מתני' כלל אמרו במעשרות. כל המעשרות וכן התרומה נכללו בכלל הזה לענין החיוב והפטור:

כל שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטים וקוצה שהן ממיני צבעים וכדפרישית לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד':

ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו מי שישמרהו:

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהן מן האויר ובגמרא יליף לה לכולהו למעוטי מקראי:

ועוד כלל אחר אמרו. שאף באוכל שחייב במעשרות יש בו עוד כלל באיזה זמן הוא החיוב:

כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל. כגון הקישואין והמלפפונות וכיוצא בהן שהן ראוין לאכילה בקטנן ואין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן חייב קטן וגדול שהרי מתחילה ראוין הן לאכילה:

וכל שאין תחלתו אוכל. שאינו ראוי לאכילה בעודו בקטנו כגון הבוסר ממיני הפירות וכיוצא בו אינו חייב במעשרות עד שיגדל ויעשה אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות דכתיב את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזהו כשיגיעו לעונת המעשרות כמפורש לקמן בפירקין:

גמ' כתיב עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה:

הייתי אומר. כלומר אלו לא כתב אלא היוצא השדה שנה שנה בלבד דהוי תבואת זרעך נמי בכלל ומפני מה פרט תבואת זרעך משום דהייתי אומר כל הדברים היוצאין מן השדה יהיו חייבין במעשרות לפיכך כתב את תבואת זרעך ללמד על הדומה לתבואת זרעך:

ריבה. ומדכתיב את כל תבואת זרעך ריבה אף לשאינן כמו תבואת זרעך ממש:

וריבה שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. כלומר דפריך אי ריבה אימא דריבה נמי שאר זרעוני גינה שאינן נאכלין ומשני כתיב תבואת זרעך דמשמע תבואה דוקא וכתיב היוצא השדה משמע כל היוצא השדה הא כיצד טול מבינתים דבר שהוא אוכל ונשמר שזה הוא דומה לתבואת זרעך פרט לזרעוני גינה שאינן נאכלין ופרט לשאינו נשמר והשתא האי כל לא דרשינן לריבויא והדר ביה ממאי דאמר מעיקרא:

אית דבעי וכו'. כלומר ואית דדרשי הכי דאי מהאי קרא עשר תעשר הוה דרשינן לי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט תבואת זרעך אין מידי אחרינא לא ת"ל וכל מעשר הארץ וגו' לרבות זרע שום וכו' שהן נאכלין ומדכתיב מזרע הארץ ממעטינן לזרעוני גינה שאינן נאכלין:

פרי העץ. פרי לחודיה דרשינן לרבות כל פירות האילן ומדכתיב מפרי ממעטינן חרובי שיטה וצלמונה וכו' שם החרובין ממקומות האלו שאינן חשובין:

ירקות מניין. חסר כאן ומסורס הוא דהך ברייתא בספרא הוא בסוף פ' בחוקותי וכן בספרי פ' ראה ורישא דברייתא הוא מנין לרבות הירקות למעשרות ת"ל וכל מעשר הארץ וגו' ובתר הכי דריש לרבות זרע שום וכו' כדלעיל:

איסי בן יהודה פליג אהאי ברייתא וס"ל דהמעשרות לירקות מדבריהן הוא:

הבקיר קמה. של תבואה וחזר וזכה בה דמן הדין פטורה מן התרומה וממעשרות אע"ג דהוא בעצמו חזר וזכה בה דזוכה מן ההפקר הוא ואם עבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה:

מה בין קמה לשיבלין. דמדקאמר רב חסדא הבקיר קמה ולא קאמר סתם הבקיר וחזר וזכה משמע דבדוקא קאמר ואין הדין כן בהפקיר שבלים וחזר וזכה בהן ומה בין קמה לבין שיבלים:

קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה. דאין שם תרומה חל על המחובר לקרקע הלכך כשהפקירה במילתא קמייתא קיימא דלא הוציאה מכלל חיוב אלא דפטורה ועומדת היא ואם אח"כ כשקצרה עבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל בשבלים אם עד שלא הפקירה עבר והפריש ממנה תרומה היתה תרומה דאע"פ דאין חיוב תרומה ומעשרות עד לאחר המירוח מ"מ אם קרא עליהן שם תרומה חלה והויא תרומה הלכך כשהפקיר אותן הוציאן מכלל חיוב ונפטרו לגמרי ואפי' אם עבר אח"כ והפריש מהן תרומה לא חלה כלל:

אף בהקדש כן. דאם הקדיש שיבלים ואנן קיי"ל דהקדש פטור מהמעשרות וקאמר רב חיננא דאפי' עבר והפריש מהן תרומה לא חלה כמו בהפקר:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דרב חיננא דשמעינן ממילתייהו דמחלקי בין הפקר להקדש בהאי דינא וכר' אילא דלקמן:

דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכו'. לעיל בפ"ק דתרומות בהלכה ה' על המתני' אין תורמין מן הלקט וכו' ומפרש שם ר' יוחנן הטעם דאלו פטורין מן המעשרות משום דכתיב ובא הלוי וגו' ממה שיש לך וכו' יצא לקט שיד הכל שווין בו:

היא לקט וכו'. כלומר כל אלו כולן מהאי טעמא פטורין הן:

אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן דחבורה שבבית המדרש היה מקשה עלה דהאי טעמא וקס"ד דהכי הוא דמקשה דהרי הקדש דפטור ממעשרות והרי אין ידך וידו שווין דהבעלים קודמין הן בפדיון כדתנן בפ"ח דערכין:

כמי שידך וכו'. מסקנת דברי חבורה הוא כלומר אי נימא דהא לא קשיא דעשאוהו כמי שידך וידו שוין שאע"פ שהבעלים קודמין מ"מ אם פדאו אחר פדוי הוא ומפרש ר' אילא דבמה אנן קיימין להאי קושיא ושינויא בענין הקדש:

אם בשנתמרח הכרי. בעודו ברשות הקדש א"כ מאי שנא דגבי הפקר אם נתמרח ברשות הפקר כגון שאחר מירחו על מנת שלא לזכות בו אלא שיהא נשאר בתורת הפקר או שהבעלים עצמן שמירחו בתורת הפקר מירחו ולא לחזור ולזכות בו וקא פשיט לך דפטור משום דכתיב ראשית דגנך ולא של הפקר א"כ ה"ה גבי הקדש דריש בי' נמי ולא של הקדש ומאי מקשו אהאי דרשה מקרא דובא הלוי וכו' הרי אף דלא אימעוט הקדש מהאי קרא מיהת אימעוט מקרא דראשית דגנך:

אלא כי אנן קיימין כשהבקיר שבלים וחזר וזכה בהן. כלומר אלא ודאי דעיקר הקושיא דבני החבורה לאו בעודו נתמרח בעודו הקדש מקשו אלא במילתא אחריתא היו מסתפקין דכשהפקר שבלין וחזר וזכה בהם דשמיע להו דבהבקר פטור וכדמפרש ואזיל מן הדא דר' יוחנן בשם ר' ינאי וכו' דדריש גבי הפקר דפטור משום דידך וידו שוין בו וא"כ בדין הוא שאע"פ שחזר וזכה בו פטור לפי שכבר היה פטור בשעה שהיה ראוי לחול עליו שם תרומות ומעשרות כדאמרינן לעיל מה בין קמה לשיבלין וכו' ובהקדש שמיע להו דבכה"ג חייב הוא במעשרות כדתנן לעיל בפ"ד דפאה הקדיש וכו' ומסיפא הוא דמייתי הקדיש עומרין ופדה עומרין חייב אלמא דאף בהקדיש שיבלין וחזר וזכה בהם כגון שפדאן חויב והא הוא דהוה קשיא להו לבני חבורה דמאי שנא הקדש מהפקר וא"ת משום דהרי אין ידך וידו שוין בפדיון כדלעיל הא אכתי איכא למימר דנעשה כמי שידך וידו שוין דהא מיהת הכל יכולין לפדותו וזהו פירושא דמילתא דבני חבורה ולא בעודו הקדש בשעת מירוח הוא דקאמרי:

מה בין הבקר וכו'. כלומר דהשתא מהדר לשנויי הקושיא דהא מ"מ קשיא מאי שנא הפקר ומאי שנא הקדש בכה"ג וקאמר דהיינו טעמא דהפקר יצא ידי הכל כלומר בשעה שהוא הפקר יצא מידי הכל שאין רשות לשום אדם עליו אלא הפקר לכל הוא. והלכך אע"פ שחזר וזכה בו כבר נפטר לגמרי בשעת הפקר והדרינן לטעמא דשיבלין כדלעיל אבל הקדש הרי עכ"פ לא יצא מידי הגיזבר שברשותו הוא וליקח הפדיון מיד שרוצה לפדותו ויהא חל חיוב מעשרות עליו כשיתמרח ביד הפודה הלכך אם הקדיש שבלין וחזר ופדה אותן חייב בכל:

אמר ר' אבין. דלא תימא לא יצא מידי הגיזבר אלא אפי' מידי הבעלים לא יצא לגמרי דמאחר שאומרים לו פתח אתה ראשון כדתנן בריש פ"ח דערכין המקדיש שדהו בשעה שאין היובל שאין דמי' קצובים אומרים לו פתח אתה ראשון שהבעלים מוסיפין חומש וכל האדם אין מוסיף חומש לפיכך הבעלים קודמין וכיון שכן לא יצא מידי הבעלים לענין פדיון נקרא והיינו טעמא דכשחזר ופדאן והן עדיין שבלין חייבין בכל והיינו רבנן דפליגי עליה דרב חיננא דלעיל דקאמר אף בהקדש כן ומיליהון דרבנן פליגין עליו כדשמעינן מהא דר' אילא ור' אבין:

הזורע שדה הפקר. זכה בה בכך וחייב במעשרות:

ר' יונה מפיק לישנא וכו'. כלומר דלא שנאה כדשני ר' זעירא דפשיטא הוא דמכיון שזרעה משלו חייב במעשרות אלא דשנאה בלישנא דטפי מפקא ומיתפרשא דהכי איתמר בזכה בשדה הפקר וגדוליה שהיו בה וקמ"ל דאע"פ שגדלו בעודו הפקר כיון שזכה בשדה ובהגידולין נתחייבו במעשרות אצלו:

שאינן נזרעות. בקרקע ומצמיחות מאליהן מן האויר:

ר' יונה מפיק לישנא. דהכי איתמר מפני שהארץ פולטתן דאף אם הוא רוצה לזורען אין הארץ קולטת אותם אלא פולטתן ואולי למאי דקאמר ר' יוחנן בשם ר' סימי הוה משמע שאם זרען נתחייבו הלכך קמ"ל דלעולם פטורין הן:

אע"פ שהוא שומרו וכו'. דקתני במתני' ודייקינן מינה הא אם אינו שומרו להוסיף אוכל אינו חייב קטן וגדול כלומר לא קטן ולא גדול והיינו דקאמר עלה ר' אימי בהם ר"ש בן לקיש זו להוציא מדברי ר"ג דתנינן תמן לקמן בסוף פ"ד דמחייב בתמרות של תלתן וכו' והוא הנראה כמין פרי על הגבעול שלהן כשמתחיל לצמוח ונקרא תמרה וקס"ד דמה דר"ג מחייב טעמיה משום האוכל שבהן שיבוא אח"כ כשיצמיחו ולא משום דהתמרות גופן חשיבי אוכל והרי אין התמרות אלו נשמרין להוסיף אוכל ואפ"ה מחייבן ר"ג והשתא למאי דדייקינן מהמתני' דלא כר"ג הוא:

אמר ר' יוסי וכי מחמת האוכל. שיצמיח בהן אח"כ מחייב ר"ג דלפי האי טעמא מעתה אפי' הירק שלהן ליחייבו מחמת האוכל שיצמיח בהן אח"כ ואמאי קאמר תמרות אלא דהיינו טעמא דר"ג דקסבר התמרות עצמן חשובות אוכל ולרבנן לא חשיבי אוכל והשתא האי דיוקא דמתני' אתיא נמי כר"ג דהכי הוא דדייק הא כל שאינו שומרו להוסיף אוכל מפני שאף בעודו קטן לא חשיב. אוכל פטור אבל אם חשיב אוכל וכגון אלו התמרות לר"ג חייב:

ועוד. ראי' דאיכא עוד מ"ד דס"ל דהן עצמן חשיבי אוכל מן הדא דתני בתוספתא פ"ג אמר ר' יהושע בן קבסיי מימי לא מלאני לבי וכו' לשלוק אותן בעודן תמרות כדי לפוטרן מפני המעשרות דס"ל נמי שהן עצמן חשובות אוכל:

תני. בתוספתא פ"ק כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים זרע לירק חייב בתחילתו ופטור בסופו ונראה דט"ס הוא וכצ"ל כגון המקיים ירק לזרע וכדמפרש לה הש"ס מה אית לך בהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא דמפרש בהדיא המקיים מליאה של אכרוע לזרוע אכרוע מלשון אגרוף ומלא היד הוא כלומר שמקיים הירק עד שיקבץ מהן מלא היד לזרוע א"נ אכרוע מלשון ערוגה שמקיים ערוגה כולה עד שיגדיל בה הזרע כדי לזרוע והכי גריס בהדיא לקמן בריש ערלה המקיים מליאה של כרוב לזרע בטלה דעתו וכו':

בטלה דעתו. דאע"ג דזרעונין עצמן אינן מתחייבין במעשר לפי שאינן נאכלין מ"מ כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו ומתחייב במעשרות אבל קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ואותן קלחין יחידין פטורין מן המעשרות:

והוא שליקט ירק. ארישא קאי דהא דאמרינן בטלה דעתו ואע"פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא והוא שליקט ירק כלומר שליקט מהן בעודן ירק וראוי לאכילה הוא אבל לא ליקט בעודו ירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו כעץ דאז מתגדל הזרע בתוכן פטורין דכי כך אנו אומרים עצים חייבין במעשרות בתמיה דודאי בכה"ג פטורין הן מן המעשרות:

וכל שאין תחילתו אוכל וכו'. ומפרש מה אית לך כל שאין תחלתו וכו' זהו כהדא דתנינן דבתרה בהני מתני' דלקמן מאימתי פירות וכו' וכלומר דבכגון פירות האילן אלו קאמר דבתחלתן אינן ראוין לאכילה ובסופן אוכל הן וכדמפרש לשיעורן לקמן מאימתי הן חייבין:

מתני' מאימתי הפירות חייבין במעשרות. אלו דתנינן לעיל כל שאינו תחילתו אוכל שאינו חייב עד שיעשה אוכל ויגיעו לעונת המעשרות ואיזהו זמן עונת המעשר לכל פרי ופרי לענין שחל עליו חיוב המעשר ואם נתלשו אסור לאכול ממנו אכילת קבע אלא דווקא אכילת ארעי מותר לאכול מהן עד שתגמר מלאכתן כדלקמן בהלכה ה' וכן לענין שאסור למוכרן למי שאינו נאמן על המעשרות כדתנן לקמן פ"ה לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות:

התאנים משיבחילו. בוחל הוא נקרא כשהפרי מבושל דוגמא ששנינו פ' יוצא דופן בוחל אלו ימי הנעורים ולשון גידול הוא כמה דתימר ונפשם בחלה בי ומפרש הכא בגמרא שהשיעור הוא שאם מניחין אותן כדי מעת לעת משעת לקיטתן והם נעשים רכים בכדי שיהו ראוין לאכילה זהו ביחלו:

והבאושין. מין ענבים דקין וגרועין כדכתיב ויקו לעשות ענבים ויעש באושים:

משהבאישו. מפרש בגמ' שזה הוא משיתרככו ויזדככו הזגין והן הקליפה החיצונה וכל כך עד שיתראה החרצן מבחוץ:

האוג. הוא פרי אדום כדלעיל פ"ק דפאה ובריש דמאי:

והתותים. מרא"ש בלע"ז וכל האדומים משיאדימו. כל פרי שכשיגמר בשולו אדום הוא משיתחיל להאדים נתחייב במעשר:

משימסו. משיתמעך הפרד שלהן בין האצבעות ויצא ממנו מים:

משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים:

משיטילו גידים. בתחילת בישולם נראין בהם כמין בידים וחוטין אדומים:

משיעשו מגורה. משיתפרש האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיו כאלו מונח במגורה והוא אוצר:

משיעשו קליפה. והיינו הקליפה התחתונה הסמוכה להאוכל והיא אינה נעשית אלא לאחר גמר בישול הפרי ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' החרובין משינקדו. משיעשו נקודות נקודות שחורות:

וכל השחורים. כגון ענבי הדס וענבי סנה כדמפרש בגמ':

האגסים. פירא"ש בלע"ז. והקרוסטומלין הן כמיני אגסים ותפוחים קטנים הדומין לעפצים שקורין מילין. והפרישין מפ' בגמרא אספרגלין וכך הוא בערבי אספרג"ל ובלעז קודוניי"ש ובלשון אשכנז קוויטין. והעוזרדין סורבא"ש בלעז:

משיקריחו. הפירות האלו דרכן כשהן קטנים מכוסות שערות דקית כמין נוצה וכשמתחילין להתבשל נקרחים הם ונראה בהם קרחות קרחות לבנות וכשנגמר בישולם נופלות כל השערות:

וכל הלבנים. מפרש בגמרא כגון אילין מרפייתה והן מיני פירות שדרכן ג"כ כך:

התלתן. פינוגיר"י בלעז:

משתצמת. משנגמר כל כך שאם היו זורעין אותו הי' צומח ומפרש בגמרא כיצד הוא בודק נותן אותו לתוך ספל של מים וכל פרידה ששקע רובה במים בידוע הוא שכשזורעין אותה תצמית ודריש מדכתיב תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח:

משיכניסו שליש. בתבואה משתביא שליש גידולה ובזיתים משראוים לעשות שמן שליש ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו והשיעור הזה הוא א' מתשעה ממה שיעשו בגמר בישולן כדפרישית לעיל בפ"ד דשביעית בהלכה ז':

גמ' חייתה. כלומר שהתחילו להתבשל ולהתגדל. כמה דתימר וכו' וכך הוא לעיל בפ"ד דשביעית בהלכה ו':

וכל התאנים פניהם מאדימות בתמיה וקאמר ר' תנחום משמיה דר' יוחנן דבהאי גוונא הוא דמשערינן לוקח אחת ומניח וכו' כדפרישית במתני' וזהו השיעור שנוכל לשער בכל התאנים:

משיקראו באישה. משראוי לקרותן באושים דכתיב בקרא וכדמפרש ר' אייבו והוא שתהא חרצנא שלהן נראית מבחוץ כדפרישית במתני':

אמר ר' יוחנן. זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של זקני והייתי שומע לקולו דרשב"א דיתיב ומתני לברייתא דלקמיה:

מכניסין במעי מלפפון. לענין שבת קאמר ואיידי דאיכא דיני מוקצה לשבת ולמעשרות כדאמרינן לקמן בסוף פרקין מייתי הכא להא:

מכניסין. אם מפוזרין הן מכנס אותן למקום אחד:

מעי. הן הגרעינין של מלפפון צידרל"י בלעז ודוקא במעי מלפפון הוא דמותר לכנסן כדמפרש טעמא מפני שהן ראוין לאכילה ואין בהם משום מוקצה אבל לא במעי אבטיח לפי שאינן ראוין לאכילה אלא לזריעה הן עומדין ואית בהו משום מוקצה:

אם אומר את כן. אסוקי מילתא הוא כלומר שאם את רוצה לומר כן דאף במעי אבטיח מצינו היתר לכנסן בשבת וכגון שהוא צריך למקומן הא ליתא דהרי בכגון אלו שמפוזרין הן ע"ג הקרקע אם אתה מתיר לכנסן למקום אחד נמצאת מכבד את הקרקע בשבת. א"כ יש לפרש דהאי אם אומר את כן קושיא הוא על הברייתא דרשב"א וה"ק ר' יוחנן אנא שמעית לקליה דמתיר במעי מלפפון לכנסן והשתא קשיא לי דנהי דמשום איסור טלטול ליכא דלית בהו משום מוקצה הא מיהת איסורא אחריתא איכא הכא דאם אומר את כן להתיר לכנס המפוזרין ע"ג הקרקע נמצאת מכבד את הקרקע בשבת דהא אין דרך לכנס אותן אלא ע"י כיבוד. [והוא] עיקר כל האדומים משיאדימו וכו'. מיישא שם חכם תני להאי ברייתא בדין דרמונים רימון שניקרה בו אפי' פרידה אחת. כלומר שנימס ביד הוא וקרי ניקור ע"ש שהולך וכלה כדבר הניקור ואם אפי' פרד אחד נימס בו כולו חיבור למעשר וכן אשכול שבישל בו וכו':

פשטו הוא לן. רבנן דבית המדרש פשטו לנו הדין דלאו האשכול כולו בלבד הוא חיבור אלא אפי' כל אותה הגפן שיש בה אשכול הזה ואפי' כל אותו המין שבגפן שבצידה:

חזרו. אח"כ ופשטו לו שאפי' כל אותו הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול הזה חיבור הוא למעשרות כאלו הגיע כל הרוח לעונת המעשרות:

כל אותו הכרם. חיבור הוא אלא הא דקא מיבעי' לי' אם היה כרם קטן והיינו שאין בו אלא שתי שורות של שלש שלש כדאמרי' בפ"ד דכלאים והוסיף לנטוע אצלו עוד עד שעשאו כרם גדול מהו שיהא כל הכרם חיבור לענין זה:

גדול ועשאו קטן. והיה בהכרם כשהיה גדול גפן אחת שיש בה כמו אשכול הזה ואח"כ עקר השורה זו ועשאו כרם קטן מהו שיהא בו דין חיבור לענין זה מאחר שכבר נראה בו אשכול א' כזה כשהי' כרם גדול או דילמא השתא ככרם אחר הוא וכן אחד וכו' שחלקו א"נ איפכא מאי ולא אפשיטו הני בעיות:

דלעת שניקרה בבית אבי'. כלומר באיבה בעודה מחוברת ולענין גילוי איתמר שאם נמצא בה מניקור הנחש:

כל אותה הגומא. כלומר כל שבסביבותי' אסורה דחיישינן שמא גם בהן הטיל הנחש הארס שלו:

אף במכבדות התמרה הדין כן מכבדות התמרה נקרא אותן התמרים שהן זו אצל זו בהעוקץ כמו אשכול בענבים:

ניקורי רטב באביהן מה הן. אותן הניקורין שנמצאו בתמרים כשהן רוטב ולחין ומחוברים באיביהן מהו לחוש לשאר התמרים. ואמרו לו כל אותו הדקל אסור משום חשש ניקור. ואיידי דקאמר לעיל מענין חיבור למעשרות נקט נמי להא לענין חיבור משום ניקור הנחש:

לכן צריכה בשניקרו כולן. כלומר דר' יוסי מפרש דמאי מספקא ליה הא חמירא סכנתא מאיסורא ואם לענין איסור וחיוב מעשר אמרינן לעיל דכולא חיבור הוא מכ"ש לענין חשש ניקור הלכך קאמר דלא כן צריכה אלא בשאנו רואין שניקרו כל התמרי' שלא תאמר הואיל ואין דרך הנחש לעשות כן שינקר כולן בפעם אחת וכן לא בזה אחר זה דמתחילה אוכל א' כולו ואח"כ הולך להשאר וא"כ בכה"ג הוה אמינא דתלינן לקולא שאני אומר ענן של צפורים כלומר חיל אחד של צפורים שהוא כמו ענן והוא שכן עליהם וניקרו כולן לפיכך קמ"ל דלא תלינן לקולא ואע"פ שניקרו כולן חיישינן לניקור הנחש:

אסור. מן הדין אלא שהרבים נהגו בהן היתר ורואין אנו שאינן ניזוקין:

משיתמעך וכו'. כדפרישית במתני':

משיכניסו מחצה. כלומר דמפרש משימסו היינו שהגיעו לבישול המחצה שלהן ור' יונה בעי מנ"ל לפרש הכי דילמא מן רבנן דדרשין באגדתא שמע לה דהן מפרשין הכתוב אחינו המסו את לבבינו פלגון לבבינו וכתרגומו תברו ית לבנא ששברו וחלקוה לשנים:

משיתמלא החריץ. שתפתח כל התמרה:

ר' יונה בעי. ע"ז דמה אנן קיימין דאם בשיתמלא החריץ ממש א"כ כבר נובלת היא התמרה מן הדקל ואם משתגיע עד שתפרוש גרעינה מתוך האוכל כבר בשילה היא כל צורכה ואנן לא איירינן במתני' אלא מזמן שהגיעו לעונת המעשר אפי' לא נתבשלו כל צרכן דאל"כ מאי קמ"ל:

רבנן דקיסרי אמרו. דהכי אמרינן משיטילו שאור ויהיו יפות לאכילה ואף שלא נתבשלו כל צרכן:

אמרו. לפרש דברי ר' יהודא דבקליפה התחתונה קאמר שהיא סמוכה לאוכל ותוספתא היא בריש פ"ק וגריס באיזה קליפה אמרו בקליפה התחתונ' וכו':

מודין חכמים לר' יודה וכו'. דבאלו מיני פירות מודים הן שלא הגיעו לעונת המעשרות אלא משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה להאוכל ולא פליגי אלא באגוזים ושקדים לפי שדרכן כשמתחילין להתבשל מתפרש האוכל שלהן מקליפתן החיצונה:

גמ' שלשולן. משיעשו כמין שלשלת הוא חנטן לענין דאמור רבנן באילן אזלינן בתר שנת החנטה אבל לעונת המעשרות לא פליג אמתני' והכי אמר לעיל בסוף פ"ד דשביעית:

שהוא פריש לקדירה. שאין דרך לאוכלו חי כלל אלא שיתבשלו בקדירה:

משיזחילו מים. שנתבשלו עד שהמשקין יוצאין מהן ופליג אמתני':

וכי מחמת האוכל. כלומר וכי מחמת עצמן הן מקריחות לא מחמת התולעת שיש בהן וגורם שיקריחו השערות ולפיכך חזר מפירושא דרבי חיננא בר פפא:

כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' כדי שתזרע ותצמח וכו' כדפרישית במתני':

מעתה מה ששיקע יהא חייב. דקס"ד רובו של קומצו קאמר ומשני ברוב כל פרידה ופרידה איתמר וכן אמר ר' יוסי בר בון:

אמר ר' זעירא כתיב וכו'. כלומר דהיינו טעמא נמי מה דאמרו בתבואה וזיתים משיכניסו שליש:

אף המשקין היוצאין מהן להכשיר וכו'. כלומר אף לנונין הכשר טומאה לא חשיבי משקה ואינן מכשירין:

זיתים מאימתי חייבות במעשרות. כלומר מאימתי ניכרין הן שהביאו שליש:

משיבכר צמייא קייטא. צמייא ל' עשייה וגידול. ועשתה את צפרניה תרגום ירושלמי ותצמית ית טופרנהא כלומר משיבכרו התאנים בזמן הקיץ שלהן אז בידוע הוא שהביאו הזיתים שליש:

בנות שבע. מין תאנים הטובות:

משיורו מרויות שנייה שבמוקצה. מרויות כמו מורביות של תאנה בפ"ב דתמיד כלומר משיראו אותן המורביות שנקצצו בשנייה במוקצה של התאנים:

ובלבד בנות שבע שבאותו מקום. כלומר הכל הולך אחר אותו המקום שביכרו שם הוא דהוי סימן להזיתים:

מתני' ובירק. הדין כך הוא דאלו שהן ראוין לאכילה בקטנן כגון הקישואין והדילועין והאבטיחים והמלפפונות חייבין הן אף בקטנן:

התפוחים והאתרוגים. כלומר וכן בפירות האילן התפוחים והאתרוגים חייבין הן בין גדולים ובין קטנים מפני שהן ראוין לאכילה כשהן קטנים:

ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן. טעמי' דר"ש קאמר בגמרא דסוכה פ' לולב הגזול משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים אם נוטען אינן מצמיתין ובתפוחים קטנים מפרש הכא בגמרא דעתי' דר"ש ואין הלכה כר"ש דמתני':

החייב בשקדים המרים. והיינו בעודם קטנים שדרכן ליאכל קודם שיהו מרים:

פטור מן המתוקים. דמתוקים דרכן לאכול כשהן גדולים. והחייב במתוקים והיינו כשנגמר פריים ונתגדלו פטור מן המרים דמרים גדולים אינן ראוים לאכילה ובגמרא מסיק דלית הילכתא הכי במרים אלא דלעולם פטורין בין קטנים בין גדולים:

גמ' תמן תנינן. לקמן בפ"ה הלוקח שדה ירק בסוריא וכו' סוריא הוא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ובמקצת דינה כא"י ובמקצת כח"ל ולפיכך הדבר תלוי אם הגיעו לעונת המעשרות ביד העכו"ם פטור ואם לא הגיעו עד שבאו לרשות ישראל חייב שמעינן מיהת דיש עונת המעשרות גבי ירק והכא את אמר הכין בתמי' דבירק חייב אף בקטנן:

חזקי' אמר. דלא קשיא דבשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא דידן דהן וכיוצא בהן דחשיב במתני' ראוין לאכילה אף בעודם קטנים ואין עונת המעשרות אמור בהן ומתני' דלקמן בשאר שדה ירק איירי:

ר"ז אמר אפ"ת בשדה ירק עצמו וכו'. כלומר דאפילו נימא דמתני' דהכא לאו דוקא אלו המינין קתני וה"ה בשאר שדה ירק אפ"ה יש לו ג"כ גבול דלאו קטנים ממש קאמר דחייבין אלא משיביא שלש פתילות שיהא בו אורך כשיעור ג' פתילות ובכה"ג אמרינן דחייבין ולאפוקי דלא בעינן שנתגדלו כל צרכן והשתא שייך שפיר עונת המעשרות בכולהו:

נהוראי בר שוניא אמר משום ר"ש וכו'. תוספתא היא בפ"ק דמכלתין וגריס שם תפוחי נמילה חייבין בין גדולים בין קטנים. והיינו הך דתפוחי מילי מילה דקאמר הכא היינו שכבר נתעגלו ונראין כמו מילה מילה והוא מלשון המשנה דמס' מדות וחמש אמלתראות של מילה היה על גביו כלומר שנראין עגולים כעפצים הללו שקורין מילה ולאפוקי קטני קטנים דבהו פליג ר"ש ופוטר:

ודא מתניתא מה הוא. ומתני' דידן דקתני תפוחין קטנים חייבין כמאן הוא אי פליג ר"ש עליו או לא וקאמר דתליא בפירושא דמילתא:

מאן דאמר קטנים במחלוקת. כלומר מאן דמפרש להמתני' דתפוחין קטנים ממש קאמר א"כ במחלוקת מתוקמא דהא ר"ש דתוספתא פליג בתפוחין קטנים ממש אבל מאן דמפרש דמתני' ג"כ בתפוחי מילה מילה מיירי ולא קטנים ממש קאמר אלא שכבר נתעגלו ונראין כמילה זו א"כ כדברי הכל הוא בתפוחין:

אתרוג הבוסר. שלא נתגדל כל צרכו ר"ע אומר אינו פרי ופסול הוא לצאת בו:

וחכמים אומרים פרי. וכשר הוא וגרסי' להא לקמן פ' לולב הגזול:

אתיא דר"ש. דפוטר באתרוגים קטנים ממעשרות כר"ע רבו דאינו חשוב פרי וכדאמר ר' יוסי כל שהוא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס"ד דהיינו נמי טעמי' דר"ע דקסבר דאין לו דין פרי לכל מילי:

התיבון. לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין ברי' אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ואפ"ה חייב במעשרות לד"ה:

מסתברא. הש"ס קאמר לה כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא הוא דר"ש יודה לר"ע דפסול הוא משום דכתיב פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר"ע לא יודה לר"ש לענין מעשרות משום האי קושיא דלעיל הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר"ע התם משום דבעינן הדר וליכא:

החייב בשקדים המרים וכו'. ומפרש לה כגון בקטנים:

החייב במתוקים פטור במרים גדולים. כצ"ל וקטנים הכתוב כאן בדפוס טעות הוא. כלומר בגדולים איפכא הוא וכדפרישית במתני':

שקדים המרים הרי אלו פטורין. לעולם ואף הקטנים:

עד שתפרוש קליפתן החיצונה. ויהיה האוכל כבמגורה:

במה הורי. כוותי' אם במרים או בדין דמתוקים דבעינן עד שתתפשט קליפתן החיצונה ומכאן ואילך כבר נתחייבו ופליגי צפוראי עם ר' זעירא בהא:

ירדו לכאן נתחייבו. כלומר אם ירדו לכך לשיעור הזה דאמרן שנתפרשו קליפתן החיצונה ותלש מהן נתחייבו במעשרות:

עלו כבר נפטרו. כלומר ואם לא תלש מהן בעת שנתפרשו וחזרו ועלו ונדבקו בקליפתן החיצונה כבר נפטרו ואע"פ שבתחילה נתפרשו דבתר השתא אזלינן:

כיון שראה שלשה וכו'. אם תלשן והניחן בקופה וראה שלשה מהן שנתפרש קליפתן החיצונה תורם ומעשר הוא את כל הקופה ואינו חושש שמא יש בהן שלא נתפרשו ופטורין הן:

ובלבד שלא יתרום מקופה. זו על חבירתה דמקופה לקופה חיישינן שמא אין בקופה האחרת מאותן שנתפרשו קליפתן והוי לי' כתורם ומעשר מן החיוב על הפטור:

מתני' ואיזהו גורנן למעשרות. אימתי יהיו הפירות כמו התבואה כשהיא בגורן שאסור לאכול ממנה אכילת עראי שכבר נגמרה מלאכתן והוקבעו למעשר אבל קודם גרנן למעשרות אע"פ שהגיעו לעונת המעשר מותר לאכול מהן אכילת עראי כדלעיל במשנה ב':

משיפקסו. משיטול הפיקס שלהן והוא שיער דק הצומת עליהן וכשנגמר בישולן יכול הוא להסירן כשישפשף בידו:

ואם אינו מפקס. שאינו משפשף ומסיר את השיער:

משיעמיד ערימה. משיעשה מהן כרי:

משישלק. שער של אבטיחים הוא נקרא שלק כמו פיקס לקישואין ודלועין ומשנגמרו מסיר את השלק שלהן בשפשוף ידיו:

משיעשה מוקצה. לפי שאין עושין כרי מן האבטיחים שהם משתברים זה עם זה אלא שוטחין אותם זה אצל זה והמקום ששוטחין אותם נקרא מוקצה:

ירק הנאגד. שדרכו להעשות אגודות:

משימלא את הכלי. שלוקט בו ואם אינו ממלא את הכלי אוכל ממנו אכילת עראי עד שילקט כל צרכו:

כלכלה. ואם לוקט הוא בכלכלה וזהו סל משיחפה שדרך הלוקט בכלכלה מחפה אותו בעלין ודומיהן:

במה דברים אמורים. שזהו גרנן למעשרות ואסור לאכול מהן אכילת עראי דווקא במוליך לשוק למכרן וכדמפרש טעמא בגמרא לפי שהמוליך לשוק אין הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות ושמא ימצא לקוחות לקנות ממנו ויטבלו הפירות מיד שהמקח קובע למעשר אבל במוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו שאין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית ועד שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך:

מתני' הפרד. הוא גרגר הרימון. ומפני שמפרדים אותם לייבשן נקראו פרדים:

והצמוקין. הן הענבים היבשים:

משיעמיד ערימה. ובגמרא קאמר אפי' משיעמיד ערימה בראש גגו:

הבצלים משיפקילו. כמו משיקליפו משיסיר העלים והקליפות שדרך להשליכן מעליהם:

משימרח. ממרח הוא המיפה פני הכרי ומחליק אותו ברחת:

והקטניות משיכבור. לפי שדרך לעקור הקטניות עם העפר וכוברין אותם בכברה:

אע"פ שמירח. הכרי נוטל הוא מן השבלים הקטועים שלא נדושו ומן צדדי הכרי וממה שבתוך התבן שלא נזרה ברוח ואוכל:

היין משיקפה. משישלה החרצנים והזגין שעלו מחמת רתיחת היין:

קולט מן הגת העליונה. קודם שירד לתוך הבור ומן הצינור שבפי הגת ושותה דאותו לא נגמרה מלאכתו:

השמן משירד לעוקה. היא הגומא שלפני בית הבד שיורד השמן לתוכה:

נוטל מן העקל. הוא כלי עשוי מחבלים וצוברין הזיתים לתוכו כשסוחטין אותם בקורה:

ומן הממל. הרכב העליונה שטוחנין בו הזיתים:

ומבין הפצים. מה שהוא בין הנסרים:

ונותן לחמיטה. היא קערה קטנה ומשימין בה העוגה חמה:

ולתוך התמחוי. היא קערה גדולה שמשימין בה התבשיל כשהוא חם וקמ"ל דאע"פ שהאש קובעת למעשר האי לא חשיב בישול לפי שכלי שני הוא ואינו מבשל:

אבל לא יתן וכו'. בגמרא מפרש עד כדי שיהא נתון ידו לתוכו והיא נכוית דאם היא חם כל כך שיכוה היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל:

ללפס ולקדירה. כשהן מרותחין שאלו הכלים הן כלי ראשון שמבשלין בהן וקמ"ל דאעפ"י שהעבירן מן האור מבשלין הן כשהן מרותחין ובשול קובע למעשר:

ר' יהודה אומר לכל הוא נותן. אפי' ללפס ולקדירה לאחר שהעבירן מן האור חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שחריפותן מסייע הוא לבשל ואין הל' כר' יהודה. תני משיעמיד ערימה בראש גגו. וקס"ד דווקא בראש גגו קאמר ולפיכך הקשה עלה ר' יונה הא בשדה לא בתמיה ומשני ר' חנינא דרובה אתא מימר לך רבותא קמ"ל דאפילו בראש גגו קובעת דמהו דתימא הואיל ואין דרך לעשות ערימה אלא בשדה אינה קובעת הלכך אשמעינן דאף בראש גגו מהני לקבוע למעשר:

גמ' מאן די ירים פקסוסיה. פרושי קא מפרש להא דקתני משיפקסו היינו משירים ויסיר את הפיקס שלהן וכן באבטיח משירים ויסיר שלקוקיה השלק שלו וכדפרישית במתני':

היה מפקס ראשון ראשון. בפני עצמו וכן אם היה משלק לאבטיחים לכל אחד בפני עצמו לא נטבלו למעשר עד שיפקס וישלק כל צרכו:

פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדיו. כלומר וכן הדבר לענין הקדש שההקדש פטור ממעשרות ואם פדאו קודם שנגמר מלאכתו מחייב במעשרות והשתא קאמר אהא דלעיל דאם פיקס ושילק ראשון ראשון ועדיין היה ברשות ההקדש ופדאו אח"כ מתחייב במעשרות דלא נגמרה מלאכתו ברשות ההקדש אלא לאחר שפדאו:

אגדו צינוק גדול לשדה. צינוק כמו סילוק הוא מלשון סולקין אותו בצדי המזבח בפ"ב דתמיד כלומר שאגד אותו לסלקו בשדה כמו כרי גדול וכך הוא בתוספתא. ואדלעיל קאי דבענין זה נמי אין מתחייב במעשר:

אבל אם אוגדו צינוק קטן. כלומר שיעור קטן כדי למכור בשוק נטבל ובעי ר' זעירא עלה הא עדיין לא נגמרה מלאכת השדה דהא משמע שאגד מעט מהרבה שעדיין צריך לאגוד הוא וא"כ לא נגמר מלאכתו ואת אמר הכין בתמי' דנטבל למעשר:

אלא כיני. כן צ"ל שאגדו צינוק גדול בשדה. כלומר שאגד הכל ועשאו כרי ואיגוד גדול ועתיד לאוגדו ממנו צינוק קטן לשוק והיינו שיעשה מן הכל לצינוק צינוק קטנים ולמכרן בשוק זהו נקרא נגמר כל מלאכתו והלכך נטבל למעשר וכלשון הזה הוא בתוספתא פ"ק וקמ"ל דאע"פ שעדיין יעשה אותם לכריכות כריכות קטנות וסד"א דמכיון שבדעתו מתחילה לכך לא מיקרי נגמר מלאכתו להכי קאמר דאפ"ה מכיון שאגדו הכל כבר הוא נקבע למעשר:

היתה כלכלה אחת וכו'. כלומר הכל לפי מה שהוא בדעתו למלאות:

במה דברים אמורים וכו'. ומפרש מה בין המוליך לשוק וכו' וכדפרישית במתני':

גמ' מאן דהוא ירים פורגרה. מלשון חליפין ותמורה הוא ולא ימיר אותו תרגום ירושלמי ולא יפרג יתיה כלומר משיסיר הקליפות שהן באות תמורות הראשונות כשמניחין הבצלים בקרקע שיצמח הזרע. ודוגמתו לעיל בפ"ג דפאה הלכה ד' האימהות של בצלים רב אמר פורגרה:

משיתמרח. ומפרש ר' יוחנן מן דו ישפר אפוי דכריה משמיפה פני הכרי:

והא תני וכו'. וכך הוא שנוי בתוספתא דתרומות פ"ג מאימתי הוא תורם את הגורן משתיעקר האלה והוא עשוי כמין דקר של ברזל שתוחבין אותו בקרקע ולסמוך עליו את הגורן סביבותיו. וכך הוא לקמן בפ' במה אשה על המתני' ולא באלה ואיזהו האלה מן מה דתני ר' יעקב בר סיסי מאימתי תורמין וכו' משתעקר האלה הדא אמרה כמין דיקרין. אלמא דלאו במירוח תליא מילתא אלא משינטל אותו הדקר ורוצה לפנות הגורן כבר נקבע לתרומה ולמעשרות ומשני כאן במתני' בשיש בדעתו למרח אז אינו נקבע עד שימרח וכאן בברייתא דר' יעקב בשאין בדעתו למרח ומשעוקר האלה ועושה כרי נקבע למעשר:

תני אבל כובר הוא מקצת וכו'. דאף דתנינן משיכבור הוה קביעות תורם הוא מן המקצת הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפטור וכדמפרש ר' אילא לטעמא:

שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהם. התבואה עם הפסולת שלה וכדיליף מקרא דישעיה דכתיב והאלפים וגו' בליל חמיץ יאכלו שהתבואה בלולה בתבן ובהמוץ והואיל שמדרך הבע"ב שאינן מקפידין אם בלול הפסולת לתוכו תורם הוא מן הכבור על שאינו כבור:

כבר ברשות ההקדש. שהיה הקדש בשעה שכברו ופדאו אח"כ:

מאחר שהוא יכול וכו'. כלומר דבעי מי נימא דמאחר שקודם שכברו היה יכול לאכול ממנו עראי ועכשיו שכברו אינו יכול לאכול ממנו עראי לפי שנקבע למעשר וא"כ הכא דבשעה שכברו היה הקדש והוי כמי שעשה מעשה ברשות ההקדש ואינו כלום דההקדש פטור ממעשרות או לא:

והוא חייב. כלומר דפשיט לה הש"ס וקאמר דאפ"ה חייב הוא במעשר ואע"פ שהיה הקדש בשעה שכברו:

התיב ר' חנינה והתני בתוספתא פ"ק המקדיש את הבור של יין עד שלא שילה וקיפה ובא הגזבר ושילה וקיפה ואח"כ פדאו הואיל ובשעת חובתו פטור פטור הוא וזהו דנקט הכא שילה וקיפה ברשות ההקדש פטור אלמא דכל היכא שעושה מעשה הגורם לקביעות מעשר ובאותה שעה עדיין הקדש הוא פטור ממעשר וקשיא להא דפשיט לה גבי כבר ברשות הקדש שהוא חייב כשפדאו אח"כ:

א"ר יודן. לא דמיא דתמן הרי אי אפשר לו שלא יכבוש ושלא לשלות כצ"ל והיינו שקופה ושולה החרצנים והזגים שעל פני היין דבלאו הכי אין מדרך להניחו כך בהחבית אבל הכא אפשר לו שלא למרח כלומר שלא לברור ולהסיר את הפסולת כדאמר ר' אילא לעיל והאלפים וכו' שלמדין אנו שמדרך של בעלי בתים להכניס כך לתוך בתיהן וא"כ מה שכבר בעודו ברשות ההקדש לאו מעשה הויא לפוטרו משום זה כשפדאו אח"כ וכשמכניסו לתוך ביתו מתחייב הוא:

תני. בתוספתא פ"ק הקטנית משיכבור ונוטל הוא מתחת הכברה ואוכל כלומר דבשעה שכובר אין מה שתחת הכברה בכלל קבוע למעשר ואוכל ממנו אכילת עראי:

רב חסדא אמר שהן מחוסרין לרוח אמאי דקתני במתני' דאוכל מה שבתוך התבן קאי ומפרש רב חסדא הטעם מפני שמה שבתוך התבן לא נזרה ברוח הוא והן כמחוסרין לרוח ולא נגמרה מלאכתן:

ר' אילא בשם ר' יסא שהן מחוסרין. כצ"ל ול"ג כאן ניחה וטעות הדפוס אגב שיטפא דלקמן הוא. כלומר ר' אילא מפרש דלאו משום שמחוסרין לרוח הוא אלא מפני שהן מחוסרין מחמת עצמן דמסתמא מה שנשאר בתוך התבן פסולת הוא ונ"מ אם אח"כ נזרה ברוח ויצאו מה שבתוך התבן דלרב חסדא עכשיו אין מחוסרין הן ואלו לר' אילא מכל מקום מחוסרין מחמת עצמן הן הואיל ונשארו בתחילה בתוך התבן ואוכל מהן:

והתנינן היין משיקפה. ומסיפא דמילתא פריך דקתני אע"פ שקפה קולט מהגת העליונה ומן הצינור ושותה ובשלמא למ"ד שהן מחוסרין מחמת עצמן ניחא דה"נ זה שנשאר בגת העליונה ובצינור פסולת היא ומשום הכי שותה ואין בכך כלום אלא למ"ד לפי שהן מחוסרין לרוח ולא נגמרה מלאכתן מאי איכא למימר הכא שלא נגמר מלאכתן ומשני מחוסר הוא בשמריו כלומר דהתם מ"מ מחוסר הוא ע"י השמריר שלו שמה שנשאר למעלה ובצינור מעורב הוא בשמריו ובהא מודינא שמחוסר בעצמו הוא:

והא תנינן השמן וכו'. אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ולמ"ד שהן מחוסרין מחמת עצמן ניחא כדלעיל ולאידך מאי איכא למימר ומשני מחוסר הוא להציל כלומר התם נמי מחוסר צלילה הוא דמה שנשאר שם ולא ירד לעוקה אינו צלול כמו השמן שלמטה וג"כ מחוסר בעצמו הוא:

היה אוכל וחשכה לילי שבת. כך הוא שנוי בתוספתא סוף פ"ק היה אוכל והותיר וחשיכה בלילי שבת מותר ולקמן מדייק עלה:

ר' ירמיה סבר מימר. לפרש דהא דקאמר שאם חשכה לילי שבת לא נטבל דווקא בנתון בחמיטה ובתמחוי כלומר דווקא בדבר מועט וכעין ששנינו במתני' ונותן לחמיטה ולתוך התמחוי אבל בנתון בצלוחית נטבל למעשר דהא קיי"ל שבת קובעת למעשר:

אמר ר' יוסי אפי' נתון בצלוחית לא נטבל. והקשה לו ר' ירמיה וכי אין שבת טובלת למעשר:

אמר ליה. ר' יוסי מאי חזית דפרכת משבת ואמאי לא תפרוך נמי מסיפא דקתני או שנתנו לאדם אחר לא נטבל וכי אין מקח טובל למעשר וכהאי מ"ד דמתנה כמכר הויא לענין קביעות מעשר:

אמר ליה. סיומא דמילתא דר' יוסי הוא וכלומר דהדר א"ל דאלא מהכא לא תפרוך מידי דמיירי כהאי דאמר וכו' דאף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד לחזור את המותר וס"ל דכל מה שמחזיר את המותר אינו נטבל למעשר דדמיא דיני' כמו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדתנן לקמן בפ"ג:

חייליה דר' ירמיה. דס"ל דשבת קובעת למעשר אף בדבר שלא. נגמרה מלאכתו סייעתי' מן הדא דתנינן בסוף פ"ד דביצה:

עומד אדם על המוקצה. סתם מוקצה לא נגמרה מלאכתה למעשר כמו גרוגרות וצימוקין שמניחן לייבשן:

ערב שבת בשביעית. דאין מעשר נוהג בשביעית אלא משום דמוקצה הוא צריך הזמנה ובהזמנה כזו דאומר מכאן אני אוכל למחר סגי ומדלא אמר אלא בשביעית דאין בה מעשר הא בשאר שני שבוע לא משום דאין ראוי לו דלאו מעושר הוא ושבת קובעת למעשר אלמא דאף בדבר שלא נגמר מלאכתו שבת קובעת:

מה עביד לה ר' יוסי. כצ"ל דהא לר' ירמיה ניחא כדמדייק מהכא אלא דלר' יוסי דפליג עלי' וס"ל דאינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדקאמר טעמא לעיל מפני שהוא עתיד להחזיר את המותר ולדידיה קשיא מאי שנא שביעית דנקט התם:

ומשני אליבא דר' יוסי דהיינו טעמא דלא מצי נקט בשאר שני שבוע דלהחזירו את המותר למקומו אי אתה יכול שהרי הוא עושה מוקצה דהא במוקצה איירינן ולפיכך נטבל למעשר דלא אמר ר' יוסי דשבת אינה טובלת למעשר בדבר שלא נגמר מלאכתו אלא היכא שיכול להחזיר את המותר וכאן דא"א להחזיר להמוקצה בשבת מודה הוא דטובלת:

מתניתא פליגא על ר' יוסי. כצ"ל דהא תנינן אין עראי לשבת כלומר לא הותרה אכילת עראי בשבת בשאינו מעושר מפני שהיא קובעת למעשר וכדתנינן בפ' דלקמן עד שהוא מגיע למקום השביתה וכן בכמה מקומות במכלתין שמעינן דשבת קובעת למעשר. וקשיא לר' יוסי:

פתר לה ובלבד דבר שאין לו מוקצה. כצ"ל כלומר דר' יוסי מפרש לה דכל מקום ששנינו דשבת קובעת למעשר היינו בדבר שכבר נגמרה מלאכתו למעשר ואין לו מוקצה ונפקא מינה דשבת קובעת אפי' עד שלא הכניסו לבית דאילו בחול אפי' נגמר מלאכתו למעשר אוכל ממנו עראי עד שיכניסנו לבית:

על דעתיה דר' ירמיה לא שניא הוא וכו'. וכלומר ולר' ירמיה ס"ל דאין חילוק דלעולם שבת קובעת ואפי' בדבר שיש לו מוקצה ולא נגמר מלאכתו כדאמר לעיל:

ר' מנא בעי. אליבא דר' ירמיה דאמר לעיל דוקא בנוטל מן העקל וכו' ומבין הפצים ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל בנותן בצלוחית נטבל למעשר והשתא בעי אם היתה צלוחית מלאה והיא נתונה בין פצים לחבירו אם בכה"ג ג"כ נטבלה או דילמא דמאחר שהיא נתונה במקום שלא נגמרה מלאכתו דמה שהוא בין הפצים לא נגמר הוא וא"כ אף צלוחית לא נטבלה למעשר. ולא אפשיטא:

עד היכן. הא דקתני במתני' אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחים ועד היכן נקרא רותח:

עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. וגרסי' להא ג"כ לקמן בפ' כירה גבי פלוגתא דר"י ורבנן האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין וכו' וקאמר התם אהא דקתני נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. כלומר במקום שיכול להושיט ידו לתוכו. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי' במקום שאין היד שולטת עד היכן ר' יודה בר פזי ר' סימון וכו' עד שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית דזהו נקרא אין היד שולטת. וכן גרסי' להא דלקמן שם:

הכל מודים בכלי שני שהוא מותר. כלומר דמפרש שלא תטעה לומר דר' יהודה ארישא קאי ולחומרא פליג להכי קאמר הכל מודים ברישא דכלי שני הוא שמותר ולא פליג ר' יהודה אלא אסיפא ללפס ולקדירה ולקולא הוא דפליג דס"ל לכל הוא נותן וכו'. וכן קאמר נמי התם דארישא דהתם הוא דפליג:

מה בין כלי ראשון וכו'. כלומר אע"ג דבידוע הוא שיש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני מ"מ קאמר בהי גוונא הוא דאיירי דמחלקינן בהו וטעמא מאי ופליגי בה אמוראי. ר' יוסי בר' בון ס"ל דבכלי שני שהתירו בגוונא שאין היד נכוית בה איירי וזהו טעמא דמחלקינן בהו דכאן בכלי שני היד שולטת בו שיכול הוא להושיט ידו לתוכו וכאן בכלי ראשון אין היד שולטת בו:

ר' יונה פליג דאפי' תימא דגם בכלי שני שאין היד שולטת בו מיירי אלא היינו טעמא דהתירו בכלי שני שהרי עיקר הדבר אין בו אלא משום הרחק דהא אינו מבשל ממש ע"ג האור ועשו הרחק לכלי ראשון שלא יבא ליתן לתוכו בעודו ע"ג האור ולא עשו הרחק לכלי שני ואפי' היד נכוית בו דכולי האי לא גזרו:

אמר ר' מנא הדין פינכא דאורזא מסייע לאבא. וכך הוא בשבת שם וכן לקמיה הדין פינכא דגרוסא מסייע לאבא ר' מנא בריה דר' יונה הוה כדאשכחן בפ' אין מעמידין בהלכה ב' א"ר מנא אלו הוה ר' יונה אבא ידע מאן הוון לא הוה שתי וכן מצינו בכמה מקומות וקאמר הקערה זו של אורז ושל גריסין מסייע לאבא ר' יונה דאף כשהן נתונין בקערה ואת מפני אותה מאתר לאתר ואעפ"כ הוא רותח וא"כ חזינן דאף כלי שני הוא רותח כל כך אלא דטעמא הויא דלא גזרו בכלי שני:

מהו ליתן תבלין. בשבת מלמטה ולערות עליהן מלמעלה מכלי ראשון שהועבר מעל האש:

אסור. דס"ל עירוי ככלי ראשון הוא:

חייליה. סייעתיה דר' יונה מן הדא דתנינן בפי"א דזבחים גבי מריקה ושטיפה בקדירה שבישל בה קדשים דקתני א' שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה ומסקנת דברי ר' יונה הן וכלומר והיאך תאמר כאן שמותר לערות עליהן רותת הא תנינן בהדיא דעירוי ככלי ראשון הוא:

א"ר יוסי. מהתם לאו ראיה דבכלי חרס מיירי והוא בולע הרבה ולפיכך החמירו בו דטעון מריקה ושטיפה אף מעירוי דכלי ראשון אבל הכא גבי תבלין אינן מתבשלין מעירוי רותח ואיכא למימר דמותר:

התיב. עלה ר' יוסי בר' בון והתנינן התם דאף בכלי נחושת כן דטעון מריקה ושטיפה וכי אית מימר כלי נחושת בולע הרבה הוא בתמיה אלא ודאי דטעמא הויא משום דעירוי רותח ככלי ראשון הוא:

מהו להערות עם הקילוח. הקילוח שיורד מן הקדירה מהו חשיב אי ככלי ראשון או לא וקאמר ר' חנינה דתליא בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דלעיל דלמר דחשיב עירוי ככלי ראשון הקילוח ג"כ ככלי ראשון ולמר לא חשיב ככלי ראשון:

עשה כן בשבת חייב משום מבשל. כלומר דבעי למאן דס"ל עירוי ככלי ראשון אם לענין חיוב נמי אמרינן הכי דאם עשה כן בשבת כבישול גמור הוא וחייב משום מבשל וכן בבשר וחלב או דילמא דלענין איסור גרידא אמרו דאסור לעשות כן אבל אין בו משום חיוב בשול:

א"ל כהאי דאמר ר"ז איזהו חלוט ברור. לענין חיוב חלה כדאמרי' לקמן בפ"ק דחלה דכל שהאור מהלך תחתיו זהו שחייב בחלה ואומרים עליו המוציא וה"ה הכא דאיזהו תבשיל ברור שהוא חייב משום מבשל בשבת או בבשר בחלב כל שהאור מהלך תחתיו ולענין איסור גרידא הוא דאמרינן עירוי ככלי ראשון:

על דעתיה דר' יודה. אר' יהודה דמתני' קאי דקאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר לאו דווקא חומץ וציר קאמר אלא מלוח כציר הוא ויין כחומץ דג"כ חריפותן מסייע לבשל:

מתני' העיגול. של דבילה משיחליקנו שרגילין להחליק פני העיגול במשקין והוא גמר מלאכתו למעשר:

מחליקין בתאנים וענבים של טבל. משקין של תאנים וענבים של טבל מותר להחליק בהן העיגול ואין בזה משום מפסיד טבל ור' יהודה אוסר דהפסד הוא ואסור להפסיד את הטבל ואין הלכה כר' יהודה בכולה מתני':

המחליק בענבים לא הוכשר. בבבלי פ' חבית דף קמ"ה מסיק דפליגי במשקה העומד לצחצח דת"ק לא חשיב לי' משקה ור' יהודה חשיב לי' משקה:

הגרוגרות משידוש. שהתאנים מייבשין אותם ואח"כ דשים אותם במקלות לתוך החבית או שמכניסין אותן למגורה והוא אוצר ומעגלין אותן בידים והוא גמר מלאכתן:

לא יאכל מהן עראי. בגמרא מפרש דהאי תנא ס"ל דלא העליון צריך לתחתון ולא התחתון צריך לעליון וא"כ נגמרה מלאכתן ולא יאכל מהם עראי ור' יוסי מתיר דס"ל דצריך התחתון לעליון ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' מה פליגין ר' יודה ורבנן. במחליק בתאנים וענבים של טבל דוקא בטבל שנטבל מדבריהן כגון שנקבע ע"פ ששה דברים דקחשיב להו לקמן בפ"ד שקובעין להיות טבול למעשר ואינם אלא מדבריהן וכן כיוצא בהן אבל בטבל שנטבל דבר תורה שהכניסו להבית ודרך שער שאותו הטבל הוא מן התורה אוף רבנן מודים דאסור להפסידו:

ר' מנא אמר. להא דלקמן סתם ולא משום ר' יוחנן ור' אבין קאמר לה בשם ר' יוחנן ומילתא אחריתא הוא ואסיפא קאי המחליק בענבים וכו'. דר' יודן כדעתיה ורבנן נמי כדעתייהו במה דפליגי בעלמא:

דתני. בתוספתא דטהרות פ"ט זית שפצעו מרככו בידים מסואבות לא הוכשרו דלא ניחא לי' במשקה היוצא ממנו ואינו ממעכו אלא שיהא ראוי לאכילה:

לסופתו במלח הוכשרו. לפי גי' זו טעמא דניחא לי' במשקה היוצא ממנו:

לידע אם יש בו מים. כלומר אם יש בו לחלוחית שמן. ובתוספתא גריס לידע אם יש בו שמן לא הוכשרו משום דהמשקה אזיל לאבוד ולאו משקה היא ור' יודה אומר הוכשרו כדמפ' ואזיל:

רבנן אמרי במימיו הוא בודק. במשקה היוצא ממנו בודק וכיון דאזיל לאבוד לאו כלום הוא ור' יהודה סבר בגופו של זית הוא בודק להרגיש אם יש בו משקה וכיון דלא מכוין לאבד המשקה חשוב הוא והוכשר:

והכא. כלומר והשתא הכא נמי בהא פליגי רבנן אמרי במימיו הוא מכוין להחליק וכיון דאזיל לאבוד לאו כלום הוא ולא הוכשר ור' יהודה סובר בשיש שלו מחליק כלומר לא מתכוין להמשקה אלא בקליפות הענבים שהן חלקים כשיש הזה ובהן הוא מתכוין להחליק ולא לאבוד המשקה והלכך חשוב הוא והוכשר:

רבי אמר לר"ש בריה. גרסי' להא לקמן ריש פ"ד דביצה:

עלה וכו'. ובי"ט היה:

ואדיין את לזו. אם עדיין אתה מסופק בזה דחיישת משום מוקצה באותן שבחבית דליתא דאין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד שמוציאין אותן לייבשן ולעשות מהן גרוגרות וצימוקים דמסח דעתיה מינייהו אבל אלו הגרוגרות שכבר מוכנסין הן בחבית אין בהן משום מוקצה:

מפני שהן וכו'. טעמא דתאנים וענבים שמניחן לייבשן דאית בהו משום מוקצה הוא מפרש מפני שהן מסריחין בינתיים קודם שנתייבשו ומסח דעתיה מינייהו:

לא מיסתברא באילין פצולי (אילין) הוה עובדא. ודאי לא מיסתברא אלא דהמעשה היה שאמר לו להביא מאלו גרוגרות תאנים שנתפצלו והלכך ס"ד דר"ש דיש בהן משום מוקצה דאי בשאר גרוגרות מאי מספקא ליה לר"ש א"ל אוף אנא סבר כן דכך הי' המעשה וכן כי אתא ר' יוסי בר בון אמר משום ר' יוחנן כן:

הדא דתימא. דלית בגרוגרות שבחבית משום מוקצה אלא לענין שבת אבל לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה כלומר שהוקצו למעשרות וחל החיוב עליהן:

אמר ר' יוסה מתניתא אמרה כן. כך הוא בביצה שם:

גרוגרות משידוש וכו'. דבהכי הוה גמר מלאכתן למעשר:

דברי שונה ראשון. לפרושי פלוגתייהו דת"ק ור' יוסי קאמר. דברי שונה ראשון והוא הת"ק דלא יאכל מהן עראי משום דס"ל לא התחתון צריך לעליון ולא העליון צריך לתחתון ואם כן אע"פ שנשברה החבית ונפתחה המגורה ונתפרדו אלו מאלו מ"מ הואיל ואין צריכין זה לזה כבר נגמרה מלאכתן:

דברי שונה אחרון. והוא ר' יוסי משום דס"ל [התחתון] צריך לעליון ולא העליון צריך לתחתון כלומר אע"ג דהעליון לא צריך לתחתון דאלו שכבר נדרסו נדרסו וחינם צריכות חיזוק מ"מ התחתון הוא צריך לעליון מפני שהעליונות מחזיקות אותן וכך הוא בתוספתא בהדיא סוף פ"ק דגריס ר' יוסי מתיר מפני שהתחתונות צריכות לעליונות והואיל ונתפרדו ואינן ניכרין קורא אני בכולן לא נגמרה מלאכתן ומותר לאכול מהן עראי:

אמר ר' אלעזר דר' מאיר היא. ר' אלעזר פליג אדר' יוחנן דקאמר דברי שונה ראשון סתם וכדמפרש טעמא דס"ל לא התחתון צריך וכו' וא"כ הלכה כת"ק דסתמא הוא ור' אלעזר לא קאמר הכי אלא האי ת"ק דר' מאיר הוא והאי ר"מ דתוספתא הוא דתנינן שם בפ"ב הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים (צ"ל תאנים) ועתיד לדושן ר"מ אומר לא יאכל מהן עראי וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומודים חכמים לר"מ בפירות שאין צריכים גמר מלאכה שלא יאכל מהן עראי ע"כ מהתוספתא והשתא בהא פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר באוקימתא דמתני' דר' יוחנן מוקי לדברי הת"ק בסתמא משום דס"ל דהואיל ואין צריכין זה לזה הוו כפירות שנגמרה מלאכתן דאין צריכין עוד לגמר מלאכה וא"כ אתייא נמי כחכמים דהתוספתא דמודין הן לר"מ דבכה"ג לא יאכל מהן עראי ור' אלעזר מדמי דינא דמתני' לדינא דתוספתא דהואיל ונשברה החבית ונתקלקלה המגורה כגרוגרות ועתיד לדורסן הויא שהרי הוא עתיד לדורסן עוד פעם שני לתוך חבית אחרת וכיוצא בזה במגורה ואע"פ שלא נגמרה מלאכתן הוו אפ"ה ר"מ מחמיר וס"ל לא יאכל מהן עראי ור' יוסי ס"ל כדברי חכמים בתוספתא דבתר השתא אזלינן וה"ה נמי בדינא דמתני' וא"כ הלכה כר' יוסי וכדמסיק ר' אלעזר למילתיה:

א"ל. ר' אלעזר הוא דאמר כך לר' יוחנן דלא תסבור מימר סתמא ודר' יוסי הלכה כסתמא כלומר דלא כדבריך דאת סבור למימר דדברי ת"ק סתמא הוא וא"כ הואיל דרבי סתים דברי הת"ק הלכה כסתם ת"ק לפום כן צריך מימר אנא דר"מ הוא דהתוספתא והשתא הדרינן לכללא דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודברי ר' יוסי כחכמים דהתוספתא לסבריה דר' אלעזר וכדאמרן:

הדרן עלך כלל אמרו במעשרות