מתני' הקורא את המגילה עומד ויושב. רצה עומד רצה יושב:

קראה אחד. או שקראוהו שנים ביחד יצאו דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי הכא מכיון דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו:

מקום שנהגו לברך וכו'. היינו ברכה של אחריה אבל לפניה מצוה לברך ומברך ג' ברכות בלילה על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וביום מברך שתי ברכות. ויש מקומות שנוהגין לברך שהחיינו גם ביום:

בשני ובחמישי. תקנת משה רבינו עליו ע"ה שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ובא עזרא ותיקן שיהו קורין ג"כ במנחה בשבת משום יושבי קרנות וגם תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים:

ואין מוסיפין עליהם. מפני טורח הצבור שהן ימי מלאכה וכן בשבת במנחה נמי מפני שהוא סמוך לחשיכה שהיו רגילים לדרוש עד המנחה ומהאי טעמא נמי אין מפטירין במנחה האידנא ובימים הקדמונים היו נוהגין להפטיר בנביא במנחה. ועדיין יש מקומות בפרס ומדי שיש להם הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה כולה:

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. זה שהוא מתחיל לקרות בתורה ראשון מברך לפניה והאחרון החותם שהוא המשלים מברך לאחריה וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהוג עלמא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין ולא שמעו הראשון שבירך לפניה ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה ומשום היוצאין ולא ישמעו החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה:

גמ' מה. לשון בעיא היא מה קאמר הקורא עומד ויושב אם דלשעבר היא שבדיעבד יוצא אף אם הוא יושב הא בתחילה לא כדמשמע לישנא דהקורא והא תני בברייתא מעשה בר"מ שעשה לכתחלה וקראה מיושב וכו' וקאמר דבאמת דהקורא דקתני לאו דוקא אלא כיני מפרשין להמתני' מותר לכתחלה לקרותה וכו':

מאי. האי דקאמר נתנה לאחר ובירך עליה וכי זה קורא וזה מברך:

מכאן שהשומע כקורא. ויכול זה אחר השומע לברך על מקרא מגילה וכה"ג מצינו דכתיב גבי המגילה שהביא על ידי בן שפן ליהויקים אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קראה יהודי קרא באזני המלך וכל השרים אלא מכאן שהשומע כקורא:

מפני בנה. ת"ח הלומדה מחויב לעמוד לכ"ש מפני תורה עצמה:

מפני מה הוא עומד. כלומר בשביל מה מחויב הוא לעמוד כשקורא בתורה ברבים אם מפני כבודה של התורה או מפני כבוד הרבים ונפקא מינה דאין תימר מפני כבודה א"כ אפי' בינו לבינה כשהוא קורא בפ"ע צריך הוא ג"כ לעמוד בשעת הקריאה:

אין תימר מפני כבוד הרבים וכו'. קושיא היא כלומר דמקשה דאף את"ל דהטעם הוא מפני כבוד הרבים מ"מ קשה דבדין הוא שאפי' בינו לבין עצמה עכ"פ מפני כבודה הוא עומד:

אם אומר וכו'. כלומר דודאי אף שבדין הוא כך אלא שאם אתה אומר כן שצריך לקרות לעולם כשהוא עומד א"כ אף הוא מתעצל לפעמים ואינו קורא כלל והלכך לא חייבוהו לעמוד אלא כשקורא ברבים:

סמוך לעמודא. היה סומך עצמו בעמוד שהיה שם וא"ל אסור לך שצריך לעמוד בלתי סמיכה שכשם וכו':

חונה. כך שם המתרגם ולא היה מעמיד אחר אצלו כשקורא ומתרגם וא"ל אסור לך שצריך לנהוג בה ע"י סרסור כשם שניתנה ע"י סרסור הוא משה:

ועבדה שאילה וכו'. כלומר שעשאה כשאלה וסמך על המקרא הזה אנכי עומד וגו' וכי לא ידעו זה אלא ללמד שצריך ע"י סרסור:

חד ספר. סופר מלמד תנוקות:

מושט. כמו פושט וקורא תרגום מן הכתב שבספר שלפניו וא"ל אסור לך שהדברים שבע"פ צריך לאומרן בע"פ:

נאמרו דברים בפה וכו'. גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו':

כי על פי הדברים האלה. על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:

חד אמר אם שימרת מה שבפה וכו'. כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כר' שמואל בר נחמן ואידך ס"ל דהואיל וכרת ברית כתיב אצל הדברים שבע"פ משמע שעיקר כריתות הברית בשבילם הוא והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר הוא דכתיב והיינו דקאמר כרתי ברית אתך ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדינו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימים לשתיהם יקבלו שכר כמוך:

אמר ריב"ל עליהם. מיבעי ליה וכתיב ועליהם וכן כל מיבעי ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד מקרא ומשנה וכו' הכל נאמרו למשה מסיני:

וחבירו משיבו כבר היה לעולמים. בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש. והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:

תני. בתוספתא פ"ג. והובא זה לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ג':

אמר ר' זעירה. דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה. ופריך הש"ס על טעמיה דר' זעירא והא תני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא ודסיפא משום שאי אפשר לשני קולות שיהו נכנסין לתוך אוזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:

תני. תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:

אמר ר' עולא. טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהם יהבי דעתייהו לשמוע אפי' משנים הקורין ובנביא שתקנו חכמים אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין. דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:

תני. אידך אחד קורא בתורה וכו':

ובמגילה. לא איכפת לן ובין אחד קורא וכו' ובין שנים וכו' דאיידא דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי:

והתרגום מעכב. משום דקחשיב בכולה ברייתא נמי לתרגום בעי אם התרגום בדיעבד נמי מעכב או למצוה בעלמא קתני:

ופשיט לה רבי יוסה מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא. כשגוזרין על הצבור וקורין ולא מתרגמין מפני טורח התענית ש"מ דאינו מעכב:

טעה. אפ"ה אם טעה בתרגום מחזירין אותו:

רבי יונה ר' ירמיה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' בתרא דבכורים בהלכה ה':

חד מחזר מנא. תרגום של טנא אמר אחד מנא והחזירו אלא שיאמר סלא כדלקמן ואידך היה מחזיר לאחד שתירגם למצות ומרורין פטירין עם ירקונין ואמר לו שיאמר פטירין עם מרורין:

ולא ידעין. מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:

מן מה דאמר ר' יונה. התם בבכורים לעיל דבעי אם יש להביא בכורים בתמחוין של כסף דדילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:

הוי. ש"מ דהוא מחזיר מנא שרבי יונה היה מקפיד להחזירו להמתרגם מנא משום דנסתפק לו אם מותר להביא בכלי אחר אלא ויאמר סלא שזה הוא התרגום של טנא:

ר' פינחס היה מחזיר להמתרגם לתורין ובני יונה פטימין ובני תורין אלא ויאמר תורין ובני תורין. והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:

מנין לתרגום. הרמז במקרא שצריך לתרגמו:

אלו ההכריעים. הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר:

אלו ראשי פסוקים. מהיכן הפסוק מתחיל וממילא יודעין היכן מסיים הפסוק שלפניו:

אפילו רגיל תורה כעזרא. הסופר לא יהא הוגה מפיו וקורא אלא מתוך הכתוב שלפניו או שומע מפי הנביא וכותב וקורא כמו שנאמר בברוך מפיו יקרא אלי וגו':

כל קריא מן פומי. שאני בקי כל כך בכל המקרא:

בתרין מניי. בשני מינים שאני מוציא על זה היאך עבידא וכו' וכל הטורחות של זריעה וקצירה ולעשות חבלים ולצוד הצבאים ולשוחטן ולהפשיט עורם ולכתוב עליהם כל המקרא מקבל אני עלי לעשותן שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו שרבי ישמעאל בר' יוסי יכול לקרות הכל מפיו ואתה כותב ואין אתם צריכין לא למקרא בכתב ולא לאיש אחר:

כיצד הוא מברך עליה. לבסוף:

בתחלה. מאי מברך:

הרי הוא ככל שאר מצותיה של תורה. שמברכין וצונו לעשות כך וכך וה"נ מברכין אשר צונו על מקרא מגילה דנצטוינו מלאו דלא תסור:

כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. גרסי' להא לעיל בברכות פ"ז בהלכה א' עד אף זו טעונה ברכה:

כתוב בתורה. כלומר למדנו מן התורה לברך ברכת התורה לפניה כדקאמר מה כתיב ביה לפניה ומהיכן למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו אתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב ואין כתיב לברכה לפניו ומנין ליתן וכו':

שם שם לגזירה שוה. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':

עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:

כר' ישמעאל. אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא כדר' יוחנן בשמו דיליף לה מק"ו וכו':

עד כדון תורה. לא שמענו מק"ו אלא לברכה שלאחריה לתורה מק"ו דמזון:

מזון. לברכה לפניה מנין וקאמר דנמי ילפינן איפכא מק"ו מה אם תורה וכו':

שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:

ר' יצחק ורבי נתן. פליגי ר' יצחק אמר מהכא למדנו למזון לברכה לפניו דכתיב כי הוא יברך את הזבח ואח"כ וגו':

ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וגו' אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר אימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:

רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופו למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':

עד כדון. לא שמענו אלא למזון תורה מנין וקאמר ק"ו מה וכו':

אילין שלשה קריות. מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובעי ר"ז השתא דלמדנו ברכה בתורה ממזון מה את עביד לון. כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי לון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפ"ע יכולנו לומר דלא כשלשה שאכלו כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל אחד ואחד מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:

אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת. דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו ביחד דכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך לכולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה ובין לברכה שלאחריה לתורה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי על כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי והאמצעי אינו אברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה ראשונה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה וכעין דין ברכת הזימון:

אין תעבדינון וכו'. או דנימא דמדמינין להו להאוכלין כל אחד ואחד בפני עצמן וכל אחד ואחד צריך לברך בפני עצמו דאינן בכלל שאמרו הפותח והחותם וכו' ומהו:

לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. כך הוא בברכות שם כלומר דמתמה וכי לא למדו לברכת התורה ממזון אלא לרבים דלדידך דאת בעי אם מדמינין להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי אם לרבים למדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך. כלומר אפילו ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מנין:

אמר ר' אבא מרי. אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לרבי זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן. ולא אפשיטא הבעיא:

שמע קלון קרויי. שמע קול שקוראין הקרואים להתורה ולא היו מברכין עליה שסמכו על הפותח הראשון שבירך לפניה כהמנהג מקדם והקפיד רבי יונתן ואמר להם עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות חתיכות חתיכות בלא ברכה שכבר התקינו שיהא כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה:

שנאמר וידבר משה את מועדי ה'. ור"ח נמי איקרי מועד:

מפני כבודן של בנות ישראל. שיהו מצויין להן תכשיטין להתקשט בהן ולא יוכלו בני העיירות לעכב על הרוכלין:

בלילי שבתות. שהוא זמן עונה:

שיהו הנשים מדברות וכו' משום יחוד. שלא יתייחד איש עמהן:

קודם לטהרתה שלשה ימים. כלומר אפילו ג' ימים קודם לטהרתה וכדמפרש ואזיל:

כדי לשבת וכו'. ואם זמן טבילתה בהן חופפת בע"ש וסומכת על כך ופליגי בהא אימת היא זמן טבילתה דר"ז בשם רב יהודה קאמר והוא שהגיע זמנה לטבול בנתיים והיינו במוצאי י"ט הראשון שא"א לה לחוף ביום סומכת על החפיפה שמע"ש ור' בא קאמר בשם רב יהודה ואפילו הגיע זמן טבילתה לבסוף במוצאי יו"ט שני:

והוה ר"ז מסתכל ביה. בר' בא כמתמיה על דמיקל להרחיק החפיפה והטבילה כל כך וא"ל מה את מסתכל בי וקרא עליו המקרא הזה כי מה ידעת ולא נדע וגו' אף אני יודע הדבר כמוך אלא כך קבלתי מפי רב יהודה:

אתא רב אחא וכו'. וקאמר טעמא דמשום הכי הקילו בה להרחיק החפיפה אפילו הטבילה היא לבסוף שאני חומר שמא לפעמים מעיינה רחוק זמן וסתה עדיין רחוק הוא ואם אתה אומר שלא תסמוך על חפיפה זו שהיא מע"ש ולא תטבול לבסוף אף היא מתעצלת מלטבול גם אח"כ שתאמר הואיל ולא טבלתי עצמי בזמנה אמתין עוד מלטבול שהרי יש לי פנאי כי זמן וסת שלי רחוק הוא ונמצא בין כך ובין כך אינה טהורה מטומאתה והלכך הקילו בה:

מתני' ובראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'. דנקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה. בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה. דבחול המועד ליכא משום עשיית מלאכה דהא במלאכת דבר האבוד התירו ושאר מלאכות נמי אינם אלא מדרבנן וכן בראש חודש מותר בעשיית מלאכה מלבד הנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח וניתן להם מצוה זו בשביל שלא פרקו נזמיהן בעגל. ביום הכפורים דאיכא עונש כרת ששה. ובשבת דאיכא איסור סקילה שבעה:

ואין מוסיפין עליהן. בר"ח ובמועד משום דאיכא ביטול מלאכה וכדאמרן ומהאי טעמא נמי אין מפטירין בנביא:

בי"ט חמשה וכו' אבל מוסיפין עליהן. אי"ט וי"כ ושבת קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהן דליכא למיחש משום ביטול מלאכה. ויש אומרים דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן אשבת בלחוד קאי אבל באינך לא כדי שלא להשוותן לשבת שהיא עדיף מינייהו ויתיר נמי במניינא:

גמ' שלשה קרויות שבתורה וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ד דתענית בהלכה ג' עד וחד שלשה וע"ש:

מאן דאמר ששה. ולא יותר מפני התפלה שמוסיפין להתפלל ד' תפלות ולפיכך אין פנאי לקרות בו אלא ששה ומ"ד שבעה דלא חששו לכך דבלאו הכי מאחרין לצאת מבה"כ כהדא דתני וכו':

הלעוזות. היושבים במדינות לועזים לא נהגו כן כדקתני במתני':

בשבת שבעה. דמשמע דלעולם קורין בו שבעה ואפי' הן אינן יודעין לקרות בעצמן מקרין לפניהם עד שיעלו למנין שבעה והלועזות אינן נוהגין כן אלא אם אחד בלבד יש כאן שיודע לקרות כל הפרשה קורא הוא את הפרשה כולה ואם יש כאן שבעה שכל א' וא' יודע לקרות שלשה פסוקים ולא יותר כולהון קוראין כל א' וא' מה שיודע לקרות ואם אין כאן אלא אחד ואינו יודע לקרות אלא שלשה פסוקים בלבד קרי וחזר וקרי אותן הג' פסוקים עד שיעלה למנין שבעה:

העבד. כנעני עולה למנין שבעה. ועוד אמר ר"ז שוידבר עולה למנין ג' פסוקים. וגרסינן להא בפ"ב דכתובות בהלכה. ופריך לא כן אמר ר' חמא וכו' שם אסור ללמד את עבדו תורה והיכי שרי למיקרי בתורה אם לא למד:

תיפתר שלמד מאיליו. מפי השמועה או שלימדו רבו כטבי עבדו של ר"ג שהיה ת"ח ואפי' כן היה מחזיק אותו לעבד דבכה"ג לא חששו ללמדו תורה כדאמרינן שם:

שבעה שאמרו חוץ מן המפטיר. שאינו עולה למנין שבעה:

התיב ר' חנניה בן פזי והתנינן. בברייתא המפטיר בנביא לא יפחות בו מכ"א פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה ג' פסוקים כנגד כל א' ואחד ואם איתא דמפטיר אינו עולה למנין שבעה א"כ הוו להו שמונה ועשרים וארבעה הוויין:

הוא אמרה. רב בעצמו אמרה ואמר נמי בה טעמא דהא דאמרי' לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים דוקא בשאין שם תורגמן אבל אם יש שם מן המפרש להעם מה שקוראין ואיכא טירחא דצבורא אם יקראו בנביא כל כך ויתרגם אותן קוראין שלשה מנביא ודי בכך וכיון דאותן אחד ועשרים פסוקים עצמן אין בהן חיוב שהרי לפעמים אין קורין אלא שלשה פסוקים לא תיקנו לקרוא ג"כ כנגד המפטיר ונמי משום טירחא דצבורא:

אמר ר' חלבו. לפני ר' אבהו והרי לפני ר' יוחנן קראו לכתחלה שלשה פסוקים מנביא בלבד:

א"ל ולא יהא ר"י כתורגמן. כלומר דמסתמא ר"י היה דורש לפניהם ממה שקראו בנביא וה"ז כמתורגמן:

מתני' אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור ק"ש והן התפללו כל אחד בפני עצמו עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש כך היו נוהגין פורסין לשון פרוסה כלומר חצי דבר שמשתי ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה אחת:

ואין עוברין לפני התיבה. שליח צבור וי"מ דקאי נמי אבני אדם שפורסין על שמע דלאחר שסיימו ברכה ראשונה של ק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא דלא תימא אינה עכשיו אלא גמר וא"צ עשרה וכן משמע הכא בגמרא:

ואין נושאים את כפיהם. לברך ברכת כהנים:

ואין קורין בתורה. ואין מפטירין בנביא. בצבור בפחות מעשרה דכל הני דברים שבקדושה הן וילפינן מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה דכתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת וגמרינן תוך תוך מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה אף כאן עשרה:

ואין עושין מעמד ומושב. כשנושאין את המת לקברו היו יושבין שבע פעמים לכבוד המת ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא למימר הכי:

ואין אומרים ברכת אבלים וכו'. היא נקראת ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים כדאיתא בפ"ק דכתובות ותנחומי חבלים שעומדים בשירה כשחוזרים מן הקבר ומנחמין את האבלים ואין שורה פחות מעשרה:

וחתנים. ברכת חתנים שבע ברכות שאומרים לחתן:

ואין מזמנין על המזון בשם. כיון דבעו למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ובקרקעות תשעה וכהן. בקרקעות של הקדש הבא לפדותן צריך שיהו עשרה ואחד מהן כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשת הקדש שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות וקרא דולכהן תהיה אחוזתו לאו במניינא הוא דלאו בשומא כתיב. ואמרינן חד לגופיה וחד למעוטי לישראל ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ט' ישראלים ואחד מהן כהן:

ואדם כיוצא בהן. אבל אם אמר דמי עלי שמן אותו כעבד העשוי למכור והיינו עבד עברי ומנינו לעבד דאיתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה דאע"ג דהאי קרא בעבד כנעני הוא דכתיב מ"מ שם עבד איתקש לקרקעות וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן הכי נמי באדם:

גמ' מכיון דתנינן אין פורסין את שרוע פחות מעשרה וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך עוד למיתני אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה הרי אלו שפורסין את שמע הן עוברין לפני התיבה להתפלל ולומר קדושה והרי הן עשרה:

לכן צריכה. לכך צריך עוד למיתני לזה כהדא דתני וכו' ואם התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן אעפ"י כן גומר הוא וכן אין עוברין וכו' ומהו דתימא ה"א דה"נ כהתחלה דמיא במה שפרסו את השמע בעשרה ואעפ"י שהלכו מקצתן מהן עובר לפני התיבה דכגמר דמי קמ"ל דהא דעוברין הן לפני תיבה התחלה הויא וצריך עשרה:

אין עושין מעמד ומושב וכו'. כדפרישית במתני':

תני וכו' ר' ירמיה. הוה סבר מימר דהא דתני כל שבעה היינו שמוציאין להכלה להחופה כל שבעה ואומרים ברכת חתנים א"ל ר' יוסה וכו' וכי אית לך למימר שמוצאין את המת כל שבעה בתמיה:

מאי כדון. ואלא מאי כל שבעה דקתני מה כאן משמח עמו כל שבעה ומזכירין ברכת חתנים בשעת סעודה שהיא שעת שמחה אף כאן מנחם עמו ומזכירין מעין ברכת אבלים בשעת תנחומין כל שבעה. וגרסינן להא לקמן בפ"ק דכתובות בהלכה א':

מאן דאמר אין אבלים עולין מן המנין. עשרה באבילי אותו המת שהן המתנחמים ואומרים להן ברכת אבלים צריך עשרה לבד מהם ומ"ד עולין מן המנין באבילי מת אחר והן בתוך שבעה מצטרפין הן למנין עשרה ולא פליגי הני ברייתות ומדחי לה הש"ס והא תני יוצא האבל מביתו בתוך שבעה כדי להתנחם וכגון לברכת רחבה ולקבל תנחומים אבל אינו יוצא כדי לנחם אחרים וא"כ לא משכחת לה באבילי מת אחר וע"כ דפליגי:

תני שמואל אין קידוש החדש אלא בעשר'. בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' גריס להא על המתני' דהתם דקתני עיבור החודש בשלשה וקאמר הש"ס שם לית כאן עיבור החודש אלא קידוש החודש דבעבור החודש לא אמרו כלום שממילא מעובר הוא כשלא קדשוהו מאתמול ושמואל אמר דמתני' כפשטה ואין קידוש החדש אלא בעשרה כדי לפרסומי מילתא:

נאמר כאן עדה וכו'. גריס להא בפ"ז דברכות בהלכה ג' ועיקרא דמילתא בפ"ק דסנהדרין בהלכה ד' על המתני' מנין לסנהדרי קטנה שהיא של כ"ג וכו' וקאמר נאמר כאן עדה ושפטו העדה וגו' ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה הזאת וכו':

אמר ר' סימון נאמר כאן תוך וכו'. זו כדקאמר בברכות שם מנין שאין מזכירין את השם אלא בעשרה נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן וכו' בתוך הבאים וכו':

אם מתוך את למד סגין אינון. דכתיבי תוך הבדלו מתוך העדה ועוד כתיב והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח והרבה מעשרה היו וא"כ אין ללמוד מג"ש דתוך תוך אלא בני ישראל מבני ישראל דהתם גמרינן:

ויהיו כולם כהנים. ומשני ריבוי אחר ריבוי דכהן למעט מכהן ופריך וא"כ יהיו כולם ישראלים:

אין הפרשה יוצאה בלא כהן. דמיהת כהן הראשון האמור בפרשה לגופיה הוא דאתא דצריך חד כהן:

עד כדון במקדיש גופה של שדה. הא דתנינן בקרקעות תשעה וכהן עד כאן לא מיירי אלא במקדיש גופה של שדה לבדק הבית שבזה שמעינן שצריך להעריך אותה תשעה וכהן אבל אם אמר דמי שדי עלי מהו אם הויא כערכין המיטלטלין שהרי דמים הקדיש או כהקדש קרקע:

נישמעינה. לזה מן הדא מתני' דתנינן בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' ההקדשות בשלשה הערכין המטלטלין בשלשה ומעיקרא מפרש להמתני' דמדקתני ערכין המטלטלין משמע שיש ערכין שאינן מטלטלין וקשיא וכי יש ערכין שאינן מטלטלין כלומר ומאי נינהו הני אי קרקעות הא תני להו בהדיא נמי התם ובקרקעות תשעה וכהן והכי ה"ל למיתני ערכין של מטלטלין ומאי האי דקאמר המטלטלין:

ר' יעקב וכו'. מפרש לה דה"ק האומר הרי ערכי עלי ובא הגזבר לסדרו ממה לגבות ממנו הדין הוא כך אם גובה מן הקרקע שמין לו בעשרה ואם מן המטלטלין שמין לו בשלשה:

האומר הרי ערכי עלי וכו'. כלומר ומעתה נפשטה הבעיא שהרי האומר ערכי עלי וכי אינו כאומר דמי שדי עלי דמאי שנא זה מזה דכשאומר דמי ערך שדי עלי הוי כאומר ערכי עלי וא"כ הדין שוה בשניהם שאם בא הגזבר לגבות מן המטלטלין בשלשה ומן הקרקעות בי':

אבל אם אמר הרי עלי וכו'. כלומר ודוקא באומר דמי שדי עלי אבל האומר הרי עלי מנה להקדש ה"ז מטלטלין ושמין לו לגבות ממנו הסך שהקדיש בשלשה:

לכשיעשיר. כלומר והיינו שאם אין לו ממה לשלם ממתינין לו לכשיעשיר ועכשיו נידון הוא בהשג יד:

תני העבדים והשפחות וכו' אין להם איגרת בקורת. כדמפרש ר' יודה בר פזי שאין להם אכרזה כשרוצין ב"ד למכרן אין מכריזין עליהן כדקאמר טעמא עבדים ושפחות שלא יברחו ושטרות ומטלטלין כדי שלא יגנבו מהרבים הנאספים לראותן כדי ללוקחן. וגרסינן להא פי"א דכתובות בהלכה ו':

לית הדא אמרה. וכי לאו שמע מינה מהכא שעבדים נפדין בשלשה אם הקדישן ובא לפדאן מן ההקדש אין צריך אלא שלשה כשאר מטלטלין כדי שלא לפרסם הדבר וישמעו ויברחו וא"ל אין כן הוא הדבר שהעבד נפדה בשלשה:

והא תנינן וכו' ואדם כיוצא בהן. וצריך עשרה:

א"ל אדם דהכא בן חורין הוא. אם הקדיש בן חורין מיירי אבל עבד נפדה בשלשה:

אתא עובדא קומי רבי ובעא מיעבד עובדא כרבנן. התם בכתובות קאי ואיידי דהאי דלעיל מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה. דאמרינן התם במתני' שום הדיינין שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל וכשלא עשו אגרת בקורות:

לא כך לימדתנו משום זקניך. רשב"ג דפליג על רבנן התם וקאמר דלרבנן דוקא אלא א"כ עשו איגרת בקורת דאז מכרן קיים אבל לדידיה לעולם מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה וחזר ביה רבי ועבד עובדא כרבן שמעון בן גמליאל זקינו:

מתני' הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. כנגד תורה ונביאים וכתובים:

ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. שלא יטעה המתורגמן שהוא מתרגם בעל פה:

ובנביא. יכול לקרות למתורגמן שלשה פסוקים אם רוצה דלא איכפת לן אם יטעה דלא נפקא הוראה מינייהו:

ואם היו שלשתן שלשה פרשיות. כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם וגו'. כי אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה וגו' ועתה מה לי פה נאום ה' וגו'. אלו שלשה פסוקים רצופים זה אחר זה היה בספרים שלהם נחלקין לשלש פרשיות וקורין אחד אחד להיכרא:

מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין:

ואין מדלגין בתורה. בשני עניינים שהשומע להדולג ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע אבל בענין אחד מדלגין כמו שהיה הכ"ג קורא ביה"כ באחרי מות ומדלג וקורא אך בעשור:

ועד כמה הוא מדלג. בתורה בענין אחד ובנביא אפי' בשני עניינים:

עד כדי שלא יפסוק התורגמן. לא ישהה יותר אלא בכדי שישלים המתורגמן לתרגם מה שהוא צריך לתרגם שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה. היה קורא בתורה ונשתתק וכו'. גרסינן להא בפ"ה דברכות בהלכה ג':

גמ' יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. זהו שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם תאמר ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהם שהרי זה בירך לפני קריאתם ולא נתברכו לאחריהן שלא הספיק לברך ופסוקים האחרונים שקורא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהם שהרי מתתיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שכבר בירך:

וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה. בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואז יברך בתחלה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהן:

קורא את כולה. שלא ישייר בפרשה שני פסוקים:

לא עשה כן אלא קרא שלשה. פסוקים בלבד זה שהוא עומד תחתיו צריך לקרות שני פסוקים האחרונים ששייר זה ועוד שלשה פסוקים מפרשה האחרת שלאחריה שאין פוחתין מג' פסוקים בפרשה אחת:

מהו שיעכב. בדיעבד ולא יברך לאחריה עד שיקרא הג' פסוקים שבפרשה האחרת או אם כבר בירך מהו שיעכב וצריך עוד לקרותן וקאמר ר' יונה ור' יוסי וכו' ועיכב ר' ירמיה אף בדיעבד:

וכופין. על כך א"ל והא רבך ר' ירמיה מעכב וא"כ כופין:

טעה בין תיבה לתיבה. כגון כבש כשב וכיוצא בזה מחזירין אותו שיקרא כמו שכתוב:

ועבדין כן. להחזירו בשביל טעות התיבה שאיננה מענין אחר א"ל ועדיין אתה מסופק לזו אפי' טעה בין אם לואם גם כן מחזירין אותו:

דטרבנת. שם מקום וזה ר"ש הסופר היה הקורא וא"ל בני עירו קטע בדיבורייא תפסיק בקריאתך באמצע הדברים בפסוק ולא תאריך כדי שיקראו בעניינו וילמדו לקרות:

א"ל. אף אם קטעין רישך לא תשמע לון להפסיק באמצע הפסוק ולא שמע להן והעבירו אותו מן ספרותיה ואחר ימים ירד לכאן לבבל. וקם עמו רבי שמעון ושאל ומה היה המעשה ואיך התנהגת בעירך עמהם וסיפר לו המעשה ועל מה העבירוהו וא"ל ולמה לא שמעת להם להפסיק והשיב וכי עבדין כן:

א"ל. וכי לית אנן מקטעין לון בסידרא בבה"מ בשעת הלימוד שקוראין חצי הפסוק ומתרגמין להבינו והשיבו וכי לית אנן חזרין וכללין לון להפסוקים כולן בשעת קריאה בתורה והוטב בעיני ר"ז ואמר אלו הוה ההוא ספרא ביומי כשהייתי בבבל הוה מניתיה ליה לחכם:

כגון הוי רב את יוצרו וגו'. אלו הפסוקים הן שלשתן ג' פרשיות:

מדלגין בנביא וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ז דיומא בהלכה א' ובפ"ז דסוטה בהלכה ו':

מדלגין בנביא אבל אין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של שנים עשר מותר. דהוי כנביא אחד ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו:

שאין גוללין ס"ת ברבים. שאין זה כבוד הצבור שיהו יושבים ודוממים ומצפים לכך וקס"ד דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור ובשיש שעות כל כך בכדי שיפסיק התורגמן:

הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה. מפסקת בין מקום שהוא עומד למקום שדולג ואין כאן בכדי שיפסיק התורגמן ואם מותר לדלג לדבריך:

א"ל. היינו טעמא כדי שישמעו ישראל על הסדר. והתם גרים אלא כדי שישמעו וכו' ויותר נוחה היא דר' יוסה הוא דמסיק לה וקאמר אלא דהיינו טעמא שישמעו על הסדר וענין אחד שיהא לבם מיושב לשמוע ואם הוא מענין לענין לא ידלג ואפי' בפרשה קטנה דליכא טעמא דכבוד צבור:

והא תנינן קורא וכו'. אלמא דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור והלכך מותר הכא לדלג הואיל וסמוכה היא וליכא שהות בכדי שיפסיק המתורגמן:

שנייא היא. שם שהוא סדרו של יום ששתי הפרשיות הללו מדברות כסדר ובעניינו של יה"כ ובענין אחד הוא דמותר לדלג בכדי שלא יפסיק המתורגמן אבל אם יש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם:

תדע לך. שהוא כן דהא אמר ר"ל בכל מקום אינו קורא על פה לדברים שבכתב והכא בכ"ג תנינן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה אלא מפני שאי אפשר לפי שיש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אלמא דאם יש שהות כל כך כדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם ואפילו בענין אחד:

ר' יוסה. ציוה לבר עולא חזן הכנסת של בבליים כד דהיא חדא אוריא. אם הוא יום שמוציאין בו ס"ת אחד תגלול אותה לאחורי הפרוכת קודם שתביאה על התיבה מפני טורח הצבור:

כד דאינון תרתי. ואם היא יום שמוציאין בו ב' ספרי תורות:

תי מייבל חדא ומייתי חדא. תהא מוליך הס"ת הראשונה ותחזירנה לארון הקדש למקומה ואח"כ תביא האחרת ואע"ג דר' יוסי נמי חייש לכבוד הצבור שהרי ציוה לגלול אחורי הפרוכת קודם שיביאה על התיבה ומפני טורח צבור מכל מקום קסבר שביום שיש בו ב' ס"ת מותר לעשות כן כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא ב' ס"ת:

עד איכן. מתני' דקתני עד כדי שלא יפסיק המתורגמן ועד איכן שיעורו:

כגון פרשת יהוידע כהן גדול. בפרשה דמשתעי ביה אחרי שהומתה עתליה המרשעת וזהו מן ויכרות יהוידע את הברית וגו' עד בן שבע שנים יהואש במלכו שהיא פרשה קטנה מד' פסוקים:

מתני' המפטיר בנביא. מי שהוא רגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים ויהא עובר לפני התיבה להוציא את הרבים בקדושת השם בתפלה ומפני שהוא ממציא את עצמו להפטיר דבר שאין כבודו כל כך תקנו לו זה לכבודו:

והוא נושא את כפיו. כלומר שיהא הוא המתחיל כאלו הוא הגדול שבהן:

ואם היה קטן. שאינו יכול לעבור לפני תיבה ולא לפרוס את שמע אביו או רבו עוברים לפני התיבה בשבילו:

גמ' לא צורכה דילא הפורס את שמע וכו'. כלומר לא היה צריך אלא לתקן כך שהפורס את שמע הוא שיעבור לפני התיבה וישא את כפיו שאלו הכל מעניני התפלה הן ואמאי תקנו זה להפטיר בנביא שאינו מעניני תפלה:

כדי לזרזו. שיהא קיים כמנהגו להפטיר תמיד ולפיכך תקנו לו זה לכבודו על שנוהג בדבר שאינו לכבודו כמו אלו הדברים וכדפרישית במתני':

ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו. ומדייק הש"ס מדלא קתני אלא עוברין על ידו משמע דדוקא לעבור לפני התיבה הוא שעושין הם בשבילו אבל לפרוס את שמע ולישא כפיו הוא בעצמו רשאי. ולפיכך פריך והא תנינן לקמן קטן אינו פורס את שמע ואינו נושא את כפיו:

כאן. מתני' בשהביא שתי שערות אלא שלא הגיע לכלל שנים ועדיין נקרא קטן והוא יכול לישא את כפיו וכאן במתני' דלקמן בשלא הביא אף לשתי שערות וקטן ממש הוא:

מתני' קטן קורא בתורה. לפי שעולה למנין שבעה ויכול לקרות בתורה וכן מתרגם:

אבל אינו פורס את שמע וכו'. לפי שזה הוא להוציא את הרבים ידי חובתן וכיון שהוא אינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן:

ואינו נושא את כפיו. אם הוא כהן שאין כבוד לצבור שיהו כפופין לברכתו:

פוחח. זה שבגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ. ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף:

פורס את שמע. שהרי מחויב בדבר הוא אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה וכן לישא את כפיו מפני שגנאי הוא לצבור:

סומא פורש את שמע. שאע"פ שאינו רואה מאורות ובכלל פריסת שמע היא ברכת המאורות כדלעיל בהלכה ג' מ"מ יש לו הנאה מן המאורות שבני אדם רואין ומצילין אותו מן המכשולים:

כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע. שלא היה לו הנאה מהם מעולם ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תמן תנינן. בפ"ב דמכות בהלכה ה' וכל הסוגיא שם:

סומא אינו גולה וכו'. וכצ"ל כדגריס התם ר"י אומר בלא ראות פרט לסומא ר"מ אומר לרבות את הסומא. דכתיב בלא דעת למעט ובלא ראות למעט והוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:

וכא תנינן. קושיא הוא כדמסיק ר' חגי דמדייקינן הא ראה מימיו פורס וא"כ מחלפא שיטתיה דר' יהודא תמן הוא אומר פרט לסומא דאינו גולה דפטור הוא מכל המצות והכא הוא אומר לרבות וכדדייקינן הא אם ראה ונסתמא פורס את שמע ואמאי הרי פטור הוא מכל המצות והיאך יפרוס את שמע להוציא אחרים:

ביושב בבית אפל היא מתניתא. הא דקאמר שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא ממש הוא אלא שהיה יושב בבית אפל מימיו כגון שנולד במערה ולא ראה מאורות ובהא הוא דשפיר דייקינן הא ראה מאורות מימיו ועכשיו יושב בבית אפל פירס:

כך אנו אומרים היושב בבית האפל לא יפרוס את שמע. בתמיה וסיומא דמילתא היא כלומר וכי כך אנו אומרים זה שראה מימיו ועכשיו הוא בבית אפל פטור הוא מפריסת שמע ואינו יכול להוציא אחרים והרי היה לו הנאה מימיו מן המאורות הלכך דייקינן הא אם ראה פורס:

ברם הכא. גבי גלות בסומא ממש איירי ובדרשא דקראי פליגי כדלעיל דר"מ סבר בלא ראות לרבות את הסומא ור"י סבר פרט לסומא וכדמפרשינן טעמייהו:

מתני' כהן שיש בידיו מומין. וכן בפניו או ברגליו לפי שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן מתקנת ריב"ז ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ויסתכלו בידיו ואין להסתכל כשהכהנים נושאין את כפיהם מפני היסח הדעת:

אסטיס. צבע דומה לתכלת ופואה שרשים שצובעים בהם אדום וכל מיני צבעים. מסקינן שאם היה דש בעירו ויודעין במומין שבו או בצבעים שבידיו או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר דשוב אין מסתכלין בו:

גמ' תני. וכן ובפניו וכו' וגרסינן להא לעיל בתענית פ"ד בהלכה עד סוף הלכה וע"ש:

מתני' האומר איני עובר וכו' אף בלבנים לא יעבור. דחיישינן שמא מינות נזרקה בו לפי שהנכרים מקפידין בכך:

העושה תפלתו. שבראש עגולה סכנה שמא תכנס בראשו כשיכה בראשו ואין בה מצוה דתפילין מרובעות ושחורות הלכה למשה מסיני:

ה"ז דרך מינות. שהמינים בוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא ואומרים בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים דורשים ג"ש מקרחה דכתיב בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה אף כאן במקום שער בראש במקום שמוחו של תינוק רופס שהוא מכוון למקום שבין עיניך ועל ידך בגובה היד היא הקיבורית בראש הזרוע שתהא כנגד הלב:

ציפן זהב. והל"מ שחורות וצריך מעור בהמה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר בפיך:

ונתנה על בית יד אונקלי שלו. על בית יד המלבוש מבחוץ וכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות:

ה"ז דרך החיצונים. הן ההולכים אחר דעתם וחוץ מדעת החכמים וקרובים למינים הם:

גמ' תנא וכו' תפילין מרובעות. ולא עגולות שחורות ולא מוזהבים וצבע אחר הל"מ:

מתני' האומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות. לפי שצריכין ישראל לצרף עמהם אף לפושעי ישראל באגודות תעניותיהם שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת:

על קן ציפור יגיעו רחמיך. וכן חוס ורחם עלינו משתקין אותו לפי שעושה מידותיו של הקב"ה הכל רחמים והן אינן אלא גזירות:

ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו לפי שחייבים לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:

מודים מודים. דמיחזי כמקבל עליו שתי רשויות:

המכנה בעריות. שדורש פ' עריות בלשון כינוי ואומר דלא בעריות ממש דיבר הכתוב אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים:

האומר ומזרעך וגו'. ומפרש ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה לפי שעוקר הכתוב ממשמעותו לגמרי ונותן כרת לבא על הארמית ומחייבו חטאת על השוגג:

גמ' האומר יברכוך טובים שתי רשויות. כלומר דבהא נמי מיחזי כאלו אומר שיש שמטיב ויש שמריע ויברכוך טובים לבעל המטיב והרי זה דרך מינות:

ר' פנחס וכו'. גרסינן להא בפרק ה' דברכות בהלכה ג' ועל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך קאי דמשתקין אותו מפני שנראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור יגיעו רחמיך והוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש לא יגיעו רחמיו ואף שאינו אומר בפירוש כן משמעות דבריו נראים כך:

כנותן קצבה. זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפי' עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדלקמן שזה היה גורס במתני' כהאי תנא עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו כן אלא שהן גזירת המלך ב"ה וכדר' יוסי בר' בון דאמר לא טוב הן עושין וכו':

ואילין דמתרגמין וכו'. שכך היה מנהגם אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין לפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא עבדין טבאות וכו' שאין לעשות מגזירותיו לרחמים:

כי יסכר פי דוברי שקר. אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם ודכוותה אמן אמן שמע שמע משתקין אותו:

לא לשנות. דברי החכם ולא לכנות בכינוי שם אחר ולא להוסיף על דבריו אא"כ היה אביו או רבו של התורגמן כדמייתי הא דר' פדת אבתריה שהיה מתורגמן דר' יסא ואם ר' יסא אמר מילין דשמע מן אביו דר' פדת היה אומר כך אמר רבי הוא ר' יסא בשם אבא וזה משנה מן מה שאמר לו החכם וטעמא מפני כבוד אביו שלא יזכירו בשמו:

מילין דלא שמע. ר' יסא מן אבוי דר' פדת אלא בשם ר' אלעזר היה אומר כך אמר רבי בשם ר' אלעזר לפי שאין לשנות ממה שאמר לו החכם וכן בר ישיטא דהוה אמורא דר' אבהו אתא מילין וכו' אם באו דברים בשם אביו וכו':

ר' מנא. הוא היה בנו של ר' יונה כדאמרינן בכמה מקומות בהאי תלמודא ותלמידו של ר' יוסא שהיה חבירו דר' יונה. והוא היה נוהג כך כשהיה מורה איזה הוראה בחבורה הדברים ששמע מפי אביו בבית והוא קיבלם מפי רבו ר' יוסי בשם אביו היה אומר בלשון רבו כן אמר רבי בשם ר' יונה ולא חשש בזה שזוכר שם אביו מפני שלא היה רוצה לשנות דברי ר' יוסי רבו ואם הדברים היו מה דשמע מאביו בבית המדרש בפני החכמים כולם לא היה חושש כלל ואמר כן אמר ר' יונה שכסבור הוא שזה כבוד אביו הוא להזכיר שמו בהלכה שאמר ברבים:

המכנה בעריות. ומפרש לה כגון בערייתא דאבוי וכו' כדפרישית במתני' שאומר בקלון אביו ובקלון אמו הכתוב מדבר:

מזרעך וכו' תני ר' ישמעאל וכו'. גרסינן להא בפ"ט דסנהדרין בהלכה ז' כלומר שמפרש להפסוק ומזרעך וגו' כהאי דתני ר' ישמעאל. א"נ מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בהאי ענינא מייתי להא דרבי ישמעאל:

מתני' מעשה ראובן. וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא בביה"כ ולא מיתרגם דחיישינן לגנותו וכן משום כבוד יעקב:

מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. דזהו כבודו שהודה ולא בוש ונטל שכר על כך כדקאמר בגמרא:

מעשה עגל הראשון. כל הפרשה עד ויאמר אהרן ומן ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' נקרא עגל השני שחזר וסיפר המעשה וזה נקרא ולא מתרגם מפני שכתיב בו ויצא העגל הזה פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היתה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין משנין:

ברכת כהנים וכו'. בגמרא משמע שהיתה לפניהם הנוסחא במשנה ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין וכך היא נוסחת הבבלי במשנה ולא כנוסחת המשניות. והטעם דלא מתרגמין דכתיב ישא ה' פניו אליך שלא יאמרו עמי הארץ שהקדוש ב"ה נושא פנים ואינן יודעין שכדיי הן ישראל לישא להן פנים:

ומעשה דוד ואמנון וכו'. משום יקרא דדוד:

גמ' כתיב אשר חכמיה יגידו וגו'. א"כ זהו כבודו של יהודה שהודה ונטל שכר עליה ולפיכך נקרא ומתרגם:

מתשובה שהשיב משה וכו'. ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו':

ר' אחא בשם ר' בא. אומר ומחא ה' ית עמא וכו'. זהו מעשה עגל השני דכתיב ביה אשר עשו ואשר עשה אהרן. דזהו גנאי גם לצבור אבל הפסוקים שלפניהם אינו מפורש הגנאי לציבור וכדאמר ר' מר עוקבן וכו' לא דומה גנאי יחיד לקרותו בציבור כגנאי צבור לקרותו בצבור:

ואתייא. האי נוסחא כמשנה אשר היה לפניהם ברכת כהנים ניקרין ולא מתרגמין כהדא דאמר ר' חלבו וכו':

לברכה ניתנה. וקורין כדכתיב הברכה ולא ניתנה לקריאה והיינו להתרגום שמתרגמין בקריאה לפני עם הארץ:

אין מפטירין במרכבה. דילמא אתו לעיוני ולשיולי בה ור' יהודה מתיר וכן הלכה:

אין מפטירין בהודע את ירושלם את תועבותיה. משום יקרא דירושלם ואין הלכה כר"א:

אין מפטירין וכו'. ומעשה באחד שהקפיד עליו ר"א וכו' ובדקו אחריו וכך היה:

ודא מזוזה יהבין לה היכא. איידי דאיירי בפרקין בדיני קריאת התורה ובענינא דתפילין כדתנינן לעיל העושה תפלתו וכו' מסיים בדיני מזוזה. והאי מזוזה באיזה מקום במזוזת המשקוף נותנין לה:

משלשו. למזוזת המשקוף לשלשה חלקים במדה ונותנו להמזוזה בתחלת שליש העליון ממטה למעלה:

חוצה את הפתח. מקום הפתח מודדו למחצה ומשלשו לחצי העליון ונותנה להמזוזה כנגד סוף שליש התחתון של חצי העליון ואין ביניהן הרבה כדמפרש ואזיל מה ביניהון מקום מזוזה ביניהן דמר חשיב מהתחלת מקומה ומר חשיב מסוף מקומה:

הגע עצמך שהיה שער גבוה. הרבה ואם נתנה בסוף שליש העליון עדיין היא גבוה מלהגיע למקומה:

נותנה כנגד כתיפיו. אם השער גבוה הרבה:

כמין נגר. קבוע בחור של מזוזת המשקוף:

סכנה. שמכה בראשו כשפותח הדלת ואין בה מצוה דעל מזוזות ביתך כתיב ולא על הדלת וכן חקק בראש המקל וכו':

אפי' לא סימרו. להמקל ביתידות במקום שאינו ראוי לו ויכול לטלטלו למקום הראוי לו:

והוא שיחדה לכן. הברייתא מיירי שיחדו לאותו המקום להניח להמזוזה עד שיקבענה במקום הראוי ואז עד שסימרו שם לא כלום הוא:

בפולמסיות. כשהיו הולכין עם החיל ממקום למקום היו נושאין עמהם המזוזה חקוקה במקל להיות עמהן בבית אשר חונים שם:

נתנה לפנים מטפח. הפתח פסולה דעל מזוזות בעינן שיהא שמע שלה רואה את הפתח:

ונגללת מסופה לתחלתה. כדי שיהא שמע סמוך להפתח:

ציר. שבאמצע ויש לו ב' פתחים מכאן ומכאן:

כיני מתני'. והא כן תנינן ציר וכו' והשתא האיך בכה"ג רואה שמע את הפתח אם נותנה בהעמוד שהציר בו מצד זה והלא אינו רואה הפתח שבצד השני:

ברגיל. ללכת ולפתחו:

בחזית. שמוסיף איזה דבר ונקרא חזית כהאי דאמרינן בפרק קמא דב"ב עושה לו חזית מבחוץ:

פתוח לגג ולגינה. ופתוח למעלה וכן פתוח הוא לגינה כלומר שפתוח לגג שבעליה ודרך הארובה שבין בית לעליה עולין בה ולמטה פתוח הוא לגינה:

כפתוח לחיל. חיל זהו שאינו בנוי בחדר הבית ומחיצה בבנין אלא שהמחיצה בסורג עשויה נקבים נקבים וכדתנן בפ"א דכלים החיל מקודש ממנו וכו' והוא לפנים מחומת הר הבית שהיה שם כותל סורג כדתנן בפ"ב דמדות לפנים ממנו הסורג וכו' ולפנים מן הסורג היה עשר אמות ונקרא חיל וא"כ לת"ק פתח שלמעלה פטור מן המזוזה דלאו פתח הבית מיקרי וחכמים אומרים כפתוח לשוק שבני עליה יורדין דרך הפתח הזה למטה ויוצאין לשוק והוי כשאר פתח הבית וחייב במזוזה:

הדר בח"ל וכו'. דעד ל' יום לא הוי קביעות והיינו נמי טעמא דבורגנין דמל' יום ולהלן הוי קביעות:

השוכר בית מישראל וכו'. דמזוזה חובת הדר היא:

אסור לעשות כן. ליטלו כשיוצא וכדר' יעקב בר אחא וכו':

הדר בפונדק. שבח"ל אפילו ל' יום א"צ וכו' דבפונדק שבח"ל לא הוי קביעות:

חולדת המולים וכו'. גרסינן לעיל בפ"ק דיומא בהלכה א' עד דעתהון דכל רבנן וע"ש:

תפלה ומזוזה. אם צריך לקנות לו תפילין ולמזוזה ואין לו אלא כדי אחד מהן מי מהן קודם:

שכן היא נוהגת וכו'. מה שאין כן בתפלין:

שכן. תפלין היא נוהגת במפרשי ימים וכו' מה שאין כן במזוזה:

מתניתא. הך ברייתא מסייעה לשמואל. דקדושת מזוזה היא יותר מקדושת תפלין כדתני תפלה שבלה וכו' מזוזה שבלה אין עושין אותה לתפלין ולמה לפי שמעלין וכו' אלמא מזוזה קדושה יתירא היא:

הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה