מתני' ארבעה ראשי שנים הן. מסקינן התם דארבעה ראשי שנים שהן בארבעה ראשי חדשים קתני וה"ק שלשה הן לדברי הכל ובאחד בשבט מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

באחד בניסן ראש השנה למלכים. רגילין היו למנות זמן בשטרותיהן לשני המלכים משנה שעמד בה למלכי ישראל מונין להם מניסן שאפילו עמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע א' בניסן עלה לו שנה ומונין לו מאחד בניסן ואילך שנה שניה. ומנין שאין מונין למלכי ישראל אלא מניסן דכתיב ויהי בשמוני' שנה וארבע מאות שנה לצאת בנ"י מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן מנינן אף מלכות שלמה מניסן ובדין הוא כך דמכיון שיציאת מצרים היתה תחלת מלכותן של ישראל שאם לא כן היינו משועבדים לפיכך נעשה זכר ליציאת מצרים שכל מלך ממלכי ישראל מונין לו מניסן ולמלכי אומות העולם מונין להן מתשרי. והא דאין מונין להם מיום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומות בניסן וכשיראו שימנו לו מניה יחשבו שר"ה שלהם ניסן כשל מלכי ישראל ולפיכך קבעו להם ר"ה בפ"ע וקבעו באחד בתשרי מפני שהיא ר"ה לשארי דברים כדקחשיב לקמן במתני'. ונפקא מינה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והלכך אם עמד המלך באדר וכתב לו הסופר בניסן אחר שהוא לאחר י"ב חודש ניסן של שניה להמלך כיון דניסן ר"ה למלכי' הוי ליה האי שטר מוקדם ופסול משום דהאי ניסן של שנה שלישית היא ונמצא זה טורף לקוחות שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן הלואה שלא כדין שהרי קדמה המכירה לזמן הלואה ולפיכך קנסוהו חכמים שלא יטרוף מהלקוחות אף מאותן שלקחו אחר זמן הלואה ואינו גובה אלא מבני חורין:

ולרגלים. הכי קאמר רגל שבו כלומר בהחדש שנכנס באחד בניסן והוא פסח ר"ה לרגלים ונ"מ לבל תאחר לענין הנודר שאם עברו עליו שלשה רגלים משעה שנדר ולא קיים נדרו ילפינן מקרא שהוא עובר בבל תאחר לא תאחר לשלמו ומשום דכתיב בפרשת חג הסוכות בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות ול"ל לאהדרינהו הא בהו איירי קרא אלא ש"מ לבל תאחר אהדרינהו וניסן ר"ה הוא לכך וכדר"ש היא דס"ל אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן ויליף ליה מדכתב כאן בחג הסוכות דאע"ג דאהדרינהו לבל תאחר לא היה צריך למיהדר ולמיכתב בחג הסוכות שבו דיבר הכתוב ולא הוה צריך למיכתב אלא שלש פעמים בשנה וגו' ובחג המצות ובחג השבועות וממילא הוה ידעינן דשלש רגלים בעינן לענין בל תאחר דבחג הסוכות איירי ומהדר נמי לחג המצות וחג השבועות אלא מדהדר נמי לחג הסוכות לומר שזה אחרון וחג המצות תחלה כמו שהן סדורין במקרא. ואין הלכה כר"ש אלא משיעבור עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר ולא בעינן כסדרן ומיהו בעשה עובר משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו' רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא:

באחד באלול ר"ה למעשר בהמה וכו'. סתם בהמות דקה מתעברות באדר ויולדות באב וילפינן נמי מקרא דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר אימתי לבשו כרים הצאן כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר והיינו באדר שהזריעה צומחת ונכרת יפה ויולדות הן באב שזמן עיבורה של בהמה דקה חמשה חדשים. וכן בהמה גסה שיולדת לט' חדשים ג"כ רובן יולדות באב או איזה ימים קודם אלא שזמן עיבורן קדים ובהא כ"ע מודים והכא בהאי קרא קמיפלגי דכתיב עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב גבי בכור שנה בשנה וילפינן. מעשר בהמה מיניה שאין מעשרין משנה זו על חבירתה וקסבר ת"ק דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו שר"ה שלו תשרי והיא סמוך לגמרו שכל ימות החמה עומד בגורן להתייבש אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו והיינו אחד באלול שאז נגמר זמן עיבורן שיולדות באב ורבי אליעזר ורבי שמעון סברי דהכי הוא דאיתקש מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי והלכך כר"א ור"ש וכך שנינו בפ"ט דבכורות:

גמ' כתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכו'. כך הוא נדרש במכילתא ראש חדשים מגיד שניסן ראש לחדשים ומנין אף למלכים ת"ל הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל ומנין אף לרגלים תלמיד לומר בחג המצות חג השבועות וחג הסוכות ר' נתן ור' יצחק אומרים אף לשכירות בתים ולא לשנים ולא לשמיטין ויובלות ולא לנטיעה ולא לירקות. ומדייק הש"ס ומאי חזית דמרבית להני וממעט להני ואימא לכם הוא ראש ולאלו שאמרנו ולא למלכים ולא לרגלים:

ר' יעקב וכו'. מהכא דכתיב ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו הקיש שנת ד' למלכותו כלומר האי בשני דכתיב סמוך לשנת ד' למלכותו מקיש לשני קמא מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן אף שני שסמוך לבשנת ד' למלכותו אין מונין אלא מניסן דה"ק חדש שני לחדש שמונין בו למלכותו והוא ניסן:

או אינו אלא האי בשני שני ימים בחדש הוא דקאמר. ומשני כל מקום שנאמר שנים בחדש פירש הכתוב בהדיא בשני בחדש:

או אינו אלא. האי בשני בשני בשבת הוא:

ומשני לא מצינו חשבון זה מן התורה דלא נמצא חשבון של ימי שבוע בתורה:

והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ומשני אין למדין מברייתו של עולם. דלא מצי קאי אשני בשבוע שעדיין לא היה שבוע אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם:

והיי דין הוא שני שבחדשים וכו'. ואיזה הוא שני שבכתוב זה דקאי על שני שבחדשים ואיזה הוא דקאי על השנים ושני למנין חדש שמונין השנים למלכותו:

חד אמר וכו'. בחדש השני קמא זה הוא שני שבחדשים חדש השני למנין החדשים ובשני בתרא זה שני לחדש שמונין לשנים של מלכותו:

ואחרינא אמר אפילו מיחליף מפרשת להו לית בה כלום. דהא מיהת רמיזא בכתוב שניהן ומקיש זה לזה וכדאמרן:

שמע לה מן הדא וכו'. כלומר שאינו פותח בדרשה דדריש לעיל מדכתיב לכם היא ראש ואינו ראש לשנים וכו' אלא כך דריש מדכתיב שני פעמים לכם ולכם קמא מיעוט הוא לכם הוא ראש ולא לדבר אחר והדר כתיב ראשון הוא לכם מיעוט ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות שהוא ראש למלכים ולרגלים:

וירבה לשנים וכו'. ומאי חזית דמרבית להני ולא להני:

כהיא דאמר ר' יעקב וכו'. כלומר דהשתא אתינן להא דרבי יעקב בשם ר' יוחנן דנפקא לן מהאי יקרא ויחל לבנותו וגו':

תני שמואל ופליג. דלא דריש כהאי דלעיל מקרא דהחדש הזה לכם כלל אלא כך בחדש השלישי לצאתם וכו' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים:

בשנת הארבעים לצאת וגו'. גבי ויעל אהרן וגו':

משנבנה הבית וכו'. איידי דאיירי בהאי קרא דריש לה נמי להא:

ואומר ויחל לבנותו וכו'. דזה נמי מיבעי ליה למילף דמלכות מונין נמי מניסן:

אף למלכי א"ה אין מונין להם אלא מניסן בששי וכו'. דכתיב בריש חגי בשנת שתים לדריוש המלך בחדש הששי ביום אחד לחדש היה דבר ה' וגו' וכתיב אח"כ בריש זכריה בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש:

נאמר וכו'. כלומר אי איתא דמלכי א"ה לאו מניסן אלא מתשרי מנינן א"כ היה לו לומר בשמיני בשנת שלש אלא לאו דאף להם מניסן מנינן ובאותו השנה בעצמה היתה ג"כ נבואת זכריה אחרי נבואת חגי:

חיפה אמר. דאין ראיה מכאן משום דאיכא למימר נבואת זכריה שכתוב אחר כך נאמר תחלה קודם נבואת חגי אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומתשרי התחילה שנת שתים ואחר כך בחדש אלול היתה נבואת חגי באותה שנה:

אמר ר' יונה כתיב. בנביאת חגי ועתה שימו נא לבבכם וגו' מטרם שים אבן אל אבן וגו' היתה קללה כדכתיב בתריה מהיותם בא אל ערמות עשרים והיתה עשרה וגו' וכתיב אח"כ שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם וגו' מן היום הזה אברך הא כיצד אימתי נאמרו מקראות הללו ואימתי נאמרה נבואת זכריה:

בששי הוסד. בתחילת נבואת חגי שהיתה בחדש ו' והוכיח אותם כמו שנאמר שם העם הזה אמרו לא עת בא את בית ה' להבנות וכו' ועל זה נאמר אח"כ וישמע זרובבל בן שלתיאל וגו' ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלהיהם וא"כ הוסד בו' מיד אחר התחלת נבואת חגי ובחדש ח' שהוא מרחשון מקודם נבואת חגי נאמר מקרא הזה של נבואת זכריה כדאמר חיפה והכל בשנה אחת היה:

אין תימר כבר שמו יאות אמר חיפה. כלומר והשתא האיך תפרש להכתוב של חגי שלאח"כ שכתוב בו מטרם שום אבן וגו' ודכתיב בתריה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר הוסד היכל ה' והתשיעי הזה הוא כסליו של אחריו ואמר להם אז למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם העוד הזרע במגורה וגו' יעץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך וא"כ קשו קראי אהדדי אליביה דחיפה דאם בחדש ו' שהוא אליל אמר להם מטרם שום אבן אל אבן דמשמע שעדיין לא שמו באותו הזמן ולא התחילו ליסד את הבית והרי כתיב בתשיעי שהיא קודם ואחר נבואת זכריה למן היום אשר יסד היכל והא כיצד אלא ע"כ תוכל לפרש דהאי מטרם שום אבן היינו שכבר שמו בשעה שאמר להם חגי המקרא הזה אז יאות אמר חיפה לפי שכבר הוסד מקודם כשאמר להם בחדש התשיעי אחר נבואת זכריה שהיא קודם ובשנה זו וכדאמרן אבל אם תימר לא שמו עדיין באותו זמן כשאמר להם חגי זה בחדש הו' א"כ לא אמר חיפה כלום שאין אתה יכול לפרשו שנבואת זכריה היה קודם ובשנה עצמה זו והתחילה מתשרי דא"כ האיך תפרש לנבואת חגי בחדש התשיעי שלאחריו דמשמע שכבר הוסד והרי חגי אמר להם בחדש הששי שהוא אחר כך באותה שנה מטרם שום אבן:

התיב ר' יצחק. על הא דקאמר ר' חנינה אף למלכי או"ה מניסן מנינן וקס"ד דטעמי' משום דס"ל כר' יהושע שבניסן נברא העולם ולפיכך כל שני הדורות וכל המנינים שבכתוב הכל מניסן מנינן ולפיכך פריך הכתיב ויהי באחת ושש מאות שלה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ולעיל מיניה כתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ וגו' בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז יום לחדש ביום הזה וגו' והתחיל המבול:

ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין. לשש מאות שנה של חיי נח וכלומר שלא תטעה לומר מדכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' שהמבול היה באותה שנה עצמה של שש מאות שנה לחיי נח ואחר שעבר המבול היה ת"ר שנה לחיי נח הלכך קאמר דשנת המבול אינה מן המנין של שש מאות שנה לחיי נח אלא שכבר כלו לו שש מאות שנה לנח קודם שבא המבול וקרא דכתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וגו' נבקעו כל מעיינות וגו' זה הוא אחר שכבר היה לו לנח ת"ר שנה והשתא לכשתחשוב עוד לשנת המבול עצמה היה לו לנח תר"א שנים כשכלה המבול וזה הוא כשהגיע ניסן שהרי לדבריך כל שני הדורות מניסן מנינן ונמצאו מניסן מתחיל שנת תר"ב לחיי נח וקשה הא דכתיב' ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש הרי זה ניסן היא שהוא חדש הראשון והוה ליה למימר ויהי בשתים ושש מאות שנה ובשלמא אי אמרינן דשני הדורות מתשרי מנינן אפי' למ"ד בניסן נברא העולם וא"כ שנת המבול ג"כ מתחיל מניסן שפיר הוא דמפרשינן לקראי ולהך ברייתא דשנת המבול אינה עולה למנין של שש מאות שנה לנח ולא תיקשי שהרי כשהתחיל המבול כבר היו לו לנח שש מאות שנה תחשוב עוד שנת המבול היו לו לנח תר"א שנים כשהגיע תשרי וא"כ היך אומר הכתוב על ניסן שלאחר המבול באחת ושש מאות בתר"ב מיבעי ליה הא ליתא דכשאנחנו מחשבין שני הדורות מתשרי א"כ בתשרי שלפני המבול התחילה השנת השש מאות שנה של נח וכלו הת"ר שנים שלו בתשרי שבתוך המבול והתחיל שנת התר"א וכשכלה המבול וזה כשהגיע הניסן שאחר המבול עדיין היה נח בשנת תר"א שלו ודקתני בברייתא שנת המבול אינה עולה מן המנין לאו דכל שנת המבול אינה עולה למנין חיי נח קאמר שזה אי אתה יכול לפרשו דלכ"ע תיקשי דא"כ תר"ב מיבעי ליה למימר על ניסן שלאחר המבול אלא דה"ק כל שנת המבול אינה עולה מן המנין של חיי נח לפי שלא כלו לו השש מאות שנה אחר המבול אלא בתוך שנת המבול הוא שכלו לו ת"ר שנים והיינו בתשרי שבתוך המבול ונמצא ניסן שאחריו שאז כלה המבול עדיין הי' בשנת תר"א שלו שלא כלתה עד בא תשרי שלאחריו ומתרצי' קראי וכן הברייתא אלא לדידך דשני הדורות ג"כ לעולם מניסן מנינן קשיא:

תיפתר כר"א דר"א אומר בתשרי נברא העולם. כלומר לעולם לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם הכל מניסן מנינן ואף לשני הדורות ולדידיה ל"ק מידי די"ל דלא ס"ל כלל כהאי ברייתא דאין שנת המבול עולה מן המנין של חיי נח אלא עם שנת המבול עצמה תחשוב לו ת"ר שנה ובניסן שלאחר המבול התחילה שנת תר"א א"נ דהך ברייתא נמי אתיא כר' יהושע ולא כדקס"ד דאינה עולה לו מן המנין דקאמר דבלאו האי שנה היו לנח ת"ר שנה וא"כ צריך אתה לדחיק ולפרש כדלעיל אלא דה"ק אין שנת המבול עולה כלל למנין סדר השנים לא לשל עולם ולא לחיי נח וטעמא לפי שלא שמשו המזלות באותה שנה כלל כדאמרינן במדרש ולדברי רבי אלעזר דאמר בתשרי נברא העולם והתחיל המבול בתשרי ולדידיה פשיטא דמנין שני הדורות מתשרי מנינן והאי בראשון באחד לחדש דקרא גבי חרבו המים היינו בראשון בתשרי היא וכדאיתא בסדר עולם בהדיא לרבי אלעזר הכי ודתני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין היינו שאינה עולה למנין ולסדר השנים כלל וכדאמרן והא דקאמר תיפתר כרבי אלעזר הרי להך פירושא אפי' כר' יהושע אתיא היינו משום דאדלעיל קאי דבעי רבי יצחק למימר דטעמא דקאמר דאף למלכי או"ה מונין מניסן משום דסבירא ליה כר' יהושע דבניסן נברא העולם ולפיכך הותיב עלה מקראי דמבול ועלה קאמר תיפתר כרבי אלעזר וכו' וכלומר לא כדקס"ד דר' חנינה אליבא דר' יהושע קאמר להא אלא תיפתר כרבי אלעזר נמי דסבירא ליה בתשרי נברא העולם והא דקאמר למלכי או"ה מונין נמי מניסן טעמא אחרינא אית בהא ומשום דמכיון דגלי קרא דלמלכים מניסן מנינן תו לא מחלקינן בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם וכהאי דאמר לעיל לא זכו למנות לעצמן התחילו מונין למלכיות ומשמע דבאותו מנין עצמו הוא וקראי דמבול מיתרצי בין למר ובין למר וכדאמרן:

והכתיב. בנחמיה ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו וגו' וכתיב בריש נחמיה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה וגו' ודברים אלו שאמר חנניה לנחמיה בכסליו אמרן נחמיה לפני המלך בניסן ומדקאי בכסליו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר"ה לאו ניסן הוא וקשיא על רבי חנינא דקאמר אף למלכי או"ה מונין מניסן:

תיפתר כר"א דאמר ר' אלעזר כל שנה וכו'. והכא נמי מיירי שאמר נחמיה להמלך בתחלת ניסן ולפי שלא נכנסו לה ל' יום לשנת כ' ואחת קרי לה שנת עשרים ולעולם מניסן מנינן אף למלכי אומות העולם:

והכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. והרי כאן באחד לחדש הוא וקרי לה בשנה השנית:

אין תימר וכו'. כלומר ואם תאמר דבאמת שנת שלישית היתה והא דקרי לה בשנה השנית נמי מהאי טעמא משום דע"י שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין לה שנה שלימה לומר בה שנת שלשים אכתי קשיא דהא כתיב ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן והא אית כאן בשתא חמשין יומין ואפ"ה אין מונין אותה שנה שלימה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מקראי דנחמיה:

הדא מן תתובתה דר' יצחק דאינון קשיין. הרי זה חד מן הני תיובתא דמותיב שהן קשין מלתרצן דאי אמרת אף למלכי או"ה מונין מניסן קשיא אלא דלא כר' חנינא דלא שנו למלכים מניסן אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מנינן:

מה ביניהון וכו'. כלומר וכל כך למה דאנן שקלין וטרינן אם למלכי או"ה גם כן מניסן מנינן או מתשרי ומה נ"מ לדינא איכא הכא:

שטרות. איכא לדינא ביניהן וכדמפרש ואזיל:

לוה מלוה באייר. ושיעבד לו הלוה נכסיו וכתוב בשטר בשנה שנייה למלכות ומכר הלוה שדה במרחשון וכתוב גם כן בשנה שניה למלכות א"כ למאן דאמר מניסן מנינן והתחילה שנה שניה לאותו מלכות המלוה קדמה למכירה שהיתה אח"כ במרחשון ויכול המלוה לטרוף אותה מן הלוקח ולמאן דאמר מתשרי מנינן והתחילה שנה שניה א"כ המכירה שבמרחשון קדמה להלואה שהיתה אח"כ באייר באותה שנה ואין המלוה יכול לטרוף אותה מזה שקדמה המכירה להשיעבוד ואין אותה שדה משועבדת להמלוה:

כיצד למלכים וכו'. תוספתא היא בפ"ק:

נמנית שנה לזה וכו'. אם רוצה כותב בכך וכך להמלך שמת ואם רוצה כותב בשנה הראשונה להמלך שעמד וקמ"ל דמנינן שתא לבי תרי:

והוא שנכנס לניסן. הא דאמרינן דמונין שנה אחת לזה ולזה דוקא אם יכנס השני לניסן ואז כשהגיע ניסן עלתה לו שנה וכותבין בניסן בשנה שניה למלך פלוני מפני שחדש אדר שעמד בו נמנית לו לשנה ראשונה אף על פי שנמנית ג"כ להמלך שקדם לו אבל אם לא נכנס לניסן לא נחשב לו חדש אדר לשנה שלימה וכלומר אם זה השני גם כן מת באדר אין מונין לו שנה כלל אלא למלך שהיה לפניו בלבד:

די לא כן כהדא וימלך ירח ימים בשומרון. דאי לא תימא הכי קשיא לן קראי דמלכים דכתיב בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריהו בן ירבעם על ישראל בשומרון ו' חדשים וגו' ויקשר עליו שלום בן יבש ויכהו וגו' וימלך תחתיו וכתיב שלום בן יבש מלך בשנת שלשים ותשע שנה לעזיהו מלך יהודה וימלך ירח ימים בשומרון ויעל מנחם בן גדי מתרצה ויבא שומרון ויך את שלום בן יבש וימיתהו וימלך תחתיו וגו' בשנת ל"ט שנה לעזריה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל הרי שתמצא כאן שנת ל"ח למלך יהודה מלכו שני מלכים על ישראל זה אחר זה בשנה זו עצמה וזהו זכריהו ושלום בן יבש שהרי זכריהו לא מלך אלא ו' חדשים ואחריו מלך שלום בן יבש חדש אחד והיה זה משנת ל"ח למלך יהודה והדר קחשיב משנת ל"ט למלך יהודה מלכו שלום בן יבש ומנחם בן גדי באותה השנה הא כיצד וע"כ צריך אתה לומר שאלו ו' חדשים של זכריהו וחדש שלאחריו של שלום בן יבש לא היה הכל בשנה אחת אלא שזכריהו מלך בסוף שנת ל"ח לעזיהו והיינו בחצי השני של שנת הל"ח עד חצי אדר שבו ושלום בן יבש מלך אחריו ירח ימים והיינו בחצי אדר ובחצי ניסן שאז כשיצא אדר כלו הל"ח של עזיהו ובניסן התחילה שנת הל"ט לעזיהו ונמצא שמלך שלום בן יבש בשנת ל"ח ובשנת ל"ט לעזיהו ולמדין אנו ממקראות הללו שדוקא כשנכנס השני לניסן אז הוא שמונין לו מאדר ונחשב גם כן למנין שלו כמו שתמצא בשלום בן יבש וכדמוכח קראי:

אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו'. שמתוך שמספר הכתוב בכך וכך למלך יהודה זה מלך זה וזה על ישראל אתה יודע לעמוד אימתי היה מנין שנותם ואימתי מלכו וכדאמרן:

כתיב והימים וגו'. איידי דאיירי בשנות המלכים דריש נמי לאלו הכתובים דבמלכים א' כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך ל"ג שנים וכתיב בשמואל ב' בן ל' שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלי' מלך ל"ג שנה על כל ישראל ויהודה כשתמצא בכלל הם חסרים ו' חדשים מהל"ג שמלך בירושלים וכשתמנה הפרט מהכתוב בשמואל אתה מוצא יתירים ו' חדשים על הכלל שהוא ארבעים בלבד:

שלשים ושתים ומחצה היה. באלו השנים שמלך בירושלים לפי שאלו ו' חדשים הראשונים בחברון היו אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים מונה הוא אותן ל"ג שנים שלימות:

חשבון מרובה בולע וכו'. כלו' כשהכתוב מונה חשבון מרובה אינו מדקדק אם הן שלימות או לא ומונה אותן כמו שהן שלימות:

אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך. מיום אל יום ואיני מונה לך וכו' וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות:

כל אותן ששה חדשים וכו'. שלא היה לו דין מלך ומתכפר היה בשעירה כדין ההדיוט:

חייך שאינן נמנין לך למלכות ששה חדשים כנגד אלו ששה חדשים:

מאן תנא רגלים. שניסן ר"ה לרגלים:

ר"ש וכו'. כמפורש במתני' ותוספתא היא שם:

אשכחת. נמצא אתה אומר שלפעמים אין עובר בבל תאחר עד שיעברו חמשה רגלים כדמפרש ואזיל אם נדר לפני עצרת חמשה וכו':

ובלבד חג המצות אחרין. כלומר חג המצות הוא הגורם שהוא העיקר שבו פתח הכתוב תחילה ואם עברו עליו ג' רגלים יהיה חג המצות אחרון ולפיכך אשכחת אמר פעמים שהן שלשה כשנדר לפני עצרת ופעמים שהן שנים כשנדר לפני החג ופעמים שאינו אלא א' כשנדר לפני הפסח שאז כשיעבור עליו הפסח עובר מיד:

רגל שפגע בו תחילה. איזה שיהיה הוא הרגל הראשון של ג' רגלים ובלבד שיעברו עליו כל ג' רגלים של השנה כולה ואז הוא עובר:

כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. ברייתא היא בת"כ פרשת אמור:

שהוקדשו ברגל וכו'. כלומר בין שהוקדשו לפני הרגל או שהוקדשו ברגל:

יכול רשות. שלא נאמר אלא לרשות שמותר הוא להקריבן ברגל אף אם הוקדשו באיזה שעה שהוא:

תלמוד לומר. בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם ואם להתיר אותן הנדרים ונדבות שיוקרבו ברגל כבר התיר כאן:

אלא קבעם. לחובה שחובה היא שיבאו ברגל כולן:

אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. אחר שנדר ונדב:

ת"ל וכו' במועדיכם. רבים משמע:

בעון קומי ר' אילא. מנלן שעובר בלא תעשה דילמא עד כדון בעשה ובאת שמה וגו' ובלא תעשה מנין:

תלמוד לומר ובאת שמה וכו'. כלומר אם הכתוב הזה בא ללמד על עשה הרי כבר אמור כאן אלה תעשו וגו' וכדדריש ליה לחובה אלא אם אינו ענין בעשה תנהו ענין לעבור עליו בלא תעשה:

פסחים בזמנן מהו שיעבור. אם לא הקריב פסח בזמנו מהו שיעבור עליו מיד ולא צריך ג' רגלים:

אשכחת תני. בהדיא פסחים בזמנן עובר מיד:

דלא כן מה אנן אמרין. בתמיה פשיטא וכי צריכא ליה למיתני להא הא פסח זימנא קביעא ליה ואי לא אקרביה ודאי עובר עליו מיד:

שלא תאמר וכו'. כלומר איצטריך שלא תאמר הואיל ואם אבד הפסח ונמצא מאחר שכיפרו בו הבעלים בפסח אחר שדינו שגופו קרב שלמים כדתנן בפ"ט דפסחים אימא כשלמים דמי ועד שיעבור עליו ג' רגלים קמ"ל:

עד כדון צריכה פסחים וכו'. כלומר והשתא דאתית להכא אכתי קא מיבעיא לן פסחים בזמנן מהו שיעביר והיינו בכה"ג גופה דקאמרת שאם אבד הפסח וכיפרו הבעלים באחר ואח"כ נמצא ומי נימא דהואיל וגופו קרב שלמים אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים או דילמא דהואיל ומחמת פסח הוא בא כפסח גופיה הוא ועובר עליו מיד:

בעון קומי ר' זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור. בעשה בכל יום ויום:

התיב ר' בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון. ברגל ראשון תיקרב בשני. ואי איתא דבין רגל לרגל עובר בכל יום בעשה וכי מתירין לי לעבור בעשה בכל יום בתמיה:

ועוד מן הדא. שמעינן דאינו עובר על הימים שבין רגל לרגל דדרשינן מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת. ועשית מכאן שהוא בעשה תשמור שהוא בל"ת וכלום הוא עובר על שתיהן עשה ולא תעשה עד שיעבור עליו ג' רגלים והשתא כמו שאינו עובר על שתיהן עד אחר ג' רגלים כך על עשה בלחוד אף על גב דאמרינן לעיל רגל ראשון שפגעת בו עובר בעשה דכתיב ובאת שמה וגו' והיינו דוקא ברגל עצמו אבל בימים שבין רגל לרגל אינו עובר:

ר' אבין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם אומר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת וכו' עובר. מאחר שקיבל עליו בפירוש להביאה בשני בשבת:

שלמה שנתו את מפיל יום האחרון וכו'. אם נדר להביא איזה קרבן והיה בתוך שנתו שראוי להביאו ולא הביאו עד ששלמה שנתו ושוב אינו ראוי כגון כבש את מפיל יום האחרון כלומר אותי יום ששלמה שנתו אתה מפילו את החיוב עליו והוא עובר על כל יום ויום שלא הביאו בשעה שהיה ראוי ועיכבו עד שאינו ראוי להקריבו:

אין כיני. ואם אתה אומר כן אם כן בעברו עליו ג' רגלים נימא נמי את מפיל את חיוב רגל האחרון ויהא עובר על כל רגל ורגל שלא הביא בתמיה אלא אינו עובר אלא עד שיעבור עליו כל הג' רגלים וה"ה בשלמה שנתו אין החיוב עליו לעבור אלא כמה שאמרו בבל תאחר:

שלמה שנתו בעצרת וכו'. זה קושיא אחריתי דלדידך שאתה אומר בשלמה שנתו את מפיל חיוב יום האחרון על כל יום ויום שלא הביאו והשתא אם שלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא דחדא מינייהו נקט וכגון שזהו רגל האחרון מג' רגלים וזהו ששלמה שנתו בעצרת ואי אפשר להקריבו שהרי עברה שנתו בתוך רגל זה והיאך תאמר שיהא עובר עליו והוא אינו כשר עכשיו להקריבו בתמיה:

כהדא לא ילין וכו'. גרשינן לה לעיל בפ' אלו דברים בהל' א' וכמפור' שם דאין ה"נ קאמר שעובר עליו וע"ש:

כתיב. גבי בכור לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ודריש לשון הכפל ללמד שנה לו ושנה לתמורתו דתמורת הבכור והמעשר הרי אלו כמותן כדתנן בפ"ג דתמורה:

שנה לתם ושנה לבעל מום. כדתנן בפ"ד דבכורות הבכור נאכל שנה בשנה בין תם ובין בעל מום והיינו לשני ימים ולילה אחד כדדריש לקמן:

שנה לבכור ושנה בקדשים. בקדשים קלים כגון שלמים ומעשר שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כדאמרי' בפ"ה דזבחים:

שנה בשנה מלמד וכו' היך עבידא. היאך נלמד מכאן:

שוחטו בערב ר"ה. כלומר ביום שלפני ר"ה שניה ואכלו באותו יום שהוא ערב ר"ה שלו ולמחרתו בר"ה השניה. א"נ ער"ה ממש וקמ"ל דלשנה דידיה מנינן ולא שנה של מנין עולם ואם שוחטו ער"ה אוכלו בער"ה ובר"ה שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחד ואינו נפסל משנה לחבירתה:

תני ר' ישמעאל נולד לו בט"ו יום וכו'. דבמתני' ריש פ"ד דבכורות תנן נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ועלה קאי האי תני ר' ישמעאל דלא תימא הא דקתני במתני' לאחר שנתו וכו' אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שמותר לקיימו כל שנתו ואחר שנתו שלשים יום הלכך קתני שאם נולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו נותנין לו להשלים ט"ו יום אחר שנתו ותו לא ומתני' ה"ק נולד לו מום לאחר שנתו נותנין לו ל' יום:

א"ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת. אינו מחוור לנו בהדיא שנותנין לו שנה שלימה קודם שיאכלנו דהא דדריש שנה לתם ושנה לבעל מום אינו מפורש בהדיא לבעל מום אלא מלישנא יתירה דרשינן הכי ולפיכך אין נותנין לו אלא השלמה לאחר שנתו ואחר ששלמה שנה מיום שנפל בו מום אינו רשאי לקיימו אלא צריך שיאכלנו:

מתני'. ברייתא דלקמיה מסייעא לר' אילא דקתני הבכור בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה כלומר עד שלא נפל בו מום וראוי להראותו למומחה אם הוא מום שראוי לשחוט עליו וש"מ דמשעה שראוי לשוחטו אין רשאי לקיימו אחר שנתו וכדמפרש ר' אילא להא דתני ר' ישמעאל וכדמסיק דמה אנן קיימין אליבא דהאי ברייתא:

אם לתם. כלו' דהכי דרשינן לקרא דכתיב שנה בשנה ומה אנן קיימין אם בתם הרי כבר אמור ברישיה דקרא ולמה לי למיהדר ולכתוב בשנה אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום הלכך הואיל דמייתורא דקרא היא דנפקא לן לבעל מום אינו נותנין לו שנה אלא מיום שנפל בו מום בתוך שנתו וכדאמרן:

אחד בכור ואחד כל הקדשים וכו'. תוספתא היא בפ"ג דבכורות ופריך ניחא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים בתמיה והיכי משכחת לה:

תמן. בבבל אמרין תיפתר שהיה מחוסר זמן לפסח כלומר בפסח שהיה רגל הראשון לנדרו היה זה מחוסר זמן ואינו ראוי להקרבה וכשבא חג הפסח האחר שנה מלאה רגלים לא מלו שחג הפסח הראשון אינו בכלל ופריך ואמאי כמה דאמר תמן גבי ראוי להקריב בשנה זו שאם ראוי למקצת השנה כאלו ראוי לכולה וזהו כדאמרי' לעי' שאם שלמה שנתו בעצרת שהי' רגל האחרון מהשלשה רגלים מאחר שאם עבר והביא כשר עובר וטעמא דבדיעבד כשר משום שהראוי למקצת השנה קודם ששלמה שנתו ברגל הזה הוי כראוי לכולה וא"כ ה"נ נימא הראוי למקצת הפסח כראוי לכולו שהרי בימים אחרונים של הפסח כבר אינו מחוסר זמן וראוי הוא להקרבה והרי זה כראוי מתחלת חג הפסח ואכתי רגלים נמי איכא:

תיפתר שהיתה עצרת הבאה בחמשה וכו'. לפי שעצרת פעמים היא בחמשה בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאין ושלמו חמשים יום לעומר בחמשה בסיון ופעמים בששה שאחד מלא ואחד חסר ושלמו החמשים יום בששה בסיון ופעמים בשבעה שהיו שניהן חסרין ושלמו החמשים יום בז' בסיון והשתא משכחת לה שהיתה עצרת הבאה בחמישי כלומר הבאה עכשיו בשנה זו הוא בה' בסיון ונולד בששה זה הקרבן והיתה עצרת הבא בשנה הבאה בז' בסיון ונמצא השנה מליאה בששה בסיון משעה שנולד ועדיין לא עברה עצרת עליו:

כתיב. גבי מעשר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע בין שיבא בעל מום לעשירי ובין תמים ואם עבר וביקר שעשה תחבולה שהעשירי יהיה תמים מהו שיעבור על לאו דלא יבקר:

כל דבר שבא להתיר. כל מקום שבא הכתוב להתיר כדמפרש לקמיה שהתורה התורה כאן להקדיש בעלי מומין אינו עובר אם ביקר דלא נאמר לא יבקר אלא שאינו צריך לבקר ואם ביקר לא הקפידה התורה:

תמן תנינן. בפרק בתרא דנגעים דמיירי בטהרת מצורע ביום השביעי מגלח וכו' ביום השמיני מביא שלש בהמות וכו' והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף תחת חטאת ועולת בהמה ומביא כבש אחד לאשם כדכתיב:

ואין חטאת העוף מחוסרת זמן אצל אשם. בתמיה שהרי אשם מצורע קודם הוא לחטאת וכדתנן בפ"י דזבחים כל חטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא ע"י הכשר להכשיר את המצורע לאכילת קדשים ולביאת המקדש וכל זמן שלא קרב האשם הרי חטאת העוף כמחוסרת זמן היא והאיך יכול להקדישה דבשלמא מצורע עשיר שמביא שלש בהמות שפיר הוא דמשכחת לה דאין כאן מקדיש מחוסר זמן מפני שהוא יכול להקדישן לפי סדר הקרבתן שהוא מקדיש האשם ומקריבן ואח"כ החטאת והעולה אלא בקרבן מצורע עני זימנין דמקדיש לחטאת העוף ומחוסרת זמן היא אצל אשם שעדיין לא הוקרב וכגון שהיה עשיר והעני אחר שהפריש ג' בהמות לקרבנו דהדין הוא שכל זמן שלא קרב אשמו מביא הוא החטאת והעולה של עני וכדתנינן שם מצורע עשיר והעני הכל הולך אחר האשם וכר' יהודה דהלכתא כוותיה ונמצא שהכבש שהפרישו לאשם בתחלה הרי הוא לאשמו ובלבד שעדיין לא קרב שאז הוא יכול להביא חטאת ועולה של עני שאם קרב האשם צריך הוא להביא כל השאר כקרבן עשיר והשתא משכחת לה בקרבן מצורע עני שמקדיש הוא לחטאת העוף מחוסרת זמן מפני האשם שעדיין לא הוקרב. ולהכי נקט חטאת העוף בלחוד משום שהיא קודמת לעולת העוף וכדתנן בזבחים שם חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכך בהקדשה:

כאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן. מפני שא"א בענין אחר:

כתיב בשמיני יביא. גבי מצורע עני והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן ואם עבר ולא הביא בשמיני מהו שיעבור עליו בבל תאחר:

א"ל כל דבר שבא להתיר וכו'. וכדמסיק ואזיל ומה בא להתיר כהאי דאמר ר"א שכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ומכיון שמצינו שמותר כאן להקדיש מחוסר זמן משום טהרתו של מצורע כל זמן שמביא לטהרתו מביא ואינו עובר שרשות בידו לשהות קרבנותיו ולא נאמר ביום השמיני אלא להוציא לפניו שלא יביא בשבעת ימים שלפניו:

א"ר יוסי בר' בון כל שבעה וכו'. ר"י בר' בון פליג וס"ל שכל שבעה שלפניו אין אומרים לו הבא קרבנות שלך מכאן ואילך אומרים לו צריך אתה להביא ואם לא הביא בשמיני עובר היא:

מתניתא. ברייתא חדא פליגא היא על ר' יוסי בר' בון דקתני כולהם מתכוונין וכו' על המתני' דריש פרקין ואלו מגלחין במועד מיתניא דתנינן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו' והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ותני עלה וכולן מתכוונין ומביאין קרבנותיהן ברגל אפי' לכתחלה יכולין להתכוין ולשהות קרבנותיהם עד הרגל ומביאין אלמא יכולין להשהות קרבנותיהן ודלא כר' יוסי בר' בון:

ניחא נזיר. אמתני' דהתם קאי ולמאי דגריס הכא שיכולין לשהות קרבנותיהן עד הרגל בכדי שיכולין לשמוח ברגל ופריך דהניחא נזיר שפיר הוא שאפי' בראשון שעדיין לא קרב קרבנו יכול הוא לשמוח ברגל ולאכול בשר עד שיקריב קרבנו והותר לשתות יין אלא מצורע וכי לא מחוסר כפורים הוא ועד שיביא קרבנותיו אסור הוא לאכול משלמי שמחה והיאך יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל הא אנן תנן ההלל והשמחה שמונה ואין שמחה אלא בבשר שלמים וזה שלא יכול לשמוח עד שיביא קרבנותיו ונמצא שאין כאן אצלו שמחת שמונה:

פתר לה בנזיר. הא דקתני כולן מתכוונין להביא קרבנותיהן בנזיר ואינך דרישא דמתני' הוא דקאמר אבל לא במצורע שאינו יכול לשהות קרבנותיו עד הרגל ולמנוע ממנו שמחת הרגל עד שיקרבו:

רישא אתון פתרין במצורע וסיפא בנזיר. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות. וכלומר לדידך דהברייתא לא קאי אמצורע א"כ לא דמיא הסיפא וזו היא הברייתא דמיתנייא על המתני' וקרי לה רישא דרישא תני נמי מצורע בהדי אינך ובברייתא דהיא הסיפא לא תפרש לה אלא בנזיר לא במצורע:

אמר ר' חנניה בריה דר' הלל. ומאי קושיא מהאי מתני' דסוכה וכי לא כבר איתותבת תמן לעיל בפ' לולב וערבה בהלכה ד' דפריך נמי מהאי מתני' אמ"ד התם דאין זביחה אלא בשעת שמחה ואם חל יום ראשון להיות בשבת היאך אתה מוצא השמחה שמונה ואמר ר' יוסי התם דקיימא ר' אבודמא נחותה דמשכחת שמונה בכהנים ובשעיר של רגלים אלמא אי אשכחן השמחה אף בכהנים לחוד שפיר קרינן השמחה שמנה אוף הכא נמי כן:

עבר ולא מל. ביום השמיני מהו אם עובר בבל תאחר:

א"ל. בהאי קרא דכתיב ביה. לא תאחר כתיב לשלמו דמשמע דבר שניתן לתשלומין שהוא משלים למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא. זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא הזה כולל:

לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו. היינו חליפיו דלא חזי למיקרב וכדמסיק ואזיל כהדא דתני ואל פסח אהל מועד לא הביאו כתיב גבי שחוטי חוץ ודריש ולא את חליפיו. לא מצאתי ברייתא זו כלשונה וראיתי בפסיקתא פרשת אחרי מות דמייתי בכל מקום ברייתות דספרא וספרי ובקצת נוסחאות שונות וגריס התם ואל פסח אהל מועד לא הביאו להקריב וגו' הכשרין ולא הפסולין יצאו בעלי מומין. והיינו נמי ולא את חליפיו דממעט בעלי מומין דהתמורה חיילא עלייהו כדתנן בפ"ק דתמורה ואינן קריבין ופטור עליהן משום שחוטי חוץ והכא נמי ולא את חליפיו שאם לא מכרו כדי שיפול דמיו לנדבה אינו עובר משום בל תאחר:

פירשה לוי בן סוסי קומי רבי. בדרך אחרת כגון באומר הרי עלי עולה ועברו עליה ג' רגלים והביא אחרת שהראשון אבד והקריבה מיד הייתי אומר יפטר בזה מן הראשונה לפום כן וכו' ולא חליפיו שאין החליפין משלים לראשונה:

אמר ר' יוסי. מאי האי דקאמרת אם באומר הרי עלי מיד הוא עובר וכלומר מיד שעברו עליה ג' רגלים עובר הוא ומהיכי תיתי לומר שיפטור באחרת שהקריבה הלא זה קרבן אחר הוא:

אלא כן אנן קיימין. את הדרש הזה באומר ה"ז עולה ועברו עליה שני רגלים והביא אחרת תחתיה שהמיר בה ולא הקריבה מיד עד שעבר עליה רגל שלישי והייתי אימר תצטרף מה שעברו על הראשונה עם התמורה ויהיה שלשה רגלים לפום כן צריך מימר וכו':

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך לפי שהן חובה מוטל עליך:

מעמך זה לקט שכחה ופאה. שהן חלקו של עני דכתיב בה את העני עמך:

ולא בקרבנך חטא. כדמפרש ואזיל:

דלא כן מה אנן אמרין. ואם לא מיעוט הכתוב לזה מה הייתי אומר:

א"ר שמואל שלא תאמר שמא ימצא זבח פסול. כלומר שמא הואיל והוא עובר ויש בו. חטא נמצא גם כן הזבח פסול לפום כן וכו':

מכאן למשכון. מכאן למדו לומר חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כדתנן בסוף פ"ה דערכין:

ויש נדר קרוי נדבה. הרי הפריש בין זה לזה ואם הוא נדר אמאי קרוי נדבה אלא מכאן לחייב על כל נדר ונדר וכו' בפני עצמו:

אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זו. מהו שיחול לשון נדבה על לשון נדר:

ר' חיננא בעי. הקשה לא מסתברא למיבעיא דאלא כך אם אמר הרי זו וחזר ואמר הרי עלי אם חל לשון נדר על לשון נדבה וטעמא דמסתברא היא מפני דא"ל איסור חמור חל על איסור קל וזהו נדר שהוא חמור מנדבה שהנדר חייב באחריותו משא"כ בנדבה ואין איסור קל חל על איסור חמור ואם אמר בתחלה הרי עלי כבר נתחייב באחריות ולא מהני לשון נדבה שאח"כ:

הוסיפו עליה. על המתני' שאחד בניסן ר"ה לשכר בתים ובאומר לשנה זו השכרתי לך וכדר' יונה:

כהיא דאמר ר' שמואל בר יצחק בתחלתה וכו'. גרסי' להא לעיל בריש מסכת שקלים עיין שם:

תמן תנינן. בפ"ט דבכורות וגרסי' להא עד סוף הלכה לעיל בריש פרק ג' דשקלים ושם מפורש ע"ש:

מתני' באחד בתשרי ר"ה לשנים. לדין השנים שהקב"ה דן בתשרי את כל באי עולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהא בסופה וממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב:

ולשמיטין וליובלות. שמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

ולנטיע'. משעת נטיעה וכלומר שאין מונין מר"ה לר"ה אלא ל' יום בשנה חשובין שנה והוא שתקלוט הנטיעה קודם ל' יום וסתם קליטה לכל האילנות ב' שבתות נמצאת למד שהנוטע ארבע וארבעים יום קודם ר"ה עלתה לו שנה ואעפ"כ הפירות של נטיעה זו שחנטו לאחר ר"ה של שנת השלישית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט ואע"ג שזהו כמו שעברו עליהן ג' שנים שלימות שהרי הג' יום שלפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין הן משום ערלה עד ט"ו בשבט לפי שאחד בתשרי ר"ה היא לנטיעה דוקא וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכן הפירות שחנטו אחר ר"ה של שנת הרביעית אסורין הן משום רבעי עד ט"ו בשבט וצריכין פדיון כדין נטע רבעי וכדילפינן לה מקראי דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' ודרשינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון שלפעמים יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה רביעית שלו וכגון זה שלא יצא מדין ערלה עד ט"ו בשבט ואז יש לו דין רבעי להפירות שחנטו אח"כ ומותרין בפדיון וה"נ דרשינן לקרא דאבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו דוי"ו מוסיף אדלעיל שלפעמים דין רבעי לו אף בשנה החמישית וצריך פדיון לאותן שחנטו מקודם ט"ו בשבט וכל זה דוקא לפירות נטיעה זו אבל אם נטע פחות משלשים יום לפני ר"ה ואינן נחשבין לו שנה אז כשיגיע אחד בתשרי מונין לו ג' שנים שלימות מיום ליום לערלה וכן הוא לרבעי:

ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הירק הנלקט לפני ר"ה על הירק שנלקט לאחר ר"ה ותני התנא לירקות שמעשר שלהן מדרבנן ומכ"ש לדברים שמעשרותיהן מדאורייתא ודתני ירקות בלשון רבים משום דתרי גווני ירק הן כדתנן גבי גורנן הירק הנאגד משיאגד ושאינו נאגד משילקט כל צרכן:

ר"ה לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט וכן נמי לענין שני המעשרות ששני שנים הראשונים של שמיטה מעשר ראשון ומעשר שני ובשנה הג' נוהג מעשר עני תחת מעשר שני ואותן פירות שתנטו מר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט עדיין תורת שנה שניה עליהן ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני ומכאן ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני בשנה הזאת ובאילן אזלינן בתר חנטה:

גמ' שנים מנין. שר"ה שלהן תשרי:

כתוב אחד אומר וכו'. במשפטי' כתיב בצאת השנה ובפ' כי תשא כתיב תקופת השנה ואיזהו חדש שיש בו אלו הג' חג ותקופה ואסיף והשנה שעברה יוצאת בו ומתחיל שנה אחרת הוי אומר זה תשרי דאם תאמר טבת וכו' וא"ת ניסן דאית ביה חג ותקופה אבל לית ביה אסיף ואם תאמר תמוז דאית ביה תקופה ואסיף וזהו מקציר חטים שביכורי קציר חטים היא בסיון כדכתיב וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים ואסיף שלהן בתמוז אבל לית בי' חג ועל כרחך איזה שיש בו כולן זה תשרי:

אמרין חברייא קומי ר' יונה ויהא תמוז. וכסבור היה ר' יונה ששואלין על ר"ה ועל החג דאימא לך דחג האסיף בצאת השנה על תמוז הוא נאמר דהשתא אית ביה נמי שלשתן ולפיכך השיב להן בלשון תמיה כתיב בחדש השביעי ואתון אמרין הכין הא כתיב בפרשת אמור אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' וגו' ואיך ס"ד שיהא תמוז:

אמרין ליה ויהא תמוז. דאפי' כן אנן שואלין ויהא תמוז אז הבין ר' יונה קושייתם שהן שואלין על שם החדש דמנא לך דחדש השביעי נקרא תשרי דאימא שמו הוא תמוז והיינו דאמר לון מכאן ואילך הבינותי שעל שמות החדשים אתם רבים כלומר מריבין עלי דלמה נקרא שמו תשרי ויהא תמוז שמו אבל היינו דאמר ר' חנינא דאף שלא מצינו שמות החדשים מפורשים בתורה מ"מ כך קבלנו ומצינו ששמות החדשים עלו בידם מבבל בשעה שעלה עזרא עמהן שלאח"כ תמצא שמות החדשים שאנחנו קוראים מפורשין המה בכתוב שבראשינה היו אומרים בירח האיתנים וכו' הכתוב אצל שלמה דלמ"ד בניסן נולדו אבות הוא ניסן ולמ"ד בתשרי הוא תשרי והאתנים לישנא דתקיפי הוא:

בירח בול. הוא מרחשון שבו העלה נובל מן האילנות:

בולות בולות. מקומות חלולין ושבו בוללין מאכל לבהמה מתוך הבית שכבר אין מצוי בשדה:

שבו זיוו של עולם. הוא אייר:

מכאן ואילך. מצינו בכתובים ויהי בחדש ניסן וכו':

אף שמות המלאכי'. שאנחנו אומרים היום עלו בידם מבבל שבראשונים לא מצינו אלא סתם מלאך ה' ויעף אלי אחד מן השרפים וכו':

מה שנים. מנינן מתשרי כדאמרן אף לשמיטין המנין מתשרי וכן ליובלות וכו' דילפינן שנים שנים:

התיבון והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים וגו' וא"כ בעשרה בתשרי היא:

כדי שיהו כל חדשי השנה שוין. לפיכך קבעוה לומר באחד בתשרי ר"ה ליובלות ומר"ה הוא דחייל יובל שלא יהא חדש אחד נחלק לב' שנים אם לא יתחיל היובל עד י' בחדש:

והתנינן באחד בשבט וכו'. ולב"ה דאמרי בט"ו בו א"כ הרי אין כל חדשי השנה שוין וכו' ולא משני הכא מידי:

כיצד לנטיעה. לענין מאי ובאיזה ענין אמרו שבא' בתשרי ר"ה הוא לנטיעה:

תני וכו'. בתוספתא פ"ב דשביעית ומייתי לה להאי סוגיא לעיל בפ"ב דשבועות בהלכה ו' ושם היא הגירסא נכונה ועיקרת וכאן יש ט"ס וכדלקמן:

עלתה לי שנה שלימה. כשיגיע א' בתשרי שהוא ר"ה לנטיעות ועלתה לו שנה למנין שני ערלה ומותר לקיימו בשביעית אם ערב שביעית היא:

פחות וכו'. לא עלתה לו שנה לערלה עד אחד בתשרי הבא ואם ערב שביעית היא אסור לקיימן בשביעית הואיל ונטעה בתוך ל' יום לפני שביעית:

אבל אמרו פירות נטיעה זו. שנטעה ל' יום לפני ר"ה אם חנטו אחר ר"ה של שנת הג' אסורין הן משום ערלה עד ט"ו. בשבט ואף על גב שזה כמי שעברו עליהן ג' שנים שהרי ל' יום לפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפ"ה אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט כדפרישית במתני' לפי שאחד בתשרי ר"ה לנטיעה הוא שאמרו וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכדקאמר לקמיה דילפינן לה מקרא:

ובשנה הרביעית. כתיב וכדמסיים ואזיל:

מה את שמע מינה. מהאי ובשנה וקאמר ר"ז מדכתיב לקמיה ג' שנים וגו' לא יאכל ובשנה הרביעית וי"ו דובשנה מוסיף על ענין הראשון דלפעמים בשנה הרביעית ג"כ אסורין משום ערלה וכן מובשנה החמישית דאבתריה פעמים שבחמישית אסורות עדיין משום רבעי וכדפרישית במתני':

נראין הדברי' בשנטעו שלשים יום לפני ר"ה. כלומר שלא תטעה לומר הואיל וט"ו בשבט ר"ה היא לאילנות וקאמרת דמשום הכי אע"פ שעברו עליהן ג' שנים עדיין אסורין משום ערלה עד ר"ה לאילנות א"כ אף בגוונא שעברו עליהן ג' שנים שלימות נימא נמי הכי וכגון שנטעה פחות מל' יום לפני ר"ה דאז אין נחשבין לשנה אלא דתנינן לשני ערלה מר"ה עד ג' שנים וה"א שיהו ג"כ הפירות שחנטו אחר ר"ה שעברו כבר ג' שנים אסורין עד ט"ו בשבט לפיכך קמ"ל דהא לא אמרי' אלא דנראין הדברים דבדוקא אמרו בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דפירות נטיעה זו הוא דאסורין אחר ר"ה של שנה הג' עד ט"ו בשבט:

אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין. כצ"ל וכך היא הגי' בשביעית שם וכאן שכתוב בספרי הדפוס לא עלתה לו ט"ס הוא ואין להעמידה. וכלומר דמסיק בטעמא דאי אפשר לומר דג"כ בנטעו בפחות מל' יום לפני ר"ה שיהו הפירות של שנת רביעית אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט דבוא וראה הרי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין בתמיה וכלומר דמכיון שעברו עליהן ג' שנים שלימות מהיכי תיתי יהי' אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט:

א"ל. ר' זירא:

ואין כיני. אי הכי דבאיכא ג' שנים שלימות תו לא אסרינן משום ערלה עד ט"ו בשבט וא"כ קרא דובשנה לא דרשינן אלא על גוונא דלא עברו ג' שנים שלימות אלא ב' שנים שלימות ושלשים יום שלפני ר"ה של שנת הנטיעה דאז אסורין עד ט"ו בשבט א"כ מעתה איקשי לך דאימא כוליה לחומרא דרשינן שאף אם נטעו שלשים יום לפני ר"ה יהא אסור עד שלשים יום שלפני ר"ה שלאחר ט"ו בשבט ובשנה הרביעית דשלש שנים שלימות מיום אל יום ליבעי דאימא דקרא ה"ק ובשנה הרביעית יהו לפעמים ג"כ אסורין ואע"פ שעברו עליהן ג' שנים והיינו שתי שנים עם אותן שלשים יום שלפני ר"ה הקודמין והן נחשבין לשנה אפ"ה אסורין הן כל שנה הרביעית עד שלשים יום האחרונים שנפני ראש השנה שאז הן ג' שנים שלימות מיום אל יום:

מאי כדון. והשתא בעינן טעמא דקאמרת שאינו אסור אלא עד ט"ו בשבט שלאחר ראש השנה של שנה השלישית שהיא רביעית עם הל' יום הקודמין:

אמר רבי מנא. היינו טעמא שמכיון שעומד בתוך שנתו של אילן כלומר מכיון שהגיע לט"ו בשבט שהוא שנתו של אילן משלים הוא שנתו והיינו כמו שעברו עליהן ג' שנים מיום אל יום דמי ודי לנו בזה שנחמיר לאסור מר"ה של אחר שנת השלישית שהיא רביעית עד ט"ו בשבט וטפי מהכי לא מחמרינן:

כיצד לירקות. שיהא נראה שאחד בתשרי הוא ראש השנה והרי לירק בתר לקיטה אזלינן והיכי משכחת לה שילקוט לכתחלה היום ושישתנה השנה למעשר הלא לא ילקוט ביום טוב ואם לאחר י"ט אמאי נקט באחד בתשרי ומפרש דהכי משכחת לה שליקט ממנה ישראל ערב ראש השנה עד שלא חשיכה ועכו"ם לקט משחשיכה את של ישראל ואין מעשרין את שנלקט מבעוד יום על שנלקט משחשיכה דהוי משנה זו על שנה זו וכן הנלקט מבעוד יום נוהג בו מעשר של שנה שעברה והנלקט משחשיכה נוהג בו מעשר של שנה הבאה וכגון אם היתה שניה נכנסת לשלישית:

רבי זעירה רבי אילא. פליגי בטעמא דאמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מפני מה אמרו בשבט הוא ר"ה לאילן חד אמר דהיינו טעמא דקאמר מפני שכבר יצאו רוב גשמי שנה כולה של ימות הגשמים ועלה השרף באילנו' ונמצאו הפירות חונטין מעתה:

וכבר רובה של תקופה מבחוץ. שבסתם שנים עברו מימי תקופת טבת כמה וכמה ורוב דקאמר לאו דוקא היא:

ואחרינא אמר. דהיינו טעמא דקאמר ר' אלעזר מפני שעוד האילנות הן חיין ממי שנה שעברה ומכאן ואילך כלתה הלחלוחית ממי שנה שעברה וצריכין הן לגשמים וחיין ממי השנה הבאה:

ולא ידעין וכו'. אלא מן מה דאמר ר' יסא שמקובל הוא דר' אילא הוא דאמר דרבי אליעזר בשם ר' יהושע קאמר לטעמא קמייתא א"כ רבי זעירא הוא דאמר לטעמא בתרייתא:

מעשה בר"ע שלקט אתרוג וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ב דבכורים בהלכה ו' וגי' דהכא עיקרית כדפרישי' שם:

חומרי בית שמאי וחומרי בית הלל. שהיה קודם ט"ו בשבט ונהג בו שני עישורין אחד כבית שמאי לפי השנה שנתחדשה דלדידהו אחד בשבט ראש השנה וחומרי בית הלל שעדיין לא נתחדשה השנה ועישר לפי השנה שעברה:

ולמה לי אתרוג. אי כחומרי בית שמאי ובית הלל נהוג אפילו בשאר כל האילן אתה מוצא כן דלמר ראש השנה שלו באחד בשבט ולמר בט"ו בו וא"כ היה צריך לנהוג כן אף בשאר פירות האילן ומאי קמ"ל בהאי מעשה דאתרוג:

תני. כלומר אלא כהאי תנא דתני דלא כחומרי ב"ש וב"ה הי' המעשה אלא כחומרי ר"ג וכחומרי ר"א הוא דנהוג וכדתנן בבכורים שם אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. בערלה וברבעי ובשביעי' שהולכין בו אחר החנטה כבשאר כל האילן ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר"ג ר' אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר ונהוג בו שני עישורין אחד בשנת הלקיטה כר"ג ואחד בשנת החנטה כר"א:

ר"ג ור"א על דב"ה אינון הוי. בתמיה כלומר ואם כך הוא דכר"ג ור"א הוא דעביד ונהג בו ב' עשורין א"כ דלא כבית הלל הוא דעביד שהרי להאי מ"ד דכחומרי בית שמאי וב"ה הוא דעביד ע"כ הוה המעשה בתחילת שבט וקודם ט"ו והשתא להאי מאן דאמר דכר"ג וכר"א הוא דעביד גם כן בתחילת שבט היה דבהא לא פליגי הני תנאי וא"כ למאי דנהוג ב' עישורין כר' גמליאל וכר"א ס"ל לר"ע דכבר נתחדשה השנה מאחד בשבט וזה כדברי ב"ש ולא כב"ה:

תיפתר. כב"ה וכגון שחנט קודם לט"ו בשבט של שנה שניה ונכנס לשנה שלישית ולקט אחר ט"ו בשבט דעל דעתיה דר"ג עישורו עני כדין שנת השלישית שנוהג בו מעשר עני ועל דעתיה דר"א עישורו מעשר שני כדין שנה שניה שחנט בו דשוה לאילן לכל דבר ס"ל ונהג בו כשתיהן והכל אליבא דב"ה:

מה עשה. במעשר עני הזה שהרי ודאי מחמת ספיקא דהלכתא הוא דעביד כך שנסתפק לו אליבא דר"ג היכי סבירא ליה דאל"כ היאך עביד כחומרי דתרוייהו דסתרי אהדדי ואם ספוקי מספקא ליה מה יעשה במעשר עני דילמא הדין בו שמעשרו מעשר שני ואפשר דכך סבירא ליה לר"ג דהלכתא כוותיה לגבי ר"א והעני הזה יאכלנו חוץ לירושלים הילכך קאמר דכך עשה ר"ע שקראו שם של מעשר שני בו ופדאו והעלה המעות לאכול בירושלים ונתנו להמעשר שהפריש לעני ואין כאן בית מיחוש כלל:

מתני' בארבעה פרקים. בשנה העולם נידון:

בפסח על התבואה. מה שהוא נוגע להכלל וזה נלמד מדאמרה התורה להציבור הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות ש"מ דבפסח נידונין על התבואה:

בעצרת על פירות האילן. מדאמרה התורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן וחטה עץ קרייה רחמנא דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע וכמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חטה היה:

בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. א' א' כבני מרון כבני אימרנא כבשים הללו שמוציאין אותם בפתח קטן זה אחר זה לעשרן ואין שנים יכולין לצאת כאחד כך עוברין לפניו כל באי העולם וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו:

שנאמר היוצר יחד לבם. ה"ק היוצר והוא הקב"ה רואה יחד לבם והוא המבין אל כל מעשיהם שאף על פי שעוברין לפניו אחד אחד מ"מ כולם נסקרין בסקירא אחת:

ובחג נידונין על המים. מדאמרה התורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה:

גמ' אית תניי תני כולהם. דקחשיב במתני' נידונין וכו' שגזר דין שלהם גם בר"ה מתחתם:

ואית תניי תני וכו' ומתניתא דידן אתיא כמ"ד כולהם נידונים בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דהא תנינן ובחג נידונין על המים וזה ודאי קאי אגזר דין דמכאן ואילך תו ליכא זמן דין ומיהו נידונים הם בר"ה דדומיא דאינך קתני וא"כ העולם נידון דרישא נמי אגזר דין קאי:

מילתא דרב אמרה. ממילתיה שמעי' דס"ל דהכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם ג"כ בר"ה שכך יסד בברכות דתקיעת' שהתקין רב ועל המדינות בו יאמר וכו' ויאמר משמע דהיום גוזרין שיהא כך ולרעב ולשובע היינו על התבואה ועל הפירות וצרכי העולם:

מה טעמא. דר' יוסי דכתיב ותפקדנו לבקרים זה פרנסתו מבקר נפקד הוא על כל היום ולרגעים תבחננו זו רגע ועת אכילתו שלא יארע לו שום קילקול בסעודה ויתחזק בריאות גופו:

מי שהוא דן את ישראל. לאחר שהוא דן את ישראל דן את האומות באותו יום ומה מקיים שמואל וכו' והיינו במישרים שבהן:

תבואה שלקה בערב פסח ולמחר דנין על התבואה ומאיזה דין לקה זו ביום שלפניו וא"ת משתא דעלת שיכנס זה ודאי לא דעד כאן לא נכנסה וא"ת משתא דנפקת מפסח שעבר אכתי לא ניחא דא"כ כל שתא הכין הוות מורבה נתגדלה בלי שום קילקול וכדון ביום ע"פ דוקא מלקי היא וזה דבר תימא אם נגזרה עליה משנה שעברה שלא יארע לה כלום עד כלות השנה וכן קשה אלי שמתים מר"ה ועד יום הכפורים מאיזה דין נגזר עליהם ומתים בזה הזמן דווקא:

הכן הוון מורבין. מתגדלין והולכין בבריאות כל השנה וממית כדון דוקא. ולא שמיע וכו'. וכי לא שמע ר' חייה בר בא להא דא"ר קרוספא בשם ר' יוחנן וכו' וא"כ מבני אדם לק"מ שאלו ימי' ניתנו שיחזרו בתשוב' אם זכו ואם לא זכו וכו' וכל השנה ממתינים להם עד אלו ימים שבנתיים:

למה ששנאת כל פועלי און. פועלי און משמע באותו שעה שפועל הוא שנוי ולא מקודם אף על פי שהקב"ה רואה את הנולד:

וירא און וגו'. כלומר אף על פי שרואה את הנולד ויודע שיעשה און עם כל זה ולא יתבונן לפי שאינו דן אלא לפי מעשיו כאותה שעה שעומד בה:

אם זך וישר היית. הוה משמע מעולם ואין כתב כאן אלא אתה דמשמע כעת אם אתה זך וישר:

לא לנצוח יריב. אין דעתו לנצוח לבני אדם וכביכול רוצה הוא בעצמו לקיים אומרו לחסד ולרחמים:

פרא בסיליוס. כביכול מחזיק עצמו פחות מהבסיליוס שהוא המושל הגדול אלא כמו נומיס או גריפיס והן מיני שררות וממונים תחת ממשלת הבסיליות והוא גוזר גזירה ומקיימה בעצמה תחיל' כדמסיים בנוהג שבעולם וכו':

רצה מקיימה רצה אחרים מקיימין אותה. כצ"ל:

ארלוגין. מורה שעות וכך נקרא בלע"ז ארלוז"י:

נרתיק. כיס שמשימין בו מיני רפואה וכלים השייכים לרפוא':

כהדין דירין. של צאן:

כהדא במגנימין. מגנימין היא כלי שמשתמשין בו חוזי הכוכבים להסתכל ולהביט במשטרי המזלות ורואין ומחשבין לפי סדר המזלות וכפי השעה ביום שנולד בו האדם ומגידין לו את קורותיו את שעבר והעתיד לבוא עליו. וזהו לפי הנוסחא דהכא במתני' כבני מרון בוי"ו והוא לשון חשבון כך הקב"ה ראה והבין את כל מעשיהם וכדמסיים מה טעמא וכו'. וכדדריש ר' לוי דהו"ל למיכתב ומבין מאי המבין אלא שכבר הבין משעה שנוצר הבין לכל מעשיהם ואת אודות הקורות אותם:

א"ר אלעזר בנוהג שבעולם וכו' לא להסתכל בהן. כלומר ודאי נוח לו יותר להסתכל בהן אחר שכבר נעשו ובשעה שהוא עושה א"א לו להסתכל בכולן ומדת הקב"ה אינו כן אלא יוצר הוא אותן ומבין לכל מעשיהם ודריש לה נמי מדכתיב המבין דעל שעת היצירה קאי המבין בשעה שיוצר אותם בתחלה:

א"ר ברכיה יוצרן רוצה וכו'. היוצר יחד לבם קא דריש מאי יחד אילימא דמייחד לבייהו בהדדי הא קא חזינן דלאו הכי הוא דלא לבו של זה כלבו של זה אלא כביכול רוצה הוא בכך שיהא לבם יחיד אליו אלולא שגזרה חכמתו יתברך ליתן הבחירה לבאי העולם:

א"ר אבון וכו'. ר' אבון דריש יחד איוצר קאי שהיוצר והוא יחיד בעילמו כבר הבין את כל מעשיהם וכדלעיל מדלא כתיב ומבין:

מתניתא דר"ע וכו'. כדאמר לעיל בפ' לולב וערבה והלכך אמור מעתה ג"כ התורה אמרה ניסוך המים בחג כדי שיתברכו המים בשנה:

מורידין כדי הארץ. די הצריכה להארץ:

מה טעמא תלמיה רוה וגו'. אף שברביבי' תמוגגנה שהוא מעט מעט מ"מ צמחה תברך לפי שבאין בזמן הצריך:

עונות שעשו ישראל בקיץ. שלא הפרישו תרומות ומעשרות כהוגן:

מראשית כתיב. חסר אלף:

מדוה לה בראשה. עושה לה כאב וצער בראשה בכדי דיהב לה אחרית טבא בסופה:

מתני' על ו' חדשים השלוחין יוצאין. ששולחין אותם להודיע לגולה לאחר שקדשו ב"ד את החדש. ולפעמים יוצאין אף מבערב וכגון שנראה בעליל ביום כ"ט או בליל ל' דודאי יקדשו ב"ד את החדש למחר א"נ בחדש מעובר דפשיטא לן שיתקדש ביום ל"א מלבד ניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכדלקמן וכדי לידע אם ביום ל' קדשוהו וחדש שעבר עשו חסר או ביום ל"א וחודש שעבר מלא ואין השלוחין מחללין את השבת ולא את י"ט כדדריש לקמן בשלהי פרקין אשר תקראו אותם במועדם על קריאתם את מחלל את השבת והן העדים שיבאו ויעידו דכתיב במועדם ומדכתיב אשר תקראו למעט שאין את מחלל השבת להודיע שנתקיימו:

ועל אב מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות ואף דגם בי"ז בתמוז אירעו בו ה' דברים מ"מ חורבן בהמ"ק תקיפא טובא וצרה אחת הוכפלה בו:

ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי קדשו לחדש אלול ועושין בגולה ר"ה ביום ל' באלול לפי שרוב השנים אין אלול מעובר ואע"פ שעדיין יהיה ספק בידם שמא עיברוהו ב"ד שנה זו מפני הצורך על כרחם הולכים אחר רוב השנים שהרי זה א"א להודיעם ומודיעי' להם מתי מתחיל אלול כדי שידעו יום ל' שלו:

ועל תשרי מפני תקנת המועדו'. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להיות שמגיעין עד החג ומודיעין אותם אם עיברו ב"ד לאלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכו':

מפני פסח קטן. פסח שני לטמא או בדרך רחוקה שהיו בראשון:

גמ' ויצאו אף על העצרת. ולמה אין יוצאין בסיון להודיע מתי יעשו עצרת:

עצרת חתוכה היא. ברור הדבר וחתוך שיודעין יום נ' לעומר עצרת היא:

אשכחת אמר. דתני בברייתא חדא דגם עצרת אינה חתיכה דלפעמים היא בה' בסיון וכו' כדלעיל בהלכה א':

לא כבר יצאו באלול. וא"כ יודעין הן דר"ה ביום ל' שלו ואמאי חוזרין ויוצאין על תשרי:

אלא בגין מודעא להון דאיתקדש ירחא דתשרי בזמנו. שאפשר בשנה זו עיברו ב"ד לאלול כדפרישית במתני':

אנא עריב לאילין דאזלין לנימורין. שם מקום בסוריא ולשם מקדימין והולכין להודיע להגולה והיה ריב"ל אומר אני ערב לאלו:

דלית מיית חד מנהון מי אזיל. שלא ימות אחד מהן משהלך לשם עד שיחזור לביתו דשלוחי מצוה הן ואינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן:

תמן חשין לצומא רבא תרין יומין. בבבל היו אנשים שחששו לעשות מספק ב' ימים יה"כ ולהתענות ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמיכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך הלא חזקה היא שאין הב"ד מתעצלין בו מלשליח שלוחים להודיע לכל הגולה אם עיברו אלול ואם אין שלוחין באין תסמכו על הרוב שאין אלול מעובר. ומייתי להאי עובדא דאבוה דר' שמואל בר רב יצחק והוא רב יצחק גופיה שחשש ע"ע וצם תרין יומין ואפסק כרוכה ודמיך. כשהפסיק מן התענית ורצה לכרוך ולאכול נתחלש ונפטר. ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ואמרו אבוה דר' שמואל בר רב יצחק. וגרסי' להא לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א':

על שני חדשים מחללין את השבת. העדים שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד:

שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. להודיע לגולה ליום קביעותם ואע"ג דתנינן ברישא על ששה חדשים השלוחין יוצאין התם לא בעינן דוקא עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ולפעמים יכולין לצאת מבערב כדפרישית לעיל אבל בניסן ותשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וטעמא דמלתא דחיישינן דילמא מימלכי ב"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות והיינו דקתני ובהן היו מתקנין את המועדות ומן התורה מחללין על כולן וכדקתני וכשבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן של ר"ח שיהא קרב בזמנו ולאחר חורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שלא יחללו על כולן שהרי אין קרבן מלבד ניסן ותשרי העמידו על דין תורה לפי שכל המועדות תלויין בהן:

מתני' בין שנראה בעליל. גלוי לכל שנראה למעלה מן הארץ ולישנא דקרא הוא כדקאמר בגמרא דכתיב אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ:

ובין שלא נראה בעליל. שהוא למטה ונראית סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כל כך מחללין עליו את השבת ומשום דמצוה לקדש על פי הראיה:

ר' יוסי אומר וכו'. דמסתמא ראו אותה בירושלים ואין הלכה כר' יוסי:

יותר מארבעים זוג. כתי עדים:

ועיכבן ר"ע בלוד. שאין לב"ד צורך בהן:

אם מעכב אתה את הרבים. הואיל ועכשיו אין צורך בהן נמצאת מכשילן לעתיד לבא ושמא לאחר זמן יהיה עדות מועיל אצל אחד מהם וימנעו מלבוא להעיד מתוך שיראו שדבריהן לא היו נשמעין והלכה כר"ג:

גמ' מהו בעליל מפורסם וכו'. כדבמתני':

מעשה וכו' מפני שהן ארבעים זוג. כלומר דמיירי שבאו זוג אחר זוג עד ארבעים זוג ועיכבן אותן שבאו אחר זוג הראשון שכבר נתקבל עדותן דשוב אין צורך בהן:

אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. כלומר לא שאם לא היה אלא זוג א' קאמר דפשיטא שלא היה מעכבו ומאי קמ"ל אלא דה"ק שאם אותן ארבעים זוג היו באים כולם כאחד וכמו זוג אחד שבאין ב' העדים כאחד דזה בלא זה לא מהני כך היו באים כל הארבעים זוג כאחד לא היה מעכבו לשום זוג מאותן הארבעים וטעמא דאכתי אינו ידוע איזה זוג מהן יכשר שיהא עדותן מכוונת ושלא יהו נתפסין בדבריהן ונמצא שיש צורך לכולם ולא היה מעכבו לשום אחד מהם:

מתני' אב ובנו שראו את החדש :

ילכו. לפני הב"ד:

ולא שמצטרפין זה עם זה. להעיד אלא שאם יפסול אחד מהן שיכשל בפיו כשיבדקו אותו כיצד ראית וכו' כדלקמן בפ"ו א"נ שמא ימצא אחד פסול שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלנות שבגופו:

ר"ש אומר אב ובנו וכו' כשרים לעדות החדש טעמא דר"ש מפרש בגמרא דאמר רחמנא למשה ולאהרן החדש הזה לכם ודריש ר"ש עדות זו של חדש תהא כשירה בכם ואע"פ שאתם אחים ורבנן סברי דה"ק עדות זו תהא מסורה לכם וכן לגדולים ומומחים בכל דור ואין יחיד מומחה ראוי לקדש דאין לך מומחה יותר ממשה רבינו וא"ל הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך:

ועבד משוחרר. והרי הוא כישראל לכל דבר:

וקבלו הכהנים וכו'. דהוה סבירא להו כר"ש:

ופסלו את עבדו. אע"פ שהוא משוחרר משום דהוה דרשי אתך בדומין לך מיוחסין וכשרין כמותך ולמעוטי אלו שאינן מיוחסין כמותך:

וכשבאו לב"ד וכו'. ואין הלכה כר"ש:

גמ' טעם דר"ש כתחילתה. כמו שנצטוו בתחילת קידוש החדש דכתיב החדש הזה לכם וכו' כדפרישית במתני':

מתני' אלו הן הפסולין. לעדות החדש:

המשחק בקוביא. עצמות שמשחקין בהן או במיני פספסין שהן שברי עצים ומשחקין בערבון זה עם זה ומדאורי' לא הוי גזלן אלא שחכמים פסלוהו ומטעמא לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם ואסור לו לאדם להתעסק בדברי' כאלו אלא או בתורה ובג"ח או בסחורה ואומנות שיש בהן ישובו של עולם:

והמלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית לפי שאחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין ואם רבית קצוצה היא מה"ת פסולין הן:

ומפריחי יונה. אית דמפרשי מין ממיני שחוק אם תקדים יונך ליוני אתן לך כך וכך ואם יוני תקדים תתן לי ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים אחרים לבית בעלה בעל כרחן ויש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל לא גזל גמור שלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם:

וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית ורחמנא אמר לכם לאכלה ולא לסחורה ומכל מקום מדאורייתא אינם פסולין משום דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בסחורה מכיון דהדר אכלי ליה בקדושת שביעית:

ועבדים. שאינן משוחררין ק"ו מאשה ואף על גב דפסולי עדות מדאורייתא נינהו איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלאו מחמת עבירה מיפסלי מתכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש:

זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו'. לפי שיש עדות שהאשה כשירה כגון להעיד על אשה שמת בעלה להתירה להנשא וכן להעיד על הסוטה שנטמאת שלא תשתה וכן בעגלה ערופה להעיד על ההורג ושלא יהו עורפין. והנך פסולי עדות מן דבריהם נמי כשרים לכל עדות שהאשה כשירה לה אבל בפסולי עדות מן התורה לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואע"פ שהכשירו עבד ואשה לעדות אשה והן פסולין מן התורה לשאר עדות התם טעמא אחרינא איכא משום עיגונא וכו' כמפורש בגיטין ובשארי מקומות:

גמ' המשחק בקוביא זה המשחק בפספסין. תוספתא היא בפ"ה דסנהדרין וגרסי' לכל הסוגיא דהכא בפ"ג דסנהדרין בהלכה ה':

בקליפי אגוזים וכו'. אע"פ שאינן עשוים לכך:

משישבור את פספסיו ויבדק. שלא יעשה עוד ויחזור בו חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי:

משיקרע את שטרותיו ויבדק. אם חוזר בו חזרה גמורה דאפי' לנכרים לא מוזפי ברבית:

ממרה יונים. כדפרישית במתני' משישבור את פגימיו. הן הדפין שמזרז אותן בהן:

חזרה גמורה. להאי לישנא דמין שחוק הוא הויא חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבד. ולאידך לישנא דגזל הוא וכדפרישית במתני' מקבלי עלייהו דאפי' במדבר לא עבדי:

זה תגר שביעית. שנישא ונותן בפירות שביעית:

ואיזהו סוחר שביעית. כלומר ובאיזה סוחר שביעית אמרו זה שהוא יושב בטל וכו' לזה הוא שקראו תגר שביעית ולפיכך חזרתי ושיהא מקבלין אותו משתגיע שביעית אחרת ויבדק שחוזר חזרה גמורה שאינו נושא ונותן בפירות שביעית לגמרי ולא מהני חזרת ממון שבין שביעית לשביעית לענין שיבדק בזה:

תני ר' יוסי אומר ב' שביעיות. צריך שיעברו ויבדק בהן:

חזרת ממון. צריך ג"כ ולא חזירת דברים בלבד אלא שאמר הא לכם וכו':

והחמסנים. דיהבי דמי בעל כרחן דבעלים ופסלינהו רבנן:

והגזלנים. לאו גזלנים ממש דפסולין מן התורה הן אלא בהני דאית בהו גזל מפני דרכי שלום כגון מציאות חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן:

ובלבד ברועים בהמה דקה. רועים שאמרו בבהמה דקה אמרו לפי שהן עשויין להשתמש ורצים לשדות אחרות אבל גסה אפשר לשומרה:

מאן תנא מפריחי יונים. פסולין לעדות:

ר' אליעזר דתנינן תמן. בפ"ב דעדיות ג' דברים אמרו לפני ר' עקיבא שנים משום רבי אליעזר ואחד משום ר' יהושע שנים משום רבי אליעזר יוצא' היא האשה וכו' ומפריחי יונים פסולין לעדות ומתני' דהכא כר"א היא:

כל ההיא דסנהדרין כר"א. אם מתני' דתנינן בפ"ג דסנהדרין אלו הן הפסולין וכו' ג"כ כר"א היא ולא כרבנן דקתני נמי התם מפריחי יונים:

א"ל. לא היא אלא מתני' דהתם כדברי הכל מתנינן לה וכדמפרש ואזיל:

מהו ד"ה. ומאי שנא דמתני' דהכא מוקמינן כר"א דוקא' ומתני' דסנהדרין כד"ה:

הכא. בר"ה אמר ר' יוסה היינו טעמא דמוקמינן כר"א דוקא משום דכל עדות שהעידו בעדיות משום ר"א בענין זה בעדות נפשות מיירי כדמסיק ואזיל:

יודעין אנו שהוא פסול מעדות ממון. בלאו האי עדות שאמרו משום רבי אליעזר היינו יודעין שפסול הוא מעדות ממון הואיל דחשוד על ממין הוא:

מאי בא להעיד האי עדות משום רבי אליעזר מה בא להוסיף ולהעיד אלא לאשמועינן דכשם שהוא פסול עדות ממון כך פסול אף לעדות נפשות דלא תימא נפשות חמירא ליה ולא חשדינן ליה קמ"ל והשתא עדות החדש כדין עדות נפשות הוא דלאו לעדות ממון קא מסהדי והלכך מוקמינן למתני' דהכא כרבי אליעזר דסבירא ליה פסול הוא לכל עדות שבעולם אבל התם בסנהדרין בעדות ממון מיירי דברי הכל הוא דפסול:

והא תני. הכא בסיפא זה הכלל כל עדות וכו' דמשמע אבל עדות שהאשה כשירה לה וכדפרישית במתני' אף הן כשרין לה ומאן תניתה הך סיפא רבנן היא דאלו לר"א פסולין הן לשאר עדיות וכמו מפריחי יונים דקתני ברישא ומוקמת לה כרבי אליעזר דאפי' בעדות דלאו ממון פסול הוא והשתא קשיא רבנן כר"א מודיי ליה פליגין עלוי וכלומר דודאי לא מצית אמרת דרבנן מודו לר"א דאף בעדות דלאו ממון מיפסל דהא רישא כר"א מוקמת לה וש"מ דרבנן פליגין עליה וסברי דלא מיפסל אלא לעדות ממון וא"כ תו לא מצינו לאוקי סיפא דמתני' כרבנן דרישא כר"א וסיפא כרבנן בתמיה ועוד דלרבנן דפליגי אדר"א לא מצינו לאוקמי הסיפא כוותייהו כלל דהיכי קתני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' הא איכא עדות נפשות שאין האשה כשירה לה והן כשרין לה דהא את אמרת דרבנן לא פסלי להו אלא בעדות ממון דוקא ולא בעדות נפשות ומשום דחמירא להו ולא משקרי:

ר' יונה בשם רב הונא. קאמר דלא צריכית לאוקמה להסיפא כרבנן אלא כולהן בין הרישא ובין הסיפא דמתני' דרבי אליעזר היא דמודה רבי אליעזר דפסולי עדות מדרבנן אלו כשרין הן לעדיות אלו שהאשה כשרה לה כגון להעיד על אשה שמת בעלה וכו' ולא הוסיף בעדות משום ר"א במפריחי יונים וכיוצא בהן אלא בעדות דלאו ממון וכי הא דהכא בעדות החדש שגם האשה אינה כשרה לה:

אתיין אילין פלוגוותא. דר"א ורבנן. כאילין פליגוותא דר"מ ור' יוסי דלקמיה:

דתני. בתוספתא דמכות סוף פ"ק:

עד זומם פסול בכל עדות שבתורה. אפילו לא הוזם אלא בעדות ממון פסול הוא אף לעדות נפשות ולא אמרינן דאפשר נפשות חמירא ליה ולא אתי למישקר דברי ר"מ:

וממון נפסל. בלבד דס"ל לר' יוסי דנפשות חמירא ליה ולא מיפסל וזהו כרבנן דר"א ודר"מ כר"א דפסול אף בעדות דלאו ממון הוא:

מתני' מי שראה את החדש ואינו יכול להלך. שהוא חולה וכיוצא בו:

מרכיבין אותו על החמור. אף בשבת ולא עוד אלא שנושאין אותו אפילו במטה דאע"ג דחולה ככפות דמי יחייב על המטה אפ"ה לעדות החדש שרי:

אם צודה להם. שיש אורב ומלשון ואתה צידה את נפשי לקחתה:

והבייתוסים. והכותים היו עורבים להם לעכבם כדי להטעות החכמים:

שעל מהלך לילה ויום וכו'. אבל אם היה יותר על כך אין מחללין לפי שאין עדותן אחר ל' יום מועלת שכבר נתעבר החדש:

שנאמר אלה מועדי ה' וגו'. ור"ח איקרי מועד וכל מקום שנאמר מועד במועדו דוחה את השבת:

גמ' דברה התורה בכל לשון. כלומר תמצא לפעמים שהתורה משתמשת בנרדפים שיש להמלה כוונה על ל' אחר שבמקרא ואפי' כן דברה בלשון זה וכן בל' המשנה וכמו והאיש משתאה לה והוא מל' שאיה כמו תשאה שממה וא"כ פי' משתאה משתומם הוא והיא ג"כ לשון מקרא שמו שמים והדומה לו והיה לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם אלא שדברה בכל לשון שהכוונה אחת היא וכן בל' המשנה תמצא כן כל גרב וכו' בפ' עשירי דתרומות ופירושי אבית והיה לו לומר כל חבית. וכן כאן ואם צודה ופירושו אורב והיה לו לומר ואם אורב להם אלא שדברו בכל ל' שהכוונה אחת היא:

יכול כשם שמחללין וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' אמור והבאתי לעיל בהל' ד':

קצירת העומר מהו שתדח' את שבת ביום. לפי שמצותו לקצור בליל י"ו ואם לא קצר בלילה מהו שתדחה בששה עשר ביום את השבת:

התיב ר' אביי. ומאי תיבעי לך והא תנינן בהדיא במנחות בסוף פ' ר' ישמעאל מצותו לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ומאי ודוחה את השבת דקתני לאו דאיום קאי:

ולא קיבלה. רשב"ל לתשובה זו דאימא לך דלא קאי איום י"ו אלא דה"ק מצותו לקצור בליל י"ו אם נקצר ביום שלפניו כשר ודוחה את השבת דקתני אעיקר מצותו קאי שאם קוצרו בלילה הוא דדוחה השבת הא ביום י"ו אינו דוחה:

חזר ביה. רשב"ל אח"כ ופשוט ליה דדוחה את השבת אף ביום י"ו מן הדא דתנינן שם לעיל כיצד היו עושין וכו' כיון שחשיכה אומר להם בא השמש וכו' בשבת אומר להם שבת זו וכו' ומה אנן קיימין למתני' זו אם ללילה קאי שאם קוצר בליל י"ו דוחה השבת כדקתני בשבת וכו' הרי כבר אומר למעלה ריש הפרק שם העומר היה בא בשבת וכו' וחכמים אומרים אחד שבת יאחד חול וכו' אלמא לכ"ע דוחה שבת מיהת בליל י"ו ולמה חזר ושנה כאן ללמד שדוחה שבת אלא אם אינו ענין ללילה תנהו ענין ליום דקמ"ל כאן דאף ביום י"ו דוחה קצירתו את השבת:

דבר שהוא דוחה וכו'. הואיל ואיפשט ליה דהקצירה דוחה את השבת אף ביום י"ו הדר מיבעיא ליה מכשירין שלו מהו שידחו את השבת בלילה שלפניו כגון להביא את המגל והקופה וכיוצא בזה:

והתנינן. בפ"א דתמיד העמידו עושי חביתין וכו' מאי לאו בשבת דהואיל והקרבת החביתין דוחה את השבת מכשירין לעשותן ג"כ דוחה. ודחי לה תיפתר דבחול קא ותני ר' חייא בר אדא דלאו מילתא היא לאוקמי להא דבחול דוקא קתני דהתנינן בשלהי תמיד זה סדר תמיד וכו' ומשמע בין בחול בין בשבת עשו כסדר הנזכר למעלה:

והתנינן. במנחות שם בתר המתני' דלעיל קצרוהו וכו' והיבהוב באור הוא מכשירין שלו אלמא דמכשירין דוחה השבת בלילה שהרי זה היה מיד אחר הקציר':

רבי יוסי אומר וכו'. האי לאו ר' יוסי התנא אלא ר' יוסי אמורא הוא דדחי לה דשאני התם דמכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק וכי קא מיבעיא לן אם המכשירין שלפני הקצירה דוחין שבת בלילה:

התיב רבי יודן קפודקיא. והוא אמורא. לפני רבי יוסי חבירו דאמר להא מכיון שהתחיל במצוה וכו' והיינו מכיון שקצירתו דוחה שבת מכשירין שאח"כ נמי הגע עצמך שבא העומר מן התבואה שבעליה אם לא מצא לקצור וא"כ אין כאן קצירה כלל והרי הכא מכיון וכו' אין אומרין לו מרק כלומר דלא שייך כאן האי טעמא מכיון שהתחיל במצוה ולומר לו מרק שהתחלת המצוה אין בה דחיית שבת וא"כ אם חל י"ו להיות בשבת לא היו מקיימין בו מצות קלי לדבריך בתמיה:

התיב ר' יעקב וכו'. גם כן ממתני' לסייעתא דמכשירין שלפניו דוחה השבת דתנינן שעל מהלך לילה. ויום וכו' והרי העדות היה ביום דוקא דמשפט כתיב ביה ואם מהלך לילה ויום היה א"כ דוחה השבת בלילה והרי זה כמכשירין שלפני המצוה וקתני דוחה השבת:

אמר להן ר' יוסי. שאני הכא שהרי מכיון שהלילה צריך ליום וכו' כמי שכולו יום כלומר כמי שהכל בו ביום הוא של עדות החדש שהרי אי אפשר לקיים המצוה של עדות החדש ביום אם לא יחלל שבת בלילה שלפניו ולבא להעיד ומקודם לא היה יכול לבא שעדיין לא ראה החדש אבל הכא היה יכול המכשירין להביא מקודם השבת להמגל והקופה וכיוצא באלו:

אמר ר' יוסי בר' בון ולא למפרע הוא קדיש וכו'. ר' יוסי בר' בון נמי מהדר בכה"ג דר' יוסי דמתני' דהכא לאו סייעתא היא שהרי העדים שראו את החדש בתחלת הלילה של שלשים הן שבאין להעיד לפני הב"ד שיקדשוהו למחר ביום ואם יקדשו למחר וכי לא למפרע הוא קדוש משעה שראו אותה אם כן הוא יום הוא לילה דהכל א' הוא ולפיכך מחללין השבת גם בלילה שלפניו לבא להעיד ולקדשו:

הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים