מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים. במועד שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והוא שיצא למזונות ולהרווחה אבל אם יצא לטיול בעלמא אסיר דהוי כיצא שלא ברשות:

והיוצא מבית האסורים. ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח אפ"ה מיקרי אונס שאינו ערב לאדם לגלח בבית האסורים והכי מסקינן בגמרא:

מנודה שהתירו לו חכמים. במועד שלא היה יכול. לגלח קודם המועד שהמנודה אסור בתספורת:

וכן מי שנשאל לתכם והותר. שנדר שלא לגלח ומצא חכם במועד שיתיר לו נדרו או שנתחרט על נדרו במועד:

והנזיר. שהשלים נזירתו במועד. והמצורע מטומאתו לטהרתו. שאל שביעי שלו במועד מותר הוא בתספורת כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו אבל כל אדם אסור לו לגלח במועד כדאמר בגמרא שגזרו חכמים כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד מפני שהם בטלים ממלאכה ויכנסו לרגל ביו"ט הראשון כשהן מנוולין ומהאי טעמא נמי אסרו הכיבוס במועד:

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין וכו'. כדפרישית במתני':

תמן תנינן וכו'. לעיל בפ"ב דתענית בהל':

ר' יודא כדעתיה דאמר אסיר לפרש לים הגדול. מפני הסכנה וכשיוצא להרוחה הוא דפליג ר' יהודה ולית הלכתא כוותיה:

מעתה. לר' יהודה כהן שיצא חוץ לארץ וכו' שזהו שלא ברצון חכמים מפני שגזרו טומאה על ארץ העמים יהא אסור לו לגלח בחזירתו במועד ואפי' יצא לד"מ כהאי עובדא דלקמיה:

אית דבעי מימר הכין אמר ליה וכו'. שא"ל בפירוש מה שעבר אחיו לחבק חיק נכריה ולא היה מחזר אחר פרנסתו בא"י שהוא בחיק אמו:

חדא איגרא דיקר. אגרת של כבוד לצאת לחוץ לארץ לבקש פרנסתי:

הוינן סברין מימר. מעיקרא שדוקא כשהיה חבוש אצל העכו"ם שלא היו מניחין לי לגלח. והדרי ומדייקי דאתא מימר לך ואפילו היה חבוש אצל ישראל וכו' דסתמא קתני' במתני' וכדמפרש טעמא:

אם בשהתירו לו. נידוי קודם הרגל א"כ יגלח מיד ואמאי מותר לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה. אם בשלא התירו לו קודם הרגל. שלא כלה לו זמן נידויו ומתירין לו עכשיו במועד א"כ אל יגלח וכלומר שאם לא התירו לו מקודם אל יתירו לו עוד עד אחר הרגל ואל יגלח ברגל:

אלא כי אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל. והיינו לאחר שיכלו ימי נידויו והוא שלשים יום כדלקמיה וחל יום ל' שלו להיות ברגל שאין נידוי וכו' ומהו דתימא הואיל וכלין ימי נידויו בתוך הרגל ימתין עד לאחר הרגל קמ"ל דמותר הואיל והיה אנוס קודם הרגל יגלח מיד:

הוה מוקר לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול יעשה לו כבוד וא"ל בר קפרא לבר אלעשא כל עמא וכו'. ולהקניטו לרבי היה מתכוין א"ל לשאול חידה זו על המות ושלא יהא בטוח על העושר וראהו רבי שהיה שוחק וכמלעיג וא"ל רבי איני מכירך זקן וידע בר קפרא דלית הוא מתמני לחכם ביומוי דרבי:

בקשו חכמים לנדות את ר"מ שהיה חולק על דבריהם ואין אדם יכול לעמוד על סוף דעתו כדאמרי' בפ"ק דעירובין:

איני שומע לכם וכו'. והרי אתם כמנדין שלא ברשות שאין מנדין אלא על כ"ד דברי':

נסתיה. לקחו והוציאו לחוץ אל אינן החרוב ואמר וכו':

תמן תנינן. בפ"ה דכלים:

סחותה דבייתה. היתה מכבדת האשפה שבבית והשליכה לחוץ ונפל מהאשפה בראשו של ר"א:

אית סגין מנהון. יש הרבה דברים שמנדין על כך והן מפוזרין בכמה מקומות במשנה כדקחשיב ואזיל:

תמן תנינן בפ"ג דתענית וכו':

תמן תנינן. בפ"ק דר"ה:

תני תודוס וכו'. לעיל בפ"ב דביצה. תמן תנינן. בפ"ה דעדיות. וקתני נמי שם דעקביא בן מהללאל השיב על מה שאמרו מעשה בשמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת ואמר דוגמא השקוה ומהו דוגמא דכוותה היו ועל שבאו מבני גרים:

הוון מרחקין. מנדין ומקרבין מתירין מיד:

וא"ל. להן ר' אילא וכי השתא מרחקין והשתא מיד מקרבין וחזרו ונמנו וכו':

ואפי' חבר שנידה. אם הוי נידוי נישמעינה וכו'. חד סיפר מלמד תינוקות הכה לתינוק אחד יותר מכדי צרכו וכחו וכו' וחששו אף להחרם דהאי אמתא מפני שהיא דבר שלא כשורה:

הדא אמרה וכו'. ומי שמנדה על כך נידויו נידוי:

הוי מעייני תינין. היה שומר התאנים שלא יגנבו במקום ברברית חש על נפשיה ריש לקיש ואמר הדין עמהם ממון הן חייבין וכי נפשות חייבין הן ויצא ורץ אחריהן וכו':

הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך. נידוי ונידה אותו זה האחר נידויו נידוי ושמעינן נמי שאף על פי כן נידויו ג"כ נידוי מדאמרו לו שרי לן ואנן שריין לך והלא לא היו חייבין נידוי ור"ל בעצמו הודה להן בכך ומדבקשו ממנו להתיר להן ש"מ דאם נידו אף על דבר שא"יצ נידוי אפי' הכי הוי נידוי וצריך התרה:

מי מתיר. לזה שנידה שלא לצורך שחייב הוא בעצמו נידוי ואם השיב לו אדרבה כדרך שהשיבו לר"ל ואח"כ הלך לו ולא מצאו מי מתיר לזה ור"ל היא שרץ אחריהם ומצאם אבל אם לא היה מוצא אותם מה היה עושה:

ולא כן תני וכו'. ואם לא היה מוצא אותן הוי כמת אחד ממנדיו ומאי תקנתא אלא כדר' יהושע בן לוי דאמר הדא דאת אמר וכו' וילך אצל הנשיא ויתירו:

ולא התירו לו. ופריך ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי וכו' והיה לו לילך אצל הנשיא ומדקאמר ר' יעקב בר אחא להאי מעשה משמע שלא מצאו לו תקנה. וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא וכו'. הכא במאי עסקינן לקיים דברי ר' יעקב דמיירי בשלא חזר בו ואינו מבקש לחזור אחר הנשיא שיתיר לו:

אתת עקא. צרה וגזרת המלכות בעלילה והיו צריכין לממון ושלח ר' ירמיה ורצה מנורת כסף אחת אצל ר' יעקב בר בון וחרה ליה ושלח אמר ליה וכו' וביקש לנדותו על שביזה אותו בדבריו והוה ר"ח בריה דר' יצחק שם וא"ל וכו' וא"ל ר' ירמיה והלא שנינו דוגמא השקוה כדלעיל ונידו על כך וכי כירבעם בן נבט וחביריו עשה ואעפ"כ נידו אותו על שהיה מבזה בדברים וכך היה שנידו אלו לאלו וחששו אלו על אלו והיו צריכין התרה אלו מן אלו:

אם בשנשאל קודם לרגל לא יגלח. כלומר לא יגלח במועד דהוה ליה לגלח מיד אחר שהתירו לו. ולפי הגי' דלעיל גבי מנודה אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח יש לגרוס נמי הכא כן יגלח כלומר יגלח מיד ואמאי התירו לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה:

אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח. במועד דלאו אנוס היה דהו"ל לשאול קודם הרגל. אלא כי אנן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל. כלומר עד שבא אחד ממקום אחר במועד ומצא לו פתח לנדרו ואנוס הוה קודם הרגל:

כהדא וכו'. כמו שאירע כך לרבי שמעון ברבי וגרסי' להא בפרק ט' דנדרים בהלכה א':

ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה זה הזקן והוה נסיב ליה מן הכא וכו' היה לוקח לר"ש ברבי ממקום זה והעמידו במקום אחר והיה חוקרו ודורשו אם ימצא לו איזה פתח עד שהעמידו במקום השמש והיה מעיין בבגדיו לפלותן מכנים וע"י כן היה ר"ש מצטער בעצמו שהיה עומד בשמש ונמאס עליו מעשה הזקן לנגד עיניו ואמרין ליה וכו' ומתוך כך נתחרט על נדרו ושרון ליה:

וליה. להזקן אמרין הדא מנא לך לעשות כן עד שיתחרט הנודר:

בברחו שנים. בשנים שעברו הייתי משרת אצל ר' מא ולמדתי ממנו לעשות כן:

ויש אומרים. שכך השיב מקלו של ר"מ היתה בידי להפלגת קדושתו ושבחו של ר"מ אמר כן. א"נ הכוונה משענתו של ר"מ הייתי שהיה נשען עליו תמיד ולמד ממנו:

תני. בתוס' רפ"ב:

אמר רב חסדא. ולא פליגי דמ"ד מותר בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם הרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול ומ"ד אסור בשאין שם רגל אחר ימי אבלו:

מתניתא. ברייתא פליגא על רב חסדא דלדידיה גם בתכפוהו אביליו זה אחר זה נמי מותר לגלח והא תני הרי שתכפוהו וכו' מיקל שערו בסכין ובמספרת גדולה לחתוך שערות ארוכים אבל לא במספרים שהן כתער לגלח עד עיקרן ואמאי לא יגלח ממש ויעשה אבילות השנייה אצל הראשון כמי שהוא אנוס וכמו הרגל אחר האבל ויגלח:

הוי. ש"מ לא איתאמרת להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל שהיא מיד אחר האבילית בהא היא דהתירו לגלח בימי אבלו אבל לא בתכפוהו אבליו זה אחר זה:

ניחא בתוך שבעה. של אבילות השניה מסתברא היא לאסור גילוח:

בתוך שלשים. בתמיה אמאי נחמיר בתוך שלשים בתכפוהו אבליו:

התיב ר' חנניה חברון דרבנן. ג"כ על זה והא תני במסכת שמחות אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה וקחשיב התם תגלחת וקשיא אם בתוך שלשים הוא אסור לגלח בתוך שבעה לכ"ש ולמה ליה למיתניה תגלחת בשבעה:

לא איתאמרת וכו'. מסקנת הקושיא היא דע"כ לא איתאמרת האי דתגלחת תוך שבעה אלא בשתכפוהו אבילות זה אחר זה ולדיוקא איצטריך דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור לגלח אבל בתוך שלשים מותר א"כ הדא אמרה שהוא מותר לגלח בשלשים בשתכפוהו אביליו וקשיא על מ"ד אסור:

אמר רב מתניה מ"ד אסור כדרכו במספרים. לתרץ להא דלעיל קאי כלומר לא כהאי דרב חסדא שרצה לתרץ דמ"ד אסור כשאין שם רגל ואקשינן עלה מברייתא דהרי שתכפוהו אביליו ובעינא לשנויי דלא איתמר להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל ולא כשתכפוהו אביליו ועלה קא דייקינן מהאי ברייתא דשמחות דש"מ מדקתני תגלחת בתוך שבעה דלדיוקא היא משום דמיירי בשתכפוהו אביליו ולאשמועינן דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור הא בתוך שלשים מותר לגלח ואקשינן למ"ד אסור. לא תשני הכי כהאי דרב חסדא אלא תריץ הכי להא דלעיל דמ"ד אסור לגלח בתוך שלשים יום של אבל היינו כדרכו או במספרים שהן כתער בהא הוא דאסרו בתוך שלשים ומ"ד מותר במיקל בסכין ובמספרת גדולה הוא דמיירי ולא פליגי. יהשתא לא תיקשי מברייתא דתכפוהו אבליו דקתני מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים דהתם בתוך שבעה של אבילות השנייה הוא דמיירי ולא בשלשים וכדדייקינן מהאי ברייתא דשמחות דבתוך שלשים של אבילות שניה מותר לגלח הואיל ותכפוהו אבליו ולא אסרו כדרכו אלא בתוך שבעה של אבילות השנייה:

שפם. לגלח השפה ונטילת צפרניים אית תניי תני וכו' ואית תניי תני איפכא ומפרש דלא פליגי דמ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל כלומר לא בסתם רגל מיירי אלא ברגל שחל מיד אחר אבילות שלו והלכך מותר הואיל והיה אסור לו בימי אבלו ובימי אבל אסור דקתני בשאין שם רגל קודם ימי אבלו והלכך אסור בימי אבלו:

ומ"ד ברגל אסור. מיירי בשיש שם הערמה דאיכא למיחש שמא יערים לומר לא אטול אלא השפה ודעתו לגלח ממש והא דקאמר באבל מותר בשאין שם חשש הערמה ולכ"ע בדאיכא חשש הערמה בשתיהן אסור ובדליכא בשתיהן מותר:

הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן. כלומר אפי' תימר דפליגי דמר מיקל ברגל יותר מן האבילות ומר ס"ל איפכא הלכה כדברי המיקל כאן וכאן בשפה ונטילת צפרניים:

ובלבד בנוטות. שהשערות נוטות על הפה ומעכבות האכילה:

אחד. ממקום עמתן ואחד ממקום ידד עלה אחד לשאול בשפה וכו':

דמכת אחתייה. נפטרה אחותו:

והוה יתיב מצמי טפרוי. היה צומתן ונטלן ועלה ר"א אצלו ולא היה מכסה לפניו וכשעלה ר' נתן בר אבא אצלו היה מכסה מלפניו שלא יראה שנטל צפרניו ושאל אותו מפני מה לא היה מכסה מלפני ר"א וא"ל ומה את סבר שאתה חביב עלי להיות נחשב בעיני כר"א הוא יודע שמותר בנטילת צפרניים ולא כסיתי מלפניו ומלפניך אני מכסה שאין הכל יודעין שהוא מותר ותתשוב אותי. כמזלזל באבילות:

מתני' ואלו מכבסין במועד וכו' והמנודה. שאסור בתכבוסת כמו האבל:

וכן מי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו ונתחרט במועד ונשאל לחכם והתירו:

ומטפחות הידים. שמנגבין בהן את הידים:

ומטפחות הספרים. מה שנותנין הספרים על המסתפר בין כתיפיו מפני השער. וכשבא לגלח לאלו השנוים במשנה שהן מותרין לגלח במועד וצריך לכבסן תמיד:

ומטפחות הספג. שמנגבין בהן כשיוצאין מבית המרחץ:

וכל העולים מטומאה לטהרה. במועד מותרין לכבס בגדיהן וכולן ששנינו מכבסין כדרכן אפילו בנתר ואהל ועל גבי הנהר אפי' בפרהסיא ומי שאין לו אלא חלוק אחד קאמר בגמרא דנמי מותר לכבס במועד:

גמ' תני. בברייתא בלנרי נשים מלשון בלן הוא וכן הסדינין שמתכסין בהן הנשים בבית המרחץ מותר לכבסן במועד:

היא בלנרי נשים היא בלנרי אנשים. לאו הכא קאי ולעיל בפרק ט' דכלאים בהלכה ג' גרסינן להא ואגב מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה. דקאמר התם בלנרי נשים אסורות משום כלאים דאף על גב דאינו דרך לבישה אסורות משום העלאה ועלה קאמר אחד בלנרי נשים ואחד בלנרי אנשים יש בהן משום כלאים אלא אורחא דמילתא נקט:

אנטינייא. כך שמם בלע"ז:

ובלחוד וכו'. כלומר הא דקאמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד לאו דוקא אלא ובלבד שאין לו להחליף אלא חלוק אחד קאמר שיש לו שנים ומפשיט אחד ולובש אחד:

כמי שאין לו וכו'. ומותר:

בעון קומוי. הדר ובעון מלפני ר' יוסי אנן תנינן לקמן בפרקין אין קורעין וכו' ולא מברין סעודת הבראה שהיו רגילין להברות האבל ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרובין של מת בתוך ביתו:

ואם הוות מטלתיה זעירא. האהל והחדר של האבל קטנה וקרוביו רוצים להכנס אצלו ואינן יכולין להכנס כולן. מהו דיתבין פלגא מהם מבפנים ופלגא מהן לחוץ ורואין את האבל או דילמא בתוך ביתו דוקא אמרו:

ואמר להן ייעלון פלגא יומא דין ופלגון למחר שאע"פ שאותן שבחוץ רואין פני האבל אינו כלום:

הן דהוינן סברין דהוא מיקל לה חמר. בדבר שאנו היינו סבורין שר' יוסי יהא מיקל להן מחמיר הוא בזה:

מטפחות ספרים. של ספרי קדש אין מכבסין אותן לעולם במי רגלים מפני הכבוד. ואיידי דאיירי במתניתין במטפחות נקיט לה ולאו במועד קאמר:

מתני' ואלו כותבין במועד. בכתיבה כדרכה:

קידושי נשים. שכותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי ונותן לה ואף על פי שאין בו שוה פרוטה ומותר לכתוב במועד לפי שמתיירא שמא יקדמנו אחר והוה ליה דבר האבד:

גיטין. ולא אמרינן שמיצר הוא כדקאמר בגמ':

ושוברין. על הכתובה או על שט"ח:

דייתיקי. שטר צוואה:

מתנה. מתנת בריא:

ופרוזבלין. שלא תשמט שביעית את החוב:

אגרות שום. ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה:

ואיגרות מזון. מעשה ב"ד למזון האשה והבנות:

שטרי חליצה ומיאונין. שהקטנה שהשיאוה אחיה ואמה יכולה למאן בבעלה ויוצאת בלא גט וכותבין לעדות דבר זה ונקרא שטר מיאונין:

ושטרי בירורין. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכותבין בשטר שלא יחזרו בהן:

וגזירות ב"ד. פסק דין שכותבין ב"ד:

ואיגרות של רשות. ציווי השלטון. ובגמרא הכא מפרש שאילת שלום לחבירו:

גמ' ואינו מיצר. כשמגרש אשתו ותנינן בפ"ק דדבר שהוא מיצר אינו מותר במועד. ומשני מכיון שנתן דעתו מקודם המועד לגרש שוב אינו מיצר:

אימולוגים. כך שם השובר בלשון יוני. בכתובות. פ"ט בהלכה ט' אין שם אימלוגים:

דקרבת קדמנא וכו'. יבמות פ"ב ופ"ק דסנהדרין:

קומפרומיסין. כך הוא בלשון לעז דבר שהוא נעשה ע"י ריצוי הצדדים:

מתני' אין כותבין שטרי חוב במועד. שיכול להשהות עד אחר המועד:

ואם אינו מאמינו. המלוה להלוה והוא צריך למעות. ובגמרא הכא מפרש ואם אינו מאמינו למלוה שעברה כלומר שכבר הלוה לו והמלוה דוחק ורוצה שיכתוב לו שט"ח או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה שעכשיו צריך הוא ללות ואינו מלוה לו בלא שטר ה"ז יכתוב:

אפי' בספר העזרה. ס"ת שהכ"ג קורא בו ביה"כ ואע"פ שהוא צורך הרבים משום דאפשר באחר:

לעצמו. לצורך עצמו אבל לא למכור או להשכיר:

לציצתו. וקאמר בגמרא דטווה לו תכלת אף בפלך וכן הלכה:

גמ' אין כותבין שטרי אריסיות וקבלנות במועד. אם קיבל להיות אריס או קבלן קודם המועד אין כותבין השטרות במועד:

השם שומא. במועד:

שם כדרכו. דרך השומא ובלבד שלא ימוד וכו'. דעובדא דחול היא:

אם אומר אתה כן. להתיר אף בשביל הסופר א"כ נמצאת מתיר את האומנות במועד ולומר אף בשביל העדים או כיוצא בזה אלא הא דקתני בכפל לשון ואם אינו מאמינו דמשמע נמי שהלוה צריך לכך ולצורך המועד והדר קתני או שאין לו מה יאכל ה"ק אם אינו מאמינו למלוה שעברה וכו' כדפרישית במתני':

אתא לגבי ר' חננאל. שהיה סופר כדאמרי' בפ"ק דמגילה ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן לשואלו אם מותר לו לכתוב במועד וא"ל הב ליה תפילך וזיל כתוב לך דלעצמו מותר וא"ל רב לר' חננאל איזיל כתוב ליה דאף לאחר מותר:

מתני' פליגא על רב. דהא קתני כותב וכו' לעצמו משמע אבל לאחר לא:

פתר לה רב. דמתני' מיירי בכותב להניח עד אחר מועד ולמוכרן לאחר דבזה אסרו לאחר:

פתר לה בטווה. הציצית להניח אחר המועד ולמכרן דבזה אסרו אבל לצורך המועד מותר בין לעצמו ובין לאחר כדלעיל גבי תפילין:

מתני' הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל. ונהג אבילותו ג' ימים בטלה ממנו גזירת שבעה. וגזירת שבעה היא שאסור ברחיצת חמין כל שבעה ואפי' מקצת גופו ובצונן כל גופו ואסור בכבוס בגדיו ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובעשיית מלאכה ובשאילת שלום וחייב בעטיפת הראש ובכפיות המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות ע"ג קרקע וישן בהם ולא על מטה זקופה ואסור בנטילת צפרניים ואסור לקרות בתורה כל שבעה ובהנחת תפילין ביום הראשון. וגזירת שלשים היא שאסור ללבוש בגד חדש או לבן מגוהץ ואסור בתספורת ובסעודת הרשות ובאיחוי הקרע:

שמנה ימים קודם לרגל. ונהג יום א' בגזירת שלשים בטלו ממנו גזירת שלשים. וכל זה מדינא דמתני' אבל מסקינן בגמרא להלכה שהקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה:

מפני שאמרו. כלומר ומה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו קודם השבת בטלה ממנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה למנין ז' דלא כתיב בה שמחה אלא עונג ונוהג בה מקצת אבילות כגון דברים שבצנעה ואינה מפסקת להאבילות אלא יושב ומתאבל את השאר לאחר שבת:

ורגלים. אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק הרגל לגמרי ומבטל ממנו גזירת שלשים משום שאין דין אבילות נוהג ברגל לפיכך מפסיק הרגל ואין עולין אם לא נהג אבילות קודם הרגל אלא התחיל אבילותו ברגל אין ימי הרגל עולין למנין ז' ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל אבל עולין לו ימי הרגל לגזירת שלשים ומשלים שאר ימי שלשים אחר הרגל:

גמ' גזירת שבעה סנדל וספר כצ"ל. ספ"ר סימן הוא סיכה פוריא רחיצה. חל יום שמיני שלו להיות בשבת. וערב הרגל בשבת מגלח בע"ש:

היאך אפשר שחל יום השמיניבשבת. וכי נקבר בשבת. תיפתר שגררתו חיה. ולא נקבר בזמנו וכל זמן שלא נקבר אין האבילות חלה ונתייאשו בשבת מלבקשו ומשנתייאשו לקוברו חל האבילות ושמיני שלו בשבת. ותני כן וכו'. שמונין ימי האבילות משנתייאשו לבקשו ולקוברו:

השזרה והגלגולת. נידון כרובו:

ר' אבון. קאמר תיפתר שחל שמיני שלו בשבת כגון שנסתם הגולל ע"ש עם חשיכה ואחר שנסתם הגולל חל האבלות בשבת:

היך אפשר. לעשות זה עם חשיכה בשבת:

תיפתר שסתמו. הגולל ע"י עכו"ם:

אית דבעי מימר. דלא צריכין להני שינויי דחיקי אלא דמיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת שהשמועה בתוך שלשים וצריך לנהוג שבעה ושלשים מיום השמיעה והרי שמיני שלו בשבת:

ר' אמי הוה ליה עובדא. שאירע לו אבילות וגילח יום שלשים ואחד והכי גרסי' ברפ"ג דנזיר ור' אמי הוה ליה עובדא וגילח ביום שלשים דשני המעשים היו לר' אמי. והיא הגי' הנכונה והכי מוכח מדלקמיה שפעם אחת גילח ביום ל"א ובפעם אחרת גילח ביום שלשים:

מן מתני'. דנזיר יליף לה ר' אמי שאם רצה מגלח ביום שלשים דמקצת היום ככולו ומדמה לה לנזירות. דתנינן תמן. בפ"ג:

מי שנזר שתי נזירות זו אחר זו מגלח את הראשונה וכו'. ומסיים שם ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא וכו'. וס"ד דר' אמי שאם רצה קתני אם רוצה לגלח ביום שלשים מגלח לפיכך פעם עשה כך ופעם עשה כך:

אמר ר' יוסי. דלא הוא דתמן לשעבר קאמר שאם גילח ביום שלשים יצא בדיעבד והכא בתחלה בתמיה והיכי יליף ר' אמי לעשות כן לכתחלה:

מן מתניתין דידן. דקתני שמנה ימים וכו' ומותר לגלח ערב הרגל משום דאמרי' מקצת היום ככולו א"כ היא שמיני היא שלשים דכמו דאמרי' בשמיני מקצת היום ככולו וה"נ ביום שלשים:

א"ר יוסי שנייא היא תמן. בשמיני שבערב הרגל שמפני כבוד הרגל התירו לגלח ולא מטעמא דמקצת היום ככולו ולא תילף מינה ליום שלשים בעלמא:

תדע לך שהוא כן. דשאני בין שמיני של ערב הרגל לבין שלשים דעלמא דהא אמר ר' חלבו וכו' כדלעיל והשתא אם תאמר דלאו מטעמא שמפני כבוד הרגל אמרו כן א"כ מעתה אף ביום שלשים שחל להיות בשבת נימא נמי דמותר לגלח בערב שבת דהא קאמרת דהיא שמיני היא שלשים:

ועוד מן הדא. שמעינן דלא אמרינן מקצת היום ככולו ובשמנה דמתני' טעמא מפני כבוד הרגל הוא:

דאמר ר' יוחנן על כל וכו'. ה"ג בנזיר שם ועיקר כדמוכח מדלקמן:

על כל המתים חוץ מאביו ואמו:

וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אי אמרינן מקצת היום ככולו אלא ש"מ דלא אמרינן:

א"ר חגיי די הוה שמעתא כן ושמעתא כן. כלומר דר' חגיי מתמה דמייתי סיעתא משמעתא דר' יוחנן גופיה לשמעתא דר' יוחנן דמ"ש כאן וכאן דר' יוחנן הוא ואיהו לא סבירא ליה מקצת היום ככולו אבל אנן סבירא לן דשפיר אמרינן מקצת היום ככולו:

תני זו דברי אבא שאול וכו' והלכה כדבריו דברי אבא שאול בבריית' דס"ל אם קבר שבעה קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים אלמא אמרי' מקצת היום ככולו וסייעתא לר' חגיי:

דברי אבא שאול. לדברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל לדברי חכמים וכתנא דמתני' דקתני שמנה ימים וכו' ימים בטלו גזירות לא בטלו וכדמפרש ואזיל לענין מאי ומה ביניהון:

ערב הרגל ביניהון. דלתנא דמתני' ימים בטלו אבל גזירות שלשים תלויין ועומדין ולא בטלו שאם גילח ערב הרגל אז בטלו נמי גזירת שלשים ויגלח אחר הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל דאכתי גזירת שלשים עליו ולא אמרו ימים בטלו אלא שיכול לגלח ערב הרגל ולא ידעין טעמא דידיה דהורה כן אי משום דס"ל דפליגי אבא שאול ורבנן בהא והורה לו כהדא דאבא שאול דהלכה כדבריו או אם כהדא דרבנן וכדברי הכל הורה לו דסבירא ליה דלא פליגי אלא אי אמרינן מקצת היום ככולו ולכ"ע ימים וגזירות בטלו כל חד וחד למאי דסבירא ליה:

הרגל עולה למנין שלשים. אם לא נהג אבילות קודם הרגל וצריך לנהוג אחר הרגל עולה לו הרגל למנין שלשים ומשלים את השאר:

אשכחון תלתין קודמין לשבעה. בתמיה לדבריך נמצאת שנוהג מנהג שלשים קודם השבעה שהרי זה צריך לנהוג שבעה אחר הרגל והיכן מצינו מנהג שלשים קודם למנהג שבעה. א"נ ר' יוסי בניחותא קאמר לה דהשתא משכחת לה דלפעמים נוהג מנהג שלשים קודם מנהג שבעה דכך הוא הדין דימי הרגל עולין לו למנין שלשים כדפרישית במתני' מפני שהדברי' הנוהגים בשלשים של אבל נוהגין ברגל:

לא אמר אלא שלשה. דוקא הא שנים לא ומשום שעיקר האבילות ג' ימים הראשונים כדאמרינן שלשה לבכי:

הדא דאת אמר. דשנים לא ולא בטלה ממנו גזירת שבעה היינו שנוהג אבילות שבעה ברגל בינו לבין עצמו אבל הרבים אין מתעסקין עמו לנחמו ברגל דהא מיהת נהג שני ימים מנהג שבעה קודם הרגל:

ותני כן. הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל כלומר שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל אלא שקברו ביום א' של חוה"מ שהוא שלשת ימים בתוך הרגל מונה שבעה לאחר הרגל ובכה"ג הוא שאמרו ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו לנחמו ובד' ימים האחרונים אין מתעסקין עמו מכיון שכבר נתעסקו עמו בג' הראשונים ומלאכתו וכו' לאחר שכלו ז' ימים ממיתת המת:

מהו להראות לו פנים. לבקרו בלא תנחומין באלו ימים האחרונים:

והלא אמרו אין אבל בשבת. לנחמו ומפני מה אמרו להראות לו פנים בשבת לא מפני הכבוד והכא נמי מראין לו פנים מפני הכבוד:

ודכוותה וכו'. כמו דאמרינן דשנים קודם הרגל לא בטלה ממנו גזירת שבעה ודוקא בינו לבין עצמו אבל אין הרבים מתעסקין עמו כן נמי אם מת יום א' לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שנים כלומר אין לו דין של הקובר שני ימים לפני הרגל אלא הרבים מתעסקין עמו מכיון שלא נהגו שני ימים לפני הרגל:

אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין. גרסי' להא לעיל בברכות פ"ג בהלכה א' ומשום הקושיא דמקשה על המתני' דהתם וכדמייתי נמי הכא לקמן:

ביום הראשון אינו נותן תפלין. עליו וילפינן מדקאמר ליה הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסיר וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד:

אם באו פנים חדשות מן המנחמין חולצן כל שבעה. כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולצן כשיבאו משילכו מניחן:

ר' יהושע. ס"ל דשני ימים אסור להניחן והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות היא דהוי חד יומא אבל אבלות שני ימים הוון:

אם באו פנים חדשות. משלישי ואילך אין צריך לחולצן:

אם ביום השני וכו'. ופריך על המתני' דקתני התם מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן התפלין ואם אפי' ביום השני של אבילות אסור להניח תפלין לר' יהושע צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטיר מן התפלין בתמיה:

אלא בגין דתנא דא. דתני ק"ש במתניתין תני נמי תפלין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא:

הלכה כר' אליעזר בנתינה. דביום השני הוא מניח תפלין:

וכר' יהושע בחליצה. דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות:

ר' זעירה בעי אם נתן ביום השני כר"א. דהלכתא כוותיה בהא ומיבעיא לן מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שנעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהיושע בחליצה והיינו ביום השני אם איני צריך לחולצן כשבאו פנים חדשות דאלו לר"א הא ס"ל לדידיה דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה אלא כר' יהושע ולר' יהושע משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני סבירא ליה דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני לדידן אי נהגינן ביה כסברת ר' יהושע בחליצה של יום השלישי ואינו חולץ לדידן גם ביום השני אפי' באו פנים חדשות:

אמר ר' ייסי בר' בון וכיני. כך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה בלחוד הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן אפי' אם באו פנים חדשות דהא בענין חליצה הלכה כר' יהושע דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אף בשבאו פנים חדשות:

אין כיני נאמר הלכה כר' אליעזר. הש"ס הוא דמתמה עלה דאם כך הוא שאפי' ביום השני אינו חולצן כלל א"כ לאיזה ענין איצטריך ליה לרב למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן ואם אנן נהגינן אף ביום השני שלא לחלוץ אף כשבאו פנים חדשות לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה בלחוד וממילא ידעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן אפי' באו פנים חדשות ולא משני מידי:

הרי שאין לו מה לאכול. כך. הדין ביום הראשון וכו':

שהצריכוהו לכך. ולא שלחו לו שלא יצטרך לעשות מלאכה בימי אבלו:

בר קפרא כדעתיה. לשיטתיה הוא דאזיל דאמר אין תוקפו של אבל וכו' וביום השלישי אכתי תוקפו הוא:

כל תלתא יומין וכו'. גרסינן להא לקמן ביבמות. פ' בתרא בהלכה ג':

אריסיו. שקבלו שדה מן האבל למחצה לשליש ולרביע. וחכיריו בכך וכך כורים לשנה וקבליו שקבלו בקיבולת על כלהמלאכה הרי אלו עושין אע"פ שנשלם הזמן מקודם משום דארעא לאריסותיה קיימא והוה ליה כמי שהיתה מושכרת מתחלה מכיון שזה היה אריסו מקודם לכן:

איכריו. שחופרין בשדהו וספניו וגמליו שהיו מושכרין אצל אחרים אינן עושין אם נשלם הזמן מקודם לפי שאלו מדרך בני אדם להחליף מזה לזה ונראה כמשכיר בימי אבלו:

היתה לו פרה. מושכרת ביד אחרים בגמלת חלב למכור ה"ז עושה בימי אבלו:

בהוא דחייב ליה. מקודם שהשכירה קודם ימי אבלו לכך הא בתחלה בימי אבלו אסור:

שאירע לאחד מהן דבר. אבלות נועלין את חנותן שהוא דבר של פרהסיא והכל יודעין שיש לאבל שותפות בו:

עושין בצינעה במקום אחר. ולא בבית האבל:

אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו וכו'. כל זה בברכות פ"ג בהלכה א' עד כמי שנמסר לרבים:

איפשר לומר בשבת הראשונה. של שבעה דאיצטריך ליה לומר אינו הולך לבהכ"נ בתמיה שהרי רבים מתעסקין עמו להראות לו פנים כדלעיל אלא השנייה שהיא לאחר שבעה היא הראשונה ועלה אמרו שאינו הולך לבה"כ והשלישית שהיא שבת שלאחריה היא השנייה שאמרו הולך ואינו יושב במקומו והרביעית היא השלישית שאמרו יושב במקומו ואינו מדבר:

רבי שמעון אומר וכו' הלכה כדברי שהוא מוסיף ימים. להיות שוה לכל אדם וזהו כר"ש דהלכה כדברי המיקל באבל:

ברביעי מונה לעצמו. בתחלה:

רבי שמעון אומר וכו' הלכה כר"ש בשאינו גדול משפחה. זה שבא מן הדרך ומצא אבילות בתוך ביתו אבל אם היה גדול משפחה ובא ברביעי מונה לעצמו:

בשלא הוראו לו רוב פנים. הא דתמרינן שאם בא לאחר שלשה מונה לעצמו דוקא בשלא הוראו לו רוב מהמנחמין פנים כלומר שלא מצא מנחמין אצל זה שהוא בבית אבל אם הוראו לו פנים מרוב המנחמין שמצא מנחמין אצלו. נוטלו למרחץ. כלומר אפי' בא בשביעי ימצא מנחמין אצלו כבר כלו ימי שבעה דמקצת היום ככולו ומותר ברחיצה מדינא וזה שהוא כאן נוטלו לוה שבא עמו והולכין למרחץ וכלומר דכמו שכלו שבעה לזה כך כלו לזה דהואיל ומצא מנחמין מונה עמהן לעולם:

הרי שמוליכין אותו. אם מוליכין את המת ממקם למקום לקוברו שם וכגון אילין דקברין בבית שריי שמוליכין למקום בית שערים וקוברין מתיהן מאימתי מתחיל האבלות. ופליגי תנאי בהא אית תניי וכו'. אלו אבלים שנשארו כאן מונין משיצא המת מהעיר ואלו ההולכין לשם מונין משיסתום הגולל:

ואית תניי תני וכו'. הכל הולך אחר גדול המשפחה. כדמפרש ואזיל לחומרין שאם גדול המשפחה נשאר כאן אז הוא דאמרינן כהך תניא קמייתא שאלו שהן כאן מונין משיצא המת וכו' אבל אם הגדול משפחה הולך ללוות את המת לשם ונשארו שאר כאן בהא הוא לחומרא דבין אלו ובין אלו מונין שבעה ושלשים משיסתום הגולל ולא מקודם:

כהדא גמליאל זוגא. כך שמו. נפטרה אחותו כאן והעלה אותה לקברה במקום אחר וסליק הלל אחיו עמו אח"כ וא"ל ר' מנא להלל מכיון שאתה גדול המשפחה הכל נגררין אחריך וכשתעלה גבי אחיך שהם שמה אז הוי שליף סנדלך וכלומר לכשיתחיל האבילות שלך וזהו משיסתום הגולל תחלוץ הסנדל עם שאר האחים בזמן א' שהכל הולך אחר גדול המשפחה:

אית תניי תני משיסתום גולל הראשון. חל האבלות מיד ואע"פ שלאחר כך מפנין אותו לקבר השני ואית תניי תני וכו':

אתא לגביה. כשבא ר' ירמיה אצל ר' חנניה וא"ל לחומרא הורו לך דמדינא מתחיל למנות משיסתום גולל הראשון:

הדא דאת אמר. דפליגי בהא דוקא אם מפנה אותו בתוך ז' משמת אבל לאחר ז' כבר עבר האבל ולכ"ע מונין השלשים משיסתום גולל הראשון:

בשנתן דעתו. בתחלה לפנותו מקבר לקבר בהא הוא דס"ל הך תנא בתרא משיסתום גולל השני אבל אם בתחלה לא היה דעתו ע"מ לפנותו לקבר אחר ואח"כ נמלך ופינה אותו לדברי הכל מונין משיסתום הגולל הראשון:

גמליאל דיקונתיה. ממקום קונתיה ונפטר במקום בורסא וקברו בורסאי אצלן ולאחר שלשה ימים נמלכו לפנותו ולהחזירו לקברות מקימו ושאלו לר' סימין ואמר להם מכיון שלא נתתם דעתיכם בתחלה לפנותו תמנו משיסתום הגולל הראשון:

א"ל ר' יעקב לר' אבהו עמך הייתי כשנשאל שאלה זו לר' אבודמא ואמר משיסתום גולל הראשון. וא"ל אני לא שמעתי זה מר' אבודמא ואם אתה שמעת פוק והורי כך:

ולמדין דבר מקודם למתן תורה. בתמיה שמא משניתנה תורה נתחדשה הלכה אלא כדר' יעקב בר אחא דיליף מלאחר מ"ת:

כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה. שידע שעתידים למות ביום השמיני:

מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה. כלומר דימי הסגר כתיב בהדיא שבעה ומדקאמר אל נא תהי כמת מכאן רמז לאבל ימי המת שבעה דשוין הן לימי הסגר. וגרסי' ולהא לקמן בפ"ז דנזיר בהלכה ג':

ולא קביל עלוי. ר"ל להאי דר' יוחנן לפי שהיה קשה לו ואמר הכא עבד לה להסגר דמקיש ימי המת לימי הסגר. והכא בנזיר שם דתנינן ימי הסגר של מצורע הרי אלו עולין למנין ימי הנזירות אבל ימי החלטו אין עולין לו ויליף ר' יוחנן מדכתיב אל נא תהי כמת מקיש ימי החלט למת מה ימי המת וכו' וסותרין הדרשות אהדדי. ובנזיר גריס איפכא וע"ש:

ימי. רמז לשבעה:

בכי. רמז לשני ימים לבכי:

אבל. רמז לשלשים:

ואית דמחלפין. ודרשי כסדר שהשנים הראשונים הן לבכי מדסמיך בכי לימי ומדלא כתיב בכי ימי אבל משה דריש לרבות שבעה שהן נוהגין ביותר משאר ימים שאחריהם ואבל לשלשים היא דאתיא:

ר' יונה ור' חייה וכו'. מכאן למדנו לאבל שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל וגו':

מכאן לשמועה רחוקה. היקשא לעצרת נמי ילפינן מהאי קרא ולשמועה רחוקה הוא דאתא שאינה נוהגת אלא יום אחד:

אית תניי תני שמועה קרובה. נקראת כשהיא בתוך שלשים:

הלכה כדברי מי שהוא אומר וכו'. דהלכה כדברי המיקל באבל:

אמר לון רבי יוסי. דלא היא אלא מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל ברגל כמי ששמע לאחר שלשים לפי שאחר הרגל נעשית שמועה רחוקה הלכך אין לו אלא יום אחד בלבד:

ויש קריעה בלא איבול. בתמיה והשיב לו ר' חנינא שכן מצינו שעל אביו ואמו אפי' למחר כמה שהוא אחר זמן האבילות ואפ"ה חייב לקרוע:

אפי' טפילה לטפילה. שהוא נטפל לו באבלות כגון שמת בן בנו והבן הוא האבל ונטפל הזקן עמו ואסור בתגלחת:

ואזל וספר. גילח וא"ל לא כן אלפן רבי אפי' טפילה בטפילה אסור בתגלחת ואמר לון ההיא באינון דהוון גביה בשנעשה אבל ואנן לא הוינן גביה:

ואפי' טפילה לטפילה. חייב ג"כ לקרוע כשהיה אצלו:

דאמר ר' אבהו. על מנהג אבילות קאי דמדקאמר הקב"ה ליחזקאל אל תנהג מנהג אבלים שמע מינה לדרך האבלים ומדא"ל האנק דום מכאן שהאבל צריך לצווח שישמעו צערו ומדא"ל מתים אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל ומדא"ל פארך חבוש עליך וכו':

זה הגיהוץ. שאסור לאבל ללבוש בגד מגוהץ:

מאן דאמר אלו התפלין. למדנו אי מה התפלין שני ימים הראשונים אף עיקר האבל שני ימים הראשונים וכמ"ד לעיל ימי שנים:

לכסות את פיו. שיתעטף בסודרו עד שיכסה את פיו:

ויכסינה מלרע. יכסה פיו מלמטה:

דלא יהוון אמרין פומיה הוא חשש. ומכסה מפני הכאב ואינו ניכר שהיא משום אבלות:

מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים. להביא לו לחם להברותו דאנשים שהביאו ליחזקאל הן קטנים לנגדו:

אל תבא בית מרזח. וירמיה כשיבא אל בית האבל הרי גדולים אצל הקטנים:

מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ז' ומקצת בפ' בתרא דיומא ובפ"ק דתענית ע"ש עד נעצב המלך על בנו:

שמואל אמר וכו'. אשבת שבתוך שבעה קאי:

פריעת ראש. שמגלח האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף:

אמר להלכה איתאמרת. האי מילתא דילמא למעשה בתמיה:

רב אמר וכו'. דסבירא ליה עיטוף הראש נוהג גם בשבת וכן איסור תשמיש המטה דהוו דברים שבצינעא ונוהג אף בשבת:

תרין בנוי דרבי נפקין. בשבת שבתוך שבעה:

חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי. דסבירא ליה כשמואל ופריעת הראש חובה ושלף סנדליה שהוא רשות:

וחד רישיה מכסי. דסבירא ליה כרב:

ולבוש סנדלוי. שהיא לכ"ע רשות:

אמר ליה מה את סבר שעשית כך אם להראות לילף עובדא מינך אין למדין מן בר נש זעיר כמוך:

ואין דובר אליו דבר. בכל שבעת הימים ומדכתיב דבר מיותר דריש ואפי' דבר של תורה:

א"ל ר"ש בן לקיש. כל עצמו אלו היה שונה תמיד לא הוה מיית שלא היה יכיל מלאך המות לשלוט בו כהני עובדי דלקמן:

ומאי כדון. מאי האי דכתיב ואין דובר אליו דבר כהאי דאמר וכו'. מפני שלא היו חבריו יודעין באיזה דבר שאירע לו לפתוח לו ולנחמו אם בגופו וכו':

איבאש. חלה ומסוכן:

דיתנון עמיה. ואין לו רשות למלאך המות:

ואיתעביד קמיהון כמין חיוי ונבעתו והפסיקו מלשנות ונפטר אותו התלמיד:

כמין כוכבא. להבעיתם:

אין משום דשרי וכי' ולא ידעין. הטעם אי משום דס"ל דאבל מותר לקרות בתורה או משום דלא רגיל. ופריך ור' יסא לא רגיל בתורה בכל מקום אלא כגון מיליהון דרבנן כך הוא דרכם דאם בר נש נשאל בהם באיזו שאלה עושין עצמן כאלו לא רגיל ולעיין בדבר:

ואין משום שהיה להוט אחר התורה. נפשו חשקה ודביקה בתורה לשנות תמיד וכגון זה מותר:

הוסיפו עליהם וכו'. אע"פ שאין הכהן מיטמא לאלו מתאבלין עליהן:

רב דמכת אחתיה. נפטרה אחותו וציוה לחייה בריה וא"ל כד תהא סליק לגבאי אז הוי שלח סנדלך לנהוג איזו אבלות ושלא בפניו אין אתה צריך לכך:

מהו לכפות את המטה. בביתו של ר' מנא:

מהו לישן. ר' מנא ע"ג מטה כפויה:

מהו לקרות את שמע. בעוד שהן עסוקין במת:

נישמעינה וכו'. לעיל בברכות פ"ב בהלכה:

מאימתי כופין את המטות. שם בפ"ג בהלכה א' עד ונזכר שהוא אבל וע"ש:

אמר איני כופה את המטה וכו'. ומדייק מפני שאמר איני כופה את המטה אין שומעין לו שיישן ע"ג הספסל אבל אם כופה את המטה ורוצה לישן ע"ג הספסל שומעין לו והא מתני' דרפ"ב דסנהדרין דקתני כשמברין אותו וכו' משמע דוקא בכ"ג מיסב על הספסל הא בכהן הדיוט לא וכן דוקא ברבים מפני כבודם אבל ביחיד לא:

ולא עבדין כן. באמת לישב ע"ג ספסל:

כפיית המטה פעמים שעושה ששה וכו'. כדמפרש ואזיל. בע"ש. מת בע"ש נוהגת ששה שאין כפיית המטה בשבת:

עם דמדומי חמה. ונחשב לימי אבלות דאכתי יום הוא ואין כאן כפיית המטה אלא חמשה ימים ואם יו"ט לאחר שבת הרי אין כאן אלא ארבעה ואם שני י"ט של ר"ה לאחר השבת ג' הן וקמ"ל שאותן הימים שנוהג בהן אבלות נוהגת כפיית המטה ואע"פ שזקפה בשבת או ביו"ט והאי מילתא אזלא לדינא דמתני' דלא בטלה ממנו גזירת שבעה עד שינהג ג' ימים קודם הרגל:

קריבוי דנשייא. קרובו של הנשיא והורי ליה דבכה"ג משהוא זוקפה שוב אינו כופה:

כמה ימים היו לו. לנהוג עוד באבלות בשעה ששאל לזה התלמיד:

הורי לכפותה אפי' יום אחד. אפי' לא נשאר לו לנהוג באבלות אלא יום אחד הורה לכפותה ואיתחמי ליה בחלמא הפסוק יען כי מרית פי ה' הנאמר באיש אלהים אשר השיבו הנביא מבית אל:

לא יהוין אמרין חורש. מכשף הוא:

כדרך שהיא נוהגת. באבלות:

בדר עמו. בבית אחד:

לא הוה אמר כן. אלא כך היה מעשה אחוי דאיתתא וכו' ואמר לא צריך כלל:

מהו לקרות את שמע וכו'. כדלעיל:

שהיא מותר בתשמיש המטה. בשבת וקם ר' ירמיה עם בריה דר' סימין וא"ל הלא לכל התלמידים דר' יוחנן שאלתי ואין אחד מהם שמע זה ממנו אלא אבוך בתמיה:

אין דאיתאמרת וכו'. אם נאמר דבר זה לא נאמר אלא מהדברים שנתאמרו מן אילין דהכין דהכין המגמגמין וחושבין שכך וכך הוא ואינו אמת. והרבה כזה תמצא בזה הש"ס דמילתיה דריב"ל אמר שהוא אסור בתשמיש המטה בשבת כדאשמועינן מדלקמן דאמר ר' סימון וכו':

התיבון הרי הרגל שהוא אסור בתשמיש המטה. אם לא נהג אבלות קודם הרגל נוהג בו דבר שבצינעא ואינו עולה למנין שבעה אלא מפסקת וכדתנן במתני' א"כ אף השבת וכו' לא תעלה ותהא דינה כדין הרגל:

איפשר לשבעה בלא רגל אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת. ואם אתה אומר כך שתפסיק כמו הרגל אם כן לא תמצא אבלות שבעה:

מתני' ר"א אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת. לפי שבזמן המקדש היה לעצרת תשלומין לקרבן שבעה כחג המצות והיה דינה כחג המצות אף לענין אבלות ומשחרב המקדש שאין קרבן בטלה לה תורת הרגל ודינה כשבת שאינה מפסקת:

ר"ג אומר וכו'. ומסקנא דמילתא שהכל דינן כרגלים לבטל האבלות ואם נהג אבלות שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה ושמונת ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם עוד ט"ו שעה אחת לפני עצרת חשובה כז' ועצרת שיש לה תשלומין בזמן המקדש נחשב אף בזמן הזה כשבעה הרי י"ד ויום השני עולה למנין ומשלים עליהם עוד ט"ו שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת שלשים מבטל ממנו יה"כ ומגלח בערב יה"כ וכן אם קובר מתו בג' לתשרי מגלח בערב יה"כ. שעה אחת לפני יה"כ בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יה"כ וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג. שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת חשוב כשבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם שמונה:

גמ' דבית ר' ינאי אמרו עצרת עולה ז' כרגלים. אם נהג שלשה קודם העצרת מבטל ממנו גזירת שבעה כרגלים לדינא דמתני' ודלא כר"א:

בעון קומי ר' יוסי. היאך ה"ה לענין מנין הימים של שלשים אי נימא שלשה לפני העצרת ועצרת גופה נחשב לשבעה הרי עשרה ומשלים השאר או אלא כך ל' לפני עצרת שבעה שבטלה ממנו גזירת שבעה כרגלים וכדבית ר' ינאי ועצרת עצמה נחשב כשבעה הרי ארבעה עשר יום ומשלים השאר:

אמר ר' יוסי בר' וכיני. כך הוא הדבר לדינא דמתני' נהג אבלות יום אחד לפני עצרת אינו מבטל ממנו גזירת שבעה ועצרת יום א' ומונה חמשה לאחר העצרת ואם שנים מונה ארבעה לאחר העצרת ושלשה אז בטלה ממנו גזירת שבעה ומשלים לל' אחר העצרת:

אין מראין פנים וכו'. דאמרינן לעיל בשבת אין תנחומין אבל מראין לו פנים להאבל ומבקרין אותו ובר"ה וביה"כ אין מראין לו פנים כדקאמר טעמא לקמן:

כהדא. עובדא דר' חזקיה ולא ס"ל להא דרבי שמואל בר' יצחק:

הוה ליה עובדא. של אבלות:

וסלקין רבנן וכו' בצומא רבא וחל להיות בשבת דאינהו הוה ס"ל כר' שמואל בר' יצחק ואמר לון ר' חזקיה כלום אמרו וכו' לא מפני התפלה שטרודים הם בימים אלו לתפלה ואין פנאי לכך וא"כ שנייא היא וכו' בתמי' ואפילו אם חל בשבת אין מראין לו פנים:

מתני' אין קורעין. במועד אלא קרוביו של מת ובראויין להתאבל עליהם והן שבעה אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו ועל שאר קרובים שאינו חייב להתאבל עליהם אין קורעין במועד אלא אם כן הוא חכם שהכל קרוביו או הוא אדם כשר ובעל מעשים או שעומד בשעת יציאת נשמה שכל אדם חייב לקרוע אפי' במועד:

ולא חולצין. חליצת כתף במועד:

ולא מברין:

ברחובה של עיר כדרך שהיו נוהגין ובמועד אין מברין אלא קרובין ובתוך ביתו:

ואין מברין. במועד אלא על מטות זקופות ואפי' בתוך ביתו:

. ואין מוליכין. הסעודה לבית האבל אף בשאר ימות השנה:

לא בטבלא. שהוא דרך כבוד:

ולא באסקוטלא. כמין קערה של כסף טקודיל"א בלע"ז:

ולא בקנין. הנעשה מחריות של דקל והוא ג"כ דרך חשיבות:

אלא בסלים. של ערבה קלופה שלא לבייש העניים שאין להם כלים חשובים ומנחמין ופוטרין את הרבים. נותנין להם רשות לילך מיד:

גמ' ובלבד וכו'. כדפרישי' במתני':

ואמרין עד מות שנא. חושדין היו אותו שמפני השנאה לא גמל ליה חסד ואחר המועד עשה לו כבוד ונכנס ואמר לבני אנשי צפורי דהדא דתנינן חכם שמת הכל קרוביו באינון דהוון גביה הוא דאמרו ואנן לא הוינן גביה ומפני כך לא רציתי לעשות כן במועד:

הקורע מן המלל. מה שמשייר האורג מן ראש הבגד כשיעור ב' אצבעות והוא ענף של הבגד נקרא מלל:

מן השלל. שאינו דבוק כ"א דרך ששוללין הקצוות בתפירה רחוקה:

מן הרדיד. שעל כתפיו אינו קרע:

מן האיחוי. שנתאחו ממש וכדמפרש שאין מקומו ניכר שהוא לשנים ודבוק הוא בתפירה גמורה ה"ז קרע:

עשרה הרעים וכו'. כדקחשיב ואזיל ושאין מתאחין לגמרי לעולם:

ומאלישע אנו למדין תורה. בתמיה כלומר וכי ממעשה שהיה באלישע אנו למדין לאלו הרי אליהו לא מת:

א"ל מתון מתון. מה הדבר קשה בעיניך מה המת וכו' וחשיב לגביה כמת:

כל ששנה הלכות ועד תורה. כלומר ששנה כל כך עד שהבין להלכות מן התורה והיאך הן נדרשות מן הכתוב שבתורה:

הדא דאת אמר בראשונה. שהיו מייגעין עצמן ומחזרין לידע עד המקור והמקום מהיכן נובעין ההלכות אבל עכשיו אפי' שונה הלכות בלבד:

עסקיו. משאו ומתנו:

כגון אנן דרבבינן. רבותינו משגיחין עלינו לבאר להן ואנן משיבין לון. לבאר משנתו. על בירייה ואנן אפי' הגדולים שבתוכינו לא חכמין לבאר המתני' עד תכליתה ודרך ענוה היא:

איזהו רבו וכו'. גרסי' להא בסוף פ"ב דב"מ וכן בהוריות פ"ג בהלכה ד' עד שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח וע"ש:

מ"ט הנה אני ה' וגו' אלהי כל בשר אף על האומות:

מהו לקרוע בזמן הזה על הכינוים וכו'. בזמן הזה שאני בגלות ובעונותינו מצוי הוא ואם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים וכדאמר משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע:

מרתיקא. מכה באגרוף על לבו:

הדא אמרה שקורעין על הכינוים. שהרי הכותי הזה לא הוה גמור שם המיוחד וש"מ דס"ל לר"ל שאף בזמן הזה קורעין. וגרסינן להא בפ"ז דסנהדרין בהלכה ח'. מהו שלש דלתות וכו'. מפני מה המתין עד לאחר ד' פסוקים:

לפסוק החמישי. היו צריה לראש וכתיב בו כי ה' הוגה וגו' מיד וכו' ולא פחדו וגו' ש"מ דצריך קריעה על שריפת התורה:

יבא עלי וכו' כל אותו היום. שהת"ח מת בו:

אסקיה צום ההוא יומא. והוי תענית דמתענין לשעות:

נעמיתה. בת היענה וצד אותה ר' בא וחנקה והוציא התפלין ממנה:

ואדיין את לזו. אם עדיין אתה מחמיר כל כך אף בכה"ג ולאו מילתא היא דכן אמר רב ירמיה בשם רב וכו' ובכה"ג א"צ לקרוע:

את המגילה ואת הדברים. מיתורא דקרא קא דריש:

עתיד הקב"ה ליעשות ראש חולה לצדיקים. לעיל בפרק ב' דמגילה בהלכה ג' וע"ש והכא מייתי לה איידי דעולא בירייא דאמר נמי להא דלעיל:

אחד ששמע שחרבה ירושלים. באותו פעם שחרבה כמו שעשו האנשים האלו ואחד הרואה עכשיו וכו':

אית תניי תני מוסיף על הקרע. כשרואה אחר כך לחורבן בית המקדש מוסיף על אותו הקרע בעצמו ובהאי תוספת פלוגתא דתנאי היא אית תניי תני וכו':

מהו להבדיל קנה שפה. מקמי שפה והוא שפה העליונה של הבגד דעל אביו ואמו צריך לקרוע שפה העליונה כדלקמן ומיבעיא אם על אלו הדברים דלעיל צריך ג"כ לקרוע שפה העליונה:

ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין חזקה שהיא אחיזה למעלה בחיזוק ואינה פחות מטפח:

מכאן וכו'. מדכתיב ויחזק:

מת לו מת אחר. לאחר שקרע אפי' ששמע וכו' קורע קרע אחד לכולן כלומר באותו קרע הראשון. ר' יהודה בן תימא פליג דאביו ואמו אינו בתוספת אלא קורע על זה בפני עצמו וכו':

ולא דא היא קדמייתא. דהא קאמר קורע על זה בפני עצמו ומאי האי דקאמר עוד שלא יעשה של אביו ואמו תוספת הא היינו הך אלא דה"ק ובלבד שלא יוסיף קרע על מת אחר לא על של אביו ולא של אמו שקרע בתחלה עליהן מפני שהקרע על אביו ואמו צריך שיהא ניכר בפני עצמו:

עד איכן. הוא מוסיף עוד באותו קרע:

אפי' נתמנה לו בגד. אחר בכל ימי שבעה חייב לקרוע גם לזה הבגד:

הדא דתימר. בימי שבעה דוקא בשאר קרובים אבל על אביו ואמו אפילו שמע לאחר זמן הרבה חייב לקרוע:

מת לו מת אחר. ואינו יכול להוסיף באותו קרע שכבר הוא למטה מטיבורו מרחיק ג' אצבעות משפת הקרע הראשון וקורע:

נעשה כפוחח. הוזכר לעיל בפ' הקורא את המגילה עומד וכלומר כבר הוא כפוחח שבגדיו קרועים ומה לו לעשות אם אינו יכול להוסיף עוד:

מאנין דלא חפיתין. שאין להם שפה סביב שקרע כל השפה:

הדא מנן לך. לעשות כן:

א"ל ר' תנחום. האבל לר' חיננא בר פפא התפלל עלינו:

א"ל יסוג תורעתך. יגדר פרצותיך:

לשלול. הקרע בתפירות שלילה שולל למחר ועל אותן שאינו באבלות שבעה קאמר:

לנעול. תפירת איחוי שנועל וסוגר חלקי הקרעים:

ולא פליגין. דלא תימא דפליגי בפלוגתא רחוקה כזו אלא תרוייהו בקרעים המתאחין קאמרי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דמ"ד ישלול למחר ולא בו ביום מיירי בגוונא שאינו רשאי לאחות בו ביום כגון על רב מובהק וקמ"ל דאפי' שלילה למחר דוקא וכן לנעול מותר ג"כ למחר ושולל לרבותא נקט ומ"ד ינעול בו ביום וכגון שאינו על רבו מובהק אלא שלמד ממנו איזה דבר וקורע עליו ומאחה מיד וכן נמי ישלול בו ביום וכלומר אם רצה ישלול בו ביום בלבד ואח"כ יאחה למחר:

שמעין מת. ועליו ג"כ חייב לקרוע הרי כבר יצא ידי קריעה אע"פ שהיה בטעות מ"מ על המת קרע:

מ"ד לא יצא ידי קרעו שהרי על חי קרע. באותה שעה שקרע ואינה כלום וצריך לחזור ולקרוע:

ועוד מן הדא דתני. בהדיא דקריעה בטעות בכה"ג אינה קריעה אא"כ הוא על אתר כדתניא קרע שכסבור מת הוא וחזרה בו נשמהוכו'. וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה א' ומן רבי יוחנן הוה מסתמיך וכו' גרסי' נמי בפ"ב דשקלים עד סוף ההלכה וע"ש:

מתנ' אין מניחין את המטה של מת ברחוב במועד:

ולא של נשים לעולם. אפי' בחול מפני הכבוד ששופעו' זיבה. ובגמרא קאמר דאפי' לשעה לא דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה:

מענות. כדמפרש לקמן במתני' עינוי שכולן עונות הקינה כאחת:

אבל לא מטפחות. להיות מספקת כף על כף:

ר' ישמעאל וכו'. ואין הלכה כר' ישמעאל:

גמ' על כל המתים כולן הוא דוחה במטה. להוציא המת מיד שיכול ואינו מרבה בעסקיו לצורך הקבורה שלא ישהה:

מרבה בעסקיו הוא. מפני כבוד אביו ואמו אבל דוחה במטה מפני הדוחק או עונת גשמים וזהו כבודם:

קנה שפה. שפת העליונה של הבגד וכו' כדלעיל. וגרסי' להא בפ"ב דסנהדרין בהלכה א' ובפ"ג דהוריות לכל הסוגיא:

תשיש. חלוש היה רוצה לבקרו ובתוך שהלך ברחוב שמע שמת ושלח אחר בגדי השבת הטובים שלו וקרע אותם. ופליג בזה דאמר על כל המתים קורע מקמי שפה ואידך כדקאמ' שם דלר' יהודה אין קורעין על הרב אלא כל שרוב תלמודו ממנו ור' יוחנן לא הי' רוב תלמודו מר' חנינא והיינו דפליג בתרתי עם ר' יהודה לפי גי' דהתם:

כהאי דתנינן תמן. בהוריות:

כ"ג וכו'. ופליגי בפירושא דלמעלן ולמטן:

למעלן מקנה שפה. בשפה העליונה ולמטה למטה מקנה שפה שלא בשפה העליונה אלא תחתיה:

ר' יוחנן אמר למטה. דאמרו בכ"ג למטה ממש:

כר' יודה. דאמר על כל המתים קורע מקמי שפה ופריך ואין כר' יודה א"כ לא יפרום כהן גדול כל עיקר דהא ר' יודה אמר כל קרע שחינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תפלות ולא כלום הוא ור' אלעזר בשם כהנא הא קאמר דלמטן דכ"ג למטה מקמי שפה הוא:

מאי כדון. והשתא כמאן ס"ל לר"א. ומשני לעולם כר' יודה ושאני ג"כ דחומר הוא בו שאינו מבדיל קנה שפה ור' יודה לא איירי בכה"ג:

אי זהי איחוי כארוג. כל שהוא נראה כארוג זה עם זה ואין התפירה ניכרת. הסולם והקפש. מיני בגדים שהן עשוין כמלבוש חצי הגוף כמו שהנשים נותנין עליהן לתפארת כשהן מהלכין ברחוב והן אינן מעכבין בקריעה:

העליון. בגד העליון המכסה את הגוף:

אין אפיקרסן מעכבת בקריעה. הוא לבוש התחתון הסמוך להגוף. בפ"י דמקואות הקשר שבפקרסין שבכתף. וכן פי' הערוך ובפ' היה. קורא קאמר הכא גבי ר' יוחנן אפרקוסין התחתון שלו:

האשה אינה קורעת. לעולם אלא העליון בלבד:

תני רשב"א האשה. כך היא עושה קורעת את הבגד הפנימי והופכתו לאחוריה ואח"כ קורעת את שאר הבגדים שעליה שלא תראה בשרה וחלוקה:

חדשים. בכלי צמר הדרך לגהץ החדשים ובכלי פשתן מגהצין הלבנים ואפי' הן ישינים:

עד שישלח פרע. בגידול שער הרבה או עד שיגערו בו חבריו ויאמרו יש לך הרבה. אתא שאל לר' מנא. אם הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים ומותר לגלח והשיב לו שאין הרגל מפסיק האבלות לגילוח אלא דבר שהוא תלוי בשבעה לדין שבעה ושלשים לדין שלשים לאפוקי הכא באביו או באמו השיעור הוא עד שישלח פרע וכו':

מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. התלוי בלב לפיכך קורע עד שהוא מגלה את לבו:

אם היתה חבורת מצוה. והוא באותו חבורה או לסעודת קידוש החדש שהיו עושין ביום הקידוש שהיא סעודת מצוה כדאמר בפ"ק דסנהדרין מותר אפי' בתוך י"ב חדש:

הרי שהיה מחליף בגדים. ביום מימי השבעה חייב לקרוע מחדש בכל השבעה:

בר קפרא אמר אין לך אסור באיחוי אלא. הבגד שקרע ביום הראשון בלבד:

פלוגתא אחרת ביניהון. יש עוד נ"מ בפלוגתייהו דלמ"ד אסורין כולהון באיחוי א"כ עושה הוא שאר הימים כיום ראשון לענין קריעה לדידיה אפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולן בכל שבעה בשעה שמחלף. אבל למ"ד אין לך אסור באיחוי אלא הבגד שקרע ביום הראשון בלבד האי מ"ד עושה שאר הימים לתוספת בעלמא אם החליף בגדיו ולדידיה אפי' יש עליו כעה בגדים שהחליף אינו קורע אלא העליון בלבד:

מתני' בראשי חדשים וכו' מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות. עינוי וקינה מפרש לקמן ומשום שהקינה אחת פותחת לדבר וכולן שומעות לענות אחריה איכא פרסומי מילתא טפי הלכך לא התירו אף בר"ח וחנוכה ופורים:

נקבר המת. אף בר"ח וחנוכה ופורים לא מענות ולא מטפחות וכ"ש בחול המועד:

שנא' ולמדנה וגו' ואשה רעותה קינה. משמע אחת אומרת ורעותה עונה אחריה. אבל לעתיד אומר ובלע המות לנצח וגו'. משום דמועד קטן סיום כל סדרמועד הוא לא בעי לסלוקי במילתא דאבלות ומסיים בדבר טוב:

גמ' עבדן ליה איברייא. עשו להאבל סעודות הבראה ברחוב כדרך שהיו נוהגין והיו בני העיר סבורין לומר בתחלה שמדעתן דרבנן עשו כן וכשבדקו אחר הדבר מצאו שלא עשו זה מדעת החכמים לפי שאין מברין בראש חודש ובחנוכה ובפורים ברחובה של העיר כמו שאין מברין במועד:

אפילו לשעה. אמתני' דלעיל קאי שאין מניחין מטה של נשים ברחוב לעולם ואפילו לשעה מועטת מן הדא דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם ושם בתרא מיותר הוא ללמד סמוך למיתה קבורה:

ואנן חמיי רבנן עניין בדיבורא. כמו בדברא והלא אנו רואין שרבנן מאחרין את המטה בחוץ במועד ואינן ממהרין לקברו ומפני מה עושין כן:

חברים זריזין הן. לשמור עצמן ואינן באין לידי הספד במועד:

תני אין מוליכין חלילין. במועד לבית האבל שלא יאמרו לצורך הספד הן מובאין:

אבל מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה. וכגון שהנישואין היו בערב הרגל ושבעת ימי המשתה נוהגין במועד ועיקר השמחה ביום החופה שאז מותר כל ימי המועד בשמחה:

הדרן עלך פ' אלו מגלחין והדרן כולא מסכתא דמשקין וכולא סדרא דמועדא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען: