מתני' שני נזירין שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא. ומיירי שהן שותקין כדאמר בגמרא דאי במכחישין אותו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. בשותפות לאחר שמנו לנזירותן וגלחו ואומר אחד מהן אם אני הוא וכו' ועדיין אינם מותרין לשתות ביין לפי שכל אחד מהן בספק נזיר טמא הוא ותגלחתו שגלח תגלחת טומא' היתה אלא חוזרין וסופרין ל' יום:

וסופרין שלשים יום. וכגון שנדרו שניהם נזירות ביחד לסתם נזירות או שנדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב חוזרין ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה בשותפות:

ואומר. אחד מהן אם אני הוא הטמא קרבן טומא' שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין ולהטמא למתים:

יבקש אחד מן השוק. שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים יום מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום:

וסופרין שלשים. מעכשיו ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן הטומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חלה עליך נזירות עד לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על הספק אינה נאכל' ועדיין אסורין לשתות ביין עד שחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה בשותפות:

ואומר אם אני. שהייתי טמא וקרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרין ביין ולהטמא למתים:

מי שומע לו. לזה שידור כנגדו בנזיר אלא משלים נזירותו ויביא חטאת העוף בספק שהיא באה על ספק טומאה ועולת בהמה מקרבן נזירות טהרה עמה ושאר קרבנות אינו צריך להביא לאלתר שהרי עדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים עד לאחר שלשים יום השניים:

ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי. של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני העולה זו מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן נזירות טהרה בלבד החטאת והעולה והשלמים:

ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותיי ואם טהור אני הרי העולה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותיו:

נמצא. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאים שהרי בתגלחת הראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו מביא חטאת והשלמים:

אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דמה בכך ואין לחוש אם מביא הוא קרבנותיו לחצאין והלכה כבן זומא:

גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא קאמר במתני' שמאמינין לאחד שאמר ראיתי שנטמא אחד מכם אלא אפילו בעיקר נזירות נמי נאמן הוא שאם אומר יודע אני שאחד מכם נזר ואיני יודע איזה הוא שניהם נוהגין נזירות על פיו ומתני' דנקטה להאי גוונא לאשמעינן היאך נוהגין הן בקרבן טומאה וקרבן טהרה:

בשאינן מכחישין אותו. והא דאחד נאמן בשהן שותקין ואין מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא בדא אמרו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

היו שניהם מכחישין. היו שנים מעידין והן מכחישין אותם:

יבוא כהדא. דפלוגתא דר"מ ורבנן היא אם הכחשה נגד שני עדים הוי הכחשה או לא:

טהור. דהוי עד אחד בהכחשה:

שניהן נאמנין ממנו. דהכחשה נגד בי תרי לאו הכחשה היא:

הוא נאמן ע"י עצמו. כדמפרש טעמא לקמן:

כיני מתניתא. כן היא המתני' דחכמים נמי כרבי יהודה ס"ל בטומאה ופליגי על ר"מ ורבי יוחנן קאמר דלא גרסינן במתני' וחכמים מטהרין אלא רבי יהודה לחודיה הוא דפליג על ר"מ ואין חכמים מודים לו בטומאה כדלקמן:

מיליהון דרבנן. רבי גוריון ור"י בן חנינה מסייעין לרבי יוחנן דאין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה דאינהו מפרשי לרבי יהודה דלא תימא בין בטומאה ישנה בין בטומאה חדשה קאמר וטעמיה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דהא ליתא דלא אמר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו אתמול נטמאת והיום נגעת בטהרות וטעמא דבהא איכא מיגו שיכול לומר נטמאתי ונטהרתי והלכך אפילו אמר לא נטמאתי נאמן דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל בטומאה חדשה שאמרו לו בשעת שנטמאת נגעת בטהרות אינו נאמן דליכא מיגו והיינו דמסייע לרבי יוחנן דמשום הכי אין חכמים מודים לר"י בטומאה דאינהו סברי דמיגו בטומאה לא אמרינן כדמסיק:

ותני כן הדבר על אכילת חלב. דבהא חכמים מודו לרבי יהודה שאם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי והוא הדבר על ביאת המקדש שאם אמרו לו נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שהוא נאמן דבהני איכא מיגו שהן בני קרבן ואם ירצה לומר מזיד הייתי באכילת חלב ובכניסה למקדש פטור הוא מקרבן הלכך נאמן אבל בטומאה גרידתא דליכא קרבן אין חכמים מודים לו:

ויודון ליה בטומאה. גרידתא נמי דהא איכא מיגו דטבלתי:

מפני טומאת נזיר. משום דאשכחן בחד דוכתא דאפילו בטומאה גרידתא איכא קרבן וליכא מגו שהרי בנזיר שאומרים לו שנטמא והוא אומר לא נטמאתי אינו יכול לומר טבלתי שהן אומרים לו היכן קרבנך שהבאת על הטומאה ומזיד נמי לא שייך בנזיר שהנזיר חייב בקרבן טומאה על המזיד כשוגג כדדריש לקמן בפתע לרבות המזיד ומכיון דמצינו בשם טומאה דליכא מיגו לפיכך אין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה כלל ואפילו בטומאה ישנה דלא פלוג עבדי רבנן בטומאה:

שאין אומר לו. כלומר לאו שיכולין לומר לו:

ויודון ליה. חכמים לרבי יהודה בתרומה שאם אמרו לו אכלת תרומה ולחייבו בחומש והוא אומר לא אכלתי דנאמן דאיכא מיגו דאיבעי אמר אכלתי במזיד ואין מזיד משלם חומש דאיש כי יאכל קדש בשגגה כתיב:

עד כאן קשי ר' חנינה. שדקדק והקשה במה דחכמים מודים לר"י ובמאי שאינם מודים לו וס"ל דאין חכמים מודים לרבי יהודה בנזירות ור' מנא שמע לה מן הסיפא ודקדק באיזה דבר דחכמים פליגי על ר"י וס"ל דבנזירות חכמים מודו לרבי יהודה דנאמן:

אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי. בריש פ"ג דכריתות גבי פלוגתא דר"מ ורבנן שנים אומרים אכל חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין שאם ירצה יכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן:

בשפחה חרופה מה אית לך. למימר אם שנים אמרו לו בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דמי נימא דאינו נאמן דהא ליכא מיגו דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדדריש התם בפ"ב דכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לעשות המזיד כשוגג:

שיכול לומר. אפ"ה מיגו איכא דמאי לא בעלתי דקאמר היערתי אבל לא גמרתי הביאה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא על הגמר ביאה דשכבת זרע כתיב:

כיי דאמר רשב"ל. אי נמי כהאי דאמר ר"ל שיכול לומר נאנסתי מפני כשפים שעשאת לי להיות עמה ואונס אפילו בשפחה חרופה פטור:

בנזירות מה אית לך. למימר מאי מיגו איכא דבין שנטמא בשוגג או מזיד או אנוס חייב בקרבן דכתיב בפתע פתאום ודרשינן בפתע לרבות השוגג כדכתיב אם בפתע בלא איבה הדפו בפתאום לרבות המזיד והאנוס אונס דכתיב ויאמר ה' פתאום מזיד דכתיב פתאים עברו ונענשו:

תנאי היה בלבי. יכול הוא לומר בשעה שנזרתי היה תנאי בלבי לכשאטמא תפקע ממני נזירותי למפרע אי נמי תחול עלי נזירות אחרת דמכל מקום לא נתחייב בנזירות עד עכשיו כלומר שלא נתחייב בקרבן על נזירות עד עכשיו שהרי אמר תנאי היה וכו':

בשבועות מה אית לך. אם שנים מעידין אותו שנשבע בשבועת העדות או בשבועת הפקדון והוא אומר לא נשבעתי מאי מיגו איכא דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדאמרינן בפ"ג דשבועות בכלן נאמר ונעלם ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

תניי בדברים אין תניי בשבועות. כלומר ותנאי נמי ליכא למימר דתנאי שייך בדברים שמקבל עליו א"נ תניי בנדרים וכן הוא במסכת נדרים אבל בשבועות אינו יכול לומר בלבי היה לדעת אחרת שהרי לא על דעתו משביעין אותו:

ואתייא כהאי דאמר רבי בא. תירוצא היא כלומר דאפ"ה איכא מיגו בשבועות כהא דאמר רבי בא בשני רב יהודה בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה שמזיד הוא על הקרבן שיודע שחייבין עליה קרבן אי נמי בשוגג הוא על הקרבן שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שחייבין עליה קרבן בהא אמרינן מזיד ושוגג אחד הוא לקרבן:

אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה. שלא הייתי יודע כלל אם זו שבועה היא או כסבור הייתי שאיני יודע עדות לזה פטור דמקרי אנוס בשבועה והלכך אשכחן נמי מיגו בשבועה לפטור מקרבן:

הא כל אילין מילייא לא מצי תנייה. הרי אלו הדברים שאמרנו לא מצי למיתני בהנך דלא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דודאי מודו ליה דבכל הני איכא מיגו ואפילו נגד שני עדים נאמן הוא:

וכא מצי תנייה. אלא דהני דחשיב לקמיה הוי מצי למיתני הכא דבהו לא שייכא הכחשה:

מה דרבי יוסי אמר. בפרק מי שקינא לאשתו דאם אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו לאו כלום הוא אבל אם אמר לו חלב הוא ואח"כ התרו בו שנים אל תאכל חלב זה ואכל לוקה דבכה"ג לא שייכא הכחשה דאף ע"ג דעיקר עדותו. לא בעד אחד הוא מ"מ כיון שעד אחד נאמן באיסורין כשאמר לו זה חלב הוא לוקה אח"כ ע"פ שנים ואינו יכול להכחיש ולומר לא חלב הוא זה וכן בנזיר כיון שכבר נהג נזירותו על פי אחד תו לא מצי להכחישו ולוקה כשנטמת ע"פ שנים אע"ג דעיקר עדותו באחד הוא וכן בהא דרבי מנא וכלומר דהש"ס רבותא קמ"ל דלפעמים אפי' בעדות אחד לא שייכא הכחשה:

ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. קתני במתני' הדא דוקא בשעומדין בסוף הנזירות אבל אם בתוך הנזירות ממתינין לו עד סוף הנזירות ואז מגלחין ומביאין וקא משמע לן דלא תימא הואיל דבלאו הכי צריכין לחזור ולספור ימי הנזירות מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה מיד קא משמע לן:

בשהיה זה נזיר שלשים. ודוקא בשהיו נזירין שניהן בשוה דאז מגלחין יחד אבל אם היה אחד מהן נזיר מאה ממתין זה עד מאה ומגלחין ומביאין קרבן בשותפות:

ניטמא באותן הימים. שהוא ממתין ונמצא שהוא סותר מה דינן:

א"ל כמי שחבירו מבקש לו מאחד מן השוק. הרי זה דומה לדין דמת אחד מהן דקתני בסיפא שיבקש לו אחד מן השוק שידור כנגדו וצריכין לספור שני פעמים שלשים מפני שהוא ספק אם הוא נזיר מיד או לאחר שלשים והכא נמי כשנטמא אחד מהן צריך לחזור ולספור שלשים ואז מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות וחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה:

שתה יין. אסיפא דמתני' קאי שמבקש אחד מן השוק שידור כנגדו וצריכין לספור שני פעמים שלשים ואם זה שתה יין בתוך שלשים הראשונים לוקה גרסינן שהרי ממ"נ אסור לשתות ביין אם טמא היא עדיין לא השלים נזירותו וצריך לחזור ולספור שלשים יום ואם טהור הוא עדיין לא הביא קרבנותיו עד לאחר שלשים וכל זמן שלא הביא קרבן אסור בכל והתראת ודאי היא ולוקה:

בתוך שלשים יום האחרונים אינו לוקה. דספק הוא שמא טהור היה ואחר ספירת שלשים הראשונים שהביאו קרבן כבר עלה לו בשביל קרבן טהרה ומותר לשתות ביין או שמא טמא היה וצריך עוד שלשים ועד שיביא קרבן טהרה ולפיכך אינו לוקה:

הבא מן השוק. ששתה אינו לוקה לעולם דבכל חד מאלו השלשים התראת ספק אצלו דלא ידעינן אם חבירו הוא הטמא ונזיר מיד הוא או אם חבירו הטהור ואינו נזיר אלא בשלשים האחרונים:

עד כדון. שאמרנו שאינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים בשהתרו בו על הראשונים בפני עצמן ועל האחרונים בפני עצמן דלאו התראה היא כלל:

התרו בו על שניהם. של השלשים ימים כאחד שאמרו לו אל תשתה באלו הימים פלוגתא דר"י ור"ל היא דלר"ל בכה"ג נמי התראת ספק מיקריא:

אם לעכשיו ואם לאחר זמן. לאחר ל' אומרים לו זו לעכשיו וזו לאחר זמן כלומר שצריך לנהוג שתי נזירות מספק ומביא קרבן אחד על השתים:

בתוך שלשים ימים הראשונים לוקה. דהא עדיין לא נהג בנזירות וממ"נ חדא הוא דמיחייש אבל שתה בתוך האחרונים אינו לוקה דספק הוא דשמא כבר קיים נזירותו בשלשים שעברו. והיותר נראה דה"נ איפכא גרסינן בשלשים הראשונים אינו לוקה דשמא עדיין לא חלה הנזירות עליו עד לאחר זמן אבל בשלשים האחרונים לוקה שהרי עדיין לא הביא קרבן והיינו דפריך וחש לומר דאמאי לוקה בשלשים האחרוני' וניחוש דשמא הראשונים נזירות גמורה הוון ואלו האחרונים כבר לאחר נזירותו הן ומשני כל ימי נזרו כתיב לעשות ימים שלאחר מלאת כבתוך מלאת שכל זמן שלא הביא קרבן אסור בכל וממ"נ לוקה ואפי' הימים הראשונים היו לנזירותו שלא הותר עד שיביא קרבן:

ויביא קרבנות חציין. אדרבי יהושע דמתני' פריך דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ומה בכך ויביא לחצאין:

שלא תנעול תשובה מבית הוועד. כלומר אף רבי יהושע לא אמר זה אלא כדי לחדד התלמידים שלא ימנעו מלהשיב בביהמ"ד ואפילו בדברים שיודעים שאינם משנה וישאו ק"ו בעצמן מרבי יהושע:

גי' הדפוס משובשת בכאן והגהתי כמו שהוא בפסחים ס"פ האשה. נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח. ואינו יכול לעשות הפסח שאם יצטרך לגלח ולהביא קרבן טומאה יעבור זמן הפסח א"נ ואינו בפסח אלא בשאר ימות השנה משום דבנזיר אין חילוק ואגב דלקמיה נקט לה:

רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח. דכיון דק"ל ספק טומאה ברה"י טמא כודאי טומאה מחשבינן לה והנזיר מגלח עליה ואע"ג שידחה מקרבן פסח:

אין הנזיר מגלח. לעולם על ספק טומאה ברה"י:

דתנינן תמן. בסוף פרק דלעיל כל טומאה שהנזיר מגלח וכו' וכיון דעל ספק טומאה ברה"י אין חייבין עליה על ביאת מקדש ש"מ דאין הנזיר מגלח עליה:

יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח רבי הושעיה אמר ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה"י כודאי טומאה הויא:

רבי יוחנן אמר משלחין אותו דרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל וספק טומאה היא וכהאי דא"ר יוחנן בנטמא טומאת התהום ובפסחים גריס בנטמא טומאת בית הפרס ועיקר דאע"ג דנטמא ודאי הואיל ומדבריהן הוא כספק טומאה מחשבינן לה ומשלחין אותו בדרך רחוקה:

ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח ר"י אמר יעשה בספיקן. יעשו קרבן פסח בספק טומאתן דהואיל והטומאה נדחית היא בציבור אפי' נטמאו בספק טומאה יעשו בספקן:

יעשה בטומאה. ומפרש הש"ס דאף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספקן כלומר דלא תימא רבי הושעיא לקולא קאמר שאינם צריכין עוד להזהר מטומאה ודאית דלדידיה ספק טומאה ברה"י כודאי מיחשב וכמאן דנטמאו בטומאה ודאית דמי הלכך קמ"ל דבהא מודה הוא לרבי יוחנן ולא אמר רבי הושעיא יעשה בטומאה אלא לחומרין לענין שיעשו כלן בטומאה אפילו מיעוט הטהורין כמו פסח הבא בטומאה ונ"מ לחומרא שאין כאן פסח שני דקי"ל שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה אבל אם נעשה הראשון בטומאה אין שם פסח שני:

שכן מצינו שקיבלו אבותינו במדבר הזיית ערלים. בימי יהושע בפסח גלגל שהיו צריכין להזות עליהן שרובן טמאי מתים היו שנטמאו באבותיהן במדבר וקבלו הזייתן כשהן ערלים דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא וכדמסיק רב חסדא כמ"ד בי"א מלו ואם לא הזו עליהן כשהן ערלים לא משכחת לה ד' ימים עד י"ד כמשפט בין הזאת ג' להזאת ז':

ברם כמ"ד בעשירי מלו. לא היו צריכין למנות להזיית ערלים שבעשירי היו מזין הזאת שלישי ובי"ד הזאת שביעי:

מכל מקום לא מנו הזיית ערלים. רבי אבין פליג דאפילו כמ"ד בי"א מלו אין ראיה מכאן דמנו להזיית ערלים דס"ל פסח הבא בטומאה הוה:

והוכשרו הזיותיו. הכשירו אותו דס"ל ערל מקבל הזייה. איסטרטיות. ממונים ושומרי שערים היו בירושלים וערלים היו וטבלו לאחר מילתן ואכלו פסחיהן לערב דערל ישראל לד"ה טובל ואוכל פסחו לערב:

מתני' נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. ספק אם נטמא במת וספק אם הוא מצורע מוחלט:

אוכל בקדשים אחר ששים יום. אבל קודם לכן לא דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים אבל משום ספק נזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים דלא מקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. ופרטי דיני דמתני' מפורשין היטב בגמרא:

גמ' איזהו מוחלט מספק. כלומר דלא תימא שהחליטו מספק דהא אין מחליטין על ספק צרעת אלא שנים שבאו אצל הכהן והחליט את אחד מהן ולא הספיק להחליט את השני עד שנתחלפו לו ואינו יודע למי מהם החליט כל אחד ספק מוחלט הוא:

הדא היא דתני רבי חייא. לפרושי המתני' דנזיר שהיה טמא בספק לאו בספק נזירות מיירי אלא שהיה נזיר ודאי וספק אם הוא טמא או טהור וכן מצורע ודאי היה אלא שהוא ספק אם הוא טמא או טהור שהספק אם החליטו או לא:

כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה. ומפרש לה לכולה מתני' כיצד אמרו אוכל בקדשים אחר ששים ושותה יין ומטמא למתים אחר ק"כ יום דמיירי שאירעו לו אלו הספקות ביום ראשון של ימי נזירותו ולפיכך אומרים לו בתחלה שמא נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה והזה ושנה עליך לטהר מטומאת עת:

וגלח והביא. כלומר שהרי אתה צריך לגלח תגלחת טומאה ולהביא קרבן:

מנה שבעה ורצה לגלח. אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור יכול לגלח עד לאחר שלשים:

צא ומנה שבעה. כלומר אע"פ שמנית שבעה צא והשלימן לשלשים ובתוספתא גריס צא ומנה עשרים ושלשה להשלים שלשים:

מנה שלשים. ומותר בתגלחת ורצה לגלח אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים שצריך להביא קרבנותיו והשתא מפרש מה הוא מביא. ודין נזיר טהור ג' בהמות החטאת והעולה והשלמים ודין נזיר טמא חטאת העוף ועולת העוף וכבש לאשם ודין המצורע שתי צפרים בתגלחת הראשונה ולאחר ז' שמגלח תגלחת שניה מביא שלש בהמות החטאת והאשם והעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם וחטאת העוף ועולת העוף:

ה"ז מביא עולה ומגלח עליה חטאת העוף ומתנה עליה. שהרי תגלחת זו היא ספק תגלחת נזיר טהור וספק תגלחת נזיר טמא וספק תגלחת מצורע מוחלט ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ואף על גב דדין נזיר טהור שלש בהמות החטאת והעולה והשלמים הא אמרינן לעיל בפ"ו אם גילח על אחד משלשתן יצא הלכך מביא עולה שיכול להתנות עליה וחטאת העוף שהיא באה על ספק משום ספק נזיר טמא. ואכתי לא מפרש משום ספק תגלחת מצורע עד לקמיה:

ומתנה עליה ואומר. אם נזיר טמא הייתי החטאת מחובתי ועולת בהמה נדבה ואם טהור הייתי עולה מחובתי וחטאת העוף בספק. ול"ג הכא מגלח את ראשו כו' עד לקמן לאחר כיצד וכן הוא בתוספת' שהרי א"צ כ"א שתי תגלחת של מצורע משום ספק כדלקמן:

כיצד עושין לו להחמיר. ומפרש מה צריך עוד להביא בתגלחת הראשונה משום ספק מצורע מוחלט:

מביא שתי צפרים דרור. כדין תגלחת חלוטו של מצורע וגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורע מגלח ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שניה של מצורע והבאת קרבנותיו לאחר שבעה ימי ספרו וזה אי אפשר לו לגלח סוף שבעה דשמא לא היה מצורע מוחלט אלא נזיר טמא היה ותגלחת זו בשביל תגלחת טומאה היתה וכדנקט הכלל במתני' דספק תגלחת מצורע אינו דוחה לאיסור תגלחת בימי נזירות והלכך צריך לחזור ולמנות עוד ימי נזירות טהרה שלשים יום:

ומביא עולת בהמה אחרת. לספק נזירות טהרה ומביא עוד חטאת העוף משום ספק תגלחת שניה של מצורע כדי להתירו בקדשים כדלקמן:

ומתנה עליה ואומר. אם נזיר טמא הייתי העולה ראשונה נדבה שלא היה מחויב אז להביא קרבן טהרה של נזיר וזו עכשיו חובה בשביל נזירות טהרה וחטאת העוף הראשונה שהקרבתי מאז היתה מחובתי ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף היתה מספק ומגלח ראשו וזקנו כו' דשמא תגלחת שניה של מצורע היא:

ר"ש אומר למחרת הוא מביא אשמו. כדין המצורע שמביא למחרת יום תגלחתו אשמו ולוג שמן עמו ומתנה עליה ואומר אם טמא מוחלט הייתי הרי זה האשם והלוג מחובתי ואם לאו הרי הוא ספיקי ויהא לשלמי נדבה:

וישחוט בצפון כו'. כדין חומר האשם ובתוספתא מסיים לדברי ר"ש וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק וזהו כדין חומר השלמים:

אבל חכמים לא הודו לר"ש. שאין להתנות בכך דשמא שלמים הן וממעט בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר ואין מביאין קדשים לבית הפסול:

הביא חטאת בהמה אינו יכול. השתא מפרש מה הוא מביא בתגלחת שניה בשביל ספק מצורע להביא חטאת בהמה אינו יכול:

שאין לו חטאת בהמה. כלומר שמא אינו מחויב להביא חטאת בהמה של מצורע דשמא לא היה מצורע מוחלט ואין חטאת בהמה באה על ספק ולהביא חטאת העוף נמי אינו יכול שהרי קרבן עני הוא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא כדתנן בפי"ד דנגעים:

כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר. והרי הוא עני ויביא קרבן עני נמצא דלפעמי' העשיר מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע טמא אני ה"ז חובתי ואם לאו הרי הוא ספק ועכשיו מותר לאכול בקדשים שהרי הביא כפרתו על ספק חלוטו ועדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים דשמא מוחלט היה ואלו שתי תגלחיות בשביל תגלחת מצורע היו והימים שמנה אין עולין לו לנזירותו:

שאין נזירותו עולה לו מתוך צרעתו. שהרי ימי גמרו וימי ספרו של מצורע אין עולין לימי נזירות וגרסינן הכא כיצד עושין לו כו' כמו שהוא בתוספתא ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות. כיצד עושין לו. אחר אלו שתי תגלחות הראשונות:

כדברי בן זומא. עושין לו דאמר במתני' דלעיל שמתנה בספק נזירות טהרה וטומאה ומביא קרבנותיו לחצאין וה"ז מונה ל' יום ומביא עולת בהמה ומגלח עליה ומביא חטאת העוף בשביל ספק נזירות טומאה ומתנה עליה כו' ול"ג הכא ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו שהרי אלו תגלחות האחרונות בשביל ספק נזירות הן וטעות הדפוס הוא אגב גררא דלעיל:

מונה שלשים יום. לפי שעדיין ספק שמא שתי תגלחות הראשונות בשביל מצורע היה ותגלחת השלישית בשביל נזירות טומאה היתה ולפיכך צריך למנות עוד ל' יום ומביא עכשיו קרבנותיו שלמין כל הג' קרבנות של נזירות טהרה ומתנה עליהן ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה מה שהקרבתי בתגלחת השלישית נדבה היתה וזו עכשיו חובה ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה:

והחטאת ספק. על שלש תגלחות ראשונות קאי שהחטאות ספקות היו דאע"ג דכבר התנה אגב גררא נסבה דעכשיו אינו צריך להביא חטאת העוף שהרי אין עומד עכשיו בספק נזירות טומאה אלא שלש בהמות של נזירות טהרה הוא דמביא ועל העולה הוא דמתנה בשביל עולה הראשונה שהביא:

שותה יין ומטמא למתים מיד. עכשיו אחר כל התגלחות הותר בכל ונמצא אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום:

ה"ג כמו שהוא בתוספתא בד"א בזמן שנזר שלשים אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים כו'. דכמו שהדין בנזירות סתם כן הדין בנזירות מרובה שאם אירע לו ספק טומאה וספק מוחלט בתחלת ימי נזירותו מגלח תגלחת הראשונה בסוף שנה ואוכל בקדשים לאחר ב' שנים אחר תגלחת שניה כו' כמו שפירשנו לעיל:

זו דברי בן זומא. שאינו צריך להביא בשביל ספק מוחלט אלא חטאת העוף עם עולת בהמה בשביל ספק נזירות כמו שנתבאר דס"ל דאין האשם מעכב:

אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם. עד שיביא אשמו ולוג השמן להניף עמו כדין המצורע בימי טהרתו דס"ל האשם מעכב:

ר' ירמי' בעי. על זה שיניף האשם יהא זה בחליטו וכי בשביל תנופת האשם יהא זה עדיין בהחלטו וכי היכן מצינו שהתנופה מעכבת:

א"ל ר' יוסי למה לא. והרי מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספקות שהן נדחין מחמת הספק וצריך להביא אשם אחר:

דתנינן תמן. בזבחים פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ליום ולילה א' כדין האשם וס"ל לר"ש דעל האשם נמי מתני ובעל השלמים נמי יוצא ידי שלמים שכל אחד קרב למי שהוא:

א"ל אין מביאין קדשים לבית הפסול. כדפרישית לעיל אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו אלמא דלרבנן נדחין האשמות מפני הספק וצריך להביא אשם אחר וס"ל דאשם מעכב:

ויעשו לו תקנה ליינו. אמאי אסור לשתות ביין עד לאתר ששים יום ויעשו לו תקנה להתירו ביין דנהי דמספקא לן בתגלחות הראשונות אם עלו לו בשביל תגלחת נזיר הא קי"ל דאין תגלחת הנזיר מעכבתו לשתות ביין ולמה לא הקילו בו חכמים מספק וה"ה דשייכא האי קושיא לענין טומאה דכיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר בכל הוא אלא דלהטמא למתים לא שייך לשון תקנה גביה והלכך לא נקט אלא ליינו:

הראוי לבא אל פתח אהל מועד. בעינן יצא זה שאיני ראוי לבא בשביל ספק טומאה מעכבתו לשתות ביין כדאמרינן בעלמא כל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבת בו:

והכא גרסינן הא דרבי זעירא בשם רבי יודן דלקמן דעלה שייכא. מתניתא אמרה כן דתנינן לעיל בפ"ו ר"ש אומר כיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים אלמא ראוי לזרוק עליו בעינן דביה אין התגלחת מעכבת אבל אם אינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד ולזרוק עליו לא:

שערו מהו. בהנאה דקיימא לן שער הנזיר אסור בהנאה וזה שיש בו ספק תגלחת מצורע מהו שיהא שערו אסור בהנאה מספק:

רבי זעירא בעי. במאי פליגי אם במצורע שנזר שחל עליו ספק מצורע מוחלט קודם שנזר באותו יום או בנזיר שנצטרע פליגי ומפרש ואזיל הבעיא דאין תימר במצורע שנזר פליגי ובהא קאמר ר"ל שערו מותר דלא אתי איסור שער נזיר מספק וחל על תגלחת מצורע אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור הואיל וכבר חל עליו איסור שער נזיר בתחלה או דילמא בנזיר שנצטרע פליגי ובהא אמר רבי יוחנן הא במצורע שנזר ד"ה מותר:

רבי ירמיה פשיטא ליה. בהא דלא פליגי אלא במצורע שנזר הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור גרסינן:

תגלחת מצוה מהו שתדחה לתגלחת הרשות מספק. תגלחת הרשות קרי לגלוח ראשו דהתגלחת גופה רשות היא ולא מצוה והתורה אסרה להקיף פאת הראש ולהשחית פאת הזקן כשהוא מגלח בתגלחת רשות ולתגלחת מצוה התירה התורה בנזיר להקיף פאת הראש ובמצורע להשחית נמי פאת הזקן ומיבעיא ליה אם מספק נמי דוחה:

נישמעינה מן הדא. דקתני לעיל מגלח ראשו וזקנו בתגלחות הראשונות ואמאי וחש לומר שמא תגלחת מצוה היית כלומר דניחוש לומר שמא נזיר טהור הוא ולא מצורע ואינו אסור אלא משום בל תשחת בתמיה הא אפילו בתגלחת הראשונה דליכא לאו דלא תקיפו עכ"פ משום בל תשחית הזקן הוא עובר ובתגלחת השניה אפילו אלאו דלא תקיפו הוא עובר אלא ע"כ דאפילו מספק הוא דוחה:

רבי זעירא כו'. ל"ג הכא ולעיל שייכא כדפרישית:

תיפתר בסריס. שאין לו זקן והוי מצי לאקשויי דהא אכתי בתגלחות האחרונות עובר הוא על לאו דלא תקיפו מספק אלא דעדיפא מינה פריך והא תנינן מגלח זקנו ואית לך מימר סריס:

לית לך אלא כדאמר רבי יעקב. כלומר דאין לך לתרץ אלא משום לאו דלא תקיפו הוא דלא חיישינן דמשכחת לה שאינו עובר כדר"י דאמר נטלן הפאות מלמטן למעלן אסור דוקא שנטלן בפני עצמן והקיף הפאות והדר מגלח הראש אבל גלח כל הראש והקיף הפאות לא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה אבל משום השחתת הזקן אכתי ליכא לשנויי לך וע"כ דאפילו מספק דוחה:

לא שנייא. רבי יוסי בר אבין אגופא דדינא פליג דאין חילוק בין שנטלן מלמטן למעלן בין מלמעלן למטן אסור דס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ואפי' מתגלחות האחרונות נמי ש"מ דמספק דוחה:

ה"ג בתוספתא טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל קדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמנה ימים טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים אחר מ"ד יום. וה"פ טמא בספק ומוחלט בודאי וקי"ל תגלחת הנגע דוחה לנזירות בזמן שהוא ודאי וכשזה בא לפנינו מגלח תגלחת חלוטו מיד ולאחר שבעה ימים מגלח תגלחת שניה של מצורע ובשמיני מביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ושותה ביין ומטמא למתים אחר ס"ח יום דכיון שטהר מצרעתו אינו יכול לגלח תגלחת טומאה אחר ז' ימים כדין נזיר טמא דשמא טהור הוא ועד שלשים אסור לגלח ומונה שלשים ומגלח ושמא טמא הוא ותגלחת זו תגלחת טומאה היתה הלכך צריך לחזור ולמנות עוד שלשים ומגלח נמצא שותה יין אחר ס"ח יום:

טמא ודאי ומוחלט בספק. הרי זה אסור לגלח תגלחת ספק של מצורע בשלשים הראשונים ומונה שלשים ומגלח ומונה שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה של מצורע ואוכל בקדשים אחר ל"ז ימים ואלו הימים לא עלו לו לנזירותו ועכשיו מונה שבעה ימים לימי טומאת נזירותו ומגלח תגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לנזירות טהרה ומגלח נמצא שותה ביין ומטמא למתים אחר ע"ד יום:

טמא ודאי ומוחלט ודאי. זה מגלח מיד לתגלחת חלוטו ומונה ז' ומגלח תגלחת שניה ואוכל בקדשים אחר כפרתו ומונה ז' ימים לתגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לתגלחת טהרה ושותה יין ומטמא למתים אחר מ"ד יום:

זאת אומרת שהתער סותר בנזיר טמא שבעה. שהרי אחר שמגלח תגלחת מצורע לעולם צריך למנות עוד שבעה לתגלחת טומאה מפני שגילוח התער סותר שבעה דבעינן שיהא בשערו כדי לכוף ראשן לעיקרן כדאמרינן לעיל בהרבה מקומות:

סליק פירקא בס"ד