מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אף על פי שמן התורה מותר לתקוע לא היו תוקעין אלא במקדש דרבנן הוא דגזיר ביה לפי שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאן בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות בר"ה:

במקדש היו תוקעין שהרי אין בו אלא משום שבות ואין שבות במקדש:

אבל לא במדינה. שאר ארץ ישראל חוץ מירושלים קרוי מדינה:

בכל מקום שיש בו ב"ד. מפני שב"ד זריזין הן ולא יבואו התוקעי' בפניהם להעביר השופר לפי שהם מודיעים את העם ומזהירין אותן:

אלא ביבנה בלבד. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה אבל לא בשאר ב"ד:

אמרו לו אחד יבנה ואחד. כל מקום שיש בו בית דין. איכא בינייהו בין הת"ק לאמרו לו דלת"ק לא בעינן בית דין קבוע אלא אפי' באקראי שבמקרה באו שם תוקעין בו ותנא דאמרו לו סבירא ליה דווקא בבית דין קבוע שם ולהכי קאמרי אחד יבנה וכו' כלומר בית דין קביע כמו ביבנה הוא דבעינן ולא בב"ד של אקראי והל' כתנא דאמרו לו:

גמ' ר' אבא בר פפא אמר דר' יוחנן ורשב"ל הוון יתבין ומקשין בהא דתנינן וכו' אם ד"ת הוא שדוחה את השבת אף בגבולין ידחה וכו':

אמר לון כתוב אחד אומר וכו'. כלומר ודאי דיש לנו ללמוד מהכתובים הללו דכאן אומר יום תרועה וכאן אומר זכרון תרועה דזה מיירי בחול וזה מיירי בשבת אלא דקשיא דא"כ אף במקדש לא ידחה יעל כרחינו צריכין אנו להאי דרשא דר"ש בן יוחי כדלקמן אלא דאכתי לא אסיק להקושיא ולהתירוץ עד דמייתי להאי דר"ז דלקמיה דה"נ דריש ר' לוי ולבתר הכי מקשה ומפרק:

מפקד. מצווה לחברייא עולון לבית המדרש ושמעו קולו דר' לוי מה הוא דורש היום דלית אפשר שהוא מוצא פרשה שלו כמה שדורש דלא יהא איזה לימוד ודבר חדש ונכנס ר' לוי לבהמ"ד ואמר לפניהם הדרש הזה כתוב אחד אומר וכו' ואמור מעתה אפי' במקדש לא ידחה ומתרץ דתנא דהיינו טעמא דכתיב באחד לחדש יום תרועה וגו' וזהו במקדש ששם היו קובעין החודש ויודעין מתי הוא באחד לחדש אלא דאכתי קשיא מעתה אפי' במקום המדינה שהן יודעין שהוא באחד לחדש שהרי שלוחין יוצאין וכ"ת הרי היום אין השלוחין יוצאין מ"מ מאי שנא במקדש דנקט אפי' בירושלים ידחה. שהרי הן יודעין שקבעו ב"ד את החודש היום וע"כ דאתינן להאי דתני ר"ש בן יוחי דכתיב בתר דהאי קרא. יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וגו' ודנקט כאן והקרבתם אגב אשגרת לישנא הוא דהאי והקרבתם דפ' אמור בתר שבתון זכרון תרועה הוא דכתיב וקרא דפ' פנחס דבתר יום תרועה הוא ועשיתם כתיב והיינו הך דהתורה מרמזת לנו דבמקום שמקריבין קרבנות הוא דלעולם יום תרועה יהיה לכם ואפי' בשבת ומשום דועשיתם דפ' פנחס סמיך ליה ליום תרועה יהיה לכם וקרא דזכרון תרועה על גבולין הוא דנאמר ואף בירושלים לפי האי דרשא:

והכתוב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים. ומאי שנא שופר דר"ה בשבת משופר דיובל ביום הכפורים ונימא נמי דלא דחיא יה"כ בגבולין וקרא כתיב בכל ארצכם:

א"ל. הכי דרשינן זו. שופר דיובל את מעביר בארצכם הא אחרת וזה שופר של ר"ה לא נוהגת בכל ארצכם בשבת:

אמרין ליה. חברייא או דילמא נאמר דה"ק קרא זו אתם מעבירין בארצכם אבל לא בחו"ל הא אחרת של ר"ה בין בארץ ובין בחו"ל נוהג אף בשבת:

אילו הוה כתיב. גבי יובל תעבירו שופר בארצכם הייתי דורש כאן מיעט לח"ל ובמקום אחר והוא ראש השנה ריבה אף בחוץ לארץ אבל השתא דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ובכל ריבויא הוא ועל כרחך דהכי דרשינן כאן ריבה אף בגבולין ובמקום אחר בר"ה מיעט גבולין דלא דחיא שבת:

מתני' ועוד זאת. מתני' חסורי מחסרא והכי קתני בירושלים הי' תוקעין בכל העיר כל זמן שהיו בית דין יושבין בלשכת הגזית במקדש ששם ב"ד יושבין עד ו' שעות ביום וביבנה לא היה תוקעין אלא בזמן ב"ד ובפני ב"ד ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה יתרה בתקיעת שבת על יבנה:

שכל עיר שהיא רואה. כדמפרש בגמרא פרט לעיר שיושבת בנחל ואינה רואה ירושלים ואעפ"י שהיתה קרובה לא היו תוקעין בה בשבת:

ושומעת פרט לעיר שיושבת בראש ההר. וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום. ויכולה לבא פרט למפסיק לה נהר:

גמ' והן. ודווקא שיהו כל הדרכים האלו השנוים בה ומפרש ואזיל:

רואה ואינה שומעת. כלומר אע"פ שהיא רואה ירושלים כגון שירושלים היא מלמעלן לנגדה והעיר היא מלמטן ויכולה לראות למקום הגבוה ממנה שהיא יושבת במישור אלא שאינ' שומעת להשופר שבירושלים וזו נמעטת מדקתני שומעת:

רואה ושומעת וקרובה. אלא שאינה יכולה לבוא מחמת שהנחל של מים מפסיק וזו אימעוט מיכולה לבא:

ושומעת. אעפ"י ששומעת אלא שאינו רואה ירושלים וכגון שההר מפסיק ביניהם:

רואה וכו'. אף על פי שיש לה אלו השנים אלא שאינה יכולה לבא וזו היושבת חוץ לתחום ואימעוט מקרובה:

ר' יונה בעי היתה יכולה לבא על ידי עירובין. מהו אם קרינן בה יכולה לבא או דילמא אפי' כן קרינן בה אינה יכולה לבא דזימנין יאבד העירוב א"נ דבעינן דלעולם יכולה לבוא אפי' בלא עירוב הוא דבעינן ולא איפשיטא:

היך מה דאת אמר וכו'. קושיא היא אמאי לא אמרינן דכמו דגבי ירושלים שכל עיר וכו' ואימר אף ביבנה כן ואמאי לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא זה גם ביבנה שכל עיר שהיא רואה וכו' ומשני דלא דמי דבשלמא ירושלים ד"ת שתוקעין בה בשבת והעיירות הסמוכות לה ד"ת כלומר שנוסף הוא על מקום שהוא ד"ת שם וכדמסיים ואזיל ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על ד"ת כלומר דשפיר שייך שמתקינין ומוסיפין על המקום שהוא מד"ת אבל יבנה היא גופה מדבריהן הוא והעיירות הסמוכות לה מדבריהן בתמיה וכדמסיים ורבן יוחנן בן זכאי יהא מתקין להוסיף על דבר שהוא מדבריהם וכי יש תקנה אחר התקנה:

יצאו ב"ד ממקום. שהן יושבים למקום אחר לא היו תוקעין ור' יוסי בעי לפני ר' סימון אם אפי' מבית לבית או מטרקלין לקיטון והוא החדר שמבפנים נמי בכלל או לא:

א"ל ר' סימון בי רבי שלי והוא ריב"ל עד כאן שמעתי ממקום למקום ותו לא שמעתי ממנו:

מתני' בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים:

ובמדינה יום אחד. דכתי' ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם:

זכר למקדש. דמצוה לעשות זכר למקדש דאמר קרא ציון אין דורש לה מכלל דבעי דרישה:

ושיהא יום הנף. של העומר שהוא ט"ז בניסן כולו אסור לאכול חדש כמפורש הטעם לעיל בפ' לולב הגזול בהל' י"א:

מתני' בראשונה. קוד' שאירע הקילקול היו מקבלין עדות החודש כל היום ל':

גמ' **כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וכו'.**גרסינן להא לעיל פ' לולב הגזול שם עד סוף הלכה ומפורש היטב וע"ש:

פעם אחת נשתהו העדים מלבוא. עד בין הערבים ונתקלקלו הלוים בשיר של תמיד של בין הערבים שלא אמרו בו שירה כלל לפי שרוב פעמים היו העדים באים קודם המנחה ולפיכך היו נוהגים בו לומר שיר של י"ט בתמיד של בין הערבים ולתמיד של שחר שעל הרוב עדיין לא היו העדים באים ולא ידעו אם יתקדש היום אם לאו לא תיקני לו שיר של יו"ט אלא שיר של חול היו אומרים ואותו הפעם הגיע שעת הקרבה של תמיד של בין הערבים ועדיין לא באו העדים לא ידעו הלוים מה שיר יאמרו אם שיר של חול או של יום טוב שאפשר שיבואו העדים מיד ויתקדש היום ולא אמרו שירה כלל והתקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם לא באו עד מן המנחה ולמעלה אע"פ שלא יתקדש היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר מכל מקום הואיל והתחילו לנהוג בו קדושה דשמא יבואו עדים ויתקדש היום נוהגין בו קדושה ואסור בעשיית מלאכה ומשום דילמא אתי לזלזוליה ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה בתחלת היום שיאמרו אשתקד נהגנו בו קודש ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול לפיכך גומרין אותו היום בקדושה ולמחר קודש שזהו י"ט:

משחרב ביה"מ. ואין כאן חשש קלקול השיר ולא קרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיחזור הדבר ליושנו ושיהו מקבלין עדות החודש כל היום ולקדשו היום ולא עשו ב' ימים:

גמי' מפני מעשה שאירע. באותו הפעם לפיכך נשתהו העדים מלבוא שפעם אחת נפלה קול הברה בעיר ובאו וכו' כלומר שנפלה הברה שבאו הסרקיים והן ישמעאלים הגזלנים ונטלום להעדים ונתעכבו בידיהם וע"י כך נשתהו מלבוא ומתוך כך נתקלקלו הלוים בשיר:

בשם מאן רבי אמר לה. רבי שסידר את המשנה וסתם דבריו ולא פי' מה היה הקלקול בשם מי אמר לה:

אמר לון דכוותכון. אפשר כמו שאתם נוהגין בהלכה דאית לכון רברבין סגין הרבה רבנים זה אומר בשם רבו כך וזה בשם רבו לא כן רבי אלא בשם רבי יהושע בן לוי אמר לה אלא ורבי לא מייתי לה לטעם דהלכה בהמתני' במה היה הקלקול דתני וכו' וכלומר ומברייתא זו שמעינן לה מה היה הקלקול:

שירו של חמישי. בשבת בכל השנה היו אומרים הרנינו ובראש השנה לא היו פותתין מהרנינו אלא אומרים הסירותי מסבל מפני שבר"ה יצא יוסף מבית האסורים ואם חל יום טוב של ראש השנה להיות בחמישי היו אומרים בשחרית הרנינו לפי שעל הרוב עדיין לא באו עדים והיו אומרים בשיר של ה' בחול ובמנחה דעל הרוב כבר באו עדים היו אומרים הסירותי וגו' שיר של יו"ט ועכשיו אם באו עדים מן המנחה ולמטן כלומר אחר המנחה ובתמיד של בין הערבים שהקריבו ועדיין לא היו העדים והיו אומרים עוד פעם אחד הרנינו שלא היו אומרים הסירותי שאפשר שלא יבואו עדים כלל היום וא"כ לא נמצאו אומרים שיר וכופלין אותו שהיו אומרים הרנינו ב' פעמים והוא שיר של חול היום וזהו הקלקול באותו פעם:

כבר עבר רובו של היום בקדושה. לפיכך נוהגין אותו היום לגמרי בקדושה וכדפרישי' במתני':

ר' יוחנן מפקד לאילין דכנישא דכיפרא סבין. היה מצוה לאלו הזקנים של בה"כ דמקום כיפרא מטול ומיעל עד דהוא יממא שיהו מטיילין והולכין אנה ואנה בעוד שהוא יום וביום ל' היה ולא באו עדיין העדים ושלא יתפללו מנחה כל זמן שיכולין להתעכב:

ואתון מדכרין זמנו ועיבורו. כלומר דשמא בין כך ובין כך יבואו עדים ואז תתפללו מנחה ואתם מרויחין שתזכרו במנחה כמו שנתקדש היים בזמנו ויכולין אתם לומר יום ר"ח או יום הזכרון הזה וכן בעיבורו שהוא למחר ביום ל"א כדתנינן נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וקמ"ל בזה שיכולין הן להמתין מלהתפלל מנחה כל זמן שהוא יום ואם שלענין קדושה כבר תנינן שנוהגין ב' ימים בקדושה אם יבואו אחר זמן המנחה שהוא זמן תמיד של בין הערבים אלא שרבי יוחנן בא לומר שימתינו מלהתפלל מנחה כל זמן שהוא עדיין יום כדי שיזכירו במנחה קדושת היום וכדאמרן:

מתני' אמר ר' יהושע בן קרחה וכו' שאפי' ראש ב"ד בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר והרי עיקר מצות קידוש החדש תלויה בו כדתנן בפרק ב' ראש ב"ד אומר מקודש אפ"ה לא היו העדים צריכין לילך אחריו אלא ילכו למקום הועד שסנהדרין יושבים שם והם יקדשוהו בלא ראש בית דין:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך לפרש המתני' למקום הוועד של חדש ששם מקדשין אותו וכלומר דלא תנינן אלא לענין קידוש החודש בדווקא שאינן צריכין להלך אחר הראש בית דין וטעמא דאם אתה מטריחן נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל בדיני ממונות צריך הבעל דין לילך אחר ראש ב"ד שהזמינו לבא לפניו לדין:

מתני' סדר ברכות אומר אבות. אומר ברכת מגן אברהם וגבורות אתה גבור וקדושת השם אתה קדוש עם הג' קדושות וכולל לברכת מלכיות עמם ואינו תוקע:

קדושת היום. אתה בחרתנו שבו נזכר לקדישת היום ותוקע שלש תקיעות של שלש שלש כדתנן לקמן:

זכרונות וכו'. כדיליף בגמרא מקראי דכתיב זכרון תרועה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכתיב והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם אני ה' אלהיכם ומה ת"ל אני ה' אלהיכם לימד על כל מקום שיש שם זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהן ומקדימין המלכיות כדקאמר בגמרא אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר:

גמ' ביהודה נהגו וכו' עבר ועשה ביהודה. כמנהג בגליל או איפכא יצא שבדיעבד אינו מעכב:

וכשקידשו את השנה וכו'. תוספתא היא בפ"ב ומייתי לה לעיל בפ"ג. בכל מקום. בברכת כל ימות השנה אם עבר והזכיר אדיר במלוכה לא יצא כלומר אם חתם ברוך אדיר במלוכה במקום האל הקדוש חוץ מן ברכת האל הקדוש של ר"ה אם חתם ברוך אדיר במלוכה יצא. ובלבד אם זה הוא במוסף ואתיא האי כר' יוחנן בן נורי דאמר כולל מלכיות עם קדושת השם הלכך הואיל ושניהם נכללים בברכה אחת יצא:

רשב"ג אומר אומר קדושת היום עם הזכרונות ואתייא כר"ע. וענין תקיעה שתוקע לקדושת היום שכולל זכרונות עמה:

אמר רשב"ג מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית אף כאן אומרה רביעית. וכך הוא בתוס' ובת"כ פ' אמור:

רבי אומר מה מצינו בכל מקום באמצע אף כאן אומרה באמצע. כך הוא שם. ובספרי הדפוס נתחלף והיא גרסא אחרת:

צריך לומר. בר"ה האל הקדוש ומרבה לסלוח:

בתפלה. בכל יום הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים שכולל ברכת צמח דוד בברכת ירושלים כדלעיל בברכות פ"ד ובנביא בברכת הפטרה מסיים אלהי דוד מצמיח ישועה:

וחותם בשבת ויו"ט בינתים. שחותם בשתיהן:

אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר. ה"ק למה הוא מזכיר עשר נימא תשע דהואיל וישתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה לישתנו נמי לענין מנין הפסוקים אלא אומר וכו' והלכה כר"ע:

מתני' אין פוחתין מי' מלכיות וכו' ג' פסוקים משל תורה וג' משל כתובים לפי שספר תהלים קדם לנביאים וג' משל נביאים ואחד משל תורה שמשלים בו:

ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמרו ג' ג'. אחד משל תורה ואחד של כתובים ואחד של נביאים יצא וכן הלכה שיצא בדיעבד:

אין מזכירין מלכות זכרון שופר של פורענות. כגון אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. ויזכור כי בשר המה. תקעו שופר בגבעה וכיוצא בהן וזכרון של יחיד אף על פי שהוא לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה וכיוצא בו אין מזכירין אותו:

רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא. מפרש בגמרא דה"ק רבי יוסי ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכן הלכה:

גמ' אין פוחתין מעשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין. של הלל בפרשה זו שאמר דוד הללויה הללו אל בקדשו וגו' שנאמר כאן שופר מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה וגו' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו' וכנגד זה זכרונות שיעלו לטובה ותקובל תשובתם:

כנגד ז' כבשים וכו'. שמקריבין בראש השנה:

אלוהות. פסוקים שנאמר בהן השם אלהי. אלהינו וכיוצא:

ר"ז בעי ביה ובדבתריה פליגין. בקרא דזמרו ובקרא דאבתריה כי מלך כל הארץ אלהים פליגי אם נחשבין הם לשנים אבל בקרא דזמרו לחוד שוין שלאחד הוא נחשב או דילמא ביה לגרמיה פליגין בפסוק דזמרו בעצמו פליגי אם עולה לשנים דכתיב בה אלהינו ומלכנו ופשיט לה מן מה דתני בברייתא הכל מודים במלך אלהים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו דכתיב בתר כי מלך כל הארץ ושוין בזה שאין נחשב אלא לאחד ואע"ג דכתיב ביה תרי אלהים א"כ ה"ה בפסוק דזמרו מודים שאינו אלא אחד והדא אמרה ביה ובדבתריה פליגין אם נחשבים לשנים:

הוינן סברין. מעיקרא מימר שלש מכל אחד קאמר אשכחת ברייתא דתני בהדיא אפי' ג' מכולן יצא כדפרישית במתני':

מה לשעבר. לר' יוסי הוא דבעי דקאמר אם השלים בתורה יצא ומאי קאמר אם השלים יצא לשעבר. והיינו דיעבד. הא לכתחלה לא בתמיה הרי ודאי יותר משובח אם משלים בתורה:

אמר ר' יוחנן כיני מתניתא. כן צריך לומר לר' יוסי צריך לכתחלה להשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא:

מתני' העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע המתפלל תפלת המוסף הוא המתקיע להיות אחר תוקע ולא המתפלל תפלה של שחרית וכלומר שבתפלת המוסף תוקעין ולא בתפלת שחרית ובשעת גזרת השמד תיקנוה שהיו אורבים עליהם כל זמן השחרית וכדקאמר בגמרא ותיקנו לתקוע במוסף ואעפ"י שבטלה הגזירה נשארה התקנה דשמא יחזור הדבר לקלקולו ובתחלה היה אומרים כל סדר הברכות בשחרית ותוקעין על הסדר ולאחר התקנה אומרים ותוקעין במוסף:

ובשעת ההלל. משום דבר"ה וי"כ אין אומרים הלל תני בשעת ההלל בשאר י"ט שקורין הלל:

הראשון. המתפלל שחרית הוא המקרא את ההלל משום דזריזין ומקדימין למצות:

גמ' מפני מעשה שאירע. תיקנו שיהי' תוקעין במוסף שפעם אחת היו תוקעין בתפלה ראשונה בשחרית והיו השונאים וכו' ואחר כך מתוך שרואין שקוראין ק"ש ומתפללין וקיוראים בתורה וחוזרין ומתפללין מוסף ותוקעין אומרו בנמוסיהון הן עוסקין והניחום ולפיכך נשאר כך שיהו תוקעין במוסף:

ואימר אף בהלל כן. ולמה לא חששו אף בימים שקוראין את הלל שיתקנו לומר במוסף דשמא יהו השונאים סוברין שמתקבצים עליהם ואף שאינן תוקעין מ"מ מחמת קיבוץ רוב עם יהו סבורין כך ומשני לית כל עמא תמן שאין כל העם מתקבצין כל כך לבא אל בה"כ בימים שקוראין ההלל:

ואימר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן. ונימא אף בר"ה ביום תקועה ג"כ אין כל העם מתקבצין והרי עיקר החשש היה שיאמרו הן מתקבצין כולן למלחמה ונותנין סימן מלחמה בתקיעתן ואם אין כל העם שם לית כאן חששא:

א"ר יונה. שאני בר"ה דודאי כל העם מתקבצים ובאים לבה"כ דכתיב ואותי יום יום ידרושון זו יום של תקיעה ויום של ערבה שהכל באים להתפלל יחד בביה"כ:

שמע לה מן הדא. שהעיקר הוא בשעת תפלת מוסף ולפיכך תיקנו התקיעות במוסף כדדריש לה מהאי קרא שמעה ה' צדק זו ק"ש שצדקה היא להם שמשכימים לקרות ק"ש בעונתה:

הקשיבה רנתי זו רינון תורה. ועל שקורין בתורה האזינה תפלתי זו תפלה של שחרית ואף על פי שהתפלה קודמת לרינון תורה מכל מקום דריש הכתוב לפי משמעות ושנוי המלות שהשמע שייך לקריאת שמע שא"צ כוונה כל כך כמו התפלה דרחמי היא ובעי כוונה טפי והקשבה שהיא קרובה יותר מן השמיעה שייך לרנון תורה והאזנה שהיא עוד קרובה ביותר שייך לתפלה:

בלא שפתי מרמה. משמע לרבות עוד תפלה אחרת זו מוסף:

מלפניך משפטי יצא. שאז היא שעת רצון שיצא זכאי במשפט ולפיכך תוקעין במוסף שבו עולה הזכרון לטובה וכדאמרינן ובמה בשופר:

א"ר אחא בר פפא קומי ר"ז. בלאו הכי איכא טעמא אחרינא לתקיעה במוסף ולא בשחרית כמו הלל דשאני היא תקיעה ששייכה למצות היום בקרבן מוסף וכדר' תחליפא דאמר קרייא אמר כן מקרא דתקיעה גופה למדנו כן דכתיב יום תרועה יהיה לכם וכתיב בתריה ועשיתם עולה לריח ניחוח לד' וגו' ובקרבן מוסף משתעי:

וכאן. אצל קרבן מוסף בפ' פנחס כתיב ועשיתם בריה חדשה. כאלו עשיתם עצמכם בריה חדשה:

בכל הקרבנות. מוספי רגלים כתיב בשעיר חטא ושעיר חטאת אחד ושעיר עזים אחד חטאת לכפר מלבד בעצרת כתיב שעיר עזים אחד לכפר עליכם אמר להם הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה שניתנה בעצרת להיות עמל ויגע בה כל צרכיכם מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם ואין החטא נזכר לפני לפי שהתורה מכפרת עליכם:

מתני' שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום. לא לילך חוץ לתחום כדי להביא השופר וכן לילך לשמוע התקיעות ואין מפקחין וכו' משום דלא אתי עשה דשופר ודחי יו"ט דעשה ול"ת הוא וכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם נמי אינו דוחה דחכמים עשו כאן חיזוק לדבריה' כשל תורה:

ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות. שאין בו אלא משום שבות כגון לחתכו במגל שאין דרך לחתוך בו ולא בדבר שהוא משום לא תעשה כגון לחתכו בסכין דאורחיה הוא בכך וזו ואין צריך לומר זו קתני:

אבל אם רצה ליתן יין או מים. כדי לצחצחו מותר ולא הוי כמתקן מנא:

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ואפי' בשבת אבל מתעסקין בהם עד שילמדו כלומר אף הגדול מתעסק עמהן כדי ללמדן לתקוע:

והמתעסק. תקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא לפי שצריך עד שיתכוין השומע לצאת מן המשמיע שנתכוין להוציאו ידי חובתו:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך לפרש הא דקתני ואין חותכין אותו וכו' אסור משום שבות ובלא תעשה וכלומר לא בדבר שחיתוכו אסור משום שבות ולא בדבר שחיתוכו אסור משום לא תעשה וקמ"ל דיש דבר שחיתוכו נמי משום שבות בעלמא הוא דאסור וכגון במגל דלאו אורחיה היא ודבר שחיתוכו אסור בל"ת כגון בסכין וכדפרישית במתני':

אמר ר' אלעזר מתניתא בגדול בי"ט וכו'. כלומר דלא תיקשי מעיקרא קתני אין מעכבין את התינוקת מלתקוע משמע עכובא הוא דלא מעכבין כשהן תוקעין מעצמן הא אין מתעסקין עמהן לכתחלה לתקוע והדר קתני אבל מתעסקין בהן וכו' הלכך מפרש דה"ק דרישא מיירי בשבת דלאו יו"ט של ראש השנה ואפ"ה אין מעכבין אותן מלתקוע כדי שילמדו והואיל ותינוקות הן ולא הגיעו לחינוך לא איכפת לן מידי וסיפא דקתני אבל מתעסקין בהן היינו אפי' בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת והרביתא דהגדול מותר להתעסק עמהן עד שילמדו וכגון בזמן שמותר לתקוע בשבת והיינו לאחר תקנת ריב"ז בכל מקום שיש בו ב"ד דאז מתעסק הגדול עמהן ואפי' אם הגיעו לחינוך מכיון שתוקעין היום שם וכן עם הקטן שלא הגיע לחינוך שהרי אין התקיעה אסורה בשבת אלא משום שבות:

ותני כן. בתוספתא פ"ב והכי גריס שם מתלמדין לתקוע בשבת ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ופירושה מתלמדין לתקוע בשבת אפי' בשבת דעלמא מותר הגדול להתעסק עמהן להתלמד ובשלא הגיעו לחינוך ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת שחל בו ר"ה ובמקום שתוקעין ואצ"ל ביו"ט של ר"ה שחל להיות בחול ורישא דסיפא מיירי בקטנים שלא הגיעו לחינוך דדומיא דנשים קתני דלעולם לאו בני חיובא נינהו וכן הרישא דברייתא מתלמדין וכו' וכדפרישית. וסיפא דסיפא ואצ"ל ביו"ט פשוט הוא דבין הגיעו לחינוך ובין לא הגיעו לחינוך אין מעכבין וכן נמי מתעסקין עמהן:

מתני' סדר תקיעות שלש. למלכיות ולזכרונות ולשופרות והן של ג' ג' ותקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחד ואחד ובגמרא למדו לפי שבר"ה נאמרו ב' תרועות וביובל תרועה אחת וילפינן ג"ש שביעי שביעי ליתן את האמור של זה בזה וכל תרועה צריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דכתיב והעברת שופר תרועה הרי פשוטה לפניה דהעברת קול פשוט הוא ותעבירו שופר כתיב הרי פשוטה לאחריה ולמד ר"ה מיובל בג"ש:

שיעור תקיעה דכלהו בבי כדי ג' תרועות ושיעור תרועה כדי שלש יבבות ויבבא הוא ג' כחות של כל שהוא נמצא שיעור תרועה ט' כחות של כל שהוא:

תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה ומשך בשניה בפשוטה של אחריה כשיעור שתים שהיה רוצה לצאת בה גם לפשוטה שלפניה לסדר שאחר זה אין בידו אלא אחת לפשוטה של אחריה של סדר הראשון דפסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן:

מי שבירך. ט' ברכות בתפלת המוספין:

כשם שש"ץ חייב. בין בברכות של ר"ה ובין בשאר ימות השנה כך כל יחיד ויחיד הבקי חייב ואין הש"ץ יורד לפני התיבה אלא להוציא לשאינו בקי:

ר"ג אימר וכו'. לעולם הש"ץ מוציא את הרבים י"ח והלכה כר"ג בברכות של ר"ה ושל יובל ביה"כ לפי שהן ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן והלכה כחכמים בברכות של כל השנה:

גמ' אמרן בנפיחה אחת. כלומר שיעשה תר"ת בנשימה אחת ואשכחת אמר לחד' ברייתא דתני וכו' יצא ולא שצריך לעשותן בנשימה אחת והא תנינן סדר תקיעות וכו'. וקס"ד דצריך שיהא ניכר שהן ג' בכל סדר ואי אמרת שיעשה בנשימה אחת הלא אינו ניכר ומשני שלא יפחות מג' קאמר וכלומר מכדי ג' ולעולם אם עשאן בנשימה אחת יצא:

צריך להריע מתוך פשוטה. כלומר שלא יפסיק בין התקיע' לבין התרועה ור' בא פליג שא"צ:

חד אמר אהן טרימוטה. כהאי טרומיטה אחת ודקתני במתני' כדי ג' יבבות שיעשה הטרומיטה כשיעור ג' יבבות ואחרינא אמר תלת דקיקין ג' כחות קטנות:

ר"ח חשש וכו'. ולהדא דידן כמו שאנו נוהגין ומשך בתקיעה כג' תרועות וכל תרועה כג' כחות מלבד שיעור הטרומיטה נמצא שיעור תקיעה כט' כחות ועוד:

והיידא אמרה. והיכן מצינו זה דנוהגין להמשיך כך ויש שיעור בהמשך התקיעה. דאי מהסיפא דמתני' תקע בראשונה וכו' אלמא דיש שיעור להמשכת התקיעה מדקתני ומשך בשניה כשתים:

ר' אבא בר זמינא וכו'. מפורש בפרק דלעיל בהלכה ג' ע"ש:

במקום אחד תוקעין וכו'. אם יש לפניו מקום אחד שתוקעין בו ואינן יודעין לברך סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות ובמקום אחר מברכין ואינן תוקעין אית תניי וכו':

מאן דאמר הולך לו אצל התוקע וכו'. בעיא היא דבעי הש"ס מי נימא דהני תנאי לא פליגי אלא דמ"ד הולך לו אצל התוקע בשאין שהות ביום כדי לתקוע שאם ילך בתחלה אצל המברך לשמוע סדר הברכות ואחר כך לילך אצל התוקע לא יהיה שהות ביום כדי לתקוע בהא הוא דקאמר שהולך אצל התוקע וקמ"ל שאע"פ שמתוך כך יעביר הזמן ולא יהיה לו שהות ביום לילך לשמוע הברכות אפ"ה תקיעה דמדאורייתא היא עדיפא והלכך בשאין שהות כדי הליכה לקיים שתיהן ילך לו אצל התוקע ואף שיכול להיות שמא מתוך כך לא יהא סיפוק בידו לילך אח"כ אצל המברך ומ"ד הולך לו אצל המברך בשיש שהות ביום כדי לתקוע כלומר דאיהו מיירי בשיש שהות ביום כדי לקיים שתיהן והלכך קאמר שהולך לו בתחלה אצל המברך שאף על פי שאין הברכות אלא מדרבנן מכל מקום לענין קדימה אמרינן דהואיל ואין הכל יודעין הברכות מוטב שיקדים לילך לשמוע הברכות שאם ילך בתחלה לשמוע התקיעה שמא לא ימצא אחר כך מי שיודע הברכות והמברך הראשון כבר בירך ואינו חוזר ומברך והלכך הולך בתחלה אצל המברך ואח"כ ילך אצל התוקע שהרי יש שהות ביום והכל יודעין לתקוע וא"כ בודאי ימצא אחד שיהא תוקע לפניו או התוקע הראשון יחזור ויתקע להוציא אותו והשתא הני תנאי לא פליגי כלל או דילמא דפליגי וכדלקמן:

נישמעינה מן הדא וכו'. כלומר דס"ד דהש"ס מעיקרא למיפשט מדמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך אצל המברך דלישנא יתירא היא אלא דקמ"ל דלעולם הולך לו אצל התוקע וא"צ לילך כלל אצל המברך ואפילו יש שהות ביום וטעמא דמכיון דהברכות מדרבנן הם לא הטריחו חכמים אותו הואיל ומתעסק הוא במצוה דאורייתא לילך לשמוע התקיעה פטור הוא לגמרי מברכות דרבנן והשתא שמעינן דרבי יהושע בן לוי דקאי בשיטתיה דת"ק דהולך לו אצל התוקע ומשום דתקיעה עדיפא סבירא ליה נמי דאפי' יש שהות ביום כדי לקיים שתיהן א"צ לילך להמברך והאי תנא בתרא סבירא ליה דמכיון דיכול לקיים שתיהן ילך לו אצל המברך ובהאי סברא דאמרן הוא דפליגי הכי הוה בעי הש"ס למיפשט מעיקרא:

והיידא אמרה. כלומר דמהדר הש"ס ודחי לה דהאיך נלמד זה מכאן דפליגי בהא דאמרן דילמא לעולם לא פליגי בשיש כדי לקיים שתיהן ומר אמר חדא ומר אמר חדא וכדלעיל והא דמסיים רבי יהושע בן לוי וקאמר ואינו הולך לו אצל המברך ה"ק דהואיל ואין שהות ביום כדי לתקוע אחר כך הלכך הוא דאמרינן דאינו הולך אצל המברך והיא גופה הוא דקמ"ל דתנא דברייתא קמייתא בשאין שהות ביום לתקוע אחר כך היא דמיירי ואכתי לא פליגי הני תנאי:

דא. כלומר ומאיזה מקום נוכל לפשוט בעיין דא מהאי ברייתה דלקמי':

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ובמקום אחד יש תוקעין וכו' וכדמפרשינן לקמן:

שהכל יודעין וכו'. כדפרישית לעיל:

דבר אחר וכו' ואין אדם מוציא ידי חברו בברכה אלא הש"צ הוא שמוציא הרבים וכרבן גמליאל דקי"ל כוותיה בברכות של ראש השנה אבל בתקיעה מוציא הוא היחיד את חבירו ולפיכך הולך לו אצל המברך שהוא הש"צ ומוציאו ושלא יעבור הזמן:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת וכו'. השתא מסיק למילתיה דהא מדקאמר שחל להיות בשבת על כרחך לומר דהא קמ"ל שאף על פי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ אפ"ה ברכה עדיפא שהרי במקום שתוקעין אף בשבת ודאי משום דמקום שיש בו בית דין הוא וכתקנת ר' יוחנן בן זכאי והשתא וכי לאו כמי שאין שהות ביום כדי לתקוע אח"כ הוא דהויא שהרי אם יעבור זמן בית דין שוב אין תוקעין אפי' באותו מקום בית דין ומכל שכן במקום אחר ואפ"ה את אומר הולך לו אצל המברך ולא אצל התוקע א"כ ע"כ דהאי תנא סבירא ליה דלעולם ברכה עדיפא יהלכך הוא דקאמר שחל להיות בשבת לאשמועינן היא גופה דכך ס"ל לעולם וכי היכי דלא נטעי ביה בדעתיה ואידך תנא סבירא ליה דלעולם תקיעה עדיפא והדא אמרה דפליגין הני תנאי דלעיל וכדאמרן:

הלכה כר"ג באילין תקיעתא. באלו הברכות של ר"ה מלכיות זכרונות ושופרות דנהגין בתקיעתא שהש"ץ מוציא אף למי שהוא בקי ומשום דאוושי ברכות:

וגרסינן להא לעיל בסוף פ"ד דברכות:

הוון יתיבן תמן. בבבל ביומא דתקיעתא מן דצלין אחת וכו' לאחר שהתפללו בפ"ע הגיע שעת תפלת הצבור וקם רב חסדא לחזור ולהתפלל עם הצבור:

דנחתין מערבייא. בני א"י שירדו לכאן ואמרין תמן בשם ר' יוחנן דפסק הלכתא כר"ג בברכות דר"ה והואיל ואנא לא כוונית בתפלה לפיכך אני חוזר ומתפלל:

אילו כוונית נפקה ידי חובתי. כלומר דקמ"ל דאף על מי שהוא בקי אמרו כן והלכך קאמר ואנא שאני בקי אלו כוונתי בתחלה בתפלתי הייתי יוצא ידי חובתי ומאחר שלא כיוונתי הש"ץ מוציא אותי עכשיו:

ויאות. האי פסקא דפסקו כר"ג דאע"ג דרבים פליגי עליה משום דכל תנאי הוא דתני לה בשם ר"ג אבל ר' הושעיה בברייתא דיליה תני להא דר"ג בשם חכמים דאמרי להא והלכה כרבים:

והוא שיהא שם מראש התפלה מי שהוא רוצה לצאת במה ששומע מהש"צ צריך שיהא שם מראש התפלה וישמע כל הברכות כולן על הסדר:

מתני' אמרה כן. וממתני' נמי שמעינן הכי דקתני סדר ברכות וכו' אלמא דצריך שישמע כסדרן אבות וכו' וכולל מלכיות עם קדושת היום וזכרונות ושופרות:

סליק פני משה מס' ר"ה