מתני' ערב פסחים. כלומר ערב של כל פסח ופסח:

סמוך למנחה. קטנה מעט וכמו חצי שעה דזמן מנחה קטנה הוא בתשע ומחצה וסמוך למנחה בתחלת שעה עשירית לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה לתאוה וחמץ בלאו הכי לא מצי אכיל דמו' ולמעלה אסור ומצה נמי לא כדאמר בגמרא האוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו אלא לא נצרכה שאף לשאר מאכלים יזהר שימנע מהם סמוך למנחה:

ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. כדרך בני חורין וקמ"ל שאף העני צריך הוא להראות דבר שהוא זכר לחירות:

ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסים עניים מארבע כוסות של יין:

ואפילו מן התמחוי. אפי' הוא עני. שבעניים שמתפרנס מן התמחוי דתנן בפ"ט דפיאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי. וארבע כוסות קאמר בגמרא כנגד ארבע לשונות של גאולה שאמר הקב"ה למשה והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי:

גמ' מתניתא דר' יודה. היא דתני בתוספתא דברכות ריש פ"ד ערב שבת מן המנחה ולמעלה וכו' ובערב פסח דאיכא מצה אפי' סמוך למנחה לא יאכל דאלו לר' יוסי דמיקל כל כך בערב שבת ומתיר עד שעה שהיא משלים היום כדקאמר בהדיא בתוספתא עד שתחשך לא יחמיר בערב פסח מסמוך למנחה:

מפסיקין לשבת. הרי שהיו יושבין ואוכלין וקדש עליהן היום מפסיקין הן מסעודתן:

זו דברי רבי יהודה ור' יוסי. דפליגי אם צריך להפסיק לגמרי ובעקירת השלחן או לא אבל דברי חכמים פורס מפה על השלחן כדי שיהא ניכר שהוא לכבוד השבת ומקדש:

מהו לאכול מיני כסנין ומיני תרגימא. שהן מיני פירות סמוך למנחה בערב פסח:

ר' יידן נשייא וכו'. וכמו כן שאל ר' יהודה נשיאה לפני ר' מנא שרחץ עצמו ומחמת כן היה צמא לשתות ושאלו בגין דאנא צחי מהו מישתי וא"ל תני ר"ח אסור לטעום כלום עד שתחשך:

אמר ר' לוי וכו' לוקה. מכת מרדות מדרבנן:

בין חמץ בין מצה אסור. לאו אסמוך למנחה קאי דהא חמץ מקודם אסור אלא ר' יהודה בן בתירה לטעמיה דס"ל בפ"ק דזבחים דזמן שחיטת הפסח מתחיל משחרית בי"ד וא"כ קאי כל היום בלא תשחט על חמץ ומצה אסור משום הך דר' לוי:

ורבי תלמידיה דר' יהודה בן בתירא הוה. בתמיה לא תלמידיה דר' יעקב בן קודשיי הוה וא"כ מפני מה פסק כר"י בן בתירא בחמץ בערב פסח הרי חכמים חלוקין עליו:

אלא. לאו מהאי טעמא לא אכל כלום אלא בגין דרבי בכור הוה והבכורות מתענין בערב פסח כדאיתא במסכת סופרים:

ר' יונה אבא הוה בכור והוה אכיל. בערב פסח ואי רבי השגיח על הא דמסכת סופרים לא היה ר' יונה אבא עושה כן:

לא מן הדא. דבכור הוה אלא מן הדא טעמא דרבי אסתניס הוה ובכל יום כד הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל ברמשא והלכך לא אכל כדמסיים ואזיל ולמה לא הוה אכיל הכא בע"פ ביממא כדי שיכנס למצה בתאוה ובספרי הדפוס כתוב לשבת ואגב שיטפא דלעיל היא:

אמר ר' לוי ולפי שדרך עבדים וכו'. זהו הטעם שאוכלין מסובין ולדידיה כל הסעודה בהיסבה ור' סימון בשם ריב"ל קאמר דאותו כזית שאדם יוצא בו באכילת פסח צריך לאוכלו מיסב:

אפי' עבד לפני רבו וכו'. אם צריכין היסיבה:

א"ל ברבי. אדם גדול עד כאן שמעתי כלומר עכשיו היא ששמעתי ממך דמספקא לך בהו ולדידי לא מספקא לי שאין צריכין היסיבה:

לפי שאין ערב לאדם לוכל מן הקופה וכו'. כלומר רבותא קמ"ל התנא במתני' שהרי אף מן הקופה של צדקה שהיא מתחלקת מע"ש לע"ש ומתפרנסין ממנה עניים ואין נוח וערב לאדם לאכול ממנה עד שיעני ויצטרך לזה ומיהו אין זה עני כל כך כמו המתפרנס מן התמחוי שמתחלקת בכל יום ויום וכאן אשמועינן שאפי' המתפרנס מן התמחוי מתחייב בד' כוסות:

נשים בראוי להן כגון מסנים. מנעלים חדשים וצוצלין מיני צלצול יפים:

מנין לארבעה כוסות. רמז מן התורה:

כנגד ארבע גאולות. ארבע לשונות של גאולה שהוזכרו בפרשה כשנתבשרו על גאולת מצרים:

כנגד ארבע כוסות של פרעה. לפי שבאותו חלום של שר המשקים נתבשר יוסף הצדיק על הגאולה כדרש חז"ל מקרא והנה גפן לפני וכו':

כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות וכו'. כלומר שמרמזין הן גם על הגאולה לעתיד:

מהו מנת כוסם. דמשמע שיש איזה דבר בכוסם:

דיפיילי פוטירין. כאותו כוס של פיילי פוטירין ששותין אחר המרחץ ומשימים בו דברים המקררין את הגוף כך אחר שימטיר עליהם פחים אש וגפרית המחממין נותן רוח זלעפות למנת כוסם בכדי שיתקיימו ולסבול עוד להפורענות:

והדין כוס ישועות אשא תריין. דישועות תרתי משמע:

תמן תנינן. ריש פ"ח דשבת וכל הסוגיא כולה עד סוף הלכה גריס התם ושם פירשתי:

מתני' מזגו לו כוס ראשון. שכן דרך בני חורין לשתות יין מזוג:

מברך על היום. בתחלה לפי שהיום גורם לקידוש שלא בא אלא בשביל קידוש היום וכבר קידש היום משקיבל עליו והיין עדיין לא בא על השולחן וכשם שקדם לכניסה כך הוא קודם לברכה:

וב"ה אומרים מברך על היין תחלה. לפי שהיין גורם לקידוש וה"ה המקדש על הפת שאם אין לו יין או פת לא יקדש ועוד תדיר ושאינו תדיר התדיר קודם:

גמ' מה טעמא דב"ש וכו' גרסינן לכולא סוגיא זו לעיל בברכות ריש פרק אלו דברים:

שקדושת היום גרמה וכו'. כדפרישית במתניתין:

מדברי שניהן. נלמד דסבירא להו דבהבדלה לעולם ברכת היין. קודם ואח"כ ברכת הבדלה דלא דמיא לקידוש כדמפרש ואזיל:

כלום טעמא דב"ש. בקידוש הא לא הויא אלא מפני שקדושת היום גרמה להיין שיבא ולפיכך סברי שברכת קדישת היום קודמת אבל כאן הואיל ולא אבדלה גרמה ליין שיבא היין קודם. כצ"ל וכך הוא שם. וכלומר שהרי עיקר הבדלה בתפלה היא ולא אמרו שיחזיר ויבדיל על הכוס אלא מפני התינוקות כדאמר התם בהאי תלמודא בפ' תפלת השחר הלכך אף ב"ש מודים בהבדלה שברכת היין קודם:

כלום טעמא דב"ה וכו'. כלומר ולב"ה פשיטא דשייכא נמי האי טעמא דאמרי גבי קידוש תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דכמו כן הוא בהבדלה:

אמר ר' מנא. דלא היא דמצינן למימר נמי איפכא מדברי שניהן יין ואבדלה אבדלה קודם דמאי חזית דנקטת להני טעמייהו דב"ש וב"ה גבי קידוש וילפת מינייהו דמודים בהבדלה שהיין קודם נקוט אידך טעמייהו דידהו דגבי קידוש ואשכחת איפכא כדמפרש ואזיל:

כלום טעמא דב"ש אלא שכבר נתחייב וכו'. וא"כ כאן בהבדלה נמי הואיל ונתחייב בהבדלה מיד שחשכה למוצאי שבת קודם שבא היין לפניו בדין הוא שהבדלה ג"כ קודמת ליין כמו קידוש לב"ש:

כלום טעמא דב"ה וכו'. וכאן הואיל ואין היין גורם לאבדלה וכו' כצ"ל וכך הוא שם וכן לב"ה דטעמייהו בקידוש לפי שהיין או הפת גורם לקידוש היום שתאמר וכאן הואיל והבדלה אין היין גורם שתאמר דלא תליא הבדלה ביין אף לב"ה הבדלה קודמת להיין הלכך מהא ליכא למישמע מינה:

א"ר זעירא מדברי שניהן. דר' יוסי ודר' מנא דמר מדייק הכי ומר מדייק איפכא ומיהת זה נלמד מדברי שניהן דמבדילין בלא יין אבל אין מקדשין אלא ביין כדקאמרי תרוייהו בפשיטות שאין היין מעכב בהבדלה כמו שמעכב בקידוש או הפת:

היא דעתיה דרבי זעירא. וכן נמי היא דעתיה דרבי זעירא גופיה דאמר מבדילין על השכר במקום שאין היין מצוי ובקדוש קאמר הולכין ממקום למקום למישמע קידושא על היין שהיא עיקר מצות קידוש ואין מקדשין על השכר ומיהת שמע מינה שאין היין מעכב בהבדלה:

נהיגין תמן. בבבל במקום שאין יין לקדש עליו הש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם וכו' ובזה יצאו ידי קידוש:

מתני' הביאו לפניו ירקות וחזרת מטבל בחזרת. לפי נוסחא דהכא שמביאין לפניו שאר ירקות וכן החזרת מקודם ומטבל הירק בחזרת וזהו הטיבול הראשון שקודם האכילת מצה כדתני עד שהוא מגיע לפרפרת הפת וזהו לאכילת מצה שמביאין לפניו אחר עקירת השולחן מצה וחזרת וחרוסת ומטבל החזרת בחרוסת וכמ"ד בגמרא צריך לטבל בחזרת שני פעמים וכדי שיראו התינוקות וישאלו ועל הטיבול הראשון מברך בפה"א ועל השני מברך על החזרת על אכילת מרור שזהו עיקר המצוה לפי שמצות מרור אחר מצות המצה כדכתיב על מצית ומרורים ברישא מצות והדר מרורים:

אע"פ שאין חרוסת מצוה. שעיקר המצוה היא חזרת ואין החרוסת שעשוי ממיני תבלין אלא לרפואה לבטל הארס שבחזרת:

ר"א ברבי צדוק אומר מצוה שהוא זכר לטיט ולדם כדקאמר בגמ' ומשימין בו תפוחים כדכתיב תחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלי עצב ולא יכירו בהן המצרים:

ובזמן המקדש. בזמן המקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח כשהביאו המצה והחזרת:

גמ' חברייא בשם ר' יוחנן צריך לטבל בחזרת שני פעמים. כדפרישית במתני' לפי נוסחא דהכא ויש לפרש דשני פעמים דקאמרי היינו בחריסת ולטבל בחזרת כלומר שמטבל החזרת בחרוסת ולפ"ז הא דקתני ירקות וחזרת או או קתני או ירקות בחרוסת או בחזרת בחרוסת לטיבול הראשון אלא מדלא מזכיר התנא חרוסת ברישא משמע כדפרישית במתני':

רבי זעירא בשם ר' יוחנן. קאמר א"צ לטבל בחזרת שני פעמים כלומר דהטיבול הראשון א"צ בחזרת דווקא אלא ה"ה בשאר ירקות ומיהו שני פעמים צריך לטבל:

רשב"ל אמר. שאף הטיבול שתי פעמים לאו דוקא אלא אם לא טבל פעם ראשונה צריך לטבול פעם שניי' כלו' כשמביאין החזרת בפעם שנייה עם המצה שאז עיקר מצות הטיבול:

מתניתא. דלקמן פליגא על רשב"ל שבכל הלילות וכו' אלמא דטיבול שתי פעמים מיהת צריך:

כבר רשב"ל על הדא דבר קפרא. כלומר כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה שאין חיוב בטיבול שתי פעמים:

מתניתא. ברייתא דלקמיה נמי פליגא על בר קפרא דקתני שבכל הלילות אנו מטבילין אותו להחזרת או להירק עם הפת וכאן בלילה הזה אנו מטבילין אותו בפני עצמו אלמא צריך שיהיה טיבול מקודם שמביאין המצה שעדיין הטיבול הוא בלא פת עמו דאלו מה שמטבל אח"כ בחרוסת כ"ע לא פליגי דצריך וש"מ מיהת דצריך טיבול שני פעמים:

מתניתא פליגא על ר"י. דס"ל שמצות אין צריכין כוונה דקאמר יוצאין במצה בין שכיוון לשם מצוה בין שלא כיוון והא קתני הכא דצריך לטבל בחזרת ב"פ וקפ"ד דטעמא הויא משום דבטיבול הראשון מברך בפה"א ולא איכוין לשם מצות מרור והלכך הוא דצריך עוד לטבל בפעם שנייה ולברך על אכילת מרור לצאת י"ח מרור אלמא מצות צריכות כוונה:

והכא מכיון שהיסב חזקה כיוון. כלומר דמשני דלאו היינו טעמא דטיבול שתי פעמים דהא הכא מכיון שהיסב לעשות סדר המצות בלילה זו חזקה היא דמה שעשה לכוונת המצוה עשה ואי משום כוונה לא הוה צריך לטבל פעם שנייה שכבר יצא י"ח בראשונה אלא הכא היינו טעמא כי היכא דליהוי היכרא לתינוקות וישאלו:

מתניתא פליגא על רשב"ל. דקאמר שאין צריך לטיבול שתי פעמים אלא אם לא טבל פעם ראשונה וכו' והא קתני הביאו לפניו וכו' אעפ"י שאין חרוסת מצוה ומדקתני אין חרוסת מצוה משמע הא חזרת מצוה ואפי' בפעם הראשון דקחשיב התנא חזרת אלמא שצריך לטבל בחזרת שתי פעמים ואע"ג דכבר שני לעיל דר"ל כבר קפרא ס"ל אפ"ה הדר מותיב ר' ירמיה מסיפא דהמתני' דמדייק ליה מדקתני אין חרוסת מצוה ומשמע הא חזרת ששנינו מצוה ואף בפעם הראשון ודלא כבר קפרא והיא גופה קשיא אמאי סמיך ר"ל אדבר קפרא ולא כהתנא דהמתני':

א"ל שכן רב מטבל בתורדין. כלימר הא נמי ל"ק לר"ל דהא דקתני ברישא ירקות וחזרת לא תידוק מינה דחזרת מצוה היא אף בטיבול הראשון אלא או או קאמר או ירקות או חזרת שכן רב היה נוהג שהיה מטבל בפעם הראשון בתרדין אלמא דחזרת דרישא לאו דיוקא ורשב"ל נמי ה"ק אם לא טיבל בחזרת פעם ראשונה אלא בשאר ירקות צריך לטבל בפעם שנייה בחזרת ובהא פליג על ר"ז בשם ר' יוחנן דלעיל דלר"ז דקאמר א"צ לטבל בחזרת שני פעמים משמע שאם טיבל בפעם הראשונה בחזרת סגי ולרשב"ל עיקר המצוה בחזרת בפעם שנייה ובפעם הראשונה אף בשאר ירקות סגי:

תגרי ירושלי' וכו'. על החרוסת ור"א בר צדוק קאמר לה דסבירא לי' חרוסת מצוה:

בני ביתיה דאיסי. קיבלו בשם איסי דג"כ ס"ל חרוסת מצוה שהיה אומר ולמה נקרא שמה רובה כך היו קוראין בכינוי להחרוסת:

שהיא רבה עמו. כלומר על שם רבבה כצמח השדה נתתיך שדרשי מזה שמאליהן נתרבו וגדלו כצמח השדה זו שהיא רבה מאליה ולזכר זה הוא החרוסת כדפרישית במתני':

צריכה החרוסת שתהא עבה. וממילתיה שמעינן שהיא זכר לטיט ואית תנא תני צבריה שתהא רכה צוברה ביין ומשקין שתהא רכה א"נ צבעה גריס וממילתיה שמעינן שהיא זכר לדם מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה:

תני ובגבולין וכו'. מפני שבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח כדקתני בסיפא ושני תבשילין בגבולין הוא דקתני:

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. לפי שעכשיו עוקרין את השלחן מלפני האומר הגדה נותן הבן לבו לשאול מה נשתנה וכו':

שבכל הלילות וכו' והלילה הזה כולו צלי. כך היו אומרים בזמן המקדש וכולו צלי על הפסח ועל החגיגה הבאה עמו וכמ"ד חגיגה הרי היא כפסח גם לענין צלי:

מתחיל בגנות. מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ומסיים שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו יגאל את אבותינו ואותנו ממצרים:

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:

גמ' תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. לפי שמצינו בכתוב ארבעה פעמים בהגדת ענין זה לבנו ובשינוי הדברים ושלש מקראות בשאלת הבן והאחד בלתי שאלה בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וזו היא שאלת הרשע שאומר לכם ולא מצוי השם ולפיכך דורש התשובה דפ' קדש שלא נאמר שם שאלה והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי לי עשה וכו' ומשום דלא שייכה תשובה דפ' משכו להרשע דכתיב שם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' ואת בתינו הציל והוא הוציא את עצמו מן הכלל ופסוק ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שבפרשה והיה כי יביאך שהוא נאמר על שאלת בן טפש והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת דורש הוא כאן לתשובת שאלה של בן חכם בפ' ואתחנן והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות וגו' ובכתוב נאמר אשר צוה ה' אלהינו אתכם אלא שהחכם ניכר בשאלתו ואינו רוצה לומר אתכם ואומר איתנו שלא להוציא עצמו מן הכלל ולפיכך אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו שאעפ"י שנאמר זה על שאלת בן טיפש מכיון שהחכם נשמר עצמו ומשנה מאתכם לאותנו אף אתה תשנה ותאמר לו פסוק בחוזק יד הוציאנו ולא תשובה הנאמר שם על השאלה מה העדות וגו' עבדים היינו וגו' וזהו לפי החכם בחכמתו ולבן טפש אף אתה למדו הלכות פסח וכו' וזהו נלמד מהכתוב ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו' שהזהיר אותם שם ואמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ועבר ה' לנגוף וגו' ומכאן למדו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן לומר אפיקו מאני מכאן לבית אחר ושלא יצאו מחבורה לחבורה ותשובה זו כתובה על שאלת הרשע אלא שניטלה ממנו כדלעיל ומלמדין זה לבן טיפש שלא יטעה ויצא מקבורה לחבורה ושאינו יודע לשאול את פתח לו תחלה נלמד מפסוק והגדת לבנך שנאמר מבלתי השאלה:

מתני' אמרה כן. שלזה שאין לו דעת אפי' לשאול שאינו מרגיש בשום דבר ואיני משגיח על השנוי:

אביו מלמדו. לומר מה נשתנה ואח"כ אומר לו עבדים היינו וכו':

מתני' עד היכן הוא אומר. בהלל ב"ש אומרים עד אם הבנים שמחה כדמפרש טעמא בגמרא דאכתי לא היה זמן הגאולה בתחלת הלילה והאיך יאמר בצאת ישראל ממצרים וב"ה ס"ל כיון שהתחיל אומרים לו גמור:

וחותם בגאולה. מסיים את ההגדה בברכת גאולה ולא מפרש היאך מברכין אותה ופליגי ר' טרפון ור"ע לפרושי למילתיה דת"ק ר"ט אומר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות דכולה חדא הודאה היא ור"ע ס"ל חותמין ג"כ בברוך לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן ה' אלהינו יגיענו וכו' והלכה כר' עקיבא:

גמ' מתחלה צריך להתחיל. בפסוק בעבר הנהר וגו' ויעבדו אלהים אחרים וזהו הגנות ומסיים ואקח את אביכם וגו' וזהו השבח:

וארב כתיב והה"א קרי ולא כתיב לרמז כמה ריבים עשיתי עמו כמה נסיונות נתנסה עד שלא נתתי לו את יצחק:

ד"א נעשיתי לו אורב. כאורב בדבר מה יהיה זרעו כשר או לא ואע"פ כן אין חטא מיתן ליה ואין זכה מיתן ליה ודורש זה מהפסוק שלאחריו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו וגו' ולמה היה לו ליהושע לספר לכל זה ולהזכיר כאן את עשו אלא מפני שרצה להוכיחם ולהזהירם לעתיד כאמור לבסוף ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת וגו' ולא תאמרו הרי עשו וזרעו ואפי' כן ניתן להם ירושה ונתקיימו בארצם תשובה לזה מה שאני מקדים לפניכם שכך אמר וארב את זרעו אורב אני וכו' ובין חטא ובין זכה מיתן ליה וזהו מה שנתתי לעשו זכות אברהם ואחריו יצחק גרמו לו אבל אתם יראו את ה' שעמכם בני יעקב ונבחרים אתם הקב"ה מדקדק עמכם והסירו את האלהים אשר עבדו אבותיכם וגו' ועבדו את ה':

א"ל בית שמאי וכי יצאו ישראל ממצרים בתחלת הלילה לשיאמרו בצאת ישראל ממצרים:

אמרו להן בית הלל. א"כ אפי' אלו ממתין עד קרות הגבר וכו'. שהרי עיקר הגאולה ויציאת מצרים ביום היתה אלא מכיון שהתחיל במצות הלל אומרים לו מרק הכל:

התיב ר' אבינא בר סחורא. על הנוסחא דגריס במתני' אשר גאלנו וכו' והגיענו הלילה הזה וכי לא כבר הזכיר זמן על הכוס אחר קידוש היום:

מתניתא אמרה כן. הכי תנינן נמי בברייתא ויליף לה מקרא דכתיב שלש פעמים בשנה וגו' בחג המצות וגו' ושלש רגלים אלי מצויינים הם מזמן לזמן:

תני אידך כל שכתוב בו מקרא קודש צריך להזכיר בו זמן. ור"ה ויוה"כ בכלל בלבד ולפי שאינן אלא פעם אחת בשנה ולאפוקי שבת דאע"ג שכתוב בו מקרא קודש לא שייך ביה לומר זמן:

ויאות. הוא שהרי מי שראה תאנה ביכורה וכיוצא בה ושמא אינו צריך להזכיר זמן כשאוכל אותה בתמיה אם כן על כל הבא מזמן לזמן שייך ברכת הזמן:

הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה וכו'. כל זה עד סוף הענין לא שייך הכא מידי ועיקר מקומו לעיל בפ' מקום שנהגו בסוף הלכה א' דפריך על המתני' דהתם ואינו אסור משום בל תתגודדו ומשני בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה וכו' והדר פריך הרי ר"ה ויוה"כ ביובל ביהודה נהגו וכו' בענין סדר הברכות והתקיעי' וכו' וכדפרישית הכל שם ואגב דאיירי במתני' בפלוגתא דב"ש וב"ה בענין נוסח ההגדה מייתי להא נמי הכא כדרך מעתיקי הש"ס הזה:

מתני' מזגו לו כוס שלישי. אחר שאכל כזית מן הפסח ובזמן הזה אחר אכילת מצה המשומרת:

ואומר עליו ברכת השיר. אית דאמרי הלל הגדול ונשמת כל חי ואח"כ אומר יהללוך וחותם ואית דאמרי אומר יהללוך אחר גמר ההלל ונהגו לומר יהללוך מיד אחר ההלל בלא חותם הברכה ואח"כ הלל הגדול ונשמת וחותם בישתבח עד חי העולמים:

בין שלישי לרביעי לא ישתה. שמא ישתכר ולא יהא גומר את הלל ובגמרא פריך והלא כבר משוכר הוא מהיין שבתוך המזון ומשני יין שבתוך המזון אינו משכר שלאחר המזון הוא משכר ומשמע נמי דדוקא שלאחר המזון ולאפוקי שלפני המזון והלכך לא אסרו לשתות בין ראשון לשני:

ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בגמרא פליגי בפירושא דמילתא חד ס"ל דה"ק אין נפטרין ממקום שאוכלין באפיקו מנא כלומר תוציאו מכאן הכלים ונלך ונאכל במקום אחר אפי' שום דבר גזירה דילמא אתי למיכל מן הפסח או בשני מקומות ולהאי מ"ד מותר לאכול אחרי הפסח במקומו הראשון מדברים אחרים ואידך ס"ל מלשון אפיקו מן והוא מיני מתיקה שלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות כמו שרגילין לאכול אחר הסעודה ואפי' במקומן הראשון אסור כדי שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקו מן כך אין מפטירין אחר המצה שאוכלין כזית באחרונה בזמן הזה ואין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר אחריה שלא יאבד טעם המצה זו שמצוה היא באכילתה:

כתיב בפרוע פרעות בישראל וכו'. טעמא דנוסחא דהמתני' מפרש דקתני ונודה לך על גאולתנו שכך אנו למדין מן המקרא כשהקב"ה עושה לכם נסים ופודה אתכם מן הצרה תאמרו שירה:

התיבון הרי גאולת מצרים. שלא מצינו בכתוב שאמרו שירה בצאתם ממצרים:

שנייא היא. יציאת מצרים שהיא תחלת גאולתן וכלומר דאכתי לא הוה אלא אתחלתא דגאולה שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים כדכתיב ויושע ה' ביום ההוא את ישראלמיד מצרים שעד היום לא נושעו ממש והיום אמרו שירה:

הרי מרדכי ואסתר. לא אמרו שירה ולא תיקנו לומרהלל:

שנייא היא. גאולתן:

שהיה בח"ל. ואין אומרים הלל על הנס שבח"ל אחרי שבאו לארץ:

ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא שמרדכי ואסתר לא נגאלו אלא משונאיהם ולא מן המלכות ולא היה להם לומר הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש:

גמ' ולמה. לא ישתה בין ג' לד' בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא וכו' כדפרישית במתני':

ר' סימון וכו' מיני זמר. לפרושי לאפיקומן דמתני' ומיני זמר הן מיני כלים שמשתמשין בהן לאכילה ומלשון המקרא הוא ספות כסף מזמרות מזרקות וכאן שלא יאמרו אפיקו מנא ור' יוחנן אומר וכו' כדפרישית הכל במתני'. ערדילי. כמהין ופטריות:

וגוזליא דחנניא בר שילת. שהיה נוהג לאכלן אחר הסעודה וכלומר דלא דוקא מיני מתיקה אלא ה"ה לשאר מיני מאכלים:

מתני' ישנו מקצתן. מאותן שישבו לאכול:

יאכלו. לכשיקיצו:

כולן. ישנו כולן אחר שהתחילו לאכול פסחיהן והקיצו לא יאכלו דזה נראה כאוכל בשני מקומות וחומרא בעלמא היא והיא הדין לאכילת מצה האחרונה בזמן הזה:

רבי יוסי אומר אם נתנמנמו. כולן שלא נשקעו בשינה יאכלו ואם נרדמו כולן הוא שלא יאכלו והלכה כר' יוסי דמיקל הוא ואין כאן אלא חומרא יתירא לת"ק:

הפסח אחר חצות מטמא את הידים. האי מתני' אתיא כר"א בן עזריה דס"ל זמן אכילת פסח עד חצות מדאורייתא היא וכיון דאחר חצות הוה ליה נותר גזרו ביה רבנן שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו ולהביאו לידי נותר:

הפיגול והנותר מטמאין את הידים. גזרו בהו רבנן טומאה בפיגול מפני חשדי כהונה שלא יפגלו את הקרבן להפסיד את הבעלים ובנותר מפני עצלי כהונה שלא יתעצלו מלאכול ולא יביאו אותו לידי נותר:

בירך ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הפסח פטר את של זבח והוא חגיגת י"ד הבאה עם הפסח והוא רשות ולא חובה ואם בירך על של זבח וצונו לאכול את הזבח אינו פוטר ברכת הפסח:

ר"ע אומר לא זו פוטרת זו וכו' והלכה כר' עקיבא:

גמ' ולמה. גזרו ביה רבנן טומאה:

אם מפני הסיע הדעת. וכלומר דמספקא ליה להש"ס אי נימא דאתיא אפי' כמ"ד דמדאורייתא נאכל הפסח כל הלילה ומדרבנן הוא שאינו נאכל אלא עד חצות וא"כ לא הוי ליה נותר אחר חצות ואפ"ה גזרו ביה רבנן טומאה דהואיל ומיהת מדרבנן אסור למיכל אחר חצות מסיח דעתו ממנו ואינו שומרו ומיפסל וגזרו ביה שיטמא את הידים או דילמא משום שעבר עליו חצות והיינו כמ"ד דמדאורייתא הוה ליה נותר אחר חצות וכדפרישית במתני':

הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. כלומר דפשיט לה דמהאי דינא נלמד לטעמא דמתני' שהרי הגע עצמך אם יש שם חבורה אחרת והוציא את הפסח מחבורה לחבורה דקי"ל שהפסח נפסל ומטמא את הידים כדאמר בהאי תלמודא בפ' כיצד צולין וכן לקמן דיוצא מטמא את הידים והרי יוצא לא עבר ביה חצות הוי ע"כ דלית טעמא אלא מפני הסיע הדעת וה"נ טעמא דאחר חצות משום היסח הדעת וא"כ מתני' אתיא אפי' כרבנן דר"א בן עזריה:

ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הפיגול והנותר מצטרפין וכו'. כלומר ועוד ראיה מהא דר' יהושע בן לוי דלעיל בפ' כיצד צולין וגרסינן לכל הא דלקמן עד במחתך כל שהוא כל שהוא ומשליך ושם פירשתי וביארתי על נכון ומיהת שמעינן מהא דמסיק ר' חנניה דבמחתך כל שהוא וכו' מיירי ולעולם אימא לך דיוצא מטמא את הידים והשתא וכי אית לך למימר ביוצא דטעמא דמטמא משום שעבר חצות בתמי' אלא לאו מפני היסח הדעת הוי דמתני' נמי משום היסח הדעת הוא והשתא אפי' כרבנן דר"א בן עזריה נמי אתיא שפיר וכדאמרן:

אמר ר' זעירה דלא ברך וכו'. אר' ישמעאל דמתני' מקשה וכי לא מסתברא אלא איפכא שאם ברך ברכת הפסח לא פטר של זבח שהזבח אינו קרוי פסח ושל זבח הא פוטר של פסח שהרי הפסח בכלל הזבח הוא דקרוי נמי זבח כדכתיב זבח פסח הוא:

א"ר מנא. היינו טעמא דר' ישמעאל מפני שהפסח עיקר והזבח טפלה לו שהרי אין החגיגה באה עמו חובה אלא רשות וכדי שיהא הפסח נאכל על השבע נאכלת קודם כדאמרי' לעיל פ' אלו דברים בהלכה ה' ובדין הוא שאין הטפלה פוטרת את העיקר אלא העיקר הוא שפוטר את הטפלה:

הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לה מסכת פסחים