מתני' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. משום נדה ואם לאו טהורה דלאו לידה היא וקסבר ת"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' נמצא הדם בתוך החתיכה טהורה דדם חתיכה הוא לא דם נדה:

ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. דקסבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכיון שהפילה חתיכה ודאי דם היה שם אלא שאבד במיעוטו ולא נראה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' רבנן אמרין טעם פלוגתייהו במתני' מפרש דרבנן סברי דמקור הוא שמגדל חתיכה ומשום לידה טהורה היא דלאו לידה הויא והלכך עד שיש עמה דם:

ר' יהודה אומר דם הוא שקרש ונעשה חתיכה. והלכך אע"פ שאין עמה דם טמאה משום נדה:

לא טימא ר' יודה. להך טעמא א"כ לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהיא כגון ארבעה מיני דמים:

איני מקבל עלי את הדבר הזה. שאמרת הלכה כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים:

לא דהוא אמר הלכה כר' יהודה. לא אמר שמואל כן דמורין להלכה כר' יהודה אלא שראה כמה רבנן דנהגין כרבי יהודה ונהגו כר' יהודה קאמר:

קורעה. להחתיכה ואם נמצא בה דם אגור כנוס בתוכה טמאה:

מתני' כמין שערה. שער:

יבחושין. יתושין:

תטיל למים. פושרין וישהא אותו במים הפושרין ואם נמוחו טמאה משום נדה דדם נדה הוא:

אם יש עמהם דם וכו'. סתמא כחכמים דפליגי על ר' יהודה וס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. הכל מודין בנולד גופו כצורת בהמה ופניו פני אדם דהוי ולד גופו כאדם ופניו כפני בהמה אין זה ולד לא נחלקו אלא במקצת פניו דומין לבהמה ומקצת פניו דומין לאדם ר"מ ס"ל כל צורת אדם בעינן וחכ"א כל שיש בו ממקצת צורת אדם ה"ז ולד:

גמ' תטיל לפושרין. מים דקתני במים פושרין:

והתנינן המפלת וכו'. ואמאי אם לאו טהורה תטיל לפושרין ואם נמוחו טמאה:

הדא ילפה מן ההיא וכו'. כלומר אין ה"נ ה"ק דתנא חדא לגלויי על אידך כדמפרש ואזיל:

הדא ילפא מן ההיא שאם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה. רישא דקתני אם נמוחו טמאה ילפא מהסיפא דאם לאו טהורה כדקתני בסיפא דאין עמהן דם טהורה:

וההיא ילפה מן הדא. וסיפא ילפה מן הרישא דהא דקתני ואם לאו טהורה והיינו אם תטיל לפושרין ולא נמחו אבל נמחו טמאה:

תמן תנינן. לקמן ריש פ"ז השרץ והנבילה מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבישין וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת:

צריכין שיהו. המים פושרין כל מעת לעת:

נותן ברמץ. הכלי שבו המים נותנו ברמץ חם או נותן לתוכן כל פעם מעט מים חמין שישארו פושרין מעת לעת:

פתר לה. להמתני' בשהיו לחין ויבשו וכי קאמר טהורה ביבש מעיקרא:

ואם נמחו טמאה. אבל כי לא נמחו טהורה וקשיא לר' אלעזר דאמר דם יבש נמי טמאה:

פתר לה משום ברייה. היינו טעמא דכי לא נמחו טהורה דאמרינן ברייה בפני עצמה היא ולא דם וכי קאמר ר' אלעזר בדם ממש יבש:

ואפי' תתיב עפר. הא כמין עפר קתני ומשמע אפי' תותב אחד של עפר וכי עפר משום ברייה הוא:

אמר ר' בא. ומאי קשיא לך:

ואפי' תימר עפר עפר. כלומר אפי' עפרורית של עפר ועפר ממש דאיתתא עברת כך וקמת משום ברייה שתקום אח"כ והוות ברייה. א"נ וקמת דקמת למתני' כולה משום בריה ואפי' בעפר כדאמרן:

מתניתא. ברייתא בתוספתא פ"ד פליגא על רבי יוסי בן חנינא דמטהר בדם יבש:

מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה. תלוי בה וטהרוה הא אין בה שומא ומכה לא בדא היו מטהרין ואע"ג דיבש הוא:

פליגין עליה. דר' יוסי בן חנינה אלו שתי מעשות ולית לה קיום למילתיה:

הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. כלומר הלידה הזאת לענין מה דנשנה במתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דסבר ר"מ דהוי ולד ובדאיכא ביה הכרת פנים של אדם כדאמרינן לקמן דהכל מודים דאם פניו פני בהמה אינו ולד והשתא פליגי ר' יוחנן ור"ל בלידה הזאת דר' יוחנן ס"ל ככל הלידות שבתורה היא:

מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו. כלומר או ראשו או רובו כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוף פרקין וכדמפרש לקמיה פלוגתייהו במאי פליגי:

משונה היא הלידה הזאת. דסבירא לי' אף על גב דבשאר לידות בראשו והיינו פדחתו ורוב גולגלתו סגי כדלקמן בסוף הפרק מיהו הכא מכיון דעיקר בפניו תליא עד שתצא הכרת פניו דבעינן שיהא ניכר דפני אדם הוא:

מה נפיק מביניהון. כלומר במאי קמיפלגי דודאי אם יצא כתקנו וכדרכו בהא כ"ע לא פליגי דכשאר לידות שבתורה הוא ועד שיצא רוב ראשו כי פליגי ביצא ולד זה מחותך או מסורס:

על דעתיה דר' יוחנן. הוי כשאר לידות וסבירא ליה לקמן דמחותך או מסורס עד שיצא ראשו או רובו הוי לידה וה"נ ברובו או בראשו סגי:

על דעתיה דרשב"ל. דאמר משונה הלידה הזאת מכיון דבהכרת פנים תליא מילתא ואפי' למ"ד לקמן במחותך או מסורס דשאר ולדו' בראשו או ברובו סגי הכא עד שתצא הכרת פניו בעינן וכדאמרן לאפוקי רוב גלגלתו ופדחתו:

ואין ידוע וכו'. קתני במתני' ומפרש לה דכל הן דתנינן בפרקין תשב לזכר ולנקיבה לחומרא הוא ונותנין לה ימי טומאה דנקיבה י"ד יום וימי טוהר אין נותנין לה אלא לזכר ואין לה אלא כ"ו ימים טהורין דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה:

הדא דאת אמר לביתה. לבעלה הוא דאמרו דאין נותנין לה אלא ימי טוהר של זכר שנשתיירו אחר ימי טומאת נקבה:

אבל לטהרות תשב לנקבה. כל ימי טוהר של נקבה מטהרינן לטהרות שטהורין בימי טוהר:

מפני שכתוב בהן יצירה כאדם. דכתיב ביה וייצר ה' אלהים את האדם וגו' וה"נ כתיב בהו ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ובהמה בכלל חיה:

ר' אמי בעי. אם מפני שכתוב בהן יצירה בבהמה כמו באדם כדכתיב וייצר וגו' והא כתיב כי הנה יוצר הרים וגו' מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה:

שנייא היא. התם שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם ולאו דומיא דיצירה דאדם היא:

מפני שסוקרין לפניהם כאדם. מביטין הן לפניהן כמו אדם והיינו טעמיה דר"מ:

מפני שמהלכין. שעיניהם מהלכות לפניהן כאדם וכן בעופות יש שעיניהם מהלכות לפניהן כמו קריא וקיפופא:

והתנינן. בפ"ו דבכורות גבי את שגלגל עינו כשל אדם הוי דמום הוא אם דומין לשל אדם:

מה תנינן סוקרין מה תנינן מהלכין. ומאי קושיא מהתם אנן סוקרין ומהלכין קאמרינן וכי תנינן דסוקרין ומהלכין באדם הוי מום:

מאי כדון. ומאי האי דקתני את שגלגל עינו וכו' לפי שגלגלי עיני אדם עגולין הן וגלגלי בהמה ארוכין ואם נשתנו הוי מום:

ר' יוסי בר' בון. אמר בהא נמי חלוקין הן שבאדם הלבן הוא רבה על השחור שבעין ובבהמה השחור רבה ואם נשתנו הוי מום:

חברין דרבנן מקשין לה על דר' מאיר. דאמר כמין בהמה חיה ועוף הוי ולד א"כ אם הפילה דמות עורב והוא פורח ועומד בראש הדקל ומת אחיו בלא בנים וכי אומרים לו בא וחלוץ או ייבם לאשת אחיך:

אמר ליה ר' מנא. לדידך דאת סבור דגוונא דתנינן במתני' יכול לחיות ומתקיים הוא א"כ עד דאת מקשי לה על דר"מ קשיתה נמי על דרבנן דהא אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כלומר בזה לא נחלקו דכ"ע סבירא להו דאם פניו דומין לבהמה דכבהמה הוי ואינה טמאה לידה:

כולו בהמה ופניו אדם. הכל מודין דולד הוא וטמאה לידה והשתא דסברת דמתקיים הוא א"כ תקשה:

כולו אדם ופניו בהמה. והרי הוא עומד וקורי בתורה ואומרין לו בא לשחטך דבהמה הוא וכן אם כולו בהמה ופניו אדם והרי הוא עומד וחורש בשדה ואומרין לו בא וחלוץ או ייבם אשת אחיך דאדם הוא אלא ודאי האי לאו מילתא היא כלל דאינו מתקיים הוא לחיות דר"מ לא קאמר אלא משום דבמינו מתקיים הוא והלכך הוי ולד לענין טומאת לידה:

לא סוף דבר כל הסימנין. של צורת אדם אלא אפי' אחד מן הסימנין ואלו הן הסימנין וכו':

והגבינין. גבות העין:

וגומות הזקן. סנטר שקורין מנטון:

ואמר ר' יסא וכו'. כלומר עלה קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דאפי' אחד מהן כגון גבן אחד ועין אחד ולסת וגבת הזקן והיינו דחכמים סברי כן וכדר' בא לקמיה:

דברי ר' מאיר. צ"ל עד שיהו כל הפנים דומין לשל אדם ודברי חכמים אפי' א' מן הסימנין:

אפי' צפרניו. כמו פרצניו וכצ"ל וכלומר אפי' פרצוף אחד מן הפרצופין כגון עין או מצח שדומה לפרצוף האדם:

מחלפ' שיטתיה דרשב"י תמן הוא אומר. בתוספתא פ"ק דבכורות ר"ש אומר מה תלמוד לומר גמל גמל ב' פעמים לרבו' את הגמל הנולד מן הפרה כנולד מן הגמלה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה ומיהו ראשו ורובו דומין לאמו בעינן והכא הוא אומר הכין דאפי' בפרצוף אחד מן הפנים סגי:

כאן באדום. לענין שתהא טמאה לידה וכאן בבהמה לענין שתתיר באכילה ראשו ורובו בעי:

צא וכתוב להן אינו ולד. דפניו דומין לאדם בעינן:

נפק זוגא לבר. זוגא שם אמורא. זוגא דמן חדיוב. ויצא לחוץ ושאלון ליה ר"ח וכו' שתי עיניו טוחות חסרות כלומר פנים שלו אין צורה ניכרת בהן:

אינו וולד. כדמסיק ר' כדעתיה וכו':

פניו ממוסמסות. וניכרת הצורה מעט מהו:

אמר ר' זעירא לא דר"י אמר אינו ולד כל דכן. כלומר לאו לכל מילי קאמר דאינו ולד דאפי' ולד כל דהו לא הוי אלא דלקולא הוא דלא הוי ולד דאין נותנין לאמו ימי טוהר אבל לחומרא הוי ולד וטמאה לידה:

וירכתו אטומה. נברא בירך חסירה אינו ולד ובשם ר' יוסי בר' יהושע קאמר טבורו אטום דאם עד טיבורו הוא סתום וחסר הוא דאינו ולד:

ור' זכאי אמר נקביו אטומה. וחסירה אינו ולד:

גולגלתו אטימה. חסרה אינו ולד:

מתני' שפיר. הוא על שם עור של ולד ואם יש בו צורת אדם נקרא שפיר מרוקם ואם הוא מלא מים או דם או גנינין מגוונין הרבה:

אינה חוששת לולד. ואינה טמאה לידה:

ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. נותנין לה חומרי זכר לענין ימי טוהר וחומרי נקבה לענין ימי טומאתה:

גמ' מתניתא בצלולין. והלכך אינה חוששת לולד ברייתא בעכורין דאיכא למימר ולד היה ונימוח:

ואפי' צלולין. ברייתא אפי' בצלולין מיירי ופליגא על מתני' לפי שאין שפיר אלא באדם בלבד אבל בבהמה אינו סימן ולד לפטור הבא אחריו מבכורה כדיליף רמז מקרא ואי אמרת בעכורין שנו א"כ מאי שנא בבהמה דלא הא איכא סברא כיון דעכורין הן אימא נימוח הולד בתוכו:

מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת. שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור:

תמן בדין היה אפי' שלדו קיימת יהא טהור ולמה אמרו חכמים טמא מפני כבודו. של מת דלא מחשבינן ליה כבטל ברם הכא ולד הוא ומפני שנתקלקלה צורתו במקצת עדיין ולד הוא:

דומה לרשון. מין ממיני חגבים בפ' א"ט סלעם זה הרשון:

ועוכרין. וממחין אותו:

מפני שהוא מתון ומזגזג. יורד בנחת ומזכך:

פיו פתוח כשעורה. כסדק השעורה א"נ כשערה גרסינן מתוח כחוט השערה:

טיפין של זבוב. כעיני זבוב:

גוויתה מתוח כשעורה. כשעורה סדוקה לארכה:

מצומתים מחוברין:

ופיתוח ידים ורגלים. חלוקי אצבעות ידים ורגלים אין לו עדיין:

גלמי ראו עיניך. שהייתי כגולם ואינו ניכר בחיתוך ידים ורגלים ועיניך הוא שראו:

בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר. בשביל שאני מכיר לראות סימני שפיר מהו נקרא מרוקם אם יכול אני לסמוך על בקיאותי:

רישיה דרישך יכווה ברותחין. על עצמו אמר כן שהיה רבו וכלומר אני שבקי הרבה בזה יכולני לירד לספיקות החמורות שיש בו ולסמוך עלי אבל אתה למה לך זה ולא תיכוה אפי' בפושרין ולא תסמוך על עצמך אפי' בספק הקל:

שבלוליה דכר שבלולה נוקבה. מלשון כמו שבלול תמס יהלוך והוא שרץ הגדל בנרתיקו ואומרות הנשי' אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה ולית אנן סמכין עליהון לענין ימי טוהר וימי טומאה:

נאמנת אשה לומר ילדתי. אם הוא ולד או אינו ולד נאמנת היא לענין טומאת לידה אבל אינו נאמנת לומר זכר הי' או נקבה שאינן בקיאות בזה:

מתני' סנדל. הוא חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור ומפני שיש לה צורת הסנדל קורין לה סנדל ואין סנדל בלא ולד אחר עמו ובשביל הסנדל תשב לזכר ולנקיבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד האחר שעמו נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקיבה בימי טומאה וימי טהרה שאפילו הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא דשמא גם הסנדל זכר הוא:

או שיליא. כמין חותל וקרום שהולד מונח בתוכה ומתחלתה היא דומה לחוט של ערב והולכת ומרווחת וחלולה כחצוצרות ואין שיליא פחותה מטפח:

הבית טמא. משום אהל המת לפי שאין שליא בלא ולד והוה בה ולד ומת:

נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב ואין הבית טמא ואין הלכה כרבי שמעון:

מתני' תשב לזכר ולנקבה. דטומטום ואנדרוגינוס ספק שמא זכר הן שמא נקבה ונותנין לה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר שאין לה דם טוהר אלא משבועיים ועד ארבעים שהן כ"ו יום:

גמ' אין סנדל אלא שרצמו חי. אין נעשה סנדל אלא מחמת החי שעברתו אח"כ ודוחף לזה ורוצפו ועושהו סנדל:

ואינו יוצא עם החי אלא עם המת. כלומר דרך הולד שהוא יוצא עם הסנדל להיות נפל ואינו מתקיים. לפי שאין הסנדל יוצא עם ולד חי אלא עם המת:

התיב ר' בון בר חייה והא תנינן וכו'. לאו אמילתיה דר' בא הא דקאמר שאינו יוצא [אלא] עם המת קאי למיפרך ממתני' עליה שהרי אעפ"י שאינו יוצא אלא עם המת לק"מ דהא מפלת ולד גמור ותשב לזכר ולנקיבה וכדפרישית במתני' אלא על הא דמפרש מתני' שאין סנדל בלא ולד מתיב להא דתנינן בעלמא והיינו למה דתנינן בכריתות בפ"ק המפלת סנדל או שליא וכו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתני' כדקאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק ליה דחייבת בקרבן בשביל ולד האחר:

תיפתר שיצא הולד דרך הדופן. דבשביל הוולד אינה חייבת בקרבן דכי תזריע וילדה אמר רחמנא עד שתלד במקום שמזרעת וחייבת בקרבן בשביל הסנדל שיצא דרך רחם:

ולד בתוך מלאת. אי נמי שילדה הולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל הולד שבתוך מלאות אינה מביאה קרבן אחר כדאמרינן בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן אחד על הכל והסנדל הוא שיצא לאחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל:

ולד עד שלא נתגיירה. אי נמי שיצא הולד עד שלא נתגיירה ומשנתגיירה יצא הסנדל ונולד דמביאה קרבן על הסנדל:

ואפי' תימר. ודחי לה הש"ס להא דרב הונא דלא היא דאפי' תימא זה וזה וכו' דתיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה בשבילו קרבן ולא הספיקה להביא הקרבן לאחר ימי מלאת עד שיצא הסנדל מקודם בתוך ימי מלאת שנדחה קרבן הראשון שהפרישה על הולד שהרי עכשיו קרבן אחד הוא מביאה על שניהן וצריכה להפריש קרבן אחר שיעלה לה לשניהן ונמצאת שזו מביאה קרבן מחמת הסנדל:

לסנדל דג שבים. יש דג בים ושמו סנדל:

נמנו עליו רבותינו. על הסנדל ואמרו והוא שיש בו מצורת אדם:

בגיטין. בהא דתנן בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט ותני עלה בתוספתא פ"ה דגיטין ורבותינו התירו לה להנשא משום דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ה"ז כאומר מעכשיו והוי גט:

בשמן. לעיל בפ' אין מעמידין ר' ובית דינו התירו בשמן של נכרים וגרסינן להא שם בהל' ח':

ויקראו לו ב"ד שריא. דהא כל ב"ד דשרו ג' דברים קורין אותן בי דינא שריא וה"נ האיכא ג' דברים:

בית דינו חלוק עליו בגיטין. ולא הסכימו עמו כדאמרינן בפ' מי שאחזו ולא הוי ג' דברים:

ר' ינאי צווח. על זה שאמרו והוא שיהא בו מצורת אדם ואמר טיהרתם את הוולדות:

מעדותו של ר' חנניא. מבית חורן נשנית משנה זו שהוא אמר שנמנו ואמרו סנדל צריך שיהא בו מצורת אדם וכלומר דלא חיישינן להא דיחידאה היא:

כהדא. וכך שמענו מר' זעירא דאמר אם מעדותו של ר' חוניא היא שפיר הויא דר' חנינא צווח ג"כ עלה וקאמר טיהרתם את הוולדות:

וראשה תפוח. נפוח ועב כתורמוס:

שליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר. מאימתי מונין לה ימי טומאה וימי טהרה:

אם לדם טוהר מונין מיום הראשון. ואם ראתה ביום ל"ד ליום הראשון דם טמא הוא ולדם טמא מיום השני הוא דמונה ועד שבועיים מיום השני דם טמא הוא וכמו דתנן במתני' נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וה"נ לחומרא אזלינן:

הדא דאת אמר. דאזלינן לחומרא מספק בשלא יצא עמה ולד אלא שנמחה הוא ולפיכך מספקא לן שמא רוב מיחוי הולד הוא שיצא עם אותה מקצת ולא ידעינן אימת ולחומרא:

אבל אם יצא עמה ולד. לא חיישינן שמא השליא היא מולד אחר ואותו הולד נימוח אלא תלינן השליא בולד שיצא עמה ומאימת שיצא הולד מונין להכל בין לדם טמא ובין לדם טהור:

בדבר שאינו ולד. כגון דמות בהמה חיה ועוף אם תולין השליא בהן או חוששין לולד אחר:

אין שונין דבר שאי אפשר. שדבר שאינו הוא להיות השליא קשורה לו:

תנא ר' חנין. ברייתא דתני שמואל דקשורה לו תולין אותה בו:

מהו לתלות שליא בנפלים. ואין חוששין לולד אחר:

אמרין ליה. כשם שתולין שליא בולד קיימת כך תולין שליא בנפלים:

וקלסון שמואל דאינון אמרין כשיטתיה דר' בון. דאמר כן:

תנא ר' חנן. ברייתא בשם שמואל דאיהו ס"ל דאין תולין שליא בנפלים לפי שאין השליא פורשת ממנו עד שיגמר הולד ואם מנפל זה היא היתה נמצאת קשורה בו והלכך חוששין לולד אחר:

ר' זעירא בשם דרבנן. מקשה הן דאת אמרת תולין שליא בולד של קיימא ואין חוששין לולד אחר וטעמא לפי שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מעתה ויתלו אותה אף בנפלים שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אם אינה חוזרת ומתעברת לא תחזור ותפיל ואמאי חיישת לולד אחר:

אני אומר. ומשני היינו טעמא בנפלים לפי שאני אומר עיברה תאומים ונימוקה שלייתו של שפיר משפירה של שלייתה כלומר נימוק שליא אחת משל ולד אחר והלך לו ואין אנו תולין שליא זו בשפיר זה הנפל שלפנינו משום דאמרינן דכן נמי נימוק משפירה של שלייתה זו והשפיר שלפנינו נימוק השליא שלו והשליא שלפנינו נימוק השפיר שלו והרי יש כאן שתי ולדות והדין הוא דנותנין עליה חומר שתי ולדות דאם זה זכר הוא חוששין אנו דילמא האי שפיר דההיא שליא נקבה הוה ותשב לזכר ולנקבה וטעמא דחוששין אנו בנפלים כן משום הא דאמרן לעיל שאין הדרך השליא פורשת ממנו עד שיגמור אבל בולד קיימא תולין בו ואין חוששין לולד אחר:

מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא. דהא כיון דאמר תולין שליא בולד עד שלשה ימים משמע אבל לאחר שלשה ימים אין תולין בולד זה וחוששין עוד לולד אחר ואם כן קשיא הא דאמר אין הולד משתהא לאחר חבירו ג' ימים דאם אינו משתהא כל כך אמאי חיישת לולד אחר:

אוקמה רב יהודה בשם רב. תירצה בשמו דה"ק דהא דתולין שליא בולד עד ג' ימים בשיצא הולד תחילה וכדמסיק ואזיל לאפוקי אם יצאת השליא תחילה אין תולין בולד שאח"כ אלא חוששין לולד אחר ונימוח בשליא ודינה כהמפלת שליא ותשב לזכר ולנקבה:

והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים בשיצא השליא תחילה. כצ"ל וכדאמרן דאם השליא יצאת תחלה אין תולין שליא זו בולד שאח"כ לפי שאם הוא בן קיימא אין הולד משתהא אחר חבירו ג' ימים והלכך חוששין שמא נימוק הולד של שליא:

ויאות. שפיר הוא הכי כדקאמרת דכשיצא הולד תחילה הוא דתולין השליא בו:

דאילין להטייא נפקין קדמאי. להטייא מל' לוהטים בנ"א כלו' שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השליא וממהר לצאת והשליא מתעכב:

א"ר יוסי בר' בון. מוסיף עוד בטעמ' שכן דרך מה שנפתח לגדול נפתח הוא לקטן אבל נפתח לקטן לא נפתח לגדול והלכך דוקא יצא הולד תחילה תולין השליא בו ולפי שנגררת אחר הולד שגדול ממנה אבל לא כשיצאת השליא בתחילה שהנפתח לקטן לא נפתח לגדול ואין הולד נמשך אחר השליא וחוששין בשליא לולד אחר:

דרבי שמעון היא. הא דאמרי' דחיישי' בשליא שמא נימוק הולד שלה כסברת ר"ש במתני' היא וכלומר דבהא כ"ע מודים דחיישינן לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן ובטומאת לידה מודה נמי ר"ש כדאמר ר' יוחנן לקמיה מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה לטמא אותה:

מעתה יהא הבית טמא. לר"ש ואמאי פליג ר"ש בהא הא מודה הוא דכולד חשבינן ליה לטומאת לידה:

תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. שנראה שנימוק כל שהוא והלכך לענין טומאה ס"ל דאינו מטמא הבית משום דלא הוי שלם ונתבטל כדמסיק לטעמיה לקמן אבל לענין לידה מודה הוא שאפי' נימוק כולו טמאה דכתיב אשה כי תזריע וילדה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה:

במוציא את הספל. שהולד זה מונח בתוכו והוציאו מבית הפנימי לחיצון שהבית החיצון טהור:

אמרו לו. הן בזה אנו מודים מפני שהוא כטרוף דהואיל וטלטלוהו נימוק ובטל הוא:

אמר להן אף זה כטרוף הוא. אף אם הוא בבית הפנימי טרוף ובטל הוא:

כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן. אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה וכלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוי כמו בבית החצון אליבא דחכמים דטעמייהו דמטהרי מפני שעל ידי הטילטול נימוק והולך לו וה"נ לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טילטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון:

נישמעינה מן הדא דתנינן תמן. בפ"ג דבכורות:

בהמה גסה ששפעה חררת דם. שלא ילדה מעולם ושפעת כמו חררת דם:

הרי זה תיקבר. דמיחוי של בכור הוא:

ונפטרה מן הבכורה. שאם תלד עוד אין הולד לכהן:

ותני עלה. בתוספתא פ"ב דבכורות אותה החררה אינה מטמאה במשא:

אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן לפרש הטעם דאינה מטמאה במשא אף על גב דמחשבינן לה כולד לפטור להבא אחריה מבכורה משום דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דסבירא להו דמיחוי הולד נתבטל ברוב בדם הלידה והיינו נמי טעמיה דר"ש במתני' דמטהר את הבית:

הדא אמרה. דאפי' כלים שהיו שם בבית בשעת יציאה של הולד ממעי אמו טהורין הן לר"ש דכיון דטעמיה משום ביטול ברוב הוא אע"ג דאכתי לא נימוק כולו בשעת יציאה מכל מקום בטל ברוב הוא לעולם אפי' בשעת הלידה:

טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר. כגון שילדה תאומים אחד טומטום או אנדרוגינוס והאחד זכר ודאי:

תשב לזכר ולנקבה. ולא אמרינן מדהאי זכר ודאי האי נמי זכר:

תשב לנקבה בלבד. שאפי' הוי טומטום זכר בתר הנקבה אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים הן בתוך של נקבה:

מחותך. שנחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר:

ומסורס. או שיצא מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:

משיצא רובו הרי הוא כילוד. וכן ראשו כרובו ומשיצא ראשו כולו כאחת הרי הוא כילוד:

פדחתו. מצחו:

ואין ידוע מה הוא. אם זכר אם נקבה וכגון שהיתה בחזקת מעוברת ועברה בנהר והפילה וכיוצא בזה הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה:

אין ידוע אם ולד הוא. כגון שלא היתה בחזקת מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה וספק יולדת היא:

תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כלומר נותנין לה ימי טומאה דנקבה ואין לה דם טוהר כלל שהרי ספק נדה היא ואם כן לענין מאי הוזכר כאן זכר לענין קלקול מניינה שאם תראה יום ארבעי' ואחד אף על פי שראתה ביום שלשים וארבעה הרי זה ספק נדה דשמא יולדת היתה וראיית יום ארבעה ושלשים היה בימי טוהר ועכשיו תחילת נדה היא ואסורה לבעלה עד יום ארבעים ושמנה וכן הראייה של יום ארבעה ושלשים מחזקינן לה בספק נדה דהא אין לה ימי טוהר כלל וכן לענין נקבה שאם תראה ביום שמנים ואחד אע"פ שראתה ביום ארבעה ושבעים ה"ז ספק נדה דשמא ראיית יום ע"ד היה בימי טוהר ועכשיו היא תחילת נדה ואסורה לבעלה עד יום פ"ח וכן ראיית יום ע"ד ספק נדה היא שאין לה ימי טוהר כלל:

המפלת ליום ארבעים. לטבילתה אינה חוששת לולד. שאין צורת הולד נגמרת בפחות מארבעים יום שלימים:

ליום ארבעים ואחד. ה"ז ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד וליכא ימי טוהר:

ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה. ימי טומאת לידה דזכר אפי' אינה רואה כגון בלידה יבישתא ואם תראה ספק נדה היא אבל ימי טומאה דנקבה אין לה כדקתני טעמא שיצירת הנקבה לשמנים ואחד ואין הלכה כר' ישמעאל:

וחכמים אומרים וכו'. חכמים היינו ת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר' ישמעאל טפי מדת"ק הדר רבי ושנאה בלשון חכמים לאשמעינן דהלכה כסתם ראשון ואע"פ שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו:

גמ' כל הן דתנינן וכו'. כדלעיל בהלכה א':

וחוששין לזכר. לענין ימי טוהר ולענין טומאה תשב לנקבה דשמא טומטום ואנדרוגינוס נקבה הן:

ואין חוששין לזכר. דכיון דאתיליד נקבה בהדייהו אפי' הן זכר הרי מובלעין הן בתוך של נקבה:

הדא אמרה ילדה זכר וכו'. כלומר בין שיצא הזכר תחלה ובין שיצאה הנקבה תחלה תשב לנקבה בלבד ולא אמרינן מכיון שיצא הזכר באחרונה הולכין אחריו לימי טוהר אלא מכיון דלידה אחת היא אחר הנקיבה הולכין בין לימי טומאה בין לימי טהרה:

מחותך שיצא ראשו מהו. משום דבמתני' קתני משיצא רובו ובעי אם רובו דוקא או לאו דוקא ואפי' ראשו כרובו הוא:

איתפלגון. פלוגתא היא בזה:

ראשו. מיחשבא כרובו:

ראשו כאחד מאבריו. ועד שיצא רובו בעינן:

מתניתא פליגא על ר' יוחנן יצא מחותך וכו' משיצא רובו. אלמא במחותך נמי רובו בעינן. ונראה דנתחלפו השיטות בכאן וצ"ל פתר לה על מסורס. דהאי תירוצא דכתוב לקמן אליבא דר' יוחנן שייכא. כלומר דמפרש למתני' הכי יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד אבל אם יצא הראש תחילה ה"ז כילוד ולא בעינן רובא:

מתניתא פליגא על ר' לעזר. דקתני סיפא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אלמא אם לא יצא מסורס אלא כדרכו ואעפ"י שמחותך הוא ה"ז כילוד ביציאת רוב ראשו. וגרסינן הכא האי פתר לה דכתוב לעיל דלתירוצא דרבי לעזר שייכא:

פתר לה בשיצא ראשו הדא קדמייתא אמרה ראשו לאו כלום. ובלשון בתמיה מיתפרשא כלומר ור' אלעזר אמר לך דאם פתר את להסיפא בשיצא ראשו דאמחותך קאי א"כ קשיא רישא וסיפא אהדדי דהא קדמייתא והיינו רישא אמרה דראשו לאו כלום הוא דהא אתרוייהו קתני מחותך או מסורס משיצא רובו דוקא ה"ז כילוד אלא ודאי סיפא מיירי שיצא כדרכו וכתקנו שלא נתחתך משיצא רוב ראשו ה"ז כילוד:

מחוי לחברייא. הראה להם בידו הא דקתני רוב ראשו היינו פדחתו וגולגלתו כלומר לא רוב גולגלתו לחוד אלא עד שיצא גם פדחתו:

הדא דבי גמליאל. חד מדבי גמליאל בר' ליאני בעא קומי ר' מנא מכיון דאת אמר מחותך שיצא ראשו כולד הוא מעתה הבא אחריהן לא ליהוי לא בכור לנחלה ולא בכור לכהן ואנן תנינן בפ"ח דבכורות היוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:

תיפתר שיצאו מתים. והלכך הבא אחריו בכור לנחלה הוי דראשית אונו כתיב מי שלבו דוה עליו וזה הראשון אין לב אביו דוה עליו:

גולגלת העוף ברובו. איידי דאיירי הכא ברוב גלגלתו נקט להא וקמ"ל דלא תימא בעוף כיון דחיותיה קליש לא בעינן רובו הלכך קאמר דאף בעוף ברובו כדאמרינן בפ' א"ט גבי בהמה גולגלת שנחבסה ברובה:

גרגרת העוף ברובו. וכן פסוקת הגרגרת דתנינן התם בטרפות העוף שיעורו ברובו כדאמרינן שם בבהמה:

באחד שניקב מלא מחט. בגרגרת העוף ושאלו לר' יוסי והשיב וכי אין אנו יודעין איזה הוא רובו דמספק' לכו במלא מחט וכלומר דאין כאן חשש דגם גרגרת העוף שיעורו ברובו:

הדרן עלך המפלת