מתני' שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. משום דר' אליעזר אמר לקמן ד' נשים דיין שעתן תני נמי שמאי אומר כל הנשים לאפוקי מדר"א:

דיין שעתן. נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אע"פ שהוא בבשרה ולא יצא לחוץ טמאה וטעמא דשמאי דלא חייש להכי שאם אתה אומר כן יהא לבו של אדם נוקפו תמיד ופורש מאשתו ונמצא בטל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאת טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו למפרע מפקידה לפקידה ולא לבעלה ושמאי אומר דלטהרות נמי לא מטמינן דא"כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:

לא כדברי זה. שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו:

ולא כדברי זה. הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם לדם:

אלא מעת לעת ממעטת וכו'. לעולם הלך אחר הזמן המועט שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאת טהורה וערבית ומצאה טמאה לא מטמינן לטהרות אלא הנך דנגעה מבדיקת שחרית ואילך וטעמייהו דרבנן דאמרי מעת לעת לפי שחכמים תיקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה להוציאן מכלל ספק טומאה וערבית להכשיר טהרות של יום וזו שישבה ולא בדקה הפסידה עונה אחת יתיר' משום קנס ואע"ג דלפעמים יש יותר מעונה אחת כגון שלא בדקה בשחרית ובדקה בצהרים ומצאת טמאה דמטמינן להו לטהרות מעת לעת למפרע ויש כאן שתי עונות יתירות טהרות של הלילה וטהרות של אתמול עד הצהרים השוו חכמים במדותיהן שלא תחלוק במעת לעת ולא פעם להוסיף ופעם לגרוע בו שלא ליתן דבריהם לשיעורין והלכה כחכמים:

על יד. על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו:

ווסת. זמן קבוע ונקבע לה הזמן שלשה פעמים ובדקה בשעת ווסתה ומצאה טמאה:

דיה שעתה. ולא חיישינן דילמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא:

והמשמשת בעדים. בסדין ואמרינן בגמרא דתני ומשמשת בעדים כלומר מצוה על האשה שתשמש בשני עדים אחד שבודקת עצמה בו לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש:

הרי זו כפקידה. אעד שלאחר התשמיש קאי דבדיקה שלפני התשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא דניסמוך עלה שמתוך שהוא מהומה לביתה אינה מכנסת העד לחורין ולסדקין אבל בדיקה שלאחר התשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה למעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה כגון ששמשה בצהרים ובערבית בדקה ומצאת טמאה לא מטמינן לטהרות דמבדיק' שחרית עד התשמיש שהרי בדקה עצמה אחר התשמיש והיתה טהורה ומהו דתימא דליחוש שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפתה שכבת זרע קמ"ל דלא חיישינן להא:

גמ' מהו דיין שעתן וכו'. כלומר דאשמעינן דלא פליגי אלא לענין טהרות וכדפרישית במתני':

דארבעתא. עד אותו הזמן ביום הרביעי:

תמן תנינן. לקמן בפ"ז:

מטמא למפרע. כל הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת הבדיקה שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ:

מתניתא דלא כשמאי. אם האי מתני' פליגא אשמאי דקס"ד דטעמיה דשמאי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היתה משעת בדיקת הראשונה והרי הכא מטמאינן המבוי למפרע ולא אמרינן העמידו על חזקתו:

אין לית היא כשמאי אפי' כהלל לית היא. כלומר וליטעמיך דמדמת לה דין אשה ומבוי להדדי א"כ אם האי מתני' לא אתיא כשמאי אף כהלל נמי לא אתיא דהא מי לא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד שדרכו להתכבד בכל יום דלא חיישינן לטמא בו הטהרו' למפרע כדקתני התם או עד שעת הכיבוד לפי שחזקתו שהוא מתכבד אם היה בו שרץ:

ושטף. אי נמי אם שטף של גשמים עובר בו ושכיחי מים שעוברין בו שהוא טהור לפי שאם היה בו שרץ היו המים משטפין אותו והשתא אשה נמי דמיא למבוי שהוא מתכבד או שטף של מים עוברין בו כדמסיים ואזיל:

שמאי אומר הדא אשה וכו'. כלומר לדידך אדרבה לשמאי ניחא טפי דהיינו טעמיה דהאשה זו על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כדין מבוי שהוא רגיל להתכבד או ששטף מים עובר בו והוא טהור והכא נמי לא חיישינן דהאי דם מעיקרא הוה בה דהרי מי רגלים היו משטפין אותו ולא היו מניחין להעמידו בה:

עד כדון שבדקה ומצתה נגוב. אבדיקה דאשה בעלמא קאי וכלומר עד כאן דמטהרינן במתני' בפקידה וסמכינן אשעת בדיקתה לכ"ע אלא בשבדקה ומצאתה נגוב לגמרי דבהא ודאי ליכא למיחש למידי:

בדקה ומצתה טהור. אלא אם בדקה ומצאת דם טהור שהוא ממראה הטהור בהא פליגי אמוראי דלקמן:

אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. דס"ל להאי מ"ד דבדיקת אשה לטהרה לבעלה צריכה שתמצא מעיינה נגוב לגמרי דאי לאו הכי חיישינן שמא תתרגל אח"כ גם בדם טמא וכדלקמן:

חד. מדרבנן ור' טובי שמיה קאמר משמיה דר' אבהו דאפי' עד מעת לעת חיישינן לבעלה שמא מתוך שהיא רגילה למצוא מראה טהור תמשוך לבוא ממנה ג"כ דם טמא ועד שתמצא נגוב לגמרי אז היא טהורה לבעלה או אחר מעת לעת שמצאת אותו מראה הטהור דתו לא חיישינן:

שמעית מן כל רבנן. דלית הלכתא כהני אמוראי אלא מותרת לביתה מיד ולא חיישינן למידי כל זמן שלא מצאת למראה הטמא:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דלהני אמוראי דפליגי במצאת מראה טהור אם מותרת לביתה פליגי נמי אם הך בדיקה חשובה כפקידה היא לענין למעט מעת לעת אליבא דחכמי' דלמ"ד מותרת לביתה ודאי מפקידה היא חשובה למעט מעת לעת לענין טהרות ולמ"ד אסורה לביתה לא חשובה הך בדיקה כפקידה גם לענין טהרות ולמעט מעת לעת:

ואפי' כמ"ד. ודחי לה הש"ס דלא היא דבהא לא פליגי דלכ"ע כפקידה היא לענין טהרות שהרי דם טהור הוא ולמה הוא אמר אסורה לביתה לחומרא בעלמא הוא דאמר שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין חיישינן נמי שהוא מתרגלת בדמים טמאין ושמא תתרגל בשעת תשמיש להיות נמשך ממנה גם מראה טמא הואיל ואין מעיינה נגוב לגמרי הוא:

בדקה ומצאת ספק. שהוא ספק אם הוא דם טמא או טהור בהא פשיטא לן שאין בדוקה זו כפקידה למעט מעת לעת וכלומר שאם אח"כ תבדוק ותמצא טמאה דלא נטמא הטהרות מעת לעת למפרע מבדיקה אחרונה הא ודאי לא אמרינן שהרי בדיקה ראשונה מצאת דם ספק טמא ומהיכי תיתי שתמעט הך בדיקה למעת לעת מיהו הא קא מיבעיא לן:

הוא עצמו. הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעת לעת משעת בדיקה זו שנמצא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דנדה פ"א:

טומטום ואנדרוגינוס. שמטמאין בדם כאשה כדתנן בפ"ב דזבים ואם ראו דיין שעתן דלא גזרו רבנן בהו לטמא למפרע:

מה את ש"מ. למיפשט בעיין:

א"ר יוסי ה"ק מה טעם אמרו דיין שעתן מפני שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעת לעת ג"כ מספק הוא ואין ספק לספק שלא גזרו חכמים אלא לדם טמא ודאי וה"נ כן דראייתה ספק טמא הוא ולא גזרו חכמים מעת לעת בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן:

מעת לעת שאמרו לקדשים. דוקא כגון שנגעה באוכלין ומשקין דקדש אבל לא לטהרות של תרומה:

ואמרו דייה שעתה. דכיון שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה הוי השתא ראייתה כראייה ראשונה ודייה שעתה:

וכי יש קדשים בעייתלו. הא האי עובדא בזמן הזה הוה ולענין מאי אמרו דייה שעתה:

אלא בשנעשו לטהרת קדש. כלומר לקדשים דקאמר הונא בר חייא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה:

ולא כחולין הן. בתמיה הא אנן תנן בפ"ב דטהרות חולין שנעשו על גב קדש הרי אלו כחולין:

תיפתר. להא דהונא בר חייא שנעשו לטהרת מי חטאת שחמורין הן מן הקדש כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:

תולין. לטהרות שנעשו בו אבל לא שורפין דטומא' מעת לעת מספק הוא:

והוה ר' זעירה חדי בה. בהאי ברייתא לפי דאשכח תני כה"ג בתוספתא שם פ"ט:

הרואה כתם מטמא למפרע. עד שעת כיבוסה של החלוק לפי שהחכמים החמירו בכתם בזה יותר מבראייה כדתנן התם:

ומקולקלת למניינה. לפי שאבדה פתח נדותה שאם היתה יודעת ודאי יום ראייתה היתה יודעת לשמור אחר שבעה ימים אם תראה יום אחד להיות שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' רצופין תהא זבה אבל עכשיו טועה היא במניינ' לפי שאינה יודעת מתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ודינה שלא תטבול עד שתשב ז' נקיים:

הרואה דם מטמא מעת לעת. כצ"ל כמו שהוא בתוספתא:

ואינה מקולקלת למניינה. לפי שאינה מונה אלא משעת ראייתה:

וזה וזה. טומאת כתם למפרע וטומאת דם מעת לעת תולין אבל לא שורפין והיינו דחדי ר' זעירא בברייתא קדמייתא דהכי אשכחן בתוספתא:

תמן. בבבל אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה ומפרש ואזיל:

מה. האי כמגעה דקאמרי אם דינו כבועל נדה הוא לענין משכב ומושב שלו דקי"ל דאין משכב ומושב של בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים וזהו אינו מטמא בהיסט ולא כלי חרש ועל משכב ומושב קאי וה"נ משכבה ומושבה במעת לעת אינו מטמא אדם לטמא בגדים:

אשכח תני. הדר קאמר דלא היא דהא אשכח תני בתוספתא שם שהיא מטמא במעת לעת כלי חרס בהיסט וכלומר בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא שייכא ביה טומאת מגע מטמא בהיסט כדין הזב והנדה והשתא האי כמגעה דקאמרי כמגע בעצמה הוא כמה שהנוגע בנדה עצמה מטמא נמי הבגדים שעליו כך משכבה ומושבה במעת לעת נמי מטמא אדם לטמא בגדים:

מעת לעת שאמרו. לטמא מספק ולענין מגעה ברה"ר מהו אם הוי כספק טומאה בר"ה דפטור הוא או לא:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא שם פ"ג:

טהורות לבעליהן. בלא בדיקה לפי שחזקה שדמיהן מסולקין הן וכן אשה שיש לה וסת לא חיישינן שלא בשעת וסתה:

ושאר כל הנשים. שאין להן וסת קבועה טהורות בביאה דלבעליהן לא גזרו כל זמן שלא ראו ומטמאות במגע לטהרות מעל"ע של ראייתה:

הדא אמרה ודאי מגעה בר"ה טמא. דהא מטמאות במגע סתמא קתני ואין כאן דין ספק טומאה ברה"ר דלא אמרו טהור אלא בספק נגע ספק לא נגע אבל הכא כיון דודאי נגעה בכל מקום שנגעה מטמא בטומאת מעת לעת שהיא טומאת ספק דתולין הן:

גופה מהו שיהא טמא מעת לעת. מי אמרינן כיון דהיא עצמה לא בדקה ועכשיו היא טמאה מחמת הכתם דהוי כטומאת עצמה לענין טומאה למפרע:

כלום. ומתמה הש"ס דמאי קמיבעיא ליה כלום טמאו את גופה אלא מחמת כתם שבחלוקה חלוקה אינו טמא וכו' וכיון דבהא פשיטא לך דאין חלוקה מטמא אלא למפרע עד שעת בדיקה ה"ה בגופה ולא יותר:

היך עבידא. לענין מאי קאמר המשמשת בעדים ה"ז כפקידה וקאמר בדקה עצמה וכו':

לוי אמר בעד שלאחר תשמיש היא מתני'. בהא אמרו ה"ז כפקידה:

ר' אבון. אמר איפכא דבעד שלפני התשמיש ליכא למיחש למידי אבל בעד שלאחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע וחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו שכבת זרע:

מתני' היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. הא דלא תני היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראת וקתני יושבת במטה לאשמועי' דמשום שיש לה וסת ודיה שעתה המטה נמי טהורה כדקתני וכולן טהורות הא אם אין לה וסת דמטמאה מעת לעת טמאה נמי מטה כמשכב נדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם והבגדים שעליו:

אע"פ שאמרו. אשה שאין לה וסת מטמאה מעת לעת אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה:

ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן. כדמפרש במתני' דלקמן ולפי שאינן רגילות לראות דם:

אבל הלכה כר' אליעזר. והכי מסיק בגמרא דהלכה כר' אליעזר:

גמ' אין אומרין מי שלא ראה וכו'. כך היה משיב ר"א לרבי יהושע:

כהדא דתני אחד אומר וכו'. כדאמרינן בפ"ד דעדיות אני שמעתי מפי המרובין ואתה שמעת מפי היחיד מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין אלמא דאחר השמועה מפי שנים אזלינן ולא אחר זה ששמע מפי היחיד:

אלא כן אנן קיימין וכו'. דמפי השמועה היו שניהם שוין בה אלא דבסברא הוו פליגי מעיקרא ובחייו לא נראה לו דעתו של רבי אליעזר ולאחר מותו ראה דעתו:

מה חמית מימר בשראה דעתו. מאי חזי לאחר מותו יותר מבחייו ומהיכן למד לראות דעתו:

כהדא דתני. מהאי ברייתא למד כן:

כתמן טמא למפרע. דבכתמים החמירו:

מפני שאין לה כתמין. דמכיון דלא הגיע זמנה לראות לא גזרו על כתמין שלה:

וחכ"א. דוקא באלו ארבע נשים החמירו בכתמיהן אבל תנוקת אפי' הגיעה זמנה לראות כתמה כראייתה ראשונה ודיה שעתה:

אמר ר' ינאי מפני ששירפה מצוי. כלומר להכי אצטריך לאשמועינן דאפי' בתנוקת שהגיעה זמנה לראות וה"א מפני ששירפה מצוי נחמיר בכתמה דאימר חזיא ולאו אדעתה קמ"ל והשתא ק"ו מה אם זו ששירפה מצוי ואת אמר דייה שעתה כראייתה אלו ארבע נשים שאין שירפן מצוי לכ"ש ומכאן הוא שראה ר' יהושע דעתו של ר"א וחזר בו ממה דהוה פליג עליה מעיקר' והנהיג הלכה כר"א:

מתני' כל שלא ראת דם כל ימיה. דם נדה כדמפרש בגמרא:

משיודע עוברה. לסוף שלשה חדשים מיום שנתעברה:

משתגמול את בנה. כלומר עד זמן שתגמול את בנה והוא כ"ד חדש:

ר"מ אומר מטמאה מעת לעת. דקסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב וכשאינה מניקה את בנה אפי' בתוך כ"ד חדש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה:

וחכמים אומרים דייה שעתה. דקסברי שהיולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואע"פ שמניקה והולכת ד' וה' שנים והלכה כחכמים:

גמ' כן היא מתניתא כל שלא ראת דם נדה מימיה וכו'. כלומר דלא תיקשי הא קתני ואע"פ שנשואה וא"כ ודאי ראתה דם שהרי נבעלה אלא שלא ראתה דם נדה מימיה קאמרינן מפני שבתולה שאמרו בענין זה בתולה לדמים אמרו ולא בתולה לבתולים:

פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים. כלומר בדמים שהיא רואה בתולה לדמים היא שפעם ראשונה היא ואע"פ שעדיין בתולה היא וראייה זו אינה בתולה לבתולים כדמפרש ואזיל בשראת ואח"כ נישאת דעדיין היא בתולה בשעה שראתה ובתולת דמים היא נקראת בראייה ראשונה:

בתולה לבתולים. היא נקראת בשנישאת ורואה דם בתולים ואם אח"כ ראתה אז נקראת בתולה לדמים:

תני. בתוספתא דשביעית פ"ג:

כל שלא נקצצה מימיה. שכן דרך לקוצצה כדי שיתעבה ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקראת סדן השקמה:

כל שאין בה חרץ. כלומר כל שאין נראית בה חריץ ואע"פ שלא נודע אם נחרץ בה מימיה נקראת בתולת הארץ ונפקא מינה למקח וממכר אם אמר לו בתולת קרקע אני מוכר לך נותן לו כל שאין נראה בה חריץ ובתוספתא גריס כל שאין בה חרס:

ואפי' נישאת ואפי' עיברה. כלומר הא דקתני ואע"פ נשואה ולא עוד אפי' אלא עיברה ועדיין לא ראתה דם נדה בתולת דמים נקראת וכן תני בתוספתא דנדה פ"א ואע"פ שנשאת והיו לה בנים אני קורא אותה בתולה עד שתראה ראיה ראשונה:

ואפי' מניקה ואפי' שופעת וכו'. כלומר וכן הא דקתני מניקה ואפי' היא שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקיבה. א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים. ומדייק הש"ס על האי לישנא דקאמר כל שבעה לזכר דמשמע שהיא שופעת כל שבעה לזכר שיוולד לה וכן כל י"ד לנקיבה והיינו דמתמה וקסמא בידיה וכי קסמים בידיה לידע אם תלד זכר או נקיבה אלא אימא הכי בשעה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקבה י"ד:

והיא שהפסיקה דם טוהר. כלומר הא דאמרינן מניקה דייה שעתה והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה שפסקו דמי טוהר ולא ראתה ואח"כ ראתה דיה שעתה:

כהדא דתני. בתוספתא שם הפסיקה דם טוהר וכו'. ופריך הניחא על דעתי' דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא דם טמא ודם טוהר ממעיין אחד הן אלא שהתורה טמאתו בתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה והתורה טהרתו בתוך ימי טוהר שלה ואח"כ חוזר לדם טמא ניחא הא דאמרינן והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה דאז מחשבינן ליה אח"כ לראייה ראשונה ודייה שעתה דאם לא הפסיקה אחר כלות ימי טוהר ועדיין היא שופעת א"כ אין דמיה מסולקין שהרי מעיין אחד הוא ואכתי לא פסק מעיינה:

על דעתיה דר' ינאי. וכן לר' ינאי דאמר מעיין אחד אלא שהוא משתנה מדם טמא שבתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה לדם טהור שבתוך ימי טוהר וחוזר ומשתנה אח"כ לדם טמא נמי יאות הוא שצריך שתפסוק אחר כלות ימי טוהר ואז אם תראה כראייה ראשונה היא ודייה שעתה:

על דעתיה דלוי. אלא ללוי דהוא אמר שתי מעינות הן נסתם הטמא של תוך שבעה לזכר וי"ד לנקבה ונפתח הטהור של ימי טוהר ולדידיה לאחר כלות ימי הטוהר נסתם הטהור ונפתח הטמא ואם כן אפי' לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה בראייה ראשונה שאחר ימי טוהר שהרי מעיין אחר הוא ולא מאותו מעיין שראתה בתוך ימי טוהר:

אמר ר' מנא טעמא דלוי וכו'. כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך דללוי אין צריך הפסק כלל משום דשני מעיינות הן אלא ודאי צריך הפסק ומשום שמתרגלת היא בדמים טהורין כל ימי טוהר איכא למיגזר שתהא מתרגלת בדמים טמאין ולא תבחין להפריש ביניהן ולפיכך צריך שתפסיק ואז לכשתראה דייה שעתה:

יכיל לוי פתר לה מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר וכו'. כלומר דלא תיקשי ללוי מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר מעוברת ומניקה וכו' ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לג' עונות דאם הפסיקה שתי עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה דהא דחזאי דם לידה לא קשיא דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד ומיהו השלמה לשלש עונות בעינן ולרב הוא דניחא דאמר מעין אחד הוא ולפיכך אם רואה היא אחר שיעברו דם לידה והיינו אחר שבועיים מטמאה מעת לעת דלא עברו עליה ג' עונות שלא ראתה אבל ללוי הוי קשיא למה לן שתפסיק ולא תראה אחר שבועיים הרי אפי' רואה היא לאו כלום דמעיין אחר הוא ולאו ממקום טמא הוא בא והויא כדם ידה ודם חוטמה ואמאי צריכה להשלי' שלש עונות בלא ראייה והיינו דקאמר דיכיל לוי פתר לה דהוא סבר מעין אחד הוא כלומר דהאי תנא ס"ל דמעין אחד הוא אבל אנא לא ס"ל כהאי תנא אלא דשני מעינות הן:

עד כמה הוא הכרת העובר. שנאמר בה דייה שעתה. וגרסינן להא בפ' החולץ הל' י"א עד סוף הלכה:

אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'. משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' וניכר עוברה לשליש ימיה והלכך לאו ראיה גמורה היא:

ואפי' מעוברת רוח. שלפעמים יקרה לאיזה סיבה בנשים שנראות כמעוברות ובעת הלידה הוא רוח:

הרינו וגו'. אלמא דהריון רוח שמיה הריון ודיה שעתה:

אפי' רובו של ראשון וכו'. כבר ניכר העובר והן ס"ב יום וכטעמיה דכמשלש חדשים כתיב:

תשעים יום שלימין. כל החדשים שלימין של ל' יום:

ושמואל אמר הן ועיבוריהן. כלומר ג' חדשים בעינן וכמו שהן שלימין בעבוריהן לפי סדרן א' מלא וא' חסר:

אתא עובדא וכו'. כלומר שלא היה שם רובו של ראשון ורובו של אחרון אלא שילדה לששה חדשים שלימים לימים שבאמצע היו חמשה חדשים שלימין והראשון והאחרון היה ספק אם י"ג ימים מן הראשון וי"ז מן האחרון או בהפוך ובין הכל הוא ששה חדשים בימים:

משום ספק ממזרות. שאי אפשר שתלד לזמן זה ויהיה בן קיימא:

כהדין עובדא אתא קומי אבי' בר בא. דהוא אבוה דשמואל ואפשר דקסבר החדשים גורמים והרי יש כאן שבעה מקוטעים:

פליג על שמואל בריה. אם הוא פליג על הא דקאמר שמואל בריה הן ועיבוריהן דשמעינן מיהת דג' חדשים שלימין בעינן:

שנייא היא הכרת העובר וכו'. בהכרת העובר אזלינן בתר רוב נשים שיולדות לתשעה וג' חדשים שלימין הן שליש ימיה אבל לידתו לשבעה חדשים מקוטעין נמי בן קיימא הוא:

תמן תנינן. לקמן בפ"ד:

כמה היא קישויה. לפי שכל הדמים שהיא רואה מחמת קושי הלידה אין בהם משום זיבה דרחמנא טהרינהו דכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ועד כמה תלינן הדמים בקישויה:

אפי' ארבעים וחמשים יום. קודם שילדה כל שלא שפתה מן הקישוי יום אחד סמוך ללידתה לא מיקריא יולדת בזוב:

דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד והיינו חדש תשיעי אבל קשתה ג' ימים בחדש השמיני והיו בתוך י"א ימי זיבה ואפי' קשתה והולכת כל התשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים של השמיני:

זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים. כלומר דמדייק מדקאמר לר' יהודה דיה חדשה ולא קאמר ל' יום דהוה משמע כל שלשים יום של חדש התשיעי צריך שיהיו בקושי לאפוקי שלא תשפה סמוך ללידה ומדקתני דיה חדשה משמע אפי' הקושי היה בתחלת חדש התשיעי ואח"כ שפתה אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי וטעמא דמילתא משום דאמרי' דיולדת היא למקוטעין ומכי עייל החדש התשיעי הויא זמן לידתה דשיפורא גרים והלכך כל דמים שהיא רואה בו בקושי ואפי' בתחילת החדש אינו אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו וא"כ ש"מ דיולדת למקוטעין דאל"כ ניתני שלשים יום:

ר' יוסי בר בון. פליג ואיפכא הוא דמדייק מדקתני חדשה ולא קתני דיה חדש דהוי משמע אפי' בתחילת החדש וחדשה כל החדש שלם משמע שצריך שיהא בקושי וש"מ דאינה יולדת למקוטעין:

סוף דבר עד שתלד. אם דוקא בולד קיימא מטהרינן בקושי ולא אפי' הפילה דאין קושי לנפלים ולא איפשיטא הכא:

שמעית בשם שמואל. דלא מחלק בין הכרת העובר לבין לידתו דבכולן שלימין בעינן ולא נתברר לי ממי שמעתי דבר זה בשמיה דשמואל:

ואיקפד ר' יוסי לקיבליה. לקביל דחזקיה על שהכחיש בזה:

אילו יהושע שהיה קשור למשה. שהיה עומד תמיד אצלו ומשמש לפניו לא הוה אמר כן דלא אמר משה לזה שאפשר שאמר איזה דבר והוא לא שמע:

והוא אמר כן. בתמיה:

חזר ואמר. ר' חזקיה אין דר' ירמיה אמרה אלא שאני מתמה על זה כאינש דשמע מילתא ומקשי עלה וכי אפשר דשמואל ס"ל שניהן שוין הן א"כ ואבא בר בא דאכשר לעיל במקוטעין פליג על שמואל בריה ולא הוה שמואל פליג על אבוה:

אלא לרע"א יום או לרע"ב וכו'. דבקליטת זרע תליא מילתא דאם נקלט ביום ראשון תשעה שלימין הן לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב ואם ביום ג' לרע"ג. ולרע"ד דקאמר הכא אתיא כמ"ד הכי בפ' ר"ע דלד' ימים קליטת הזרע:

מחלפא שיטתיה דר' בא תמן. לעיל הוא אמר דשניא הוא הכרת העובר ושניא היא לידתו שהוא למקוטעין והכא הוא אומר הכין דשלימין הן ובודאי לא אמרה ר' בא דא"כ קשיא דידיה אדידיה:

כל שהוא בהרבה. ובפרק החולץ גריס כל שהוא בה"י רבה באל"ף רבא. וזהו כעין דאמר במ"ר פרשת וירא כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה ומלת הרבה ארבה קדריש וכלומר הרבה בגימטריא רי"ב שהן שבעה חדשים הרי הוא בארבה שסימן הוא שהוא חי:

חמתיה מיבעת. ראה אותו שהוא נבהל ומצטער ושאלו על מה הוא כן והשיבו החמורה שלי מעוברת והגיע זמן לידתה וצריך אני לילך ולהרביצנה ולשומרה שלא תצטנן:

וחשב. מאותו היום וא"ל בעיא היא עד כדון צריכה היא עוד להמתין איז' ימים עד שתלד:

ותני כן. גבי חמרתה. דזמן עיבורה י"ב חדשים הן כדתני בתוספתא דבכורות פ"ק וכן בגמרין פ"ק דבכורות והפוחתת אינה פוחתת מימי הלבנה שהן שנ"ד יום וזו עדיין לא מלאו ימיה:

מילתיה דריב"ל פליגא. אדרב:

בקורת. נקיבה של בקר:

והרביעו של בית ר' ממנה שוורים ויש מהן וכו'. וקס"ד כי היכי דבהמה גסה טהור' שזמן עיבורה ט' חדשים אין לה גבול וזמן ולפעמים איזה ימים קודם ולפעמים מתאחרת איזה ימים כך נמי בהמה טמאה והא רב הוא דאמר אינה פוחתת מימות הלבנה:

כאן בבהמה טהורה. שאין לה זמן קבוע שלא תפחות איזה ימים מט' חדשים:

והכתיב הידעת עת לדת וגו'. אלמא גם למין טהורים יש להם עת וזמן שאינה יולדת מקודם:

חיה טהורה כבהמה טמאה. לימי עיבורה ושאינה פוחתת מי"ב חדשי הלבנה:

מתני' כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה עונה בינונית היא ל' יום וכיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות אחר שהגיעה סמוך לזקנתה ולא ראתה אם תראה אח"כ דייה שעתה וסמוך לזקנתה נקרא כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת:

כל אשה. ואפי' אינה זקנה ועברו עליה ג' עונות ולא ראתה דייה שעתה:

מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות. אבל לא עברו עליהן ג' עונות בלא ראיית דם לא ופליג את"ק דאמר מעוברת משיודע העובר ומניקה משתלד ולא בעינן עברו עליהן ג' עונות בלי ראייה ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יוסי:

גמ' רבי מאיר אומר וכו'. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו במתני' דלעיל וזה שייך לגרוס קודם האי מתני'. רבי מאיר סבירא ליה דם נעכר ונעשה חלב ומחמת החלב הדמין מסתלקין והלכך סבירא ליה דאם נתנה אותו למניקה או גמלתו או מת מטמאה מעת לעת:

ר' יוסי אומר. וחכמים דהיינו ר' יוסי דפליג ואמר דייה שעתה דס"ל מחמת הצער הלידה אבריה מתפרקין והדמים מסתלקין עד כ"ד חדש והלכך אע"פ שאינה מניקה דיה שעתה:

אשכחת אמר. נמצינו למדין קולא וחומרא אליבא דרבי מאיר וכן אליבא דר' יוסי:

קולת על דרבי מאיר וכו'. שהרי במניקה חלב תליא מילתא וחומרה שאם נתנה בנה למיניק' וכו' כדקאמר במתני' ולר' יוסי איפכא הוא שאם נתנה למניקה וכו' דיה שעתה כל כ"ד חדש ואח"כ אע"פ שמניקתו ארבעה וחמשה שנים אסור עד כ"ד חדש כלומר דלא אמרינן דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש:

והא. ובעי הש"ס הא דאמר ר"מ שאם גמלתו מטמאה מעת לעת מה דינו:

מיד. אם מיד שגמלתו והפסיקה היא מלהניקו מטמאה מעת לעת כשתרא' או לכשיפסוק התינוק ושוב אינו יוכל להחזיר ולינק וכדלקמן דאז נקרא גמלתו:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב וגריס לה בכתובות פ"ה הל' ו' ושמעינן מהאי ברייתא דקתני לר' יהושע פירש אין מחזירין אותו וכדפליגי אמוראי עד איכן נקרא פירש וה"ה לר"מ דמתני' ובלאחר כ"ד חדש כדלקמן:

פירש. לאחר כ"ד חדש וכן הוא בתוספתא בהדיא פירש וחזר אחר כ"ד חדש הרי הוא כיונק שקץ:

בזמן שפירש מתוך בוריו. מתוך בריאותו אבל אם מחמת חולי אפי' פירש יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד לכשיבריא:

ובתינוק. והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ אם לא יינק:

ובדעתה הדבר תלוי. וכי בדעתה תלוי הוא דנימא אם אינה מקפדת אף על פי שאינה זקנה דיה שעתה:

אמר רבי אבין. ה"ק כל שהוא ראויה לקרות אימא מחמת זקנתה וכלומר שאם אינה מקפדת אז היא ראויה לקרות לה אימא ודין זקנה יש לה:

טביתא. שם שפחתו של רבן גמליאל כדלקמן ריש פרק ב':

אין לה דם טוהר. הואיל וילדה בגיותה:

ויאות. כלומר דר' יוסי מתמה פשיטא היא ואלולי דתני לה ר' הושעיה וכי הוות מספקא ליה לחד הא מאחר שאין לה דמים טמאין דאל בני ישראל כתיב בפרשה אם כן פשיטא דאין לה נמי דמים טהורין משנתגיירה אחר לידתה:

תני. בתוספתא דיבמות פרק ו' וגרסינן להא בפרק החולץ בהלכה י"א:

צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים משום הבחנת זרע:

אין צריכות להמתין. דקסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת ואין כאן חשש משום תיקון ולד:

ובדמים. לענין דמים אם ראתה ביום שנתגיירה פליגי נמי בתוספתא דמכלתין פרק א' הגיורת שראתה דיה שעתה דברי ר' יהודה דהא מקודם לא היה דמה טמא מן התורה:

נראין דברי ר' יוסי בדמים. שהרי משנתגיירה הרי היא ככל הנשים:

ודברי ר' יודה בולד. שצריכה להמתין ג' חדשים:

הלכה כר' יוסי. בשתיהן:

בעא קומי ר' יוסי. האי ר' יוסי אמורא הוא והקשה לפניו מאי קמ"ל ר' יוחנן דלא כן מה אנן אמרינן וכי ר' יהודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי:

אלא בגין דאמר רבי נראין. וכלומר דאיכא למימר נראין דברי ר' יוסי לר' יודה בהא ונראין דברי ר' יודה לר' יוסי בהא קאמר ומשום הכי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הלכתא והא לא כן א"ר בא בשם ר' זעירא דכל מקום ששנה רבי נראין עדיין מחלוקת במקומה עומדת ולא שהן מודים זה לזה קאמר וא"כ הדרינן לכללא ר' יודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומאי קמ"ל ר' יוחנן:

חוץ מעיגול של דבילה. דפליגי ר"א ור' יהושע בתוספתא דתרומות פ"ד עיגול של דבלה שדרסה ואינו יודע באיזה עיגול ר"א אומר יעלו ורבי יהושע אומר לא יעלו עד שיהו שם ק' פומין. וקאמר ר' עלה נראין דהתם אהן מודה לדין ואהן מודה לדין הוא. ובתוספתא שלפנינו לא נמצא זה מבואר בהדיא להא דרבי כ"א דתני לקמן דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום דרסה הכל מודים שתעלה:

קשיתה. שאלתי לפני ר' חנינא אם אפי' דבר ברור הוא שנבעלו נמי קאמר ר' יוסי אינן צריכות להמתין:

אמר ליה. ומאי תיבעי לך וכי סתם נכריות לאו בעולות הן דודאי כבעולות מחזקינן להו ואפ"ה אינן צריכות להמתין משום דסתם מזנה מתהפכת עצמה שלא תתעבר:

והתני. בניחותא תניא נמי הכי בתוספתא דפליגי חכמים עליה אמר ר"א מעשה בריבה אחת וכו':

והוה מצטער. דהא לית הלכתא כוותיה:

איתא חמי. כלומר דמתמה מאי שנא גבי פלוגתא דר"מ ור' יוסי דלעיל שהורה רבי ג"כ כקולי דר"מ וכקולי דר' יוסי כדאמרינן בהלכה דלקמן ולא היה מצטער וכאן היה מצטער:

תמן יחידין אינון. דפליגי זה עם זה ואיכא למימר דראה רבי לאחרים שסוברין בהא כר"מ וצירף דעתם ורבו על ר' יוסי אי נמי רבי גופיה נצרפה דעתו עם ר"מ וכן בהא נצרפה דעתו עם ר' יוסי ורבו על ר"מ אבל הכא וכי אית לך מימר שנצרפה דעתו עם ר"א לחלוק על החכמים:

ולא עוד אלא דתני עלה. בתוספתא שם אמרו לו לר"א אין ראיה מהאי מעשה בריבה אחת לפי שהוראת שעה היתה ששעת הדחק היה בשני בצורת והיא נגעה בטהרות הרבה וא"כ ודאי אין ללמוד מדברי ר"א:

מתני' במה אמרו דייה שעתה. באלו ד' נשים שאמרו דיין שעתן:

בראייה ראשונה. שראתה הבתולה והמעוברת והמניקה וכן הזקנה לאחר שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה ולא ראתה:

אבל בשנייה מטמאה מעת לעת. שהרי עכשיו דמים מצוין בה:

ואם ראתה את הראשונה באונס. כגון שקפצה וראתה או מחמת פחד או שאכלה דבר המגיר דם אף בשנייה דייה שעתה:

ר' יוסי אומר וכו' דהוא סבר מעין אחד הוא. והלכך בעי צירוף לג' עונות שתפסיק ולא תראה כמפרש לזה בהלכה דלעיל:

גמ' לא שנו. הא דמחלקינן בין ראייה ראשונה לראייה שניה אלא בתולה וזקנה דבתולה טעמא דכיון דראתה פעם שניה הוחזקה ברואה וכן זקנה אחר שראתה פעם שניה חזרה לקדמותה דנראה דמה שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה לאו סילוק דמים הואי אלא דילוג וסת:

אבל מעוברת ומניקה. דדמיהן מסולקין הן ואפילו לא נסתלקו עכשיו לגמרי מסתלקין והולכין הן נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מניקותה להיות דיין שעתן:

רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דאכולהו ד' נשים קאי היא בתולה וכו' הכל דין אחד להן:

כרבי חנינא. דלקמן דמוכחא כוותיהו מהא דרבי וכולהו פליגי על שיטתיה דשמואל:

היך עבידא. באיזה ענין הוא דקאמר דרבי הורי כקולי שניהן ומפרש לה דבדין מעוברת ומניקה הוה עובדא:

הוכר עוברה ואח"כ ראת. דאשכחן דפליגי ר"מ ור' יוסי בהא כדתנן במתני' דלעיל דלר"מ משהוכר עוברה דיה שעתה ור' יוסי ס"ל דבמעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות ולא ראו בעינן והורה רבי בהא כקולי דר"מ ומשהוכר עוברה דיה שעתה ובמניקה משתלד:

ראת ראיות הרבה. כלומר וכן פליגי נמי ר"מ ור' יוסי בדין ראתה המעוברת והמניקה ראיות הרבה והפסיקה ג' עונות ולא ראתה ואח"כ ראת ר"מ אומר מטמא מעת לעת כלומר לדברי ר"מ כך הוא דשמעינן לר"מ דהוא ס"ל כסתם מתני' דדוקא בראייה ראשונה דיה שעתה ומשוי לה ראייה שאחר הפסק ג' עונות כראייה שנייה וכיון דראתה ראיות הרבה הרי היא ככל הנשים ומה שהפסיקה ג' עונות אינו כלום דדילוג וסת הוא וכדין בכל הנשים דאם אח"כ ראתה מטמא מעת לעת ור' יוסי סבירא ליה דמעוברת ומניקה בעברו עליהן ג' עונות ואפי' אחר שראו מכיון שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה דין מעוברת ומניקה כמתחלה להן ודיין שעתן בראייה ראשונה שאחר הפסק ג' עונות ובהא הורה ר' כקולי דר' יוסי:

ואם אומר את. השתא מסיק למילתי' דאם אומר את כשמואל דהא דתנן במתני' בראייה שניה מטמא מעת לעת דוקא בבתולה וזקנה הוא אבל במעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן למה לי למיתלי דפסק בהא כר' יוסי הא דר"מ קלילא היא מדר' יוסי דלדידיה לעולם מעוברת ומניקה דיין שעתן משהוכר עוברה ומשתלד ואפי' ראו אח"כ כמה וכמה ראיות לעולם דיין שעתן הן אלא ודאי דהא דתנן במתני' במה אמרו דייה שעתה וכו' לכ"ע אכולהו קאי ואפי' במעוברת ומניקה אבל בשניה הרי היא ככל הנשים ובהפסיקה ג' עונות אחר שראתה בתחילה בהא הוא דפליגי דרבי מאיר מחשיב לה כראייה שניה שלה ור' יוסי סבירא ליה מכיון דהפסיקה ג' עונות ואח"כ ראת' כראיי' ראשונה שבתחילת ראיית' דמיא והשתא שפיר הוא דתלי הורה רבי בהא דלעיל כקולי דר' יוסי כדאמרן:

או נימר ר"מ ור' יוסי דחלב. מנא לך לומר דהך הוראה דרבי דאמרן בענין פלוגתא דרבי מאיר ור' יוסי דלעיל הוה דילמא עובדא כי הוה בנתנה בנה למניקה וגמלתו וכו' ובהא דפליגי ר"מ ור"י בהלכה דלעיל בטעמא אי בחלב תליא מילתא או לא:

א"ל בפירוש הכין איתאמרת. דעובדא דרבי בענין הך פלוגתא דר"מ ור' יוסי הוה ולא בפלוגתא דחלב:

עד כדון. עד כאן לא שמענו ממתני' אלא בתינוקת שהגיע זמנה לראות כדקתני במה אמרו דיה שעתא דאבתולה נמי קאי והיינו שהגיע זמנה לראות ועדיין לא ראתה שדינה בראייה ראשונה דיה שעתה ובראייה שניה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראיות. מה היא דינה וקאמר דפלוגתא היא דהאי מ"ד ס"ל דראייה ראשונה וראייה שניה דיה שעתא וכן שלישית דאכתי לא אתחזקה בדמים עד שתראה שלש ראיות ומיכן והילך הרי היא ככל הנשי' ומטמאה מעת לעת:

ר' ירמיה בשם רב. ס"ל דבתרי זימני איתחזקה וראייה שלישית עצמה מטמאה מעת לעת:

זקנה שהפסיקה ג' עונות. ולא ראתה:

דיה שעתה. ותוספתא היא בפ"א וה"ג התם זקנה הפסיקה ג' עונות וראת דיה שעתה הפסיקה ג' עונות וראת הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה לא שכוונה שעת וסתה אלא שפיחתה או שהותירה. וכצ"ל הכא חזרה והפסיקה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת והשתא שייך שפיר ולא שכיוונה מחמת הוסת שראתה בפעם שניה כמו בראשונה והיינו ממש שלש עונות בינוניות שהן צ' יום אלא בשפיחתה בשלש עונות אחרות כגון שהיו שלש עונות ראשונות צ"א יום והשניות צ' יום או שהותירה שהיו ראשונות צ' והשניות צ"א ולפיכך מטמאה בשניות מעל"ע דאין כאן וסת:

שאילו כיונה. בשניות כמו בראשונות בתשעים יום נקבעה וסת ודיה שעתה:

ר' יודן בעי ראת ראייה ראשונה ושניה וכו'. אתינוקת שלא הגיע זמנה לראות קאי דאמרינן לעיל דבראייה שניה לדברי הכל דיה שעתה ובשלישית הוא דפליגי דרב ס"ל כיון דאיתחזקה בתרי זימני מטמאה בשלישית מעת לעת ככל הנשים והשתא בעי דאם אחר ראייה השניה הפסיקה שלש עונות ולא ראתה ואח"כ ראת מאי מי אמרינן כוסת ארוכה היא כלומר הך ראייה שלישית שראתה אחר שלש עונות לאו כהפסק עונה היא לומר שחזרו ונפסקו דמיה אלא כוסת ארוכה שנתארך ונתעכב הוסת עד אותו הזמן ומטמאה מעת לעת כדין ראייה שלישית שלה או דילמא כהפסק עונה היא שנראית שחזרו ונפסקו דמיה ותהא דייה שעתה:

א"ל ר' יוסי מה אם בשעה שעשיתה ככדמיין. כלומר ככד מלא מים שנופצת וחוזרת ונופצת והיינו בשתי ראיות ראשונות דחזינן דרואה וחוזרת ורואה ואפ"ה את אמר דייה שעתה גם בראייה שניה:

כאן שלא עשתה ככד מים. שהרי הפסיקה מלראות שלש עונות לכ"ש שתהא דיה שעתה א"נ כבדמין כשכיחא בדמים והיינו הך:

א"ל ואין כיני. אם כן דאת מחשבת לה כהפסק דמים ודינה כמו בתחילה אפי' ראת ראייה אחת כלומר עוד ראייה אחת ואחרת אח"כ לא תטמא מעת לעת שהרי כמו בתחילת ראייתה היא ועד שתרא' שלש אחר הפסיקה הוא שתטמ' מעת לעת כדלעיל בראיי' שלישית של התחלת ראייתה:

א"ל דמיא לוסת ארוכה. כלומר הדר וקאמר דלאו מילתא היא דאמרי אלא דמיא כוסת ארוכה ותטמא מעת לעת:

כמה עונה נותנין לה. הא דתנינן עונה כמה היא:

עונה בינונית. ולא פירש כמה ופירשה ר"ל בשם ר' יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום:

ויתנו לה עונה. השתא פריך על הא דלעיל תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דאמרינן בראשונה ובשניה דיה שעתה ואמאי יתנו לה עונה ואם תראה בשניה לאחר עונה בינונית תהי' ככל הנשים דהא חזינן דראייתה אחר עונה בינונית היא ומשני מאחר שלא נתבררה עדיין בדמים עד אח"כ אין לה עונה כשאר כל הנשים:

ומהו שיש לה כתמין. לתנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראשונה ושנייה אם כתמה טמא או לא:

מאחר שעשיתה ככד מים. שנופצת וחוזרת נופצת ואם תראה עוד ראייה שלישית מטמאה מעת לעת ככל הנשים יש לה כתמין וכתמה טמא:

שמואל אמר וכו'. דאכתי לא אתחזקה בדמים ואין לה כתמים וכן אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי:

אפי' ראת מאה פעם. כלומר שראתה הרבה בפעם אחת כערך מאה פעמים ראיות אין לה כתמין דאכתי לא אתחזקה בדמים עד ראייה שלישית בעונות כדרך שאר הנשים:

רוקה טהור מדרסה טהור. של תנוקת דלא אתחזקה בדמים ונמצא רוקה ומדרסה בשוק לא מחזקינן לה כספק הרוקין הנמצאין:

מגעה ברשות הרבים טהור. כדמפרש ואזיל לענין מאי קאמר:

סברין. בני הישיבה לפרש ולומר דה"ק דטהור מטומאת מעת לעת דאלו הנשים המוחזקות לראות מגעה מטמאה למפרע מעת לעת אפי' ברשות הרבים וזו כיון דלא הוחזקה להיות רוא' אף על גב דראתה השתא שני פעמים זו אחר זו אפילו הכי מגעה במעת לעת ברשות הרבים טהור:

מתני' אע"פ שאמרו. אשה שיש לה וסת דיה שעתה:

צריכה להיות בודקת. בכל יום שחרית וערבית כשאר הנשים:

חוץ מן הנדה. שאם ראתה יום אחד היא טמא' כל שבעה ואינה צריכה בדיק' בכל שבעה דהא בלאו הכי טמאה היא:

והיושבת על דם טוהר. אין לה בדיק' שהרי אפי' תרא' דם טוהר הוא:

והמשמשת. בגמרא קאמר דמשמשת קתני שאעפ"י שיש לה וסת צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש ודוקא כשהיא עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיק' לטהרות בעיא נמי בדיק' לבעלה אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיק' לבעלה:

ובתולה שדמיה טהורין. ד' לילות לב"ש ולב"ה עד שתחיה המכה של בעילה אינה צריכה לשמש בעדים שהרי דמה טהור ואפי' נשתנו מראית דמים שלה הואיל דשמשה משום התשמיש נשתנה וכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה אחר בעילה ראשונה דשמא נשתנו מראה דמים שלה ממרא' דמים של בעילה ראשונה ואם נשתנו טמאה שרגלים לדבר שאין זה דם בתולים:

ופעמיים צריכה להיות בודקת. האשה שצריכה בדיקה:

בשחרית. להכשיר טהרות של לילה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראת בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו טהרות מספק:

ובין השמשות. להכשיר טהרות שנתעסקה בהן ביום:

ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. שמכינה עצמה לשמש עם בעלה:

אף בשעת עברתן. אף לאחר שאכלו בתרומה צריכין לבדוק עצמן לתקן שירי תרומה שבפניה שאם תמצא עכשיו טהורה כשתבדוק ערבית ותמצא טמאה לא יהיו שירי התרומה בכלל טמאה למפרע שהרי בדקה עצמה לאחר העברתה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' כיני מתניתא חוץ מן הנדה שלא הפסיקה לה טהרה. כלומר דמשום הכי הוא דאמרו אין הנדה צריכה בדיקה דהא ודאי משום טומאה בלאו הכי טמאה היא אלא דמיהת היתה צריכה בדיקה משום קביעות וסת דהא אשה קובעת לה וסת בתוך ימים שראויה להיות נדה הלכך קאמר דבהכי מיירי המתני' בנדה שאין לה הפסק טהרה שמעיינה פתוח הוא ובכה"ג אינה קובעת לה וסתה בימי נדתה:

והמשמשת. כיני מתני' כן צריך למיתני ומשמשת בעדים כדפרישית במתני':

ובתולה שדמיה טהורין כיני מתני' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. דבה אמרו בפרק בתרא שדמיה טהורין לבית שמאי ד' לילות ולבית הלל עד שתחיה המכה אבל אם הגיע זמנה לראות אין נותנין לה כל כך כדקתני התם ואע"ג דאמרינן שם לב"ה נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות מ"מ מדנקט בתולה שדמיה טהורין משמע שכל זמן שדמיה מחמת בתולים הן טהורין והיינו עד שתחיה המכה ובלא הגיע זמנה לראות וכב"ה:

שמואל אמר לילה ויום עונה. לאו הכא קאי אלא אמתני' דריש פ' תינוקת ואגב דאיירי בה מייתי להא דשמואל דמפרש להסיפא דמתני' דהתם ראתה ועודה בבית אביה דקאמרי ב"ה נותנין לה כל הלילה שלה וקאמר דנותנין לה לילה ויום שהיא עונה שלימה:

ומקצת עונה ככולה. כלומר לאו כל יום ממש אמרינן אלא חצי יום דמקצת עונה שהיא או יום או לילה בעלמא והכא דנותנין לה לילה וחצי יום לעונה שלימה והוי מקצת העונה ככולה:

הפסיקה. אמתני' קאי דקתני בתולה שדמיה טהורין דוקא אם לא הפסיקה לראות מחמת תשמיש דאז תולין הדם מחמת הבתולים עד שתחיה המכה אבל אם הפסיק' לראות מחמת התשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחר כך ראתה אפי' מחמת תשמיש טמאה דכיון שפעם אחת לא ראתה מחמת תשמיש שוב אין אנו תולין הדם מחמת בתולין אלא ודאי דם נדה הוא:

שינת מראה דמיה טמאה. דכיון דנשתנו במראה ודאי דם נדה הוא וכדמפרש ואזיל:

בשלא שינת מחמת תשמיש. כלומר שלא שימשה ולא היה השינוי מחמת התשמיש אבל אם שמשה שינת מחמת התשמיש היא וטהורה:

ומתניתא אמרה כן. וממתני' שמעינן להא דהיכא דשימשה תולין השינוי שהוא מחמת תשמיש וטהורה מדקתני ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים א"כ הדא אמרה שינת מחמת התשמיש טהורה כלומר היכא דשימשה תולין השינוי שמחמת התשמיש הוא וטהורה:

ואם אומר את. דאם לא כן אלא אפי' השינוי מחמת התשמיש טמאה א"כ קשיא ותשמש בעד שמא תשנה ממראה הדם ואפי' מחמת התשמיש היא ותהא טמאה אלא ודאי כל היכא ששימשה אף על פי שנשתנה תולין השינוי מחמת התשמיש וטהורה וכי אמרינן נשתנו מראה דמיה טמאה בלא שמשה:

כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות. כלומר הואיל בשחרית משתנה מלילה ליום ובין השמשות משתנה מיום להתחלת הלילה לפיכך תקנו חכמים באותן הזמנים שצריכה להיות בודקת להכשיר הטהרות של הזמן בסוף כל זמן שמשתנה כדפרישית במתני':

כל מקום שאמרו בעלה חייב בקרבן וכו'. ניכר כאן החסרון מתוכו דמקשי לקמן על בר פדייה ולא הוזכר תחילה וכן ליתא להא במקום אחר בהאי תלמודא. ובבבלי מכלתין פ"ט דף ס' ע"ב גרס להא דפליגי בה בר פדא ור' אושעיא בר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. והיינו אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה בתוך שיעור וסתה דבכה"ג בעלה בחטאת אם תמצא על שלה אותיום אחר הבעילה כדתנן בפרק דלקמן. כל שבעלה באשם תלוי. והיינו אם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג בעלה באשם תלוי דספק הוא אם דם בשעת ביאה הוה ובכי הא בטהרות תלויות. כל שבעלה פטור. כגון ששהתה יותר מכאן דלגבי בעלה פטור טהרותיה טהורות ור' הושעיה קאמר התם דאפי' במקום שבעלה חייב חטאת טהרותיה תלויות. ובגירסא דהאי תלמודא נראה דג"כ כגירסא דהתם היא אלא שחסר בכאן מילתיה וכן תיבות בר פדייה אמר וכצ"ל ר' לעזר בשם ר' הושעיה בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות תלויות בר פדייה אמר כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן וכו' והיינו דפריך מתניתא פליגא וכו' כדלקמן:

ר' שמואל בר רב יצחק בעי אילו זקן וילד וכו'. קושיא דר' שמואל קאי להאי מ"ד דס"ל דלעולם טהרותיה תלויות ואפי' מקום שבעלה בחטאת דמחזקינן לודאי דם בשעת ביאה ואפ"ה לענין טהרות שעשתה בתוך שיעור וסת לא מחזקינן לה בודאי טמאה והיינו דפריך ואמאי אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטרקלין לא דבר ברי שהזקן משמש תחילה הא אם ילד אתי ומטעי ביה כלומר שאע"פ שבודאי הזקן ממשמש בפתח הטרקלין בתחילה והולך לפני הילד הרי עכ"פ אם הילד בא מטעה בזקן ויוצא מיד מן הפתח ומשל הוא לזה ומכנה אבר המשמש לזקן והדם לילד וכשהזקן משמש הוא לפני הילד ומכל מקום תיכף כשהזקן הוא פונה מן הפתח הילד ממהר לבא ונמצא הדם והלכך חיישינן שהיה הדם בבית החיצון בשעת ביאה שהרי מיד אחר פרישתו ממנה נמצא הדם ואם כן ניחוש נמי לענין טהרות שעשתה ומצאה מיד בתוך שיעור הזה שהיה הדם גם כן בשעת היותה עסוקה בטהרות:

אמר רבי אבון בשם רבי יודן. שאני התם דבשלמא בביאה שפיר הוא דמחזקינן לודאי בשעת מעשה לפי שאני אומר שם היה הדם בשעת ביאה אלא שביאה היא סותמת את הדם ואבר השמש מעכבו מלצאת וכמשל הזקן והילד והלכך מיד אחר שפירש הזקן הילד ממהר לבא וכדאמרן:

ברם הכא. לענין טהרות אילו היה דם שם בשעת עסוקה ממש בהן מי היה מעכבו שלא לצאת והלכך תלינן שמא אחר כך נעקר הדם ממקומו ומצאתה ולא מחזקינן להטהרות בודאי טומאה אלא בספק:

מתניתא פליגא על ר' הושעיה. דאמר אפילו במקום שבעלה בחטאת כנגדה בטהרות תלויות ועל כרחך באשה שיש לה וסת עסקינן הכא דאל"כ קשיא הא דקאמר בר פדייה בעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות ואמאי טהורות לגמרי הא עכ"פ בתוך מעת לעת למפרע הוא דהא ודאי מילתיה לא אזלא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן אלא באשה שיש לה וסת או בד' נשים שאמרו בהן דיין שעתן מיירי ומיהת קשיא עליה מהאי מתני' דתנינן לעיל כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה היא טמאה וכולן טהורות הרי דאפי' פירשה מיד וראתה הטהרות טהורות ואע"פ שעסקה בהן בתוך שיעור וסת דבכה"ג בעלה חייב בקרבן הוא והא דפריך על ר' הושעיה לומר דאפי' לר' הושעיה קשיא מהאי מתניתא ומכ"ש לבר פדייה אלא משום דאידך פירכא דפריך לקמיה לא קשיא כ"א על בר פדייה הלכך קאמר הכא דהאי מתניתא פליגא גם על הא דר' הושעיה דקאמר טהרות תלויות ומתני' טהורות לגמרי קתני:

מתניתא פליגא על בר פדייה. והאי מתניתא על בר פדייה לחודיה הוא דקשיא דאיהו קאמר כל שבעלה פטור מקרבן כגון ששהתה יותר מכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דבעלה פטור לגמרי כנגדה גם בטהרות טהורות לגמרי הן הא תנינן ר' יודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה וקס"ד דחכמים לא פליגי עליה ובאשה שיש לה וסת עסקינן כדלקמיה:

ליידא מילה. ולאיזה דבר אמר ר' יהודה דצריכות בדיקה בשעת העברתן מלאכול בתרומה לאו שאם תראה אח"כ תהא טמאה למפרע והלכך בודקות בשעת העברתן כדי לתקן השיריים של תרומה כדפרישית במתני' אלמא דמטמאות למפרע ובר פדא קאמר טהרותיה טהורות:

תיפתר. להמתני' באשה שאין לה וסת עסקינן והלכך מטמאות למפרע ומילתיה דבר פדא באשה שיש לה וסת הוא כדפרישית לעיל:

א"ל כן אמר ר' יוסי רבי. כלומר ר' יוסי ברבי לא פירש להמתניתין כדקאמרת אלא כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה וסת אנן קיימין דהא ברישא קתני אע"פ שאמרו דיה שעתה אלמא ביש לה וסת מיירי וכן הסיפא ביש לה וסת והדרא קושיא לדוכתה על בר פדייה:

אמר ר' יוסי בר' בון סלקת מתניתא. כלומר אי משום דרישא ביש לה וסת מיירי לא קשיא דתחלק המתני' רישא בשיש לה וסת ומכאן ואילך והיינו הסיפא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וכו' באשה שאין לה וסת מיתוקמא:

ואפי' תימר. הדר קאמר דלאו מילתא היא דאפי' תימא לא סלקת מתני' ולא תחלקה אלא בין רישא ובין סיפא באשה שיש לה וסת אנן קיימין ואפ"ה ל"ק לבר פדייא דמה עביד לה בר פדייא איהו ס"ל דחלוקין חכמים על ר' יודה וסבירא להו דהואיל שיש לה וסת לא חיישינן לטומאה למפרע ואינה צריכה לתקן אלא בשעת אכילת התרומה:

הדרן עלך פרק שמאי אומר