מתני' שמונה שרצים ה א מ ו ר י ן בתורה. החלד והעכבר וכו' כמו שמנויין הן בפ' שמיני הצדן חייב לפי שיש צידה במינן וכן החובל בהן חייב לפי שיש להן עור ושייך בהו מפרק שהחבל משום מפרק הוא והוא תולדה דדש ואפי' נצרר הדם ולא יצא חבורה היא וחייב לפי שנפרק הדם ממקומו:

ושאר שקצים ורמשים. אין להם עור לכולן לפיכך החובל בהן פטור והצדן אם לצורך חייב ושלא לצורך פטור והאי אליבא דמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל למאי דקיי"ל כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בין לצורך ובין שלא לצורך אם יש צידה במינן חייב:

חיה ועוף שברשותו הצדן פטור שאין זה נקרא צידה כלל והחובל בהן חייב שיש להן עור והחובל בבהמה חיה ועוף אינו חייב עד שיהא צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם לא נתכוין אלא להזיק מקלקל הוא וקיי"ל מקלקל בחבורה פטור ואם חבל בחבירו לעולם הוא חייב ואפילו אינו צריך לדם שזה עושה נחת ליצרו ושככה חמתו בזה והרי הוא כמתקן:

גמ' ר' יוחנן אימי. כך שמו:

חד אמר דברי הכל. היא המתני' דקתני שמונה שרצים החובל בהן חייב אלמא יש להן עור כרבנן דר' יוחנן בן נורי דלקמן נמי אתיא דמודים דלענין שבת יש להן עור. ואידך אמר במחלוקת היא שנויה ולא אתיא אלא כר' יוחנן בן נורי:

ולא ידעין. אנחנו מי משניהם אמר כך ומי אמר כך:

נפרש מיליהון דרבנן. ר"י ור"ל מן מיליהון דאמרי בעלמא כדלקמן:

דתנינן. בפ' העור והרוטב אלו שעורותיהן מטמאין כבשריהן עור האדם כו' וקחשיב התם עור האנקה והכח והלטאה והחומט. והן משמונה שרצים ועורותיהן כבשריהן וקאמר ר' יוחנן עלה לא שנו שאלו ג"כ עורותיהן כבשרן אלא לאיסור ולטומאה נחשבין כבשרן אבל לענין מלקות לא דעור הוא ואין לוקין עליו משום נבילה כשאר עור נבילה שאין העור מטמא טומאת נבילה מן התורה אלא מדרבנן הוא דאמרו על אלו שמטמאין כבשרן וממילא שמעינן דר' יוחנן הוא דמוקי למתני' כדברי הכל דהא דפליג ר' יוחנן בן נורי וקאמר התם שמונה שרצים יש להן עורות רבנן נמי מודה דלענין שבת וכן לענין מלקות יש להן עורות ולא פליגי אלא לענין איסור וטומאה ומדבריהן מפני שעורן של אלו שמנו התם רך הוא וגזרו עליהן איסור וטומאה כבשרן:

רבי שמעון בן לקיש אמר משנה תמימה שנה רבי. שם שעורותיהן כבשרן ובין לאיסור וכו' ולדידיה גם לענין שבת עור הוא שהרי לוקין עליו. וש"מ דמדאורייתא עור הוא דמיחשב וא"כ מתני' דקתני כל השמונה שרצים החובל בהן חייב לא אתיא אלא כר' יוחנן בן נורי דהתם:

מתניתא מסייעא לדין וכו'. תנינן חדא ברייתא דמסייעא לר' יוחנן ותניא אידך דמסייעא לר"ש בן לקיש:

שמונה שרצים יש להן עורות לענין שבת מיתניא והחובל בהן חייב:

אמר ר' יוחנן בן נורי לפיכך אני אומר שמונה שרצים יש להן עורות. כלו' לפיכך פליג אני ואמינא התם גבי טומאה דנמי אין עורותיהן כבשרן דיש להן עורות אלמא דלרבנן לא אמרו על אלו שמנו שם שעורותיהן כבשרן אלא לענין איסור וטומאה ולא לענין שבת. והך ברייתא מסייעא לר' יוחנן דמתני' דידן כדברי הכל מיתוקמא דלענין שבת לא פליגי:

החובל בשרצים. בשבת:

את שיש להן עורות. כגון אלו שלא מנו חכמים התם מהשמונה האמורין בתורה חייב ואת שאין להן עורות הן אלו שמנו שם האנקה והכח והלטאה וחומט פטור ר' יוחנן בן נורי אומר לפיכך פליגנא עלייכו ואומר אני כל השרצים מהשמונה האמורין בתורה יש להן עורות אלמא דפליגי בין לענין טומאה בין לענין שבת והך ברייתא מסייעא לר"ש בן לקיש דלא מיתוקמא מתני' דקתני כל שמנה שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב אלא כר' יוחנן בן נורי:

ר' יוסי ברבי בון בשם רב. קאמר נמי כהאי דר' יוחנן דלא אמרו חכמים התם שעורותיהן כבשרן אלא לענין אסור וטומאה אבל לענין מלקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבילה. וכן לענין שבת ואתיא כההיא דאמר ר' יוחנן לעיל וכדאמרן:

הצד זיזין וכו'. תוספתא הוא בפרק י"ג:

זיזין. מיני יתושים כמו הזיזים שבעדשים:

הגזין. מיני חגבין:

אלא על דבר שדרכו ליצוד. שבמינו ניצוד הוא ודרך לצודן לאפוקי אלו שאין מדרך לצודן:

בטל. בשעת הטל שעיניהן מתעורות פטור לפי שניצודין ועומדין הן:

אף בשרב בשעה שמקלחין שבאין הרבה ביחד כקילוח הזה פטור לפי שמזומנין הן לקחת אותן:

הצד צבי חיגר וכו'. תוספתא שם ולא גריס התם סומא דג"כ מרגיש הוא ובורח ואינו ניצוד ועומד:

ישן חייב דהוא קמיץ חדא. שעוצם עינו אחת ומניח פתוח אחד לראות לברוח:

מותר להרוג את הצירעה בשבת. מפני שהיא עלולה לנשוך:

ותני בחדא ברייתא כן. מעשה שנפל נחש בשבת לבית המדרש ועמד נפתי אחד על שם מקומו נקרא והרגו:

אמר רבי פגע בו כיוצא בו. לגנאי דלאו שפיר עביד. ולא מן הדברים הנהרגים בשבת אינון. דקתני הנחש שבא"י ואמאי אמר רבי כן:

פתר לה רבי. להך ברייתא בבאין להזיק מיירי שרואה שרצין הן אחריו וזה נפל מאליו ולא היה ניכר שבא להזיק:

בתוך ארבע אמות. שלו סימן הוא לו שהיה ראוי שימות על ידיהם אלא שרחמי של מקום מרובין עליו:

בין כך ובין כך לא נראו אלא בזכות. כלומר אפילו לא הרגן לא נראו לו אלא בזכות שיש לו ונזדמנו לו כדי להרגן לפי שמגלגלין זכות ע"י זכאי:

כתיב שמעו זאת וכו'. איידי דאיירי בשמנה שרצים ואחד מהן החולד מייתי לה להך דרשא:

חד אמר למה הוא מוטל וכו'. להאי מ"ד לאו דרך תוכחה מתפרש הכתוב הזה אלא שמכנה העולם על שם החלד שאינו אלא במקום הישוב ולאידך דקאמר למה הוא מוטל וכו' גם הכתוב הזה קאמר על הענין האמור למטה הבוטחים על חילם וגו' וכפל הכתוב הוא דדריש שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד לפי שהאזנה נאמר על היותר התבוננות על הדבר ושישימו על לבם כי יושבי חלד המה וכענין הכתוב יצבור ולא ידע מי אוספם וכתיב לעיל מיניה הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך וגו' כשמתבונן אני בחלדי ועל מה יקרא כך הכל הוא כאין נגדך וכו':

לא אמרה אלא שברשות אדם. כלומר שרשותו עליהן והדא אמרה שור שמרד וברח הצדו בשבת חייב:

עור עוף מותר לכתוב עליו מזוזה. מדקתני החובל בהן ש"מ דעור שלהן מיקרי עור לכל מילי ועור עוף לכתוב עליו הוא דקמ"ל דאע"ג דאית ביה נקבי נקבי מכיון שהדיו עוברת עליו לאו נקב הוי:

מתני' אין עושין הילמי בשבת. הילמי הוא כשעושה מי מלח מרובין וטעמא מפרש בגמרא לפי שהילמי צריכה אומן כלומר שהוא כמלאכה ממלאכת התבשיל וצריכה אומן ולידע כמה יהא נותן בהן:

אבל הוא עושה מי מלח. כלומר מי מלח מועטין וטובל בהן פתו או נותנן לתוך התבשיל שזה א"צ אומן לכך:

אמר ר' יוסי והלא הוא הילמי וכו'. ר' יוסי ס"ל שאם המרובין אסורין אף מועטין אסורין שלא יאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ואם שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל א"כ זה וזה אסור:

ואלו הן מי מלח המותרין. כלומר ואלא מה הן שמותרין אם עושה ע"י שנוי שנותן השמן שמערב בהן בתחלה לתוך המים קודם שיתן המלח בהן או שנותנו לתוך המלח קודם שיתן המים וכשעושה ע"י שנוי לא מיחזי כמלאכה. ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' מה בין הילמי וכו' כדפרישית במתני':

רב הונא אמר וכו'. לפרש שמן ולא פליג אטעמא וכל שנותנין מלח לתוך המים והוא נשרית מיד זהו מי מלח מועטין ושאינה נשרית אלא לאחר זמן מפני שמרובה הוא זהו הילמי:

ושאינה שוקעת. מפני המלח המרובה שבהן חזק הוא והביצה צפה זו היא הילמי:

עושין יינומלין בשבת. כדמפרש ר' יוחנן יינומלין יין ודבש ופלפלין מעורבין יחד:

ר' יסא וכו'. ועוד אמר רבי יוחנן מותר לערב בהן הפלפלין כשהן שחוקין אבל אסור לשחוק אותן. ועוד אמר רבי יסא בשם רבי יוחנן את שהוא משום תערובות בלבד מותר וכו'. ופריך הא תו למה לי וכי הכא לא משום תערובת אנן קיימין דהא קאמר מותר לערב וכו' וקאמר שאני הכא שהיא גמר מלאכה וה"א דאסור קמ"ל א"נ דהאי פירכא על דר' יוחנן ממתני' היא והכא במתני' לאו משום תערובת המלח במים אנן קיימין שהרי אין כאן אלא תערובות ואפ"ה אסרו במרובין ומשני שאני הכא שהיא גמר מלאכה למלאכת התבשיל ועיקר:

מותר לשבר. הפלפלין או המלח אם הוא גס ואסור לקבץ כלומר לשחקן שע"י שחיקה הגרגרים הן נקבצין ונדבקין זע"ז:

אם היה מחוסר שחיקה. מע"ש אסור:

ואם לערב את שומנן. שכבר היה משוחק ואינו משחק אלא כדי לערב את שומנן היוצא מהן ושוחק בכף לערב יפה יפה מותר:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות:

יגמור משתחשך. מכיון שכבר ריסקן מבעוד יום ואין מחוסרין אלא שחיקה ביד מותר לגמור שחיקה זו בשבת:

לא נחלקו אלא בחולין. אבל בתרומה הכל מודים שיגמור שלא להפסיד את התרומה וכן נהגו הכהנים בתרומה להקל כסברת ר' ישמעאל בחולין:

מתני' אין אוכלין איזוב יון בשבת. מין איזוב אחד שנקרא כך וגדל הוא בין הקוצים לפי שאינו מאכל בריאים ויש אוכלין אותו לרפואה להמית התולעים שבמעיים וכל מידי דמיחזי לרפואה אסרו חכמים בשבת משום שחיקת סממנים גזירה שמא ישחוק אותן בתחלה בשבת:

אבל אוכל הוא את יועזר. הוא מאכל חשוב ובני אדם הבריאין אוכלין אותו ג"כ ואע"פ שהוא מרפא:

ושותה אבוב רוחה. והתם מפרש חוטרא יחידאה עץ הגדל יחידי בלא ענף ועושין ממימיו משקה למי שניזוק משתיית מים מגולין ויש בריאים שג"כ שותין אותו וכה"ג מותר וכדקתני לקמיה:

כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. כלו' אע"פ שאוכלן כדי להתרפאות אם דרך הבריאים לאכלן ג"כ אוכל הוא וכן כל המשקין הוא שותה:

חוץ ממי דקרים ונ"א ממי דקלים שיש מיני דקלים שהיו גדילים בא"י ויוצא מביניהם מעין א' שהשותה ממנו כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו והשני משלשל והשלישי מנקה הרבה עד שיצאו ממנו מים צלולין כמו ששתה מהן ואלו אינו אלא לרפואה ואין דרך הבריאים לשתות אותן:

וכוס העיקרין. יש שרף אחד מאילן שנקרא בלשון ערבי זאג אלסנדריא ועשב של שמחה נקרא עי"ז בא אלסדור ומערבין אותן עם כרכום וכותשין אותן ושותה ביין ונקרא כוס עיקרין שהשותה ממנו נשאר עקר ולא יוליד ורפואתו לחולי הירקון וכן אשה זבה הרבה אם תשתה מהן ג' כוסות תתרפא אבל תשאר עקרה:

אבל שותה הוא וכו' לצמאו. ושאינו צריך לו לרפואה:

וסך שמן עיקרין. שמן שנתבשם בעיקרי סממנים אם הוא סך שלא לרפואה אלא כדרך שלפעמים גם הבריאים סכין בו מותר:

גמ' חד בר נש שאל לר"ש בר ברסנא מהו מישתי קרירטין בשובתא. אם מותר לשתות בשבת מים או שאר משקה המעורבין בהן קרטין קרטין של עשבים וסממנין והשיב לו אם אינו מתכוין אלא לתענוג שיפה הוא ויש לו הנאה מותר ואם לאו ניכר שאינו אלא לרפואה אסור:

ולא מן השפה ולפנים הוא. אמתני' פריך הלא איזוב יון. רפואה הוא לדבר שהוא מן השפה ולפנים וזהו מותר בשבת כדלקמן:

פתר לה. הא דהתירו בדבר שהוא מן השפה ולפנים. ובלבד אם הוא דבר של סכנה אבל איזוב יון רפואתו לדבר שאין בו סכנה כדפרישית במתני':

יועזר. פוליטריבון. נקרא על שם חשיבותו כמו מאכל פולטריקין המוזכר בפ"ב ממס' תרומות:

כשמועו. כמשמעו שכך הוא שמו:

מה ניתני. היאך ניתני במתני' מי דקרים או מי דקלים וא"ל דקרים כנוסחא דהכא במתני' על שם שהן דוקרין את המרה כששותה מהן:

אמר ר' יונה לא מסתברא אלא למיתני דקלין וכו' כדפרישית במתני':

זה שהוא לוחש. גרסינן להא כולה לעיל בפ"ב ממעשר שני בהלכה א' וקצת נזכר גם כן לעיל בפרק במה אשה. הלוחש להעלות גידי האזנים שנפלו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי ולקמיה מפרש לה:

מה ביניהון. כלומר במאי פליגי ולמאן דאמר לא ביד ולא בכלי ואלא היאך הוא נותן:

מאיסה. איכא בינייהו ולאו לשון מאוס הוא אלא מלשון נמס וכלומר דבהא פליגי דמ"ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא והיינו שמתיר ג"כ שלאחר שנתן השמן ע"ג הראש ממאיס ומעבירו לכאן ולכאן וזהו דקאמר בין ביד בין בכלי שממיס את השמן ע"ג הראש כולו ואינו חושש כלום:

מ"ד נותן שמן ע"ג ראשו אינו מאוס. כלומר שאינו מתיר אלא ליתן את השמן ע"ג הראש במקום אחד ואינו ממיסו על כל הראש והיינו דקאמר לא ביד ולא בכלי שאסור להמיסו ממקומו לכאן ולכאן לא ביד ולא בכלי. ומשום דזה ניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת:

אמר ר' יונה מעשר שני ביניהן. כלומר דלמאי דאמרן במאי הוא דפליגי איכא בינייהו נ"מ גם במעשר שני:

דמאן דאמר נותן בשבת בין ביד בין בכלי וממיסו על פני כל הראש וזה במעשר שני אסור לעשות כן דשמן של מעשר שני שניתן לסיכה היינו לסיכת גופו אבל זה שהוא מעבירו אח"כ בכלי מכיון שנדבק בהכלי נמצא מפסיד הוא למעשר שני ואי נמי שמעבירו ביד לכאן ולכאן גם כן הפסד הוא במה שנדבק ביד מכיון שזה לא נתכוין כשאר סיכה שסכין את הגוף ביד. והשתא נמצינו למדין דדבר שהוא מותר בשבת אסור במעשר שני אבל למאן דאמר דגם בשבת נותן הוא השמן ע"ג הראש בלבד. אבל אינו מעבירו לכאן ולכאן לא ביד ולא בכלי. א"כ גם במעשר שני מותר בכך:

א"ר יוסה וכי כל שמותר בשבת וכו'. בתמיה כלומר הא ע"כ בלאו הכי אינן למדין זה מזה שהרי מצינו בדבר שמותר בשבת ואע"פ כן במעשר שני הוא אסור דהתני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ביין בשבת מפני הזיעה. דאע"ג ששנינו לא יסוך יין וחומץ מ"מ להדיח ולהעביר את הזיעה מותר. ובתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה. ומעתה היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להן בזה שלא ניתנו אלא לאכילה ולשתייה ולסיכה בדבר שדרכו לכך. וא"כ הרי מצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור ואין לדמות זה לזה והכא נמי כן. והלכך לא מיתוקמא הנ"מ דמעשר שני דקאמרת:

מה היא כדון. ומ"ט דמאן דאמר דאסור בין ביד בין בכלי וקאמר דהאי עיקרא דטעמא דמילתא שצריך ובלבד שלא יעשה בשבת וכו' ואידך ס"ל דלא חששו לכך:

ולחשין לעין. למי שחושש בעינו ולמעים וכו' ומעבירין כלים לקרר ע"ג העין בשבת למי שאחזתו מיחוש החמימות בעיניו ומעשה בר"ע כו':

תשעים ותשעה וכו' איידי דאיירי במיחושים מייתי להא:

בעין. עין הרע:

דהוה שרי תמן. שהיה דר שם במקום שעין הרע שכיח:

בשרב. בחמימות הגוף:

בפשיעה. שפושע בעצמו מלשמור מהיזק גופו:

זה שריפה. חמימות הרבה כשריפה:

זה רעיון. מלשון ורעיונך על משכבך סליקו וזו היא המחשבה המועלת והדאגה אשר אדם משום אל לבו הרבה:

ונתן עול ברזל וכו' זה הרעיון. שהוא דומה לעול ברזל הנתון על הצואר וא"א לו לפנות אנה ואנה כך הוא זה שמשתקע ברעיונו אינו יודע היכן לפנות:

כל חולי. זה יצה"ר וכו'. וזהו כל שסופו מר הוא:

זה המרה של האדם וגו':

רוחצין בים הגדול וכו'. תוספתא היא בפ' י"ג ולא גריס שם ים הגדול אלא הא דלקמן:

בלבד שלא ישהה שם. שניכר שנתכוין לרפואה:

אלינתן. יין ושמן מטורף זע"ז:

מתיר היה ר"מ וכו'. שם:

מתני' החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ. אם מגמע הוא ופולט דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד אבל מגמע הוא ובולע:

מטבל הוא. אכילתו בחומן כדרכו:

לא יסוך יין וחומץ. שאין מדרך לסוך בהן אלא לרפואה:

ולא שמן ורד. שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

שכן דרכן לסוך בחול. משום תענוג:

ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הן. וראויין לכך ואין הלכה כר"ש אם אינו שכיח ואין דרך הבריאי' לסוך בו. אבל אם דרך הבריאים לסוך בו מותר:

גמ' כתיב כחומץ לשיניים וגו'. אלמא חומץ קשה לשינים ואת אמר הכין דמרפא בתמיה ומשני בחומצן של פירות היא מתניתין והכתוב בחומץ יין מיירי:

ואפי' תימר במתני' נמי בחומץ יין מיירי מפני שהוא טב לבישתא אם השניים רעות ורפויין הן מחזיק החומץ אותן וביש הוא לטבתא. אם הן טובים וחזקים:

תני. בתוספתא פרק י"ג:

מתניתא אמרה. והלא ממתני' משמע דאפילו לבלוע אסור דתנינן החושש וכו' וסתמא קתני ומשמע דלעולם אסור:

מאי כדון. היכי מתרצינן להברייתא עם המתני' וקאמר הש"ס או דמוקמינן הברייתא כרבי דאמר לקמן החומץ משיב את הנפש אלמא מעלי הוא. וכשהוא בולע לא מיחזי דלרפואת השנים הוא מתכוין אלא להשיב את נפשו וזה מותר או דמוקמינן הברייתא כדברי הכל במגמע וכו' וכלומר כדאמרינן לעיל בפ"י דתרומות בהלכה א' ומייתי לה לקמיה גבי זר המגמע חומץ של תרומה לוקה ומיירי במגמע אחר טיבולו שבתחלה היה מטבל בו ואם מגמעו אח"כ אינו מזיק לו. וה"נ בכה"ג הוא דמיירי:

הכוסס חיטי תרומה. במזיד לוקה דדרך אכילה היא ואגב דלקמן מייתי לה:

המגמע וכו'. במזיד:

משלם וכו'. אם הוא בשוגג וכן בכוסס חטין דלא מחייב חומש אלא בדבר שדרכו הוא לכל:

מודים חכמים לרבי וכו' אחר טיבולו שהיה מטבל בו בתחלה שכן דרך ובכה"ג מודים שהוא משיב את הנפש:

כל שהוא מן השפה ולפנים וכו' כדלעיל וגרסינן לכולא הך סוגיא בפרק שני דע"ז בהלכה ב':

ולא מן השפה ולפנים הוא. ואמאי לא התירו:

ר' זעירא לא אמר כן. הכי גריס לה בע"ז. לא אמר בהך דחברייא אלא כל שהוא מן החלל הגוף ולפנים וכו' ול"ק ממתני':

מעלין עצם של ראש בשבת. כשהוא נחלש וגורם לכאב ראש קושרין אותו לחזקו ובזה מעלין אותו למקומו:

בנות אזנים. גידי אזנים שלפעמים הן נופלים מחמת פיהוק שפותח אדם פיו בכח ומעלין אותן בשבת מפני שהוא סכנה:

עין שמרדה. רוצה לצאת כאדם המורד ויוצא:

גבות ידים. מכה שעל גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומרפאין אותו בשבת:

ההן סימוקא. כלומר ר' אבהו אמר דהכי אמר ר' יוחנן אם נתאדם המכה שעל גב היד והרגל אז היא סכנה:

לוקטים לו עוקץ עקרב בשבת. אם נשכו עקרב לוקטין לו עשבים ונקרא עוקץ עקרב אפילו בשבת:

ההן חמרא. היין הזה שמשימין לרפואת העין מותר לתת אותו מחוץ לעין בשבת והוא נכנס מאליו לתוכו אבל להשימו בתוך העין אסור:

ההן רוק תפל. שמרפא אסור למשוח בו ע"ג העין בשבת שאינו אלא משום רפואה:

מינה את שמע לחזיזתה. מכאן אתה למד לחזזית שבתוך העין מה שהוא מותר בשבת ומה שהוא אסור:

הדא אורדענה. צפרדע כתרגומו ולפעמים עולה מכה באדם כצורת צפרדע סכנה הוא ומרפאין אותו בשבת:

עכשובניתא. עכביש. וזהו ג"כ מכה כצורת עכביש וכן גומרתא כצורת הגחלת והיא בועה אדומה וכולן סכנה הן ומותר לרפא אותן בשבת:

נותנין עליה. רטיה ואפי' היא מחמץ בפסח ואסור בהנאה מותר בפני הסכנה:

ההן בלעה. מורסא על שם שהליחה מכונסת ובלועה בתוכה נקראת בלעה ושרי לכתחלה להוציא ממנה הליחה בשבת:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן דמותר דתנינן לקמן בפ' כל הכלים מחט של יד ניטלת בשבת ליטול בה את הקיץ שנכנס בבשרו וא"כ ה"ה שמותר להפיס את המורסא להוציא את הליחה דאם לא כן קשיא מה בין קוץ שמותר להוציאו ומה בין בלע הלא הקוץ ג"כ מובלע בבשרו אלא ודאי דבשתיהן מותר הוא לכתחלה:

וההן עיימא דעיינין. כך הוא בע"ז שם:

עין שהוכהה מראיתו. והנה כהה תרגומו והא עמיא:

ושרא. להון לעשות רפואה בשבת ואמר לון ר' בא אוף אנא שרי דכוותיה ס"ל:

ההן ציפדונה. חולי השינים סכנה הוא לפי שמתחיל בפה וגומר בבני מעים ומרפאין אותה בשבת:

מטתיה כן. בא לו החולי הזה והיה מתרפא מן בתו של הנכרי דמיטינוס שמו דטבריה. ובערב שבת בא לפניה לעת ערב ושאלה אם יצטרך לעשות הרפואה למחר ואמרה לא. ואם תצטרך קח גרעיני תמרה ואית דאמרין גרעיני של הפרי שנקרא נקליבס ושרוף אותן לחציין ותקח עוד קליפות דשעורין וצואה של קטן נגובה ותשחוק אותם ביחד ותטפול על מקום הכאב אבל לא תגלה רפואה זו לשום אדם:

למחר. נכנס ודרש לרפואה זו בצבורא. ואית דאמרין כששמעה חנקה נפשה ואית דאמרין לא עלתה לה כך אלא אדרבה חזרה למוטב ונתגיירה:

את ש"מ. מזה תלת דההן ציפדונה סכנה מדעשה הרפואה בשבת ודבר שהוא מן השפה ולפנים מותר ומותר לרפאות מן הנכרי אם הוא רופא אומן לפי שהיתה כאומן ברפואה זו וסמך עלה ר' יוחנן:

קוליס. חולי במעים קוליקוס בלע"ז:

תחלוסין. שחליים:

הוה ליה בלע מורסא בתוך גרונו. א"נ שבלע נימא והוא שרץ:

ולחש ליה. שם טומאה בשם אליל ונתרפא:

מי נפק. כשרצה זה לצאת שאלו מה הלחש הזה וא"ל ממלה פלוני ואמר מה עשית מוטב היה לו שימות ולא כן שישמע הדבר הזה והיה לו כן כשגגה וכו':

בכל מתרפאין. וכו' עד כדון כשאמר לו בפירוש הבא לי עלים של ע"ז להתרפאות ואם סתם לו והביא לו מע"ז מהו:

נישמעינה מן הדא וכו'. אלמא שאפי' אמר לו סתם והוא הביא לו מע"ז אסור דהא אמר ר' מנא אלו הוה ר' יונה אבא ידע וכו':

צמרמורין. חמימות דוגמתן בפ"ט דנדה כמין צמרמורות אוחזין אותה:

אייתון ליה מים מן המעין המקלח דרך ע"ז ששמה דוהי. א"נ דוהי כנוי לגנאי כעין דאמרינן התם דוהין של מימי רגלים:

זכרותיה. היא מקור המעין של המים כדאמרינן בפ"ט דבכורות זכרותיה דירדנא ממערת פמייס. ולפי הגירסא דהכא דדורי הוא ג"כ שם גנאי כמו דארורי:

מתניתא אמרה כן. מברייתא דלקמיה שמעינן נמי דאין מתרפאין מגלוי עריות דתני כן בת"כ פ' ויקרא דגריס התם כשהיא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה נערה המאורסה יש לה היתר לאחר מיתת בעלה. והשבת אין לה היתר. שבת הותרה מכללה לקרבנות ולפיקוח נפש. ונערה המאורסה לא הותרה מכללה בשעת איסורה:

הותר מכלל שבת. מאי הוא ולא להתרפאות דבזה יש לדמות שניהם כדמסיק ודכותה וכו' כלומר וא"כ לא הותר מכלל נערה המאורסה דקתני ע"כ אפי' להתרפאות בה אסור:

לא סוף דבר וכו'. להתרפאות בה מחולת אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה אסור כהדא עובדא דחד היה נותן עיניו באשה אחת ואהב אותה ונסתכן מחמת חולי אהבה:

מהו תיעבור קומוי וייחי. אם מותר שתעבור לפניו בלבד ויתרפא ע"י כך ואמר ר"א ימות ולא כן שלא יעשה כך אפי' העברה בעלמא וחזרו ושאלו מהו ישמע קולה בלבד ולא ימות ואמר ימות ולא כן תעשה:

מה הוות. מה היתה המעשה ומה טיבה של האשה שהחמיר ר"א כל כך:

מ"ד אשת איש ניחא שהחמיר בה אלא למ"ד פנויה מאי כולי האי והיה לו להתיר לישא אותה והא בר כוחא נגרא כך היה שמו שג"כ אהב אשה אחת בימיו של ר"א והתיר לו לישאנה:

כאן בפנויה. כלומר וע"כ מה שהתיר היה בפנויה וכאן המעשה באשת איש היה וקשיא להאי מ"ד:

ואפי' תימר. לעולם דכאן וכאן בפנויה והכא היה המעשה שנתן עינו בה בעודה אשת איש והלכך החמיר ר"א ולא רצה להתיר אע"פ שמת בעלה אחר כך ונעשית פנויה:

אית דבעי מימר. דהייני טעמא לפי שאשה גדולה ותשובה היתה ולא היתה נשמעת לו להנשא לו בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך החמיר ולא רצה להתיר בשום פנים:

מתניתא אמרה כן. נמי אדלעיל קאי בכל מתרפאין וכו' כלומר ומהאי מתניתין שמעינן דאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן בפ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים אברים מפני שחייה קודמים יצא רובו ומקרי נפש אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ולא הותר להתרפאות ע"י שפיכות דמים:

לא סוף דבר. ולאו דוקא בשאומר לו הרוג את פלוני ואני אניחך אלא אפי' א"ל חמוס ממונו של פלוני ואניחך אסור להציל נפשו בממונו של פלוני:

תני עכו"ם בישראל אסור לעשות כן אבל ישראל בעכו"ם אם אמר לו הישראל חמוס או הרוג פלוני העכו"ם ואניחך מותר ובע"ז גריס עכו"ם בעכו"ם וכו' חייב וגי' זו יותר נכונה דקמ"ל דאפי' עכו"ם בעכו"ם מתחייב בכך משום שפיכות דמים ומשום גזל:

בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להרגו מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן כדינו של רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא:

התיב רבי ירמיה ומאי קא מיבעיא ליה וכי לאו מתניתין הוא יצא רובו וכו' אלמא שאף על פי שהקטן הזה רודף הוא אין מצילין את אמו בנפשו:

שנייא היא תמן. דלא קרינ' ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג ורודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן הוא למות ולפיכך מניחין הדבר כמות שהוא וכי קא מיבעי לן כשהקטן רודף אחרי הגדול והוא אינו נרדף מהגדול ולא איפשיטא:

ולא נחש נשכו. בתמיה הרי על כל פנים מת מנשיכת נחש אלא וכו':

ומה הוה ליה מימר. הראיה מן התורה שמותר דכתיב אשר יעשה אותם וגו' והיה כסבור שאין זה בכלל ע"ז ממש אלא כשאר מצות שנאמר עליהם וחי בהם ולא שימות בהם:

הלכה כר"ש. דמתני' דלכל אדם מותר לסוך בשמן ורד דאם לא תאמר כן מי נתן שמן ורד לעני ולא סך וכלומר הא מיהת כשהעשיר נותן שמן ורד להעני לסוך בו וכי לא יסוך בו וא"כ מיקרי ראוי לכל בני ישראל לסוך בו:

חכים רבי וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ב' דקאמר ר' זעירא התם לית אנן צריכין חוששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא ואינו רואה ומכיר לבעל השמועה ואפשר אדם אחר אמרו ולאו בר סמכא הוא ועל זה קאמר נמי רבי זעירא שם לרבי יסא וכי מכיר אתה הרבי לבר פדייה דאת אמר לפעמים שמעתתא בשמיה והשיב לו ר' יוחנן אמר משמו וכדאי ר' יוחנן לסמוך עליו וכן אמר לרבי בא בר זבדא וכו'. ואיידי דרבי בא בר זבדא אמר בשם רב הכא דהלכה כר' שמעון מייתי לה נמי הכא:

הדרן עלך פרק שמונה שרצים