן הפסק ביניהן וזורעין בזו ממין השורות בסמוך לחריץ או לגדר ובזו ממין שורו' אחרות בסמוך להן:

תורבכינה. שורות מל' תורא ברא דעינא בפ"ז דבכורות וכן הרבה בל' הגמ' ולפי שדרך מינין השונים לזרוע אותן שורות שורות הלכך נקט בלישניה על שם השורות:

וגדר יש בו להקל. מילתא באפי נפשה כלומר יש בגדר פעמים להקל ופעמים להחמיר כדמפרש ואזיל היך עבידא:

פחות מבית רובע מוקרח. אם יש מקום קרחת שהוא פנוי ואינו זרוע והוא פחות מבית רובע והוא בתוך שדה תבואה אסור לזרוע בו לא תבואה אחרת ולא ירק כדתנן לקמן בפרקין שצריך להרחיק תבואה מתבואה וירק מתבואה בית רובע ובקרחת תנן במתני' דלקמן שצריך שיהיה מקרחת לקרחת מקום בור שאינו זרוע בית רובע כחכמים דר"מ ואם הקיפו גדר לאותו מקום מוקרח מותר לזרוע בו כל מין שירצה מפני שהוא כמקום חלוק בפ"ע ודוקא מוקף גדר משום שכל סביבותיו זרוע תבואה והרי זה להקל:

בית רובע בבקעה. מקום פנוי בית רובע והוא בבקעה שאינה זרועה:

מותר לזרוע בו שני מינין. כלומר אחד מכאן בסמוך לו ומין אחר מכאן בסמוך לו שהרי יש כאן ריוח בית רובע בין מין אחד לחבירו ואם הקיפו גדר לאותו מקום הזרוע משני המינין אסור שאע"פ שיש ביניהם ריוח בית רובע באמצע מ"מ הגדר עשה אותן כמקום אחד והרי יש כאן כלאים וה"ז להחמיר:

גדר מהו שיציל את הזרעים. ומפרש לה הש"ס דמאי קמיבעיא ליה הא אנן תנן דהגדר מפסיק בין הזרעים וקאמר דהכי קמבעיא לן גדר זרוע מהו שיציל את הירק כצ"ל וגריד הכתוב כאן בספרי הדפוס ט"ס הוא כלומר היכא הוא דקמבעיא לן בגדר זרוע כגון שעלה עפר על הגדר וזרע על גביו מהו שיציל את מיני הירק הנזרעים מכאן ומכאן דאיכא למימר הואיל והגדר עצמו זרוע הוא בטל ליה מתורת גדר או דילמא מכיון דאפ"ה גדר גבוה עשרה הוא מציל וזורע מין זה מכאן ומין אחר מכאן:

שמע לה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב סומך לשרשי אילן שיבשו שהן גבוהין עשרה טפחים וש"מ מדלא אמר אלא יבשו ואינן ראוין לזרוע על גביהן:

הא לח אסור. אם עדיין יש בהשרשים לחלוחית שראוין לזרוע על עפר שהעלו על גביהן אסור ושמעינן שגדר זרוע אינו מציל להפסיק במיני זרעים:

ר' יוסי שמע לה. להתירא מן הדא דתנינן במתני' סומך וכו' ולגדר שהוא גבוה י"ט וקס"ד מדקתני גדר סתמא ש"מ אפי' הוא זרוע מציל כל זמן שהוא גבוה י"ט דבגבוה י' לחוד תליא מילתא הדא אמרה וכו':

אפ"ת. ודחי לה הש"ס דלא שמעינן כלום מדקתני ולגדר שהוא גבוה י"ט דאפי' תימא אין גדר זרוע מציל ושנייא במתני' דלא מיירי אלא בסתם גדר שאינו זרוע דאילו זרוע הוא אינו מציל את הזרעים דבטל ליה מתורת גדר:

גריד ומשך. הקרקע מהו שיצטרפו כדמפרש ואזיל היך עבידא ולענין מאי קמיבעיא ליה:

היה שם מקום אורך י' אמות ומחצה על רוחב ששה. וזה אינו בית רובע דאילו בית רובע צריך שיהא גם הרוחב עשר אמות בקירוב:

א"צ גריד. כלומר והמקום הזה אין אנו צריכין לומר שהיה גריד דאילו גריד הא אמרינן לעיל דסגי ברוחב ששה וכדמפרש ר' יוחנן אלא כי קמיבעיא לן אם עשה גריד מכאן כלומר שנעשה הקרקע איזה מקום גריד מצד אחד מכאן ומהו שיהא מותר לסמוך מיני זרעים משתי רוחותיו מי אמרינן דאע"פ שאין כאן רוחב של בית רובע אפילו הכי זהו מקצת הרוחב שנעשה גריד מצטרף והגריד שאינו ראיי לזריעה כ"כ מצטרף עם משך הרחב ששה ומפסיק או דילמא הואיל ואין כאן שיעור רוחב בית רובע בין הכל אינו מפסיק ולא אפשיטא:

ארוכה עשרה ורחב ארבעה. אע"פ שאין בגבהה עשרה. אפ"ה מותר לסמוך לה משתי רוחותיה והיינו מכאן ומכאן לארכה דהאורך עשרה כגבוה עשרה דמי אבל משני הצדדין של הרוחב אסור דאין כאן אלא רוחב ד' בלבד ולפיכך אם היתה עשרה על עשרה מותר לסמוך לה מיני זרעים מד' רוחותיה:

מתני' קרחת קרחת מכל מין. שרוצה לזרוע בכל קרחת וקרחת מין א' וקרחת הוא מקום פנוי ואינו זרוע מלשון מקרחתו שנמרט השער ונשאר המקום חלק:

עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע. שהרי בסאה יש כ"ד רובע של הקב שהסאה היא ששה קבין ושיעור בית רובע פירשתי בריש פ"ב דפאה שהוא עשר אמות ועשר אצבעות שהן שני טפחים ומחצה על רוחב עשר אמות לפי חשבון אמה בינונית שהיא ששה טפחים וכל טפח ד' אצבעות באגודל כיצד בית סאה היא חמשים אמה על חמשים אמה לפי חשבון חצר המשכן שהיה סאתים מאה על חמשים תעשה כ"ה קרחות לבית סאה תהיה כל אחת עשר על עשר קח אחת מהן כדי שישארו כ"ד קרחות ותחלקנה לכ"ד רצועות תהיה כל רצועה הרוחב שני טפחים ומחצה באורך עשר אמות תן כל רצועה מאלו לארכה בצד ראש כל קרחת נמצא כל קרחת אורך עשר אמות ושני טפחים ומחצה על רחב עשר אמות וזהו שיעור בית רובע:

וזורע בתוכה כל מין שירצה. דס"ל לר"מ דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו ולא בעינן הרחק כלל:

היתה קרחת אחת או שתים. בתוך שדה תבואה זורען חרדל לפי שאינן נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה אבל שלשה קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה שאין דרך לזרוע מן החרדל שדה גדולה ושאר המינין אפי' שלשה קרחות אינן נראות כשדה לפי שדרך לזרוע מהן הרבה ביחד:

וחכ"א וכו'. כמו שאפרש בגמ':

בית כור. ל' סאה וטעמא דראב"י לא אתפרש והלכה כחכמים:

גמ' על ראשה. כלומר הא דחכמים ארישא דמתני' קמהדרי דר"מ קאמר עושה כ"ד קרחות לבית סאה אפי' חבושות אפי' סמוכות. חבושות אשורות קאי וסמוכות אקרחות קאי כלומר כשיש בהשורות קרחות זרועות אפי' אין כל הקרחות זרועות סמוכות זו לזו כ"א שהן נזרעות בדילוג אלא שהשורות השוות הן מקושרות ומשולבות זו עם זו ואפי' הקרחות הן בדילוג זה נקרא חבושות כמו שתראה בהצורה וכדלקמן ור"מ מתיר הכל אפי' השורות חבושות ואפי' כל הקרחות הן זרועות סמוכות זו לזו בלי דילוג:

ורבנן אמרי ובלבד שלא יהו חבושות השורות ולא יהו סמוכות שום קרחת אחת לחברתה הלכך קסברי תשע קרחות מותרות ועשר אסורות כדמפרש ואזיל:

היך עבידא תלת ותרתיי וחדא ותרתיי וחדא. שעושה חמשה שורות של חמשה חמשה קרחות וזורע בשורה ראשונה הקרחת הראשונה והשלישית והחמישית ובשורה שניה הקרחת השניה והרביעית ובשורה השלישית זורע קרחת השלישית לבדה ובשורה הרביעית הקרחת השניה והרביעית ובשור' החמישית קרחת השלישי' לבדה והיינו דקאמר תלת ותרתיי וחדא ותרתיי וחדא וזו צורתה הרי כאן תשע זרועות בדילוג ואין קרחת אחת זרועה סמוכה לחברתה בגדר השוה ואע"פ שבקרן זוית נוגעות הן הזרעים זו בזו הא לא איכפת לן דהוי כראש תור דמותר בבית רובע לד"ה והרי כל קרחה היא בית רובע וההרחק בין כל אחת ואחת הוא בית רובע בקירוב וא"ת א"כ יכול אתה לזרוע גם בראשונה ובחמישית של שורה הג' וכן בראשונ' וחמישית של שורה החמישית ויהיו י"ג קרחות ואין אחת זרועה סמוכה לחברתה כ"א בקרן זוית וזה מותר הא ליתא דאנן בעינן שלא יהו השורות השוות משולבות ומשולשות בקרחות זרועות ואם אתה אומר כן יהו השורות הראשונה והג' והה' מוקפות בזרע שבקרחות המקצעות והיינו דקאמר לא חבושות וכדפרישי' דאשורות קאי שאם יזרע הקרחת הראשונה שבשורה השלישית כבר הג' ראשונות המה משולבות במשולש מצד אחד (כזה) ופשיטא אם יזרע עוד בתוכה בקרחת הה' תהיינה משולבות במשולש גם מצד השני וכן אם יזרע עוד גם בשורה החמישית הא' והה' תהיינה כל השורות משולבות מכל הצדדין ולפיכך אי אתה יכול לזרוע בשום פנים כ"א תשע קרחות בצמצום ולא יותר ומה שתמצא בשורה זו בתוך הקרחות האמצעיות כמו משולש ומרובע בשילוש הא לק"מ דהעיקר שלא יהיו נראות ראשי השורות משולבות ותכופות זו לזו בהיקף המשולש והיינו דקאמר לא חבושות וכן שום קרחת לא תהיה סמוכה לחברתה דוק ותשכח כי זהו כוונת הסוגיא:

מתני' כל שהוא בתוך בית רובע. של שיעור ההרחק שבין מין למין עולה לחשבון מדת בית רובע ואע"פ שאין המקום ראוי לזריעה:

אכלת הגפן. מה שהגפן תופסת סביבותיה דהיינו כדי עבודתה שאוכלת אותן לפי שאסור שם לזרוע וכן הקבר והסלע אפי' אינו גבוה י"ט דאילו גבוהה י' הוא עצמו מפסיק כדתנן לעיל:

תבואה בתבואה. אם שדהו זרועה תבואה ממין זה ובא לזרוע בה תבואה ממין אחר צריך להרחיק בית רובע וקאמר בגמ' ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה כלומ' שלא יהא מין זה מקיף את האחר מד' רוחות סביב דלא מהני הרחקה אא"כ פותח מרוח אחת:

וירק בתבואה בית רובע. ודוקא בזורע הירק במרובע אבל אם עושה שורה של ירק בתוך שדה תבואה די בששה טפחים כדתנן לקמן בפ"ג היתה שדהו זרועה תבואה ובקש ליטע לתוכה שורה של דלועין נותנין לה עבודתה ו"ט:

ר"א אומר לעולם ירק בתבואה. בין במרובע בין בשורה ששה טפחים ואין הלכה כר"א:

מתני' תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכה בההרחק אלא שהשבלים מתוך גדלן נכפפין זה על זה וכן כולן:

הכל מותר חוץ מדלעת יונית. אם היו העלין שלה נוטים ע"ג תבואה או ע"ג ירק לפי שהן ארוכין הרבה ומתפשטין ביותר ומסתבכין ומתקשרין עם המין אשר נוטין עליו ומיחזי ככלאים:

אף הקישות. קשואין ופול המצרי פאסול"י בלע"ז:

ורואה אני את דבריהם מדברי. שאין בהן מסתבכין כדלעת יונת וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית שאם נטתה צריך שיעקור מלפניה:

גמ' ל"ש אלא אכילת הגפן. דוקא היא שעולה במדת בית רובע הא גפן עצמה לא כדמפרש טעמא מפני שהיא אסורה בהנייה כלומר אם לא היה שם כשיעור הרחקה בלא הגפן הרי הגפן אסור בהנייה כדין כלאי הכרם שמקדש ואוסר בהנאה הלכך אין הגפן עצמו מצטרף להיות עולה בחשבון של בית רובע:

והרי הקבר אסור בהנייה. ואפ"ה עולה במדת בית רובע ומשני קבר אין איסור וניכר כלומר מה שאוסרו בהנאה והוא המת הקבור שם אינו ניכר והקבר עצמו קרקע עולם הוא אבל הגפן ניכר הוא והכלאים האוסרין אותו:

ועבודת הגפן אין אסורה בהנייה. בתמי' והלא כל מה שתופסת הגפן בעבודתה אם הביא זרעים לשם אוסרין את הכל בהנאה:

אלא כר' ישמעאל. כלומר לא מיתוקמא המתני' אלא כר' ישמעאל דפליג על הא דתנן בפרק דלקמן ובפ"ו דבגפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים וס"ל דאין עבודה לגפן יחידית שאין לה לאסור כדי עבודה כלל ולפיכך מקום העבודה של גפן יחידית עולה במדת בית רובע:

והרי הקבר וכו'. כלמר והשתא שייך שפיר הא דמקשינן מקבר וכדמתרצינן משום דמעבודת גפן יחידית מעיקר' לא קשה מידי לר' ישמעאל:

ובלבד שלא תהא חבושה וכו'. כדפרישית במתני':

בעא קומי ר' יוסי. על הא דאמר ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה ואם היא טמונה מד' רוחותיה לא מהני הרחקה וכי אנן אמרין והדא בקעת סימונייא. כך היתה נקראת והיתה מוקפת מהרים סביב לה מד' רוחותיה וא"כ אין זורעין לתוכה אלא מין אחד בלבד:

מתיב ר' אליעזר לרבנן. דאמרי במתני' ירק בתבואה בית רובע:

כמה דאית לכון קל בשורה וחומר במרובע. כלומר א"כ מדבריכם נלמד כמו אם הייתם סבורים דיותר קל הוא בשורת ירק בתבואה ממרובע. ובדרך שאלה היא אם כך אתם סבורים דהא בשורה קאמרי רבנן ששה טפחים כדתנן בפ' דלקמן והבאתי במתני':

כן אשכחן וכו'. כהדא דתני וכו' הש"ס הוא דמהדר לי' דבאמת כך הוא דהכי אשכחן לרבנן דמקילי בשורה יותר מבמרובע כדתני בתוספתא והכי תנינן שם אחד שורה של קשואין ואחד שורה של ירק אחר בתבואה אורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים ואילו בית רובע שאמרו במרובע הוא יותר שהוא עשר אמות וחמש אצבעות על עשר אמות וחמש אצבעות:

אינו זורע לתוכה. בתוך השורה אע"פ שהיא רחבה ששה אינו זורע בה אלא מין ירק אחד בלבד:

מודה רבי יוחנן בשהיו שבעה טפחים. ברוחב השורה שהוא זורע מין אחד בהטפח ומין אחר בטפח מכאן ואותן החמשה טפחים שבאמצע אינו זורע בהן אלא נידונין לכאן ולכאן להיות הפסק בין שני המינין:

מן מה דר' זעירא מתיב על דר' יוחנן תמן. הש"ס הוא דקאמר לה כלומר דברי ר' זעירא דהכא הם מעין מה שהשיב על דר' יוחנן תמן והוא לעיל בהל"ז גבי מי שיש לו בית רובע וכלשהוא דקאמר ר' יוחנן התם אינו זורע לתוך הכל שהוא אלא ממין שהוא זורע בתוך הבית רובע שהכל שהוא נמשך אחר בית רובע ולאו כשדה אחרת דמיא ופליג אדחזקיה דלעיל וקאמר נמי שם ר' זעירא מודה רבי יוחנן שאם היה בית רובע ומחצה שהוא זורע חצי רובע מכאן וחצי רובע מכאן ואותו חצי רובע שבאמצע נידון להפסק לכאן ולכאן והיינו דקאמר הכא דהא דר"ז משיב על דר' יוחנן וכלומר דמפרש דבריו וקאמר מודה ר' יוחנן וכו' הם ממשמעין דמשיב ומפרש להא דר' יוחנן התם:

נטע חצי שורה. אברייתא דלעיל הוא דמהדר הא דאמרן שהתירו לו ליטע שורה של ירק בתוך שדה תבואה ואם נטע חצי שורה והפסיק ועמד לו מלגומר' וביקש להתחיל בשורה אחרת וליטע בצדה:

אסור ואומרים לו עקור את השורה. או שתעקור שורה ראשונה שהתחלת ולא גמרת או מלא את השורה שהתחלת דשורה אחת התירו ולא שורה ומחצה:

איתפלגון וכו'. בהאי רוחב השורה שאמרנו וס"ל לר' יוחנן דאינו זורע לתוכה אלא מין אחד בלבד והני אמוראי פליגי בה ואליבא דרבי יוחנן:

חד אמר אפי' שלשה מינין מותר. לתוך ששה טפחים של הרוחב ובלבד שיהא שיעור יניקה והוא טפח ומחצה בין מין זה למין זה וא"כ להאי מ"ד א"צ שיזרע דוקא אחד מכאן ואחד מכאן וא' באמצע אלא סתמא קאמר אפילו ג' לתוך ו' ואידך קאמר דהכי א"ר יוחנן אפי' א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע דס"ל שצריך שיהי' ג"ט בין כל מין ומין שיעור יניקה לזה ולזה:

ולא ידעין. ולא ידעינן מי אמר כך ומי אמר כך דלא מסיימי:

מן מה וכו'. אלא מהא דא"ר חייא בשם ר' יוחנן ובלבד שלא יהא שם חורבה שלא תהא איזה פרצה ברוחב השורה כ"א שתהא כולה רחבה ששה במקום שזורע בה השלשה מינין הוי דמכאן שמעינן דרבי שמואל בר רב יצחק הוא דקאמר דהכי א"ר יוחנן אפי' אחד מכאן וא' מכאן וא' באמצע דאי ר' חייא הוא דקאמר להאי לישנא א"כ קשיא מאי איצטריך ליה למימר בשם ר' יוחנן ובלבד שלא יהא שם חורבה במקום הזריעה הא פשיטא הוא דמכיון שצריך לזרוע מין אחד מכאן ומכאן בדוקא וא' באמצע ודאי שצריך שלא יהא שם פרצה בהרוחב דאל"כ לא יהיה ג"ט בין כאו"א אלא ר' שמואל הוא דקאמר לה ור' חייא הוא דאמר כאידך לישנא אפי' ג' בתוך ששה סתמא ולא א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע בדוקא הלכך אצטריך ליה לאשמעינן דאע"פ שא"צ לזרוע כדי שיהא ההרחק בין כאו"א ג"ט בדוקא אלא בהרחקת כדי חדא יניקה סגי והיינו טפח ומחצה בין מין שבאמצע למין שבצדו מכאן וטפח ומחצה בין מין שבצדו מכאן והלכך סתמא קאמר אפי' ג' לתוך ו' כדלעיל מ"מ רוחב השורה צריך שיהיה כשיעור ושלא יהא שם חורבה דאז הוא דמותר לזרוע בתוכה ג' מינין:

אם היו הצדדין. מילתא באנפי נפשה היא. כלומר והא דאמרן ובלבד שלא יהא שם חורבה אבל אם היו הצדדין של רוחב השורה מכאן ומכאן להפרצה יתרין על מקום הפרצה דהוי עומד מרובה על הפרוץ מותר דכל שעומד מרובה על הפרוץ הוי כולו כעומד:

גמ' אין מסבכין אותה ע"ג זרעים. כדתנן במתני' שאם העלין שלה מסובכין על זרעים אחרים אסור וצריך לעקור הסבך:

מביאה את הטומאה וחוצצת את הטומאה. כדתנן בפ"ה דאהלות יש מביאין את הטומאה שאם מאהילין על הטומאה ועל האדם וכלים מביאין את הטומאה עליהן ואע"פ שלא נגעו בטומאה וחוצצין ואם הטומאה תחתיהן ואדם וכלים על גבן חוצצין הן בפני הטומאה וכן אם הטומאה על גבן מבחוץ מצילין הן על מה שתחתיהן וקחשיב התם דלעת יונית היא אחת מאלו המביאין וחוצצין לפי שהעלין שלה רחבין הן:

ועוקצה טפח. כדתנן בפ"ק דעוקצין עוקץ דלעת טפח לענין שיהו מיטמאין ומטמאין. ואוסרת כל שהוא כדתנן בפ"ג דערלה בדברים המקדשין בכל שהן וחשיב שם דלעת יונית:

והנודר מן הדלועין וכו'. הכי תני לה בתוספתא דנדרים פ"ג:

ולמה לית אנן אמרין וכו' תרתי. מפני מה לא מחשבינן מביאה וחוצצת בתרתי ויהיו ששה דברים:

תני בר קפרא שבע. דקחשיב מביאה וחוצצת בתרתי דשתי ענינים הן וקחשיב עוד ונותנין לה עבודתה כדתנן לקמן בפ"ג ולדלעת יחידית נותנין לה בית רובע והיינו דלעת יונית וכלאים היא עם דלעת הרמוצה כדאמרי' לעיל בפ"ק ועם הארמית וקחשיב לה נמי בתרתי ולא קחשיב אוסרת בכל שהוא ולא נדרים והרי שבע:

סיבוך שאמרו בנוגע. אם צריך שהעלין שלה יגעו באותן זרעים שהיא מסתבכת ומתפשטת עליהן או לא ופשיט ר' אבוי דר' גמליאל ור' יונה אמר דג"כ אבוי דר' הלל פשט ליה הכי דסיבוך שאמרו בנוגע הוא:

מהו רואה אני את דבריהן מדברי. כלומר ומהו הטעם שחזר בו ר"מ והודה לדברי חכמים:

א"ר חיננא ק"ו מה אם דלעת המצרית שהיא מסבכת שעלין שלה יותר רחבים מקישות ופול המצרי ואפ"ה את אמרת מותר קישות ופול המצרי לא כל שכן ולדברי ר' חיננא אף מעיקרא לא הוה פליג ר"מ בדלעת המצרית וקאמר רבי אבא מרי דלא כן הוה ר' מנא אומר אלא דאומר רבי דכל היכא דתנינן קישות ופול המצרי אף דלעת המצרית בכלל דחדא דינא אית להו ומעיקרא הוה פליג ר"מ אף בדלעת המצרית ומהו דחזר בו ואמר רואה אני את דבריהן מדברי לאו מק"ו הוא אלא משום שאין אלו כולן מסבכין בעלין שלהן כמו דלעת יונית:

הדרן עלך כל סאה