מתני' אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו פרט הכתוב צמר ופשתים דוקא אבל שאר מינין לא ובגמ' יליף להמקרא דאינו נקרא צמר אלא של רחלים ואילים בלבד:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים:

אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגדי כהונה שש ובד וזהו פשתן שעולה בד בבד שאין שני קנים עולין מגרעין אחד אלא קנה יחידי מכל גרעין וכתיב באבנט תכלת והוא צמר צבוע בדם חלזון וארגמן הוא צמר צבוע בצבע אדום שקרוי ארגמן והוא לאכ"א בלעז ותולעת שני הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז"י:

שטרפן. שעירבן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן לפי שצמר הרחלים המועט נתבטל ברוב של הגמלים:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. אם רוב מן הקנבוס מותר לערב צמר עמהם:

מתני' השיריים והכלך. מיני משי הן וכדמפרש בגמרא:

מפני מראית העין. שיש בהן שדומה לצמר ויש שדומה לפשתן:

ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא אם הן קשים אבל אם הן רכים אע"פ שמן התורה אינו אסור אלא העלאה ושהיא דרך לבישה וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל מדברי סופרים החמירו ואמרו אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו:

אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא:

אפילו על גבי עשרה. ואף על פי שאינו נהנה מן הכלאים:

אפילו לגנוב את המכס. שלא יכירו בו שהוא יהודי או במקום שפורעין המכס מבגדים וכשהוא לובשו אינו נותן מכס:

גמ' כתיב לא תלבש שעטנז וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא:

ת"ל לא יעלה עליך. ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:

הייתי אומר לא יפשיל את הקופה. של בגדי צמר ופשתים שבתוכה לא יעלה עליו לאחוריו תלמוד לומר לא תלבש וכו':

לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך. כלומר דמאחר שלמדת דבר שהוא מהנה את הגוף א"כ איזוהי העלאה שרבתה התורה:

לא יכסה בו מצד השני. אפי' מצד השני שאין בו כלאים לא יכסה בו מכיון שיש בו כלאים בקצתו ואע"פ שזה המקצת מונח על הארץ:

הייתי אומר אפילו פשתן של ים. הקנים הגדלים במים ויש בתוכן כעין פשתן:

מה צמר שאין לו שם לוויי. שסתם צמר הוא של אילים ורחלים וכדיליף מקרא ומישע מלך מואב וגו':

מהו נוקד רועה. כלומר כרועה הזה שמעמיד כך וכך לבעלים שלו:

והשיב למלך ישראל וגו'. ודייק מדכתיב צמר לבסוף שהרי אין לומר שלא העמיד לו אלא צמר של מאה אלף וכו' דא"כ הו"ל למיכתב צמר מאה אלף ומדלא כתיב בצמר ללמדך שאין קרוי צמר סתם אלא צמר אילים ורחלים בלבד לכך מסיים בתיבת צמר שזהו הוא הקרוי צמר:

יכול יהו מטמאין בין צבועין וכו'. ברייתא היא בת"כ:

מה פשתים כברייתה. שכל זמן שאינו צבוע ניכר שהוא פשתן וכן בריית פשתן לעולם לבנה היא:

ולא אוציא את הצבוע בידי שמים. כגון צמר שחור של רחלים שחורות:

ת"ל. עוד קרא אחרינא לפשתים ולצמר להקיש מה פשתים לבנה בברייתה אף צמר לבן דוקא:

תנינן. במתני' תרין כללין ולא דמיין דין לדין דבכלאים בין צבועים בין לבנים אסור ובנגעים לבנים דוקא:

ר' יונה בוצרייה. הקשה זה לפני ר' מנא מ"ט לא דמיין דין לדין:

א"ל שנייא היא. בנגעים ששנה עליו הכתוב צמר צמר ונכתב אצלו פשתים מה פשתן וכו':

והרי צמר ג"כ עולה יחידי. שכל נימא ונימא בפ"ע היא:

פירש בקבלה. ביחזקאל שלא יעלה עליהם צמר בשרתם וכתיב וביתה משמע דבר שהוא פנימי וזהו כתונת לא יעלה עליהם משל צמר הא מבחוץ כמו האבנט ובבגדי כ"ג האפוד וחושן מותר לעלות עליהם שהיו בהן שש משזר ג"כ עם הצמר:

מנין שהן מותרין בכלאים. בשעת עבודה דהשתא דלא ילפינן מידי מדכתיב בד כדמקשינן והרי צמר א"כ מנ"ל דאיכא כלאים בבגדי כהונה:

את דרש שש משש. בתחלה דרוש שש דכתיב באבנט משש דכתיב במכנסים והתם גופה מנ"ל דפשתן הוא יליף שש דמכנסים משש דכתיב גבי פארי מגבעות ויליף פארי מפארי דיחזקאל דכתיב ופארי פשתים יהיו על ראשם והן המגבעות אלמא שש פשתן הוא וא"כ ש"מ דאבנט היה של כלאים דכתיב ביה תכלת וכן במקום דכתב הכי כמו בחשן ואפוד דכ"ג:

מה שני תולעת. מילתא אחריתא היא ודריש שני תולעת דכתיב בבגדי כהונה ופירושו שהצמר הוא צבוע בדם התולעת וקאמר דה"ה בכל דבר שבא מרוח חיים וצבעו אדום כמהתולעת:

מהצמר. וכן ילפינן פשתן דבגדי כהונה מצמר דכתיב בקרא דיחזקאל ולא יעלה עליהם צמר ודריש לעיל מיתורא דוביתה דמבפנים והוא הכתונת והמכנסים אינן של צמר הא מבחוץ והיא האבנט עולה עליהם ומה צמר שאין לו שם לויי כדאמרינן לעיל דצמר סתם של רחלים הוא אף פשתן שנאמר בהם שאין לו שם לוויי ולאפוקי פשתן של ים כדדריש לעיל גבי כלאים:

צמר ופשתים שטרפן אסור. אע"פ שלא טוואן אסור לטוות מתערובתן ומשום הסיפא דמותר לבטלן נקט לה:

כיצד הוא עושה. להתיר תערובתן מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן וכגון שלא היה בהצמר כי אם ליטרא דהשתא צמר גמלים רבה עליו ומבטלו:

בטלן. ולקמיה מפרש לה:

מה מפליגי. במאי קמיפלגי וכי ר' ירמיה מתיר תערובתן וקאמר דלא היא ולא פליגי אלא מה דאמר רב בשעשאו בגד בפ"ע מהתערובות וקמ"ל דלא בטלו זה בזה ואע"פ שהאחד מרובה הוא ומה דאמר ר' ירמיה בההוא דבעי מערבתה עם חורן בדבר אחר וכהאי דר' אלעזר דלעיל וקמ"ל דיש תקנה להוסיף לכתחילה צמר גמלים ולערבו כדי לבטל הצמר:

ומצא בו כלאים. דבר מועט ושרפו:

א"ל זבנית למיתב. וכי לקחת בגד היקר כל כך ליתן לאחרים וכלומר שלא רצה לקבל ממנו בגד חשוב כזה:

והוה עלוי עד דמברך. ואעפ"כ הטריחו ר' מנא לקבל והיה מפציר בו עד שקיבל ובירך עליו כמו ששנינו בפרק הרואה קנה כלים חדשים אומר שהחיינו ניתן לו אומר ברוך הטוב והמטיב א"נ עד דהוא מכרך שהיה חביב עליו הבגד ונתנו תמיד עליו עד שנתיישן ונעשה רך ומכורך:

א"ר חגיי. כך היה נוהג ר' שמואל בר יצחק כשהביא לו הבגד מבית הכובס וראה שהושיב עליו עשרה חוטין ממין אחר וכהאי דתנינן לקמן בפרקין אותות הגרדין ואותות הכובסין אסורות משום כלאים וכשראה שיש שם איזה חוטין ועשרה לאו דוקא וזה צריך להסירם ור' שמואל החמי' עוד וצוה שיפשפשו לו אם ימצאו איזה דבר ואף שלא היו נראין כ"א אותן החוטין שעשה הכובס לאות א"נ חוטין מל' תופרין כמו חייטין שהשיב כמה חייטין ע"ז הבגד שיפשפשו לו אם ימצאו איזה אותות שעשה הכובס והן כלאים ומפני שהן בקיאים לכך הושיב אותם כדי לחפש אחר זה:

א"ר חגיי. ועוד היה נוהג ר' שמואל שהיה מצוה בביתו שלא יקימו הנבל דעמרא מיקמי נבל דכיתנא נבל כמו נול מלשון מטוה הוא ולשון גמרא הוא אשכחה דיתבה ונולה כלומר שלא יקימו מטוה של צמר אצל מטוה של פשתן:

בגין פיפה. כמו לפיפה מל' חיבור ויחבר תרגומו וילפף שהיה חושש פן יתחברו זה לזה איזה חוטין מן המטוה ויבאו לידי כלאים. וכל כך היה מחמיר כדי שלא יזלזלו בכלאים:

גמ' השיריין מטכסא. מין משי:

אגבין קיסריי אגבין שמו הבא מקסרי ואמר רשב"ג חזרתי על כל מפרשי הים לומר לי מה הוא ואיך הוא נקרא ואמרו כלכה שמו ואין לו שם אחר:

אפי' בחדרי חדרים אסור. דלא חלקו חכמים וקאמר הש"ס דכל הני ברייתות פליגי על רב כדמייתי ואזיל:

מתניתא פליגא על רב. בתוספתא שלהי מכילתין וגריס התם פשתן שצבעו בחרת מין צבע הוא שצובעין בו הצמר ואם צבעו בו הפשתן לא יעשה ממנה אימרא לבגד צמר כשהיא מפורסמת ונראית ואף ע"פ שהאימרא אינה מחוברת להבגד דרך חיבור שאסור בכלאים אעפ"כ מפני מראית העין אסור ואם בכרים וכסתות שאינה נראית מותר וקשיא לרב:

נתפזרו מעותיו לפני ע"ז. תוספתא בפ"ז דע"ז וכן להא דלקמן פרצופות שהן מטילין מים שעושין כמין פרצופות על המעין ועולין המים למעלה ויורדין ומקלחין דרך פי הפרצופות וקתני ואם היה מקום צנוע מותר:

מתני'. דפ"ב דחולין ג"כ פליגא על רב:

אין שוחטין בגומא. מפני שהוא חק המינין אבל עושה וכו' וקתני בשוק לא יעשה וכו' אבל בביתו הוא מותר:

הגיע לחצר החיצונה. מתני' בפ' כ"ב דשבת מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו':

ביב שהוא קמור. מתני' בפ"ח דעירובין וקתני שם לחכמים לא ישפוך ע"פ הביב וכו' ותני עלה בתוספתא דעירובין פ"ו אין עושין לה צנור אבל עושין לה מזחילה שלא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת ובמזחילה מותר מפני שהיא על כל פני הכותל ואינה מקלחת לר"ה כ"א לחצר וכן אם עונת גשמים היא מותר:

צנורות מקלחין. מים לר"ה אסורין ותני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר:

אלין. כל המשניות וברייתות אלו פליגי על רב ולית להון קיום לדברי רב:

בכרים ובכסתות מותר. אתוספתא דלעיל הוא מהדר:

הדא דתימר בריקן. אם הם ריקנים אבל אם הם מלאים במוכין אסור ובנתון ע"ג מסטווה על האיצטבא אבל על המטה אפי' הם ריקנים אסור:

חד אמר אסור. וצריך לפושטו בשוק ואידך אמר מותר הואיל ובשוק היא:

מ"ד אסור דבר תורה. כלומר דהאי מ"ד אסור מיירי בכלאים שהן ד"ת ומ"ד מותר מיירי בכלאים שהן מד"ס וכדר"ז דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את הל"ת דלא תסור ולא פליגי:

אין מדקדקין וכו'. משום ביטול תורה וכהאי דר' יוסי שהיה יושב ושונה והיה שם טומאת מת מי שהיה יוצא לא אמר ליה מידי וכן מי שהיה יושב ולא יצא שלא לבטל ת"ת נמי לא א"ל ולא מידי ומייתי לה לעיל בפ"ג דברכות ובפ"ז דנזיר:

שלח. הפשט בגדיך ותן לו שלא היה לך לומר לו כלום מכיון שהוא יושב ושונה אין לו להפסיק בשביל כך:

אין עראי בכלאים בבית המקדש. כלומר שלא בשעת העבודה דלא הותר לו אלא בשעת עבודה ואח"כ אפי' במקדש אין עראי בכלאים שאפילו לבישת עראי אסור:

והתני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו. בדברים ושהה עמו צריך טבילה מפני היסח הדעת ואם לשעה מועטת טעון קידוש ידים ורגלים אלמא חוזר לעבודתו מיד וא"כ הוא לבוש בגדי כהונה והאיך יצא והאמרת אין עראי בכלאים שלא בשעת עבודה:

כאן בבגדי זהב. של הכ"ג שיש בהן כלאים בחשן ואפוד לא יצא בהן אחר גמר עבודה והברייתא מיירי בבגדי לבן של כ"ג ואבנטו של כ"ג ביוה"כ של בוץ היה ולכ"ע לא היו בבגדי לבן שלו כלאים:

לא יעלה עליך. כתיב אבל אתה מותר להציע תחתיך ולפיכך תנינן הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים מן התורה אפילו ברכים אבל אמרו חכמים לא יעשה כן ברכים ובקשים מותר כדפרישית במתני':

מתני' מטפחות הידים. שמנגבין בהם כשנוטלין את הידים:

ומטפחות הספרים. שנותנין אותו ע"ג ספר תורה:

ומטפחות הספג. שמנגבין בהם כל הגוף אחר המרחץ:

ר' אלעזר אוסר. לפי שכל אלו שהידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין והלכה כר"א:

ומטפחות הספרים. המגלחין בנ"א ומשימין עליהן מטפחות שלא יתלכלכו בגדיהם:

גמ' תמן תנינן. בפכ"ד דכלים:

של ידים טמאה מדרס וכו'. כדמפרש טעמייהו:

ושל תכריך נבלי בני לוי. שהיו בני לוי כורכין את כלי שיר שלהן במטפחות וגם דרך לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין מכלום:

מפני שהוא נותנה. לפעמים על הכסת למטפחת הידים וישן לו עליה לפיכך טמאה מדרס:

רב אמר. טעמא דמטפחות הספרים מפרש מפני שהוא נותנה תחת אצילי ידיו להתחמם בה והוי תשמישו של אדם לפיכך מטמאה טומאת מת:

רב אמר אסור. אמתני' קאי והלכה כדברי האוסר באלו המטפחות:

ולמה לא אמר. בהדיא הלכה כר"א וקאמר משום דאית תניי תני ומחליף דברי ר"א לדברי ת"ק:

יהב מפה על מנוי. ולא היה מקפיד אם היה בה כלאים ופריך וכי אינו אסור משום כלאים בהעלאה:

דלא ינבלון מנוי. כלומר שלא היה עושה זה אלא כדי שלא יתנבלו וילכלכו בגדיו ואין זו העלאה דרך לבישה כ"א לשמור את בגדיו:

ביעתא במפה דאית בה כלאים. וביצה חמה היתה ולא רצה לקבל על שם האי דתנינן לקמן גבי מוכרי כסות שלא יתכוונו בחמה וכו' ולפיכך היה חושש שלא יהנה בכלאים מפני החמימות של הביצה:

מפני שהוא עושה אותה כמין תיק. ליתן הס"ת עליה ואיכא חששא שמחמם בה את ידיו:

ר' בא ר' חייה בר יוסף בשם רב. לפרש טעמא דמטפחות הספג קאי וקאמר מפני שהוא מחמם בה את ידיו והקשה ר' בון בר חייה לר' בא וכי בלא כך אינו אסור משום כלאים שמנגב בהן כל גופו ואמאי תלי לטעמא מפני חימום הידים:

א"ל. ר' בא לא רב הוא דאמר כך ורב לטעמיה דאמר אסור והלכה כדברי האוסר בכל אלו השלש מטפחות אלמא חד טעמא הוא לכולהו כמו דמטפחות הידים מפני חימום ידים נגעו בה הלכך קאמר נמי האי טעמא במטפחות הספג:

א"ר יונה לר' בא ולמה לא אמרת ליה מי לא מסלקתא. היה לך לומר טעם נכון ודבר שלם. ולקמיה מפרש מה היה לו לומר:

אילו אמר לי בלא כך אינה אסורה בהנאה. כלומר שר' בא השיב אילו הוה שאיל לי בל' הזה וכי בלא כך אינה אסורה בהנאה אם מנגב בה כל גופו והרי כל גופו נהנה הייתי אומר לו טעם אחר אבל עכשיו שאמר לי סתם משום כלאים אף אני השבתי לו דחימום ידים ג"כ איכא משום כלאים כדרב:

מה הו"ל מימר ליה. השתא מפרש הש"ס ומה היה לו לומר טעם אחר במטפחת הספג וקאמר דאיכא טעמא אחרינא שלפעמים הוא רואה את רבו ובוש לעמוד ערום לפניו ומתעטף בה והרי הוא מתעטף בכלאים:

בלנרי נשים. מלשון בלן הוא וכדקאמר דלאו דוקא של נשים אלא ה"ה של אנשים ומהו בלנרי אנטיטיה כך שמן והן סדינין שמתכסין בהן בבית המרחץ אסורות משום כלאים ואע"ג דאינן דרך לבישה ממש מ"מ אסורין משום העלאה:

מטפחות הספג דאמרינן מפני שהוא מתעטף בה והדא דתימר במתכוין לשם מלבוש אבל בשאינו מתכוין לשם מלבוש לא בדא אמרו להאי חששא דדבר שאינו מתכוין הוא:

מתני' תכריכי המת. שהוא נקבר בהם אין בהן משום כלאים כדדריש בגמרא דכתיב במתים חפשי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות וכלומר שאין מוטל על החיים שינהגו בהם מצוה מהמצות:

ומרדעת של חמור. ג"כ אין בה משום כלאים ומותר לישב עליה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה ודוקא שהכלאים ניכרים בה אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דחיישינן שמא ישכח ויקח ממנו לעשות טלאי לבגד או שמא ימצא אותו אחר ויסירנו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו:

ולא יתן את המרדעת. זו שיש בה כלאים על כתיפו מפני שזה הוא העלאה ואסור מן התורה ואפי' דרך עראי להוציא עליה את הזבל אסור:

מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ולובשין בגד כלאים להראות להקונה מדת ארכו ורחבו או שנושאין אותו על כתפיהן להראות ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם זה הבגד כלאים שעל כתפיהן מפני החמה ובגשמים להציל אותן מפני הגשמים:

והצנועין. המחמירין על עצמן מפשילין את הכלאים לאחוריהן במקל שעל כתפיהן ואין הכלאים מונחים עליהן:

תופרי כסות תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים והשוקיים ותופרין ובלבד שלא יתכוונו להנאתן:

גמ' כתיב במתים חפשי וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה היא בפי"ב דכתובות בהלכה ג':

ולאו מתניתא היא. בתמיה ולמה הוצרך לצוות על זה דהא תנינן שם אלמנה שאמרה וכו' ומשני ר"א בר' יוסי כהדא דתני וכו' כלומר שאע"פ שאם אמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי שומעין לה מ"מ אינן מחוייבין לתת לה דירת בית חשוב ולא להשתמש בכלים חשובים אלא כשם שאם היה בעלה במדינת הים ולא כשם שהוא עמה ולפיכך לא היה בית הנשיאות ראוי לה והוצרך לצוות עליה:

מפני המחלוקת. שאם יספדוהו בעיירות יבואו רבים מהכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ויבאו לידי מחלוקת:

כגון יוסי אפרתי ויוסף חפני. שהיו משמשין אותו בחייו וכן במותו דקדים ערסייהו לערסיה כדקאמר בבבלי בפ' הנזכר:

אל תרבו עלי תכריכין. שלא להרבות הרימה:

נקובה בארץ. שיהא הארון נתחב בקרקע כדרך הכוכין שעושין בכותלי המערות שלא יבאו הגשמים וישטפו אותו וכגי' הב"ר באגדה זו מפני המבול א"נ שיהא הארון עצמו נקוב לארץ שאם יכנסו המים יעמדו במקומן ולא ישטפוהו למקום אחר:

מילתא אמרין. יש אומרין שבסדין אחד בלבד נקבר רבי:

דרבי אמר וכו'. כלומר לא כמו שאדם נקבר הוא עומד בתח"ה בלבוש זה עצמו אלא במלבושים אחרים ולפיכך לא צוה שילבישוהו כהוגן:

כסות היורדת וכו'. כלומר כמו שיהי' הנס בתחייה ובבנין הגופות כך יהיה בלבושים שלו:

כמו לבוש. כמו שהיה לבוש:

מי שמביא את הדור. מי שהוא מחיה ומביא אתם הוא מלבישם וזהו תתהפך כחומר חותם שהיו כחומר ומהפכן שיהו לחותם צורה ולתחיה וגם יתיצבו כמו לבוש שהוא ילביש אותם:

מלבישוני. שילבישו אותו בורדיקא והוא צבע כמראה התכלת וממוצע בין הלובן והשחרות:

אין קמית. שאם אני עומד בין הצדיקים המעוטפים לבנים איני מתבייש שאין מלבושי שחורים ואם בין הרשעים איני מתבייש להיות כמתגאה עליהם שהרי אינם לבנים וכהא דר' ינאי בבבלי פ' כל היד שאמר לבניו אל תקברוני לא בכלים לבנים וכו':

חיוורין חפותין. לבנים מגוהצין ונאים. א"נ שיש להן אימרא כמו ובחפת חלוקו כלומר שילבישוהו כהוגן וכראוי:

מן רבך. ר' יוחנן:

והשיב ומה אנא בהית בעובדיי. וכי אני בוש במעשיי ולעורר לב התלמידים ליראת ה' אמר כן:

בגרסיי. כפי מה שאני רגיל בחיי ותנו מנעלים ברגליי ומקלי בידי והשכיבוני על צדי כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת משיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים:

ציפוראי. אנשי צפורי ששם היה רבי מוטל ואמרו מי שיאמר לנו מת רבי אנו הורגים אותו ומרוב צערם אמרו כך:

אדיק. הציץ להם בר קפרא וראוהו ראשו מכוסה ומעוטף כאבל ובגדיו קרועים:

מצוקים ואראלים. מצוקי ארץ ומלאכים תפשו בלוחות הברית וגברה ידם של המלאכים וחטפו ועל רבי רמז לומר כן:

דמך רבי. אם כבר מת:

אתון אמריתון. ולא יצא הדבר מפי:

לגו פפתה. עד שם המקום פפתה שהוא מהלך ג' מילין מציפורי:

ואישרוניה ח"י כנישן. הניחוהו בח"י קבוצות ואסיפות בנ"א כי כן היה דרכם לעשות מושבות ומעמדות ומתאספים שם העם להספד:

ואחתוניה לבית שריי. והורידוהו לבית שערים ששם נקבר רבי ועמד להן השמש ונתארך היום עד שהיה וכו':

שרון מציקין. התחילו לצער עצמן שמא ח"ו חללנו שבת:

בר מן קצרא. חוץ מן הכובס אחד שהיה דרכו לבוא תמיד לפני רבי ואותו היום לא בא כיון דשמע כן עלה לראש הגג והפיל עצמו לארץ מרוב צערו ומת:

ואפילו קצרא. אף הכובס מזומן הוא לחיי עוה"ב:

ומן גוביהן. כך כתוב בכתובות מן אותן הי"ז שנים עשה י"ג שנים בצער כאב השיניים בה וקמ"ל חסידותו של רבי שאף שהיה לו יסורין אלו קבל באהבה וקרא על עצמו ויחי יעקב וגו' לומר שדומה לו כמו שהיה יעקב חי באלו השנים ובשלוה גדולה היה:

לא מתה יולדת בא"י. לפי שיסורין של רבי היו מגינים על הדור:

ולמה. מאיזה מעשה באו לו היסורין:

חד זמן. היה עובר וראה עגל אחד שמוליכין אותו לשחוט וצעק וא"ל רבי הצילני:

ובסופה. ובסוף מאיזה מעשה נתרפא ונסתלקו היסורין:

חמתון. ראה אותם הורגין קינה אחת של עכברין ואמר להם הניחום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ובשבילשנתרחם עליהן נתרחמו ג"כ עליו מן השמים:

רבי הוה ענוון סגין. עניו גדול היה ואמר כל מה שאומר לי אדם אעשה חוץ מה שעשו זקני בתירה לזקני הלל שסילקו עצמן מן הנשיאות ומינו אותו במקומן כדאמרי' בפ"ו דפסחים:

אין סליק. ואם יעלה רב הונא ריש גלותא לכאן לו אני מושיבו למעלה ממני מפני שהוא מיהודה ואני מבנימין שהוא מן הזכרים כלו' שרבי היה ג"כ מיהודה מדבית דוד אלא שרב הונא היה מזכרים מיהודה ורבי מנקיבות ומצד אביו היה מבנימין וחשוב הוא ביחוס ממני:

נתכרכמו פניו של רבי. שחישב שר' חייא א"ל שיקיים דבורו ולנסותו הוא בא:

א"ל ארונו. הוא שבא שמת רב הונא:

פוק חמי. צא וראה מי קורא לך מבחוץ וידע ר' חייא דכעס עליו רבי וכוונתו היה שיצא מלפניו על שביישו ורצה לנסות אותו:

עבד. ר' חייא ונהג עצמו בנזיפה ולא נכנס אצלו שלשים יום דנזיפת הנשיא ל' יום כדאמר בפ"ג דמ"ק:

כל אינון. ל' יום יליף רב מיניה דר' חייא כל הכללים שבתורה:

לסוף. הי"ג שנה דלעיל ול' יום אלו אח"כ נכנס אליהו אצלו בדמות ר' חייא רבה:

חמי לה לי. הראני אותה והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא ואע"ג דהמעשה דלעיל גרמה הרפואה היינו הך דקאמר הכא שלפי שריחם בא אליהו ועשה לו כן אלא מפני כבודו של ר' חייא לא נתרפא עד לאחר ל' יום כדי שינהוג בו כבוד:

אי לכם. מי יגן עכשיו עליכם:

מן ההיא שעתא. התחיל רבי לנהוג כבוד בר' חייא שידע שאליהו בא בדמותו לכבודו:

לבית ועדא. לבה"מ:

רבי הוה מתני. היה מספר שבחו של ר' חייא לפני ר' ישמעאל בר' יוסי פ"א חמי ליה גו בני בתוך המרחץ ולא נכנע לקום לפני ר' ישמעאל בר' יוסי ולהדרו ובחדר של בית המרחץ שעומדים שם לבושים היה דאיכא מקום הידור:

אהינו. זהו שאתה מספר בשבחו א"ל ומה עשה לך והגיד לו ושאל רבי לר"ח למה עשית כן:

ייתי. יבא עלי שאף אם רחצתי עצמי לא ידעתי ג"כ מהרחיצה לפי שבאותה שעה הייתי טרוד במחשבה שהייתי מסתכל לעין באגדת ספר תילים:

מן. אותה שעה מסר לו רבי שני תלמידים שיהו מהלכין עמו שלא יסתכן מחמת טרדת המחשבה:

ר' יוסי. התענה שמונים תעניות שיזכה לראות ר' חייא רבה שכבר היה בישיבה של מעלה ולבסוף ראהו ורגזון ידיה רעדו אבריו וכהו עיניו:

ואין. וא"ת שר' יוסי אדם קטן היה ולא היה כדאי לראותו לא היא דהא חד גרדיי בא לפני ר' יוחנן וא"ל ראיתי בחלום הרקיע נופל וא' מתלמידך סומך אותו שלא יפול:

וחכים את ליה. אם יכול אתה להכירו ואמר אם אראהו אכיר אותו והעביר כל תלמידיו לפנייו והכיר לר' יוסי שזהו שראה בחלום הרי שאדם גדול היה ואעפ"כ לא היה כדאי לראות את ר"ח מפני גודל מעלתו:

ובסופא. התחיל לצער עצמו ואמר מה זה וכי היה יגע בתורה יותר ממני ואמרו לו הוא ריבץ תורה בישראל יותר ממך ולא עוד אלא שהיה גולה כדי להרביץ תורה:

את הויתה גלי מילף. אתה היית גולה כדי ללמוד והוא היה גולה ללמד לאחרים:

אן. היכן אנו קוברין אותו ונתנו עצה ביניהם ואמרו המוטב ונכון הוא להניחו אצל ר"ח רבה שהוא משלהם מבני בבל:

מאן בעי מיהב ליה. מי הוא אשר ימלא לבו להכניסו לשם וא"ר חגיי אני אכניסנו להניחו שם:

עילתך את בעי. עילה ותואנה אתה מבקש לפי שאדם זקן אתה ורצונך למות שם ולהקבר אצל ר' חייא:

יהבון משיחתא ברגליי. יתנו לקשור משיחה אחת ברגלי:

ואין עניית. שאתעכב שם הרבה:

אתון גרשין תגררו אותי ע"י החבל והמשיחה לחוץ:

עאל ואשכח תלת דנין. שלשה שהיו מדנין אותם בקול שבח ותהלה. א"נ רנין גרסי' ג' קולות של שבח:

יהודה בני אחריך ואין עוד. זה יהודה בנו של ר' חייא וכלומר שאין עוד אחריך בחסידות ובמעלה וכן לחזקיה בנו וכן ליוסף בן ישראל הוא יוסף הצדיק:

תלה עינוי מסתכלה. הגביה ר' חגיי פניו ותלה עיניו לראות ושמע דאיתאמר ליה אמיך אפיך. כן הוא בכתובות. השפל פניך והזהר מלהסתכל ושמע קולו של ר"ח רבה שאמר לרב יהודה בריה נפיש לרב הונא יתיב ליה. הנח לרב הונא מקומך שינפש ויקבר כאן:

ולא קביל עלוי מתיב ליה. ולא קבל עליו רב הונא שיעמוד רב יהודה ויקבר במקומו וזהו מרוב ענותנותו:

אמרין. שמע רב חגיי קול שאמרו כשם שלא קיבל עליו זה שיעקור רבי יהודה ממקומו וישב הוא שם כן בשכר זה לא יפסוק זרעו לעולם:

ויצא משם. רב חגיי והיה באותו זמן בן שמונים ונכפלו לו שניו על שנתעסק עם רב הונא:

יעקב כל הן דהוא מה הוא מנכי. כל היכן הוא שהוא קבור מה הוא מפסיד ומה איכפת ליה ליעקב הצדיק [שרצה] להקבר בא"י:

דברים בגב. יש דבר פנימי ונסתר בזה:

אלא צור וחברותיה. ששם הזול ושם השובע שהן נתונין על חוף הים והכל מצוי שם בריוח אלא להכי קרא דוד לא"י ארצות החיים כדר"ל ארץ שמתיה חיים בתחלה לעתיד:

ומה טעם. מהיכן למדנו זה מדכתיב נותן נשמה לעם עליה וארישיה דקרא רוקע הארץ וצאצאיה קאי וסתם ארץ א"י היא ומשמע בא"י הוא שנותן נשמה ושם הם חיים:

הפסידו. בתמיה:

מחליד. נוקב לפניהם את הארץ ועושה להן מחילות תחת הקרקע והן מתגלגלין כנודות הללו וכו' ובשביל כך לא רצה יעקב להקבר בח"ל שלא יהיה לו צער גלגול מחילות:

אפי' כגון ירבעם בן נבט וחביריו. הא דדריש נותן נשמה לעם עליה אם לירבעם וחבריו שנקברו בא"י מועיל נמי להם זכות הארץ:

א"ל. והשיב מקרא הזה גפרית וגו':

מה זה הן שאל להן. זה שאל לזה וזה לזה ואחרי כל השאלות השיב מקרא הזה ואכתי לא שמעינן כלום דלא ידעינן מאי קאמר ומה תשובה זו:

מאי כדון. ומעתה מה אנו למדין מזה וקאמר דזאת היא הכוונה דמכיון שנשרפה א"י שנתקיים בה גפרית ומלח וגו' נעשה באלו ג"כ מדת הדין שכבר קבלו דינם שנשרפו בהיותם קבורים שם ועי"ז יזכו לתחיה כשאר המתים:

והגביר ברית לרבים. מה שהקב"ה אמר להן בשעה שכרת ברית עמהן גפרית וגו' זה הגביר שבוע אחד:

כותים שבה. שהיו דרים בה אז כשהביאם סנחריב לשם מה היו עושים:

מטליות מטליות. כלומר שהיו זורעין אותה חתיכות תתיכות ומל' מטלניות של ג' על ג' ובעוד שהיו זורעין אותה נשרפת:

יש בידו שתים. כמו שתי מיתות ולפיכך כפל הכתוב:

וחרנה. ואידך אמר קבורה שבכאן בא"י מכפרת על מיתה שמתו בחו"ל ולא עלו בחייהן ואין בידו אפי' אחת:

רגלוי דבר נש. הם ערבים שלו ומובלין יתיה להעמידו למקום שמבקשים שימות שם:

וימות בתוך ביתו. ומפני מה לא מת בביתו ולא שם אלא שהיה צריך להיות שם לפי שנגזר עליו שיפול במלחמה ולקיים הנבואה במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה:

איסקוריטירו. סופריו ויועציו:

חמא. שלמה למלאך המות מסתכל בהון וחורק בשיניו שכעס על שלא היה יכול למלאות רצונו בהן:

אמר. שלמה מלה. איזה שם ונתנ' בחלל באויר העולם וחשב להצילם מידו והלך מלאך המות ולקחם משם שכך נגזר עליהם שימותו באויר ובא ושחק לנגד שלמה ושאל לו בתחלה היית כועס ועתה שוחק והשיבו לפי שהקב"ה צוה עלי עליהן לקחת אותם מן האויר ואמרתי מי יתן לאלו אל המקום אשר שולחתי לקחת אותם ונתן בלבך לעשות כדי לקיים שליחותי:

אזל. שלמה ולקחם משם להטפל בקבורתם ובבבלי פ' החליל גריס האי עובדא בנוסחא אחרת:

ואיטפל בון מן תמן. כן הוא בכתובות:

תרין בנוי דר' ראובן. כן הוא שם:

חמא. רבי:

וחרק בשינוי. שלא היו במקומן שנגזר עליהן:

נגלינון לדרומא. לארץ הדרום שהגלות יכפר עליהם שלא ימותו ואזל מלאך המות ולקחם משם שנגזר עליהם שבארץ הדרום ימותו:

עולא נחותא. על שם שהיה רגיל לילך ולירד מא"י לבבל הוו קרו ליה נחותא:

הוה אידמך תמן. בא זמנו למות שם בבבל והתחיל לבכות:

אמרין ליה מה לך בוכה. אנחנו מעלין אותך להקבר בא"י ואמר להן ומה מהנייה לי אם אני מאבד מרגלית נשמה שלי בארץ טמאה אינו דומה הפולטה בחיק אמו היא א"י שהיא כאם להנשמה מפני קדושתה:

באסייא. שהיא חו"ל ואמר אמרין לבני ארעא דישראל הא המשיח שלכם כלומר שצוה להם שיאמרו תשגיחו על הרב שלכם שמת בחו"ל שתעלו אותו להקבר בא"י:

ואפי' כן. ועכ"ז צוה להן שם שאפי' בעוד ארונו באסייא שיתנוהו על חוף הים לפי שא"י מיוסדת על הימים וחוף הים בכל מקום יש לו איזה צד שייכות לא"י ומביא ראיה מן המקרא דכתיב על ימים יסדה ועל א"י נאמר זה כדמסיק שבעה ימים הן שסובבין את א"י:

והא איכא ימא דחמץ. שם מקום ולמה לא נחשב בתוכן משום דלאו ים מששת ימי הבריאה הוא אלא דיקליטיינוס המלך חפר מהנהרות וקיבצם ועשאו ים:

להר ישימון. וזהו הר הכרמל דגריס בפ' ב"מ בענין זה:

כמין כברה. סלע עגול ועשוי ככברה:

שערונה. שיערו אותה חכמים לבארה של מרים שהיא נתונה בים טבריא ומכוונת כנגד שער האמצעי של בהכ"נ הישנה בעיר סרוגנין מא"י וקמ"ל היודע אותו שער האמצעי יכול לכוון לנגדו לבארה של מרים בים טבריא:

רבה בר קיריא וכו'. היו מטיילין ברחוב וראו ארונות שהן באין מחוץ לארץ ליקבר שם לא"י:

מה הועילו אלו שציוו להוליך אותן אחר פטירתם לכאן והיה מכיר אותם שהיה בידם לעלות בחייהם ולא עלו ולפיכך אמר קורא אני עליהם ונחלתי וכו':

כיון שהן מגיעין לא"י והן נוטלין גוש עפר. מן הארץ ומניחין על ארונן מכפר עליהן על מיתת חו"ל כדכתיב וכפר אדמתו של א"י על עמו:

מתני' הברסין והברדסין. פי' בערוך ערך בדס הן מיני גלופקרין שמכסין בהן את המטות אלא שאלו רפופין ר"ל דקין ואלו עבין:

והדלמטיקיון. הן מיני בתי שוקיים של צמר קאלצי"ש בלע"ז:

ומנעלות הפינון. עשויין מפסולת של צמר:

לא ילבשם עד שיבדוק. שמא יש פשתן מעורב בהן:

מחוף הים וממדינת הים. מפרש בגמ' מחוף הים שמביאין לשם ממדינת הים אינן צריכין בדיקה שאין הפשתן מצוי שם וחזקתן תפורין בקנבוס וקאמר בגמרא שמשנה זו נשנית בראשונה אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכל מקום כולם צריכים בדיקה:

ומנעל של זרד. אית דמפרשי מנעלים של עור שנותנין אותן תחת כף הרגל ואית דמפרשי שמגיעין עד הירך ואית דגרסי של זרב וכך הובא בגמרא והם מנעלים שמשימין בתוכן צמר לחמם את הרגל מלשון יזורבו נצמתו ואית דמפרשי שעשוין לימות החמה ואיו בו משום כלאים כדמפרשינן בגמ' מאי טעמא:

גמ' הברסין. נקרא בריה וכו' כך היו נקראים בימיהם:

מה. מאי קאמר אם מחוף הים וממדינת הים כלומר שצריך שיהיו ממדינת הים ממש ומחוף הים של המקומות אשר שם:

או מחוף הים שממדינת הים. כלומר או דמחוף הים בלחוד סגי שמביאין לשם ממדינת הים ותולין אנו כל מה שבחוף הים שהן הובאו ממדינת הים וממקום שאין הפשתן מצוי שם:

מן מה דתני. עלה בברייתא כגון צור וכו' ש"מ מחוף הים של כאן ומביאין לשם ממדינת הים כגון צור שהיתה רוכלת ימים וכן חברותיה:

מנעל של זרב. ומפרש דלגי' זרב מאי האי:

וקאמר אית אתרין דזרבין עימר מן גו. שמשימין צמר לפנים כדי לחמם הרגל כדפירישת במתני' להאי גירסא:

כהדא דר' זעירא מפקד לר' אבא. שיאמר לבר ראשון כך היה שם החייט שלא יתפור לו מנעליו בפשתן אלא ברצועה של עור וכלומר מדלא חשש אלא שלא לתפרו בפשתן ומשום הצמר שלפנים הא בלאו הכי אין במנעל כזה חשש כלאים שאין חוששין שמא פשתו מעורב עם הצמר:

מודי ר' זעירא. כלומר אע"ג דמחמיר שלא לתפור המנעל בפשתן מבחוץ מפני הצמר שיש בו מלפנים מודה הוא במי שקשר עצמו בפיסקי דעמר על בגד הפשתן שלו שהוא מותר משום דהוא שנץ גרמיה דהיא נחתא ליה כלומר כמו שהוא משנס וחוגר עצמו בשל צמר כך הוא יכול להורידו להחגור למטה מבלי שיצטרך להתיר קשר החגור וא"כ אין כאן חיבור צמר לפשתן ושאני גבי מנעל דחשש שמא יגעו חוטי התפירה של הפשתן בהצמר שמבפנים:

מהו מיחוט מסאניה דכיתן. ועל מנעל כגוונא דלעיל בעו מניה אם מותר לתפרו בפשתן מבחוץ ופשט להו לאיסור משום חומרא כדר' זעירא וכלומר דמדינא ליכא חששא הואיל והוא תופר בתוך העור מבחוץ והיינו דקאמר מודה ר' אילא במי שלובש דרדסין והן מנעלות הפינון של צמר ע"ג מנעלים של פשתן דאסור הוא מדינא:

דלא שלח עילייא לא שלח ארעייא. משום שכל זמן שאינו פושט מנעלים העליונים אינן יכול לפשוט התחתונים והוי כחיבור צמר לפשתן:

מהו מיתן פריטין גו גולתיה. בגלימא של צמר שלו ולקשור צרור המעות בחוט של פשתן וכן איפכא מהו ליתן הפרוטות בתוך סדינו של פשתן ולקשרן בחוט הצמר:

חכים רבי. אם רבי מכיר הוא לרב הונא דאדם גדול הוא ואמר אסור וכן ר' אבינא אוסר:

שמואל אמר מותר. דאין כאן חיבור שהקשר עשוי להתיר בכל שעה וכן ר' יעקב אמר מותר:

מתני' אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג. כלומר אם נתחבר הצמר עם הפשתן ע"י טוויה שטרפן וטווה מהן החיט או שארג בגד מן הטווי הזה או שארג חוט צמר עם חוט פשתן כל אלו הוו כלאים ולאפוקי אם חיברן בלא טויה ובלא אריגה כגון שקשר עצמו בחוט של צמר ע"ג בגדו שהוא של פשתן דכה"ג לא הוי כלאים מכיון שהצמר והפשתן אינן מחוברין יחד וכדקא"ר יוסי לקמן דדוקא אם הוא מולל ותוכפן יחד הוי כלאים הא לא"ה לא:

שנאמר לא תלבש שעטנז. ודרשינן נוטריקון דבר שהוא שוע כלומר אם טרפן להצמר ופשתן וחלק אותם והיינו שוע. איש חלק תרגומו גבר שעיע ובכה"ג הוי כלאים שהרי הן מחוברין ע"י השעיעה:

טווי. או שטוה מהן חוטין הוי חיבור:

ואריג. או שלקח חוטי צמר וחוטי פשתן וארגן זה עם זה. והא דלא קתני ברישא כ"א טווי ואריג ולא נקט שוע ה"ט דאלו הוה תני הכי הו"א למטעי דעד שיהו שלשתן יחד שוע וטווי ונוז והלכך חלקן ולא נקט ברישא אלא טווי ואריג והדר קאמר דבר שהוא שוע וכו'. ללמדנו דאו או דרשינן דכמו השוע לבד אסור כך הטווי והאריג והכי מפרש לה בגמ':

נלוז. ומליז. עקום הוא ומעקם הוא את דרכי אביו שבשמים עליו וזהו מל' ונלוזים במעגלותם:

הלבדין אסורין. אם טרף צמר ופשתן ושע אותן ועשה מהן לבדים אסור מפני שהוא שוע:

פיף של צמר בשל פשתן. אם לקח עבותות של צמר וגדלן בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג כלומר שהן דומין לאריג שנקשרו חוטי צמר עם של פשתן:

משיחות של אריג. של צמר ובנוסחת המשניות כתיב של ארגמן והיינו הך צמר צבוע ארגמן:

אסורות. לחגור בהן על בגד של פשתן:

מפר שמולל עד שלא קושר. כלומר לפי שדרכן לחבר במלילה אלו החוטין והמשיחות עם הבגד של פשתן קודם שיקשר בהם מתניו כדי שלא יפלו הא אם אינו מולל מותר כדקאמר בגמ':

לא יקשר סרט של צמר. חגורה מגדיל של צמר לא יקשר עם של פשתן לחגור בה את מתניו אע"פ שהרצועה של עור באמצע וגדיל של צמר מראשה האחד וגדיל של פשתן בראשה השני אסור שהרי כשחוגר בה קושר הראשים של צמר ושל פשתן זה בזה:

גמ' ניתני שעז ולא ניתני טני. כלומר דהש"ס מפרש לסידרא דמתני' דפתח בטווי ואריג וסיים בשוע טווי ונוז וטעמא מאי הלכך קאמר דודאי לא מצי למיתני ברישא לכל הנוטריקון שוע טווי ונוז דא"ה הו"א עד שיהו כל השלשתן יחד ולפיכך דילג בתחלה לאחת מהן להשמיענו דלא בעינן עד שיהו כל השלשתן אלא או או דרשינן להנוטריקון כדפרישי' במתני' וכדי שלא תקשה מ"ש דדילג לשוע ברישא הו"ל למיתני כסדר הנוטריקון ולדלג אחת ללמדנו זה להכי קאמר דה"ט כדמסיק ואזיל:

ניתני שעז. כלומר דאמאי לא נקט בראשו שוע ונוז לחוד ולדלוג טני כלומר טווי דזה נדרש מטני דשעטנז דהנ' נדרש לפניו ולאחריו בנוטריקון:

אילו תנינן שעז וכו'. כלומר אילו הוה תני כסדר הזה והיה דולג טווי הנדרש מטני הו"א דטווי מותר ומתני' לא אמרה כן אלא אין חסור וכו' וכלומר דבאמת לא קיי"ל כן דטווי יהא מותר דהא במתני' חשיב ברישא לטווי דאסור והשתא ממילא שמעינן כוונת התנא דפתח בטווי ואריג כדאמרן שהוא להשמיענו דאו או דרשינן והיינו דקאמר מתני' לא אמרה כן לומר שהוצרך לפתוח בתרתי ולסיים בתלתא ובתרתי דשעז נמי לא מצי למינקט הכי דא"כ הוי כסותר דבריו דברישא מדלג דרשא דאמצע נוטריקון והדר הוי תני גם לטווי ועוד דאי הוי תני שעז והיינו שוע ונוז א"כ דריש הנ' של שעטנז להז' בלבד ולא להט' שלפניו אבל השתא דריש טנז וזהו טווי ואריג והדר מפרש נמי לשוע ושלשתן לא הוי מצי למינקט ברישא כדלעיל:

ניתני שעט. השתא מסיים ג"כ לטעמא דלא נקט בענין אחר ברישא דאילו הוה תני שוע וטווי לפי דרשת הנוטריקון ה"א דאריג לחוד והיינו נוז מותר הוא ובאמת לא קיי"ל כן כדמסיים מתני' לא אמרה כן וכו' וכדפרישית להא במתני' דהיינו אריג:

ניתני טנז וכו'. השתא מסיק לכולא מילתא וכלומר דלא תימא דאי הכי ליתני גם בסיפא כן ולימא טווי ואריג דהיינו טנז וכמו דפתח ברישא וקאמר דהא נמי לא מצי למיתני כן דא"ה הו"א דשוע לחוד מותר ובאמת אינו כן דמתני' לא אמרה כן וכו' וזהו כדאמרן דהעיקר מה שבא התנא להשמיענו בדילוג דברישא לומר דאו או דרשינן:

כגון אילין טרסייה. האורגים דרכן לקשר עצמן בחגורה:

דהוא מכפת ביה. כלומר שכופת ומחבר החגורה של צמר במלילה עם החלוק הפשתן שלו שיוכל למהר ולחגור עצמו:

מ"ד מותרות. הוא בגוונא דהוא שנץ גרמיה והיא נחתא ליה כלו' שאינו מחבר במלילה אלא משנס את מתניו באותה חגורה בלבד וכך הוא יכול להורידה מעליו למטה ובכה"ג לא הוי חיבור:

מתני' אותות הגרדין ואותות הכובסין. שעושין סימנין על הבגד כדי שלא יתערבו ויתחלפו של אחד בשל חבירו ואם האותות של צמר בבגד של פשתן או איפכא אסורות משום כלאים אע"פ שזה אינו חשוב כלום:

התוכף תכיפה אחת. חיבר בגד צמר עם של פשתן בתחיבה אחת של חוט אין זה חיבור ולא הוי כלאים:

והשומטה בשבת. אם משך החוט הזה בשבת אפי' ע"מ לחזור ולתפור פטור ואין זה כקורע ע"מ לתפור:

עשה שני ראשיה בצד אחד שתחב המחט עם החוט וחזר והעביר החוט לאותו צד ונמצא ששני ראשי החוט הם מצד אחד הוי חבור לכלאים וכן אם תכף שתי תכיפות:

עד שישלש. שיכניס החוט ויוציא ויחזור ויכניס שלשה פעמים ואין הלכה כר' יהודה:

והשק והקופה מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לאחת מהן וחתיכת בגד פשתן מחוברת לשנייה וכרכן יחד בחיבור זה עם זה הוי כלאים ואע"פ שהן מחוברות לשני כלים לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה"ה אם מחוברין לשאר כלים דינן כמו שק וקופה:

גמ' עד יחות כל סיטרה. על התכיפה קאי עד שירד המחט עם החוט כל צד הבגד מעבר לעבר דבכה"ג הוא דמיקרי תכיפה:

א"ר ינאי. אמרו לר' חנינא צא וקרא משנתך בחוץ דלא היא דהתנינן עשה שני ראשיה לצד אחד אלמא דלא קפדינן אלא שיהו שני ראשי החוט מצד אחד ומעתה לדבריך עד יחות ויסוק בתמיה. שהיה צריך לירד החוט דרך כל צד הבגד ויחזור ויעלה כמו כן וזה לא הוזכר בדברי התנא אלא אפי' תחב המחט בתוך אמצע הבגד ולא העבירו לצד האחר אם חזר והעביר החוט לאותו צד שתחב הוו שני ראשיה בצד אחד והוי חיבור:

והתני. כלומר ועוד דמדברי ר' יהודה נמי קשיא לדברי ר' חנינא דלא קאמר אלא עד שישלש ומעתה לדבריך עד יחות בכל הבגד לעבר אחר ויסוק ויחזור ויחות ולזה ודאי לא הקפיד ר' יהודה דא"כ הול"ל בהדיא כן:

אלא הכין והכין. אלא ע"כ דליתא דלא בעינן אלא שיעשה כך וכך וכלומר שיתחוב אפי' באמצעית תוך צד הבגד ויחזור ויעביר החוט לאותו צד שיהו שני ראשיה בצד אחד:

חוט שהשחילו למחט. שהכניסו והורידו לנקב המחט ומלשון משחילין הוא בפ"ה דיו"ט:

אפי' קשור מכאן ומכאן. כלומר אם תחב המחט בבגד עם החוט ולא חזרו אלא הניחו כך אע"פ שהחוט קשור מכאן ומכאן אינו חיבור לבגד:

החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט. כלומר דאנן בעינן שיהא החוט חיבור לבגד ולא שיהא חיבור למחט דזה לא מועיל כלום הלכך אע"פ שהוא קשור מכאן ומכאן לצד המחט והמחט חחוב עמו בבגד לאו כלום הוא דלא מיקרי חיבור להחוט עם הבגד:

בקשור מיכן ומיכן. התם בשבת קאי על הא דתנן באבות מלאכות התופר שתי תפירות דוקא אם קשור הוא החוט מכאן ומכאן דאי לאו הכי אינו מתקיים:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על ר' יונה ור' יוסה דהאמר ר' בא ור' ירמיה בשם רב לקמן בפ' י"ג דשבת הממתיח צדדיו בשבת שמתח צדדי החוט בהבגד שהיה נכווץ בו ומתחו על פני הבגד חייב משום תופר ואי אמרת דקשירה בעינן וה"נ עד שיקשר ראשי החוט א"כ ויימר משום תופר ומשום קושר אלא דלא בעינן קשירה בהדי תפירה:

אמר ר' סימון טעמא דר' יהודה. כצ"ל דקאמר עד שישלש משום שעל ידי שלישי שמכניס ומוציא וחוזר ומכניסו עד פעם שלישי מלאכתו מתקיימת שמתקיים החוט בבגד:

מה ר' יודה כר' אליעזר. אם ר' יודה בשיטת ר"א קאי דס"ל בריש פרק י"ג דשבת דהאורג בתחילה אינו חייב עד שיארוג שלשה חוטין ואם ר' יודה ס"ל נמי בשבת כוותיה דר"א באריגה:

אמר ר' עולא. דלא היא דלא דמי כלאים לדינא דשבת בענין הזה דתמן טעמא דר"א שע"י החוט השלישי מלאכתו מתקיימת ובפחות מיכאן אינה מתקיימת אם הוא בתחילת האריגה וס"ל לר"א בשבת מלאכה המתקיימת בעינן אבל הכא בכלאים דמשום חיבור הוא טעמא דר' יודה מפני שבפחות מיכאן מסתתר הוא שיכול לסתור בקל ולהוציא החוט ולא הוי חיבור לדידיה עד שישלש ומיהו באורג מודה הוא לרבנן דהתם דלעולם שיעורו בשני חוטין דבהכי מיקרי אריגה ומיהת מלאכה מיקריא:

לא שנו אלא שק. דמבטל ליה להחתיכה להשק והלכך מצטרף הוא לכלאים עם החתיכה שבקופה ואע"פ שאותה חתיכה שמחוברת להקופה לא מבטל לה להקופה דאין שייכות חתיכת בגד לקופה מ"מ הואיל דחתיכה שמחוברת לשק שייך בה ביטול להשק מצטרפת עם החתיכה של הקופה לכלאים:

הא סל לא. אבל אם החתיכה של מין הא' מחוברת להסל אינה מצטרפת עם אותה שבקופה מכיון דבשתיהן לא שייך בהו ביטול:

אשכח תני. בחדא ברייתא הסל והשק וכו' דלאו דוקא שנו במתני' השק והקופה אלא ה"ה שאר כלים מצטרפין זה עם זה לכלאים:

הוא ובנו מהו שיצטרפו בכלאים. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' שאם אחד מהן לבוש בגד צמר ואחד מהן לבוש בגד פשתן ולקח פיסקי דעמר ועגלה על תריהון וכרכן עליהן ודעימר לאו דוקא אלא ה"ה פיסק דכיתן מהו שיעשה זה כלאים ואסורין לילך ביחד כשהפיסק של הכריכה עליהן. א"ר יוסי וההן נו נשוך. בתמיה וכי זהו חיבור והלא אינו נשוך זה בזה:

הוא עצמו וכו'. כדמפרש ואזיל שהיה לבוש דרדסין דעמר מנעל או אנפלאות של צמר ברגלו האחת ובשל פשתן ברגלו השנייה אם זה מצטרף לכלאים ויהא אסור:

אמר ר' יוסי וההן נו נשוך. בתמיה ולא צורכא אלא היו בראשו וכו' וזה הכל מתמיהת ר' יוסי הוא וכדמסיק על זה ג"כ א"ר יוסי וכו' וכלומר לא היה צריך לך עדיין להסתפק אלא נמי בכגון זה אלא אם היו בראשו פצעות וחבורות ונתן איספלנית ורטיה של סמרטוט צמר על האחת ושל פשתן על האחרת האם נמי תיבעי לך אם זה הוי כלאים אתמהא וה"ה באיבעיא דילך כן כללא דמלתא אין לך אסור משום כלאים אלא נשוך בלבד שיהו הצמר והפשתים נושכות ומחוברות זה עם זה באיזה חיבור או בקשירה וכל הני אינן נשוך זה עם זה ואין כאן כלאים כלל:

הדרן עלך אינו אסור וסליקא לה מסכת כלאים. בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען: