מתני' העוקר שתלים מתוך שלו. דרך לעקור שתילי נטיעות וליטע אותן במקום אחר כדי שיתגדלו ויתעבו ביותר וקמ"ל הכא שאע"פ שיש כאן פירות באותן שתלים אינו כזורע טבל במה שנוטען במקום אחר ופטורין אותן הפירות ממעשר וטעמא מפרש בגמרא מפני שאותן השתלים לא נגמרה מלאכתן הן והוא לא ליקט את הפירות מהן אלא נטען במקום אחר עם הפירות שבהן לפיכך פטור מלעשר:

לקח פירות מחבירו. בעודן מחובר לקרקע פטור שאין המקח קובע למעשר אלא בתלוש אבל לא במחובר כדתנן לעיל בפ"ב בהלכה ה':

לקט לשלוח לחבירו. על כרחך האי לקט שקנה הפירות בתלוש ולקט אותן כדי לשלוח לחבירו וכדאשכחן לשון לקט בתלוש בלשון הכתוב וכן בלשון המשנה ולפיכך הוא פטור ואוכל מהן עראי דאי בשלקט פירות משלו לשלוח לחבירו אמאי הוא פטור הא נגמר מלאכתו ונקבע למעשר אלא בשקנה אותן בתלוש מיירי ואם היה קונה לצורך עצמו מתחייב במעשר דהמקח טובל למעשר אבל לצורך חבירו פטור הוא דלא נקבע לו ואוכל מהן עראי:

אם יש כיוצא בהן. מאותן הפירות נמכרין בשוק הרי אלו חייבין דכיון דשכיחי לקנות מהן בשוק מסתמא נגמר מלאכתן וחייב זה שנשתלחו לו לעשרן וכדמפרש בגמרא טעמיה דר"א בן עזריה שכן דרך בני אדם משלחין טבלים לחביריהן בדברים כאלו ואין הלכה כרבי אלעזר בן טזריה:

מתני' העוקר לפת וצנונות וכו' לזרע חייב. כלומר עד שיתגדל בהן הזרע וזהו אחר שיתקשו חיוב לעשר מפני שהוא גורנן כשעקרן ואין להן גורן אחר והרי נטבלו למעשר והוי כזורע טבל ודוקא לזרע אבל אם נטען להוסיף בגופן הרי דינן כשתלים ופטור:

בצלים שהשרישו בעליה. אפי' בהשרישו בקרקע עליה. טהרו מלטמא אם היו טמאין ומשהשרישו נפסדין הן וטהרו וה"ה שפטורין מן המעשרות אם השרישו זה בצד זה דהוי כטומן אגודה של לפת וצנונות דתנן בסוף פ"ק דכלאים דפטור מן המעשרות:

נפלה עליהן מפולת והן מגולין. שנגלו אח"כ הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות:

גמ' ר' עקיבא היא. מתני' דקתני העוקר שתלים ליטע אותן במקום אחר פטור כדר"ע אתיא דתנינן תמן בפ"ק דפאה בהלכה ה' דקסבר ר"ע דמותר ליטול מן הגורן ולזרוע ופטור מן המעשרות אף מדבריהם:

ר' חייה בשם ר' יוחנן. קאמר דלא היא דהכא ד"ה הוא דמודים חכמים לר"ע בשתלים כדמפרש טעמא מה בין חטים וכו' מפני שחטים גמר מלאכה כלומר שהחטים בעצמן כבר נגמר מלאכה שלהן שחצרן ואע"פ שעדיין לא נקבעו למעשר עד שימרח מ"מ מדרבנן אסור הוא לזרוע עד שיעשר אבל שתלים אינן גמר מלאכה בעצמן והוא לא לקט הפירות מהן ונטען והרי זה לא נגמר מלאכתן:

מודה ר"ע לחכמים בלפת וצנונות. שעקרן ונטען במקום אחר שיתגדל הזרע שלהן כדתנן במתני' דלקמן שהוא חייב לעשר מפני שהן בעצמן פסידין הן כשנוטען לזרע לפי שהן מתקשין עד שיגדל הזרע בהן:

וחיטין אינן פסידין. בתמיה וכי החטין שנזרעין בקרקע אינן נפסדין ואפ"ה פליג ר"ע ופוטר ומשני דשאני חטין דיש להן גורן אחרת שהוא המירוח הקובען למעשר ולפיכך ס"ל לר"ע דנוטל וזורע קודם המירות אבל אילין לפת וצנונות אין להן גורן אחרת ועקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן והלכך מודה ר"ע שחייב לעשרן:

רב אמר הוא אסור לוכל. הא דקתני פטור דוקא חבירו הוא דפטור אבל הוא עצמו אסור לאכול מהן עד שיעשר וכדמפרש רב שימי לקמיה:

מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר"מ. כלומר לא מצית לאוקמיה מילתיה דרב דאוסר לו לעצמו לאכול אלא היכא שהכניס את הפירות בחצר בית שמירה וכר"מ דס"ל אף בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר כשהכניסו בחצר החצר היא קובעת למעשר כדאמרינן לעיל בפ"ב בהלכה ה' גבי פלוגתא דר"מ ור' יהודה במתני' שם דכשם שהן חלוקין במקח כאן כך חלוקין בחצר בית שמירה דשוין הן וא"כ לר"מ דס"ל דהמקח קובע אף בדבר שלא נגמר מלאכתו כדאמר לעיל בסוף פ"ב ה"נ ס"ל דאף החצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו והלכך הכא אע"פ שלא הוקבע למעשר לחבירו לגבי דידיה הוקבעו כשהכניסן לחצר ואע"ג כמי שלא נגמר מלאכתן דהרי לא הכניסן לחצר שיאכל הוא מהן אלא כדי לשלוח לחבירו מ"מ אם רוצה הוא לאכול מהן אסור עד שיעשר דלר"מ החצר קובעת אף בכה"ג:

א"ר מנא מתניתא אמרה כן. מרישא דההיא שמעינן נמי דאליבא דר"מ הוא דאתיא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב וכלומר דדייקינן הא בכיוצא בו בתלוש והיינו קודם שנגמר מלאכתו חייב הוא דהמקח קובע ומאן אית ליה דהמקח טובל למעשר אף בפירות שלא נגמר מלאכתן לא ר"מ הוא דאית ליה הכי כדאמר לעיל סוף פ"ב גבי המחליף עם חבירו זה לקצות וזה לקצות חייב ומוקי לה התם כר"מ:

ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' יודא היא. מילתא באנפי נפשה היא ואדברי ר"א בן עזריה דמתני' קאי וכלומר דהא דקתני אליביה הרי אלו חייבין ומשמע לעשרן ודאי קאמר ההיא כר' יהודה דהתוספתא ואליבא דר"א בן עזריה:

ותני כן. בתוספתא פ"ג דגריס התם ר' יהודה אומר משם ר"א בן עזריה המשלח לחבירו שתלים ואטונין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפני שנחשדו רוב אדם עליהן וחכמים אומרים הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי ושמעינן דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דראב"ע אם מעשרן ודאי או דמאי וא"כ הא דראב"ע דמתני' דקאמר סתם הרי אלו חייבין כר' יהודה דתוספתא אליביה הוא:

אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר. זה שנשתלח לו ואינו סומך על החבר ששילח לו:

ניחא עם הארץ ששילח לחבר. שצריך החבר לעשר מפני שהעם הארץ חשוד הוא:

חבר חשוד. בתמיה וכי זה ישלח לו דבר שאינו מתוקן:

אמר ר' יוסי וכי ע"ה לגבי תרומה לאו כחבר הוא. דהא לא נחשדו עמי הארץ על התרומה גדולה ואפ"ה כשמשלח לו להחבר צריך החבר לתקן הכל ואף לתרומה גדולה דהא מעשרן ודאי קאמר:

אלא כיני. כלומר אלא דהכא היינו טעמא לפי שנהגו בני אדם להיות משלחין לחביריהן טבלים בדברים הללו ולפיכך לא מחלק בין ע"ה לחבר:

גמ' ולא שנייא בין לזרע וכו'. בתוספתא פ"ג תני הכי העוקר שתלים מתוך שלו ליטען בח"ל ולזרע ולהפקיר ולמכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות והיינו דקאמר הכא דאין חילוק בין כל אלו ובכולן חייב במעשרות ומייתי לה כדי למירמי עלה ממתני' דפאה:

תמן תנינן. בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והכא את אמר הכין בתמיה דאם עקרן ליטען על מנת להפקיר חייב ומשני תמן הוא מפקיר על הכל כלומר את הכל הוא מפקיר ואין בו מהחיוב למעשרות אבל הכא שנוטען להפקיר את הגידולין שלאחר מכאן ולא הפקיר השתלים עצמן וא"כ יש בהן חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא מפני שמוציא אותן אח"כ מידי חיוב דלא ידיע כמה הוא מהחיוב וכמה הוא מהגידולין הפטורין:

והא תנינן. בהאי ברייתא חוץ לארץ וכי שנייא היא ח"ל בין לעיקר ובין לגידולין הרי אם נוטען בח"ל הכל פטור הוא דאף הפירות שגדלו בחיוב בא"י פטורין הן כשיצאו לח"ל כדתנן לקמן ריש פ"ב דחלה לר"ע. ואפ"ה קתני הכא בברייתא דחייב:

בה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. כלומר אין הכי נמי דבח"ל לא שייך האי טעמא דאמרן דהרי אין חילוק בה בין העיקר ובין הגידולין שלאחר מכאן דאת הכל הוא מוציא מידי חיוב המעשרות וטעמא אחרינא איכא בח"ל דמשום קנסא הוא וכן בנוטען למוכרן לגוי וכי אמרינן לחלק בין היכא דאיכא צד חיובא משום העיקר או לא בהפקר הוא דאמרינן דלא שייך ביה טעמא דקנסא כי היכי דלא תיקשי על האי ברייתא ממתני' דפאה:

על דעתיה דר"ש בן לקיש דהוא אמר טבל בטל ברוב ניחא. פלוגתא דר' יוחנן ור"ללעיל בריש פ"ד דתרומות גבי כרי שמקצתו נתקן ומקצתו לא נתקן דר"ל בשם חזקיה קאמר התם דאותו הטבל בטל ברוב הוא דאע"ג דקיי"ל הטבל אוסר בכל שהוא היינו בטבל ברור שנפל למקום אחר אבל הכא מכיון שהטבל אינו ידוע ומעורב הוא בדבר המתוקן ס"ל דבטל ברוב הוא ור' יוחנן ס"ל דאפי' בטבל בכה"ג אינו בטל ברוב ומתקן את כל הכרי והשתא קאמר הכא דבשלמא לר"ל ניחא הוא דמחייבינן ליה בשנוטען להפקיר הגידולין דמכיון דבתר הכי לא מצית למחייביה להפריש מן הפירות שגדלו בתחלה קודם שעקרן דהרי מעורבין יהיו עם הגידולין שהן פטורין ויבטלו ברוב וכיון שכן מוציא הוא מה שגדלו בהעיקר מידי חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא להפריש עכשיו מהן מקודם שיהא נוטע אותן אלא לר' יוחנן דהוא אמר אין הטבל אפי' דכה"ג בטל ברוב וצריך לתקנו א"כ ימתין עד שיגדיל ויעשר לפי כולו ואף הגידולין דאותו הטבל של העיקר אוסר את הכל וצריך לעשר על הכל כדהתם גבי כרי ואמאי מחייבת ליה להפריש עכשיו ממה שגדל בהעיקר:

או נימר מה פליגי וכו'. כלומר או דילמא דנימא דאף לר' יוחנן לק"מ דעד כאן לא פליג התם אלא בטבל שנטבל מד"ת דהרי נגמר מלאכתו ונתמרח בכרי אבל הכא הרי לא נגמר מלאכתו שעוקר את השתלים על מנת ליטען שיתגדלו ביותר ואין הטבל הזה אלא מדבריהם שגזרו חכמים עליו להפריש מהם הואיל ומוציאן ע"י כך מחיוב מעשרות ואיכא למימר דאף ר' יוחנן מודה שהטבל בטל ברוב הגידולין של פטור אם לא יפריש עכשיו ולפיכך חייבו אותו חכמים להפריש קודם שיטע אותן:

והא תנינן. לקמן בפ"ג דחלה כיוצא בו זיתי מסיק של הבעל הבית המלקט ואותן חייבות במעשרות שנתערבו עם זיתי ניקף והן של עניים שהן נוקפין אותן ומלשון כנוקף זית שנים ושלשה גרגרים ואותן פטורין מן המעשרות וכן ענבי בציר של הבעה"ב שנתערבו עם ענבי עוללות של עניים וקתני התם אם יש לו פרנסה. ממקום אחר שיש לו איזה טבל כדי להפריש עליהן מוציא הוא ממנו לפי חשבון שיש כאן להפריש מאותן שחייבין במעשרות ואם לאו רואין את המעורב כאלו כולו טבל ומוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר על הכל וכי לא טבל שנטבל מדבריהן הוא דהא סתם זיתים להוציא מהן השמן הן עומדים וכן הענבים להוציא מהן היין ומתני' סתמא קתני דמשמע דאף בזיתים וענבים כגון אלו הדין כן והרי עדיין לא נגמר מלאכתן וא"כ אין הטבל אלא מדבריהן ואפ"ה קתני דרואין אותן כאלו כולן טבל:

א"ר מנא קיימתיה. להאי מתני' דבשמן זיתי מסיק שנתערב עם שמן זיתי ניקף מיירי וכן בענבים שנתערב היין של זה עם היין של זה וכבר נגמר מלאכתן והטבל נטבל מדבר תורה הוא:

לא שנו אלא לזרע. הא דקתני במתני' בעוקר לפת וצנונות ליטע במקום אחר לזרע חייב דוקא אם נתכוין לזרע הא אם נתכוין לאכול ממה שיוסיפו בהגידולין פטור מפני שזה כלא נגמר מלאכתן הויא:

לא שנייא. אין חילוק דבין נתכוין לאכול חייב דמפני שהוא גורנן קתני דעקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתן:

מפני שהוא מכניסן וכו'. כלומר דר' חנינה מוסיף עוד בטעמא ולפרש מפני שהוא גורנן דקתני שאם שנת השנייה ונכנסת לשלישית היא מפניסן הוא מן מע"ש למעשר עני ואם שלישית ונכנסת לרביעית מכניסן מן מעשר עני למעשר שני והואיל ועכשיו הגורן שלהן להתחייב במעשר שני או במעשר עני לפי אותה השנה חייב להפריש כפי החיוב של אותה שנה העומד בה:

ערימה. כרי או אגודה של בצלים שטמנה בארץ והשרישה התולש מהן בשבת פטור כדמפרש טעמא שאינו רוצה בהשרשתן והואיל דלא ניחא ליה אין השרשה זו עושה אותה כמחובר בארץ וזהו נלמד מהמתני' דקתני בצלים שהשרישו בעלייה וכו' ומדקתני בסיפא הרי אלו כנטועים בשדה אלמא דגבי השרישו בעליה לאו כנטועים בשדה נינהו ופטורין מן המעשרות אלא דלענין טומאה הוא דטהרו דבהשרשה בעלמא כמחובר הוא לענין טומאה אבל לענין מעשרות פטורין וטעמא מפני שאינו רוצה בהשרשתן ולפיכך מחמת מה שהוסיפו בהשרשה זו פטורין וה"ה לענין שבת דהתולש מהן פטור והיינו דאקשי ליה ר"ל לר' יוחנן:

מאי איכפלה שבת גבי מעשרות. וכי אתה למד חיוב שבת מענין חיוב מעשרות דנתלי ברוצה בהשרשתן או לא לענין שבת כמו דתלינן לענין מעשרות:

לא תנינן אלא אינו חושש וכו'. כלומר דאע"ג דמצינו בהאי מתני' דסוף פ"ק דכלאים גבי הטומן לפת וצנונות תחת הגפן וכו' דמשוה דין שבת לדין דמעשרות לא תני אלא הכי אינו חושש בטומן אותם לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות אם הוסיפו וכן ניטלין הן בשבת אבל אם השרישו לא מיירי התם במתני' כלל וא"כ איכא למימר דאע"ג דלענין מעשרות פטורין אפי' בשהשרישו משום שאינו רוצה בהשרשתן לגבי שבת (הוא) מיהת הוא חייב התולש מהן דהא השרישו בארץ ומאי איכפת לן לענין חיובא דשבת אם ניחא ליה בהשרשתן או לא:

חמי מה אמר. ראה לדקדק בדברי רשב"ל במאי דאמר שלא אמר אלא מאי איכפלה שבת גבי מעשרות דאין לנו ללמוד שבת דחמירא דאית בה חיוב מיתה ממעשרות ולהקל גם בשבת אם אינו רוצה בהשרשתן כמו דמקילינין גבי מעשרות וא"כ דוק מדבריו הא שביעית איכפלה כלומר לענין שביעית דתנינן נמי התם איכפלה היא לגבי דין דמעשרות דאיירינן כאן ושפיר למדין אנו שביעית ממעשרות ואע"ג דשביעית חמירא היא ממעשרות דהיא נוהגת גם במאכל בהמה משא"כ במעשרות מ"מ לענין זה למדין אנו דגם בשביעית אם השרישו ורוצה הוא בהשרשתן אז מה שהוסיפו אסורין משום ספיחי שביעית אבל אם אינו רוצה בהשרשתן מותרין הן משום ספיחין דלא ניחא ליה בכך:

ודא הוא דרובה בתמיה. כלומר וכי זה רבותא היא ומאי איצטריך לך להשמיענו דבערימה אין חשש משום ספיחין דאלו תנא בצל יד יחידי יאות היה לך להשמיענו דבבצל מלא יד בלבד אפשר דניחא ליה ושפיר הוה איצטריך למימר דאפ"ה כל זמן שאין אנו יודעין בודאי דהוא רוצה בהשרשתן אין בהן משום ספיחין אבל מכיון דקאמר ערימה פשיטא דלא ניחא ליה בהשרשת כל הערימה ואין כאן משום ספיחין:

השרישו בקופה. תוספתא הוא בפ"ג ולדינא דמתני' מהדר דאם השרישו בקופה הרי הן בחזקתן לחיוב מעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מטומאתן דאין זו השרשה בקרקע:

השרישו בעליה. בזה יש חילוק דלענין מעשרות ושביעית הרי הן בחזקתן ולענין טומאה עלו הן מטומאתן ופריך בחזקתן ואת אמר עלו בתמיה כלומר מאי שנא דלענין מעשרות ושביעית בחזקתן הן ולא מחשבת להו כהשרישו בקרקע ולענין טומאה את אמר עלו דכהשרישו בקרקע הן ומשני ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני לענין טומאה דמצינו דהתורה רבתה טהרה בזרעים ומ"ט כדכתיב כי יפול וגו' ומדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא למדין אנו דהתורה רבתה לטהר בזרעים ואפי' בכל דהו דאיכא למיתלי תלינן לטהרן:

תני. בתוספתא שם ואסור לתלוש מהן בשבת אם השרישו בקרקע עליה:

עבר ותלש אית תניי תני חייב ואית תניי תני מותר. ומתמה הש"ס מ"ד אסור מתיר ומ"ד חייב פטור ניחא כלומר דלהני תרוייהו קשיא דלמי שאומר דבדיעבד מותר קשיא מ"ד אסור מתיר בתמיה דאם אתה אומר לכתחילה אסור הוא לא שייך לישנא דמתיר על דיעבד. וכן למ"ד חייב פשיטא דקשיא דפטור מבעי ליה דכך הוא ניחא למיתני לא יתלוש לכתחילה ואם עבר ותלש פטור:

דלא צורכה דלא מותר. מסקנת הקושיא הוא כלומר דאלא כך היה צריך למיתני. אלא מותר וכלומר למי שסובר. דמותר לא הי' צריך לשנות אלא למילתא באנפי נפשיה מותר לתלוש מהן ואפי' לכתחילה כדקתני במתני' דכלאים וניטלין בשבת אבל השתא דתני על עבר ותלש לא שייך לישנא דמותר ובנסחת התוספתא אשר לפנינו כך היא שנויה בהסיפא ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור:

ר' שמעון בן לקיש אמר חייב. לטעמיה הוא דאזיל כדפריך לעיל לר' יוחנן מאי איכפלה שבת גבי מעשרות וס"ל דאם השרישו התולש מהן בשבת חייב:

מתני' לא ימכור אדם את פירותיו. כלומר פירותיו שבשדה משבאו לעונת המעשרות כדתנן בפ"ק לא ימכור אותן למי שאינו נאמן על המעשרות לפי שזה לא יפריש המעשרות וכן אין מוכרין פירות שביעית שבאו לו בהיתר כגון מן ההפקר למי שחשוד על השביעית ולא יאכל אותן בקדושת שביעית:

ואם ביכרו. מקצתן והגיעו לעונת המעשרות נוטל את אלו הבכורות ומוכר את השאר שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות וקמ"ל שאע"פ שיש בהן מאותן שביכרו אינן אוסרים למכור הכל למי שאינו נאמן אלא נוטלן והשאר מותר לו למוכרן:

לא ימכור אדם את תבנו. להוציא ממנו התבואה שנשארת לפעמים בשבלים ואותה התבואה כשתלקט חייבת במעשר לפיכך לא ימכור אותו למי שאינו נאמן על המעשר וכן לא את גפתו והוא פסולת של זיתים ולא את זגין הפסולת של ענבים לא ימכור למי שאינו נאמן להוציא מהן משקין לפי שהן חייבין במעשרות כדקתני ואם הוציא מהן משקין וכן התבואה מן התבן חייב במעשרות. ופטור מן התרומה. אבל בתרומה פטור מאלו הנשארים בתבן וכן בגפת וזגים לפי שהתורם צריך שיהא בלבו לפטור אף הקוטעים והן השבלים שנקטעו ולא נדושו ועל מה שבצדדי הכרי ועל התבואה שנשארה בתוך התבן וכן התורם בית הבד צריך שיכוין גם על מה שבתוך הגפת והתורם את היין שבבור מכוין גם על מה שנשאר בזגים ואם לא נתכוין אע"פ כן נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שהתרומה הוא על הכל:

מתני' הלוקח שדה ירק בסוריא. הן הארצות שכיבש דוד והוזכר לעיל בפ"ו דדמאי ובכמה מקומות שבמקצת עשו אותה כא"י ובמקצת כח"ל ולענין תרומות ומעשרות ושביעית עשו אותה כא"י והכל מדבריהם ולפיכך נקט כאן שדה ירק להשמיענו שהכל הוא בסוריא כשדה ירק שאין חייב במעשרות אלא מדבריהם ואם קונה שדה בסוריא מהישראל לעולם הוא מתחייב במעשרות כמו דתנן בסוף חלה הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים אלא שבסוריא החיוב מדבריהם הוא והכא מיירי שקנה מן הגוי בסוריא הלכך הדין הוא כך אם עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות ביד הגוי חייב לפי שברשותו של ישראל בא החיוב המעשרות עליהן ולרשב"ג לקמן דוקא כשקנה הקרקע עם הפירות מחוברין ולת"ק החילוק הוא כך אם קנה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא חייב ואם משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והכל בשלא קנה הקרקע אבל אם קנה הקרקע מיחייב הוא לעולם להת"ק ולהכי נמי נקט שדה ירק כלומר שלקח אותה כשהיא מלאה ירק אבל לא השדה עצמה:

ולוקט כדרכו והולך. פלוגתא דת"ק ור"י בשלא קנה קרקע כדאמרן דבהא הוא דמחלק הת"ק בין אם קנה משבאו לעונת המעשרות או לא ומשבאו הוא דפטור ובלבד שהוא יהי' לוקט כדרכו והולך אבל לא ישכור פועלים ללקט וטעמא דמילתא דבשלא קנה הקרקע אינו אלא כאריס בעלמא שאין לו בגוף הקרקע כלום וס"ל להת"ק כר"א דלקמן בפ"ד דחלה בחדא דתנינן התם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ולר"א אין חילוק בין ירד לתוכה עד שלא באו הפירות לעונת המעשרות או לא דלעולם מחייב להאריס ישראל אבל להת"ק דהכא כשירד לתוכה עד שלא באו לעונת המעשרות אז הוא מחייב להאריס וכן בקנה הפירות ולא הקרקע דזה כאריס הוא ובהא הוא דס"ל כר"א דחייב אבל אם קנה אותן משבאו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור והיינו טעמא נמי דדוקא הוא לוקט ולא ישכור פועלים דאם ישכור פועלים מחזי כבעה"ב ואתי לאחלופי למיעבד הכי בקנה גם הקרקע ולהת"ק בקנה הקרקע לעולם מיחייב הוא ואפי' אם קנה אחר שבאו הפירות לעונת המעשרות ור' יהודא סבר דלא גזרינן בלא קנה קרקע אטו קנה קרקע:

אמר רשב"ג בד"א בזמן שקנה קרקע. רשב"ג פליג וס"ל כר"ג דפ"ד דחלה דהאריס לגוי בסוריא לעולם פטור הוא והכי אמר בגמ' הלכך קאמר דבזמן שקנה קרקע הוא דשייך לחלק דאם עד שלא באו לעונת המעשרות חייב דמכיון שקנה הקרקע והפירות הגיעו לעונת המעשרות ברשותו חייב אבל אם לא קנה קרקע אינו אלא כאריס שאין לו בגוף הקרקע כלום ולעולם פטור הוא:

רבי אומר אף לפי חשבון. ארישא קאי הכי קאמר בגמרא וכלומר אמילתי' דת"ק ועל משבאו לעונת המעשרות הוא דפליג דלת"ק בשקנה הפירות מחוברין בלא הקרקע והן באו לעונת המעשרות ביד הגוי פטור מכלום ואפילו מהחלק שגדלו אח"כ משבאו לרשות ישראל ועלה קאמר רבי דאף בזה מתחייב הוא לפי חשבון וכגון שלקח התבואה אחר שהביאה שליש ביד הגוי דזהו בא לעונת המעשרות בתבואה כדתנן בפ"ק ונגמרה התבואה ביד הישראל השליש הראשון פטור הוא ומשני שלישים שנתוספין ברשותו מפריש מהן תרומות ומעשרות והלכה כרשב"ג בסוריא וכרבי בארץ ישראל:

גמ' כיני מתני' לא ימכור אדם את שדהו. כלומר כך הוא כוונת התנא שלא ימכור את שדהו והיינו הפירות אף על פי שהן עדיין בשדה אם באו לעונת המעשרות לא ימכור אותן למי שאינו נאמן:

ר"ש מתיר. למכור לשאינו נאמן לפי שהוא אומר להלוי הרי אני מכרתי את שלי צא אתה ותבע את שלך ממי שהפירות בידו:

עבר ומכר להתנא דמתני' אם הוא צריך לעשר עליהן וקאמר מעשר ואוכל כלומר מה שהוא אוכל מוטל עליו לעשר אבל אינו מעשר מה שהוא מוכר לפי שאין אנו אחראין לרמאין ואין לזה לחשוש אם יעשר הלוקח הזה או לא:

תני. בברייתא לא יתרום על מה שנשאר בתוך התבן ובגפת וזגין קאי שלא יתרום עליהן בפני עצמן:

עבר ותרם. מהו ופליגי בה דמר אמר יפה כחו דלא אמרו אלא פטור הוא מלתרום עליהן ואם תרם יפה כחו ומר אמר לא יפה כחו לפי שאותה התרומה שהוא מפריש עליהן בפני עצמן קודם שהוציא התבואה מן התבן והמשקין מהגפת והזגין טובל אותן למעשר כדין התרומה שהיא קובעת למעשרות וחיישינן שמא אח"כ לא יוציא מהן ונמצא התרומה גרמה שאלו יהיו טבל:

תרם אחד בששים. מן הכרי שהוא עין הרעה ומיהו תרומתו תרומה כדתנן לעיל בפ"ד דתרומות:

שהוא אחד מששים ואחד על הקוטעין וכו'. כלומר ואם אנו משערין את התרומה על הכל ואף על הקוטעין והצדדין ומה שבתוך התבן לא תהיה התרומה כ"א אחד מששים ואחד מהו בדין התרומה זו דהא תנינן שם עלה בידו אחד מששים ואחד תרומה ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד ואמר לו ר' יוסי ומאי תבעי לך ולא מתני' היא דקתני שהתורם בלבו וכו' וכלום צריכה למיתני הך אלא ביתר שאם תחשוב בין הכל עם הקוטעים והצדדין ומה שבתוך התבן יהי' יותר לפי החשבון שתרם אפ"ה פטור על הכל במה שתרם לפי חשבון הכרי עצמו דאם לא כן מאי קמ"ל שהוא פטור:

גמ' תני. בתוספתא פ"ג וגריס שם פלוגתא דר"ע וחכמים כעין פלוגתא דת"ק ורבי במתני' דתני שם הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות פטור משבאו לעונת המעשרות חייב וזהו ט"ס ואיפכא צ"ל עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור מלקט כדרכו ופטור דברי ר"ע וחכמים אומרים אף משבאו לעונת המעשרות חייב לפי חשבון. ונסחת הברייתא דהכא היינו הך וכך הובאה לעיל בפ"ד דפאה בהלכה ה':

התוספת. שניתוסף ביד ישראל לר"ע פטור כת"ק דמתני' וחכמים כרבי ס"ל ומפריש לפי חשבון התוספת:

אף חכמים לא חייבו בתוספת אלא לשעבר. כלומר אף למאי דס"ל שחייב להפריש מהתוספת מ"מ בהא מודים דאחר שנה לשעבר שגדל השליש הראשון אנו הולכים ואם היה שנת מעשר שני או מעשר עני מפריש הוא מן התוספת כפי אותה שנה שעברה:

שהביאה שליש לפני ר"ה. של שביעית שכונסה אותה אף בשביעית:

ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית. כלומר דדריש ואספת את תבואתה לקרא דבתריה והשביעית תשמטנה דלפעמים ואספת את תבואת השנה שעברה אף בשביעית ומדלא כתיב ושביעי' תשמטנה הוא דיליף:

כמה דר"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך. ולפיכך פוטר אף התוספת שברשות הישראל משום שהשליש הראשון הביאה ביד הגוי כן נמי ר' יונתן אומר כאן לענין שביעית שאחר שליש הראשון אתה מהלך כדפרישית:

ואינון פליגין הדא על הדא. דהא הכא אתון אמרין דאף למה שחייבו חכמים בהתוספת מ"מ לענין שנת החיוב הולכין אנו אחר שנה שעברה שגדל בה השליש הראשון וא"כ מאי האי דקאמרי אתון הכא דאתייא דר' יונתן כשיטת ר"ע רבו הרי אף להחכמים הולכין אנו לענין השנה אחר שליש הראשון והיינו נמי דר' יונתן דבענין השנה הוא דקאמר וזהו כחכמים דר"ע:

אי דאתייא ר' יונתן וכו'. כלומר ועוד אי דר' יונתן כר"ע רבו ס"ל א"כ היה לו להחמיר כאן בשביעית משום דהתוספת ספיחי שביעית הן ור"ע רבו ס"ל דספיחין בשביעית אסורין מן התורה הן כדקאמר בהדיא בת"כ והבאתי לעיל בפ"ה דשביעית בהלכה ג':

הביאה פחות משליש וכו'. מסקנא דמילתא דלעיל הוא דקאמר אם הביאה שליש וכו' ואיידי דדייק עלה דר' אבינא הפסיק בה והשתא הדר למילתיה דאם לא הביאה אלא פחות משליש לפני ר"ה של שביעית ונכנסה שביעית אסורה משום ספיחין וצריך להפקירה כדין ספיחין אבל לענין לאכלן בקדושת שביעית לא חלה עליהן קדושת שביעית כדמפרש טעמא לפי שכבר היו עשבים כלומר דמיהת עשבים היו קודם השביעית ואע"פ שלא גדלו שליש ולא חלה עליהן קדושת שביעית אף אח"כ ואם הביאה פחות משליש בשביעית לפני שמינית וכו' איפכא הויא דמשום ספיחין מותרין דהרי העיקר מה שגדל בשמינית הוא וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר חלה עליהן בהיותן עשבים:

ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין וכו'. כר' אבינא דלעיל דלענין חיוב מעשרות של השנה הולכין אחר שנה שגדלה בה השליש הראשון ולפי סדרן של השנים אם היה שנת מעשר שני או מעשר עני:

הבקר והקדש בסוריא מחלוקת ר"ע וחכמים. כלומר כשם שנחלקו בשדה שהביאה שליש לפני הגוי ולקחה ממנו ישראל כך נחלקו בהפקיר או הקדיש והביאה שליש ואח"כ חזר וזכה מן ההפקר או פדאה מן ההקדש דלר"ע התוספת פטור מאחר שבשעה שהביאה שליש והגיע לעונת המעשרות היתה פטורה מהמעשרות התוספת ג"כ פטור שלאחר השליש הראשון אתה מהלך ולחכמים התוספת חייב:

אמר רשב"ל מודי ר"ע לחכמים בחנט והשרשה. כלומר לא לכל אמר ר"ע דהולכין אחר הגיע לעונת המעשרות ביד הפטור אלא דמודה הוא באלו דאמרו חכמים דהולכין אחר חנטה כגון באילן דאזלינן בתר חנטה למעשרות ויש דאזלו רבנן בתר השרשה כהאי דתנינן בפרק שני דשביעית האורז והדוחן וכו' דהולכין בהן אחר השרשה ומודה ר' עקיבא בזה דאע"ג דבשעת חנטה או השרשה היו ביד הפטור כגון ביד הגוי וכיוצא בו ושוב באו ביד החיוב דהתוספת חייב וטעמא דעיקר הגידולין ביד החיוב הוא שנתגדלו זרע בתורבה. משום דאמרינן לקמן בפ"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ואילן דנקט לאו דוקא וה"ה זרע תבואה בתוך הבית דפטור ממעשרות כדיליף מהאי קרא דהיוצא השדה כתיב וגבי תבואה הוא אומר אלא משום דקאמר חייב בערלה להכי נקט אילן והשתא קאמר דאם זרע במקום חורבה והביאה שליש ואח"כ סיכך על גבה והרי היא תחת הבית בזה איפכא הויא בענין פלוגתייהו דר"ע ורבנן דלר"ע התוס' חייב דהולכין אחר השליש הראשון שגדל בחיוב ולרבנן התוספת פטור דרובו גדל בפטור:

זרע בבית. והביאה שליש והעביר הסכך וסיכך על גביו. כלומר שאחר כך העביר אותו הסכך שסיכך על גביו בזה הוי כעין פלוגתייהו ממש דעל דעתיה דר' עקיבא התוספת פטור מכיון שהשליש הראשון גדל בפטור ולרבנן התוספת חייב:

ואף בחלה כן מחלוקת ר' עקיבא וחכמים. בעיא היא אם אמרינן דאף בחלה פליגי בכעין זה וזה לא מיתפרש על שעת הגידול דהא חיוב החלה משעת גלגול העיסה הוא אלא בכגון שבתחלת גלגולה היתה במקום הפטור שהיתה בחוצה לארץ ולא גמרה עד שהכניסה לארץ מהו מי נימא דאף כאן לר"ע פטורה מן החלה הואיל ובתחלת גלגולה במקום הפטור היתה ודמיא לתבואה שהביאה שליש ביד הגוי ולקחה ממנו ישראל ולרבנן חייבת או דילמא דשאני הכא בחלה מכיון שעכשיו עומדת במקום החיוב לכ"ע חייבת ולא דמיא לדהתם דהגידול עצמו מהשליש הראשון היה ביד הפטור והיינו דמתמה הש"ס על הבעיא זו:

מה את בעי מר"ע דר"ע אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. כלומר דהא כך שנינו לקמן בריש פ"ב דחלה פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר וש"מ דברישא דלא פליג ר"ע מודה בה וא"כ תו לא שייך למבעי כה"ג בחלה דהא לכ"ע אם נכנסה לארץ נתחייבה בחלה ואף שהיתה בתחילה במקום הפטור. א"נ דהך בעיא ואף בחלה כן כפשטא מיתפרשא ואגוונא דהאי פלוגתא גופה קאי דאם הביאה שליש ביד הגוי ולקחה ישראל ממנו ודקאמרת דלענין מעשר פליגי בתוספת שביד ישראל ומשום דגבי מעשר תבואת זרעך כתיב והלכך מכיון דהשליש הראשון גדל בפטור פליגי בה דלר"ע אחר השליש הראשון אתה הולך ופטור אף התוס' ולרבנן מיחייב התוספת אבל בחלה עריסותיכם כתיב וממעטינן עריסת הנכרי והכא מכיון שהעיסה נעשית ביד ישראל איכא למימר דמודה בה ר"ע דנהי דפטור התוספת ממעשרות בחלה מיהת חייבת או דילמא מכיון דלר"ע פטורה ממעשרות לפי שאחר השליש הראשון אתה מהלך גם בחלה פטורה ועל זה מתמה הש"ס מה את בעי מר"ע דהא שמעינן ליה דלא פליג ארישא דפ"ב דחלה וס"ל דאפילו פירות שגדלו כולן בפטור כמו פירות בח"ל ואפ"ה אם נכנסו לארץ חייבין בחלה ומכ"ש כאן שלא גדל אלא השליש בפטו' וכן לא מצית נמי למיבעי איפכא דאם גדלו בחיוב ונכנסו לפטור דאמרינן לעיל דאיפכא הויא אליבא דפלוגתייהו כמו זרע בחורבה והביאה שליש וכו' דלר"ע התוספת חייב ולרבנן פטור ומבעיא לך דאם אף בחלה כן והרי זה כמו פירות הארץ שיצאו לח"ל וא"כ הא נמי לא תבעי לך דהא שמעינן ליה לר"ע התם בסיפא דקתני יצאו מכאן לשם ר"ע פוטר מן החלה ואם אפי' גדלו כולן בחיוב פוטר ר"ע כשיצאו למקום פטור מכ"ש כאן אם לא הביאה אלא השליש בחיוב ואח"כ יצא למקום הפטור דפשיטא דפטור לר"ע מן החלה ואתי שפיר השתא למאי דמסיים וקאמר:

אין יסבור כר' אליעזר יאות את מקשי. כלומר דבשלמא אם היה ר"ע תופס סברת ר"א והוה ס"ל דיצא מארץ לח"ל חייבין בחלה שפיר הוא דמצית למבעי לר"ע בגוונא דאיירינן כאן דהוה מצינן למימר עד כאן לא מחייב ר"ע בחלה אלא בפירות שגדלו כולן בחיוב אבל הכא דלא גדל אלא השליש הראשון בחיוב אפשר דפוטר מן החלה מכיון שעכשיו הן ברשות הפטור אבל מכיון דר"ע פוטר ביצאו מכאן לשם מכ"ש דפוטר בגוונא דאיירינן לעיל ומאי תיבעי לך. וזה הוא העיקר:

זרע בעציץ שאינו נקוב. דפטור מן המעשרות והביאה שליש ואח"כ נקב מהו ופשט ליה דהא מיהת עכשיו נקב ונגמר בחיוב:

אתיא דרשב"ג בשיטת ר"ג זקנו דתנינן תמן. בפ"ד דחלה ישראל וכו' וה"נ כאריס הוא שאין לו בגוף הקרקע ולפיכך פוטר רשב"ג בשלא קנה קרקע:

על ראשה. הא דרבי ארישא קאי וכדפרישית במתני':

מתני' המתמד. שנותן מים על גבי שמרים של יין שיקלטו טעם יין ואותן שמרים מיין הטבול למעשר הן:

ומצא כדי מדתו פטור. מפרש לה בבבלי פ' המוכר פירות דהאי כדי מדתו לאו דוקא דה"ה ביתר מכדי מדתו וכגון דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא נמי פטרי רבנן והא דקתני כדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו מחייב וטעמיה דר' יהודה דס"ל דלא יצאו כל אלו השלשה מדות של מים שנתן עליהם אלא מדה אחת של מים נשאר בתוך השמרים וכיון שנתן עליהן שלשה ומצא שלשה נמצא שיש בהן מדה אחת של יין ושתים של מים והוי יין מעליא ולרבנן אפי' רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא כלום דאמרינן תלתא דמיא עול תלתא נפיק פש ליה פלגא דיין ופלגא דיין בשית פלגי דמיא ולא כלום הוא עד דרמא תלתא ואשכח ארבעה וזהו יתר מכדי מדתו דנקט הכא דבהא הוא דמחייבי רבנן והלכה כחכמים:

מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון. כלומר אם יש לו טבל ממקום אחר להפריש על זה היתר אז מפריש הוא לפי חשבון היתר ואם לאו מוציא כאן התרומת מעשר לכל דדמיא לההיא דתנינן בפ"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקף וכו' דהרי כאן נמי יש כאן החיוב והוא היתר שנתערב עם השאר הפטור וכל כה"ג אינו יכול להפריש לפי חשבון של החיוב אלא דוקא אם יש לו ממקום אחר להפריש עליו ואם מפריש הוא מיניה וביה דינו כדהתם אלא דהתם קתני דאם אין לו להפריש ממקום אחר מוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר לכל וכאן א"צ להפריש התרומה כדקאמר בגמ' שהתרומה שתרם על היין פוטרת את הכל:

מתני' חוררי הנמלים. החורין שלהם שנמצא בהן תבואה והן לנו בלילה בצד הערימה מחייבת שכבר הוקבעה היא למעשר כדתנן בפ"ק התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה אבל עדיין לא הופרש ממנה וחייבת היא הרי אלו הנמצאין בתוך החורין חייבין במעשרות לפי שידוע שמדבר הגמור והיינו אותה ערימה חייבת ממנה היו גוררים כל הלילה:

מתני' שום בעל בכי. זו שום חריף מאוד ואינו ראוי לאכילה והאוכלו עיניו יורדות דמעות ולפיכך נקרא בעל בכי:

ובצל של רכפא. מפרש בגמרא כל שעוקצו נמעך לתוכו ונקרא של רכפא על שם מקומו:

וגריסין הקילקים. ממקום קילקי והן מרובעות:

אף הקורקס. מין ממיני הכרוב:

אף הקוטנים. מין ממיני הקטניות כל אלו פטורין מן המעשרות לפי שחזקתן מן ההפקר והלכך גם כן נלקחין מכל האדם בשביעית ואף מן החשודים למכור פירות שביעית:

זרע לוף העליון. כלומר זרע העליון של לוף ולוף הוא מין ממיני הבצלים:

שאף על פי שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו. כלומר אלו זרעוני גינה שאינן נאכלין יש בהן עוד דין אחר בענין הגידולין דקי"ל גידולי תרומה תרומה אבל אלו שאינם ראוים לאכילה כגון זרע לפת וצנונות אף על פי שאביהן והן אותן לפת וצנונות תרומה הן מ"מ אם נטל הזרע מהן וזרע הרי אלו יאכלו הגידולים לזרים לפי שהזרעים האלו אינם ראוים לאכילה ובהן לא אמרו גידולי תרומה תרומה אלא הגידולין מהן חולין הן:

גמ' אמר ר' אבוהו וכו'. גרסינן להא לקמן בפ"ק דמעשר שני בהלכה ג':

והוא שהחמיץ. בהחמיץ התמד הוא דפליגי ובהא ר' יהודה מחייב אפי' מצא כדי מדתו ורבנן פטרי אפי' בהחמיץ:

תמן תנינן. בפ"ק דחולין וכן בפ"ק דמעשר שני בבא דרישא:

אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה. דמיא בעלמא הוה:

מתני'. האי מתניתין דקתני בשהחמיץ תליא מילתא דר' יהודה הוא:

דתנינן תמן. היינו מתני' דהכא ואיידי דגריס התם דתנינן תמן נקט הכא גם כן בהאי לישנא וכך הוא דרך הש"ס הזה:

אמר ר' אבהו וכו'. כלומר ואמר ר' אבוהו. עלה דבהחמיץ הוא דפליגי וא"כ מתני' דמעשר שני ודחולין כר' יהודה הוא דאתיא דאלו לרבנן אפי' בשהחמיץ לאו כלום הוא עד שימצא יתר על כדי מדתו:

אמר ר' יוסי. דלא היא אלא מתני' דכסף מעשר ד"ה הוא דאפי' רבנן מודו דבשהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואפי' בדרמא תלתא ואשכח פחות מארבעה דאין זה יתר על כדי מדתו השנוי במתני' דידן ואפ"ה מותר ליקח אותו בכסף מעשר שני דהוי כפרי:

שכן אפי' מי מלח ניקחין בכסף מעשר. כלומר דאע"ג דתנן בפ"ק דמעשר שני הלוקח מים ומלח לא קנה מעשר לפי שאינן גידולי קרקע מ"מ במי מלח המעורבין ס"ל דניקח בכסף מעשר וכגון שמעורבין עם שומן דגים וא"כ לא גרע התמד שהחמיץ מאותן מי מלח המעורבין:

מהו מוציא. אמתני' מהדר דאם מצא יותר על מדתו וכו' ומהו שהוא מוציא המעשרות שיש לו להפריש לפי חשבון אבל תרומה גדולה א"צ להפריש עליו לפי שהתורם בלבו וכו' כדתנן לעיל בהלכה ג' והלכך כאן דכבר תרם על היין מיירי ואינו טבול אלא למעשר כדפרישית במתני' התרומה שתרם בתחלה פוטרת את הכל:

גמ' הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכו'. הך פלוגתא הובאה לעיל ריש פרק ד' ולקמן בפרק קמא דחלה גרסינן כל הסוגיא על ההיא מתני' דנחתום דמייתי לקמיה:

מתיב רשב"ל לר' יוחנן. כצ"ל וכך הגירסא בכל הנוסחות הישנות ולקמן הוא דגרסי' מתיב ר' יוחנן לרשב"ל ונתחלף בספרי הדפוס:

והא תנינן. שם נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. שיש בו כדי שיעור לחלה אלא שדעתו לחלק אותו ולמכור לכמה בני אדם לעשות ממנו עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור אף על פי כן חייב בחלה כדמפרש טעמא לקמן ונשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה:

ואין בשל כולהון כשיעור. כך הוא הגי' לקמן בחלה כלומר בתמיה וכי אין בכולהון בכלל כשיעור ואפילו הכי קתני פטורה מן החלה וטעמא דאם לש הוא כולהון כאחת הרי זה שלא מדעתו ולפיכך אינו נטבל לחלה וקשיא לדידך דקאמרת דאפי' שלא מדעת חבירו נטבל:

א"ל. ר' יוחנן שאני הכא שדעתו אחר כך לחלק וליתן לכל אחת ואחת את שלה ושכן אף העושה עיסה על מנת לחלקה עיסה ובחלה גריס בצק והיינו הך כלומר שבעודה עיסה דעתו לחלק להבצק לכמה חלקים פטורה ולא מהני במה שהיתה בתחלה כשיעור והכי נמי גבי נשים טעמא משום הכי הוא דהויא:

והתנינן נחתום וכו'. ואי טעמא בסיפא גבי נשים כדקאמרת שדעתו לחלק אחר כך אם כן קשיא רישא מאי שנא גבי נחתום שעשה משלו השאור דחייב הא דעתו לחלק הוא וא"ל ר' יוחנן לא תשיבני מנחתום דאין הדבר תלוי בדעתו כלומר שהוא אינו עושה בשביל עצמו אלא בשביל הלקוחות שלוקחין ממנו השאור וה"ג בחלה שם. בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה. כלומר בתחילה הוא עושה שמא ימצא הלקוחות ליקח ממנו השאור ואם לא ימצא הוא חוזר ועושה אותה עיסה אחת לאפות והלכך חייבת בחלה דאין דעתו בתחלה לחלקה בדוקא אלא כשימצא הלקוחות ואם לאו הרי עושה עיסה ויש בה כשיעור. אי נמי שמא ימצא לקוחות על עיסה שלימה וחוזר מדעתו ועושה עיסה מן הכל למכרה והיינו הך כדגריס כאן:

הא בצד ערימה פטורה. כגון שבדעת בעל הכרי למרח ואז פטורה היא עד שימרח ואם כן מה שבחורין גם כן פטורין ואמאי נימא דמתי שימרח זה הכרי נתחייבו גם אלו מה שבתוך החורין אע"פ שהן של מוצאן דהא את אמרת דהממרח את של חבירו שלא מדעתו נטבל:

משום ייאוש. שהבעלים נתייאשו מהן ואין דעתם עליהן כלל ומיהו בצד הערימה חייבת חייבין הן דשמא עדיין לא נתייאשו ולא הוי הפקר:

והן. ודוקא שגיררו ראשי שיבלין מה שחותכין בפיהם וכשימרח זה ויראה ראשי שיבלים קטועין מתייאש מהן:

מתיב ר' יוחנן לרשב"ל. צ"ל כאן. והתנינן לעיל בפ"ד דפאה ולקמן בפרק ג' דחלה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואחר כך פדאן פטורין מפני שבשעת מירוח הגזבר הקדש היו והרי הגזבר כאחר הוא ואפילו הכי את אמר מה שעשה עשוי אלמא דמירוח בפירות של אחר הוי מירוח והוא הדין לענין שקובע למעשר אם אינו של הקדש:

א"ל. רשב"ל תיפתר כמאן דאמר דגזבר בשל הקדש כבעלים הוא ודלא כר' יוסי דאמר הגיזבר כאחר הוא:

בעי. על הא דמדייק ר"ל לעיל וכי אין בכולהון כשיעור כשיצטרפו דש"מ דמהאי טעמא בדין הוא שתהא חייבת ואמאי הא אכתי לא עירב אותן ביחד ואם כן יעשה כמות שהוא כדבר שלא נגמרה מלאכתו ואם כן בלאו האי שינויא דר' יוחנן דלעיל נמי תהא פטורה וכהאי דאמר ר' יוסי לעיל בפרק ד' בהלכה ד' גבי שותין על הגת וכו' דאף מה שבלגין שנטלו מן הגת לא נטבל מפני שהוא עתיד לחזור את המותר להגת והוא לדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפיכך אף מה שבלגין לא נטבל למעשר וה"נ כן:

גמ' איזהו שום בעל בכי. תוספתא הוא בסוף פרק ג' וגריס התם כל שאין לו אלא זור אחד ובתוספתא כתיבת יד אשר לפני דור אחד ומלשון דרי דרי כלומר שאין לו אלא שורה אחת סביב העמוד שהוא האמצעי אשר בתוכו. ודברי רשב"ג גריס התם אחר איזהו בצל של רכפא וכו':

תני. בתוספתא שם רשב"ג אומר אין מרובע מששת ימי בראשית אין לך בריה בעולם שנברא מרובע ממש ברבוע הישר וגרסינן להא בפרק שלישי דנדרים הלכה ב' ובפרק שלישי דשבועות הלכה ח':

והתנינן. בריש פרק ששי דנגעים:

כל גרמה אמרה. אדרבה מכל עצמה של משנה זו שמעינן דלית ליה מרובע מברייתו דאם כן למה לי למיתני מרובע אלא דלמא תנינן מרובע שירבע הוא וישער הנגע כמות הגריס במרובע שהוא ארכו כרחבו:

והא נגעה. ובנדרים גריס והא כנעה והוא שם שרץ ותולעת כדתנן בפרק תשיעי דפרה הדירה והכנה שבתבואה ומרובע הוא ומשני מלא קטרין כלומר שאינו חלק כמו שטח המרובע דמלא קשרים הוא:

והא אביבא דפילא. והא עניבא צ"ל וכן הוא בשבועות שם ענב של פרי אחד ומרובע הוא ומשני עגול הוא מלמטה ואית דבעי מימר דבלאו הכי לא קשיא מגריס הקילקי ומעינבא דפילא דלא אמר רשב"ג אלא בבריות לא מצינו אבל במיני אוכלין יש מרובע ותני נמי כן:

אלו הן עדשים וכו'. הכל בתוספתא שם:

כל שגלגליהן חדין. שצדי העגול שלהן יותר חדין הן משאר עדשים:

כל שאיך להן צרורות בזה הם ניכרין שאין בהם כל כך צרורות כמו בשארי עדשים ואפילו הכי בחזקת הפקר הן שאינם מצוים לזרוע מהן בגינה:

כל שעוקציהן מועטין. העוקצין הן קטנים ביותר והלקטיהן מה שנלקט מגוף הכרוב מרובין:

כגון אילין קוניתה. זהו הקונרס הנזכר בסוף פרק ה' דכלאים והן דומין להקריקס שהוזכר כאן:

כרכמין. הקיסמין שלהן מהו שיהא מותרין ליקח מכל אדם בשביעית ואין חוששין משום ספיחין:

והתנינן. בפרק רביעי דבכורות החשוד על השביעית וכו' ואפי' הוא סרוק שהוא מתוקן במסרק אין לוקחין ממנו דלא קפיד אהאי טירחא זוטא ואף דאי שמעי רבנן ומפסידי מיניה קתני מיהת פשתן ופשתן לאו קסמין הוא ואפילו הכי אין לוקחין ממנו:

מפני זרעה. לא אסרו פשתן אלא מפני הזרע שיש בהקסמין:

אם מפני זרעה. מאי האי דתנינן שם החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין וכו' וכי אית לך מימר מים ומלח מפני זרעו אלא ודאי דטעמא משום קנס אם כן אף הכא נמי משום קנס:

פשתן נלקחת מכל אדם בשביעית. כדמפרש ואזיל הדא דתימר בשאינו ידוע אם חשוד הוא אלא בסתם עם הארץ מיירי אבל אם דבר בריא שחשוד הוא וודאי אסור ליקח ממנו כדתנינן במתני' דבכורות וכה"ג מחלק לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה ז':

ביקייא. מין ירק:

מתני' אמרה כן. בתמיה והאנן תנן זרע לוף העליון וכו' ותני עלה בתוספתא לפרש שאר זרעוני וכו' כגון זרע אסטיס וכו' ומשמע דוקא זרע ביקייא הא ביקייא עצמו אסור:

דלמא. כך הוא דלא איתאמרת דנלקחת מכל אדם אלא בסתם שאינו ידוע אם חשוד הוא או לא ובהכי איירי בדוקא:

כיני מתני'. כך הוא הא דקתני זרע לוף העליון בזרע של הסיליון דלוף הוא והוא הלוף השוטה סיליו בלשון יוני שוטה כך פי' הערוך בערך סיליון. ונראה דאם כך הוא ה"ל למימר זרע לוף הסיליון אלא דט"ס הוא וצ"ל העליון וכלומר דבמתני' קתני זרע לוף העליון ועלה קאמר כיני מתני' כן צריך לפרש זרע העליון של לוף וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל אמרו בגמרא כי שיטת המאמר כן הזרע העליון של לוף:

חדא איתא. אשה אחת היו לה ירבוזין דתרומה אספרג"ו בלעז בתוך קופתה ונפלו לתוך הגינה וצמחו ושאלה לר' יוחנן אם יש בהן משום גידולי תרומה ושרא לה שהזרע אינו נאכל ואין הגידולין אסורין משום גידולי תרומה אלא בזרע הנאכל כגון חטים וכיוצא בהן:

ולא מתני' היא וכו'. ופשיטא דמותר וא"ל בבלייא לאחר שגליתי לך חספא ואשכחת את מרגניתא את אמר ולא מתני' הוא דאלו לא גליתי לך ההיתר מנא לך דלענין הגידולין קאמרה מתני' ומתוך דברי הוא שלמדת לפרש להמתני' כן:

הדרן עלך העוקר שתלים וסליקא לה מסכת מעשרות בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען: