מתני' מעשר שניניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך ושתיה בכלל אכילה וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

לאכול דבר שדרכו לאכול. ואין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה או התבשיל שנפסד וכיוצא בו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכל אותו חי ואם מבושל מבושל ואין משנין אותו וכן בשתיה:

אין מפטמין שמן של מעשר שני. אין עושין אותו מפוטם בעיקרי בשמים מפני שמשנה את טעמו ומוציאו מכלל אכילה וכן אין לוקחין בדמיו שמן מפוטם מהאי טעמא:

אבל מפטם הוא את היין. שעושין אותו אנומלין כדתני גבי תרומה בריש פרק י"א דתרומות שמערבין יין ודבש ופלפלין ונקרא אנומלין:

נתן בתוכו דבש ותבלין. ובנוסחת המשנה נפל לתוכו והיינו הך. שנפל לתוך היין של מעשר שיש לו בירושלים דבש ותבלין של חולין והן של אחר ומחמת זה השביח היין השבח הוא לפי מעשר כיצד אם היה היין שוה שני זוזים והדבש יהתבלין שוין זוז והשביח בעצי חולין והשביחה כל השבח למעשר שני לפי שאין השבח ניכר בפת:

זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה בפירושא דהאי מילתא והמסקנא כך הוא דכל שהותיר במדה אז אם השבח ניכר הוא השבח לפי חשבון ואם לא הותיר במדה אפילו שבחו ניכר השבח לשני בלבד יכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר במדה השבח להשני בלבד:

גמ' ניתן לאכילה. זה בפירוש כתבה התורה ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ולשתיה למדנו שהשתיה בכלל אכילה ולקמן קאמר דמגופיה דקרא נפקא דכתיב תירושך זה היין וכתיב ואכלת:

מנין שהשתיה בכלל אכילה. סוגיא זו כתובה בפרק יום הכפורים בהלכה ג' ובפ"ג דשבועות בהלכה ב' והגי' ביומא מיושבת ביותר:

לא תאכל דם. הוציאו הכתוב בלשון אכילה ובמה אנן קיימין והמקרא הזה אם בדם שקרש דשייך ביה אכילה:

והתני. בתוספתא דטהרות פ"ב דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וקס"ד דלענין אכילה קאמר שאינו חייב עליו:

אלא כי אנן קיימין. להכתוב לא תאכל דם בדם כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה אלמא שתיה בכלל אכילה:

והתני. בתוספתא דכריתות פ"ב המחה את החלב וכו' אם יש בו כזית הרי זה חייב וקשיא לר' יונה דלא בעי לפרש הכתוב בדם שקרש הא בהדיא תנינן הקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב:

מה עבד לה ר' יונה. השתא להאי תוספתא דטהרות אינו לא אוכל וכו' וכלומר דעל כרחך דהכי מפרשינן לה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לענין טומאת אוכלין ומשקין והשתא מנא ליה דשתיה בכלל אכילה:

חזר רבי יונה ושמעה מהכא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם וגו' אלמא דקרי לכולהו אכילה ומה אנן קיימין להאי ואכלת על היין ושכר אם בנותן טעם יין בתבשיל כלומר דאם תרצה לפרש דקרא מיירי שנותן היין לתוך התבשיל שיתן בו וטעם קשיא והלא הטעם לפגם הוא והיאך יאמר הכתוב על זה ואכלת דמשמע שבדרך אכילה הוא ואין זה דרך אכילה אלא על כרחך ביין כמות שהוא נאמר וביומא ובשבועות גריס הכי בהדיא אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה:

רבנן דקיסרין אמרין. דמהכא לא שמעינן מידי דתיפתר באילין אורזנייה וגמזיזנייה מיני מאכלים הנזכרים לעיל בפרק כיצד מברכין שנעשים מאורז ומשארי מינים ועושין אותן עם בשמים כתושין ומשימין לתוכן יין וכל הטפל לאכילה כאכילה ולפיכך קראו הכתוב אכילה:

שמע לה מן הכא. כלומר מן המקרא אפשר לדחות כדאמרן ומהמתנ' דפ"ג דשבועות שמעינן דשתיה בכלל אכילה דתנינן שבועה. והגי' משובשת בכאן וכצ"ל כמו שהוא ביומא ובשבועות. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. אלמא דשתיה בכלל אכילה ולפיכך אינו חייב אלא אחת דהוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחת:

אמרין חברייא קומי ר' יוסי ומר דבתרה. החברייא הקשו לרבי יוסי על זה דא"כ אמור הסיפא דקתני התם שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ואמאי הא מכיון דשתיה בכלל אכילה א"כ כשנשבע שלא אוכל חלה השבועה גם על השתייה וכשחזר ונשבע שלא אשתה אין שבועה חלה על השבועה ואינו חייב אלא אחת מבעי' ליה:

אילו וכו'. דברי ר' יוסי הן וה"ג בהדיא ביומא ובשבועות אמר לון רבי יוסי אילו מי שהיה לפניו שני ככרים וכו' שמא אינו חייב שתים אם אכל את שתיהם בתמיה דודאי כל חדא וחדא שבועה בפני עצמה היא וא"כ ה"נ במתני' כן דמכיון שפרט ואמר לא אוכל ולא אשתה הוה להו כשתי ככרות ואמרינן דדעתו היה לישבע על האכילה בפני עצמה ועל השתיה בפני עצמה ולפיכך חייב שתים:

שמע לה מהכא. מהאי מתני' דשבועות ש"מ דשתיה בכלל אכילה שבועה שלא אוכל וכו' הא אם אכל אוכלין ראוין ושתה משקין ראוין חייב לא שלא אוכל קאמר בתמיה אלא דשתיה בכלל אכילה:

ניחא כמתני' דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. כלומר הניחא לפי הנוסחא דאנן אמרין בהאי מתני' דשלא אוכל בלבד קאמר:

ברם כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. כלומר אלא להנהו רבנן דגרסי במתני' שנשבע על שתיהן מאי איכא למימר וביומא גריס כרבי דהוא אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. ובזה גי' דהכא יותר ניחא:

שמע לה מן הדא. ממתני' דיום הכפורים דקתני אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא ומחד קרא נפקא:

לא אכלתי באוני. גבי ווידוי מעשר כתיב אלא שתיתי בתמיה הא גם בשתיה אסור לאונן אלא דשתים בכלל אכילה:

ניחא וכו'. ה"ג להא בשבועות שם ויותר ניחא היא ואהתם קאי. עד כדון בשאמר שלא אוכל ושתה. כלומר עד כאן לא שמענו אלא בנשבע שלא אוכל ושתה דחייב דשתיה בכלל אכילה. איפכא מאי. ברם אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל מהו וקאמר הש"ס דדוקא שתיה בכלל אכילה אמרו אבל אין אכילה בכלל שתיה:

אית דבעי משמע מן הדא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב לא תוכל לאכול וכו' והתורה קראה אותה אכילה דלא תוכל לאכול כתיב וקאמר תירושך זה היין:

ואינו מחוור. אהא דדריש ויצהרך זו סיכה קאי כלומר שאין זה נכלל בלאו גמור דאע"ג דדריש ויצהרך על הסיכה אינו לוקה עליו חוץ לחומה כדמסיים ואזיל דאין תימר דסיכה ג"כ במחוור הלאו היא א"כ ילקה עליו אם סך בשמן של מע"ש חוץ לחומת ירושלי' ואנן לא תנינן בפרק אלו הן הלוקין אלא האוכל מע"ש חוץ לחומה ושתיה היא בכלל אכילה ואם איתא דאף על הסיכה לוקה ה"ל למיתני בהדיא:

א"ר יוסי בן חנינה. מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בחוץ לחומה מייתי להא דר' יוסי בר חנינא דאין לוקין על מעשר שני אם אכלו חוץ לחומה אא"כ כבר נכנס לירושלים דקלטוהו מחיצה ואחר כך יצא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך דוקא משנכנס למקום אכילתו והוציאו לחוץ והא דנקט טהור משום דכשנטמא א"צ להוציאו דמע"ש שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומסתמא להטהור הוא מוציא דאינו יכול לפדות משנכנס לירושלים:

מנין שאינו מחוור. כלומר ועוד ראיה שאין הסיכה בלאו מחוור ואין לוקין עלהסך חוץ לחומה:

כהדא דתני. בברייתא והובאה בהאי תלמודא ביומא שם ובפ"ק דתענית:

בשבת. כל סיכה שאינה לרפואה ממש מותר בין שהיא של תענוג או אינה של תענוג אלא למיחוש בעלמא כהאי דתנינן בפי"ד דשבת החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:

ביה"כ הכל אסור. דחד מה' עינוים הוא:

בתשעה באב ובתענית צבור. שגוזרין על הגשמים כדתנינן עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות וכו' ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובסיכה של תענוג הוא דאסרו אבל לא בשאינו של תענוג אלמא דהא דאמרינן סיכה כשתיה אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא מקילינן בתשעה באב ובתענית צבור:

והתני שוה סיכה לשתיה. בכל מקום ומשני היינו לאיסור וכן לתשלומין לזר הסך בשמן של תרומה אבל לא שוותה לעונש וכן ביוה"כ דווקא לאיסור הוא דשוה אבל לא לעונש דלא חייבה התורה אלא על אכילה ושתיה ומלאכה:

והתני. בת"כ פ' אמור ולא יחללו דכתיב גבי זר האוכל תרומה להביא את הסך ואת השותה אלמא דסך עובר בלאו:

לית כאן סך. סמי מכאן סך:

ואין לית כאן סך לית כאן שותה. כלומר ואם כך הוא דסמית להא א"כ אף אנן נאמר דכולא האי ברייתא לא תנינן לה וסמי נמי שותה דלא איצטריך לרבות דהא שתיה בכלל אכילה היא וכתיב וכל זר לא יאכל:

דלא כן. כלומר ועל כרחך הוא כך דאל"כ אלא דמרבי' לשותה מולא יחללו א"כ דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף הוא לכשיעור בתמיה דמכיון שאינן משם אחד בדין הוא שאין אכילה ושתיה מצטרפין ואנן לא תנינן הכי דהא דתנן גבי יה"כ האוכל ושותה אין מצטרפין היינו משום דביה"כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובהכי לא מייתבא דעתיה אבל בעלמא מצטרפין הן כדתנן בפ"ו דנזיר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וה"ה הכא בתרומה ומטעמא דהכל משם אחד הוא דשתיה בכלל אכילה ואי כדקאמרת דמולא יחללו מרבינן שותה א"כ אכילה ושתיה משני לאוין הן באין ובדין הוא שלא יצטרפו אלא ע"כ דה"ק לרבות את הסך כשותה ושותה נפקא לן דשתיה בכלל אכילה היא:

מנין שהוא מחוור בעשה. על חוץ לחומה קאי דאע"ג דאמרינן דהסך חוץ לחומה אינו עובר בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דאינה בכלל אכילה מ"מ בעשה הוא עובר ומנין לזה וקאמר ר' אלעזר דמדכתיב גבי ווידוי מעשר לא נתתי ממנו למת ומה אנן קיימין המקרא הזה אם כדקתני לקמן בפ"ה דעל להביא ארון ותכריכין לחוד קאי קשה דהא דבר שהוא אסור גם לחי דמעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ולא לעשות ממנו שאר צרכיו ולקנות מלבושין ואם לחי אסור כ"ש למת ולמה לי אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם נתנו לסיכה למת עובר בעשה הוא דמכלל דלא נתתי הוא בא וה"נ לענין חוץ לחומה דנהי דאין בכלל דלא תוכל לאכול דאע"ג דכתיב ויצהרך אמרינן דסיכה אינה בכלל הלאו מ"מ בעשה הוא:

כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול וכו'. כדגרסי' להא לעיל בפ"ח דשביעית וה"ה הכא לענין מעשר שני:

אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק. זהו הנשאר מפסולת הירק אחר שקנב ובירר אותו ולא תבשיל שעיברה צורתו ונפסד:

אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן כך:

לא אניגרון. מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמרינן בפ' כיצד מברכין:

ולא יין בשמרים. אם יש בו שמרים וא"א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך:

לא יהא מגמע חומץ ופולטו. לפי שהוא מפסידו ועוד שהוא ניכר דלרפואה הוא דעביד ולא ניתן מע"ש אלא לאכילה ושתיה:

ואינו נמנע. וחושש ואם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:

לא יערענו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:

לא יסוך יין וחומץ וכו'. ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' ולפעמים עושין כך לרפואה ובשל מעשר שני אסור שאין דרכן לסוך בהן וניכר שהוא לרפואה:

שפיטמו. בבשמים אסור לסוך בו וכו' כדמפרש ואזיל שזה השמן דרכו לכך לסיכה ואף אם פיטמו מותר אבל היין אין דרכו לפטמו לסוך בו אלא לשתיה הוא שמותר כדתנן במתני':

שנסרח. מהו שמותר להשתמש בו. ופשט ליה דפקעה קדושתו שאין ראוי למאכל אדם ומה צריכה ליה למיבעי בשמן של שביעית שאע"פ שנסרח לא פקעה קדושת שביעית ממנו שהשביעית נוהגת בין שראוי לאדם או לא שהרי אף במאכל בהמה נוהגת ומ"מ איכא למיבעי שאפשר מכיון שנסרח אינו ראוי לכלום:

זה שהוא לוחש וכו'. לענין שבת קאמר וגרסינן להא לקמן בשבת פ' י"ד בהלכה ג':

זה שהוא לוחש. הלוחש להעלות גידי אזנים הוא והכי אמר בהדיא בפ' במה אשה החושש אזנו נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי והכא פליגי בה ומייתי להא משום האי דלקמן. מה ביניהון. כלומר ואלא היאך הוא נותן למ"ד לא בידו ולא בכלי ובמאי פליגי:

מאיסה. לאו לשון מיאוס הוא אלא מלשון נמס כלומר האי איכא בינייהו דמ"ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא שלאחר שנתן השמן ע"ג ראשו חוזר וממיס אותו ומעבירו לכאן ולכאן דבין ביד ובין בכלי מותר להמיס את השמן ע"ג כל הראש ואינו חושש ומ"ד נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש אינו מאוס כלומר בנתינה לחוד הוא דמתיר אבל אינו ממאיס אח"כ את השמן על הראש לא ביד ולא בכלי משום דניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת משום שחיקת סממנים:

רבי יונה אמר דמעשר שני איכא בינייהו. וכלומר דלפי הא דאמרן במאי דפליגי הנ"מ הוא לענין מע"ש אם כדרך שהתירו בשבת מותר ג"כ לעשות בשמן של מעשר שני או לא דלמ"ד בשבת מותר להעביר השמן אח"כ על כל פני הראש בין ביד בין בכלי א"כ דוקא בשבת הוא שאמרו כך אבל בשמן של מעשר שני אסור לעשות כן דלא ניתן אלא לסיכה של גופו וכשהוא מעבירו אחר כך בכלי נמצא מפסיד המעשר שני במה שנדבק בהכלי ואפילו במה שנדבק ביד הפסד הוא מכיון דלא נתכוין לסוך כדרך הסיכה ולמ"ד דגם בשבת נותן שמן ע"ג ראשו אבל לא יסוך אח"כ לא ביד ולא בכלי וזה מותר הוא גם במעשר שני א"כ מה שמותר לעשות בשבת מותר להשתמש כך בשמן של מעשר שני:

אמר ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת. ואין בו איסור שבת מותר הוא להשתמש כך במע"ש בתמיה והתני מדיחה היא אשה בנה ביין בשבת מפני הזיעה דאע"ג דתנינן לא יסוך ביין ובחומץ להדיח מפני הזיעה מותר אבל בתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה וא"כ היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להם בזה דלא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה בדבר שדרכו לכך הרי דמצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור אלא ודאי דאף הכא נמי כן ואין לדמות זה לזה:

מהו כדון. כלומר ואלא במאי פליגי בשבת ומ"ט דמ"ד דאסר בין ביד בין בכלי:

ובלבד וכו'. כלומר משום הכי הוא שאף שהתירו לזה בשבת ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול ואידך מ"ד ס"ל דלא חששו לכך:

דגים שנתבשלו וכו' אמר רב הושעי' דלא כר' יהודה הוא. כצ"ל וכך הוא לעיל בפ"י דתרומות בהלכה א' על הא דקתני התם בצל שנתנו לתוך עדשים וכו' ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם:

ר' יהודה מתיר בצחנה. הוא תבשיל של מיני דגים קטנים שאינו נותן בצל שלם לתוכה אלא כדי ליטול את הזוהמא ולא כדי ליתן בו טעם וקס"ד דר' יודה ס"ל דאין דין נ"ט בדגים וא"כ מתני' דהכא דלא כר' יהודה הוא:

רבנן דקיסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא נמי דהא א"ר אבוהו בשם ר' יוחנן בריש פ"ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו השיעור שהוא לפנינו אוסרו ומעתה תימר נמי דהא דלא כדר' יהודה בתמיה וכי לית ליה לר' יהודה נותן טעם בבצל וקפלוט אלא ודאי דלא קאמר כ"א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא ומתני' דהכא ככ"ע אתיא:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה הוא דבבצל של הקדש ובבצל של ע"ז דחמירי מודה ר' יודה דלעולם אוסר הוא:

א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. לפרש לזה הכלל דמתני' קאי ולדעת ר' יוחנן ה"ק כל ששבחו ניכר מחמת התערובת שנתערב עמו ונראה וניכר בו אז מה שניתוסף במדה חולקין השבח לפי חשבון כגון ברישא שנפל דבש ותבלין לתוך היין של מעשר וא"כ בודאי ניתוסף הוא במדה ממה שנתוספו בו מהדבש והתבלין ואם השבח ניכר בכלו והיינו שמחמת כן יפה יותר ממה שהיה שוה בתחילה נמצא שיש כאן שבח הניכר ויתרון המדה חולקין השבח הזה לפי חשבון כדפרישית במתני' או כיוצא בזה כגון שהמעשר הזה שוה שלשה זוז והדבש והתבלין זוז וכשנפלו לתוך היין השביחוהו והוסיפו במידתו והרי עכשיו שוה חמשה זוז וזה נקרא שבח הניכר שעלה בדמים יותר ממה שבתחלה חולקין בהשבח לפי חשבון ומגיע לבעל המעשר שלשה זוז ושלשה רביעי זוז ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז ואם אין שבחו ניכר כגון שלא השביח במקח ממה שהיה שוה בתחילה אע"פ שיש כאן יתרון המדה שאנחנו רואים שניתוסף המדה מחמת הדבש והתבלין אפ"ה כל השבח למעשר שני משום דאין כאן שבח הניכר הכי מפרש ר' יוחנן לזה הכלל דהמתניתין ודברי רבי יוחנן בעצמן כך מתפרשין לפ"ז כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון כלומר דארישא קאי יין שנפל לתוכו דבש ותבלין שודאי יש בו הותיר המדה וכל ששבחו ניכר וכו' כדאמרן דבעינן נמי שבח הניכר וסוף דברי ר' יוחנן דקאמר וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני זה הוא לפרש טעמא דסיפא דמתני' עיסה של מע"ש שאפאה והשביחה השבח לשני משום דאע"ג דיש כאן שבח הניכר דמסתמא פת אפוי שוה יותר מעיסה מ"מ מכיון שאין כאן הותיר המדה אין לבעל העצים כלום והכל להשני:

רשב"ל. ס"ל דלא בעינן הותיר המדה אלא בטעם בלבד הדבר תלוי וזה הכלל דהמתני' מפרש לה הכי כל ששבחו ניכר שהטעם שהשביח ניכר הוא אע"פ שלא ניתוסף במדה כגון שאחר שנפל לתוכו הדבש והתבלין חזר והסירו לפי הערך שנתערב בו ונשאר המדה כמו שהיתה מ"מ מכיון שהיין השביח בטעמו מחמת הדבש והתבלין שהיו בו חולקין השבח לפי חשבון ממה ששוה עכשיו יותר ממה שהיה בתחילה וכל שאין טעם שבחו ניכר כלומר שלא עלה בדמים יותר מחמת הטעם ואינו ניכר הוא אע"פ שיש כאן שבח הטעם הכל הוא לשני:

מתניתא פליגא על רשב"ל. כצ"ל וכעין דמקשה לקמן מהתוספתא לרשב"ל ומתרץ לה הכי דהא קתני עיסה של מעשר שני וכו' השבח לשני והרי הדבר ידוע דהפת משביח הוא בטעמו וניכר השבח עכשיו ממה שהיתה עיסה בתחילה וקתני השבח לשני וקשיא לריש לקיש:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר אע"פ שיש כאן שבח הטעם מ"מ הכא מיירי שאינו ניכר כגון שהפת והעיסה שוין בדמים. הן דלפעמים מי שרוצה לקנות עיסה צריך לשלם לבעל העיסה כמו אם היתה אפויה ואף שצריך לעצים ולאפות אותה מעלה העיסה בדמים מפני משקלה שמשקל העיסה יותר הוא מן הפת לפי ערך משקלו ונמצא שאין כאן שבח הניכר דלכ"ע לא נקרא שבח הניכר אא"כ עלה בדמים יותר ממה שהיה בתחילה ול"פ אלא בהא דלר' יוחנן בעינן נמי הותיר במדה ולרשב"ל לא בעינן אלא שהשבח הניכר בא מחמת שבח הטעם:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים וכו'. וקס"ד דלאחר שנתבשלו ביחד הסיר הדגים מהן או שכל אחד ואחד ניכר בפ"ע הוא דהוי כמסיר והפרידן זה מזה והרי אין כאן לא בקפלוטות של מעשר ולא בדגים הותיר המדה אלא שבח הטעם בלבד וקתני השבח לפי חשבון וקשיא לר' יוחנן:

ר' יוסי וכו'. כלומר דפליגי אליבא דר' הושעיה בהך שינויא דר' יוסי בשם רבי הושעיה קאמר דהכי הוה משני לה דתיפתר שבישל שניהן כאחת וכלומר שנתבשלו עם הקפלוטות דקתני לאו שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דקאמר דתידוק מינה שאין כאן אלא שבח הטעם בלבד לא היא אלא דהכא במאי עסקינן שנתבשלו הרבה זע"ז עד ששניהם נראים כאחת שנתמעכו מחמת הבישול וא"א להפרידן זה מזה ונמצא שיש כאן הותיר המדה ג"כ כמו בדבש ותבלין שנפלו לתוך היין והשבח הוא ניכר ששוה עכשיו ביותר ממה שהיו שוין לפיכך השבח לפי חשבון הכי קיבל ר' יוסי מרבי הושעיה שתירץ כך בדרך אוקמתא כדאמרן:

ר' יונה בשם ר' הושעיה. לא אמר כך שתירץ בדרך אוקמתא אלא דבעי בדרך קושיא וכלומר דע"כ הוא דבהכי מיירי שנתבשלו כל כך עד ששניהן כאחת הן דאי לא תימא הכי אלא שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דמיירי ואין כאן אלא שבח הטעם בלבד קשיא מאי איריא דקתני שנתבשלו עם הקפלוטות הא אפילו אם לא נתבשלו ביחד משכחת לה דהגע עצמך אע"פ שבישל לזה בפ"ע וזה בפני עצמו ועירבן מיד אחר הבישול כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות וכו' כלומר פשיטא הוא שנותנין טעם זה בזה והשתא אי ס"ד דמתני' לא איירי אלא בשאין בהן כי אם שבח טעם בלבד קשה דלמה לי שנתבשלו דקתני לא ה"ל למיתני אלא הכי דגים שנתבשלו ונתערבו עם הקפלוטות של מעשר שני אי נמי דגים וקפלוטות מבושלין שנתערבו אלא ודאי דמדקתני שנתבשלו עם הקפלוטות ע"כ דהא קמ"ל שנתבשלו כ"כ עד שנעשו שניהן כאחת ויש כאן הותיר המדה ושבח הניכר וכדר' יוחנן והלכך השבח לפי חשבון:

מתני'. דפ"ה דביצה פליגא על ר' יוחנן דתנינן שם האשה ששאלה מחברתה מעי"ט תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן שאין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דהתבלין ומים ומלח קנו שביתה אצל בעליהן אלמא שאע"פ שאלו נבלעין הן בהעיסה ואין כאן אלא נותן טעם בלבד מ"מ הולכין אחריהן והעיסה עם התבלין או מים ומלח נגררין אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר דנתינת טעם בלבד לא מהני שיהא לשניהן חלק בהשבח:

אמר ר' בא. שאני איסור תחומין דעשו חכמים לתחומין כמו למידת הדין כלומר לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשני' חלק בהדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דזה נותן טעם בזה הוא:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעינן אם קיבל זה מן שמועה או מן חדא ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברינן מימר עצים אין בהן ממש כלומר דודאי מסתברא הוא שבעצים אין בהם בנותן טעם ולא ניכר ממשות העצים בפת ואפילו הכי הולכין אחריהם ש"מ דטעמא דתחומין משום דעשו אותן כמו דיני ממונות:

מתני' פליגא על רשב"ל. תוספתא היא בפ"ק תבשיל של מעשר שני וכו' ובתוספתא כתוב השבח לפי חשבון וט"ס היא וגי' דהכא עיקרית השבח לשני והא תבלין נותנין טעם בהתבשיל ויש כאן טעם שבחו ניכר וקתני לשני וקשיא לרשב"ל:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר דמיירי בשאין השבח ניכר מחמת טעם התבלין וכדמשני לעיל אליבא דר"ל אהא דמקשי עליה מעיסה שאפאה וכדפרישית דלעיל נמי גרסינן פליגא על רשב"ל והכתוב בספרים לעיל על ר' יוחנן ט"ס הוא:

והתני. בסיפא דהתוספתא שם תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי פדיונו כלומר שאין התבלין של מעשר שני בטלין לגבי התבשיל של חולין והרי הן מעשר שני בכל מקום שהן וצריך לחשוב לפי חשבון התבלין שזה הוא למעשר שני. ובתוספתא הגי' כך הוא אל יוציא מעשר שני שלו לפדיון והיינו הך למאי דפרישית שאל יחשוב בעיניו שהמעשר השני הזה כמו אם נפדה הוא ושיעשה אותו בטל לגבי תבשיל חולין אלא שאינו בטל הוא והשבח הוא לפי חשבון והשתא היכי מיתרצי לה ר"י ור"ל להך סיפא דתוספתא וקאמר הש"ס דכל חד וחד לטעמיה הוא דמתרץ לה דעל דעתיה דר' יוחנן והוא שיהא שם הותיר המדה בהתבשיל מחמת התבלין של מעשר שני כגון שתיבלו בתבלין הרבה וחולקין שבח הניכר לפי חשבון ולדעתיה דר"ל אע"פ שאין כאן הותיר המדה והוא שיהא טעם שבחו ניכר מחמת התבלין חולקין השבח לפי חשבון:

מתני' ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. לא פליג ר"ש אהא דתנינן לעיל דמעשר שני ניתן לסיכה וכן תנן עוד לעיל בפ"ח דשביעית דניתן לסיכה כמו השביעית והתרומה ולא מצינו דפליג ר"ש שני ניתן לסיכה בתוספתא אלא הך פלוגתא ענין אחר היא דר"ש סבר דאף דמעשר שני ניתן לסיכה היינו דווקא שיסוך הוא את עצמו אבל אין סכין ע"י אחר שלא יאמר לחבירו לסוך אותו בירושלים שהוא המקום שמוציאין בו המעשר שני ועם הסיכה זו יסוך חבירו את ידו בשמן זהו שאוסר ר"ש מפני שזה נראה כאומר לו תסוך ידך בשמן הזה בשכר שתסוך אותי וה"ז כפורע חובו ממעשר שני וחכמים מתירין שאין חוששין לכך והלכה כחכמים:

אם הקל. בכה"ג בתרומה החמורה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ"י ומייתי לה בגמרא סך הוא הכהן את עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו ואע"פ שישלו הנאה שע"י כך ניסוך בן בתו הישראל אפ"ה אינו חושש ואם הקלו בזה בתרומה החמורה האסורה לזרים לא נקל בכה"ג במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים:

אמר להן מה לא. אין זה ק"ו דהקל בתרומה החמורה ונקל לעולם גם במעשר שני שהרי מצינו שהקל בתרומה בדין כרשינין ותלתן ולא הקל במעשר שני בהן כדתנן במתני' דלקמן א"כ אף אני אומר דאע"פ שהקלו בתרומה בכה"ג לא יקל בזה במעשר שני:

מתני' תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונים. כדקאמר בגמרא כיני מתניתא כן צריך לפרש מותרת להיאכל צמחונין דאע"פ שכשיתקשו אסור לאכול אותה דאין מעשר שני ניתן לאכילה אלא דבר שדרכו ליאכל וזה אין דרך לאכול כשיתקשה מ"מ כשהן צמחונים רכים אוכלין אותן ומותר זה במעשר שני וזה חומר מבתרומה שהתלתן של תרומה אוכלין אותה אף לאחר שיתקשה ואע"פ שאינה ראויה כ"כ לאכילה וכן היא בכרשינין כדתנן במתני' דלקמן:

ושל תרומה. ענין אחר הוא ולא קאי אדלעיל אלא כלומר ובשל תרומה לענין טהרה פליגי בה ולפי שהתרומה והמעשרות נוהגת בהן מדברי סופרים כדאמרינן בהלכה דלעיל:

ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה. כשאר תרומה שצריך שתיעשה בטהרה וצריך נטילת ידים להנוגע באוכלין של תרומה חוץ מחפיפתה שהיו נוהגין לחוף את הראש בתלתן וכדתנינן בתוספתא ריש פרק ב' תלתן של תרומה שחפפה בה בת כהן וכו' בזה לא הצריכו נטילת ידים ובית הלל אומרים הואיל ואינו מאכל אדם כל כך מותר לעשות כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה בשעה ששורה אותה במים צריך ליזהר שתהא בטהרה שאם לא ישרה אותה בטהרה ובלא נטילת ידים ה"ז מטמא אותה בידים שהשרייה מכשיר אותה לקבל טומאה ואסור לטמאותה בידים:

מתני' כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. כדפרישית גבי תלתן במתניתין דלעיל דכשהן צמחונים רכים התירו אותן לאכול במעשר שני שאז ראוין לאכילה ודבר שדרכו לאכול מיקרייא ואע"פ שאין מדרך לאדם לאכלן כ"א ע"י הדחק אבל לא כשיתקשו. ובתרומה אין קפידא דאף לאחר שיתקשו אוכלין אותה:

ונכנסין לירושלים ויוצאין. דאע"ג דבשאר פירות פליגי חכמים ארשב"ג לקמן בפ"ג וס"ל דפירות נכנסין ואין יוצאין דקלטו אותן מחיצות ירושלים הכא מודו דקל הוא שהקלו בכרשינים כדקאמר בגמרא ודוקא שעשה מהן עיסה דאז אינן בכלל הפירות ומותר להכניסה לירושלים ולהוציאה:

נטמאו. בירושלים:

ר' טרפון אומר יתפרדו. ובנוסחת המשנה יתחלקו והיינו הך שיתפרדו לעיסות טהורות של מעשר שני ויקח מזו שנטמאה פחות פחות מכביצה לצרפה עמהן דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים אע"פ שהאוכל מיטמא בכל שהוא אבל לפדות אותן ס"ל לרבי טרפון דאין פודין אע"ג דשאר מעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים מ"מ אלו שהן אינן ראוין למאכל אדם כ"א ע"י הדחק הוי ליה כפודה למאכל בהמה ואנן קי"ל דאין פודין את הקדשין להאכילן לכלבים:

וחכמים אומרים יפדו. דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או שנטרפו אבל הני דחזי מיהת למאכל אדם ע"י הדחק פודין אותן והלכה כחכמים:

ושל תרומה. לענין טהרה פליגי בה דלב"ש שורין אותן במים ושפין אותן להכשירן לאכילה בטהרה שצריך נטילת ידים כמו בשאר תרומה שסתם ידים פוסלות את התרומה ומאכילין לבהמה אף בטומאה ולב"ה דוקא שורין אותן במים בטהרה כדאמרי לעיל גבי תלתן אבל שפין אותן ומאכילין לבהמה אף בטומאה:

שמאי אומר יאכלו צריד. יבש שלא יהא עליהן משקה טופח שלא יוכשרו לקבל טומאה ור"ע ס"ל כל מעשיהן בטומאה ואף השרייה דלא דמו לשאר תרומה ואין הלכה אלא כבית הלל:

גמ' מה הקילו בתרומה. היכן מצינו שהקילו בכה"ג בתרומה וקאמר כהדא דתני בתוספתא דתרומות פ"י סך הוא כהן וכו' כדפרישית במתני':

כאן השיבו. בבית המדרש מדברי סופרים לדברי תורה וזהו מה שהשיב ר"ש אם הקל בתרומה מקום שהקל בכרשינים ותלתן והרי כרשינין שאינן מאכל אדם אלא ע"י הדחק וכן תלתן כשיתקשה אינו מאכל אדם ואין חיובן בתרומה ומעשרות אלא מדברי סופרים והשיב לחכמים על ענין הסיכה שהיא מדברי תורה וכלומר דעיקר הדין שאינו ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה מן התורה היא כדדרשינן מקראי בהלכה דלעיל:

גמ' כיני מתניתא וכו'. כדפרישית במתני':

מה ביניהון. אהאי דתני בתוספתא אליבא דר"מ בפלוגתייהו דב"ש וב"ה קאי וכדמייתי לקמן דתנינן התם בפ"ב ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה דברי ר"מ ר' יהודה אומר ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה. ודברי ר' יהודה נקבעו במתני'. והשתא מפרש אליבא דר"מ ומה ביניהון דב"ש ודב"ה:

אמר ר' יונה שולה ביניהן. שולה מן המים או שורה אותה במים דלב"ש צריך שיהא בידים טהורות ולב"ה דאמרי כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפה א"כ אף הוא שולה בידים טמאות:

תני. בתוספתא כדלעיל דזו דברי ר"מ בפלוגתא דב"ש ודב"ה אבל דברי ר' יהודה הם כמו שנשנה במתני':

מה ביניהון. אליבא דר' יהודה:

מגיגה ביניהון. שמוגג ומרכך אותה שתהא ראויה לאכילה לב"ש צריך שיהא בידים טהורות ולב"ה אף בידים טמאות מותר חוץ משרייתה בלבד צריך שיהא בידים טהורות:

גמ' כדי לעשות עיסה ולחזור. לקמן בפ"ג גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים אמרינן הכי דס"ל לרשב"ג התם דפירות נכנסין לירושלים ויוצאין ומפרש הש"ס שם דרשב"ג לא קאמר שיוצאין אלא כדי לעשות מהן עיסה חוץ לירושלים לחזור אותן אח"כ וכן הכל כדי לעשות ולחזור מפני שבירושלים לא היה מצוי כ"כ לטחון ולאפות ומייתי להא הכא דלפי הס"ד כדקאמר לקמי' דמתני' דרשב"ג היא דקאמר שם אף הפירות נכנסין ויוצאין והלכך מפרש לה נמי הכא דטעמא דהתירו כדי לעשות עיסה ולחזור לירושלים:

דברי הכל היא הכא. ודחי לה הש"ס דלא תדחוק לאוקמי מתני' כר' שמעון בן גמליאל אלא דהכא הכל מודין שנכנסין ויוצאין דקל הוא שהקלו בכרשינים מכיון שאינן מאכל אדם כל כך:

ובלבד בעיסה של כרשינים הקלו שתהא נכנסת ויוצאת אבל לא בכרשינים עצמן דלא אתי לאחלופי בשאר פירות וכדמסיק ואזיל ובלבד עיסה של מעשר שני כלומר ודוקא אם העיסה של כרשינים ממעשר שני עצמו הוא אבל אם לקחה בכסף מעשר שני לא דליכא היכירא ואתי לאחלופי בשאר פירות:

דברי ר' טרפון אין פודין וכו'. טעמא דר"ט משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית במתני':

נראו דברים. אליבא דרבנן קאמר לה דנראו דברים דהכי ס"ל דדוקא הראוי לאוכל אדם ממש. הוא דאין פודין אותו למאכל בהמה אבל הני דאין ראוין לאוכל אדם דעיקרן למאכל בהמה הן ואין אדם אוכלן כ"א ע"י הדחק פודין אותן למאכל בהמה:

ר' יצחק בן אלישיב בעי. על הא דר' יונה דלמאי דקאמרת אליבא דרבנן א"כ ש"מ דלר' טרפון איפכא הוא דאלו מכיון שאינן ראוין לאכילת אדם כל כך אין פודין אותן מעתה אם נטמאו בגבולין ג"כ לא יפדה אותן לר"ט שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

אמר ר' יונה והן נוטו ניטומי. כלומר שבדרך שחוק השיב לו מאי האי דניטמו ניטמו דקאמרת דמאי תיבעי לך ודאי הכי הוא אליבא דר"ט דקסבר הואיל ועיקרן למאכל בהמה הן אין פודין אותן ול"ש בירושלים ול"ש בגבולין והא דאמרינן נטמאו בירושלים לאשמועינן אליבא דרבנן דאף בירושלים אם נטמאו פודין אותן כדין שאר מעשר שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים:

מתני' מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו. במקום אחד ולקט אותן מכאן ומכא כדקאמר בגמ' הדין הוא כך דמה שמלקט בתחילה הכל למעשר שני הוא עד שישלים את המעשר והשאר הוא חולין:

אם בלל וחפן. שלא ליקט אותן אחד אחד מכאן ומכאן אלא עירב אותן וחפן מלא חפניו מהן:

לפי חשבון. הוא שאם היו מעות מעשר מאתים ושל חולין מנה השני שלישים למעשר והשליש לחולין וכן כל כיוצא בזה:

זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללים. והוא שחפן מהן לפי חשבון והכי קאמר בגמרא וצריך הוא להתנות ולומר אם אלו שבידי הן מעשר השאר חולין ואם הן חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהן מחוללין עליהם וכן הדין בנמצא חסר מהן והוא בלל וחפן שחושבין הפחת לפי חשבון:

מתני' סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו. והוא צריך להוציא את של חולין לצורכיו מביא בסלע מעות והן של נחושת ואומר בתחילה סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת היא על המעות האלו והרי המעות נחושת עכשיו של מעשר ואח"כ בורר את הסלע היפה שבהן ומחללה על המעות האלו ותהא הסלע היפה למעשר תחתיהן והסלע השני והמעות נשארו חולין ובלאו הכי אי איפשר לו להתנות על אלו שתי סלעים גופן ולומר על אחת מהן אם זו היא של מעשר מוטב ואם לאו הרי הסלע השניה שהיא של מעשר מחוללת עליה דזה אסור לכתחלה דאין מחללין מע"ש של ודאי כסף על כסף כדתנן לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ב' דדוקא בדמאי התירו לחלל כסף על כסף אבל לא בודאי ואפי' כסף על הנחושת לא התירו בודאי אלא מדוחק וכגוונא דהכא שנתערב סלע מעשר עם סלע חולין וכדמפרש התנא ואזיל:

מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק. בשאי אפשר לו בדרך אחר הוא שהתירו ולא שיקיים כן שיהיה המעות נחושת של מעשר אלא שצריך להיות חוזר ומחללן על הכסף:

מתני' בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב. כדי להקל עליו משאוי הדרך ובבבלי פ' הזהב דף מ"ה מסיק דמדקתני לא יעשה ולא קתני לא יחלל ש"מ מדאורייתא מישרא שרי ומדרבנן הוא דגזרו בית שמאי שמא לא ימצא למלאות בכדי דינרי זהב ומתוך כך ישהא ולא יעלה לרגל וב"ה סברי לא גזרינן ור"ע העיד שהוא בעצמו עשה את כסף מע"ש של ר"ג ור' יהושע לדינרי זהב שהן הן מתלמידי ב"ה והורו הלכה למעשה כן:

גמ' אמר ר' זעירא כדי לשכר שני. משום הכי הוא דאמרו המתלקטים למעשר שני כדי שיהא המעשר שני משתכר דשמא יאבדו השאר ויהו אלו שבידו שליקטן תפוסין למעשר שני ולא יפסיד המעשר:

אמר ר' זעירא וצריך להתנות. לפי שיש כאן ספק שמא אלו שבידו חולין הן והמעשר הוא במה שנשאר ואם אתה אומר שהן חולין יוציא המעשר לחולין לפיכך צריך להתנות ולומר שאם אלו שלמטה הן מע"ש יהיו אלו המעות שבידי תפוסין ומחוללין עליהן בכל מקום שהמעות מעשר הן וא"כ מה שבידו לעולם מעשר הוא:

והוא שלקט מכאן ומכאן. בהא אמרינן המתלקטין למעשר שני:

אבל אם ליקט על אומן. כלומר על השורה והתחיל ללקטן מצד אחד הרי זה כבולל וחופן הוא והן לפי חשבון:

אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. הא דחזקיה ור' יוחנן לעיל בפ"ה דדמאי איתמר בהלכה ה' על הא דתנינן שם ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל וגרסינן שם להא דחזקיה דקאמר אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד דדבר הלח הוא נבלל אבל דבר יבש אין סומכין בו על הבילה ור' יוחנן ס"ל דיש בילה אף ליבש עד כזיתים הנבללים כלומר אם הן כל כך עד שהן כזיתים נבללין זה עם זה ומהני בילה ומייתי להא הכא משום דפריך עלה ממתני':

אם בלל וחפן לפי חשבון. וא"כ יש בילה וקשיא אפי' לר' יוחנן ומכ"ש לחזקיה ומשני אליבא דר' יוחנן דאיהו פתר לה עד כזיתים כלומר אם הן כשיעור עד כזיתים אז מהני בילה:

המתלקטים למעשר וכו' סלקת מתניתא הנבללים והנחפנים. כלומר דהא דקתני הנבללים לאו דנבללים מעצמן בלחוד סגי אלא הנבללים ונחפנים וסלקת כלומר עולה סיפא דהמתני' כמו בהרישא דאם בלל וחפן הוא בהא הוא דקתני דהן לפי חשבון:

גמ' תני בן עזאי אומר שתים. הכי תני לה בתוספתא פ"ב בדינא דמתני' מביא בסלע מעות בן עזאי אומר בשתים:

ומתמה עלה ר' זעירא ואמר מה כלומר מה טעמא דבן עזאי דאמר שצריך להביא מעות בשתי סלעים ולמה הוא זה:

בחלמא כדייכל לעולא בר ישמעאל קופדא שמינה. ר' זעירא הוא דקאמר לה ראיתי בחלום שיאכל עולא בר ישמעאל בשר שמן וזה לרמז שהוא יודע הטעם של בן עזאי ולא נתגלה הדבר אי נמי האי תיבת מה אדלמטה קאי מה בחלמא כד ייכל וכו' כלו' מה זה שראיתי בחלום שיאכל עולא בשר שמן אין זה אלא להודיעני שהוא יודע טעמו של דבר ולמחר אתא ר' זעירא ושאל ליה לעולא וא"ל למה שתים:

א"ל. היינו טעמיה דמתוך שאת אומר לו כן להחמיר ולהביא מעות בשתים הוא דוחק עצמו ופודה אותה להסלע של מעשר שאם לא תחמיר עליו חיישינן דילמא לא רמי אנפשיה להתנות ולחללה ויקח אחת מהן בלא תנאי להוציאה לחולין ושמא היא של מעשר והלכך החמירו דרמי אנפשיה ומידכר:

חזקיה אמר וכו'. הך דחזקיה גרסי' לה בפ"ד דב"מ על מתני' כמה תהא הסלע חסירה וכו' עד מתי מותר להחזיר וכו' ונותנה למעשר שני ואינו חושש וגריס התם חזקיה אמר לצורפה בירושלים מצרפה ביפה בא לחללה בגבולין מחללה ברעה והיינו הך דקאמר הכא ואדהתם קאי דכשהוא מחללה להסלע חסירה בגבולין מחללה ברעה כמות שהיא שוה דחסירה היא וכשהוא מחלל עליה והיינו לצורפה על הפרוטות בירושלים עושה אותה כיפה כלומר כיפיה שלה וכך היא המסקנא דהבבלי התם להא דחזקיה דכשם קאמר כשם שאם מצרפה בירושלים מצרפה ביפיה שלה וכמות שהיא שוה כך אם בא לחלל המעשר עליה בגבולין מחלל כמות שהיא רעה דתרי זילי לא מזלזלינן במעשר לחלל על הסלע חסירה ולחשבה כשאר סלע אלא מחלל עליה ביפיה שלה כמו שהוא מחללה בירושלים על הפרוטות שעושה אותה ברעה ומייתי לה הכא משום דפריך עלה מהמתני' והא תנינן בורר את היפה שבהן ומחללן עליה ולדידך דאמרת דמותר לחלל על הרעה כפי שויה א"כ הכא נמי ויבור את הרעה ויעשה אותה כיפה כלומר כמות שהיא יפה ושוה ויחלל המעות נחושת עליה ולמה הצריכו לברור את היפה שבהן:

אמר ר' יונה. שאני הכא שאני אומר היא היתה מעשר שני וכן משני התם שנייא היא הכא שכבר הוכח בו מע"ש כלומר שהרי כבר יש גם בהיפה ספק מעשר ויש לומר שמא היפה היא של מעשר לפיכך צריך לברר את היפה שבהן ומחלל המעות עלי' אבל בעלמא מחלל מעשר אף על הסלע רעה וכמות שהיא יפה בשוויה:

מכל מקום לא יצאת לחולין. אמתני' הוא פריך אהא דקתני מביא בסלע מעות ומחלל סלע של מעשר שני עליהן והא מ"מ וכי לא יצאת הסלע לחולין ע"י כך והא כסף על נחושת הוא מחלל ומשני ר' יונה דלא יתכוין לעשות אותה חולין ברורין בתחילה אלא שצריך הוא לעשות כך כדי שיחלל אחר כך את הסלע היפה על המעות ותדע לך שהוא כן דהא תנינן לא שיקיים כן וכו' וא"כ בתחילה מתכוין הוא לכך לחזור ולחלל המעות על הכסף:

כל שאמרו בדמאי מחללין. לכתחלה כדתנן בפ"ק דדמאי דמחלל כסף על נחושת ובודאי מחללין אותו מדוחק ופריך והא תנינן במתני' מחללין כסף על נחושת מדוחק ומשמע הא כסף על כסף מדוחק נמי לא והרי תנינן התם בדמאי דמחללין כסף על כסף ואמאי צריך כאן להביא מעות נחושת יחלל הסלעים עצמן זו על זו ובתנאי:

ר' בא וכו' בשם ר' יוחנן. לא קאמר הכי כי קושיין אלא כך אמר כל שאמרו בדמאי מחללין לכתחילה בודאי אם עבר וחיללו מחולל וכן אמר ר' יודן בן פזי וכו' בשם ר' יוחנן וכלומר דאהא דקתני בדמאי גבי ומחלל אותו הוא דאמרינן הכי וזהו כסף על כסף כדתנינן התם ומחלל אותו כסף על כסף וכו' ואכסף על כסף ונחשת על נחשת קאי:

תני. בתוספתא פ"ב ר' אלעזר בר"ש אומר כשם שמחללין כסף על נחושת מדוחק כך וכו' ופליג את"ק דקאמר התם דאין מחללין זהב על הכסף:

אמר לו רבי. דאין הנדון דומה לראי' דמפני מה מחללין כסף על נחושת שכן מחללין כסף על זהב תאמר ויחללו זהב על הכסף שהרי אין מחללין זהב על נחושת אמר לו ר"א בר"ש שכן מצינו שמחללין מע"ש של זהב שהביא לירושלים על מעות שהוא צריך להוציא שם:

מדברי שניהן נלמד מחללין כסף על זהב. כצ"ל ואין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק וכך שנינו בפלוגתייהו שם דמחללין כסף על נחושת מדוחק כדתנן במתני':

גמ' אמר ר' יוחנן לא אמרו ב"ש אלא בסוף. כלומר כשכבר פדה הפירות מעשר שלו על סלעי כסף ורוצה לחללו על דינרי זהב בהא הוא דאסרי ב"ש כדמפרש טעמייהו לקמיה אבל בתחילה אם בא לחלל הפירות מעשר על דינרי זהב אף ב"ש מודוי דיכול לחללן על דינרי זהב משום דבקרא כתיב ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת וגו'. וקסברי ב"ש דדהבא לגבי כספא פרי הוי אבל לגבי פירא טיבעא הוי הלכך ונתת בכסף לאו דוקא כסף קאמר דקרא לא קפיד אלא שיחלל הפירות מעשר על המטבע ולא על הפירות וא"כ כשמחלל פירות מעשר על זהב נמי על המטבע הוא מחלל ושפיר קעבד אבל אם חילל בתחילה הפירות מעשר על הכסף אין לו לחלל הכסף על זהב דוצרת הכסף כתיב וכדמפרש ואזיל דטעמא דב"ש דכסף כתיב ולא זהב וכלומר דהאי כסף בתרא הוא דקפדינן שלא יחללו על זהב דכספא הוא טיבעא ודהבא לגבי כספא פירא הוי ואין מחללין על הפירות וב"ה סברי דכספא לגבי פירא טיבעא הוי אבל לגבי דהבא הכספא היא פירא והדהבא הוא טיבעא ופירות ע"ג טיבעא מחללינן:

ואימא כסף ולא נחשת. כלומר דפריך מכיון דקאמרת דלב"ש אסור לחלל הכסף מעשר על זהב משום דהאי כסף בתרא דוקא דקפדה התורה כסף ולא זהב א"כ אימא נמי כסף ולא נחשת ואנן לא שמעינן הכי לב"ש דוהתנינן במתני' דלקמן הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וסברינן מימר כיני מתני' המצרף סלע ממעות מעשר שני כלומר דלא תפרש שהוא פורט הסלע חולין ממעות נחשת מעשר שחילל הפירות עליהן אלא דסברינן לומר דכן צריך לפרש המתני' שהוא מצרף הסלע כסף שיש לו ממעות מעשר שחילל בתחילה הפירות על סלע כסף ועכשיו הוא רוצה לצרפו על פרוטות נחשת ומתירין ב"ש לצרף לכל הסלע למעות של נחשת ואמאי נימא דכסף קאמר רחמנא ולא נחשת:

מאי כדון טעמא דבית שמאי. והשתא מאי טעמייהו דאסרי לחלל הכסף על זהב ומתירין לחללו נחשת ומשני היא כסף היא נחשת כלומר שאני פרוטות נחשת דחריפי הן להוציאן ודינן ככסף דטבעא מיקריין ולפיכך מתירין בית שמאי לחלל הכסף על פרוטות נחשת:

רשב"ל אמר בין בתחלה בין בסוף ב"ש פליגין. דאף בפירות מעשר קסברי ב"ש דאסור לחללן על זהב וכן פליגי בסוף דאסור לחלל הכסף מעשר על זהב דקסברי בית שמאי דדהבא לעולם פירא הוי ואף כנגד הפירות הלכך אף בתחלה אין מחללין פירות מעשר על זהב דפירות על פירות לא מחללינן:

מה טעמא דב"ש. כלומר ומה טעמייהו דקסברי דלבסוף אין מחללין הכסף על זהב דאי אמרת משום דקסברי כסף דוקא אמר רחמנא ולא שיחזור ויחלל הכסף על הזהב א"כ הוה קשיא מה טעמייהו דמתירין לצרף הכסף מעשר על מעות נחושת ומפרש דהיינו טעמא דב"ש דפליגי גם בסוף משום דוצרת הכסף והלכת כתיב כסף ראשון ולא כסף שני דצריך שיוליך אותו הכסף בעצמו שחילל פירות מעשר עליו ולא שיחללו על מעות אחרים ופריך והא תנינן הפורט סלע וכו' כדלעיל כלומר דסוף סוף קשיא מהאי מתני' דשמעינן לב"ש דמצרף סלע כסף ממעות מעשר שלו על מעות נחשת ואמאי הא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני ומאי כדון טעמא דב"ש דפליגי בסוף ומשני לעולם כדאמרן והא דמתירין לצרף הכסף על מעות נחשת משום דכסף עד כדי כסף אמר רחמנא וכלומר דהן שוין כדי כסף לפי שקלין הן להוציאן והוו חריפי כמו הכסף וזהו כעין דמשני לעיל אליבא דר' יוחנן הכי נמי אליבא דר"ל והא דלא קאמר הכא כדלעיל היא כסף היא נחשת משום דלר"ל לא שייכא האי לישנא דכיון דקאמר טעמייהו דב"ש דכסף ראשון ולא כסף שני א"כ אף נחשת כסף שני הוא והלכך קאמר בהאי לישנא עד כדי כסף שהנחשת כדי כסף הראשון בעצמו הוא שלהוציא הכסף צריך הוא לצרפו על פרוטות נחשת וא"כ היינו כסף ראשון:

מתני' הפורט סלע ממעות מע"ש. כדמפרש הש"ס בהלכה דלעיל כיני מתניתא המצרף סלע ממעות מעשר שני כלומר שהסלע הוא ממעות מע"ש ובא לצרפו על מעות נחשת ולהחליפו בהן:

ב"ש אומרים בכל הסלע מעות. מותר לו להחליף את כל הסלע ולפורטו על מעות נחשת וב"ה אומרים בשקל כסף ובשקל מעות שצריך להחליפו החצי על מעות כסף והחצי על מעות נחשת והשקל הוא חצי סלע וטעמא דב"ה דמכיון שמסתמא אינו מוציא את כל הפרוטות בבת אחת לא התירו לו להחליף את כל הסלע בפרוטות נחשת וב"ש לא חיישי לכך:

ר"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף. אם יש לו חצי דינר כסף ופירות מעשר שוה חצי דינר לא יצרפם יחד לחלל על דינר כסף:

וחכמים מתירין. מפרש בגמרא דלא התירו חכמים אלא דוקא בכה"ג שהפירות אינן שוין דינר דאינן ראויים לחללן בפני עצמן אז מותר לחלל בצירוף עם הכסף אבל אם הפירות שוין הן דינר כסף מכיון שהן ראוין לחללן בפני עצמן מודים הן שאסור להצטרף עם הכסף ולחללן אלא מחללן בפני עצמן והלכה כחכמים:

מתנ' הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. במתני' דלעיל איירי בפורט הסלע של מעות מעשר חוץ לירושלים והכא איירי בפורט הסלע של מעות מעשר בירושלים וקמ"ל דפלוגתייהו דב"ש ודב"ה בין חוץ לירושלים ובין בירושלים וטעמא דב"ה דלעיל והכא חדא טעמא היא דהפרוטות של נחשת דרכן להתעפש לפיכך לא יצרף כל הסלע בפרוטות נחשת שמא לא יוציא אותן הכל ואם יבוא להחליף את המותר במעות כסף צריך ליתן להשלחני להשתכר ונמצא השלחני משתכר שני פעמים והמע"ש מפסיד וב"ש לא חיישי לכך:

הדנים לפני [חכמים] אומרים. מפרש בגמרא כגון בן עזאי ובן זומא:

בשלשה דינרי כסף ובדינר מעות. אם בא לפרוט את הסלע כסף לא יפרוט אלא בג' חלקים מעות כסף ובדינר שהוא חלק רביעי מעות נחשת:

ר"ע אומר בג' דינרי כסף וברביעית. כלומר שהרביעית של הדינר הרביעי יכול לפרוט במעות נחשת ולא יותר:

ר"ט אומר ארבע אספרי כסף. אספרי הוא חלק א' מעשרים בסלע שכל דינר ה' אספרי ופורט הסלע בג' דינרי כסף והדינר הרביעי בד' אספרי כסף והחמישית של מעות נחשת ולא יקח ממעות נחשת כ"א חלק א' מעשרים:

שמאי אומר. לא יחלל הסלע כלל על הפרוטות אלא יניחנה בחנות אצל החנוני ויאכל כנגדה וטעמא דשמאי מפרש בגמרא שאם יהיו לו פרוטות בידו שמא ישכח ויוציאם לחולין ואין הלכה אלא כב"ה בלבד:

מתני' מי שהיו מקצת בניו טמאין. ואין יכולין לאכול ולשתות מעשר שני ומקצתן טהורין כיצד יעשה אם רוצה שיאכלו וישתו כאחד בירושלים:

מניח את הסלע. של מעשר שני ואומר מה שהטהורין שותין או אוכלין תהא סלע זו מחוללת עליו ותצא הסלע לחולין:

נמצאו טמאין וטהורין שותין מכת אחד. ובנוסחת המשנה מכד אחד והיינו הך כלומר בבת אחת שהטהורין שתו את שלהן בטהרה ובלבד שלא יגעו הטמאין בהיין או בהמאכל שלא יטמאוהו כדקאמר בגמרא:

גמ' רשב"ל אמר מה פליגין ר"מ ורבנן. דוקא בפירות שאין בהן כדי דינרכסף אבל בפירות שיש בהן כדי דינר כסף אף רבנן מודיי דאין לו להצטרף עם הכסף ולחללן על שקל כסף שהוא שני דינרין וכדפרישית במתני' דכיון שיש בפירות כדי דינר כסף מחללן בפ"ע וכדמפרש ואזיל חצי דינר כסף וחצי דינר פירות זו שמותר אבל דינר כסף ודינר פירות אסור לחללן על שקל כסף ומכ"ש ב' דינרין כסף ובשני דינרין פירות שאסור לו להצטרפן ולחלל על סלע כסף וה"ה אם הפירות שוה דינר אסור לו להצטרף עם ג' דינרי כסף ולחללן על הסלע דזהו ג"כ נלמד במכ"ש מדינר כסף ודינר פירות שאסור:

גמ' אלו הן הדנים. לפני חכמים בן עזאי ובן זומא ולא נקראו תלמידים אלא שהיו יושבין לפני הזקנים ודנין לפניהן בהלכה:

עדה קדושה. מקום שנזכר עדה קדושה וקהלא קדישא הן רבי יוסי בן המשולם ור"ש בן מנסיא:

מה טעמא דשמאי וכו'. כדפרישית במתני':

גמ' מה אנן קיימין. להמתני' אם באומר מכבר כלומר מעכשיו תהא סלע זו מחוללת עליו כפי חלק הטהורין ושיהא חלק שלהן מעשר הרי המשקה מעורב חולין עם מעשר שהוא חלק הטמאין וחלק הטהורין וא"כ היאך שתו הטהורין מעשר הלא חולין מעורב בו והם רוצים לשתות ממעשר שני וכן הטמאים שתו מעשר שני ואסורין הם:

ואם באומר לכשישתו. תהא סלע זו מחוללת עליו פשיטא קשיא דלמפרע חולין שתו לא שתו אלא חולין שהרי אין הסלע של מעשר מחוללת אלא אחר שישתו והם ממעשר רוצין לשתות. אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה. כלומר מעכשיו ולכשישתו תהיה מחוללת ונמצא מה ששתו הטהורין הוא מעשר למפרע:

בטמאין טמא מת. הא דאמרינן שהן שותין מכד אחד דוקא אם הטמאין הן טמאי מת והכד הוא כלי חרס שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו ואינן מטמאין את המשקה אם יגעו בכד אבל אם הן טמאין בטומאת זיבה וקי"ל שהזב מטמא כלי חרס בהיסט לא בדא אמרו ששותין מכד אחד שהזב מטמא את הכל:

בשאין אחד מערה. ולא אמרן דבטמאין טומאת זיבה לא דוקא בשאין אחד מערה להן והן בעצמן מערין מן הכד ונוגעין בו אבל אם יש אחד מערה להן אפי' טמאין טומאת זיבה שותין הכל מזה הכד שהרי אין הטמאין נוגעין בו וקמ"ל דלא חיישינן שמא ישכחו ויגעו הטמאין בו דמזהר זהירי:

הדרן עלך מעשר שני ניתן