מתני' אלו נדרים שהוא מיפר. הבעל לאשתו והאב לבתו:

נדרים שיש בהן עינוי נפש. כדכתיב לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו:

אם ארחץ כו'. בגמרא פליגי בפירושא דמתני'. ובבבלי מפרש לה הכי דמתני' נדרים ושבועות קתני דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים הם וה"ק אם ארחץ כלו' הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום הרי נדר אם לא ארחץ שבועה שלא ארחץ הרי שבועה וכן אם אתקשט הנאת קישוט אסורה עלי לעולם אם אתקשט היום אם לא אתקשט שבועה שלא אתקשט:

אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. אנדר בלבד פליג רבי יוסי על הת"ק דס"ל אם אמרה הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם ארחץ היום אין זה נדר של עינוי נפש שהרי אפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה הנאת רחיצה אסורה עליה לעולה שמניעת יום אחד מרחיצה וקישוט אינו עינוי נפש דניוול של יום אחד לא הוי ניוול:

גמ' נדרים שבינו לבינה. כגון נדרה שלא לשמשו או שאר דברים הגורמים איבה בינו לבינה מנין מדכתי' בין איש לאשתו:

באב מנין. שאינו מפר לבתו אלא באלו נדרים:

בין אב לבתו. הקישן הכתוב מה הבעל כו' כדלעיל ריש נערה מאורסה:

בין לנדרי' בין לשבועות הבעל מפר. כדכתיב וכל שבועת איסר:

רשב"ל אמר לנדרים מיפר. דוהפר את נדרה כתיב אבל לשבועות אינו מפר וקרא דכל שבועת איסר מוקי לה בתפסה בלשון נדר כדאמרינן ריש פ"ק:

אף בנדרי הזקן פליגי. במה שהזקן מתיר:

ולשבועות אין הזקן מתיר. דלא יחל דברו דמינה ילפינן שאחרים מוחלין לו בנדר כתיב וס"ל לא ילפינן שבועות מנדרים:

כהדא דר' יוסי גרסינן:

מתעטף ויתיב ליה. ר' יוסי לשמוע ממנו ולבקש לו פתח וא"ל מה אשתבעת כלומר מהו הל' הנדר שלך:

איפופי ישראל לא עללה לביתי. איפופי הוא לשון אלהות ודוגמתו במדרש פסיקתא גבי מנשה מלך יהודה אמר אי ענית לי ענית אי לא ענית אמינא כל אפיא שוין ר"ל אלהות. כלומר שנשבע באלהי ישראל שלא תיכנס אשתו לביתו:

וא"ל ר' יוסי איפופי ישראל ולא עללה לבייתך. כלומר זו שבועה גמורה בודאי ולא תיכנס לביתך שאין לך היתר דס"ל כר"ל דאין הזקן מתיר לשבועות. ובבבלי פ"ג דף כ"ח פלוגתא דב"ש וב"ה היא ולב"ה יש שאלה בשבועות:

ר' זעירא פתר מתניתא. פלוגתא דרבנן ור' יוסי מפרש ולא נחית לפרושי אם ארחץ אם לא ארחץ עד לקמן ופליגי ר' זעירא ור' הילא בפירושא דפלוגתייהו דר' זעירא מפרש כר' יוסי ורבנן בתרתי פליגי דמה דקרו להו רבנן נדרי עינוי נפש פליג ר' יוסי ואמר אין אלו אלא דברים שבינו לבינה ופליגי נמי דלרבנן יש הפרש בין נדרי עינוי נפש ובין נדרים שבינו לבינה:

ולר' יוסי אין חילוק כדלקמן:

אילו הן נדרי עינוי נפש כר' יוסי. כלומר הא דקתני במתני' דלקמן אלו הן נדרי עינוי נפש מסקנא דמילתיה דר' יוסי היא כשאמרה קונם פירות העולם עלי כו' דזה בלבד נקרא עינוי. נפש לר' יוסי וכן הא דמחלק לקמן במתני' בין פירות העולם בין פירות מדינה זו הכל ר יוסי הוא דקאמר לה:

רבנין אמרין. השתא מפרש מה בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה לרבנן דבנדרי עינוי נפש אם הפר לה מופר לעולם אפי' לאחר שיגרשנה ונדרים שבינו לבינה אינו מופר אלא כל זמן שהיא עמו וכי מגרשה חייל עלה נדרא:

ר' יוסי. סבר בין נדרי עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה אם הפר מופרין הן לעולם ולקמיה פריך במאי פליגי:

והא רבנין אמרין כו'. כלומר א"כ דלר' יוסי נדרים שבינו לבינה נמי מופרין הן לעולם מאי האי דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא נדרים שבינו לבינה מה ביניהון דמאי שנא אי קרית להו נדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה:

ומשני בשאמרה קונם הנייתי עליך אם אצא מרשותך. כלומר שתלתה איסור הנאתה עליו אם תרחץ ותתקשט. ולא אסיק אכתי למילתיה עד לקמיה:

ויפר לה. כלומר דקס"ד דמקשה דה"ק קונם הנייתי עליך מעכשיו אם אתגרש ואצא מרשותך וא"כ יפר לה עכשיו ואכתי במאי פליגי ומשני בשלא אמרה אלא כן קונם הניית גופי עליך לכשאצא מרשותך אם ארחץ ואתקשט:

ה"ג רבנין אמרין נדרי עינוי נפש הן ר' יוסי אמר נדרים שבינו לבינה הן. ולגי' הספר אפשר לפרש דר' זעירא ור' הילא תריהון אמרין אליבא דרבי יוסי דנדרים שבינו לבינה הן וה"פ דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר דלמאי דקאמרי רבנן דנדרי עינוי נפש הן אם לא תרחץ ולא תתקשט ויכול הוא להפר שלא תאסר הנאתה עליו אפי' לכשתתגרש וקאמר להו ר' יוסי לדידי מופרין הן לעולם דבין שהן נדרי עינוי נפש ובין שהן נדרים שבינו לבינה מפר הוא לעולם אלא לדידכו דנדרים שבינו לבינה אינן מופרין אלא כל זמן שהיא עמו אודו לי מיהת דהנאת רחיצה וקישוט לאו נדרי עינוי נפש הן אלא נדרים שבינו לבינה ואם תלתה בהן הנאתו ממנה לאחר שתתגרש אינו יכול להפר:

על דעתיה דר' זעירא. דאמר לרבי יוסי דאמר דברים שבינו לבינה אם הפר מופרין הן לעולם ר' יוסי ור"י בן נורי שניהן אמרו דבר אחד:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין קונם שאיני. עושה על פיך דהוו דברים שבינו לבינה ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו מחמת נדרה אלמא כי הפר לה מועיל הפרה בדברים שבינו לבינה אף לאחר שיגרשנה כר' יוסי:

ר' הילא פתר מתניתא אילו נדרים כו'. כלומר דרבי הילא פליג אדר' זעירא בהא דקאמר דרבי יוסי ורבנן בתרתי פליגי ובעיקרא דדינא נמי לרבנן יש הפרש בין נדרי עינוי נפש ובין דברים שבינו לבינה ולרבי יוסי אין שום הפרש וכן בהא דמפרש ר' זעירא דמתני' דלקמן אלו הן נדרי עינוי נפש רבי יוסי הוא דקאמר לה ולדידי' הוא דמחלקינן בין פירות עולם ובין פירות מדינה זו ורבי הילא לא מפרש הכי אלא ה"ק אילו נדרים כו':

מהו אמר ר' יוסי. כלומר ובמה פליג ר' יוסי וקאמר בהא פליג שאין אילו נדרים נקראים נדרי עינוי נפש אלא אילו נדרים שבינו לבינה הן ואם הפר אינו מופר לעולם דבהא לא פליג רב יוסי אדרבנן דבעלמא יש הפרש בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה אלא דבנדרים דהאי מתני' לחודייהו הוא דפליגי ואילו הן נדרי עינוי נפש דקתני במתני' דלקמן דברי הכל היא ובין לרבנן ובין לר' יוסי מחלקינן בין אמרה פירות העולם עלי ובין אמרה פירות מדינה זו עלי:

אם ארחץ אם לא ארחץ. פיסקא דמתני' היא:

ותני כן כו'. תניא כוותי' דת"ק דאלו הן נקראין נדרי עינוי נפש:

בין על דעתיה דר"ז ובין על דעתיה דרבי הילא. קשיא דמחלפה שיטתיה דרבי יוסי דהא תרוייהו סברי אליבא דר' יוסי דאין רחיצה מקרי נדר עינוי נפש והא לא שמענו כן לר' יוסי:

דתני. ברייתא הובאה בבבלי דף פ' והתם רמי גם כן דר' יוסי אדר' יוסי:

מעיין של בני העיר. שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו כדי סיפוק שתיהן:

הן ואחרים הן קודמין לאחרים. חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין ורשות בידן לסותמו שלא ילך לעיר אחרת שלמטה הימנה:

אחרים ובהמתן. חיי אחרים וצורך בהמתן של אותה העיר חיי אחרים קודמין. ובבבלי לא גריס חלוקה זו:

כביסתן וחיי אחרים. אם אין בהן אלא כדי שיעור אחד מהן לצורך כביסת בגדיהן או לחיי אחרים כביסתן קודמת לחיי אחרי':

מאן תנא כביסה חיי נפש. ודמי לחיייהן וחיי אחרים ר' יוסי היא אבל לרבנן חיי אחרים קודמין לכביסתן וכן תני לה בבבלי בהדיא:

דתני אין נותנין מהן. ערי מקלט ומגרשיהם אין נותנין מהן למשרה לשרות הפשתן ולא לכביסה דלחייתם כתיב ורבי יוסי מתיר בכביסה מפני שהוא חיי נפש והשתא מסיק הקושיא מחלפא שיטתיה דר' יוסי:

תמן. במתני' הוא אמר דאפי' רחיצה לאו חיי נפש היא והכא הוא אמר כביסת בגדים חיי נפש בתמי':

אדם מגלגל ברחיצה. מגלגל עצמו ויכול להתאפק מלרחוץ גופו ואין אדם מגלגל בכביסה וכן משני בבבלי דלר' יוסי אלימא ליה כביסה דערבוביתא דמנא מתיא לידי שעמומיתא:

יהודא איש הוצא. עשה עצמו נטמן במערה ג' ימים לעיין ולעמוד על טעמו של דבר מנין לחייהן שקודמין לחיי עיר האחרת. ובבלי שם האי עובדא בנוסחא אחרת והתם קאמר דהוי קשה לי' טעמי' דר' יוסי דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים:

אתא כו'. וקרא ר' יוסי לר' אבא בריה וא"ל מדרש המק' דכתיב תהיינה הערים האלה עיר עיר ומגרשיה סביבותיה ודרשינן תהיינה לעיר ועיר לכל צרכיה ואח"כ לצורך סביבותיה:

מי גרם לך. שלא ידעת הטעם דלא ילפת עם חברך אלא עשית נטמן במערה בפני עצמך:

ניחא אם ארחץ. שנית אם ארחץ דמיירי שתלתה הנאתה ממנו אם תרחץ וכדאמרן אלא אם לא ארחץ קשי' ותרחץ ולא תיתסר בהנאתו:

א"ר מנא בשאמרה קונם הנייתי עליך משארחץ אם ארחץ. כלו' האי אם לא ארחץ דקתני לא דאמרה קונם אם לא ארחץ אלא סיומא דמילתא דרישא היא שאמרה קונם הנאתי עליך אם ארחץ אם שלא כך אעשה שלא ארחץ ולאו אקונם קאי אלא לחזק דבריה הראשונים שלא תהיה מותרת בהנייתו עד שתקיים נדרה שלא תרחץ:

ויפר לה. ואמאי פליג ר' יוסי אם תלתה הנאתו בכך א"כ יפר לה:

בשלא אמרה אלא קונם הניית גופי כו'. שתלתה הנאת תשמישה עליו לכשתרחץ ופריך א"כ קשה טפי דאפי' הפרה אינו צריך אלא ויכוף לה דהא משעבדא ליה ואין הנדר חל כלל:

לא כן אמר רב הונא. הנייתי עליך כופה ומשמשתו שמשועבדת לו הנייתך עלי ה"ז יפר:

שנייא היא כו'. לאו תירוצא הוא אלא טעמא הוא דמפרש מאי שנא באמרה הנייתי עליך כופה אותה ובאמרה הנייתך עלי צריך להפר מפני שהיא הנייתו והנייתה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומכל מקום קשיא במתני' שאמרה הנייתי עליך יכוף אותה:

א"ר אבא מרי אם ארחץ אם לא ארחץ לעולם. השתא הדר ביה מכל הני אוקימתא דאמר לעיל דלא בתלתה הנאתו ממנה מיירי אלא כולה בהנאת רחיצה מיתפרשא וכגון שאמרה הנאת רחיצה לעולם עלי אם ארחץ היום וה"ק קונם אם ארחץ היום ואם ארחץ לא ארחץ לעולם וכולה חדא מילתא וחד נדר הוא ובהא פליגי רבנן ור' יוסי דרבנן סברי ניוול דחד יומא ניוול הוא ומפר לה משום נדרי עינוי נפש ור' יוסי סבר לאו ניוול הוא ואפשר לה שלא תרחץ היום ולא תהיה אסורה לעולם. וזהו כגוונא דמפרק בבבלי אלא דהתם מוקי לסיפא דלא ארחץ דקאמרה בשבועה הוא וכדפרישי' במתני' והכא כולה מילתא בחדא נדרא מיתפרש' וכן אם אתקשט אם לא אתקשט לעולם שאם לא אקיים אתקשט היום לא אתקשט לעולם:

רבנן דקסרין בשם ר' נסא. מפרשי דכולה מתני' בין רחיצה וקישוט חדא נדרא הוא וכגון שתלתה רחיצה בקישוט וקישוט ברחיצה ולהכי תני לתרוייהו וה"ק אם ארחץ היום לא אתקשט לעולם וכן איפכא והאי אם בתרא נמי מיתפרשת כדלעיל אם לא אקיים אלא שארחץ לא אתקשט לעולם:

מתני' אלו הן נדרי עינוי נפש. מסקנא דמילתיה דר' יוסי היא כגוונא דמפרש ר"ז לעיל בהא:

יביא לה ממדינה אחרת. דכיון דמותרת לאכול מפירות אין זה עינוי נפש:

ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שחנווני זה מקיפו ולא ימצא אחר שיהא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצא שהוא מתענת הילכך יפר:

דברי ר' יוסי. בבבלי קאמר למה לי למיתנא תו דברי ר' יוסי אלא לאשמועינן דכל מתני' דהאי פירקא אזלא כוותיה דמחלק בין עינוי מרובה לעינוי מועט ובין עינוי לזמן מרובה לבין עינוי של זמן מועט ואין הלכה כן אלא הבעל מפר כל נדר שיש בו עינוי נפש ואפילו אינו אלא לשעה אחת ובין עינוי גדול ובין עינוי קטן וכן בנדרים ושבועות שבינו לבינה אלא דיש הפרש בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה כדקאמר הכא לעיל לרבנן:

גמ' אמרה קונם פירות העולם עלי והיו שם. פירות צבורין בר"ה לפני החנות יקח לה מהן דלא היתה כוונתה על אלו הפירות אלא על פירות אחרים שיבאו לאחר מכאן דלא קאמרה פירות אלו:

והיו שם אכסנאין. ממדינה אחרת מוכרין פירות יקח מהן ולא אמרינן מכיון שמוכרין במדינה זו היתה כוונתה גם עליהם אלא דוקא מבני זו המדינה קאמרה:

כתיב וכל נדר. ודריש וכל לרבות כל מה שאסרה עליה אפילו אין בו עינוי נפש מרובה כגון פילפל שאיני טועמת:

קלוסקין. כמו גלוסקא:

ולא סוף דבר שיש. לפניה מאותו המין אלא אפילו אין שם מאותו המין. דדעתה הית' אפי' יביא לה אחר מאותו המין לאסו' עליה וכלומר דאשמועינן דאם אסרה עליה סתם ממין א' מהמינין ולא אמרה מפירות זו המדינה דעתה אף על אלו שיביאו ממדינה אחרת ואע"פ שאין מין זה מצוי בזה המדינה:

היו לפניה שתי חתיכות אחת יפה. ויש בה עינוי נפש ואחת רעה ואין בה עינוי נפש כשהיא מתענה ממנה:

ונתנה עיניה ביפה. כלומר שנתנה עיניה לאכול מן היפה ולא נדרה אלא מן הרעה ה"ז יפר:

מפני מה הוא מפר. הואיל ואין בה עינוי נפש א"כ למה הוא מיפר:

חברייא אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלה. כלומ' אע"פ שאין כאן עינוי נפש שהרי יכולה להנות מן היפה אפ"ה נדר של עינוי נפש הוא שהרי נדרה שלא לאכול מזה ויכול להפר:

מפני נדרי עינוי נפש שלו. כלומ' אף על פי שהיא אינה מצטערת עכשיו בנד' זה שהרי היפה לפניה אע"פ כן הוא מצטע' כשהיא מרגלת עצמה לנדו' ולהתענות:

כל הנדרים אדם מיפ'. לאשתו חוץ מאומרת הנייתי על פלוני דאין כאן נדרי עינוי נפש ולא דברי' שבינו לבינ':

הא הניית פלוני עלי יפר והא תנינן קונם פירות חנווני זה עלי אינו יכול להפר ומשני פתר לה שמואל מתני' כרבי יוסי. דכולה ר' יוסי קאמר לה דסבירא ליה דלא הוי עינוי נפש הואיל ויכול ליקח מן האחרים וחלוקים עליו חביריו והלכה כרבנן דהוי נדרי עינוי נפש. וכן מפרק להא דשמואל בבלי דף פ"ב:

דתנינן. הא דתנינן במתני' אם לא היתה פרנסתי אלא ממנו דמודה רבי יוסי דהוי עינוי נפש ומפרש טעמא דהוא מקיף לי' דהוא יהב לי' כלומר שחנוני זה מכירו ומאמינו ונותן לו בהקפה ובכל עת שירצה הוא נותן לו ור' מנא קאמ' טעמא דהוא יהב לי' מוקמא טבא שנותן לו במקח הטוב וסחורה טובה והילכך מודה ר' יוסי בהא דהוי עינוי נפש ויפר:

מתני' קונם שאיני נהנית לבריו' אינו יכול להפר. שאין זה מנדרי עינוי נפש שהרי יכולה להתפרנס משל בעל דבעל לאו בכלל בריות הוא והא מתני' נמי ר' יוסי היא כדלעיל ואין הלכה כן אלא מפר הוא משום נדרי עינוי נפש:

ויכולה היא ליהנות. חדא ועוד קאמ' כלומ' ועוד טעמא אחרינא שאינו יכול להפר שהרי יכולה היא ליהנות מלקט שכחה ופיאה שאינה נהנית מן הבריות דמתנות עניי' הן ונמצא שאין כאן עינוי נפש:

קונם כהנים ולוים נהנין לי. אין זה תלוי בנד' אשה אלא לדמיון קתני כי היכי דקונם שאינה נהנית לבריות מותר' במתנו' עניי' ה"נ המדי' כהנים ולוים מנכסיו מותרין במתנות כהונה ולויה ויטלו על כרחו:

גמ' כיני מתניתא ויכולה היא ליהנות בלקט ושכחה ופאה. כלומר כן הוא ודוקא אלו קתני דיכולה היא ליהנות ולאפוקי מעשר עני כדקתני בברייתא ולקמי' מפרש טעמא:

לית כן מעשר עני. הך ברייתא לאו עיקר דאין כן הדין במעש' עני שמעשר עני ניתן בזכיה כלומר שיש לבעל הבית זכיה בו ליתנם בטובת הנאה ולזכות למי שירצה ונהנית מן הבריות מיקרי והילכך אסור:

ואילו בעזיבה. אבל לקט שכחה ופאה עוזב ומפקיר אותן ולא שייכא בהו נתינה והילכך מותרת:

ר"י ב"ח אומר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. יכול אדם ליקח דבר מה בשביל טובת הנאה שנותן לזה מעשרותיו וס"ל טובת הנאה ממון הוי כדמפרש טעמא דדריש לה מדכתיב לא יהי' משמע שיש לו ג"כ הנאה מקדשיו:

ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. שאין רשאי ליקח שום דבר בשביל זה וטובת הנאה שזה מחזיק לו טובה בשביל שנתן לו לא הוי ממון ור' יוחנן דריש לו יהי' שהרשות בידו ליתנם לכל מי שירצה אבל צריך ליתן לו בחנם:

מתני' פליגא על ריב"ח. דקתני יטלו ע"כ ואי טובת הנאה הוי ממון הרי אסורין בהנאתי ואמאי יטלו:

פתר לה. ריב"ח דמתני' מיירי שאינו רוצה ליתן כל עיקר והילכך לא שייך בי' טובת הנאה שהרי אי אפשר לעכבם לעצמו ולפיכך שקלי בע"כ:

תדע שהוא כן. דע"כ טעמא משום הכי הוא שהרי קתני בסיפא כהני' ולוים אלו יטלו אחרים. אבל להני מצי מעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון אדא ע"כ טעמא דרישא משום דאסר להו מכילהו כהני' ולוים ולעכב לעצמו אי אפשר והוי כאילו אינם שלו:

מתניתא. ברייתא פליגא על ר"י דקתני אומר הוא לישראל הא לך סלע זה כו' אלמא דרשאי ליקח בשביל טובת הנאה וקשיא לר"י:

פתר לה. ר"י דהתם מיירי שרוצה ליתן לשנים ובן בתו של זה א' מהן וזה נותן לו סלע שיתן כולו לבן בתו והילכך מותר הואיל ובלאו הכי הי' רוצה ליתן לו אלא שנוטל סלע שיתן לזה את כולו:

בעון. בני הישיבה קומי ר"ז כהן לישראל. מאי אם דוקא קתני הכא הא לך סלע זה ותנם לבן בתי כהן דמשמע שישראל אומר לחבירו ישראל אבל כהן לישראל לא או אפי' כהן לישראל:

ר' אוסר. והשיב להם שאסור משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנו' כדלקמן:

מה ר' יוסי אמר. בדבר זה רבי יוסי בן חנינה דמתיר ליקח בשביל טובת הנא' אם אפי' בכהן לישראל:

לא אגיבון. לא השיבן כלום על שאלה זו וכן הוא בסוף האיש מקדש. וכלומר שלא חש להשיבם דודאי ריב"ח אפי' בכהן לישראל מתיר כדדריש מקרא:

הכין אגיבון. כך השיב להם ר"ז:

ע"ד דר' יוסי בר חנינא כהן לישראל למה הוא אסור. כלומר וכי תעלה על דעתכם דר"י בר חנינא אוסר בכהן לישראל דא"כ קשה למה הוא אוסר הרי מדרשת הקרא נפקא לי' דמותר:

לא מפני מראית העין. על כרחיך לומר משום גזירה בעלמא דנרא' ככהן המסייע בגרנו':

אף ר' יוחנן אית לי' ישראל לישראל אסור מפני מראית העין. בתמי' כלו' א"כ לדבריכם במאי פליג ר' יוחנן עלי' ע"כ שאוסר אפי' בישראל וכי שייך בי' מפני מראי' העין וליכא למימר דגזר אטו כהן לישראל דהיא גופא גזירה מפני מראית העין אלא ודאי ריב"ח מתיר אפי' בכהן לישראל ור' יוחנן אוסר בכהן לישראל מפני מראית העין:

ה"ג בדמאי אמר ר' יוסי בר בון כו' כמו שהגהתי כאן כלומר דמתמה על דקאמ' מפני מראית העין והא חילול וביזוי קדשים יש כאן בכהן לישראל:

ועוד מן הדא. שמעינן דחילול קדשים יש ועובר בלא יחלל:

ואם נתן ה"ז חילל. ועליו הכתוב אומר ולא יחללו וגו' והן מחללין אותן יותר שנותנין להמסייעין:

ראשיה בשחד ישפטו. וסיפי' דקרא וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו:

ג' פורעניות. כנגד ג' עבירות:

מתני' פליגא על ר"י. דקתני המקדש בתרומות כו' אפי' ישראל ה"ז מקודשת אלמא טובת הנאה ממון דאי לאו הכי במאי מיקדשא אי לאו בטובת הנאה שהיה לו בה:

פתר לה. ר"י בתרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן. שכל התרומה היא שלו ובידו למכור לכל מי שירצה. ובבבלי סוף האיש מקדש מוקי לה בטבלים שנפלו לו מאבי אמו כהן דאי בתרומה פשיטא דמקודשת אלא בטבלים וקמ"ל דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין וזכה הכהן בחייו בתרומה שבהן להורישו לזה:

מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אינו יכול להפר. דלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ובהא כ"ע מודים באוסרת הנאתה על פלוני שאין הבעל מיפר:

שאיני עושה על פיך א"צ להפר. משום דמשעבדא ליה ואע"ג דקונם כהקדש והקדש מוציא מידי שיעבוד אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל שאין הקונם מפקיע שיעבודו:

שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. כדתנן בפ' אע"פ ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו' וקסבר ר"ע דהמותר על זה שלה היא וחייל עלה נדרא דהא לא משעבדא ליה ולפיכך צריך להפר והפרה מועלת בו משום דהוי דברים שבינו לבינה שא"א שלא יתערב אותו העודף בשל בעלה ות"ק לא חייש להכי משום דס"ל דהעדפה נמי דידיה הוי:

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה. בפ' אע"פ מפרש לה דר"י בן נורי ס"ל נמי בהעדפה כת"ק דשל בעל הוי וכדמפרש התם בהעדפה שע"י הדחק פליגי והילכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ומשום עיקר מעשה ידיה צריך הפרה דלאחר שיגרשה פקע שיעבודיה דבעל ואז הנדר חייל ותהא אסורה לחזור לו והלכה כריב"ן:

רבי עקיבא אומר יפר. השתא מפרש לטעמייהו דאמאי צריך להפר לרבי עקיבא הא עיקר מעשה ידיה ודאי שלו וקאמר ר' בא דהיינו טעמא:

גמ' תמן תנינן. פרק אע"פ ושם מפורש היטב להני אוקימתא עד ד"ה קדשו וע"ש:

וכא. והכא במתני' נמי מפרשינן לפי פלוגתייהו דהתם:

אינו יכול להפר. לא קאי על מעשה ידיה לבעל אלא ברישא גבי שאיני עושה ע"פ אבא ואגב גררה נסבה:

ר"מ אומר אינו צריך להפר. כלומר לר"מ דקאמר התם המקדיש מעשה ידי אשתו הקדש ולא מחלק כלים בין העדפ' לעיקר מעשה ידיה דהמותר נמי הקדש קאמר והיינו ת"ק דהכא דס"ל דהכל שלו ולא חייל הנדר וא"צ להפר:

ר' יוחנן הסנדלר אומר שלה ר"ע אומר שלה. כלומר ר"י הסנדלר דהתם ס"ל כמו ר"ע דהכא דהמותר שלה ולפיכך יפר משום העדפה וכדמפרש טעמא לקמן. והיינו למאן דמוקי פלוגתייהו דרבי מאיר ור"י הסנדלר דלאו במקדיש דבר שלא בא לעולם פליגי אלא במה תיקנו מעשה ידיה והמותר למי פליגי כמפורש בכתובות:

ריב"ן אומר שלו. דס"ל המותר נמי שלו כת"ק והילכך קאמר טעמא שמא יגרשנה דכל זמן שהיא תחתיו לא חל הנדר:

בשאסרה מעשה ידיה מלעשות עד ה' סלעים הוא כופה. כלומר' ודאי על עיקר מעשה ידיה שהיא מחוייבת לעשו' לו עד ה' סלעים לא חל הנדר אלא כופה לעשות וא"צ להפר אלא דטעמא דמפר משום מכאן ואילך כלומר המותר על שיעור הקצוב שאינו יכול לכופה ושלה הוי והילכך חל הנדר:

שמתיירא כו' לפום כן ר"ע אומר יפר שלו. כלו' והילכך אף על עיקר מעשה ידיה שהן שלו קאמר ר"ע דצריך להפר דשמא לא יוכל להזהר ויהנה ג"כ מן האיסור מן העדפה שהוא שלה:

ריב"ן אמר יפר ל"ג עד לקמן ואגב שיטפא דא"ר הילא דלקמן טעו המדפיסים:

א"ר הילא איפשר לה לעשות ה' סלעים מצומצמות. כלומר דר' הילא מקשי על טעמיה דר"ע דאמר יפר אף שלו ואמאי הא איפשר לה להזהר שלא לעשות יותר מחמש סלעים מצומצמות ועל זה אינו חל הנדר דהא עד ה' סלעים כופה:

מכן ואילך כו'. כלומר דמשני שאע"פ כן צריך להפר על הכל שהרי יותר מזה אינו כופה ולפיכך חיישינן שמא תעדיף כל שהוא מחמש סלעין ובקל לא יוכל ליזהר ונמצא שנהנה מן האיסור. לפום כן יפר שלו גרסינן:

ר' יוחנן בן נורי אמר יפר א"ר הילא טעמא דר"י בן נורי. כלומר ודאי משום העדפה לא הי' צריך להפר לריב"ן דס"ל נמי כת"ק דשלו אלא שמתוך שיודעת שאם הוא מגרשה תהיה אסורה לחזור לו שאז חל הנדר ואף היא מקניטתו כדי שיגרשנה ותיאסר עליו ולפיכך אמר ריב"ן יפר:

מתני' נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו. שאמרו לו בתו נדרה ומתוך כך הפר לשם בתה או איפכא:

נדרה בנזיר. שאמרה הריני נזירה:

בקרבן. לשום נדר:

ה"ז יחזור ויפר. דהפרה קמייתא הפרה בטעות הויא ולא הוי הפרה דכתיב כי הניא אביה אותה עד שתהיה הפרה לעצמה של אותה הנודרת וכתיב ושמע אביה את נדרה עד שידע איזה נדר נדרה ועל הדבר שנדרה:

גמ' אפילו שמע ושתק ואפילו שמע וקיים. כלומר הא דקתני במתני' יחזור ויפר משום הפרה בטעות לאו דוקא הפרה בטעות אלא הה"ד אם שמע ושתק שתיקתו לאו כלום הוא דאפשר אם ידע שהיא בתו היה מפר לה וכן אם שמע וקיים לאו כלום דהקמה בטעות נמי לאו כלום הוא והכי איתא בהדיא בתוספתא פ"ז נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו כו' ה"ז יפר ואם רצה להקים מקיים:

מתני' כולו קיים. אף על הענבים ואין יכול לחזור ולהפר דכתיב אשה יקימנו ודרשינן יקום ממנו דאם הוקם מקצת הנדר הוקם כלו אבל יפירנו דליכא למידרש הכי אינו מופר עד שיפר כולו ובבבלי מסיק דמתני' אינה להלכה אלא קי"ל. כחכמים דמקשי הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר דהא ליכא למידרש מיפרנו הפרה במקצת אף ההקמה מה שהקם הקם ומה שלא קיים לא קיים ואף על גב דבהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו בהפרת הבעל והאב אינו כן:

גמ' אית תניי תני יקימנו ממינו. דרשינן מה מינו ממקצתו וכן יפירנו ואף על גב דליכא למידרש הכי ס"ל להאי תנא מקשינן הפרה להקמה:

אית תניי תני יקימנו כולו ויפירנו כולו. דוקא דס"ל מקשינן הקמה להפרה:

אית תניי תני יקימנו ממינו. כמשמעות המקרא וההפרה כמשמעותיה ולא מקשינן מידי והיינו כתנא דמתני':

אמרה קונם תאינה שאיני טועמת ועוד ענב. דבמתני' קתני קונם תאינים שאיני טועמת וענבים שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים וטעמא דאמרה שאיני טועמת לכל חדא חילקה לשנים ואם קיים לענבים לא קיים לתאנים וחייבת עליהן שני לאוין ואם לא אמרה כן אלא אמרה ועוד ענב אם הוו כב' נדרים או לא וקאמר הש"ס דפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבה היא דפליגי לקמן אם אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יום דרבי ישמעאל סבר הולכין אחר שעות חלות הנדר ור' עקיבה סבר הולכין אחר האיסור בשעה שנדרה ואסרה על עצמה והכא נמי לרבי ישמעאל הרי כאן שני נדרים דבשעה שעוברת על נדרה תרי איסורין איכא תאינים ועוד ענב שאסרה על עצמה ולר"ע הולכין אחר שעת האמירה ולא הוי אלא נדר אחד שהרי תלתה הענב בתאינים ולא אמרה ענב שאיני טועם:

מתני' יודע אני שיש נדרים. שאדם יכול לנדור אבל איני יודע שיש מפירין שהבעל יכול להפר שום נדר ואחר כך נודע לו שהפרה מועלת:

יפר. בתוך אותו יום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביום שמעו:

יודע אני שיש מפירין. שיש מקצת נדרים שהבעל מיפר אותן אבל איני יודע שזה נדר שהוא מאותן הנדרים שהבעל מיפר:

רבי מאיר אומר לא יפר. לאחר זמן לכשיודע לו שזה נדר הוא שהבעל מיפר דכיון שידע בטיב הפרה ולא היפר פושע הוא אף על פי שלא ידע שזה נדר מה איכפת ליה היה לו להפר ואיכא מקצת שמיעה ככל שמיעה:

וחכמים אומרים יפר. דסברי הואיל ולא ידע ביומא קמא שזה נדר לא מיקריא ביום שמעו דמקצת שמיעה אינה ככל שמיעה והלכה כחכמים:

גמ' טעמא דרבי מאיר. דאמר לא יפר משום דאמרינן עילה היא שמצא הבעל עליה דהרי היה יודע שיש מפירין ומה איכפת ליה אם זה נדר או לא אלא רוצה הוא שתדור כדי לבקש עילה ולומר אי אפשי באשה נדרנית ויגרשנה לפיכך פושע הוא ואינו יכול להפר:

דלא כן היה לו להפר משעה ראשונה גרסינן. ולגי' הספר אפשר לפרש דאדרבנן קאי וגרסינן ורבנן דלא כן כו' כלומר דלא חיישי להכי דאי משום זה הרי בידו לגרשה כשירצה אלא הא דלא הפר משום דלא ידע שזה נדר הוא:

מתני' המודר הנאה מחתנו. שהוא הדיר הנאה מחתנו והוא רוצה ליתן לבתו מעות:

ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן. ותנאו קיים ולא קנה הבעל ואע"ג דבמתנה זו מצילו מן הטורח שהרי אשתו ניזונת מן המעות הללו ומזונותיה היו עליו אצולי מטרחא אינה חשובה הנאה:

גמ' תני. בברייתא ולא ליך כלומר שצריך נמי לומר לה שלא יהא ליך רשות בהן לעשות מה שתרצי אלא מה שאת נושאת ונותנת בתוך פיך אמר רבי מאן תנא ולא ליך רבי מאיר היא דר' מאיר עושה יד העבד כיד רבו ויד האשה כיד בעלה ומה שזכתה האשה זכה בעלה כדאמר בפרק קמא דגיטין ובקידושין ולפיכך טעמא מפני שאמר ולא ליך מותרת ליזון מהן הא אם לא אמר ולא ליך הרי זכתה בהן לכל דבר ומה שזכתה אשה זכה בעלה והוי כמי שקנה הבעל מיד האב:

מתני' ונדר אלמנה וגרושה וגו' יקום עליה כיצד. כלומר לגופיה לא צריך קרא דכיון שאין לה בעל מי יפר לה אלא כשנדרה כשהיא אלמנה לזמן ולא הגיע זמן הנדר עד שנשאת:

אינו יכול להפר. אף על פי שהנדר חל כשהיא תחתיו דבתר שעת אמירת הנדר אזלינן:

נדרה והיא ברשות הבעל והוא מיפר לה. כיצד ומפרש אמרה הריני נזירה כו' והפר לה הבעל אע"פ שנתאלמנה אחר כך הרי זה מופר דהכל הולך אחר שעת האמירה ואשמועי' היכא דבאה ברשות עצמה בשעת הנדר והיכא דהיא ברשות אחרים נמי:

נדרה בו ביום. וגירשה בו ביום והחזירה בו ביום ואחר כך שמע את נדרה:

אינו יכול להפר. כיון שיצאת ברשות עצמה בין נדר להפרה דאין הבעל מיפר בקודמין:

גמ' הדא היא. פלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבה שנזכר בכמה דוכתי במכילתין דר' ישמעאל סבר הולכין אחר שעת חלות הנדר ור' עקיבה סבר הולכין אחר שעת האסור ומתני' דרבי עקיבה היא:

היה נדר ואסר כאחת. בעיא היא אם חלות הנדר ואמירת האיסור באין כאחת כלומר ברשות אחת מאי ומפרש היך עבידא אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ושמע בעלה ולא היפר לה וגירשה והחזירה בתוך שלשים יום קודם חלות הנדר והיינו נדר ואסר כאחת ששתיהן הן כשהיא תחת רשות בעלה ומיבעיא לן מכיון דאפסקה גירושין בתוך הזמן אי מצי מיפר או לא ולא איפשיטא:

מתני' תשע נערות. הנך תשע כולהו איתנהו בכלל תלת דהיינו יתומה בחיי האב ויתומיה ממש ובוגרת דבכל חד מהני תלתא גווני היא יוצאת מרשות אביה:

בוגרת והיא יתומה. שנשאת ומת בעלה כשהיא נערה והיא יתומה בחיי האב שאחר שנשאת אין לאביה רשות בה ובגרה אחר כך ונדרה נדרה קיים שאין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת ועוד שהיא יתומה בחיי האב. וכ' הרמב"ם בפי' המשנה שיש בכאן שתי סבות מונעות ההפרה ר"ל אפילו לא היתה בוגרת אלא שהיא יתומה בחיי האב שהוא העיקר בסדר כלל הזה אלא דהתנא חשיב בין שהיא בוגרת כו':

נערה בוגרת והיא יתומה. שנשאת ומת בעלה והיא יתומה בחיי האב ונדרה כשהיא נערה ובגרה לאחר מכאן:

נערה. בשעה שנדרה שלא בגרה עדיין ונשאת ומת בעלה והוא יתומה בחיי האב והנך תלתא יתומה בחיי האב כייל להו:

בוגרת ומת אביה. שבשעה שנדרה היתה בוגרת ומת אביה והיינו יתומה ממש. נערה שלא בגרה כו' וכלו' בין שבגרה בין שלא בגרה ומת אביה והנך ג' יתומוה ממש כייל להו:

נערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה כו'. כלומר בין שמת אביה בין שאביה קיים והיא בוגרת והנך תלתא בוגרת כייל להו ובגמרא אמרו דחכמים לא שנו אלא ג' נערות בוגרת ויתומה ממש ויתומה בחיי האב אלא דרבי יהודה הוא דמחלקן לתשע:

ר' יהודה אומר אף המשיא בתו הקטנה כו' ועדיין היא נערה. כלומר דאשמועינן אפי' היתה קטנה כשנשאת יצתה מרשות אביה בהנהו נשואין והא דקתני ועדיין היא נערה ה"ה נמי דאפי' היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה והא דנקט נערה משום דנדרי קטנה אינה כלום:

גמ' אמר ר"י שתים הן. בבבלי אמר רב זו דברי ר' יהוד' אבל חכמים אומרים שלש נערות כדפרישית במתני'. והכא קאמר ר' יוחנן דאינן אלא שתים משום דלא חשיב יתומה ממש ויתומה בחיי האב אלא בחדא בוגרת וכל הנך נכללין באלו השתים:

ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים. שידעו לשאול ולהשיב:

וכרבי יודה שלש. כלומר רבי יהודה הוא דחשיב לשלשה כללות כדפרישית במתני' ומחלקן לתשע לחדד התלמידים:

מתני' קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך כו' הרי זה יפר. דכיון דנאסרה בהנאת אביה ואביו על ידי שהיא עושה לבעלה גנאי הוא לבעל והוי דברים שבינו לבינה:

גמ' תני רבי נתן אומר לא יפר. משום דאכתי לא חל הנדר שכל זמן שלא עשתה לפי בעלה לא נאסרה בהנאתה וסבר רבי נתן דאף הבעל אין יכול להפר עד שיחול הנדר כמו החכם שאינו מתיר עד שיחול הנדר:

וחכמים אומרים יפר. דקסברי דוקא בהתרת חכם בעינן עד שיחול הנדר כדמפרש בבבלי דף צ' דכתיב לא יחל דברו משמע משעה שיחול אבל הפרת הבעל לא בעינן עד שיחול דכתיב מפר מחשבות ערומים כלומר לשון הפרה שייך משעת מחשבה קודם שחל:

מפני מה הוא מיפר. נדר דקתני במתני':

חברייא אמרי מפני עינוי נפש שלו. כלומר דהוי דברים שבינו לבינה ולו הוא גנאי וצער מזה שנאסרה בהנאת אביו על ידו:

מפני עינוי נפש שלה. כלומר דלה הוא גם כן צער ועינוי נפש מזה ולא פליגי לדינא אלא כגוונא דפליגי לעיל בהלכה ג':

מתני' בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. בבבלי מוקי לה באשת כהן דאי באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס אמאי יוצאת דהא לא מותסרה על בעלה אלא באשת כהן באונס דאסירא ליה ולא הפסידה כתובתה דמצי אמרה ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתפחה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל מישרא שרי הילכך מזלו גרם ויש לה כתובה:

טמאה אני לך. בא עלי אדם אחד וטימאני לך:

השמים ביני לבינך. כדמפרש בגמרא שהוא מרוחק ממנה לגמרי ובבבלי מפרש דאינו יורה כחץ וכלומר קמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר ומיירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה דאי לאו הכי אמרינן לה זיל לא מפקדת אפריה ורביה:

ונטולה אני מן היהודים. שאסרה תשמיש של כל היהודים עליה ובעל בכלל ואף על גב דלעיל גבי קונם שאיני נהנה לבריות אמרינן דבעל לאו בכלל בריות הכא מוכחא מילתא דמכוונה לאסור עליה המותר דכל ישראל הא קיימא עלייהו באיסור אשת איש:

חזרו לומר. כשנתקלקלו הדורות וחשו שהיא נותנת עיניה באחר ומשקרת להפקיע עצמה מבעלה:

תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו הכי לא מהימנינן לה:

יעשו דרך בקשה. כדמפרש בגמרא יעשו סעודה ויפייס ועצה טובה קמשמע לן:

יפר חלקו ומשמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו ותהא נטולה מן היהודים לכשתתגרש:

גמ' הא לא הביאה ראיה לדבריה. שנטמאה פשיטא שהיא מותרת לביתה למשנה אחרונה אפילו הוא כהן אלא הא מספקא לן כדרבי הילא:

אמר רבי הילא לא מסתברא. דרך שאלה הוא כלומר מי לא מסתבר שאם היה הבעל חבר שיחוש לעצמו דילמא קושטא קאמרה ואם היא אשת כהן שתאסר בתרומה מי נימא דלא אמרו אינה נאמנת אלא לאסור עצמו על בעלה אבל גבי איסורא דידה שלא לאכול בתרומה נאמנת:

אבא. שהתירה בתרומה בעובדא דלקמי' ידע רישא וסיפא דמתני' כלומר מדיוקא דרישא שמעינן דבאשת כהן מיירי מדקתני ניטלת כתובה ובאשת ישראל לא מיתוקמא כלל לא באונס ולא ברצון כדפרישית במתני' וע"כ באשת כהן ובאונס ומדקתני בסיפא אינה נאמנת סתם ש"מ אפילו לתרומה דאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה. א"נ אנא ידע רישא וסיפא גרסינן ועל העובדא דלקמי' קאי כלומר יודע אני ראש וסוף מהמעשה שהתירוה בתרומה ודוגמתו בגיטין בפרק התקבל סוף הלכה א':

איסטרטיות. אנשי חיל וצבא:

והטיל שכבת זרע בין ברכיי. בא עלי והתירה בתרומה שאינה נאמנת כלל:

הביאם. כמו הביהם שומר הבהמות שלי פיתה אותי ואשה זו פנויה היתה כדמוכח לקמן:

אמר לה אין הביאם אסור. שאלה אם הביאם גוי ואסור שביאתו אוסרת בתרומה ואמרה לו כן ואסרה בתרומה:

ופריך הכא את אומר ואסרה. שמאמינין לדבריה והא לעיל אמרינן שאינה נאמנת כלל:

תמן באת לוסר עצמה. שאמרה הטיל שכבת זרע בין ברכיי ונתכונה לאסור עצמה על בעלה ולפיכך אינה נאמנת כלל והתירה בתרומה אבל הכא ניכר מתוך דבריה שנתכונה להתיר עצמה דסתמא קאמרה הביאם שלי ולא אמרה שהוא גוי עד ששאלה ר' יצחק אם הביאם הוא אסור ולפיכך אסרה בתרומה:

כן תהא האי איתתא רחיקה. גי' הר"ן כן האי איתתא רחיקא כלומר שאומרת שהיא מרוחקת ממנו ואינו משמש עמה ולגירסת הספר תהא שאוסרת עצמה עליו:

יעשו סעודה. ומתוך כך מתפייסין והן מתרגלין לבא ביחד דרך הסעודה ושלום ביניהן:

תני כלוי אני ממך. אכינויי נדרים קאי דגם זה הוא כינוי נדר כדאיתא בריש מכילתין:

נתגרשה. אתהא נטולה מן היהודים קאי כלומר יפר חלקו ומשמשתו ואם תתגרש תהא נטולה מן היהודים ותלך ותדבק בערביים שחשקה נפשה בהן ואסרה היהודים על עצמה:

האשה כו' הוא נותן אצבעו בין שיניה. הוא הגורם לנזירות שלה שלא הפר לה:

שכן אם רצה להפר יפר גרסינן וכן הוא בתוספתא וכך היא הגי' בבבלי פרק המדיר דף ע"א למאי דמפיך לה התם:

היא נתנה אצבעה בין שיניה. היא הגורמת שכן אם רצה להקם מוקם והוי לה שלא תידור שמא יקם לה הבעל:

או שאמרה. כלומר ולפיכך אם אמרה אפשי שאהא נזירה רוצה אני בכך שלא יפר לי בעלי תצא שלא בכתובתה שהיא גרמה לעצמה:

וגרסינן הכא כמשנה ראשונה. כלומר דבעי הש"ס אם דברי רבי מאיר ורבי יהודה אליבא דמשנה ראשונה הם האומרת נטולה אני מן היהודים יוצאת ונוטלת כתובה אע"ג שהיא גרמא בנדרה והילכך סברי נמי רבי מאיר ור"י דנוטלת כתובה:

דלא כן מה כן אמר רבי מאיר ורבי יהודה. דאם לא כן מה טעמא דרבי מאיר ור"י ומשני לעולם ואפילו כמשנה אחרונה שחזרו לומר שמפר חלקו ומפני מה אינו מיפר לה לפיכך הוא הגורם שאינו מפר ואם אמרה אפשי שאהא נזירה יוציא ויתן כתובה:

רבי יוסי ורבי שמעון כמשנה אחרונה שחזרו לומר שאינה נוטלת כתובה וקאמר הש"ס דאפילו תימא דדבריהם אזלי אפילו למשנה ראשונה דמפני מה נדרה היה לה להזהר שלא תדור שמא לא יפר לה בעלה וכלומר דפלוגתא דהני תנאי לא שייכא כלל למתני' ובין למשנה אחרונה ובין למשנה ראשונה שפיר אתיא והא דאמרו במשנה ראשונה נוטלת כתובה אף על גב שהיא גרמה בנדרה שאני הכא דנטולה אני תשמיש מכל היהודים קאמרה ומוכחא מילתא דתשמיש קשה לה ולפיכך נדרה וכאנוסה דמיא והילכך אמרו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא שאח"כ חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ותהא מקלקלת על בעלה אבל התם דבנזירות נדרה ולפיכך אם אמר אי איפשי באשה נדרנית או שהיא אמרה איפשי שאהא נזירה תצא שלא בכתובה שהיא הגורמת לעצמה דמפני מה נדרה:

סליק פירקא וכולא מסכת דנדרים בס"ד הדרן עלך פרק אלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים