מתני' ואלו הן הנחנקין. המכה אביו ואמו. דכתיב מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

וזקן ממרא על פי בית דין. שמסרב על דברי בית דין הגדול שבלשכת הגזית:

וזוממי בת כהן. אע"פ שהם באים לשורפה אין נידונים אלא במיתה שהיו מתייבין את בועלה שהוא בחנק כשאר הבא על אשת איש דכתיב היא באש תשרף היא ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו:

ובועלה. לבת כהן כשהיא נשואה אבל ארוסה היא ובועלה בסקיל':

שהמקלל לאחר מיתה חייב. דכתיב אביו ואמו קלל וקרא יתירא הוא לרבות לאחר מיתה:

והמכה לאחר מיתה פטור. דהא לא מחייב עד שיעשה חבורה ואין חבורה לאחר מיתה:

גמ' ארבעים יכנו לא יוסיף. דכתיב ודרשינן מהכא אזהרה לחובל בחבירו והשתא נפקא לן מכה אביו מק"ו. ומכילתא היא בפרשת משפטים:

הרי הוא מצווה שלא להכות. יותר מארבעים:

מי שאינו מצווה להכות. דקי"ל אין הבן נעשה שליח להכות לאביו מלבד מסית ומדיח שגלה לנו הכתוב דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו:

אינו דין. שיהא בכלל אזהרה ומצווה שלא להכות:

באיזו חבורה. הוא מתחייב ולאיזה דין אנו מדמין:

כחבורת שבת. אנו מדמין או כחבורת נזיקין דאין תימר כחבורת שבת אפי' לא חיסר בו כלום מתחייב דקי"ל החובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם או נצרר אע"פ שלא יצא הדם אבל אם אנו מדמין לחבורת נזקין אינו חייב עד שעה שיחסר כדקי"ל בריש החובל דאינו מתחייב בנזק אא"כ חיסר בו אבר שקטע ידו וכיוצא בו אבל הכהו על ידו וצבת אינו משלם נזק הואיל וסופה לחזור כ"א צער ריפוי שבת ובושת הכא מאי ולא איפשיטא:

מתני' וגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. דכתיב ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו וכן הוא אומר ויקח את כל ארצו מידו:

וישתמש בו. לת"ק נמי בעי עימור ותשמיש פחות משוה פרוטה איכא בינייהו דלת"ק מיחייב ולר' יהודה עד שישתמש בו תשמיש שוה פרוטה והלכה כת"ק:

והגונב את בנו. טעמייהו דרבנן דפטרי דכתיב ונמצא בידו וקרא יתירא הוא דהא כתיב כי ימצא איש אלא למידרש מיניה פרט לזה שהוא מצוי בידו והלכה כחכמים:

ר' יהודה מחייב. דכתיב מאחיו מבני ישראל מאחיו למעוטי עבדים מבני ישראל אי כתב בני ישראל הוה ממעטינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין השתא דכתיב מבני ישראל מיעוטא אחרינא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ורבנן סברי מאחיו לאו למעועי עבדים דהא אחיו הוא במצות אלא בני ישראל למעוטי עבדים מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין והלכה כחכמים:

גמ' אזהרה לגניבה הראשונה וכו'. גרסינן לה לעיל פרק בן סורר ומורה הלכה ג' ושם מפורש עד בנין אב שבכולן:

מבני ישראל. אף בנו במשמע:

מאחיו. כתיב ולא מבניו:

מאחיו אפילו מקצת אחיו. וחציו עבד וחציו בן חורין מקצת אחיו הוא:

עד שיהא כולו אחיו. ולא דרשי מ"ם לרבות אלא למיעוטא:

מתני'. שלשה בתי דינין היו שם. בירושלם דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:

אחד על פתח הר הבית. הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים:

ואחד. יושב למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאין לפני עזרת ישראל:

ואחד בלשכת הגזית. והיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול:

באין לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו ב"ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלם באים הוא וב"ד שבעירו לזה הב"ד שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעים תחלה:

אילו ואילו. כולם באים לב"ד הגדול:

תלמיד. שלא הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לב"ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור שאין להם לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר:

נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה והחמירו חכמים שלא יורה עד שיגיע להוראה ויהא בן ארבעים שנה היא נעשית לו קולא לפטרו מן המיתה שאם היה זקן שהגיע להוראה והמרה על פי ב"ד היה חייב מיתה:

גמ' ממך זו עצה. כלומר שיהא יועץ ויודע לעבר שנה ולקבוע חדשים:

דבר זו אגדה. בעל אגדה:

בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת. כלומר שנחלקו אם דם נדה הוא או שכבר עברו עלי' ג' ימים וזבה היא או שדם טהור לגמרי הוא שהוא דם צרעת ולאחד מהן נראה לו לטמא:

בין דין לדין בין הנסקלין וכו'. כלומר וכן נכלל בין דין לדין בדיני נפשות גופי' שנחלקו בדינים אלו:

ועלית זו עלייה. שצריך לילך לירושלם:

דבר אחר ועלית. דרשינן נמי על לשכת הגזית שהיתה בעזרה מיכן לבית הבחירה וכו':

כי בהר קדשי. הקדושה צריך שתהיה בגובה:

לרבות בית דין שביבנה. אם היו דנין שם וכדמפרש ר' זעירא לשאילה שהיו שואלין שם לפני בית דין הגדול דאלו למיתה הא תנן לקמן אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה אלא שאם שאלו ביבנה בעוד שהיה הבית דין הגדול שם ואח"כ חזרו ללשכת הגזית ממיתין אותו אם המרה אח"כ ע"פ השאלה שביבנה:

הורה ולא עשה פטור. אע"פ שהורה סתם:

הורה. בפירוש על מנת שלא לעשות אלא להלכה פטור אע"פ שעשו אח"כ כהוראתו:

הורה. בפירוש על מנת לעשות אע"פ שלא עשה הוא כהוראתו חייב שהרי הוא הורה לעשות:

תני ר' ישמעאל כן. דעד שיעשה הוא אם הורה סתם:

אשר יעשה. כתיב וכי לאו דהוא שיעשה בעצמו משמע א"נ אסיפא קאי וה"ק לאו דוקא הוא שיעשה אלא אפי' הורה ע"מ לעשות חייב:

היה מלמד. בעלמא קאי חכם שהיה מלמד הלכה ובא ואמר כך אני מקובל מפי רבי:

ואח"כ אירע לו בו מעשה. כלומר לא בשעה שלימד אלא אח"כ בא כמו זה למעשה:

עושין לו מעשה. עושין. לזה הדבר שלימד למעשה:

אם עד שלא עשה לימד. כלומר שהיה כאן איזה דבר לעשות הלכה למעשה. ובא זה ולימד שכך הוא מקובל ושיעשו כן דהוי לימד ובא בשעת מעשה:

עושין לאחרים ואין עושין לעצמו. אם המעשה לאחרים הוא עושין כמו שלמד ובא אבל אם הדבר הזה נוגע לעצמו הוא אין עושין כמו שלמד עכשיו בשעת מעשה לפי שנוגע בדבר הוא:

רבי שמעון בן מנסיא. איידי דאיירי בהאי ענינא דהוראה מייתי לה וכן הוא בתוספתא פ' י"א:

הוא רבינו. הקדוש:

מתני' חומר בדברי סופרים. מה שפירשו לנו חכמים להמקרא שבתורה כגון תפילין שיהו ד' טוטפות:

ולא בבית דין שביבנה. אם שאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ואחר כך הורה כבתחלה אין ממיתין אותו ביבנה אף על פי שסנהדרי גדולה שם ואף על פי שעדיין הבית קיים כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה בלשכת הגזית:

אלא מעלין וכו'. כלו' אם היו במקומם בלשכת הגזית מעלין אותו לשם:

וממיתין אותו ברגל. וכן הלכה:

גמ' דודים דברי סופרים. קרובים ואהובים הם כדברי תורה:

וחכך. של הסופרים כיין הטוב של דברי תורה:

כי טובים דודיך. דברי סופרים האהובים יותר מיינה של תורה. וגרסי' להא בפ"ק דברכות אדברי ר"ע אני הייתי בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וכו' כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. וכן לקמן בפ"ב דע"ז:

יש בהן קולין. דלפעמים מצינו שהקל בהם כדקתני במתני' וכדמסיק:

דתנינן תמן. איידי דקאמר בברכות דתנינן תמן מעתיק הכא כן:

אל תטיפו יטיפון. פסוק הוא במיכה שהיה הנביא אומר להם בשם ה' שראוי למנוע מהם דברי נביאות הואיל ואינם משגיחין ומבזים דבריו כמו שאמר אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסג כלמות לפי שאינם חפצים אלא בדברי שקר וכזב כמו שמסיים שם לו איש הלך רוח ושקר כזב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה וצוה השם למנוע דברי נביאות מהם אבל בדברי הזקנים לא מצינו כן אלא אע"פ שאינם משגיחין אמרה תורה והגידו לך את דבר המשפט וענש להממרים ואינם שומעין הרי שחמורים דברי זקינים מדברי נביאים:

פלימנטרין. מלה לעז היא הבא בשליחות המלך לעשות ולפקח על הדבר נקרא פלימינטרוס:

סמנטירין. סימן כתב וחותם המלך:

ברם הכא ע"פ התורה אשר יורוך. אשר הם אומרים כך ציותה התורה מבלתי אות וסימן תאמין להם:

התורה אמרה ארבע טוטפות. כלומר שהרי החכמי' הם שאמרו כן דכך דרשינן לטוטפות טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים וכך הוא שציותה התורה לעשות ד' טוטפות מד' פרשיות ואם עשאן הד' פרשיות בחמשה טוטפות על דברי סופרים הוא עובר וחייב:

שעיקרן מד"ת ופירושן מדברי סופרים דכתיב על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך כדמפרש ואזיל:

כגון נבלה ושרץ. שטומאתן כתוב בתורה ופירושן בכמה שיעורן לטמא ובמה היא טומאתן מדברי סופרים הוא לפי מה שדרשו שהנבלה מטמא בכזית ובמשא כדדרשינן והאוכל והנושא ליתן שיעור לנושא כדי אכילה והשרץ בכעדשה ואינו מטמא במשא כ"א במגע:

ר' זעירא. פליג ואמר כגון נבלה ושרץ שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ס כלומר כדוגמתן אבל אינו חייב אם הורה בנבלה ושרץ עצמן משום דבעינן והוא שיגרע ויוסיף כלומר שיוסיף בהוראתו על מה שפירשו חכמים ובזה הוא גורע כדמסיים בדבר שהוא מגרע הוא מוסיף וכגון תפילין דאם אמר חמשה טוטפות הרי הוא מוסיף על דברי חכמים ובזה הדבר בעצמו גורע הוא דקי"ל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול ונמצא פוסל את הד' טוטפות בתוספתו:

זחלין אפוי דר' הושעיא. אהא דאמר ר' יוחנן בשמו קאי. ודוגמתו תמצא בריש פרק כיצד מעברין דגרסי' התם רב אמר מאברין ושמואל אמר מעברין מ"ד מאברין מוסיפין לה אבר ומ"ד מעברין כאשה עוברה וקאמר התם ר' יוחנן בשם ר' הושעיה מוסיפין לה אבר תלה עינוי ואסתכל ביה אמר ליה למה את מסתכל בי צריך לך וכו' כדהכא. וכן הא דקאמר זחלון אפוי מיתפרשא כמו התם כלומר שר' הושעיה נתן עיניו להסתכל בר' יוחנן כד אמר שמעתתא משמיה וא"ל ר' יוחנן למה את מיסתכל בי:

צריך לך שחק לך. אם אתה שוחק והנאך על זה שאני צריך לך ולשמעתתך:

לא צריך לך הפליג עלך. כלומר איני צריך לך ולזו הלכה שאמרתי משמך שכבר אמרו אחרים כן ולא עוד אלא שהפליגו יותר עלך וממה שאמרת וכדאמר ר' זעירא:

תלת עשרי שנין. וקאמר הש"ס אע"ג דאמר לו ר' יוחנן כן מ"מ היה בא לפניו אח"כ שלש עשרה שנה ואע"פ שלא היה צריך לשמעתתיה וע"ז קאמר ר' שמואל דיו לו שכר בזה שהיה מקבל פני רבו בכל יום:

התיב ר' ברכיה. על הא דקאמר ר' זעירא והוא. שיגרע ויוסיף ובדבר שהוא מוסיף גורע ובעי הא בכה"ג שייך ג"כ לומר בענין שיעור הנגע דתנן בפ"ו דנגעים גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות מקום העדשה ארבע שערות והשתא אם הזקן ממרא אמר שאין צריך להיות הגריס מרובע אלא אם יש בנגע שיעור גריס בין הכל טמא ואע"פ שאין ארכו כרחבו נמצא מוסיף הוא בשיעור האורך וגורע בשיעור הרוחב והוי גורע מחמת שהוא מוסיף כתפילין:

מאן דאמר הכן. אין הכי נמי איכא מ"ד כן דמשכחת לה אף בדין הנגעים כמו כן:

והתני שתי פרשיות שבמזוזה. ואם הוסיף פרשה אחרת פוסל הוא את המזוזה ונמצא מוסיף וגורע הוא:

היא תפילין היא מזוזה. דין אחד להם וכשאמרו הוסיף בתפילין מזוזה נמי בכלל:

התיב רב המנונא. והא בציצת נמי משכחת לה דתני בציצית צריך שיהא ד' אצבעות של אגודל מהגדיל בארבעה חוטים וזהו פירושן מדברי סופרים דדרשי גדיל ב' גדילים ד':

עשאן. כלומר אם הזקן ממרא הורה שלא יהו עושין גדיל אלא ג' אצבעות בד' חוטין וקס"ד דזה גורע ומוסיף הוא דמה שמוסיף בפתיל גורע הוא בגדיל:

א"ל גרע ולא הוסיף הוא. שהרי לא הוסיף כלום אלא במה שמגרע מהגדיל ניתוסיף בעצמו מן הפתיל ואין כאן אלא גורע:

והתני שליש לרביכה. בפ"ו דמנחות תנן התודה היתה באה חמש סאין וכו' עשרים עשרון עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה ובמצה שלשה מינין חלות ורקיקים ורבוכה. ואלו ג' מינין סל מצה היו שוין שהיה נותן שלשה עשרונים ושליש לכל מין ותני עלה בברייתא ומייתי לה התם בפ' שתי מדות דף פ"ט ע"א דחצי לוג שמן לתודה שהיה מביא חוצהו מחצה לחלות ולרקיקין ומחצה לרבוכה כדדריש התם ומד"ס הוא:

שילשן. והשתא אם הזקן ממרא הורה לשלש בשמן לכל המינים בשוה שליש לרבוכה ושליש לחלות ושילש לרקיקים ונמצא זה מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע מן הרבוכה:

א"ל מיגרע וכו'. כלומר דאין ה"נ דיש כאן גרעון ברבוכה מחמת שעשה הוספה בחלות ורקיקין ודמיא לתפילין דבא הגרעון של הד' בתים מכח הוספת החמישי והכא נמי בא הגרעון של הרביכה מכח התוספת של חלות ורקיקין א"נ דקא פשיט ליה דשאני הכא דאע"ג דיש כאן גרעון ותוספת מ"מ לא הוו בדבר אחד דהגרעון הוא ברבוכה והתוספות בחלות ורקיקין ואנן מוסיף וגורע בדבר אחד בעינן כמו בתפילין או בגריס דנגע:

מתני'. מה שלא שמע. מה שלא נאמר בנבואה לשום נביא בעולם:

ומה שלא נאמר לו. אלא לחבירו והוא שמעה מפי חבירו ובא ואמר שנאמר לו שנים אלו נביאי השקר הן ומיתתן בחנק דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע מעולם את אשר לא צויתיו לדבר הא לחבירו צויתי זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו ומת הנביא ההוא וכלי מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

אבל הכובש על נבואתו. שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי:

והמוותר על דברי הנביא. שמפקיר דבריו ולא חשש למה שאמר לו הנביא:

מיתתו בידי שמים. דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי קרי ביה לא ישמע וקרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו אל דברי הרי שלשתן בכלל וכתיב אנכי אדרוש מעמו שמיתתו בידי שמים:

גמ' כצדקיה בן כנענה. שניבא לאחאב מה שלא שמע מעולם:

כחנניה בן עזור. ששמע דברי ירמיהו והיה מתנבא כדלקמן:

נביא אמת היה. בתחלה:

אלא שהיה לו קיבוסת. צער ודאגה מלשון קבסתן בפ' ד' מיתות צערתני א"נ לשון טעות היא וכן התם מיתפרשא כמו כן הטעתני ודבר שאינו שאלת וכלומר שהיה טועה בעצמו כשהיה שומע פורענות מה שהתנבא ירמיהו על הכלים הנותרים בבלה יבאו וגו' והיה יורד ומתנבא בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' וגו' וכדמפרש לקמיה טעותו:

כל סמא דמילתא. סוף דבר אינו אלא כזה. החשבון שהרי כתיב לפי מלאת לבבל שבעים שנה וגו' והיה חושב כל ימיו של מנשה וכו' ומפני שכבר נגזרה גזרה בימי חזקיהו שאמר לו ישעיהו הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך וגו' בבל. והיה טועה לומר שאחרי מות חזקיהו כשהתחיל מנשה להרשיע התחיל החשבון ועשרים הראשונים של מנשה אינם מן החשבון שלא היה בר עונשין בידי שמים ונשארו ל"ה משנותיו וב' של אמון ול"א של יאשיהו הרי ס"ח הדא הוא דכתיב בראשית ממלכת וגו' אמר בעוד שנתים ימים וגו' שהוא למלאת שבעים שנה:

א"ל לאו. אלא אתה ירמיהו הוא שצריך ליתן סימן לדבריך שאין החשבון שלי כלום:

אין כיני. אם כן הוא הריני אני נותן אות ומופת וכו':

והות ליה כן. שמת באותה שנה ומה שכתוב בשנה ההיא בחדש השביעי והרי חדש השביעי משנה אחרת הוא אלא מלמד וכו':

והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. כינוי הוא שאין ישראל רוצין לחזור בתשובה ואין לי תקנה אלא לברוח מכאן לפי שאין הנבואה שורה בחוץ לארץ:

והמוותר על דברי הנביא. חסר כאן וצ"ל כמו שהוא בתוספתא שלהי פ' י"ד והמוותר על דברי נביא כחבירו של מיכה דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וגו' ומייתי. לה לקמן ונביא שעבר על דברי עצמו כעידו החוזה שהחזירו הנביא שקר לאכול בביתו כדמייתי קראי לקמן:

זה אמציה כהן בית אל. זה הנביא שקר אמציה היה:

ור' יוסי. ס"ל זה יהונתן בן גרשום ואגב מייתי ליה מיניה הכא וכדגריס בברכות פ' הרואה:

פיתפותי בצים. כמו פצים מלשון הפצירה פים כלומר שהיה הנביא שקר הזה מפתה אותו ומפצירו בדברים הרבה עד שנתרצה לילך ולאכול עמו:

את מוצא וכו'. ביהונתן בן גרשום דריש לה איידי דאיירי ביה:

קומיס תיסוורין. ראש ונגיד על האוצרות:

כומר לע"ז והאריך ימים. כל כך שאכתי בימי שלמה היה ויותר כדלקמן:

חד פינך. קערה אחת של סולת:

אתא חד בר פחין. בא עוד פגום ריק אחד ואמר לו כמו כן:

עד יום גלות הארץ. היה כומר לע"ז והרי חזר בימי דוד:

סנקליטין. הממונים והשרים:

ונביא שעבר על דברי עצמו. עידו החוזה צ"ל כדלעיל והשתא מייתי ליה במה שעבר כדכתיבי קראי:

לחם אמת. כלומר כוונתו לשם שמים ולגמול עמו חסד ואמת:

כתיב ואיש אחד וגו'. השתא מייתי ליה קראי דחבירו של מיכה:

וכתיב ויגש איש האלהים. לעיל מיניה כתיב כשהלך אחאב להלחם עם בן הדד אפקה ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה' יען אשר אמרו ארס אלהי הרים ה' וגו' ולמה ויאמר ויאמר שני פעמים:

אלא באמירה הראשונה וכו'. כלומר אותו הנביא שאמר לו בראשונה אם בא הדד מלך ארם תחת ידך וכו' הוא הנביא בעצמו שאמר לו אח"כ יען שלחת את איש חרמי מיד וגו' ואני הזהרתיך בתחלה על זה:

מה אני מקיים ועמך תחת עמו. והלא לא מת אלא אחאב לבדו:

אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק. הנביא כדכתיב לעיל ויכהו האיש הכה ופצוע כיפרה על כל ישראל:

מתני'. לרשות הבעל. כגון שמסר האב לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך תו לא קרינן בה בית אביה:

גמ' הכל היה בכלל לא תענה. וזה הנביא המתנבא לעקור דבר אחד מן התורה הרי הוא בכלל לא תענה ויצא מן הכלל הזה לידון שהרי בלאו דלא תענה אינו מתחייב מיתה לפיכך הוציאו הכתוב לדונו במיתה:

בין באות בין במופת. כלומר אפי' נתן לך אות ומופת אל תשמע לו לעבור על ד"ת כדכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות ומופת וגו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא:

בין בע"ז בין בשאר כל המצות. דכתיב נלכה אחרי אלהים אחרים וגו' וכתיב להדיחך מעל הדרך וגו' לרבות שאר כל המצות:

אלא שעבודה זרה וכו'. בתוספתא שלהי מכילתין גרסינן הכי המתנבא לעקור. דבר מדברי התורה חייב ר' שמעון אומר אם נתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת פטור ובע"ז קיימה היום ובטלה למחר חייב. וצריך לגרוס הכא ג"כ בענין זה אלא שעבודה זרה בין שנתכוין לעקור את כל הגוף בין שאין נתכוון לעקור את כל הגוף דברי ר"ש חונקון אותו ודברי חכמים סוקלין אותו דהא בע"ז אין חילוק בין עקר הכל ובין קיים מקצתה וביטל מקצתה כדקתני דלעולם בע"ז חייב לדברי הכל ואפי' קיימה היום ובטלה למחר ולא פליגי אלא באיזו מיתה דנין אותו וכדאמרי' הכא בריש פ' ד' מיתות דלר"ש בחנק לרבנן בסקילה:

אבל בשאר כל המצות דברי חכמים סוקלין אותו. דסברי אף בשאר מצות בסקילה:

ודברי ר"ש יהבין ליה פיונטייה. נותנין לו כפי מחשבתו ודרכו פנטסיא מלה יונית היא מחשבה וציור דבר. וכלומר רואין אם מחשבתו לעקור כל הדבר חייב ואם לבטל מקצת ולקיים מקצת פטור כדאמר בתוספתא וס"ל להאי ש"ס דדוקא אליבא דר"ש אמרו כן אבל לרבנן אפי' בשאר כל המצות לעולם חייב הוא:

והנביא שהתנבא בתחלה. נביא אחד שהתנבא איזה דבר אלא שבתחלתו הוא ואינו מוחזק עדיין בנביאות:

אם נתן אות או מופת שומעין לו. לאו אות ומופת ממש קאמר אלא כלומר אם היא מתנבא על דבר העתיד להיות אם יבאו דבריו שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו הואיל ואינו מוחזק לנביא אינו צריך לשמוע לו מה שיאמנו דבריו:

שני נביאים שנתנבאו כאחת. על דבר אחד וכן שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד כלומר אפילו לאו ממש דבר אחד אלא שהן בכרך ובסדר אחד ונראין כעין דבר אחד והם מתנבאים בתחלה:

חד אמר צריך ליתן אות או מופת. ואע"פ ששנים הן הואיל ונבואתן בתחלה הוא דהויא:

אינו צריך ליתן אות או מופת. הואיל ושנים הן מסתמא לא משקרי:

והכתיב ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות. כי ירפא ה' לי הרי שמצינו ששאל חזקיהו מישעיהו לאות ומופת ואף על פי שישעיהו כבר מוחזק לנביא היה מ"מ הואיל ובתחלה אמר לו כי מת אתה ואח"כ כשהגיד לו נבואה השני' והוספתי על ימיך ביקש ממנו אות והחשיבוהו כנביא בתחלה ומי עדיפי שנים שאינן מוחזקין מישעיהו שהיה מוחזק לנביא אמת ואמאי אמרת שנים אינם צריכין לאות ומופת:

שנייא היא תמן. שהיה דבר גדול וממש דהוא עסק בנבואתו בתחיית המתים ועוד משום שא"ל ביום השלישי יעלה בית ה' ע"ש יחיינו מיומים וגו' ולפיכך היה חזקיה רוצה לראות היום איזה אות כדי להחזיק אמונתו בלבו מיד ולא שבשביל שלא האמין בנבואתו שאל ממנו אות:

לא סוף דבר לחופה. אמתני' כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קאי. וכן גרסי' להא בכתובות פ"ד הלכה ז' לאו דוקא שנכנסה לחופה ממש אלא אפילו לבית שהחופה בתוכו הרי היא ברשות הבעל כדמפרש ואזיל:

כעין הדא מילתא. צ"ל וכן גרסינן לה בכתובות. כעין מלאכה זו שעושין טרקלין וקיטון טרקלין הוא חדר הגדול שנכנסין ממנו לקיטון והוא החדר הקטן הפתוח לתוכו. ובלשון המשנה דמדות כקיטוניות פתוחות לטרקלין חופה וקיטון. כלומר והחופה היא בתוך הקיטון והיא נכנסה לטרקלין כבר היא ברשות הבעל כמו שנכנסה לחופה ממש:

ליידא מילה. לאיזה דבר היא ברשות הבעל והתם אמתני' קאי דקתני מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופליגי בה ואגב מייתי לה נמי הכא:

ליורשה. אם מתה יורש נדונייתה אבל לענין הפרת נדרים עדיין לאו ברשות הבעל היא:

להפר נדריה. וכדמפרש ר' זעירא:

מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה. כלומר הא דקאמר להפר נדריה לאו שהבעל מפר נדריה דבהא מודה הוא שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה ובנדרים שהיו עליה מקודם בלאו הכי אינו מפר שאין הבעל מפר בקודמין אלא להפר נדריה דקאמר ר"ל היינו להוציא מרשות אביה שאין לאב בהפרתה נדריה עכשיו כלום דעד השתא היה האב מיפר לה בשותפות הארוס ומשנמסרה לשלוחי הבעל יצאת מרשות האב לגמרי:

קרא מסייע לר"ש בן לקיש. כדדרש בברייתא לקמיה וה"ה נמי לענין הפרת נדרים יצאת מרשות האב:

לזנות בית אביה. בנערה המאורסה כתיב:

פרט שמסרו וכו'. דהויא בחנק דתו לא קרינן בה בית אביה וא"כ בנדרים נמי הכי הוא דכתיב בנעוריה בית אביה ומשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שוב לא קרינן בה בית אביה ואינו יכול להפר נדריה:

כיוצא בהן בשריפה. אעדים זוממין קאי דבעינן במיתה שהבועל כיוצא בהן ותוספתא היא בסוף מכילתין וכבר כתבתיה ופירשתיה בפ"ז הלכה א' ולפי גי' דהכא וע"ש:

הדרן עלך ואלו הן הנחנקין וכלא מסכת דסנהדרין בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען