מתני' אחד דיני ממונות. בדרישה וחקירה. שחוקרין את העדים:

שנאמר משפט אחד יהיה לכם. ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת וזהו דין תורה אבל אמרו חכמים בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אא"כ נראה להב"ד שהדין מרומה. ודרישה וחקירה היא השאלה בענין עצמו כגון כמה הלוהו ומתי הלוהו ובאיזה ענין הלוהו ובאיזה מקום הלוהו ויש מין אחר מן השאלה שנקראת בדיקה ואינה בענין עצמו כגון מה היה לבוש בכלים שחורים או בלבנים עומד היה או יושב בשעה שהלוהו:

מה בין דיני ממונות וכו'. דאע"ג דשוין בדרישה וחקירה מן התורה מ"מ לענין מילי דתליא בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בדיני ממונות:

פותחין. במשא ומתן של הדין:

גמ' בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו היאך וכו'. כלומר אע"ג דמן התורה בעי דרישה וחקירה בדיני ממונות חכמים הם שאמרו דלא בעי דרישה וחקירה ואפי' השאלה דתנן בפ' דלעיל אומרים לו האיך אתה יודע שזה חייב לזה לא הוי אלא מטעם בשביל לחוס על ממון ישראל:

היך עבדין עובדא. אם בעינן דרישה וחקירה בד"מ:

כר' יוחנן. דאף השאלה זו לא אמרו אלא לחוס על ממון ישראל שלא לחייבו בלי שום שאלה אפי' כזו היאך אתה יודע וכו' אבל דרישה וחקירה לא בעינן שלא תנעול דלת בפני לוין:

חד אמר. דבעינן דרישה וחקירה. דכתיב ודרשת וחקרת וכתיב משפט אחד יהיה לכם:

וחד אמר. דלא בעינן דכתיב צדק צדק תרדוף דמשמע דאין צריך לחקור כל כך:

הא כיצד. קשו קראי אהדדי:

אם אתה רואה הדין שיצא לאמיתו חקרהו. כלומר אם נראה לך שיש בדין זה איזה רמאות ומחמת שתחקור תבא האמת ויצא הדין לאמיתו חקרהו ואם לאו שאינו נראה לך שהוא דין מרומה צדקהו וחתוך הדין בלי חקירה ודרישה:

שהדין מכוונה. שהם מכוונים ממש בלשון אחד היה חוקר שמא לקחו עצה ביניהם להעיד על זה:

וכד הוה חמי הכין. וכמו שראה כן בדבריהם שכיוונו כאחד בעצה וכן היה מכוון באמת ומצא כפי החשש שלו וגרסי' לה בפ' דלעיל הלכה ח':

כיצד פותחין לזכות. בדיני נפשות אומרין להעדים היאך אפשר זה שזה הרג את הנפש ומי יאמר שכדבריכם כן הוא:

אין כיני. אם כן הוא שהב"ד אומרים להעדים איפשר וכו' א"כ קשה דלפעמים יגרמו הב"ד קילקול הדין מתוך דבריהם כדמסיק הקושיא:

אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. דתנן בפ' דלקמן שמשתקין אותו ובתוספתא פ"ט פלוגתא דר' יוסי ברבי יהודה ורבנן היא דת"ק סבר העד אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה רבי יוסי ב"ר יהודה אומר מלמד זכות ואין מלמד חובה והשתא פריך אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל דאם העד מלמד זכות שומעין לו:

ובא חבירו וסייעו. ג"כ ללמד עליו זכות:

ויש כאן סיוע. כלומר דנמצא כאן לסיוע לזכות לזה שהרי שני עדים מלמדין עליו זכות ואם אתה אומר כן שהדיינים אומרים להעדים אין אנו מאמינים לכם שזה הרג את הנפש:

לא נמצאת חב לדיינים. כלומר דהשתא חוב קילקול הדין עליהם שאיפשר מחמת שאמרו כן בתחלה להעדי' וכי היאך איפשר זה להאמין מה שאתם מעידים על זה חזרו בהן העדים ועושין כל טצדקאות שבעולם להפך בזכותו ואע"פ ששקר הוא וא"כ החוב מוטל על הדיינים שהן גרמו לכך:

ויש עדים לשקרן. בתמיה וכלומר לזה אין אנו חוששין דאם שקר הוא באותו טענה שמהפך בזכותו אלא דזה ודאי הרג את הנפש תו ליכא למיחש שיבאו אח"כ ויעידו על שקר או שיהיה להם איזה סיוע בדבריהם ואם יהיה א"כ האמת הוא כך ושוב אין כחן חוב על הדיינין:

לדון את השרץ. מתוך פילפולו ולטהרו ולחזור ולטמאו להראות פנים לכאן ולכאן עד ק' פעמים:

אין יכול לפתוח בזכות. ואין מושיבין אותו בסנהדרין שאין בו כח לפתוח בזכות:

מה אם הנחש שממית. אדם ובהמה ומרבה טומא' בעולם טהור הוא כשמת שאינו בכלל שמנה שרצים:

עכבר. שהוא משמנה שרצים המטמאין במותם:

או חילוף. דנילף מק"ו שיהא הנחש טמא:

התיב ר' פינחס. דהאי ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר עקרב יוכיח שממית וטהור הוא:

אשכח תני אמר. מצינו לתנא א' שאומר הוא נחש הוא עקרב וכלומר דאין כאן יוכיח דעקרב גופיה נלמד ק"ו מעכבר כמו דיכולין ללמוד בנחש:

לא הוה ירע מורייה. לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו:

קטוע מטורא דסיני הוה. כלו' שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני דכל הנשמות היו שם וקבל כל א' חלקו בתורה כדכתיב אשר ישנו פה ואשר איננו פה:

מתני' מטין על פי אחד. מטין את הדין על פי המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא:

ועל פי שנים לחוב. אין מטין לחוב עד שירבו המחייבין בשנים על המזכין כדדרשינן בפ"ק מלא תהיה אחרי רבים לרעות ובדיני ממונות לא מיתוקמא דמה שהוא רעה לזה זכות לזה:

גמ' אילו ניתנה התורה חתוכה. בפסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן:

לא היתה לרגל עמידה. לא היה קיום לעולם דהתורה צריך שתהיה נדרשת פנים לכאן ולכאן כדלקמיה ואלו ואלו דברי אלהים חיים הן. ואיידי דקתני במתני' מטין מייתי להאי דרשא הכא:

מה טעם וידבר ה' אל משה. ואמר לו כל הדינים התלוים בכל פרשה ופרשה והדרשות הנוטות לכאן ולכאן:

הודיעני היאך ההלכה. שלא יהיה בה ספק וא"ל זה אי אפשר אלא אחרי רבים להטות וכו' מפנו שהתורה צריך שתהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן ואם אני מגלה לך ההלכה שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים:

מזוקק שבעתים. שבעה פעמים שבעה:

ואומר מישרים. אהבוך. עיקר אהבת התורה לעשות לה מישרים ע"י דעות הנוטים לכאן ולכאן ואחר כך מיישרים אותו ע"פ הרוב:

מתני' מחזירין. סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

ואין מחזירין לחובה. כדדריש בגמרא:

גמ' צדיק אל תהרוג. שנצטדק בדין אע"פ שבאמת אינו נקי הוא:

ונקי אל תהרוג. נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין:

כי לא אצדיק רשע. אדלעיל קאי אע"פ שיצא מבית דינך זכאי ואי אתה רשאי להחזירו יהא דינו מסור לשמים:

אמר ליה רבי יוסי לא שנייא. לפעמי' יש שאין חילוק בין לזכות בין לחובה ואפילו לחובה מחזירין אותו כדמפרש ואזיל:

אלא אפי' נזדכה. אפי' יצא מב"ד זכאי אם הוא בטעות שזיכו אותו ע"י טעות גמור שטעו בדבר המפורש בתורה מחזירין אותו וגומרין דינו לחובה:

רבי אמי בעא קומי רבי יוחנן אפי' נואף ונואפת. אם בנואף ונואפת מצינו ג"כ שיש דבר שפעמים מחזירין אותו לחובה אפילו כבר נזדכה ופעמים אין מחזירין אותו:

איתקלף מרקועך. נקלף וניטל הטלאי והחיבור שלך דמאי שנא דגם בנואף ונואפת מצינו כן דאם טעו בבא על הערוה ממש טעו' המפורש בתורה הוא ומחזירין אותו לחובה ואם טעו בהעראה ובשלא כדרכה אין מחזירין אותו ויש לך ללמוד דבר מדבר. מרקוע לשון כולאי ונעלות בלות ומטלאות תרגומו בלץ ומרקעין:

מתני' הכל מלמדין. ואפילו התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך:

המלמד חובה. דיין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו וללמד לזכות:

גמ' ובלבד שלא יהו מחוסרין לומר וכו'. כלומר דמתני' איירי שאינן מחוסרין כ"א לומר איש פלוני אתה זכאי או לומר אתה חייב ובהא אמרו דהמלמד חובה הוא דיכול לחזור וללמד זכות אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה דהואיל ושעת גמר דין הוא וכבר זיכהו אינו יכול לחזור בו:

אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן. שעדיין במשא ומתן של הדין הם ואינם מושווים בדעתם זה אומר כה וזה אומר כה ומחוסרין הם בהשוות הדעות:

לא בדא. איירי המתני' דהואיל ועדיין שעת משא ומתן היא ולא גמר בדעתו לזכות יכול לחזור בו ללמד חובה:

אפילו מחוסרין במשא ומתן. איירי המתני' וכלומר דרישא המלמד חובה מלמד זכות אפי' מחוסרין במשא ומתן הוא דבזה לעולם חוזר ועלה קאמר אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה היינו בשעת משא ומתן כדי שיהא מחזר אחרי ראיות לדבריו ושמא ימצא חיזוק לזכות אבל בשעת גמר דין שכבר בקש ולא מצא ונודע לו עכשיו שטעה יכול לחזור בו וללמד חובה:

מתני' דנין ביום וגומרין בלילה. דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב. והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת הדין ולילה לגמר דין:

דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. דכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש:

גמ' מנלן. דגמר דין בלילה דכתיב ושפטו את העם בכל עת:

ואית קרי לשעבר. וכי היאך נלמוד מן המקרא הזה על גמר דין דנימא דלא כתבה התורה האי קרא אלא מה שכבר עבר שהרי תחלת דין עיקר המשפט הוא ואמאי נוקי ושפטו אגמר דין הוא דכתיב:

כיני מתני'. כן בעי למתני' דמנלן שאם טעו ודנו בלילה אפילו לתחילת דין שדיניהם דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת:

הא אמירה. הא ודאי פירושא היא ושפיר קאמרת ודוגמתו בפרק הגוזל עצים הלכה א':

מתני' גומרין בו ביום לזכות. אם זיכוהו ביום ראשון פוסקין את דינו מיד והולך לו אבל אם לא היו יכולין לזכותו ביום ראשון אין פוסקין את דינו לחובה אלא מלינין את דינו למחר שמא ימצאו בלילה זכות:

לפיכך אין דנין וכו'. שהרי אם יתחייב אין יכולין לגמרו למחר שאין מיתת ב"ד דוחה שבת וי"ט כדדריש לה בגמרא ולשהותו עד אחר השבת אי אפשר דמשנגמר הדין איכא עינוי הדין ושלא יגמרו הדין עד אחר השבת ג"כ אי אפשר דשמא בתוך כך יהא נשכח טעם המחייבין והמזכין מלבם:

גמ' תני. בתוספתא פ"ט והבאתי לעיל בהלכה א':

ועד לא ימנה בנפש למות. ודריש לה בנפש העומד למות לא יענה כלל בין לזכות בין לחובה:

ת"ל והוא לא יענה. בקרא לא כתיבא הכי אלא כלומר דאף הוא לא יענה כלל בדין רשע למות:

ר"ל אמר פעמים שאדם רואה וכו'. כלומר דסברא היא ולא בעי קרא שלא יענה לזכות לפי שלפעמים מתפחד שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ושמא יזדמם ומפליג הוא בדברים ללמד זכות עליו שלא יזדמם וימות ונמצא כנוגע בדבר הוא:

ומנין שצריכין שני ימים וכו'. על אין דנין בע"ש קאי ולפי שצריך לגמור דינו למחר ואי אפשר ומנין שיהא ההריגה דוקא ביום הסמוך וליגמר דיניה למחר ויהרג אחר השבת ולא מסיק לה השתא עד לבתר ומפסיק בדין ע"ש והדר מסיק לה:

אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. מפני שטרודין להכין צרכי שבת:

והדא מתני' פליגא. דדוקא דיני נפשות קתני וכן תני ר"ח בהדיא כן דדנין דיני ממונות בערב שבת:

אמרי. כאן להלכה כאן למעשה. ובכתובות פ"ד הלכה א' גריס כאן להלכה כאן לדבר תורה והיינו הך וכלומר דמשנתינו איירי מד"ת דאין דנין דיני נפשות ודייקינן אבל דיני ממונות דנין וכן הא דתני ר"ח מד"ת קאמר דדנין והא דאמר רבי אבהו אסור לדון בערב שבת מדרבנן ולמעשה דאסור לכתחלה הוא אבל אם עבר ודן דינו דין:

וידונו אותו. השתא מסיק להאי מנין דלעיל דאמאי אין דנין בערב שבת דאי משום שאי אפשר להורגו למחר יגמר דינו למחר ויהרג אחר השבת:

דינו משתקע. לשהותו עד אחר השבת והוי עינוי הדין:

ריש לקיש בעי. ואמאי לא יהרג בשבת נילף לרציחת מצוה שתהא דוחה את השבת מק"ו מעבודה:

מעם מזבחי תקחנו למות. שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד עבודה מביאין אותו לב"ד ולדונו שבת שהיא נדחית מפני העבודה אינו דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה:

מיכן. מקרא דלקמיה למדנו שאין מיתת בית דין דוחה את השבת:

נאמר כאן בכל מושבותיכם. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ונאמר להלן בפרשת רוצחים גבי מיתת ב"ד:

אף כאן בבית דין הכתוב מדבר. ואמר רחמנא לא תבערו:

מתני' מן הצד. מן הקטן שבהם כדדריש בגמרא:

הכל כשרין לדון. אפילו גר אם אמו מישראל כשר לדון לישראל וכן ממזר כשר לדון דיני ממונות כדאמר בגמרא:

ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות. דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך בדומין לך מה משה רבינו מיוחס אף ב"ד מיוחסין:

גמ' שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב. ומכאן למדו לומר דדיני נפשות מתחילין מן הצד שאם הרב והוא המופלא שבב"ד יאמר מקודם שוב אין לחלוק עליו דלא תענה על רב והלכך מתחילין מן הצד:

שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב. רבי יוסי בן חנינא פליג אלימודיה דרבי וס"ל דקרא לאו בדיני נפשות מיירי אלא בדיני ממונות ואיפכא ילפינן מכאן דעל למעלה וקודם משמע וכלומר דקרא הכי קאמר שלא תהיה עונה דעתך מקודם לרב אלא הרב יענה בתחלה ומכאן שבדיני ממונות מתחילין מן הגדול ובדיני נפשות דמתחילין מן הצד ילפינן מקרא אחרינא כדלקמן:

לא תענה אפילו אחר מאה. כלומר דרב כרבי ס"ל דלא תענה אח"כ משמע שלא יחלוק על הרב אם כבר אמר דעתו ומכאן הוא דלמד דבדיני נפשות מתחילין מן הצד ומייתי ראיה מדרשת ר' פינחם דדריש לא תענה אפילו אחר מאה והיינו שאפילו יש כאן מאה דיינים כולהו בלא תענה קאי שלא יאמרו דעתן אלא מקודם לרב דאם יאמר הרב מקודם שוב אין לאחד מהן לחלוק עליו וש"מ כדרשת רבי. ומאה דנקט לאו דוקא דלא מצינו בית דין יותר מע"א אלא כלומר אפילו הן הרבה הרב צריך שיאמר באחרונה:

דינינו כדיניהן. שהם ג"כ נוהגין להתחיל בדיני נפשות מן הצד כדיליף לקמיה וכלומר דלהאי מ"ד לא בעינן למילף להא מקרא דסברא היא שלא יחלוקו על הגדול ועוד שאחר שהוא שומע דברי כולן ויש מטין לכאן ולכאן הוא מכריע שהרי מצינו שאף בדיניה' נוהגין כן:

אין דינינו כדיניהם. לא נהגו כן אלא דגזירת הכתוב הוא אצלינו:

מאן דאמר דינינו כדיניהן ניחא. הני קראי דלקמי' ויאמר יהודה מה בצע וכו' שאע"פ שהוא לא היה הגדול שבאחין התחיל בתחלה וזה היה קודם מתן תורה ש"מ שסברא בעלמא הוא שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול וכן ויאמר ממוכן והוא האחרון שבכולן והוא התחיל בתחלה אלא למ"ד אין דינינו כדיניהן שהם לא נהגו כן ואין ללמוד לזה מן הסברא מה מקיים הני קראי:

ראו דברי יהודה. הא לא קשיא דבאמת אחרים התחילו ואמרו מקודם דעתם אלא שראו דברי יהודה והוטב בעיניהם לפיכך נכתבו דבריו וכן לדברי ממוכן:

ומנין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד. לר' יוסי בן חנינה דלעיל הוא דשואל דלא מפרש לקרא לא תענה על רב בדיני נפשות וכן להאי מאן דאמר שאין דינינו כדיניהן אלא דמקרא ילפינן והילכך נטר לה הש"ס עד הכא:

חגרו איש חרבו. ואח"כ ויחגור גם הוא חרבו וכדשמואל הזקן שישבו בדין עליו וכדאמר לעיל בפ"ק:

אף בפסול משפחה. אם בית דין רוצין לפסול אחד מחמת פיסול משפח' דכדיני נפשות דמיא:

הכל כשרין. הכל לאתויי מאי וקאמר רבי יהודה אפי' ממזירין כשרין לדיני ממונות:

ר' יהודה אומר. ועוד אמר ר' יהודה לקולא אין מדקדקין ביין נסך שאין להחמיר בו אלא דוקא במידי שהוא דרך ניסוך ולאפוקי בדברים שאין דרך ניסוך בכך אם אירע כיוצא בדבר אין מדקדקין להחמיר ולאסור:

בריבו. למעוטי אתא בריבו אי אתה מטה לחובה על פי א' אלא בשנים אבל אתה מטה דינו של שור הנסקל לחובה על פי אחד דלא תימא הואיל ושור הנסקל דינו בעשרים ושלשה כדיני נפשות לכל מילי משוינן ליה קמ"ל וכר' אבהו בשם ר' יוחנן דלכל מילי לאו כדיני נפשות אלא כדיני ממונות משוינן ליה:

ובלבד. כלומר לא תטעה בזה אלא ובלבד שיהא דינו של שור הנסקל בכל הדברים שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני ממונות מדמינן ליה כ"א בהאי מילתא לחודיה דדינו בעשרים ושלשה משום דמהוקשא ילפינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל בכל מילי ילפינן מדגלי לן קרא בדין נוטה דמטין בדינו ע"פ אחד הה"ד בכל החלוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות כדיני ממונות הוא:

כמה אינון. חילוקי הדינים שבין דיני ממונות לבין דיני נפשות:

אנן תנינן. בכל המשניות הללו:

תשע. דאע"ג דעשרה דברים נשנו משום דאין הכל כשרים בדיני נפשות ועשרים ושלשה חדא היא דטעמא דמפקינן פסולין מדיני נפשות משום דסנהדרין של כ"ג בעינן וכתיב בהו בסנהדרין ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך:

הי דאינון תרתי אחרנייתא. דמוסיף ר' חייא:

ולא לדיני נפשות. משום דסתמן אינם רחמנים שלא היו להן צער גידול בנים:

ושלא הביא שתי שערות. אע"פ שעדיין לא נראו בו סימני סריס:

ויושב בדינו של שור. דגבי שור לא חיישינן ואכל הני קאי כדאמרינן דבכל מילי דין שור הנסקל כדיני ממונות הוא מלבד שיהא נידון בכ"ג:

והי דאינון תרתי אחרנייתא. חדא הא דמוסיף ר' אבהו אף פחות מבן עשרים ואידך מאי הוא:

ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. כדתנן לקמן פ' נגמר הדין אין דנין שנים ביום אחד אם הם של שתי מיתות או בשתי עבירות אפי' הם במיתה אחת:

ואפי' נואף ונואפת. אם הן בשתי מיתות וכגון בבת כהן ובועלה שהיא בשריפה והוא בחנק:

מתני' סנהדר'. אפילו של כ"ג:

היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה. ואמר קרא שררך אגן הסהר. שררך זו סנהדרין שהיא יושבת בטיבורו של עולם אגן שהיא מגינה על כל העולם כולו הסהר שהיא דומה לסהר שיושבין בעיגול ובעיגול שלימה אין יושבין לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס ולדבר בפני כולן שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדבריהם ולא שיהו פני העדים לשורה זו ואחוריהם לשורה זו:

שלשה היו. כדי שיהו שני עדים על דברי המזכין ושני עדים על דברי המחייבין ואין הלכה כר' יהודה:

ושלש שורות. וכל שורה של כ"ג תלמידי חכמים יושבין לפניהן שמא יחלוקו הדיינים ולא יהיה רוב להטות וצריך להוסיף שנים שנים עד ע"א ולעולם אין מוסיפין יותר מע"א הלכך צריך להושיב לפניהם מ"ח להשלמת שבעים ואחד ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של כ"ד שתהא מרובה משל דיינין ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של כ"ג ואחד של שנים תלמידים הלכך עבדינן ג' שורות:

וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. לפי שכסדר חכמתן היו מושיבין אותם שורה ראשונה קרובה לסנהדרין ושורה שניה למטה הימנה ושלישית למטה הימנה ובכל שורה ושורה יושבין בה לפי מעלתן בחכמה ולפיכך היה כל אחד צריך להכיר את מקומו:

צרכו לסמוך. כגון שמת אחד מן הדיינים או שהיו צריכין להוסיף על מנינן סומכין מן השורה הראשונה שהם גדולים מכולן וסומכין הגדול שבה והראשון שבשורה שניה בא ויושב בסוף שורה הראשונה והראשון שבשלישי' בא ויושב בסוף שורה שניה:

ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא שיבואו מן הקהל לראשונה לפי שהקטן מן התלמידים בשורות הוא גדול מן הגדול שבקהל:

ולא היה יושב. זה שנברר מן הקהל במקומו של ראשון ראש בשורה שלישית אלא במקום שהוא ראוי לו בסוף השורה וכדאמרן לפי שכל בני השורות נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה והקטן שבדיינים הוא גדול מן הגדול שבתלמידים בשורה הראשונה והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה וכן בשלישית הלכך כי ניידי כולהו ניידי:

גמ' נאמר כאן עדה וכו'. לעיל בפ"ק ילפינן מהאי דסנהדרי קטנה כ"ג הן כדקאמר התם ושפטו העדה והצילו העדה וכו' ומנין לעדה שהיא עשרה נאמר כאן עדה וכו' ומשום דאיירי במתני' בשורות של כ"ג מייתי לה הכא:

מייתי לה רב ממתני'. לפרש הא דתנינן צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה ויושב בסוף הדיינים והראשון שבשורה שניה בא לו ויושב בסוף שורה ראשונה וכדפרישית במתניתין וקאמר רב לאתויי טעמא ממתני' דלקמיה הוי זנב לאריות וכו' וכלומר שלא יאמר זה עד האידנא הוה יתיבנא ברישא והשתא מותיבנא בדנבי וכהאי מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות והלכך מושיבין לו לא כדבריך ולא כמשל הזה שאתה אומר אלא כהמשנה שאומרת הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים:

דתנינן. כלומר היינו דתנינן צרכו לסמוך סומכין מראשונה וכו' ושלא יוכל זה לטעון נגדם:

מתני' כיצד מאיימין. שלא יעידו עדות שקר:

מאומד. שהדעת נוטה כן שזה הרגו כדמפרש בגמרא:

ומשמועה וכו'. אע"ג דגם בדיני ממונות לאו כלום הוא כדתנן בפרק דלעיל מ"מ אמרינן להו הכי להרבות בדברים ולאיים עליהן:

דיני ממונות. אם העיד שקר נותן ממון לזה שנפסד על ידו ומתכפר לו:

דבר אחר דמי אחיך. לפרש קרא בדבר אחר ולאו מן האיום הוא:

לפיכך נברא אדם יחידי. כל זה אומרים להן לפיכך נברא אדם יחידי להראותך שמאדם אחד נתיישב מלואו של עולם:

ושלא יהו המינין אומרין וכו'. וכל אחד ברא את שלו:

בחותם אחד. ברזל שהצורה חקוקה בו:

בחותמו של אדם הראשון. הוא צורת מין האדם:

בשבילו נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרוד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה:

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשינו בדאגה הזאת ואפי' על האמת:

מה לנו לחוב. להיות מתחייבים בדמו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:

הלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה. אם רשע הוא אין כאן עונש כלל:

גמ' כיצד מאומד. שמא כך ראיתם ולא תאמרו וכו' וכהאי עובדא דשמעון בן שטח ואמר לו אין דמך מסור בידי שאע"פ שהיה שם עוד אחד שראה עמו מ"מ לא ראו גוף המעשה אלא מאומד הוא:

שלא יהו מתגרות זו בזו. אבא גדול מאביך:

אנו בני צדיק. לפיכך אנו צדיקים ואין אנו צריכין להתרחק מן העבירה כמו אתם בני הרשעים שמן הרשע יצאתם:

שנאמר תתהפך כחומר חותם. לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים וקרי ליה חותם ש"מ בחותם הן טבועין:

שלא יהא אדם קופץ וכו'. ולא יהיו מכירין אותו:

מראה ודעת מפני הגזלנין. מראה כדאמרן ודעת שאם יהא להן דעת אחת יודע מה בלב חבירו ויחפש מצפוניו ולוקח ממונו:

וקול מפני הערוה. שאף בלילה לא תתחלף האשה לבעלה. אפי' תינתא או חיטתא לא דמיא לחבירתה. אין תאנה וחיטה של שדה ואילן זה דומין לשל אחר ומפני זה הטעם שלא יאמר כל אחד זה שלי הוא:

למצוה. לקדושת שבת:

מי פתי יסור הנה זה אדם וחוה. מקמיה דהאי קרא כתיב שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת וזה ג"כ נדרש על אדם וחוה שלאחר שהכין כל צרכיהן בראן אלא מי פתי וגו' מי פתאן לזה לאכול מן העץ הדעת חסר לב האשה שהיא חסר לב אמרו לו:

מה הרינה. דמשמע רנה הידועה מדלא כתיב רנה והלכך דריש הריני וכלומר הריני זו הנאמר במקום אחר באבוד רשעים רנה והיינו רנה לעולם כדכתיב בטוב צדיק תעלוץ קריה ובאבד רשעי' רנה ומסיים הש"ס לדרוש הפסוק דרנה אקריה קאי אבל הקב"ה בעצמו אינו שמח במפלת הרשעים וכן הוא אומר בצאת לפני החלוץ ואומרים אהודו לה' כי לעולם חסדו ולא נאמר בהודאה זו כי טוב ללמדך שאף מפלת הרשעים אינה שמחה לפני המקום דטוב טוב היו אם היו חוזרין בתשובה לפניו יתברך:

הדרן עלך א' דיני ממונות