מתני' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. בת"כ דריש לה אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולן ואם צבעו אפי' בקליפין כגון של אגוזים או רימונים וכיוצא בהן אסור בהנאה דדרשינן את פריו את הטפל לפריו וישרף הבגד:

נתערב. הבגד באחרים כולן ידלקו דברי ר"מ דס"ל את שדרכו למנות מקדש כדתנינן לקמן בפרקין וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים וכדס"ל לקמן דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ולר"ע שבעה וכן הלכה:

גמ' כתיב וערלתם וגו' אית תניי תני. לרבות הקליפה מדכתיב את פריו בסמוך לפריו הוא כפריו ואית תניי תני בעורל את פריו כלומר דהאי' תנא לישנא דערלתו דריש כמו רעלתו מלשון והרעלות שבמקרא ובלשון משנה ערביות יוצאות רעולות לפי שהקליפה עוטף ומכסה את הפרי ומהכא מרבינן את הקליפה ומפרש הש"ס הנ"מ בין הני תנאי:

מאן דאמר בעורל את פריו קליפין במשמע ולא גרעינין ומ"ד בסמוך לפריו קליפין וגרעינין במשמע. כצ"ל ובספרי העתקה והדפוס נתחלפו התיבות דלמאן דדריש בסמוך א"כ הגרעינין סמוך להפרי מבפנים כמו הקליפה מבחוץ ומאן דדריש בעורל אין במשמע אלא הקליפה שהיא מכסה את הפרי:

**וגרעינין מנין.**להאי מ"ד:

הוי סופך מימר את פריו בסמוך לפריו. כלומר הוי דעל כרחך אתינן להאי דרשה דאת פריו בסמוך לפריו ומרבינן גם הסמוך מבפנים. ובספרי הדפוס כתיב את את וט"ס הוא:

אית דבעי נשמעינה מן הדא וערלתם וכו'. כלומר ואית דבעי מימר דאף להאי מ"ד דדריש בעורל שמעינן נמי לרבות אף הגרעינין והכי הוא דריש דבר שהוא עורל את פריו וזו היא הקליפה ופריו עורלו ומכסהו וזהו הגרעין ומדכתיב ערלתו את פריו ולא כתיב את פרי ערלתו הוא דדריש הכי דמשמע דערלתו אתרוייהו קאי:

ר' אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנא' לא תאכל וכו'. סוגיא זו גרסינן לקמן בריש פרק כל שעה עד והדא מסייעא לר' יוחנן:

לא תאכלו וכו'. בין שכתוב לא תאכל לא תאכלו או לא יאכל בכולם איסור הנאה ג"כ במשמע:

כשם שפירש לך באבר מן החי ובנבילה. שפרט הכתוב בהן היתר הנאה כדמפרש ואזיל:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ודרשינן מהאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב ביה לכלב תשליכון אותו ובנבילה דכתיב לגר וגו':

תני חזקיה ופליג. אהאי דר' אלעזר וכי מי אסרו לכלב בהני איסורין דכתיב לא תאכל לא תאכלו ואע"פ שלא פרט הכתוב בהדיא מי אסרו הלא לא כתיב אלא לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאה בכלל:

והא כתיב כל חלב וכו'. לר' אלעזר הוא דפריך וכי מעתה אתה תופס איסור הנאה לאיסור אכילה ותאסר החלב בהנאה כמו האכילה בתמיה:

שנייא היא. גבי חלב דכתיב בהדיא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ופרט בו הכתוב בהדיא להיתר הנאה:

והכתיב רק את הדם לא תאכלו מעתה וכו'. ומשני שאני היא דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים מה מים וכו':

והכתיב על כן לא יאכלו וגו'. ומעתה תאסור גיד הנשה בהנאה:

א"ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה. כלומר קיימתיה להכתוב הזה דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה:

והכתיב גבי חדש ולחם וגו'. ומעתה יהא אסור בהנאה ומשני שאני היא גבי חדש שקבע לו הכתוב זמן עד אחר הקרבת העומר והואיל ואין איסורו איסור עולם לא נאסר הנאה גביה דאנן לא אמרינן הכלל דאיסור הנאה אלא בדבר שאיסורו איסור עולם:

והכתיב גבי שרצים לא תאכלום וגו'. ומותרים הן בהנאה:

א"ר מנא. מיעט הכתוב איסור הנאה שבו מדכתיב שקץ הם לכם ודרשינן לכם להיתר הנאה:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית. רטיה משור הנסקל מחלבו או מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שלו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מחוור דלא כתוב בהו בהדיא לרבות לאיסור הנאה והאי פליגא על הא דאמר ר' אבהו לעיל וכדקאמר לקמן:

בכלאי הכרם לוקה אף על הנאה. כדאמר ר' חנינא דגילה ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמרינן לעיל בריש פ"ח דכלאים דצריך שריפה לפי שאסור בהנאה:

מערלה צריכה. אלא דאיסור הנאה מערלה צריכה היא למיבעי' אם לוקה הוא על הנאה ואע"ג דמרבינן לעיל להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:

עשה לרחקו כתיב. כלומר להרחיק מהנאה בערלה לא מצינו דכתיב אלא בעשה כדדריש בת"כ והבאתי במתני' וערלתם ערלתו ערלים לרבות לאיסור הנייה ואין במשמע זה אלא לרבות לאיסור עשה:

לא תעשה. לאכלו הוא דכתיב לא יאכל אבל לא תעשה לרחקו אף מהנאה לית כתיב בה בהדיא לרבות:

מתני'. הך ברייתא דלקמיה פליגא על ר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דרבי ביה קרא בהדיא לאיסור הנאה:

מה עבד לה ר' יוחנן. להאי קרא ומשני פתר לה דלהכי איצטריך האי קרא בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה לפיכך כתיב לא יאכל את בשרו אבל איסור הנאה לא ילפינן מהאי קרא בהדיא ואין הל"ת שלו מחוור בפירוש לענין הנאה והלכך קאמר דאינו לוקה:

הכא את אמר הכין והכא את אמר הכין. דלעיל קאמרת דהכלל הוא לאיסור הנאה בכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' והכא קאמרת דהל"ת לענין הנאה גבי שור הנסקל וחמץ אינו מחוור לענין מלקות:

א"ל הדא. דקאמינא לעיל בשם ר' אלעזר הוא דאמרי והדא בשם ר' יוחנן:

רבנן דקסרין. אמרי בלישנא אחרינא להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן דללישנא קמא לא אמר אלא שאינו לוקה על הנאה היכא שאין הל"ת מפורש בהדיא ולהאי לישנא ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד ואין אתה תופס איסור הנאה כאיסור אכילה דאפי' איסור הנאה לית ביה במקום שאינו מפורש בהדיא:

בנין אב שבכולן. חסר כאן ה"ג בפסחים לא תאכל לא יאכל את תופש איסור הנייה באיסור אכילה בנין אב שבכולן וכו'. כלומר כל היכא שאתה קורא לא תאכל או לא יאכל בציר"י שם אתה תופס גם איסור הנאה בכלל איסור אכילה ובנין אב שבכולן שממנו אתה למד זה מחטאת הוא דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא כל לא תאכל או לא יאכל בציר"י אסור בהנאה וטעון שריפה:

תני חזקיה. לברייתא דלקמי' והיא מסייעא לר' יוחנן כדמייתי ואזיל לכל הני דכתיב בהו היתר וללמודא אחרינא הוא דאצטריך ולא להיתר הנייה גופיה משום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל לא תאכל ולא תאכלו:

בא להודיעך אפי' למלאכת הגבוה. מותר דה"א דלא הוכשר למלאכת השמים אלא דבר המותר באכילה קמ"ל וכן גבי דם אצטריך כמים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים דכתיב בהו הכשר בהדיא וכי יותן מים וגו' וגבי נבילה אצטריך לגר וגו' ללמד שגר תושב אוכל נבילות כלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מצווה על כך וכן גבי ובשר בשדה וגו' איצטריך ההיתר דניכתוב ביה אותו למעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה ולגופי' לא אצטריך:

מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. שנינו חדא ברייתא דפליגי בה תנאי בהא והאי ברייתא גופה מסייעא לזה ולזה דחד ס"ל כר' אלעזר וחד ס"ל כר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

מתניתא מסייע' לר' אלעזר. כצ"ל כאן וכך הוא בפסחים דת"ק דברייתא לר' אלעזר הוא דמסייע ליה דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאלו לאיסור הנאה לא אצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר' אלעזר דיש בכלל לא תאכל אף איסור הנאה:

ר' יצחק אומר אינו צריך. גבי חמץ לרבות להמאכיל כאוכל דק"ו משרצים הקלין שאין בהן כרת ועשה בהן המאכיל כאוכל כדדרשינן לא תאכלום כי שקץ הם קרי ביה לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים חמץ חמור שיש בו כרת לכ"ש שעשה בו המאכיל כאוכל הא מה ת"ל לא יאכל חמץ דלא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה:

בגין דכתיב. וטעמו בשביל דכתיב לא יאכל שמעינן לאיסור הנאה הא מלא תאכל לא הוה שמעינן כלום דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל וא"כ הדא דר' יצחק מסייעא לר' יוחנן:

פשיטא שאין קרקע נאסר. לדינא דמתני' מהדר דהאי פשיטא לן שאם צבע בערלה להקרקע שאינו כלום שאין קרקע עולם נאסר ואם צר צורה בקרקע הא נמי פשיטא דהצורה נאסר שהיא על גבי הקרקע וצריך לקלקלה ולהפסידה:

צבע דבר שיש בו רוח חיים. כגון לבהמה וכיוצא בה הא קא מיבעיא לן אם נאסר או לא ופשיט לה דהאי נמי לית לן למיבעי מידי שהרי אלו השתחווה לו לא אסרו דקיי"ל דבר שיש בו רוח חיים לא נאסר משום ע"ז להדיוט כדאמרינן בפ"ג דע"ז ומפני שצבעו אסרו בתמיה:

מיכן. כמו מוכין שצבעו האי הוא דצריכה למיבעיא לן אם אסרו כמו להבגד או דילמא מפני שהמוכין הן חתיכות חתיכות מפורדות ולא אהני בהו הצביעה כמו בבגד לא אסר אותן. משכב וסיפות תרגום מיככין שדרך להשים המוכין של צמר בתוך השק לשכיבה:

א"נ דהאי בעיא דמוכין היינו כדמסיים ואזיל. בגד גדול שצבעו בערלה על מנת לחתכו ולעשות ממנו מוכין מה את עביד ליה במוסגר או במוחלט משום דתנינן בספי"א דנגעים בגד המוסגר שנתערב באחרים וכגון שצבעו ואינו ניכר כולם טהורי' קצצו ועשאו מוכין טהור ומותר בהנייתו והמוחלט שנתערב באחרים כלם טמאים קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו והשתא מיבעיא ליה אם צבע להבגד גדול מהערלה וחתכו ועשאו מוכין למאי את מדמי ליה לדין דבגד מוסגר וכדמסיים ואזיל דאם תעבדיניה כמוסגר מותר בהנאה הואיל וקצצו ואם את מדמי לדין דערלה כדין המוחלט אסור אף לאחר שקצצו. ולא איפשטא:

צבעו וחזר וצבעו והקדיח מחמת כן. שנשרף ונשחת מהו ופשיט ליה דנאמר בזה שאם היה הבגד צריך לצביעה הראשונה כדי ליפותו ולתקנו כבר נאסר אע"פ שאח"כ הקדיח ואם לאו מותר שאין כאן הנאה כלל:

מאן דאמר נ"ט לפגם מותר. כדפליגי בזה בפרק דלעיל בהל"ה אוף הכא מותר דהשתא הצביעה של ערלה פוגם בו ולמ"ד אסור אוף הכא אסור. נראה דאיפכא גרסינן צבעו בקליפי אגוז של חולין וחזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה דהצביעה של ערלה היא פוגמת בו שכבר נצבע בשל חולין ומה שחוזר וצובעו מפסידו דמחמת זה נשחת ונקרע. וגי' זו מוכרחת היא מדלקמן דבעי להאי גוונא:

וחזר וצבעו בקליפי רימון של חולין. מהו. והך בעיא אם הצביעה השנייה של חולין מבטלת להצביעה הראשונה של ערלה או לא וקאמר דיבוא האי דינא כהדא דתנינן לעיל בתרומות פ"ד במתני' דהל"ח עיגולי דבלה הגדולים וכו' ואמר התם רב הונא עלה כיני מתניתא וכו' וכדפרישית שם דרב הונא קמ"ל דהולכין להקל וא"כ כשמשערין להגדולים במשקל ולהקטנים במנין יהיה אחד ומאה כדי להעלות התרומה והכא נמי מועיל צביעה זו לבטל צביעה הראשונה ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן מין במינו הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים לפיכך מעלין זה את זה אבל הכא מין בשאינו מינו הוא שזה של אגוז וזה של רימון:

צבעו בקליפי אגוז של ערלה וחזר וצבעו בקליפי חולין מין אחד. כלומר מאותו המין בעצמו ולעיל בעי אם צבעו בקליפי אגוז של חולין בתחילה ואח"כ חזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה ולענין נ"ט לפגם וכדפרישי' שגי' זו היא הנכונה וכאן הוא דבעי אם הצביעה של חולין היא לאחר צביעה של ערלה ואין כאן לפגם בצביעת האיסור שהיא בתחילה אלא דלענין אם הצביעה של חולין מבטלת לאותה של ערלה או לא הוא דקא מיבעיא ליה:

ייבא כהדא וכו'. ובעי למיפשט מרישא דהאי מתני' דתרומות ור' יהושע הוא דקאמר לה התם לכולה וס"ל דהשחורות מעלות את הלבנות וכו' דהואיל ומין אחד הן מעלות זו את זו וא"כ ה"נ לרבי יהושע מעלה ומבטל זו את זו ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן הוא ראוי לחתכן לחתיכות קטנות ולא יהו ניכרין אם שחורות אם לבנות הן ולפיכך מעלות זו את זו אבל הכא אינו ראוי לחתכו שסתם הצובע להבגד אינו צובעו על מנת לחתכו ואיכא למימר דמאחר שצבעו בתחילה בקליפי האיסור שוב אין הצביעה של היתר שלאחריה מבטלת אותה:

מה דמי לה גזים גזיזות. כלומר ואם אתה מדמה לה לצביעה דאיירינן הכא לההיא דתרומות האי הוא דאתה יכול לדמות כגון שצבע לגיזי צמר גדולות ומדרך לעשותן אח"כ ולחלקן לגזיזות גזיזות קטנות דבכה"ג אם צבע בתחילה בשל איסור ואח"כ בשל היתר איכא לדמוייא להא דהתם דמכיון שדרך לחלקן אפשר דמבטלות ומעלות זו את זו כהאי דהתם לר' יהושע:

ר' יוסי בר' בון. קאמר דמשכחת לה לדמויי להך דתרומות אף בצביעות הבגד כגון שצבעו על מנת לחתכו מיעבדיניה דורדסין לעשות מהחתיכות לדריסת הרגל תחת הסנדל כדרך שעושין מחתיכות של בגד לסנדלי ומנעלים של יה"כ והאי נמי אתה יכול לדמות להאי דר' יהושע דתרומות וכדאמרן:

סממנין של איסור שנתערבו בסממנין של היתר בטלין במאתים. כלומר באחד ומאתים כדין ערלה לפי שהן ניכרין וצריך א' ומאתים לבטל האיסור אבל מי צבעים של איסור שנתערבו בשל היתר הואיל ואינו ניכר בהן בטלין ברוב:

הניית ערלה בטילה ברוב כצ"ל. ובספרי הדפוס כתוב בטיבריא וט"ס הוא. ולקמן מפרש לה להאי דר' בא בר ממל:

מתני' פליגא על ר' בא בר ממל. דקס"ד דה"ק הנאה של ערלה כגון הנאה שאינה ניכרת לאחר זמן שבישל בעצי ערלה ונתערב דאלו הנאה ממש הניכרת ונתערב הרי תנינן דלר"מ ידלק הכל ולחכמים יעלה באחד ומאתים אלא בכגון הנאה זו הוא דקאמר ומ"מ קשיא עליה מהאי מתניתין דלקמן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים אלמא דהנאה הניכרת הוא דחשבינן לה:

פתר לה קדירה בקדירות. כצ"ל. כלומר הא דרבי בא בר ממל מיירי שהקדירה שנתבשלה בעצי ערלה כדרך היוצר שמבשל הקדירות והכלים של חרס כדי לחזקן נתערבה בקדירות של היתר דמתני' לא אמרה אלא אם התבשיל שנתבשל באיסור נתערב באחרות וצריך אחד ומאתים אבל קדירה שנתבשלה אצל היוצר בעצי ערלה והיא אסורה בהנאה אם נתערבה באחרות בטילה ברוב:

מיסבור סבור וכו'. לר' יוסי היה נראה דר' בא בר ממל ס"ל דאף לכתחלה מותר לעשות כן ולערבה לבטלה ברוב ולא לשעבר דוקא וכלומר בדיעבד אלא אפי' לכתחלה וכדמפרש לטעמא:

מאי כדון. ומ"ט דמותר זה אפי' לכתחלה ואע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה וקאמר אם יש בו כדי לצבע וכו'. וכלומר הרי זה דומה למי צבעים שנתערבו דאמרינן דבטלין ברוב לפי שאין האיסור ניכר והלכך אמרינן אם יש בו בהאיסור כדי לצבוע בו בהא את רואה את ההיתר שנתערב בו כמי שאינו ומשערין באותו האיסור שבו ויש בו כדי לאסור ואסור ואם אין בהאיסור כדי לצבוע בו לפי שהוא דבר מועט ובטל ברוב א"כ אפי' את רואה את ההיתר כמי שאינו הרי אותו האיסור אין בו כדי לאסור ואינו אוסר וכלומר דמהאי טעמא הוא דאמרינן גבי מי צבעים שהן בטלין ברוב משום דמסתמא אין בהאיסור כדי לצבוע בו מאחר שהוא מועט ואינו ניכר והשתא האי טעמא גופיה איכא נמי בקדירה שנגמר בישול שלה ע"י עצי האיסור ונתערבה בקדירות אחרות שבטילה ברוב לפי שאין בהאיסור שבה כדי ליתן טעם בהיתר וכן אין האיסור ניכרת בה וכגון זה ס"ל לר' בא בר ממל דמבטלין אפי' לכתחלה:

תמן תנינן. בפ"ב דע"ז בהלכה ג' אלו דברים וכו':

ר"מ היא דתני וכו'. וזהו לר"מ דהכי ס"ל בתוספתא דע"ז פ"ה והכי גריס נמי שם וסתים לן רבי במתני' כר"מ:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו דפליגי עליה בתוספתא שם בחרס הדרייני:

אם בשנתנו בתבשיל ד"ה אסור. שהרי נותן טעם הוא ואם בשמכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ד"ה מותר כדאמרי' התם:

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בשנתנו על גבי הקדירה של תבשיל דר"מ מחמיר בו וס"ל דאפילו בכה"ג נ"ט הוא בתבשיל:

מהו לסמוך בו כרעי המטה. בחרס הדרייני שהרי זה נראה כרוצה בקיומו:

ההן בגד. דתנינן הכא בערלה בגד שצבעו וכו' מהו לסמוך בו את המטה ואם פליגי ביה כדרך דפליגי בחרס הדרייני ואיקפד ר' זעירא לקבליה על שרצה לדמות בגד דהכא לדין חרס הדרייני אלא דאפי' למ"ד תמן מותר שאין איסורו ניכר שהרי היין נבלע בחרס אבל הכא בבגד שצבעו איסורו ניכר ואסור לדברי הכל והתם בע"ז גריס דר' ירמיה הוא דבעי מיניה דר"ז הכי:

אמר ר' חגיי וכו'. גרסינן הא בפ"ג דע"ז על מתני' נטל הימנה כרכר והוא עץ של האורגים אסור בהנאה וכו' ואמר ר' חגיי כשירדתי מהספינה מצאתי לר' יעקב ושמעתי קולו שהיה יושב ושונה לאלו המשניות בגד שצבעו וכו' והקשה לו דתנינן נמי נטל הימנה כרכר וכו' והא תנינן שם בפ"ה יי"נ שנפל לבור וכו' דלרשב"ג והלכתא כוותיה ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יי"נ שבו ואמאי לא אמרינן נמי גבי בגד שנתערב דימכר הכל לנכרי חוץ מדמי אותו האיסור שבבגד ויוליך הנאה זו לים המלח:

חגיי קשיתה וחגיי קיימה. אתה בעצמך שהקשיתה את תקיימה ותפרק לה:

מאי כדון. ומאי טעמא וקאמר דהיינו טעמא דלא דמיא הא לדין יי"נ שנפל לבור דתמן ימכר כולו לנכרי לפי שאין דרך בני אדם ליקח יין מן הנכרי וליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל אבל הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי והלכך לא ימכרנו לו שמא יחזור וימכרנו לישראל:

מתני' הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וכו'. הסיט הוא מלא ההרחק שיש בין האמה לאצבע והסיט כפול הוא כמלא ההרחק שיש בין האצבע להגודל:

ר' מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים וכו'. כי היכי דפליגי במתני' דלעיל בגד שצבעו ונתערב באחרים ואשמעינן לעיל רבותא אליבא דחכמים שאפי' בבגד שנצבע כולו בערלה ונתערב יעלה באחד ומאתים והכא אשמעינן רבותא אליבא דר"מ שאפי' חוט אחד מלא הסיט שנתערב באריגת הבגד ידלק כולו והלכה כחכמים:

האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. בצמר הבכור שנגזז מחיים איירי ואסור הוא בהנאה כדכתיב ולא תגוז בכור צאנך ובין בכור תם ובין בעל מום שאם ארג ממנו מלא הסיט בבגד ידלק הבגד לפי שהבכור אין לו מתירין שאין לו פדיון ולפיכך אינו מקדש בכל שהוא כמו המוקדשין דקתני בסיפא:

משער הנזיר ומפטר חמור. שאלו ג"כ אסורין בהנאה ואם ארג מהן מלא הסיט בשק שכל הארוג מן השער נקרא שק וידלק השק:

ובמוקדשין. אם הצמר או השער של מוקדשין מקדשין הן בכל שהן אפילו בפחות ממלא הסיט לפי שקדשים יש להן מתירין שיש להן פדיון ואפילו באלף לא בטיל:

גמ' מאן תני סיט ר' מאיר. אצמר בכור ואינך דקתני בסיפא קאי וכהאי אית תני דלקמן הוא דאתיא דתני להך סיפא נמי בשם ר"מ דלדידיה הוא דס"ל ידלק והלכך שיעורא דמלא הסיט מיהת בעי ברם כרבנן דסבירא להו דאף כאן יעלה באחד ומאתים א"כ לדידהו הוא סיט הוא פחות מסיט כלו' דין אחד להם דכמו דפחות מסיט יעלה כך אף הסיט יעלה ואיכא דתני לקמן דהך סיפא כרבנן נמי אתיא:

ר' יוסי בר' בון כו'. וכן אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו ועירבו בצמר אחר בטל ברוב וגרסינן מקצת מזה שילהי פ"ו דכתובות ועיקרא דהך מילתא בפ"ה דע"ז בסוף הי"ב:

אייתי ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הורי ליה דאמר ר' יוסי ולאו מתני' היא וכו'. כך היא הגירסא בכתובות שם והיא הנסחא נכונה שהביא שאלה זו לפני ר' אימי שנתערב לו ליטרא אחת של צמר בכור בשמנה ליטרות אחרים ואפ"ה לא רצה להורות לו היתר ומטעמא דר' יוסא הקשה עלה דאמרו בשם ר' יוחנן וכי לא תנינן במתני' בהדיא דאפי' במלא הסיט שנתערב בבגד ידלק הבגד וזהו כהאי תנא דלקמן דתני להך בשם כ"ע דמודו בה:

א"ל אלו איתותבת תמן אית הוות יאות. הך מילתא היא נשנית בע"ז שם דגריס לעיל מיניה דבעי ר' יוסי בר' חנינא איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף כלומר אם עירבן וצירפן באחרים של היתר אם בטלין ברוב והתנינן שור הנסקל כלומר דבעי למיפשט מדתני התם דשור הנסקל מקדש ואוסר בכל שהוא ודחי לה וקאמר תיפתר בחתיכות דמיירי בחתיכה של שור הנסקל שנתערב בחתיכות דחתיכה דבר חשוב הוי ולא בטלה. והתנינן צפורי מצורע תיפתר ציפור בציפורין. שנתערב בדבר חשוב הוא ולא בטל. והתנינן שיער הנזיר אית לך למימר ציפור בציפורין בתמיה. כלומר וכי בשיער נזיר מוקמית לה נמי בדבר חשוב ממנו שנתערב וכגון שעשה ממנו צורת ציפור בשק דחשוב הוא והא שיער נזיר סתמא קתני. כד מטין לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והתנינן האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' כדאיתא. כלומר כשהגיעו לשנות מסכתא ערלה אז השיב ר' יעקב לר' יוסי דמאי תבעי לך השתא הא תנינן בהדיא גבי צמר בכור דכמלא הסיט ידלק וה"ה בשער נזיר נמי כמלא הסיט וכי איכא מלא הסיט לא בטיל. א"ל אלו איתותבת תמן אית הוות יאות. כלומר אלו השבת אותי ממתני' זו בהיותינו עוסקים במסכת ע"ז ושאלתי להבעיא דלעיל שפיר הוה אבל השתא מאי רבותא היא ממך שהרי אנו עוסקים במסכתא זו ואתה לא נזכרת מהאי מתני' עד שבאנו לשנותה במקומה. ע"כ בע"ז שם ומייתי לה הכא במקומה ובקצרה:

תמן תנינן. בסוף מסכתא תמורה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח וכו' ותנינן התם אלו הן הנקברין קדשים שהפילו וכו' ושער נזיר ופטר חמור וכו' וקשיא דהכא במתני' את אמר ישרפו כדקתני ידלק והכא בתמורה את חשיב להו בין הנקברין:

כאן בשק. מתני' דהכא מיירי שארגו בשק והלכך ישרף כדמפרש טעמא דשק מצוי לחטט אחריו דאם יקברו אותו מצוי הוא שיכול לחטט אחריו לפי שאינו כלה מהר ואתי לאיתהנויי ביה אבל כאן בתמורה מיירי בשיער עצמו שלא נארג וזה כלה מהר ולא חיישינן למידי והלכך יקבר:

כאן במקדש כאן בגבולין. הא דתנינן ישרף אם גילח במקדש איירי דמצותו בתחילה בשריפה כדכתיב וכדתנינן בפ"ז דנזיר היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד והלכך בנתערב נמי מחלקינן בין מקדש ובין גבולין ומתני' דתמורה בגבולין איירי:

כאן בנזיר טהור. דביה כתיבא שריפה וכאן בנזיר טמא דלא כתיב בגילוחו שריפה:

והתנינן פטר חמור. כלומר דהא פטר חמור נמי קשיא אהדדי וכי אית לך מימר גביה כאן במקדש וכו' או כאן בטהור וכו' בתמיה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כאן בשק וכאן בשיער:

אמר ר' יוסי בר' בון הן דתימר וכו'. כלומר לעולם כדשנינן וכדקאמר ר' יוסי בר' חנינא כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא ודקשיא לך פטר חמור אפטר חמור נמי לא קשיא דהן דתימר הכא ישרף בשערו קאמר והן דתימר בתמורה יקבר בגופו של פטר חמור איירי וכדתנן בפ"ק דבכורות לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו:

ובמוקדשין וכו' הדא דתימר בקדשים שיש להן מתירין. דוקא כלומר בשער ובצמר שנתלש ונגזז מהן כשהן עדיין חיים שיש להן מתירין ע"י פדיון ודבר שיש לו מתירין אפי' כל שהוא באלף לא בטיל אבל בקדשים שאין להן מתירין כגון שנשחטו ושוב אין להן פדיון ואם נתערב הגיזה שנגזז מהם כשהן חיין דינן ג"כ שצריכין מלא הסיט מהן כמו בבכור ופריך והא מתני' פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' ובכור לא כקדשים שיש להן מתירין הוא בתמיה דהא משכחת לה נמי גביה שיש לו מתירין דאע"ג דפדיון אין לו מ"מ בגיזה שנשר ממנו בחיים ואח"כ שחטו דזה מותר הוא אף להחכמים דפליגי על עקביא בסוף פ"ג מבכורות וכדר' יוסי דהתם דקאמר לא בזה התיר עקביא וכו' כדמפרש התם דלא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין אלא בנשר ואח"כ שחטו לדברי הכל שרי וכי פליגי בנשר ממנו ואח"כ מת:

אית דתני לה בשם ר"מ. להך דצמר בכור דמתני' וכדאמר לעיל מאן תנא סיט ר"מ אבל לרבנן אין חילוק ומקדש ואוסר בכל שהוא. ולהך תנא ל"ק נמי הא דהקשה ר' יוסי דלרבנן אין הכי נמי דאפי' בכל שהוא ישרף:

אית דלא תני לה בשם ר"מ. אלא לרבנן נמי בצמר בכור מלא הסיט בעינן ואינו אוסר בכל שהוא ומשום דהך תנא לא ס"ל כהאי דר' יוסי בבכורות דחכמים מודו לעקביא בנשר ואח"כ סחטו אלא כר' יהודה דהתם דאף בשחטו אח"כ פליגי רבנן ואסרי כמו במת וא"כ לא משכחת לה יש לו מתירין בבכור כלל והשתא שפיר דמחלקינן בין בכור למוקדשין:

מאן דתני לה בשם ר"מ וכו'. משום דלקמן בהל"ה איכא למ"ד דלר"מ עשרה דברים מקדשין בכל שהן וא"כ למ"ד דהך דבכור לר"מ הוא דנשנה אבל לחכמים יעלה באחד ומאתים כדלעיל שפיר דהוו עשרה דברים לר"מ ערלה וצמר בכור ושער נזיר ופטר חמור בחדא חשיב להו משום דתרווייהו שייכי לשק וחבילי תלתן של כלאי הכרם דקתני בהדיא לר"מ דמקדשין בכל שהן הרי ארבעה והני ששה דברים דקחשיב להו במתני' דלקמן בהל"ה דלרבנן ג"כ מקדשי בכל שהן אבל למאן דלא תני לה בשם ר"מ להך דצמר בכור א"כ חסר ליה חד לר"מ ומנן אית ליה להאי מ"ד דלקמן עשרה דברים מקדשין לר"מ וקאמר דלהאי תנא אמרינן דר"מ כר"ע דלקמן ס"ל נמי דמוסיף הוא אף לככרות של בעל הבית והוו להו שבעה ועם הנך שלשה הוו להו עשרה:

מתני' תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק. מפני שהנאת האיסור ניכרת בו ואם נתערב התבשיל באחרים יעלה בא' ומאתים וכן הדין בפת שאפאה על האסור בהנאה:

תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת. קודם שיוצן התנור תדלק הפת שאסור בהנאה ואם נתערבה וכו' אבל אם הצין את התנור אין חילוק בין אם הוא חדש או ישן והסיק אח"כ בעצי היתר אע"פ שהיה התנור חדש בשעה שהסיקו בעצי איסור אפ"ה מותר הפת דהוי זה וזה גורם ומותר:

גמ' גחלי ערלה שעיממו. שנכבו ואינן בוערות הרי אלו מותרות שכבר כלה האיסור:

ולאו מתניתא היא. ומאי קמ"ל דהא תנינן הכי בפ"ג דע"ז גבי עצי ע"ז נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ דהאי תנא ס"ל כמ"ד זה וזה גורם אסור והלכך לא מהני יוצן אצל חדש ושיסיקו אח"כ בעצי היתר ויאפה בו לפי שהתנור נתקן הוא באיסור הנאה ואם ישן יוצן ויסיקו בעצי היתר ויאפה שמעינן מיהת דהיכא דכלה האיסור שוב אינו אוסר הפת:

ר' חנניה אומר לית כאן. כלומר אין כאן מקום לתרץ להא דאקשינן ומשנה שאינה צריכה היא ור' מנא אמר אית כאן וצריכה היא והכא במאי עסקינן שהביא עצים לחים שאינן ראוין להסקה ונגב אותם בקליפי ערלה ובכה"ג הוא קאמר דאותן גחלים מאלו העצים שעיממו מותרות דמהו דתימא הואיל ואלו העצים נתקנו מחמת קליפי ערלה הוו כמו התנור חדש שנתקן בעצי איסור ויותץ וה"נ כן קמ"ל דהואיל שנכבו הגחלים ואין האיסור ניכר בעין הרי אלו מותרות:

אבנים מנוגעות. שהן טמאות ואסורין בהנאה שעשאן סיד שכתשן לסיד פליגי בה אם עלו מטומאתן או לא ובעי הש"ס למימר מעיקרא דה"ה לענין איסור הנאה תליא בפלוגתייהו ולמאן דאמר עלו מטומאתן מותרות נמי בהנאה ולמ"ד לא עלו אסורות ודחי לה דלאו מילתא היא אלא אפילו כמ"ד דמטומאתן עלו שאין ניכר בהן מאחר שכתשן אבל לענין הנאה אעפ"כ אסורו' דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה ואל יהנה ממנו לעולם:

כל הנשרפין אפרן מותר. כדקי"ל דאפר של איסורי הנאה הנשרפין מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז כגון אפר אשירה שנשרפת היא:

הרי אפר הבית המנוגע הרי זה אינו בא מחמת ע"ז ואת אמרת אסור. אפי' כתשן לסיד ולאפר:

א"ל שנייא הוא. באבנים מבית המנוגע דילפינן נתיצה נתיצה דכתיב כאן ונתץ את הבית וגו' וכתיב בע"ז ונתצתם את מצבותם וא"כ בכלל ע"ז ודינם כמו ע"ז הן:

מתני' מי שהיו לו חבילי תלתן. תלתן פינגרי"גו בלע"ז ודרכן לאגדן חבילות ואגודות:

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. דאע"ג שדרכן למנות עולין הן בשיעורן והלכה כחכמים:

מתני' שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו להימנות מקדש. את שדרך למכור אותן במנין כגון חבילה דלעיל וכיוצא בה מקדש ואוסר בכל שהוא בתערובתן:

גמ' וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין. קנים:

ארבע מינהון מיטה. כלומר שלכל הפחות שיהו ראוין ארבעה מהן לארוכות המיטה וה"נ אמר בהאי תלמודא לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ו' ועוד בכמה מקומות:

ואלו הן. הששה דברים אגוזי פרך ורמוני בדן פרך ובדן מקומות הן ואלו הבאים משם חשיבי ולא בטלי:

חביות סתומות. שנתערבה חבית סתומה של איסור בחביות סתומות של היתר:

וחילפות תרדין. מה שמחליפין אחר שמניחין השרשים שלהן בקרקע וחוזרות וצומחות והני חשיבי:

וקלחי כרוב. הקלחין חשיבי ולא העלין:

ודלעת יונית. שעליה גדולין ורחבין וחשובה:

ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית. שהן גדולים וחשיבי והלכה כר"ע:

הראוי לערלה ערלה. מאלו שנמנו ושייכין הן לערלה כגון אגוזים ורמונים וחביות סתומות שערלה נוהגת בהן הן נמנין מאיסורי ערלה והשאר שייכין הן לאיסור כלאי הכרם דאין ערלה אלא באילן:

גמ' חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשין. כדפרישית לעיל בהלכה ב' וזהו כהאי מ"ד דאמר התם דלא תני למתני' דצמר בכור אלא אליבא דרבי מאיר ומאן דתני לה ככ"ע מתרץ לה דלדידיה ר"מ כר"ע וחרנה אמר ואידך מינייהו הוא דאמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשין כלומר מה דנשנה בפרקין מהדברי' המקדשין בכל שהן כולהו אליבא דר"מ א"נ דכל הדברים הנשנו בפרקין לדברי ר"מ מקדשין הן וא"כ אף ממתני' דתבשיל ותנור שהסיקוהו וכו' דתנינן בהו יעלה באחד ומאתים היינו לרבנן אבל לר"מ מקדשין הן בכל שהוא:

אמר שמועתא. כלומר שאמר זה מפי השמועה סתם דמתני' דכלים פליגא על האי מ"ד דלר"מ עשרה דברים בדוקא הן דתנינן תמן בכלים פ' י"ז הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ וגריס שם דר' יהודה אמר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי צבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום מפני שאלו המקומות של כותים הן והן חשידי דלא מעשרי מאי דמזבני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול ואלו הפירות ניכרין הן שהם מאלו המקומות וצריך לעשרן ודאי בכל מקום שהן נמכרים ומדקאמר רבי יהודא לא הוזכרו רימוני בדן וכו' ש"מ דאפילו לר"מ הוא דקאמר דלא כהת"ק דגריס משמיה דהן מקדשין בכל שהן אלא דלא הוזכרו בבית המדרש לענין זה כלל אלא לענין שיהו מתעשרין ודאי ושמעינן מיהת דלר"מ לאו דוקא עשרה דברים נשנו כאן שהן מקדשין בכל שהן דהא להאי תנא חסר רימוני בדן דמתני' וזה פליגא על האי מ"ד דנקט חושבנא דעשרה דברים אליבא דר"מ:

ושאר כל הרימונין וכו'. אמתני' פריך ומאי שנא רימוני בדן דנקט וכי שאר כל הרימונין אין דרכן להמכר במנין ומשני אין דדוקא רמוני בדן על ידי שהן חביבין וחשובין דרכן להימנות אבל שאר כל הרמונים אינם חביבין כל כך ולפעמים אין דרכן להימנות:

ר' יונה בעי. על הא דחשיב במתני' אגוזי פרך ומשמע הא שקידי פרך לא ומאי שנא ולא משני מידי:

מתניתא בסתומה בין הסתומות. הא דקתני חביות סתומות שנתערבה חבית סתומה של איסור בין חביות סתומות של היתר והן נשארו כולן סתומות ולאפוקי להא דמסיים ואזיל:

אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה הסתומה או איפכא פתוחה וכו' צריכות שיעור אחר. כלומר דלאחר שנפתחה השיעור בה לפי מה שהיא אם היא של תרומה נוטל מאחד ומאה ממנה ושותה ואם של ערלה או כלאי הכרם אחד ומאתים וכן בפתוחה בין הסתומות וכו' דהעיקר אחר שעת התערובות הוא ולקמי' פריך על גוונא דהסיפא:

היך אפשר לפתוחה אצל הסתומות. לומר שנתערבו הרי ניכרת היא ביניהן דבשלמא ברישא סתומה בין הפתוחות ונפתח' איכא למימר דהכי קאמר שלאחר שנתערבה נפתחה מאיליה ושוב אינה ניכרת איזו היא של איסור וקמ"ל דאע"פ שבשעה שנתערבה סתומה היתה מ"מ כשנפתחה הלך חשיבותה והדין בזה שנוטל כדי דימועה ושותה השאר וכן כל חבית וחבית שהן בספק אלא דפתוחה בין הסתומות היך אפשר שנתערבה דאם סתמה אח"כ הרי ידע איזו היא:

תיפתר בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל הבעל הבית. לפי שדרך הבעל הבית כשממלא הרבה חביות סותם אותן דרך עראי בסתימה כל שהוא למסור להחנווני למכרן והחנווני הוא סותמן בסתימה יפה לפי שדרכו למכור מעט מעט וסותמן היטיב שלא יתקלקל היין בחביות והכא מיירי שאותה חבית של איסור אצל החנווני היא שנתערבה והיינו לאחר שסתם לשארי חביות שהיו לו בחנות בסתימה יפה כדרכו הניח לחבית אחת בסתימת בעל הבית ולא סתמה כמו שארי חביות וזהו כפתוחה שנתערבה בין הסתומות אלא שאינה ניכרת איזו היא של איסור משום שאח"כ סתם החנווני את כולן והשתא הא קמ"ל דאע"ג שעכשיו כולן סתומות הן מ"מ כיון שבשעה שנתערבה היתה פתוחה דהסתימה של בעל הבית לאו סתימה היא אצל החנווני ולא נקראת אצלו אלא כפתוחה ולפיכך אין לה דין חבית סתומה שנתערבה בין הסתומות:

והתני ונסתמה. מאי האי ונסתמה דקאמר דהא אמרת שאע"פ שנסתמה אח"כ אצל החנווני לאו כלום היא הואיל ובשעה שנתערבה לא היתה נקראת סתומה אלא פתוחה ומכיון דלא מצית לפרושי להא אלא בהאי גוונא דאמרן א"כ מאי האי דהדר תני ונסתמה הרי זה בכלל שאמרנו ומשני תפתר שחזר בעלה ונטלה כלומר מילתא אחריתא אשמעינן בהא שאע"פ שאח"כ חזר בעל הבית ונטל אותן מהחנוני ונטלה לחבית של איסור ג"כ עמהן לא אמרינן דהשתא כסתומה בין הסתומות היא שהרי אצל בעל הבית נחשבו כולן כסתומות וטעמא משום דהואיל ואצל החנוני נתערבה ואצלו כפתוחה בין הסתומות היא שוב אינה אוסרת בכל שהוא:

כל אילין קרייא וכו'. גרסינן להא בפ"ז דנדרים בהלכה א' לענין הנודר מן הירק דפליגי התם במתני' אם מותר בדלועים או לאו קאמר התם בגמראדלא פליגי אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כ"ע מודים שהוא כירק ועלה קאמר שם ר' קריספא בשם ר' יוחנן דכל הני קרי וכרובייתא דאנן אכלין להון בכלל דלעת יונית אינון ולד"ה הנודר מן הירק אסור בהן ואיידי דאיירי במתני' בדלעת יונית מייתי לה הכא:

ולמה לית אנן אמרין. במתני' נמי להראוי לתרומה תרומה שהרי נוהגות הן ג"כ בתרומה ואם נתערבה מהן אינה עולה בא' ומאה ואמאי לא תני אלא הראוי לערלה וכו' והוה ליה למיתני ג"כ הראוי לתרומה תרומה:

א"ל ר' יוסי. דמהאי טעמא גופה לא שייך הכא למיתני הראוי לתרומה תרומה שהרי תרומה נוהגת בכל אלו המינין דקחשיב במתני' ובין בירקות ובין בפירות אילן והאיך ליתני הראוי לתרומה הלא כולן ראוין הן:

ערלה אינה נוהגת בכל. דלא שייכא אלא באילן והלכך תני לה הראוי לערלה ממה דמצינו כאן לערלה הוא והשאר לכלאי הכרם ודוקא השאר לפי שהאגוזים והרימונים אינם שייכים כלל לכלאי הכרם כ"א לערלה אבל בתרומה לא מצי למיתני הראוי וכו' כלל אלא דהכל נוהגות בה:

מתני' נתפצעו האגוזים וכו'. כלומר הא דאמרנו במתני' דלעיל דאלו מקדשין בכל שהן דווקא כשהן שלימין אבל אם נתפצעו האגוזים וכו' הלך מהן החשיבות וכן אם נתפרסו הככרות לר"ע ויעלו בא' ומאתים:

גמ' נפלו ואח"כ נתפצעו וכו'. תוספתא היא בפ"ה דתרומות שאם כבר נפלו ונתערבו בהיתר ואח"כ נתפצעו לר"מ בין בשוגג ובין במזיד לא יעלו כדמפרש טעמיה דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד:

מ"ט דר' יודה. במזיד וקאמר משום שכבר קנסו בידו כלומר שכבר קילקל הוא אותן בעצמו ולא קנסו במזיד אלא במקום שהוא רוצה לבטל האיסור כמות שהוא:

מה טעמא דר' יוסי. דלא קניס שוגג אטו מזיד וכר' יהודה לא ס"ל דהא במזיד מיהא קניס וקאמר דטעמיה דס"ל כהאי דתנינן לעיל בסוף פ"ה דתרומות גבי תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. וקאמר התם עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה"ה כל איסורין שריבה עליהן לבטלן בשוגג מותר במזיד אסור:

ר' שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה היו לפניו וכו'. זה כתוב לעיל בפ"ד דתרומות בהל"ח עד הא לפתוח לכתחילה אסור ושם תמצא מפורש:

דבי ר' ינאי שאלין. שאלה זו דלעת שלקה בבית אביה כלומר ששלקה בעודה מחוברת באיביה ולהכי נקטי דלעת מפני שדרכה להתגדל ולהתפשט ובעודה מחוברת יכולין להטות ולבשל מקצתה:

מהו שתטבול למעשרות. משום דקי"ל דהאש קובעת למעשרות כדתנינן לעיל בריש פ"ד דמעשרות הכובש והשולק והמולח חייב ומיבעיא להו אם אף בעודו מחובר מהני להיותה טבל וקבוע למעשרות שלא יאכל ממנה אפילו עראי עד שיעשר:

לוי שאל. עוד שאלה אחרת באותה דלעת ששלקה במחובר מהו שתטמא טומאת אוכלין לפי שאין טומאת אוכלין במחובר אלא בתלוש ולאחר הכשר בתלוש וזו ששלקה אם כמחובר היא או מכיון ששלקה אין שם מחובר עליה:

שלקה כמחותכת היא. כלומר דהדר פשטי להו דמכיון ששלקה כמחותכת חשיבא בין לענין קביעות מעשר ובין לטמא טומאת אוכלין:

מילתיה דשמואל אמר. וכן שמעינן ממילתיה דשמואל מה שאמר דס"ל מטמאה היא טומאת אוכלין דאמר ר' יוסי בר' בון בשם שמואל תאנים וענבים שצמקו באביהן לא חשיבי כמחובר ומטמאין טומאת אוכלין וא"כ ה"ה נמי בדלעת ששלקה באביה דלא חשיבא כמחובר דלא יהא אלא כצמקה דשוב אינה מתגדלת וכתלושה חשיבא:

והרודה מהן בשבת חייב משום קוצר. דנהי דלענין טומאת אוכלין כתלוש חשיבא משום שאינן ראוין להתגדל עוד מ"מ לענין שבת מכיון שלא נתלשו ממש כמחובר הן וחייב משום קוצר ואיידי דתני במתניתין נחתכו הדלועין מייתי להאי נמי הכא:

נתפרסו הככרות. וקאמר הש"ס מתני' דר"ע דאיהו ס"ל דאף ככרות של בעה"ב מקדשין בכל שהן ולדידי' הוא דאיצטריך למיתני דאם נתפרסו יעלו וקמ"ל דסתם לן התנא כר"ע דלעיל:

מתני' ספק ערלה. כדמפרש בגמ' כגון שיש כאן כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו ספק מן זה הכרם הוא ספק מכרם אחר אם הוא בא"י אסור ובסוריא מותר:

ובח"ל יורד ולוקח. כלומר אפי' רואה הוא שענבים אלו יוצאות מהכרם הזה לוקח הוא מהן ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה:

כרם שהוא נטוע ירק. ויש בו כלאים מפני הכרם וירק נמכר חוצה לו ספק אם הירק מהכרם הזה או לא בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקט כלומר אפי' רואהו לוקט מותר ליקח ממנו ובלבד שלא ילקט האוכל בעצמו בידו:

החדש אסור מן התורה בכל מקום. אפי' בח"ל:

והערלה הלכה. מהלכה למשה מסיני נאסרה הערלה בח"ל ודוקא בודאה אבל בספקה בח"ל מותר שכך נאמרה הלכה:

והכלאים מדברי סופרים. בח"ל ודוקא כלאי הכרם דחמירי דאסירי בהנאה בא"י והלכך גזרו בהו רבנן בח"ל אבל בכלאי זרעים דאף בא"י אינן אסורין אלא בזריעה אבל באכילה ובהנאה שרו לא גזרו בהו רבנן בח"ל. והרכבת האילן בכל מקום אסור מן התורה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ ובין בח"ל אף שדך בהרכבה בין בארץ בין בח"ל:

גמ' איזהו ספק ערלה וכו'. תוספתא היא במכילתן וכדפרישית במתני':

אמר רבי יודן. הוא רבי יהודה התנא דפליג בהתוספתא וס"ל דספק זה אף בסוריא אסור ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם וכו' דמכיון שיש כאן כרם אחר היתר נטועה בצדו תלינן לקולא בסוריא:

אמר רבי יהודא אף זה אסור בסוריא. זה קאי אסיפא כרם נטוע ירק וכך היא בתוספתא דלהת"ק ספקו בסוריא מותר אפילו אין כאן אלא הכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ורבי יהודא פליג דזה אסור אף בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצידו וכו':

ובח"ל יורד ולוקט וכו' אמר ר' יודן עוד היא בקדמייתא וכו'. כלומר דר' יודן תני גם בסיפא יורד ולוקח וכו' כמו בהקדמייתא ברישא:

החדש וכו'. מתני' דר"א בפ"ק דקדושין כדתנינן תמן כל מצוה וכו':

בכל מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבין משמע אפי' בח"ל:

מה מקיימין רבנן טעמא דר"א בכל מושבותיכם בחדש שכאן ויצא בחוץ. ובקדושין שם בהל"ח בחדש שבו שיצא לח"ל והיינו הך. כלומר דלדידהו קרא אתי לרבות על חדש של א"י שיצא לח"ל שבזה אתה נוהג איסור בכל מקום מושבותיכם אבל לא בחדש של ח"ל גופה:

ולמה לא תנינן. לר"א אף החלה עמהן שנוהגת בכל מקום:

א"ל לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא נוהג בין בישראל ובין בגוים. כמו החדש למאי דס"ל לדידי לר"א וכן הערלה והכלאים להת"ק דהתם אבל החלה אינה נוהגת אלא בשל ישראל לכ"ע:

והערלה הלכה. ופליגי שמואל ור' יוחנן מאי הלכה שמואל אמר כהלכות מדינה שמעצמן הנהיגו עליהם להלכה זו ולאסור הערלה בח"ל:

הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין. בתמיה כלומר לדידך דאמרת הלכה למשה מסיני היא בח"ל ואת אמרת דספיקה מותר כדתנינן במתני' ואמר לו בשעה שניתנה הלכה זו כך נאמרה דודאה אסור בח"ל וספיקה מותר:

אמר ר' יסא אילו לא סלקית לא"י וכו'. דר' יסא מח"ל הוה ועלה לא"י ללמוד תורה מר' יוחנן:

שמואל אמר בכלאי הכרם הוא דאסור מד"ס בח"ל הא בכלאי זרעים מותר כדפרישית במתני' ור' יוחנן אמר איפכא ובכלאי זרעים אסור מן התורה:

כד נחתין מערביא דתמן. כשירדו אלו התלמידים שלמדו בא"י ובאו לבבל ואמרו להא בשם ר' יוחנן וקיימונה לטעמא דידיה דאמאי החמיר בכלאי זרעים טפי מכלאי הכרם ואמרו דהיינו טעמיה דכתיב את חוקותי תשמרו וגו' ובגד כלאים וגו' ומדכתב לכולהו בחד קרא והטיל לכלאי זרעים בין כלאי בהמה לכלאי בגדים ש"מ להיקישא הוא דאתא דהקיש כלאי זרעים וכו' ולומר לך שאע"פ שהן תלוין בחובת הקרקע נוהגין בארץ ובח"ל:

חד ב"נ זרע חקלייה. לשדה שלו שעורין ולפת בערבוביא ובח"ל היה דהא אתא עובדא קומי שמואל:

עבר שם חנין גוביתא. ממקום גוביתא היה וראה כלאים הללו ועקר אותן:

אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה. לחנן גוביתא שלא היה לו לעקור אותן שלא ברשות הבעלים כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמי':

דתני. בתוספתא סוף פ"ב דכלאים אין עושין עם ישראל בכלאים ובח"ל קאי אבל עוקרין עמו בכלאים וכו' ולמאי איצטריך למיתני האי אבל עוקרין עמו וכי היתירא דעוקרין אשמועינן אלא שמע מינה דלדיוקא איצטריך דעמו הוא דעוקרין אם נותן רשות לעקור אותן אבל בלאו הכי אין לו לעקור למאי שכבר נזרע דמכיון שכבר עבר זה וזרע מה שעבר עבר והואיל ומותרין באכילה הן למה יעקור דלא גזרו על המקיים כלאים בח"ל אפי' למאן דאוסר והלכך קנסיה שמואל:

תני. סיפא דהתוספתא היא בכלאים שם:

אין עושין עם הגוי בכלאים. בא"י מיירי כדמסיים אבל עיירות המובלעות בא"י וכו' ומכ"ש בח"ל דשרי לסייע את הגוי בשדה שלו:

כשם שכלאים בארץ וכו'. וקאמר הש"ס דשמואל ור' יוחנן כל חד וחד מפרש להא לטעמיה למאי דאמרו לעיל דשמואל פתר להאי ברייתא אין עושין וכו' ובסיפא דקתני כשם וכו' אדין כלאים לישראל קאי והיינו כלאי הכרם דוקא דבהן גזרו בח"ל הא כלאי זרעים מותר לזרוע בח"ל כדקאמר לעיל:

ר' יוחנן פתר להאי מתניתא אין עושין וכו'. כלומר ברישא מפרש לה כדשמואל דבהתוספתא לא גריס אלא אין עושין עם הגוי בכלאים סתמא ומפרשי לה דבין בכלאי הכרם ובין בכלאי זרעים אין עושין עמו אבל להאי כשם שכלאים בארץ וכו' דהסיפא מפרש ר' יוחנן לטעמיה:

בכלאי כרם הא בכלאי זרעים. כלומר הא דקאמר כשם שכלאים בארץ בכלאי הכרם נמי מיתפרשא דשתיהן אסורין הן בארץ אבל הא דמסיים כך כלאים בח"ל בכלאי זרעים הוא דמתפרשא דכלאי זרעים הוא דאיתרבו מהיקישא דלעיל לר' יוחנן דשדך לא תזרע כתיבא התם אבל כלאי הכרם ס"ל דלא איתסרו בחוצה לארץ:

הדרן עלך בגד שצבעו וסליקא לה מסכתא ערלה בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען