מתני' כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה. בפיסת רגבי אדמה היו נותנין סביבות הגבולין לסימן להודיע שהוא רבעי ואסור בלא פדיון והסימן באדמה דכשם האדמה דאיכא הנאה מינה לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה אף האי נמי איכא הנאה מיניה לאחר הפדיון:

ושל ערלה היו מציינין בחרסית. בחתיכות החרסים דהסימן הוא מה החתיכות החרס ליכא הנאה מינייהו אף האי ליכא ביה הנאה כלל:

ושל קברות. שיפרשו משם הכהן והנזיר עושין הסימן בסיד לפי שהסיד לבן כעצמות וממחה הסיד במים כדי שיתלבן ביותר ושופך סביבות הקבר:

אמר רשב"ג בד"א. שעושין סימן לרבעי ולערלה בשביעית שהכל הפקר ויד הכל שוין בה ונוטלים בהיתר לפיכך עושין סימן שיפרשו מאלו האסורין אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור ע"ש הלעיטהו לרשע וימות והלכה כרשב"ג:

והצנועין. שהן מדקדקין על עצמן ורוצין שבשביעית שהפקר הוא יהיו נהנין הכל מרבעי מניחין את המעות ואומרין כל הנלקט מזה הרבעי יהא מחולל על המעות האלו ולפי שאי אפשר לפדותו במחובר שהרבעי דינו כמעשר שני שאינו נפדה במחובר לפיכך אומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו וברשותייהו קאי לפדותו:

גמ' זונא שאל לרבי מה ניתני וכו'. כלו' באלו המשניות הקודמות בפרק הזה היאך ניתני כרם רבעי או נטע רבעי וא"ל צאו ושאלו לר' יצחק הגדול:

דבחנת ליה כל מתניתא. כלומר אע"פ שאני הוא הסותם המשנה מ"מ מסרתי לו ההבחנה שלכל המשנה שהוא יבחין לסדר אותן על הסדר:

קדמייא כרם רבעי ותינייא נטע רבעי. כלומר כך סדרתי אותם המשניות הקודמות שבפ' הזה עד משנה הרביעית סדרתי לשנות בהן כרם רבעי והשניות שהוא ממשנה רביעית עד סוף כל הפרק סדרתי לשנות בהן נטע רבעי וכך נשנין הם לפנינו:

ר' זעירא מקבל לסביא וכו'. כלומר הי' קובל על אלו הזקנים שהיו בימי ר' יצחק רבה שלא ביחנו ממנו לכל המשנה ולידע טעם הסדר שלו שסידר בפקודת רבי:

תני. בתוספתא פ"ה כרם רבעי וכו' ומפרש הש"ס מפני שהוא לשעה שאינו אסור אלא לפי שעה עד שיפדה לפיכך באדמה שאינו מתקיים אלא לשעה:

ושל ערלה בחרסית. טעמא מפני שהוא בחיוורא יותר מכאן כלו' שהוא מתקיים ביותר החיוורא והסימן של חרסית מבאדמה ושל קברות בסיד מפני שהוא מתקיים החיוורא שלו עוד יותר מכאן:

אם היו יחידות. כלו' שהאילנות של ערלה היו חשובין ביותר ויחידות הן תולה בהן אזני חבית של חרס לפי שהן מתקיימין יותר ולהחשובים צריך לעשות להם סימן יותר מתקיים מפני שהכל רצין אחריהם לאכול מהם:

למה לית אנן אמרין כל אחד ואחד לפי מה שהוא. כלומר דמדייק על הא דאמר טעמא שזה הוא לשעה וזה מתקיים החיוורא יותר מכאן וזה עוד יותר מכאן ולמה לא נאמר דהיינו טעמא דכולהו שכל א' וא' עושין לו סימן לפי מה שהוא זה באדמה מפני שעתיד ליהנות בו וכמו האדמה וזה בחרסית שאין לו הנאה ממנו כחרסית וזה בסיד מפני שהוא לבן כעצמות וכדפרישית במתני':

כהדא דתני. בתוספתא פ"ה שלכל א' וא' עושין סימן לפי מה שהוא דאילן של הקדש עושין לו סימן בסיקרא רמז לחוט הסיקרא של מזבח כדלקמן ושל בתי ע"ז מפחמין אותו בפחמין על שם ע"ז של עץ הנעשה פחמין ושל בית המנוגע נותנין עליו אפר מקלה על שם שנותצין אותו עד לאפר וכן להרוג למדוד ממקומו אל העיר הקרובה עושין סימן אחר שקוברין אותו בדם ולמקום עגלה ערופה להכיר לאחר זמן מקומה שלא יעבד בו ולא יזרע עושין סימן בחגורה של אבנים כלומר בגל אבנים וזהו סימן שאין המקום הזה ראוי לעבודה כמו האבנים:

וחש לומר. אאילן הקדש פריך שסוחרין אותו בסיקרא והא איכא למיחש שיאמרו אילן מנבל פירותיו הוא ולפי שהפירות נובלין ממנו עשו כך לסימן דהא לא כן תני בתוספתא דשבת פ"ז חילן וכו' ומטעינין אותו אבנים כי היכי דלכחוש חיליה ומבהתין אותו כלומר שמטעינין עליו לבהלו כדי דיהא עביד פירות ולא יהא משירן ומשני דלא דמי דתמן דלא יתיר פירוי כלומר שהרי שם עושין [כדי שלא] ינתר פירותיו שסוקרין אותו בסיקרא וגם מטעינין אותו באבנים שזה עיקר תיקונו והסקרא אינו אלא כדי שיראו ויבקשו עליו רחמים אבל הכא באילן של הקדש עושין כי היכי דיהא עביד בתחילה כלומר שלא יגעו בו ושלא ימנע מלעשות פירות ובסיקרא בלבד עושין כדי שיפרשו ממנו:

ולמה לית אנן אמרין חוט כחוט של סיקרא זכר למזבח. כלומר אמאי קתני סוקרין אותו בסיקרא דמשמע שסוקרין אותו כולו בסיקרא ולמה לא נימא דחוט של סיקרא בלבד סגי ובזה הוא זכר למזבח כהאו דתנינן תמן וכו' בפ"ג דמדות:

סוקרין עליו בסיקרא הקדש. כלומר לא שסוקרין את כולו אלא סוקרין תיבת הקדש עליו בסיקרא ולפי שהסיקרא מתקיים ביותר:

ר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד. ר' יוסי דפ"ג דדמאי גבי הנותן לפונדקית שאמר אין אנו אחראין לרמאין וזהו כרשב"ג דמתני' וגרסי' להא עד דבר שאינו מתוקן בדמאי שם בהלכה ה' ושם בארתי ע"ש:

מנין לציון. רמז לציון קברות מן התורה מנין וגרסי' להא לקמן בפ"ק דשקלים ולקמן בפ"ק דמ"ק ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':

ר' ברכיה. אמר דר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם ר' חוניא דבית חורן ור' יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה ור' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל הכתוב כדי שתהא הטומאה קוראה וכו' כלומר שתעשה סימן על הטומאה שתהא מרגיש בה ופורש ממנה:

ועברו עוברים בארץ. ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד לבא שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הכתוב להזהירו וללמד שיהיו עושין ציון וכתיב עצם מלמד שמציינין על העצמות כגון שיש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באוהל כדתנן בפ"ק דאהלות:

על השדרה או על הגלגולת. שמטמאין באוהל כשהן שלמים:

ובנה מכאן שמציינים על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ותתגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:

אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שעושין הציון במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש פעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמאו הטהרות אשר נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך:

לשם:

מכאן לציון. וכלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:

מצא אבן אחת מצוינת. בסיד על גבה אף על פי שאין מקיימין כן שאין עושין לכתחילה אבן לסימן:

המאהיל עליה טמא. כצ"ל וכך הוא בפ' עגלה ערופה ובפרק קמא דמועד קטן. לפי שאני אומר מתקמצין והתם גריס קמציץ והיינו הך. כלומר שהטומאה קמוצה וטומאה תחתיה ואף על גב דאין עושין ציון על מקום הטומאה היינו אם עושין אותו ע"פ השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שפוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות חיושינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה וציין עליה:

היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שהיא ביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:

היה חרוש ביניהן. שהיה מקום הנחרש בינתיים ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהן לפיכך תלינן דמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל שם ביניהן ולא היה ביניהן טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא ואית דגרסי היה חרס ביניהן שהוא לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין דלטומאה מציינין בסיד:

אין מציינין על הבשר. אם היה כזית בשר מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:

ולא נמצא מטמא את הטהרות למפרע. כשימצא שעדיין לא נתעכל:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות ע"ג בחנם:

יאות אמר רבן שמעון בן גמליאל. במתני' דאין מציינין על הרבעי אלא בשביעית שבהיתר הן באין לאכול שהוא הפקר אבל על דרבנן דסברי דגם בשאר שני שבוע מציינין עליו קשיא:

לא ביום הוא מציין לא בלילה הוא גונב. כלומר ומאי מהני הציון כלל בשאר שני השבוע וכי לא אפילו באותו היום שהוא מציין בלילה הן באין וגונבין ואוכלין שהרי אם חשודין הן על הגגיבה וגזל מאי איכפת להן שמציינין להודיע שהוא דבר האסור אם חשודין על כך חשודין על כך:

אמר לון ר' מנא מביום. כלומר דאין חוששין לגניבה בלילה אא"כ הגנבים עצמן עושין סימן מבעוד יום כדי שידעו לבוא באישון לילה ולגנוב וכהאי דדריש ר' תנינא על הפסוק חתר בחשך בתים וגו' על אנשי דור המבול שכך היו עושין ויומם חתמו היינו שמיום חתמו להם לסימן והיו רושמין בשמן אפלסמון על המקום שהיו יודעין שיש שם ממון כדי שמחמת הריח של אפלסמון היו מכירין לבוא בלילה אף שלא ראו אור וגונבין אבל כאן מכיון שאין להם סימן לבוא בחשך אפילה ולגנוב אין חוששין לכך:

כך דרשה ר' חנינא בצפורין. כפי אשר פירש המקרא על אנשי דור המבול ואיתעבד תלת מאה חתירן לבתים מחמת ששמעו ולמדו לעשות כן:

ויציין. על הצנועין דמתני' קאי ואמאי היו מניחין מעות להתחלל עליהן מוטב היה להם לציין עליו שלא יבאו ויאכלו ומשני אם כך היו עושין להיות מצוין היאך הן נקרא צנועין הלא כל עיקר שאנחנו קוראין אותן צנועין לפי שהן מדקדקין הרבה על עצמן שאפילו ימצא אחד שיעבור ויאכל ממנו לא יהא בא לידי מכשול איסור רבעי והן חוששין אף על אלו שאוכלין בשאר שני שבוע שלא בהיתר לפיכך מניחין את המעות להתחלל עליהן:

אתיא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב. ר' יוחנן מפרש להמתני' דמאן תנא צנועין רשב"ג הוא דמסיים ואזיל שכך היו עושין הצנועין ומדקתני כל הנלקט מזה דמשמע מה שכבר נלקט היום ואף על פי שאין עכשיו ברשותו אפ"ה בידם לחלל על המעות ואתיא הא כמאן דאמר לקמן דלעתותי ערב אומר הבעל הבית:

דתני. בתוספתא דפאה בפ"ב ושם הגי' הפוכה דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לדר' דוסא:

ר' דוסא אומר כל מה שילקטו וכו'. כלומר בשחרית צריך שיאמר הבעה"ב כל מה שיילקטו העניים היום בין העמרים יהיה הפקר דשמא ילקטו יותר מן הראוי כדתנן בפ"ו דפאה שני שבלין לקט ושלשה אינן לקט וכדי שלא יהיה גזל בידם אומר בשחרית כל שילקטו היום ואף יותר מן הדין הבקר או הרי הוא הפקר:

ר' יהודה אומר לעתותי ערב. הוא אומר כל מה שלקטו היום יהיה הפקר ואע"פ שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפ"ה יכול להפקירן וא"כ רשב"ג דהוא תנא דצנועין כהאי מ"ד דאמר לעתותי ערב:

וחכמים. פליגי על תרווייהו וס"ל דאין הפקר בשביל האנסין שהן באין לחטוף שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאין ולעשות תקנה להן שיגזלו:

ברם כמ"ד בשחרית. אומר כל מה שעתידין ללקוט יהיה הפקר לא אתיא הא דצנועין דאע"ג דאיכא למימר דהאי כל הנלקט דתני גבי צנועין. לאו דוקא הוא אלא כל מה שילקטו להבא הוא דקאמרי וא"כ שפיר אתיא כהאי מ"ד דס"ל בשחרית ובאומר כל שילקטו נמי מהני תינח גבי הפקר אבל הכא גבי חילול מעשר קשיא ויש אדם מחלל במחובר לקרקע כצ"ל ותיבת הבקר דכאן ט"ס הוא ואגב שטפא דלעיל הוא דגבי הפקר למה אינו יכול להפקיר במחובר לקרקע הלא גם כל קרקעות שלו יכול אדם להפקיר אבל בחילול מעשר תנינן בתוספתא פ"ה כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע והשתא לא מצית למיתני גבי צנועין כל מה שילקטו דא"כ מחובר לקרקע הוא ואין הפדיון חל על המחובר לקרקע:

א"ר ירמיה. מאי קשיא לך דלעולם אפי' כמ"ד בשחרית אתיא הא דצנועין ותני כל מה שילקטו ודפרכת מהאי דאין פודין במחובר לקרקע ולאו רשב"ג הוא דהא אמרינן דמאן תנא צנועין רשב"ג ורשב"ג פליג אדב"ש ואדב"ה וס"ל דהפדיון חל על המחובר לקרקע:

ועוד הוא אית ליה משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. כלומר דהא מהיכא נפקא להו למ"ד דאין פודין רבעי במחובר לקרקע לאו משום דילפי קדש קדש ממעשר שני מה להלן אין פודין אותו במחובר לקרקע אף רבעי כן והא רשב"ג ס"ל גבי מעשר גופיה דעיקר החילול תלוי בנתינת המעות כדאמר בפרק דלעיל בהלכה ו' דלעולם משיכתו של מע"ש פדיונו הוא וא"כ אימא לך דלרשב"ג אפי' מעשר גופיה נפדה הוא במחובר לקרקע דהא העיקר בנתינת המעות הדבר תלוי ומה לנו אם מחובר לקרקע הוא ואין יכול למשכו הלא הפדיון שלו הוא משיכתו:

אמר ר' יוסי והיינו וקם לו. בתמיה כלומר לדידך דקאמרת דלרשב"ג אף מעשר נפדה במחובר לקרקע וא"כ מעתה לדידיה הקדש נמי נפדה במחובר לקרקע בתמיה דהא רשב"ג מדמי מעשר להקדש לגמרי כדאמר לעיל וכי זה היינו וקם לו דכתיבא גביה. א"נ דקושית ר' יוסי קאי על המתני' דקתני כל הנלקט וכי זה היינו וקם לו וכלומר דהא לאו ברשותיה הוא שהרי כבר לקטו והיאך יכול הוא לפדותו הא רבעי ממעשר ילפינן דכתיב גביה קדש וכדון הקדש הן והשתא קשיא אילו ראה אחד ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום בתמיה הלא אינו ברשותו שיהא חל ההקדש עליו וה"נ ברבעי היאך חל הפדיון על דבר שאין ברשותו דמה שאינו יכול להקדישו אינו יכול לפדותו:

א"ר ירמיה עד דאת מקשי ליה בשחרית קשייתה להאי קושיא לעתותי ערב. כלומר ומה שייך לקושיא זו משום דבר שאין ברשותו למאי דבעינן לאוקמי מילתיה דצנועין דרשב"ג כמ"ד גבי לקט בשחרית דלדידיה לאו קושיא הוא דהרי אומר כל מה שילקטו ועדיין ברשותו הוא והאי קושיא דאקשית לה היה לך להקשות על ר' יוחנן לעיל למאי דבעי לאוקמי מילתיה דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב גבי לקט והא תני במתני' כל הנלקט וא"כ לאו ברשותו הוא:

א"ל. ר' יוסי לר' ירמיה דהא ליתא דלמאי דאמר ר' יוחנן דאתיא כמ"ד לעתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא כלומר דנהי דהאי קושיא מצינו להקשות דהא אינו ברשותו הוא מ"מ להא מצינן למידחי דאע"ג שאינו ברשותו עשו אותו כמי שהוא ברשותו לענין פדיון והשתא לא קשיא מידי ומאי דאוקי כהאי מ"ד לעתותי ערב אתא לאשמועינן דכמו להאי מ"ד לעתותי ערב לאו במחובר לקרקע הוא התם הכא נמי כן וא"כ נוכל לומר דכל עיקר מילתיה דר' יוחנן הא הוא דאתא לאשמועינן דקפדינן שלא יהא במחובר לקרקע אבל אי מוקית לה כמ"ד בשחרית וא"כ קשיא לן חדא דהא כל הנלקט קתני ומיבעי לך לדחוקי ולומר אימא כל המתלקט ועוד קשיא ההוא דמחובר לקרקע הלכך שפיר טפי כהאי אוקימתא דר' יוחנן דכמ"ד לעתותי ערב אתיא הא דרשב"ג במילתא דצנועין:

מתני' כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו'. תקנת ב"ד היתה שיעלו הענבים מהרבעי לירושלים כל שיש מהן במהלך יום לכל צד ירושלים וכדמפרש בגמרא משום שהיו עושין יין בטהרה לנסכים וע"י כך לא היו הענבים מצוין בירושלים והתקינו שיהא הרבעי מהן עולה לירושלים ולאכלן שם כדי לעטר שווקי ירושלים בהן ושאר כל האילן היה הרבעי שלהן נפדה אפי' סמוך לחומה והכי תני' בהדיא בתוספתא פ"ה:

ומשרבו הפירות. והיו מצוין בירושלים התקינו שיהא נפדה אפי' סמוך לחומה ותנאי היה הדבר וכו' שיחזור הדבר לכמות שהיה הכל לפי הזמן:

ר' יוסי אומר משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה. כלומר דעל התנאי הוא דפליג דודאי משחרב המקדש לכ"ע לא חששו שיהא מעטרין שווקי ירושלים בין שיהו הפירות מרובין או לא אלא דלמאי דקאמר הת"ק דהתנאי היה אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה על זה קאמר ר' יוסי דלא כך היה התנאי אלא דתנאי הזה כך הוא שהתנו שאימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה:

מתני' כרם רבעי בית שמאי אומרים וכו'. משנה זו שנויה לעיל בפ"ז דפאה בהלכה ו' ושם היא מפורשת:

גמ' בראשונה וכו'. טעמא דהתקינו בכרם דוקא הוא דמפרש כדפרישית במתני':

אף הן מחלקין וכו'. תוספתא הוא כלומר אף כשהיו מעלין את הענבים היו מחלקין אותן לקרובין ולשכינים ולמיודעים שלהן מ"מ אפי' דבר קל ומועט שנשאר היה מעטר את השוק:

הדא פליגא על נקיי. הא דקחשיב במתני' לוד מן המערב מהלך יום אחד מירושלים פליגא על מעשה של נקיי כך שמו כדמסיים וקאמר שהיה שמש במגדלא דצבעייא מקום הסמוך ללוד ובכל ע"ש אחר שהיה מתקן קנדילוי הנרות ומלה לעז הוא היה עולה לקנות שבות בבית המקדש וירד והדליק הנרות של בהכ"נ במקומו אם כן היה קרוב הרבה לירושלים ואית דאמרי סופר מלמד תינוקות היה והיה עולה לפשוט הסדר להתינוקות בבה"מ וירד ושבית במקומו וכך מוכיחין עובדי דלקמן דמייתי להו איידי דקאמר להא:

טרטירו. כך שמו דשם מקום מהלול היה עולה לעשות שבת בבה"מ וכשחזר אחר שבת לא היה אדם שהשכים לקוץ התאנים מקודם לו וכן בנות צפורי וכו' ובנות לוד כו' אלמא מקום סמוך לירושלים היה:

הוה קאים רדי. היה עומד וחורש ונפסקה הפרה מתוך עול המחרישה מלפניו והיתה רצה והוא רץ אחריה רצת והוא רץ אחריה עד שבזמן מועט נמצאה בבבל וכדאמר לקמן דרך מחילות היו ואגב מייתי לכל הני עובדי ושאלו אותו אימתי יצאת ממקומך וא"ל יום הזה ואמרו באיזה דרך באת ואמר בזה הראה אותו לנו וכשיצא להראות להם נעלם ממנו ולא הכיר באיזה הדרך:

מכלל דפליגא. הדר להא דלעיל דמיהת שמעינן דלוד היה סמוך לירושלים ומי נימא דפליגא הא על המתני' וקאמר דאפי' כן נימא דלא פליגא אלא דמחילות היו בתוך הארץ שהיו יכולין לבוא בשעה מועטת ונגנזו אותן המחילות הדא הוא דכתיב וגו':

אפי' כרם וכו'. אהא דקתני במתני' ומשרבו הפירות קאי דאפי' כרם שהוא סמוך לחומת ירושלים היה נפדה שם ולא חששו להעלותו לתוך העיר:

א"ר אחא זאת אומרת וכו' ואת אמר הכין. בתמיה ועל ר' יוסי דמתני' הוא מתמה על דקאמר דהתנאי הי' אימתי שיבנה בה"מ וכו' הרי זאת אומרת מהמקרא הזה דבנין בה"מ לעתיד יהיה קודם שיתפשט מלכות בית דוד בירושלים ואת אמרת שכשיבנה בה"מ יחזור הדבר לכמות שהיה לעטר שווקי ירושלים וכי מה איכפת. לעטר שווקי עד שלא תחזור להיות בשלוה וזה לא יהיה אלא עד שיכבוש מלך המשיח את האומות ותחזור מלכות בית דוד למקומה בירושלים:

דכתיב ודם ענב תשתה חמר. הפסוק הזה אינו מדבר כלל לא מימות המשיח ולא ממה שיהיה לעתיד אלא מטובות ישראל שהיה להם בארץ בזמן שהיו עושין רצונו של מקום ומכל מקום למדנו מהפסוק הזה דהטובות על ישראל אינן באין אלא במדרגה כדכתיב ודם ענב תשתה והוא יין וחמר ג"כ יין הוא אלא שהוא יין המשובח וכמו ששם נאמר דמתחילה יבוא להם יין הרבה ואח"כ יין יותר משובח כך יהיה לעתיד שמתחילה יבנה בה"מ ואחר כך יצמח ויעלה מלכות בית דוד ותהיה תשועה גמורה בב"י אמן:

גמ' תני ר' אומר וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל בפאה שם ובארתיה באר היטב עם כל השייך לענין הסוגיא ע"ש:

מתני' כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. של הפירות ובספר הדפוס כתוב הסלע וט"ס הוא:

על פי שלשה. שהן יודעין כמה שוה לפי שנטע רבעי אין דמיו ידועין שצריך לחשב ההוצאה ולפיכך הוא אומר כמה אדם רוצה לפדות כלומר ליקח לו בסלע על מנת להוציא היציאות של שכר השומרין והחמרין והפועלין מביתו וכפי שקוצבין את השער כך מניח הוא את המעות ואומר כל הנלקט מזה וכו':

ובשביעית. דליכא לא שומרים ולא פועלים פודה אותו בשויו:

ואם היה הכל מובקר. שהפקירו הבעלים נטע רבעי שלהן ובא אחד וזכה בו אין להזוכה אלא שכר לקיטה בלבד דבזה הוא דזכה אבל צריך הוא לנהוג בו דין רבעי שמעלה הפירות לירושלים או פודה אותו ומנכה שכר הלקיטה ומעלה את הדמים לירושלים:

הפודה נטע רבעי שלו. ופודה לעצמו מוסיף וכו' לפי שדינו כדין מעשר שני:

בין שניתן לו במתנה. כגון שנתנו לו כשהוא בוסר ולא הגיע לעונת המעשרות דאי לאחר שנגמר אינו נקנה במתנה דממון גבוה הוא כמעשר שני:

גמ' לפדות לו בסלע. מפרש הש"ס היינו שמשערין ליקח לו בסלע דלפדות לאו דוקא הוא דהכא מיירי בפדיון עם תוספת החומש והבעלים בעצמן הן שפודין אותו אלא דמשערין בליקח לו בסלע:

אין לו אלא שכר לקיטה. ומפרש דלשון לקיטה לאו דוקא הוא דנטע רבעי בפירות האילן הוא ולקיטה דיליה היינו עקיצה שעוקץ הפירות מן האילן:

מפיק תלתא איסתוננסין. מלשון איסתניס הוא שהן רגילין באכילת פירות ובקיאין בשומתן והיה ר' הושעיה מוציא שלשה מהן שישומו ופודה על פיהן וקמ"ל שצריך שלשה בקיאין כדפרישית במתני':

מתני' ערב י"ט של פסח וכו'. בנוסחת המשניות כתוב ערב י"ט הראשון של פסח אבל בסיפרי אינו כן דדריש מהמקרא כי תכלה לעשר רגל שכלו בו מעשרות הוי אומר זה פסח מכאן אמרו עי"ט של פסח האחרון של רביעית ושל שביעית היה ביעור כלומר שכל המעשרות של פירות שנת שלישית כלין בפסח של שנת הרביעית שעד שמגיע הפסח בודאי כבר היה מפריש לכל המעשרות של שנה שעברה וכן של שנה ששית הן כלין עד פסח של שביעית ולפי שהוידוי היה במנחה בי"ט האחרון כדאמר בגמרא לקמן בפרקין ואין וידוי אלא לאחר הביעור שהרי הוא אומר בערתי הקדש לפיכך היה הביעור מקודם לו לכל היותר מאוחר והוא בעי"ט האחרון ולמחרתו במנחה היו מתודין ולקמן מפרש טעמא למה לא היו עושין כך בי"ט הראשון:

נותנין תרומה ותרומת מעשר. אם נשאר אצלו נותנין לבעליה והוא הכהן:

ומעשר ראשון לבעליו. להלוי:

ומעשר עני לבעליו. לעניים:

ומעשר שני של ודאי אם נשאר אצלו או מעות פדייתו וכן אם נשאר אצלו נטע רבעי או מעות פדייתו שדינו כדין מעשר שני ונכלל בו וכן הבכורים שנשארו אצלו הרי הן מתבערין בכל מקום כלומר שמבער אותן מן העולם מכל וכל שמשליכן לים או שורפן:

ר"ש אומר הבכורים. אינן מתבערין מן העולם אלא נותנין אותן לכהנים כתרומה דתרומה קורהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמר מר אלו הן בכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ואין הלכה כר"ש:

התבשיל. אם נשאר תבשיל של מעשר שני ושל נטע רבעי ב"ש אומרים צריך לבער אותו וב"ה אומרים הרי הוא כמבוער שאינו בעין ואינו ניכר וזהו ביעורו וכן היין והתבלין הרי הן כמבוער כדקאמר בגמרא:

מתני' בש"א צריך לחללן על הכסף. כדמפרש טעמייהו בגמ' דכתיב וצרת הכסף בידך והאי הכסף מיותר הוא דהא כתיב ונתת בכסף ולא צריך למיכתב אלא וצרת בידך וגו' אלא למידרש דלפעמים וצרת הכסף בלבד בידך וכגון בזמן שאין בית המקדש ואינו יכול להעלות הפירות ולאכלן בירושלים וכן לא להעלות הכסף ולאכול בעדו שם לפי שהמעשר שני וכן נטע רבעי אינו נאכל אלא בפני הבית ואז וצרת הכסף בלבד שתחלל הפירות עליהן ויהיו בידך:

ובה"א אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. כלומר מה מועיל החילול בזמן הזה הלא בין שיהיו הפירות בעצמן בזמן הזה הדין הוא שירקבו כדתנינן לעיל בפ"ק ואם אין מקדש ירקבו ובין שיחללן על הכסף טעון הוא גניזה וא"כ למה לו לחלל בחנם:

גמ' כתי' מקצה שלש שנים וגו'. יכול פעם אחת בשבוע יכול אימתי שירצה בשני שבוע ת"ל מקצה שלש שנים וכו' וכל אלו ברייתות הן בספרי מקצתן בפ' ראה ומקצתן בפ' כי תבא:

או קורא אני ראש השנה יכול וכו'. כלומר יכול מכיון שהגיע ר"ה של שלישית יהיה הביעור:

אי בסוף שנה. יכול מכיון שכלתה שנת השלישית והגיע ר"ה של רביעית יהיה הביעור ת"ל כי תכלה וכו':

יכול אפי' בחנוכה. של שנת רביעית דמסתמא כלו המעשרות:

ונאמר להלן. בפרשת הקהל:

אימתי הוא מכלה. את כל המעשרות של שנה שעברה הוי אומר זה פסח של רביעית:

בשנה ההיא וכו'. אבל לא בשאר השנים של שני שבוע וכן דרשינן בשנה ההיא ממה שנשאר משנת השלישית את זקוק לבערו ואין אתה זקוק לבער הירק שיצא מר"ה של רביעית עד הפסח:

חברייא אמרי. דבשנה ההיא מיעוט על הווידוי באותה שנה כלומר בשנה ההיא אתה מבערו ואינו מתודה ברביעית אלא בחמישית:

אמר ר' הילא שאינו מעכב ודאי. כלומר וודויו ברביעית אלא בחמישית:

מה נפק מן ביניהון. בין חברייא לר' הילא עבר ונתודה ברביעית איכא בינייהו דלדעתיהון דחברייא פסול הוא הוידוי ברביעית ולר' הילא כשר הוא אלא שאינו מעכב ברביעית:

בשנה ההיא. השתא הדר לברייתא דספרי והגי' היתה לפניהם בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא אל הטהור כלומר שאת מוציא אף המעשר ראשון מן הלוי שאינו מחזיק עצמו בטהרה כל כך ואתה נותנו אל הכהן שהוא טהור שצריך להחזיק עצמו בטהרה מפני התרומה אבל שאר כל השנים אין אתה מוציא המעשר ראשון מן הלוי להכהן ור"א ס"ל דלעולם אין נותנין מעשר ראשון לכהן אלא ללוי כדלקמן והלכך קאמר כיני מתניתא כן צריך לשנות בהברייתא בשנה ההיא את מוציא ממקום הטומאה וכו' וכך היא הגי' בברייתא דספרי בספרים שלפנינו וכלומר דדריש מדכתיב תוציא את כל מעשר מלמד שאם היה במקום טומאה ואפשר שיטמא המעשר צריך אתה להוציאו אל מקום הטהרה ובשנה ההיא מיעוט הוא לשאר השנים שאין אתה זקוק להוציאו אל מקום טהרה אבל לא דרשינן שיוציאו בשנה ההיא מהלוי לכהן והיינו דקאמר אתייא דר"א כמ"ד אין מוציאין מעשר מהלוי לכהונה פלוגתא הוא לקמן ומביא הש"ס להפלוגתא בכמה מקומות בפ"י דיבמות ובפ"ז דסוטה:

ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה לפי שעזרא קנס את הלוים בשביל שלא עלו עמו ונתן המעשר ראשון לכהנים ובימי ריב"ל בקשו להמנות ולבטל אותה התקנה אלא ליתן ללוים כמו שכתוב בתורה ואמרו מי יכנס לבה"מ ריב"ל שהוא לוי ומסייע ללוים ונכנס ריב"ל ועשה בהפך שסייע לכהניס ואמר בכ"ד מקומות מצינו שהכהנים נקראו לוים וזה א' מהן והכהני הלוים בני צדוק וא"כ כשנותנין המעשר ראשון לכהן יוצא הוא למ"ש בתורה:

הווין יתיבון אמרין והיה קשה להם על הא דאמר ר"א אין מוציאין מעשר לכהונה והא כתיב בנחמיה י' אחר שדיבר בענין תרומות ומעשרות אמר והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים אלמא אחר שקנס עזרא את הלוים יש להכהן חלק עמהם במעשר ראשון ומשני דליתן לו תרומת מעשר ממעשר הלוים הוא דקאמר ולא לכל המעשר והדרי ומקשי ומי מצית אמרת הכי והכתיב אח"כ באותו הכתוב והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלהינו אל הלשכות וא"כ הלא כבר נאמר לתרומת מעשר בפ"ע:

לבני לוי. כתוב הוא אחר שאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך ונחלתך וגו' ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו' לבני לוי מיבעי ליה ומה ת"ל ולבני לוי משמע שמוסיף על ענין הראשון שנתן ה' כ"ד מתנות כהונה לאהרן ולבני לוי וגו' אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה וה"ק ומה שנתתי לבני לוי יש לך ג"כ חלק עמהם:

וחרנה אמר. דלא צריכין לדרש הזה דאפי' אי לית הוה כתוב אלא לבני לוי שפיר ג"כ שמעינן דנותנין מעשר לכהונה דהרי אלו מי שאמר פלוני בני יטול מקמת פלן כך וכך מנכסי שהוא כך וכך ושאר נכסים שלי ירשו בני דילמא לא נסיב עמהון בתמיה וכי בשביל שנתן לו איזה דבר בפני עצמו לא יירש חלקו עם אחיו בשאר כל הנכסים וכך הוא הדבר הזה וכי בשביל שנתן ה' מתנות כהונה לאהרן דבר מיוחד בפני עצמו לא יטול חלקו מן המעשר הלוים הלא גם הוא לוי כמוהם:

ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו'. פסוק הוא בד"ה גבי יחזקיהו שצוה לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' מכאן שנותנין מנות אלו להיגיעים בתורת ה' ומחזיקין אותה:

ר' הונא. שהיה כהן וכן ר' אחא לא נטלו המעשר של הלוים. א"נ לא רצו ליהנות ממנת הלוים אע"פ שהיו יגיעים בתורה ור' חייא בר בא הורה והחמיר על עצמו שלא ליטול ומחמת שהפצירו בו הלך מא"י לח"ל ששם אינו נוהג מעשרות וכדי שלא יטול המעשר:

שאל ב"נ לר' שמואל בר נחמן. אדם א' שאל לר' שמואל שהיה כהן אם יטול מעשר שנותנין לו והלך ר' שמואל ושאל לר' יונתן והשיב לו טול לפי מה שנפל לשבטך נפל גם לך:

כד תהיוויין חכרן ארעא. כשאתם רוצים לקבל שדה בחכירות לא תהיו חוכרין אלא מן הזרים שאם תחכירו מהכהנים הלויים אפשר שלא תתנו חלקם בשלימות ונמצא נהנים אתם ממנת הכהנים והלוים. תרגום זר חילוני:

ואע"ג דאת אמר וכו'. אלעיל הוא דמהדר דאף למ"ד שאין נותנין מעשר לכהונה מודה הוא שאין מוציאין מעשר שלו מידו ללוים מ"ט דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל וגו' מאת בני ישראל אתה מוציא ואין אתה מוציא ממכירי כהונה ולוייה כלו' ממה שהוא מסור בידם וכמכור להם:

ואתייא כהאי דאמר ר"א וכו'. דמדייק ג"כ מאת בני ישראל בדוקא ואין אתה מוציא מן הגוי שיש לו שדה בא"י:

איתפלגון וכו'. השתא מייתי להאי פלוגתא דתנאי בהא דלעיל:

והא כתיב. גבי מעשר ואכלתם אותו בכל מקום ואם אתה נותנו לכהן היאך מתקיים בכל מקום דמשמע אפי' במקום הקברות וא"כ בא ואוכלו עמו בקבר בתמיה וא"ל דבכל מקום לא אתי לרבות למקום הקבר אלא לרבות לעזרה דאף דאינו כקדשי הקדשים מ"מ אם רצה לאוכלו בעזרה אוכל דסד"א דאין בעזרה אלא אכילת קדשי קדשים בלבד קמ"ל:

א"ל והכתיב שם אתם וביתכם. ואם לרבות עזרה ואשה נכנסת לעזרה בתמיה:

הוה יליף מיסב. היה רגיל ליטול מעשר מגינה אחת:

א"ל פתח ההן וסתום ההן. אותו שהוא למקום טהרה תניח פתוח ואותו שהוא למקום טומאה תסתום דכהן אתה ואין אתה וכו' ואם יבוא בעל הגינה לשם תאמר לו בא בדרך הזה שהוא ממקום טהרה והשיב לו הן שכך ינהוג ור"ע לא רצה לומר בפניו שעל גוף המעשה שנוטל המעשר איננו מסכים עמו ולא אמר לו אלא בדרך רמז וכי היאך אתה נוטל מכאן שהוא פתוח למקום טומאה אבל לאחר שהלך ר"ע שלח תלמידיה לר"א בן עזריה וצוה לאמור לו אתם כתיב וכקושית ר' יהושע בן חנניה דלעיל וכששמע ר"א בן עזריה לזה אמר מרצעה דעקיבא בן יוסף בא לכאן כלומר הרצועה שלו שגם הוא בא עלי בתחבולת קושיא זו ומעתה אני חוזר בי ובאותה שעה החזיר כל המעשרות שנטל עד הנה ונתן אותם ללוים:

כשורותא בעיי מוליי סב דקיסא מיניה וביה. משל הוא כשהכשורה זו שנותנין לבנין חסירה איזה דבר והיא צריכה שימלאו אותה וכדי שלא תשהא ותשכח לתקנה טול קיסם אחד מיניה וביה גופיה למלאות אותה. וכן כל גחלת שאינה בוערת בשעתה וכלומר כשמתחלת להיות בוערת ואין נופחין אותה עד שתתלהב ותבעיר אינה בוערת שהולכת וכבת וכך הדבר הזה שבשעה שחזר בו ר"א בן עזריה מיד באותה שעה החזיר את הכל כדי שלא ישכח ויתיאש אח"כ מלהחזירה ותמצא עוד דוגמתו בפ"ב דביצה בסוף ה"ה גבי מעשה דבבא בן ביטיי:

הכל מודים. בין ב"ש וב"ה בפת ושמן של מע"ש ונטע רבעי שצריך לבערו לפי שהשמן נראה בעין יותר מן היין וביין ובתבלין שאין ממשות ניכר בהן הכל מודים שהוא כמבוער ולא נחלקו אלא בתבשיל שב"ש וכו' וב"ה אומרי' א"צ לבער לפי שהוא כמבוער:

גמ' מ"ט דב"ש וצרת הכסף וכו'. כדפרישית במתני' דמיתורא דהאי הכסף קא דרשי:

מ"ט דב"ה וכו'. כדפרישית:

מהרו והתקינו פירותיכם וכו'. לפי שבראשונה היו סבורין דאף הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות חייבין הן בביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורין הן מן הביעור וכן הלכה:

מתני' מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו. והגיע זמן הביעור ולא הופרש מהן המעשרות:

צריך לקרות שם. להמעשרות ומזכה להן אגב קרקע כהאי עובדא דלקמיה כדי שיכול להתודות למחר:

עישור שאני עתיד למוד. זהו מעשר ראשון שעתיד אני להפרישו יהא זה נתון ליהושע בן חנניה שהיה לוי וכו' ואלו כולן היו עמו בספינה:

ומקומו מושכר לו. שיהא מקום המעשר מושכר לו בזה שהיה מקבל ממנו שכר לקנות הקרקע כדמסיים ונתקבלו זה מזה שכר וע"י כך נקנה לו המעשר כדין מטלטלין אגב קרקע ולהקנות להם בסודר בתורת חליפין לא היה יכול לפי שהחליפין כמכירה הוא ואין המעשרות במכירה דנתינה כתיב בהו ולא מכירה אבל אגב קרקע אינה אלא נתינה שיש בה חיזוק שלא יכול לחזור ולא נראית כמכירה. ותרומה גדולה לא היה לקרות שם שכבר הפריש אותה לפי שאי אפשר לגורן שתעקר אא"כ נפרש ממנו תרומה גדולה:

עשור אחר שאני עתיד למוד. זהו מעשר עני יהיה נתון לעקיבה לפי שר"ע היה גבאי של עניים כדקאמר בגמרא:

א"ר יהושע עשור שאני עתיד למוד. מן המעשר הזה שנתן לי ר"ג וצריך אני להפריש ממנו תרומת מעשר א' מעשרה יהיה נתון לאלעזר בן עזריה שהוא כהן:

ונתקבלו זה מזה שכר. ר"ג קיבל שכר מקום המעשרות מר' יהושע ומר"ע ור' יהושע קיבל שכר המקום מעשר מן המעשר מר"א בן עזריה וע"י כך נקנה המעשר לכל אחד ואחד כדאמרן:

ולא טבל היא. בתמי' כלומר והרי אף כשהן פירות הולכין הן לאיבוד בזמן הזה משום שהן טבולין למעשר וכשיחלל אותן ג"כ טעונין גניזה וא"כ מה מועיל החילול:

זאת אומרת שהטבל קרוי קדש. כלומר אף בעודן טבל למעשר שני טעונין גניזה וכן חילול הכסף כשיחללן א"כ הטבל שלו בכלל קדש דכתיב גביה הוא:

מעשה ברבן גמליאל וכו'. גרסינן להא לקמן בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב ומייתי לה הכא אמתני' בראשונה היו שולחין וכו' וכדאשכחן בהא דר"ג דשלח להן דמטא זמן ביעורא וכו':

ממעטני זיתא. מקום קיבוץ הזיתים ולפי שבגליל היו זיתים מרובין:

לאחנא גלותא דבבל וכו'. להם היו צריכין להודיע עיבור השנה לפי שהיו רחוקים ושידעו קודם הפסח מפני החמץ:

דאימרייא דקיקין וכו'. וחסר כאן וזימנא דאביבא לא מטא וכך כתוב בסנהדרין לפי שאלו שנים הראשונים עושין להן סעד לשנה לאחד משלשה דברים שמעברין עליהן:

גמ' הדא אמרה שאין נותנין מעשר לכהונה. מי נימא דש"מ מהאי עובדא דאין נותנין מעשר ראשון לכהן מדלא נתן ר"ג המעשר לר"א בן עזריה ופלוגתא היא לעיל בהלכה ה' אם נותנין מעשר ראשון לכהן או לא וקאמר הש"ס דשנייא היא כאן שהיה ר' יהושע בן חנניא תמן שהוא לוי ואפשר שאם לא היה שם היה נותן אף המעשר ראשון לרבי אלעזר בן עזריה:

הדא אמרה שהיה ר"ג צריך לזכות. להן המקום כדי שיקנו המעשרות וקשיא ולמה היה צריך לזה וכי באומר שיתן להם המעשר לא סגי וקאמר ר' יהושע אמורא דהכא מיירי בפירות שהיו מחוברין לקרקע וא"כ לא סגי עד שיזכה להן כדי לקנות. דמה אילו קופתו של ר"ג וכו' וכלומר דאפי' היו נתונין בביתו של ר' יהושע ובקופתו של ר"ג והיה אומר ר"ג יזכה להמעשר שבתוכה שמא עשה כלום ודאי לא שהרי הוא בכלי של ר"ג וכברשותו הוא עד שיסיים לו המקום ויזכה להמקום לקנות המעשר ע"י כך:

ר' רדיפה אמר איתפלגון וכו' כל זה עד סוף הלכה גרסינן. לה לעיל בפ"ד דפאה בה"ו ושם תמצא מבואר הכל עם השייך להאי ענינא:

מתני' במנחה בי"ט היו מתוודין. בנסחת המשניות בי"ט האחרון וכצ"ל לגרוס כאן ובמתני' דלעיל בהלכה ו' גרסינן בעי"ט האחרון של פסח וכו' היה ביעור והכי מוכח בגמרא דפריך ויתודה בי"ט הראשון של פסח וכלומר יהיה הביעור בעי"ט הראשון ויתודה למחרתו בי"ט הראשון מפני שהוידוי סמוך לביעור הוא שמיד כשמבער חל עליו מצות הוידוי זה מעשר שני ונטע רבעי. דכתיב בהו קדש:

זה מעשר לוי. מעשר הראשון:

וגם נתתיו. מדלא כתיב נתתיו ללוי וכתוב וגם נתתיו לרבות תרומה גדולה ותרומת מעשר שנתנו להכהן והן מתנה אחרת שקדמו:

אע"פ שאין מעכבין. לקט שכחה ופאה את הוידוי דעיקר הוידוי על המעשרות נאמר מ"מ כוללן בהוידוי:

מן הבית זו חלה. שהיא מן העיסה שבתוך הבית:

הא אם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתודות. שאין זה ככל מצותך שהרי אסור להקדים כדתנן בפ"ג דתרומות:

לא עברתי ממצותיך. זהו לרבות שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכו' דכל אלו אם עושה כך עובר על מצוה הוא:

ולא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. לפי שצריך ברכה על הפרשת תרומות ומעשרות:

לא אכלתי באוני ממנו. שמעשר שני אסור לאונן ועיקר הוידוי במע"ש ואפי' לא הי' לו אלא מעשר שני בלבד מתודה הוא:

אינו יכול להתודות. דזה עובר על מצוה נקרא אם אכלו באנינה או שהפרישו בטומאה:

ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי וכו' ולא נתתיו לאוננים אחרים. מריבוי דממנו דריש לאוננים אחרים משום דממנו דכתיב גבי אנינה דרשינן ממנו הוא דאסור לאונן אבל תרומה מותרת לאונן וכן ממנו דגבי טומאה דרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא וממנו דכתיב הכא דריש שלא לקח ארון ותכריכין למת וזה מלא נתתיו למת נפקא וממנו לומר דגם לא נתן ממנו לאוננים אחרים:

עשיתי ככל אשר צויתני. מדהדר כתיב ככל אשר צויתני דריש שמחתי ושימחתי לאחרים בו:

מתני' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וכו'. לפירושא דקרא קא דריש ולא שיאמר זה המתודה לפי שאינו קורא אלא הפרשה שבתורה כלשונה:

מכאן אמרו. מדכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו והלכך ישראלים וכן אפי' ממזרים מתודים שיש להם ירושה וחלק בארץ אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאע"פ שקנו קרקע מ"מ אין להם ענין חלק בארץ:

ר' יוסי אומר יש להן ערי מגרש. וזהו חלקם בארץ והלכה כרבי יוסי:

מתני' יוחנן כ"ג. זהו יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק ולא יוחנן כ"ג שלבסוף נעשה צדוקי שזה אחר היה בדורות מלכי בית חשמונאי:

העביר הודיית המעשר. לפי שאחר קנס עזרא ללוים שלא ליתן להם מעשר אינו יכול לומר נתתיו ללוי וביטל וידוי מעשר:

ביטל את המעוררין. שהיו אומרים בכל יום על הדוכן עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום וביטלן:

ואת הנוקפין. המכין שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול וזה נראה כבעל מום וביטל לזה והתקין להן טבעות בקרקע העזרה:

ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד שהיו חרשי נחושת וברזל מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שמותרת במועד ועמד הוא וביטלה משום דאוושא מילתא טובא ואיכא זלזול מועד:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר או לא כדאמר בגמרא מהן היו מפרישין מעשרות ומהן לא היו מפרישין ועמד הוא ואמר לבני דורו שכשם שתרומה גדולה בעון מיתה כך תרומת מעשר וטבלו בעון מיתה ותיקן שיוציאו מכל הלקוח מע"ה שהוא ספק לתרומת מעשר ומע"ש בלבד אבל המעשר ראשון עצמו וכן מעשר עני אינן מחויבין להוציאן שיכולין לומר להלוי ולעני הבא ראיה שלא נתקן וטו לומתקנה זו ואילך הלוקח פירות א"צ לשאול אם הן מתוקנים או לא אלא מפריש מיד התרומת מעשר לכהן ומפריש מע"ש ואוכלו בירושלים וכן לא היה אדם צריך לשאול לחבירו החבר שלקח מע"ה אם הפרשת מהדמאי לפי שהכל היו יודעין מה שצריך להפריש:

גמ' ויתודה בי"ט הראשון. כלומר למה לא תיקנו שיהא הוידוי בי"ט הראשון ואי משום שעדיין לא ביער עד עי"ט האחרון היא גופה קשיא דיבער בעי"ט הראשון ויתודה למחרתו במנחה ומפני שהוידוי צריך שיהא סמוך אחר הביעור כדפרישית במתני' ובעי"ט א"א להתודות משום שהוא טרוד בביעור והלכך פריך ויתודה בי"ט הראשון והיינו אחר הביעור וכדאמרן ומשני כדי שיהא לו מה לאכול ברגל ואם יבער קודם הרגל וכגון מעשר שני ונטע רבעי שהן מתבערין מן העולם לא יהי' לו לאכול מהן ברגל:

ויתודה בשחרית. של י"ט האחרון ואמאי ישהא הוידוי עד המנחה ומשני עד כאן מצוה הוא לאכול כלומר שהרי ודאי כשמבער בעי"ט מניח לו לאכול על מחרתו דעל מזון יום אחד יכול להניח ולא יתקלקל ואם יתודה בשחרית שוב אינו יכול לאכול מהן ביום דהיאך יאכל והוא אמר בוידוי בערתי ולפי שעדיין מצוה לו לאכול מהן בי"ט לפיכך מאחרין הוידוי עד זמן המנחה ואחר האכילה:

תני. בחדא ברייתא דקחשיב גם להבכורים בוידוי הביעור ומפרש הש"ס דמאן תנא בכורים רבנן דר"ש ומאן דלא תני בכורים ר"ש הוא דתנינן לקמן בפ"ב דבכורים דפליגי ר"ש ורבנן בהא ומתני' כר"ש דס"ל דהבכורים פטורין מן הביעור:

מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה. דללוי כתיב וס"ל להאי מ"ד דללוי דוקא:

זאת אומרת. אמתני' קאי מדדריש ככל מצותך שאם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות וא"כ ש"מ שאם נשרף טבלו אינו יכול להתודות שהרי זה לא הפריש כלל להמעשרות ולא קיים מצות הפרשתן וקמ"ל שאע"פ שזה אנוס הוא בענין המעשרות ושאר המתנות נתן כגון לקט שכחה ופאה מ"מ אינו יכול להתודות שהרי אינו יכול לומר נתתיו ללוי וכו':

אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות. את הוידוי שאם עבר על א' מכל מצות שבתורה אינו יכול לומר עשיתי ככל מצותיך וגו' ואית תנא תני דדוקא כל מצות האמורות בפרשה זו מעכבות ולא שאר כל המצות:

ר' אחא בעא קומי ר"ז. למ"ד כל המצות שבתורה מעכבות אי נימא דאפי' הקדים תפלה של ראש לשל יד דלא כתיבא בהדיא בתורה שצריך להקדים לתפלה של יד אלא מדרשא דקרא אתייא דכתיב ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים ואם זה נמי בכלל מצות האמורות בתורה מיקרי וא"ל אוף אנא סבר כן דלהאי מ"ד אף זה מעכב:

צריך לומר חלה על כל. לקמן בסוף פ"ק דחלה גרסינן להא והתם היא דשייכא והכא אגב גררה הוא דנסבה דתנינן שם האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת ועלה קאמר התם דצריך שיאמר חלה זו על כל העיסה תרומה זו על הכל משום דמן התורה אפי' חטה אחת פוטרת את כל הכרי אבל לא שיאמר כל העיסה תהא חלה וכל הגורן תרומה:

מראשית עריסותיכם ולא כל ראשית. וכן בתרומה דרשינן הכי דכתיב ראשית דגנך שיהיו השירים ניכרין:

מנין שהוא עובר בעשה. אסיכה של מעשר שני חוץ לחומה קאי וגרסי' להא עד סוף הלכה לעיל בפ"ב בהלכה א' ושם פרשתי:

גמ' שכל השקפה שבתורה ארורה. לא כתיבא אלא לרעה אבל זו בלשון ברכה שזכות המצות מהפך מרעה לטובה:

ולא עוד אלא שכתוב בה היום הזה תלאי יומא. כלומר מדסמיך להאי קרא בתורה היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' דריש לה דכשתקיים המצות אני נותן לך ברכה זו שהוזכרה היום הזה ובכל יום ויום תנאי יומא מה שאתה צריך דבר יום ביומו:

פתח בה פיתחא. כשהיה דורש התחיל בכתוב הזה אבא בגבורות ה' אלהים וכלומר אבוא להודות על גבורותיו שמראה לנו ומהפך מדת הרעה לטובה עלינו כדלעיל ואיידי דאיירי בהא מייתי להא דלקמן דדריש כה"ג לקרא דאלה שני בני היצהר העומדים וגו':

אלו שהן באים בטרוניא לפני הקב"ה. כביכול בעלילה הן מבקשין וזהו העומדים על אדון כל הארץ ואידך אמר בכח מצות ומע"ט שלהן הן באין לפניו וזהו העומדים וגו':

רב הוה ליה כיתן ולקה. נלקה הפשתן שנכנסי התולעת בתוכו ושאל לר' חייא רבה מהו מיכוס צפור ומגבלא אדמיה בזרע כיתן. אם ישחוט צפור אחד ולגבל דמו בתוך זרע כיתן שזהו סגולה להבריח את התולעת ממנו שהוא בורח מדם העוף והיאך יעשה הלא צריך הוא לדם וחייב הוא לכסות:

א"ל נבילה. כלומר תעשהו נבילה בנחירה ובעקירה ותהי' פטור מלכסות:

ולמה לא א"ל טריפה. הי' לו לומר צא וטרוף אותו ויהיה ג"כ פטור מכיסוי ומשני בגין דר"מ דס"ל בפ' כיסוי הדם השוחט את הטריפה חייב לכסות לפיכך א"ל תעשהו נבילה דלכ"ע פטור כדתנינן שם:

לא כן א"ר טבי וכו' ונתנו עיניהם בזכות ר"ח הגדול ובניו. והיאך נלקה פשתן של רב בימיו ולא היה מגין זכותו על רב שהי' בן אחיו ובן אחותו:

ורב. והיכי מתרצין להא דרב וקאמר כהדא דדרשי להאי קרא שמעו אלי אבירי לב וכו' דחד אמר הרחוקין מן הצדקה היינו שאלו באין בזרוע בכח מצות ומע"ט שלהן ואינם צריכים להתפרנס בצדקה ככל באי העולם וחד דריש שכל באי העולם ניזונין בזכותן והן אינן נהנין מהן כלום והיינו הרחוקין מצדקה שלהן שעל כל העולם כולו מגינין ולא על עצמן וכן נמי בהאי עובדא דר"ח ובניו היו מגינין על כל העולם ולא על עצמן ועל משפחתם:

דמצלי על חורנין ומתעני. כשהיה מתפלל על אחרים היה נענה מיד ועל עצמו לא היה נענה:

תני למחלוקת ניתנו. גרסי' להא בסוף פ"ב דמכות ונשתבשה שם הגי' וכן כאן במקצת והגי' הנכונה כתבתי אבל לא העתיקו כולה כראוי וה"ג תני למחלוקת ניתנו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לביתדירה ניתנו ואתייא דר' יודה כר' יוסי ודר"מ כדעתיה דתנינן מעלין היו שכר ללוים דברי ר' יהודה ר"מ אומר לא היו מעלין להן שכר ר' יהודה סבר דערי מקלט ניתנו להלוים לחלקם ולאחוזתם וזהו כר' יוסי דהכא דאמר יש להן ערי מגרש ויכולין לומר אשר נתתה לנו וה"נ מה"ט ס"ל לר' יהודה במכות שם דמעלין היו הרוצחים שכר ללוים לפי שהן ממש שלהן ור"מ ס"ל לבית דירה בלבד ניתנה להם ולא שיהא נחלתם ואחוזתם והלכך קאמר התם לא היו מעלין להן שכר ומה"ט נמי ס"ל במתני' דלא היו יכולין להתודות שאין להם חלק בארץ וזהו אתיא דר' יודה כר' יוסי ודר"מ כדעתיה וכמו שכתבתי הגי' כצ"ל:

גמ' מתניתא. דקאמר יוחנן כ"ג העביר הודיית מעשר הוא משנחשדו להיות נותנין מעשר ראשון לכהנים ורחמנא אמר ללוים ולפיכך ביטל וידוי מעשר כדפרישית במתני':

הדא. דר"ל מסייע לר' יוחנן דלקמן בחדא בהא דקאמר דכל התקנות דמשנתינו לשבח הן ולאפוקי מדריב"ל לקמן דקאמר זו לגנאי ופליגא עליה בחדא כדמפרש ואזיל:

דתנינן. בפ"ט דיבמות בהלכה ה' וכן בת כהן ללוי וכו' ומקשינן שם הניחא דבתרומה לא תאכל דנעשית זרה אלא במעשר ממ"נ תאכל ומשני ר' יוחנן דאתיא כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה אלא ללוי:

הוי הוא אומר וכו'. מכלל דר' יוחנן גופיה לא ס"ל הכי מדקאמר כמ"ד וכו' אלא דס"ל דנותנין מעשר לכהונה וכהך תנא דלעיל בה"ה:

מסייע ליה. דהוא אמר ג"כ שכל התקנות לשבת הן וכו' כדלעיל במתני':

ויתודה. ומה בכך:

כעס הוא לפני המקום. שיאמר עשיתי ככל אשר צויתני והוא לא הפריש ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו:

מעתה וכו'. כלומר הא ר' יוחנן קאמר לפי שמהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין וא"כ מעתה מי שהוא מפריש יהא מתודה וכו' ומשני כהדא דתני עד השקיפה וכו' כדי שלא יתבייש אם לא הפריש כראוי ולפיכך נמי אם היו מתקנין שזה שהפריש יתודה וזה לא יתודה כלל יתבייש זה שאינו מפריש וחששו לכך וביטלו לוידוי מעשר לגמרי:

את המעוררין וכו'. כדפרישית במתני' אלא כביכול עושה עצמו כאלו יש שינה לפניו:

ובהמרותם. איוב אמר על חביריו בהקנטתם תלין עיני עושה אני לבי ומחשבתי ללין בהם:

נבילות. לאו דוקא דהא שחיט להו אלא טריפות דשמא ניקב קרום של מוח:

רחבות מלמטן וכו'. כמדת הצוואר להכניס צוארי הבהמה לתוכן ואז צוארי הבהמה שהוא רחב מלמעלה הוא למטה ואת שהוא צר מלמטה הוא למעלה כמדת הטבעות:

עד ימיו וכו'. ומפרש עד תחלת ימיו לפי שמיד כשעמד ביטל וכל ימיו לא היה פטיש מכה וזה כמ"ד שכל התקנות הן לשבח ולקמן פליג עלה:

שהעמיד זוגות. ממונים על כך להשגיח בדבר כך פירשתי בפ' בתרא דסוטה והנכון לפרש שהעמיד זוגות שבימיו ועל ידו עמדו הזוגות כדתנינן בפ"ק דאבות דחשיב דורות הקבלה שמעון הצדיק וכו' אנטיגנוס איש סוכו אחריו ואח"כ קחשיב זוגות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קיבלו ממנו וכו' ולפי שיוחנן כ"ג שימש בכהונה גדולה אחר שמעון הצדיק וא"כ היה בימי אנטיגנוס והוא העמיד הזוגות שהתחילו להיות אח"כ לראשי הדור ועל ידו ועל ידיהם נתפשטה התקנה בענין מה שצריך להפריש בדמאי ולא היה אדם צריך לשאול על הדמאי כדפרישית במתני':

מילתי' דריב"ל אמרה וכו'. כדמפרש לקמן ופליג אהא דלעיל דאמרו שכל התקנות היו לשבח:

בראשונה היה מעשר וכו'. וזה לאחר שתיקן עזרא לשכות בית האוצר לתת שם המעשרות והיו נותנים מהן לכהנים וללוים ולעניים כדכתיב בנחמיה והיה הכהן בן אהרן עם הלוים וגו' אל הלשכות לבית האוצר כי אל הלשכות יביאו בני ישראל וגו' וכן הוא אומר במלאכי הביאו וגו' אל בית האוצר ומלאכי זה עזרא וריב"ל לטעמיה דס"ל דנותנין המעשר אף לכהנים כדקאמר לעיל בה"ה עאל וסייע לכהני וכו'. וכן אף לעניי ישראל דקיי"ל מעשר ראשון מותר לזרים וקאמר דכך היו נוהגין בראשונה שהיה המעשר נתחלק לג' חלקים שליש היה נותן למכירי כהונה ולויה שלו ושליש לבית האוצר כדמפרש לקמן מה היו עושין בו ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים כדקאמר לעיל שכך מצינו בחזקיהו שאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' ודריש מכאן שאף לת"ח נותנין מן המעשר:

מאן דהוה סליק למידן בירושלים. שהיה לו איזה תביעה על חבירו ועלה לירושלים להזמינו לפני ב"ד הגדול לדון:

עד תלת איגרן. הן שלש פיתקות דאזמנתא ששולחין אחר המסרב לבא ואלו הג' פתקות היה משלם התובע השכר משלו ומכאן ואילך אם היה עוד הבע"ד מסרב מלבוא היו משלחין ההוצאות משל האוצר. ובפרק בתרא דסוטה פירשתי לזה בענין אחר מפני שהיה קשה לי לפרש כן דהא בהדיא אמרו בפרק הכותב וכן בפ"ז דשבועות גבי ההוא דאלכסא אנן משלחין תלת איגרין אין אתא הא טבאות ואילא אנן מחליטין נכסייא וא"כ משמע דלא משלחין אלא תלת איגרין ותו לא ומאי האי דקאמר מכאן ואילך וכו' ומ"מ הפי' הזה הוא עיקר די"ל דאף דאין משלחין אחריו יותר אעפ"כ ההוצאות שצריכין על החלטת נכסייא כגון הכתיבה וכיוצא בזה על זה קאמר מכאן ואילך משל אוצר דהפקר ב"ד הפקר ועוד כשהמסרב הוכרח אח"כ לשלם ההוצאות שגרם בסירובו היו מחזירין להאוצר:

משבא אלעזר בן פחורה וכו'. והיו בעלי אגרופין ובעלי זרוע והיה סיפוק ביד יוחנן כ"ג וסייעתו למחות בידן ולא מיחו וא"כ זה לגנאי וכן מה שהעביר הודיית המעשר זו לגנאי וכדאמרן דריב"ל ס"ל דאפילו מה שעשו והפרישו המעשר ראשון ונתנו להכהנים כדין עשו וא"כ למה ביטל להודיית המעשר:

את המעוררין וכו'. אלו שהן לשבח ועד ימיו וכו' כדלעיל:

לא מסתברא עד סוף ימיו. כלומר וכי לא מסתברא לומר דזה ג"כ שלא לשבח מדקאמר עד ימיו וכו' ולא קאמר ובימיו לא היה הפטיש מכה בירושלים כדקאמר גבי תקנת דמאי משמע דכל ימיו היה ג"כ הפטיש מכה אלא שבסוף ימיו הוא שתיקן את זה:

דמאי. מה זה הלשון דמאי ומפרש ר"י וכו' דמאי הוא דמי דמי תיקן ודמי לא תיקן וכך הוא בסוטה שם וכלומר דספק הוא אם תיקן אותו המוכר או אם לא תיקן והיינו דא מאי:

הדרן עלך כרם רבעי וסליקא לה מסכת מעשר שגי בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען