מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש. האיזמל למול את התינוק מביאו בשבת דקסבר כל מכשירי מילה דוחין את השבת ואפי' לעשות איזמל בשבת למול כדקתני בסיפא לר"א והבאה דקתני משום דקבעי למימר ובסכנה מכסהו ע"פ עדים:

מגולה. להודיעו שחביבה מצוה זו שמחללין עליה את השבת ובשעת הסכנה שגזרו שמד על המילה מכסהו וצריך שיהיה על פי עדים שיעידו שאיזמל של מילה הוא מביא כדי שלא יחשדוהו שהוא נושא חפציו בשבת. ועוד אמר ר"א שאף כורתין עצים לעשות פחמין כדי לעשות כלי ברזל למילה. וקמ"ל שאפי' רבוי המלאכות של מכשירי מילה דוחין את השבת:

כלל אמר ר' עקיבא. ר"ע פליג עליה דר"א וקאמר שזה הוא הכלל שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת כמו המכשירין של המילה אינה דוחה את השבת אלא מילה עצמה שא"א לעשותה מע"ש היא שדוחה את השבת והלכה כר"ע:

גמ' אמר ר' יוחנן הוינן סברין מימר. מעיקרא שבכל הדברים של מצוה חילק ר"א וס"ל דהמכשירין של המצוה דוחין את השבת כמו המצוה עצמה אלא מדחזינן ממה שצריך ר"א להביא ראיה שמכשירי שתי הלחם של עצרת דוחין את השבת ודריש ג"ש בכורים בכורים נאמר בעומר מנחת בכורים ונאמר בשתי הלחם בכורים תהיינה מה בכורים שנאמר בעומר דוחין את השבת המכשירין שלו כמו ההקרבה עצמה כגון הקצירה והטחינה ושארי מלאכות דדרשינן מבחריש ובקציר תשבות מה החריש רשות אפי' לגבי העומר אף הקציר של רשות הוא שתשבות בו יצא קציר העומר שהיא מצוה דכתיב ביה וקצרתם והבאתם שצריך לקצור לשם העומר דוחה הוא את השבת אף בכורים שנאמר בשתי הלחם דוחין המכשירין את השבת וא"כ הדא אמרה שלא בכל מכשירי מצוה חלוק ר"א דאל"כ הך ג"ש למה לי:

אמר ר' שמואל בר רב יצחק. לעולם אימא לך שאף בכל מכשירי מצוה חלוק הוא ר"א ולמה הוא צריך לדרוש הך ג"ש אלא מפני שעל ידי שעיקר דחייתן שבת ומכשיריהן מלאכה כלומר שהעיקר דחיית שבת של מכשיריהן הכל מלאכה גמורה הן כגון טחונן והרקדתן ולישתן ואפייתן דלר"א דוחין הכל את השבת ואי לאו ג"ש מעומר ה"א דלא ניתנה שבת לדחות אצל כל אלו המלאכות אלא אפייתן בלבד היא שדוחה את השבת והלכך יליף מעומר דמה העומר הקצירה וכל המלאכות שאחריה דוחין את השבת אף בשתי הלחם כן ולאשמועינן שאפי' יש במכשירי מצוה הרבה מלאכות גמורות אפילו הכי דוחין כולן את השבת התיבון והתני לולב ומכשירין דוחין את השבת לר"א כדמסיים בברייתא דלקמן ולדידך דאמרת דר"א קמ"ל בהך ג"ש דעומר דאף שיש מלאכות הרבה של מכשירי מצוה דוחין כולן את השבת והשתא מאי מכשירין מהרבה מלאכות איכא גבי לולב דאיצטריך ליה לאשמועינן גם בלולב כן:

אמר ר' יונה להביאו מראש הדקל. ולחתכו ואיכא כמה מלאכות ג"כ אחר החתיכה כגון לגררו ולתקנו וליפותו כדמייתי מהברייתא לקמן אלא דאפסקיה בהפירכא משופר דלקמיה:

והתני שופר ומכשיריו דוחין את השבת לר"א ומאי איכא מכמה מלאכות של מכשירין דשופר ומשני לאתויי נמי להביאו מחוץ לתחום וכמ"ד תחומין דאורייתא:

ותני כן אין מגררין ולא מגרדין במגרדת ולא מפרכין. כמו מפרכסין וכלומר דאשכחן גבי לולב וכן גבי שופר נמי מלאכות הרבה במכשיריהן כגון לגררן ולגרדן כדי להחליקו ולפרכסו ליפותו וכל אלו מלאכות הן:

תני בשם ר"א לולב וכו' ואמר ר' יונה עלה דהשתא סלקת מתניתא שמסויימת היא הברייתא דקתני בהדיא בשם ר"א ולא כההיא דלעיל דקתני סתמא ועל כרחין הוה בעינן לאוקמא כר"א וטפי ניחא הך ברייתא דקתני בהדיא כן:

תני מעשה היה. ששכחו להביא איזמל מע"ש והורה רבי כר"א להביאו בשבת:

חבורה היתה מקשה. היה קשה לבני החבורה מה ראה רבי וכו':

שאלנו את ר' יהודה הגוזר שהיה מל את התינוקות היאך היתה המעשה ואמר לנו במבוי שאינו מפולש היה ופריך והא בהדיא תנינן לקמן בפ"ו דעירובין שהמבוי שלא נשתתפו בו אסור לטלטל מתוכו לבתים ומהבתים לתוכו והך מבוי שלא נשתתפו בו הוה שאם נשתתפו לא היה צריך הוראה להתיר:

אמר ר' אבהו קיימתיה. להא דכך היה בתינוק ובאיזמל ששבתו בתוך המבוי וטלטלו האיזמל בהמבוי עצמו ולא ממנו להבית ופריך ואכתי ואינו אסור לטלטלו בכל המבוי וכן בעון קומי ר' יוסי דמי נימא דכמה דאת אמר בכלים ששבתו בכל החצר שמטלטלין אותן בכל החצר שאע"פ שלא עירבו החצרות ואסור לטלטל מחצר לחצר מכל מקום באותו החצר ששבתו הכלים מותר לטלטל בכולה ולא גזרינן שמא יוציא אותן לחצר אחרת ואם נאמר ודכותה גבי מבוי שלא נשתתפו בו שמותר לטלטל הכלים ששבתו במבוי ואף בכל המבוי כולו:

שאלון ליה. והדר שאלו זה ממנו פעם אחרת. ולא השיבם כלום שכך היה מנהגו של ר' יוסי שלא אמר דבר אלא במקומו וכשהגיעו ללמוד מסכת עירובין אז פשט להן ואמר בשם רבי יוחנן כלים ששבתו במבוי וכו' ודכותה וכו' כלומר כדין כלים שבחצר כך דין כלים שבמבוי:

רב אמר. שבמבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין אותן הכלים ששבתו בתוכו אלא בד' אמות שהחמירו בו לעשותו ככרמלית:

רב כדעתיה ור' יוחנן כדעתיה. כל חד וחד לשיטתיה אזיל דפליגי לקמן בעירובין ור' יוחנן דהוא אמר הקורה של המבוי מתרת היא אפי' בלא שיתוף לאותן הכלים ששבתו במבוי ולרב אין הקורה מתרת כלל בלא שיתוף:

על דעתיה דר' יוחנן. א"כ לאיזה דבר משתתפין בכל המבוי:

כדי לעשות כל הרשויות א'. שיהא מותר לטלטל אף הכלים ששבתו בתוך הבתים להמבוי ומהמבוי להבתים:

סכין של מילה. שלא הביאו מע"ש עושה לה חולה. מלשון מחול הוא כלומר מחיצה של הרבה בני אדם מכאן ומכאן כדרך שעומדין במחול ומביאה דרך מחיצה זו:

ושאל לר' סימון. אם להביא ע"י מחיצה של בני אדם ושרא ליה כמו שקיבל מריב"ל וחזר ושאל לרבי אמי ואסר ליה:

ואיקפד ר' סימון. על בר מרינה ואמר ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לו אלא ישאל לחכם אחר שמא יאסור לו ויבא לידי מחלוקת. אמר ר' יודן לא כך היה אלא הכין הוה עובדא שבתחלה שאל לר' אמי ואסרו ואח"כ שאל לר' סימון והתיר ור' אמי הוא שהקפיד כהדא דתני וכו':

אנשין. שכחו את המפתח של בית המדרש הגדול ובאו ושאלו את ר' ירמיה ואמר להן כשתראו שטף של בני אדם הרבה. עובר תביאו המפתח דרך המחיצה של המחיל:

חייליה דר' ירמיה. שהתיר אפי' אומר להם שיעמדו כדי להביא שהרי שטף זה עובר היה וכשירצה להביא היה צריך לומר להם שיעמדו ויעשו כמחיצה וסייעתיה מהדא ברייתא כל חולה במחיצה בין נעשית לדעת בין שלא לדעת ה"ז מחיצה:

להביא דרך מנעלין. כלומר דרך חצרות הנעולין ומזה לזה ור"ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן:

ר' חיננא בר פפא. לא רצה לסמוך לא על המחיצה של בני אדם בלבד ולא על דרך חצרות בלבד והורה לעשות מחיצה ולהביא דרך החצרות הנעולות:

למיגזר. למול לרב שעשעה בריה ושכחו להביא האיזמל:

ידחה למחר. המילה וחזר ושאל לר' יצחק בר' אלעזר והשיב בדרך כעס מישחוק הקונדיטין הבשמים של היין כדי לשתות לא שכחתם ולהביא האיזמל של מילה שכחתם וידחה המילה למחר ולא רצו להתיר דרך מחיצה של בני אדם:

מתני' אמרה כן. שאסור לעשות מחיצה של בני אדם כדי להביאו דהא דתנינן רבי אלעזר אומר וכו' וכלומר מהא דפליג רבי עקיבא ואוסר מביא ראיה שאם אומר את כן שמותר לכתחילה לעשות מחיל של בני אדם ולהביאו א"כ אף הוא אינו מוצא לעשות חולה ומביאו בתמיה וכי אינו מוצא לעשות כן ואמאי לא קאמר רבי עקיבא לא שיביאו כך כדר"א אלא יעשה מחיצה של בני אדם ויביאו אלא ודאי שאסור לעשות כן דכל מחיצה שנעשית לדעת לאו מחיצה היא:

שאלו להלל הזקן מה לעשות לעם וכו'. סוגיא זו כתובה בריש פ"ו דפסחים גבי הא דקאמר התם זו הלכה נעלמה מזקני בתירה פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעי' ואבטליון יודע וכו' עד אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום כולו לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון כיון ששמע ממנו כן עמדו ומינו אותן נשיא עליהן כיון שמינו אותן נשיא עליהן התחיל מקנטרן בדברים ואומר מי גרם לכם לצורך לבבלי הזה לא על שלא שימשתם לשני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצליכם כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו אמרו לו מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם וכו':

כל תורה שאין לה בית אב. שאינו מקובל איש מפי איש אינה תורה לסמוך עליה שהרי לא רצו לסמוך על כל הראיות והוכחות שדרש להם עד שאמר כך שמעתי משמעיה ואבטליון:

תמן תנינן. בפ"ב דפרה רכב עליה וכו' פסולה שכל דבר שהוא לצורכו נפסלה מחמת עבודה שעבד בה וקתני בסיפא אבל קשרה במוסירה וכו' כשירה זה הכלל כל שהוא לצורכה כשירה לצורך אחר פסולה:

הדא ילפא מההיא. ההיא דפרה ילפא מן ההיא דלעיל וההיא דלעיל ילפא מן הדא דפרה כדמפרש ואזיל:

הדא ילפא מההיא שאם תלה בה. בפרה הסכין לשחטה כשירה כדאמרינן גבי פסח מי שפסחו טלה היה תוחבה בגיזתה ואין כאן עבודה בקדשים וילפינן נמי לגבי פרה דכה"ג לאו עבודה הוא והרי זה בכלל לצורכה. וההיא דלעיל ילפינן בה מפרה שכל עבודה שהיא לשם צורך הקדשים אינה עבודה וכעין דתנינן שם עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק או שפורס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה וה"ה לכל הקדשים אע"פ שאין זה אלא לצורכן כשהן עדיין חיים ולא לשם שחיטתן אינה עבודה הוא:

והלא א"א לשני שבועות. שמיטות שעברו ולא יהא חל י"ד ניסן להיות בשבת והיאך נעלמה מהן הלכה זו אלא מן השמים היה כך כדי ליתן גדולה להלל:

תני ר"א אומר כשם וכו'. כדתנינן לפליגתא דר"א ור"ע בפ"ו דפסחים והאי הוא ג"כ בתוספתא ריש פ"ה דפסחים:

כך מכשירי שחיטה. כגון להביא סכין וכיוצא בו אימורי צבור יוכיחו אימורין של קרבנות הצבור שהקטרתן דוחה את השבת מה לי וכו' וכלו' שהן מכשירי קרבן לגמור מצותו ומה לי הדבר שהוא מכשיריו לפני שחיטה:

אמר לו ר"ע וכו' ועוד שמא ימצא הזבח פסול בשחיטה או כיוצא בה ונמצא דוחה הוא בהמכשירין שלפניה בחנם שאין כאן שחיטה כלל הכי תנינן בתוספתא התם והשתא קאמר הש"ס גבי תינוק מה אית לך למיחש ואמאי פליג ר"ע הכא במכשירי מילה:

שמא יחלה. התינוק ואינו יכול למולו ונמצא דוחה שבת במכשירין בלא מילה:

התיבון. לר"ע הרי מזבח שנפל בשבת וקיי"ל מזבח שנפגם כל הזבחים שנזבחו פסולין להקריבן וא"כ היאך קרבן צבור דוחה שבת שמא יפול המזבח א"נ על הא דקאמר ר"ע שאי אפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת ושאיפשר אינה דוחה קאי א"כ אמור מעתה שאם נפל המזבח בשבת ידחה את השבת והרי אינו ראוי לבנותו בשבת ומע"ש עדיין קיים הוה ומשני דמ"מ מין מזבח ראוי לבנות מאתמול והלכך אם נפל בשבת אינו דוחה את השבת לעולם:

הגע עצמך שנולדה לו יבלת. בשבת הרי אינו ראוי לחתכו בשבת ומע"ש עדיין לא היה בו והא רבי עקיבא קאמר התם דחתיכת יבלתו אינו דוחה את השבת ומשמע אפילו נולדה לו היום ומשני דמ"מ מין יבלת בעלמא ראוי ליחתך מאתמול והלכך לעולם אינו דוחה את השבת:

הגע עצמך שחל יום שביעי שלו להיות בארבעה עשר בשבת. כצ"ל וכך הוא בפסחים שם לקמן ואמאי קאמר ר"ע התם שאין הזאה דוחה שבת לעולם הרי לא היה אפשר להזות עליו מאתמול ומשני דמ"מ מין הזיה בעלמא ראויה היא להזות מאתמול והלכך לעולם לא דוחה את השבת:

מתני' עושין כ"צ מילה בשבת. כ"צ מילה לאתויי הא דכל זמן שהוא עוסק במילה בשבת חוזר לתקן את הציצין אע"פ שאינן מעכבין ואם פורש חוזר על הציצין המעכבין את המילה שאינה כשירה אלא א"כ חותכין אותן כגון בשר החופה את רוב המילה כדתנן בסוף פירקין ועל ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר:

מוהלין. חותכין את הערלה ופורעין את העור המכסה את ראש הגיד כדי לגלות העטרה ומוצצין את הדם ואע"פ שהוא כמפרק את הדם מחיבורו ע"י המציצה:

ונותן עליה אספלנית. התחבושת ומפזר עליה את הכמון והוא כמין האבק שעושין גם משארי דברים:

לועס בשיניו. כדי לעשות בשנוי דכל מה דאפשר לשנות משנינן:

אם לא טרף יין ושמן מע"ש. לרפא את המילה ינתן זה בעצמו וזה בעצמו שזהו ג"כ על ידי שינוי חלוק היא כעין כיס מחתיכת הבגד נקובה ומכניסין את המילה בהנקב כדי שלא יחזור העור ויכסה את העטרה ובשבת כורך עליה סמרטוט אחד:

אם לא התקין. זה מע"ש כורך על אצבעו שזהו דרך מלבוש ולשנות ההוצאה ומביא אפי' מחצר אחרת שלא עירבה עם אותו החצר:

גמ' המול ימול. מכאן לגזרת הכתוב לשתי מילות וכו' וגרסינן להא בפ' הערל בהלכה א' עד כדון. זו דברי ר"ע דדריש כל לשונות הכפולים במקרא לרבות הן:

כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל דהוא אמר לשונות כפולין הן והתורה דברה כדרכה:

כך הוא שם. כלומר וכדרך לשון בני אדם וכדחשיב ואזיל הלוך הלכת וכו' מנין לו לפריעה ולציצין שנשתיירו:

למולות. לשון ריבוי הוא מכאן לשני מילות וכו':

כשהוא מהול. ודריש המול שהוא כבר מהול ימול פעם שנית שצריך להטיף וכו'. ופליג אדרשה דלעיל וס"ל לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו:

מכאן לישראל ערל שלא ימול. דריש ביה המל הוא ימול ואצ"ל עכו"ם ערל. וכלומר אע"ג דנימול הוא כערל דמי שאין הערלה קרויה אלא על שם העכו"ם כדאמרינן פ"ג דנדרים:

כל שכיוצא בך. שהוא בן ברית:

מפני שמתכוין לשם הר גריזים. שהיה להם דמות יונה שמצאן שם והיו עובדין אותה:

שלא יבא לידי סכנה. שיעשה כרות שפכה:

בימי בן כוזיבא. בכרך ביתר שמשכום עכו"ם באונס וגברה יד בן כוזיבא ונצחום ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימי וחסר כאן וכצ"ל ואומר את בריתי הפר לרבות המשיך וסיומא דדברי רבי יוסי הוא וכך הוא בתוספתא פרק י"ז:

שנולד מהול וכו'. תוספתא שם וכן הא דלקמן:

שהיא ערלה כבושה. טמונה שהעור דבק עם הבשר:

הלכה כדברי התלמיד. כרבי שמעון בן אלעזר דאלו לרבי יהודה פליגי בית שמאי ובית הלל בנולד כשהוא מהול כדקתני בהברייתא:

אתי עובדא קמי דרב בשבת. ואמר מן הא דתנינן מפני שהיא ערלה כבושה ולא קתני מפני שספק ערלה כבושה. א"כ שמע מינה דערל ברור הוא ומחללין עליו את השבת:

ר' אבהו אמר. דלחומרא אמרינן ערלה כבישה היא ובחול צריך להטיף ממנו דם ברית. אבל אין דוחין עליו את השבת:

אתיליד ליה חד בר כן. נולד כשהוא מהול והוי ממסמיס ביה להטיף ממנו דם ברית ונסתכן ומית:

ר' אבין אמר שלא מת ע"י כך אלא שנעשה כרות שפכה שחתך בגיד מהעטרה ולמעלה ונתענה עליו שימות לפי שאינו ראוי לבא בקהל:

נתערבו מלמטן. אמתני' קאי אם לא טרף יין ושמן וכו' ובעי אם נתערבו מלמטה מע"ש אלא שלמעלה אינן מעורבין היטב מהו לחזור ולערות עליהן מלמעלן כלומר שיחזור ויערה מה שהוא למעלה למטה ולמטה למעלה כדי שיתערבו יפה יפה הואיל והיו מעורבין קצת מע"ש ולא איפשוטא:

מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ומזלפין. כלומר דמפרש להא דאמרו מרחיצין לאו כדרכו הוא אלא מזלפין עליו וביד אבל לא בכלי אפי' לזלף. ור"א בן עזריה פליג ואמר מרחיצין אותו כדרכו במקום שדרכן להרחיץ את הקטן ואפי' ביום השלישי שחל להיות בשבת וכו' והלכה כר"א בן עזריה וכדפרישית לעיל בפ' ר"ע דמרחיצין את הקטן בין לפני מילה. והיינו בחמין שהוחמו מע"ש ולאחר המילה. וכן אם השלישי הוא בשבת מרחיצין אותו בין רחיצת כל גופו. ובין רחיצת המילה הכל לפי הצורך. ובין בחמין שהוחמו מע"ש ובין שהוחמו בשבת:

ספק שהוא ספק אם הוא בן ט' חדשים או בן ח'. וכן אם נולד בין השמשות וספק אם שמיני שלו בשבת או לא וכן אנדרוגינוס שהוא חדש זכר וחדש נקיבה אין מחללין עליו את השבת:

ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. דקסבר מדכתיב כל זכר מרבינן אנדרוגינוס ואין הלכה כר' יהודה דכתיב ערל זכר משמע שהוא כלו ערל זכר ופרט לזה שחציו נקיבה:

גמ' אנן תנינן מרחיצין את הקטן וכו'. גרסינן לכל הא עד לית כאן אלא מותר לעיל בפ' ר"ע בסוף הלכה ג' ושם פירשתי:

ספק ואנדרוגינו' וכו' תמן תנינן. בריש חגיגה:

מה אמר בה רבי יהודה. אם פליג נמי התם גבי ראיה ומחייבו לאנדרוגינוס כמו דמחשיב ליה זכר לענין מילה:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בשם ר' יהודה אף הסומא פטור מן הראיה ולית בר נש אמר אף אלא דמודה הוא על קדמיתא דתנינן במתני' להני דפטורין מן הראייה וקאמר אף הסומא ופריך אי הכי מיחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן הוא אמר פרט דמודה היא לתנא דמתני' דהתם דדריש מזכורך פרט לאנדרוגינוס והכא גבי מילה אמר זכר לרבית אנדרוגינוס:

ר' יהודה ורבנן מקרא אחד דרשו. כלומר דגבי מילה היינו טעמיה דתרוייהו מקרא אחד דרשי אלא דרבנן נקטי לרישיה דקרא בדוקא וסיפיה לדרשא. ור' יהודה נקט איפכא כדמפרש ואזיל:

ר' יהודה דריש זכר. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול וגו'. ולרבנן אי הוה כתי' ערל סגי ומה ת"ל זכר עד שיהא כולו זכר ולר' יהודה אי הוה כתב זכר סגי ומה ת"ל ערל ואפי' מקצת ערל:

ברם הכא גבי ראיה דכתיב כל זכורך ולא כתיב כל זכר אלא פרט לאנדרוגינוס לכ"ע:

מתני' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול ערב שבת וכו'. נוסחא דהכא היא עיקרית וה"פ שאם היו לו שני תינוקות אחד למולו בע"ש ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של שבת בע"ש ואת של ע"ש בשבת בזה לד"ה חייב שהרי לא נתנה שבת לדחות אצלו שזה התינוק של שבת כבר מלו מאתמול. והלכך אף ר' יהושע מודה שחייב אבל אם היו לו למול לאחד לאחר שבת ולאחד בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת בזה הוא שנחלקו דר"א מחייב שהרי זה לא עשה מצוה שמל זה התינוק בשבת ועדיין לא הגיע זמנו למול. ור' יהושע פוטר דאע"ג דבהאי של אחר השבת לא עביד מצוה מ"מ מכיון שיש לו אחד למולו בשבת טרוד הוא בו ובמצותו. והרי נתלה שבת לדחות אצלו והואיל וזמנו בהול אינו מדקדק ופטור ודוקא בכה"ג דהיה לו מיהת אחד למולו בשבת. אבל אם לא היה לו אחד מהן למולו בשבת ושכח ומל בשבת את מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב אף לר' יהושע. והיינו טעמיה דר' יהושע דמוד' הוא ברישא ובגוונא דפרישית לפי שלא ניתנה שבת לדחות אצלו:

גמ' א"ר יוחנן דר"מ היא. מתני' דקתני בסיפא דפליגי בשהיה לו אחד למולו אחר השבת אליבא דר"מ בברייתא היא דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע בהכי:

דאמר דבר שעשייתו מצוה פטור. הכי סבירא ליה לרבי מאיר בפ"ו דפסחים גבי השוחט זבחים לשם פסח בשבת דפליגי נמי ר"א ור' יהושע התם וקאמר רבי מאיר דאף השוחט לשם אימורי ציבור כגון תמידין ומוספין פטור דמיהת יש בעשייתן מצוה ולדידי' לכ"ע בכה"ג פטור הוא והא דקתני במתני' ברישא דחייב הוא לכ"ע אף על גב דקעביד מצוה שהרי את של ע"ש מלו בשבת טעמא הויא כדפרישית במתני' דמיירי שקדם ומל את של שבת בע"ש. והלכך זה הוא דחייב לכ"ע מפני שלא ניתנה שבת לדחות אצלו:

ושאין בעשייתו מצוה במחלוקת. והלכך סיפא דמתני' דיש לו אחד למולו אחר השבת ומלו ג"כ בשבת ר"א מחייב מכיון דלא עביד מצוה ביה דאכתי לא הגיע זמנו למולו. ואע"ג דאית ליה חד למולו היום וטרוד במצוה הוא אפ"ה ס"ל לר"א דהואיל ולא עשה מצוה בזה שהוא של אחר שבת חייב הוא. ור' יהושע ס"ל דהואיל ומכל מקום טרוד הוא במצוה ונתנה שבת לדחות אצלו בשביל זה שזמנו היום פטור הוא אף על אותו של אחר שבת שמלו היום:

וגרסינן להא נמי בפסחים שם על המתני' שהוזכר וגריס שם בהאי דר"מ דבר שעשייתו מצוה פטור ושאין בעשייתו מצוה חייב במחלוקת. וכלומר הא דמסתברא הוא לומר דאם שכח ועשה דבר של מצוה שהוא פטור ואם אין בעשייתו מצוה שהוא חייב מ"מ היא במחלוקת דר' יהושע פוטר אף בכה"ג. וטעמיה דמשום שניתנה שבת לדחות אצלו. וזהו גוונא דסיפא דמתני' וכדפרישית והיינו הך אלא דנראה דכך היא הגי' כדגריס כעין זה לקמיה בדברי ר"ש:

ר' שמעון. פליג אדר"מ באוקמתא דפלוגתייהו דר"א ור' יהושע ואיפכא ס"ל וקאמר דבר שיש בעשייתו מצוה חייב ושאין בעשייתו מצוה פטור במחלוקת כלומר אפי' בגוונא דאיכא למימר דבר שיש בעשייתו מצוה הוא יהא חייב ושאין בעשייתו מצוה יהא פטור בתמיה דזהו נגד הסברא וכגון אם היה לו אחד למול בע"ש ואחד בשבת ומל את של ע"ש ג"כ בשבת שהרי עשה מצוה דכבר הגיע זמנו אף לזה. ומסתברא שיהא פטור בכה"ג אפילו הכי היא במחלוקת דר"א ורבי יהושע דר"א מחייב אפי' בכה"ג ואפי' בדקעביד מצוה שהיה לו להשגיח ור' יהושע פוטר בכה"ג דקעביד מצוה ואם היה לו אחד למולו אחר השבת ומלו ג"כ בשבת בזה סבירא ליה לרבי שמעון דאף ר' יהושע מחייב הואיל דלא קעביד מצוה ולפיכך מוקי ר' יוחנן להמתני' דהכא כרבי מאיר וכפי נוסחא דהאי תלמודא וכדפרישית:

רבי יוסי בשם ר' יוחנן דברי ר"מ וכו'. אדר"מ דפסחים קאי וכדגריס לה נמי התם דר"מ ס"ל שם דהשוחט לשם אימורי צבור פטור וכמה שהבאתי לעיל. וקאמר ר' יוחנן לדברי ר' מאיר דס"ל השוחט הפסח בשבת לשם אימורי צבור שפטור והוא שיהא בו כדי שיטעה בו. א"נ אהך פלוגתא דהתם דר"א ורבי יהושע הוא דקאי דפליגי בשאר כל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוין הן לפסח ר"א מחייב ורבי יהושע פוטר. ואהא קאמר ר' יוחנן דלר"מ דאוקי פלוגתייהו דמתני' דהכא בגונא דסיפא כמו הנוסחא שלפנינו דפוטר ר' יהושע הואיל ונתנה שבת לדחות אצלו ובהול הוא דכסבור על אותו שזמנו לאחר השבת שהוא שזמנו היום והשתא התם נמי דפוטר ר' יהושע בזבחים ששחטן לשנה פסח ג"כ בכה"ג הוא דוקא דגם זה שהוא משאר זבחים הוא שה תמים ובן שנה וראוי הוא לטעות בו שהוא הפסח:

ושלמים וראוי להשתנות לשם פסח. וכלומר וכן נמי אם שלמים הן דבאין מזכרים ומנקבות צריך שיהו השלמים דהאי מתני' שיהו זכרים ובן שנה וראוין הן להשתנית לשם פסח. ואע"ג דבמתני' קתני בהדיא אם ראוין הן מהו דתימא אפי' ראוין הן בחד צד כגון שהן זכרים כמו הפסח ואע"ג דאינן בני שנתן שהרי אפי' אם הן יותר מבני שנה שלמים הן וה"א דבהכי טעו אינשי ולא משגחי אם הוא יותר מבן שנה או לא ופוטר רבי יהושע אפי' בכה"ג הלכך קמ"ל דבכל צד הוא דבעינן שיהו ראוין להשתנות לשם פסח ובהא הוא דפוטר רבי יהושע ודומיא דגונא דסיפא דהמתני' בתינוקו' שמחמת טרדתו היום ובהול הוא וכסבור על זה שהוא זה של היום וכדאמרן:

את ש"מ תלת. האי מילתא נמי אמתני' דהתם בפסחים קאי דקאמר ר"א לר' יהושע אימורי צבור יוכיחו שהן מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב. וא"ל ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להן קצבה. תאמר בפסח שאין לו קצבה. וקאמר הש"ס דאת ש"מ מהא תלת מילי:

ש"מ דבר שאין לו קצבה. הוא דפוטר ר' יהושע וש"מ דבר שאין דרכו להתחלף לא שהרי דווקא דבר שדרכו להתחלף בעינן לר' יהושע כדלעיל. וש"מ נמי דדבר שיש בעשייתו מצוה היום הוא דפוטר רבי יהושע. וכגון בזבחים ששחטן לשם פסח דאיירי בפלוגתייהו. אבל איפכא ששחט הפסח בשבת לשם שאר זבחים שאין בעשייתן מצוה היום וכגונא דרישא דהתם בזה לכ"ע חייב הוא:

מה אית לך דבר שאין לו קצבה. השתא מפרש לה ומאי האי דבר שאין לו קצבה דקאמר ר' יהושע על הפסח. ופליגי ר' ירמי' ור' יוסי בפירושא דהאי מילתא דר' ירמיה ס"ל לפרש שלא נתנה התורה קצבה כמה פסחים וכו' כלומר וכי יש קצבה לעשות דוקא פסח אחד הלא יכול הוא לעשות כמה פסחים לפני כמה חבורות בשבת. וא"כ יש לו מקום לטעות וכסבור היה שזה ג"כ פסח הוא מבני חבורה אחת:

ר' יוסי סבר מימר. דכך יש לפרש דבר שאין לו קצבה בפסח שהרי אין אתה יכול לעמוד על מניינן של הפסחים שהן בעזרה וכסבור היה שזה גם כן מן הפסחים הוא ושחטו לשם פסח:

ר' יוסי כד הוה מטי לאילין תינוקות ספיקות הוה אמר יפה לימדנו רבי ירמיה אית לך מימר שאין אתה יכול לעמוד על מניינן אלא שלא נתנה התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. כך הוא בפסחים שם וחסר הוא כאן. כלומר כשהגיע ונזכר לדינא דמתני' דהכא בתינוקות. וכאן אי אפשר לומר לפי שאין אתה יכול לעמוד על מניינן שאין כאן אלא שנים אלא דהטעם הוא שמתוך שהוא בהול נתחלף לו זה בזה וה"נ התם שאינו יודע כמה פסחים של חבורות הן וכסבור שזה הוא פסח של חבורה אחרת ונפקא מינה בין הני פירושי דרבי ירמיה ורבי יוסי דלרבי ירמיה אפילו לא היו הרבה פסחים בעזרה בשעה שזה טעה וכסבור שזה הוא ג"כ פסח אפילו הכי פוטר רבי יהושע. ואלו לר' יוסי דוקא בגוונא שאין אתה יכול לעמוד על מניינן:

דברי ר"ש תיפתר וכו'. כלומר כל הא דאמרו דוקא לדברי רבי מאיר דלעיל אליבא דר' יהושע. אבל לדברי רבי שמעון דאיהו מוקי פלוגתייהו דמתני' דהכא דפליגי בגוונא דרישא שהיה לו למול לא' בע"ש. וכדמייתי לקמן. וא"כ כה"ג בעית לאוקמי נמי הא דפסחים אליבא דר' יהושע ותיפתר דמיירי שהיתה שם חבורה אחת שלא שחטה עדיין לפסחה שהרי ע"כ בעינן דקעביד מצוה וכדלעיל לר"ש אליבא דר' יהושע. וה"ה נמי האי דפסח בכה"ג מיירי דמצוה הוא דקעביד:

מילתיה דר' ינאי אמר. שמעינן ממילתי' דר' ינאי דקאמר ר' זעירא גופיה בשמיה לקמיה ולדבריו ע"כ דמוקמינן לרישא דמתני' דמיירי והוא ששכח ומל של שבת בע"ש. ומכיון דעכשיו לא ניתנה שבת לדחות אצלו לפיכך קסבר ר' יהושע דבכה"ג חייב על זה שמל בשבת את של ע"ש וכדלעיל:

מלו בשחרית. כלומר והיכי שמעינן להא מדר' ינאי מהא דאיתמר אם מלו בשחרית בשבת לזה התינוק שהוא של שבת ואח"כ מל ג"כ את של ע"ש בשבת דר' זעירא אמר דסבר ר' ינאי בזה דפטור על אותו של ע"ש מכיון דמיהת נתנה שבת לדחות אצלו היום. וקמ"ל דאע"ג דמלו בשבת בשחרית ובשעה שמל אח"כ לאותו של ערב שבת כבר היה נימול זה של שבת אפ"ה הואיל והיה לו היום אחד למולו בשבת טרוד הוא ופטור על אותו של ע"ש ואפי' מלו אח"כ. והשתא ממילא ש"מ דלא מיתוקמא רישא דמתני' דקתני דחייב לכ"ע. אלא דוקא בששכח וקדם ומל את של שבת בע"ש דאי לא תימא הכי א"כ לישמועינן ר' ינאי רבותא טפי דאפילו מל את של שבת בע"ש פוטר ר' יהושע. ומכ"ש אם מלו בשחרית בשבת אלא ודאי כדאמרן:

ר' בא אמר חייב. במל את של שבת בשחרית בשבת ומל אח"כ את של ע"ש דסבירא ליה דמכיון שבשעה שמל את של ע"ש כבר היה נימול אותו של שבת משחרית לאו טרוד מיקרי והוה ליה לאדכורי שכבר מל אותו של שבת. והילכך חייב הוא על אותו של ע"ש:

וליידא מילה אמרה רבי ינאי. אליבא דרבי בא הוא דמסיים וכלומר וא"ת דאי הכי דסבירא ליה לר' ינאי אליבא דרבי יהושע שאפי' מלו בשחרית לאותו של שבת חייב הוא על אותו של ע"ש שמלו אח"כ היום. א"כ לאיזה דבר אמרה ר' ינאי להא דקאמר ר"ז משמי' דבשקדם ומל את של שבת בע"ש מיירי הרישא. והלכך מודה בה ר' יהושע דחייב לפי שלא נתנה שבת לדחות אצלו תיפוק ליה דאפי' מל לשל שבת בשחרית בשבת מחייב על של ע"ש שמלו אח"כ מפני שכבר לא ניתנה שבת לדחות אצלו באותה שעה. ומכ"ש אם קדם ומל את של שבת בע"ש:

בא להודיעך איכן דרך התינוקות לחלף. כלומר ודאי דאין ה"נ דלא איצטריך להא אלא שבא להודיעך עד היכן דרך של התינוקות להתחלף זה בזה דמל את של שבת בע"ש ואת של ערב שבת בשבת. וכלומר שכן מדרך שיתחלפו את של יום זה ביום זה. ולא לדווקא קאמר לה ולמימר דלא משכחת לה חיובא אליבא דר' יהושע על אותו של ערב שבת אלא אם קדם ומל את של שבת בע"ש דלא היא שאפי' מל את של שבת בשחרית בשבת ומל אח"כ את של ע"ש נמי מיחייב עליו מפני שכבר לא ניתנה שבת לדחות אצלו:

על דעתיה דרבי זעירא כר' ינאי ועל דעתיה דר' בא כרבי מאיר. כלומר דאף על גב דמילתיה דר' ינאי נמי אליבא דר' מאיר היא דאיהו הוא דמוקי פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע כנוסחא דהכא דפליגי בשהיה לו למול אחד לאחר השבת וכו' דבהא הוא דפוטר רבי יהושע וכדאמרי' לעיל לרבי מאיר:

מכל מקום לענין זה קאמר דדעתיה דר' זעירא כדר' ינאי ממש כפירושו וכטעמו דמוקי לרישא דמתני' כגון שקדם ומל את של שבת בערב שבת ובהא הוא דמודה ר' יהושע דחייב על אותו של ע"ש שמלו בשבת אבל אם מל אותו של שבת בשחרית בשבת פטור על אותו של ערב שבת שמלו אח"כ היום. דקסבר רבי זעירא דמילתיה דרבי ינאי בדוקא הוא דנקיט אבל על דעתיה דרבי בא דסבירא ליה דמילתיה דרבי ינאי לאו דוקא הוא אלא אפילו מל את של שבת בשחרית בשבת נמי חייב על של ערב שבת שמלו אח"כ וכדלעיל א"כ דעתיה כרבי מאיר וכלומר דודאי מילתיה אזלא כרבי מאיר דמוקי פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע בסיפא דמתני' ולפי נוסחא דהכא דבהא דוקא הוא דפליגי אבל לא בשהיה לו למול אחד בע"ש. וקמ"ל בהא אליבא דר' בא דדעתיה כרבי מאיר בלחוד הוא ולא כדמפרש לה ר' ינאי וכדס"ל לר' זעירא והכל כדפרישית:

אמר ר' מנא מה דאמר רב חסדא כר' שמעון וכו' ומשיבין דבר בין ר"מ לר' שמעון וכו'. בתמיה כלומר דר' מנא הקשה לפני ר' יוסי על האי דר' זעירא בשם ר' ינאי דנראה דקאמר למילתיה על האי דקאמר רב חסדא לעיל דלדברי רבי שמעון תיפתר להאי דפסחים שהיה שם חבורה אחת שלא שחטה וכדפרישית לעיל ועלה מהדר ר' זעירא וקאמר למילתיה דר' ינאי וכי משיבין דבר מבין זה לזה דהא מילתיה דרב חסדא לא אזלא אלא אליבא דרבי שמעון דוקא דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבי אליעזר ור' יהושע כגונא דרישא דמתני' בשהיה לו למול אחד בע"ש וכו'. ומילתיה דר' ינאי לא אזלא אלא אליבא דרבי מאיר דמוקי פלוגתייהו דרבי אליעזר ור' יהושע בגוונא דסיפא דמתני' לפי נוסחא דהכא. וא"כ הא אשכחן פלוגתא בין רבי מאיר לבין רבי שמעון בעיקרא דמילתא דפלוגתייהו דר' אליעזר ור' יהושע. ולא שייך הא דר' ינאי להא דרב חסדא כלל:

בשיור אלו התינוקות ספיקות מה את עביד לה. כלומר דעד השתא לא איירינן אלא בענין שנתחלפו לו התינוקות וכגוונא דמתני' ובעי הש"ס דבשאר אלו התינוקות של ספיקות כגון אם הוא ספק אם הוא בן ט' או בן ח' או שנולד בין השמשות דאין מלין אותן בשבת. ואם עבר ומל לתינוק הספק בשבת מה את עביד לה לענין חיוב חטאת אליבא דר' יהושע. וכדמסיק ואזיל להבעיא. בדבר שיש לו קצבה או בדבר שאין לו קצבה. כלומר אם מדמינן לה לדבר שיש לו קצבה דשמעינן ליה לר' יהושע בהאי מתני' דפסחים שהובאה לעיל דמודה הוא לר"א שאם טעה בדבר שיש לו קצבה כגון ששחט זבחים לשם אימורי צבור בשבת דחייב שלא היה לו לטעות בהן דלאימורי צבור יש להן קצבה שידוע הוא כמה שמקריבין מהן בשבת ואם תינוקות ספיקות לדבר שיש לו קצבה דמיא וא"כ חייב הוא אף לרבי יהושע או דילמא דמדמינן להו לדבר שאין לו קצבה ופוטר בה ר' יהושע כמו דפוטר התם בשוחט זבחים לשם פסח בשבת משום שדבר שאין לו קצבה הוא:

אין תעבדינון בדבר שיש לו קצבה והוא שיש שם תינוק אחר למול. ובפסחים שם נשתנה הגי' וגי' דהכא עיקרית. וסיומא דהבעיא היא כלומר אם אתה מדמה לתינוקות ספיקות שהן כדבר שיש לו קצבה א"כ לא משכחת לה לפטורא אליבא דר' יהישע אלא בגוונא שיש לו היום תינוק אחר למול שהוא ודאי וראוי למולו בשבת והוה ליה כההיא דהתם גבי זבחים לשם פסח דהואיל וטרוד הוא וכסבור שזהו הפסח פטור הוא וה"נ הואיל וטרוד הוא וכסבור שזהו התינוק הודאי שראוי למולו היום וטעה ומל לתינוק הספק פטור הוא. אבל אם אין לו תינוק אחר ודאי היה חייב:

מיליהון דרבנן עבדין להון כדבר שיש לו קצבה וכו'. כצ"ל. וכלומר כולה מילתא דתינוקות ולהא דמתני' נמי כן כדמוכח מההיא דפסחים אליבא דר' יהושע דהתם ג"כ בנתחלף מיירי:

איתא קמי. השתא מתמה הש"ס על מתני' לפי הנוסחא דהכא בא וראה אם הקדים זמנו פטור וכגוונא דהסיפא שהיה לו אחד למול אחר השבת וכו' והחליף ומלו בשבת דפוטר ר' יהושע ואף שזה הקדים זמנו והרי לא קעביד מצוה ובגוונא דרישא הרי איחר זמנו הוא ומצוה הוא דקעביד דהא מיהת הגיע זמנו למול וחייב בה ר' יהושע בתמיה:

רב הונא אמר חילופין היא מתני' וכו'. דבאמת ר"ש לא קתני הכי אלא מחלף לה. ובגוונא דקעביד מצוה הוא דפוטר ר' יהושע:

אמר ר' יוסי בר' בון. ומאי קושיא הרי מן האי קושיא גופה הוה מקשה ליה לר' ינאי נמי והלכך הוא דמוקי לה להרישא והוא ששכח ומל של שבת בע"ש ואיכא טעמא דלא נתנה שבת לדחות אצלו. והיינו טעמיה דר' יהושע דמודה בזה שחייב אבל בסיפא נתנה שבת לדחות אצלו וכדאמרן לעיל:

זו דברי ר"מ ור"ש. בהאי פלוגתא דר"א ור' יהושע אבל לרבי יוסי לעולם הוא פטור בטירדא של מצוה ואע"פ שעכשיו לא עשה מצוה שכבר היא נעשית וה"ה אם לא עלתה בידו לעשות המצוה כהוגן:

פירש. המל בשבת ופירש אינו חוזר וכו' כדפרישית במתני' ולר' יוסי אפילו סילק את ידו חוזר אף על הציצין שאינן מעכבין:

היידין. הי ר' יוסי והיכן שמעינן דס"ל הכי דתנינן תמן בסוף פ"ג דסוכה י"ט וכו' מפני שהוציאו ברשות מצוה שטרוד במצוה הוא וכדמוקי לה טעמיה דר' יוסי בהאי תלמודא כדתניא כך היה מנהג בירושלים אדם הולך לביה"כ לולבו בידו נכנס לבקר את החולה לולבו בידו וכו' אלמא אע"פ שכבר עשה המצוה ואינו אלא משום מצוה בעלמא טעה בדבר מצוה קרינן ביה ופטור אם הוציאו לר"ה בשבת ומדחזינן דמיקל ר' יוסי בגמר מצוה ה"נ חוזר הוא על הציצין אע"פ שעשה המצוה וסילק ידו דכולה גמר מילתא דמצוה היא:

אף בסכין של מילה ואף במצה כן. כך הוא בפסחים שם וביבמות פ' הערל בהלכה א' וכן הוא לקמן בסוף פרקין וכאן ט"ס הוא. ולשון שאלה הוא אם אמרינן אף בסכין של מילה כן שאם שכח והוציאו לר"ה מחמת טירדא פטור הוא לר' יוסי. וכן במצה ששכחה והוציאה לר"ה בשבת מה אמר בה ר' יוסי. ופשיט לה ממה דאמר ר' יוחנן וכו' אלמא אף דבר שאינו מן המצוה גופה ושאינו מעכב בה הויא כמצוה עצמה לר' יוסי הואיל ונתנה שבת לדחות היום אצל עיקר המצוה. וא"כ ה"ה במכשירי מצוה כן ואפילו במצה כן לר' יוסי דכל היכא דשכח מחמת טירדא פטור כעל המצוה עצמה:

מתני' קטן נימול לשמונה וכו' נולד בין השמשות נימול לתשעה. מפני שבין השמשות ספק הוא מן היום וספק הוא מן הלילה. ושמא היה יום כשנולד. ואם כן כשנימול לתשיעי הוא נימול:

בין השמשות. של ערב שבת. א"כ אי אפשר למולו בשבת דשמא תשיעי והויא מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ואינו נימול אלא באחד בשבת והרי נימול לעשרה ואם הוא יום טוב לאחר השבת ואין מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב כשם שאינה דוחה את השבת משום שיש בהן עשה ול"ת ואין מצות מילה שהיא עשה דוחה עשה ול"ת נימול הוא לאחד עשר. ואם הן שני י"ט של ר"ה שהן קדושה אחת וא"א למולו גם ביום השני נימול הוא לשנים עשר:

קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא. אם הוא שחלצתו חמה שנשלף ממנו החמימות שהיה לו ממתינין לו שבעה ימים מעת לעת מיום שהתחיל להבריא ומלין אותו ואם הוא שכאבו לו עיניו בעת שיתפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה:

גמ' יש קטן נמול ליומו. כלומר אף על פי שעכשיו הוא ברשות ישראל וחייב למולו מכיון שהוא יליד ביתו ואפ"ה נימול ליומו הוא כגון שילדה ואח"כ נתגיירה לשם עבדות והא כיצד שלקח שפחה על מנת שלא גיירה לשם עבדות ואח"כ נתגיירה אף על פי שזה נולד ברשותו הוא נימול ביום שנולד ואם נתגיירה לשם עבדות ואח"כ ילדה הרי זה יליד בית שנימול לשמונה:

שאל לר' חגיי. אהא דתנן נולד לבין השמשות נימול לתשעה ואמאי. לא נימא מעתה מכיון שזה נולד בין השמשות יהא נמול בין השמשות של שמיני דממ"נ נימול לשמונה היא. וקס"ד דלא מספקא לן בבין השמשות אלא בספק יום ספק לילה ולא שנאמר שמא רגע זו של בין השמשות זה לילה וא"א למול בלילה אלא ספק מיקרי וא"כ מוטב למולו בספק יום מלאחר זמנו עד יום המחרת:

א"ל אלו הוינן אנא ואת. נכנסין בשער אחד דילמא הוינן יכילן מכוונה להכנס ברגע אחד בתמיה וכך היא הדבר הזה וכי אפשר לכוון שיהא בין השמשות הזה כאותו בין השמשות שנולד שמא אתה מקדים או מאחר רגע אחד ומכיון שא"א לכוין ושמא בין השמשות השני לילה וא"א למול בלילה אתה מולו למחרתו שהוא תשיעי וספק:

מהו לסוכו שמן של תרומה. אקטן החולה דמתני' קאי שממתינין לו עד שיבריא ואם מותר לסוכו בשמן תרומה וכן בפרק הערל בהלכה א' גריס נמי להא דמייתי שם להמתני' קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא שמואל אמר אפי' אחזתו החמה שעה אחת ממתינין לו לאחרי שנתרפא ל' יום ואותן ל' יום מהו להאכילו מחלבה של תרומה מחלב הנעשה מחטי תרומה מהו לסוכו בשמן של תרומה. וכלומר מי נימא דהויא כערלה שלא בזמנה מאחר שאי אפשר למולו וקיי"ל ערלה שלא בזמנה לא מעכבה בתרומה כדקאמר לקמן אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן או דילמא הואיל וזה מי שכנגדו בריא בר מימהל הוא ערלה הויא ומעוכב הוא מן התרומה:

נישמעינה. לזה מן הדא מתני' דתנינן התם הערל וכל הטמאין וכו'. ומדקתני הערל סתמא משמע שאף ערל שמתו אחיו מחמת המילה וא"א למולו עד שיגדיל נמי בכלל הוא וא"כ ש"מ דכל כה"ג אעפ"י שא"א למולו מ"מ מכיון שהגיעה זמן המילה ולא נימול ערל הוא להיות מעוכב מן התרומה:

אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן. ואע"ג דאמרינן באחזתו חמה דכל שלשים יום דלאו בר מימהל הוא מעוכב הוא מן התרומה מ"מ קודם יום השמיני לאו ערלה הויא לפי שעדיין לא הגיע זמן למולו:

ותני כן. דמשמיני והלאה הוא דהויא ערלה לעכב בתרומה כל ל' יום וכו' כדלעיל:

לילי שמיני מה את עביד לה. אם כהגיע זמן המילה מחשבינן לה או דילמא מכיון דלילה לאו זמן מילה היא ערלה שלא בזמנה הוייא. ופשיט לה ממה דתני בברייתא דלילי שמיני נכנס לדיר להתעשר אלמא דלילה לאו מחוסר זמן מיקרי וה"נ לילי שמיני כשמיני וערלה הויא ומעכבא בתרומה:

ותני כן. כל שבעת הימים וכו'. אבל לא בלילי שמיני:

מתני' אילו הן ציצין. הנשארים מן הערלה כמין נימין של בשר ומעכבין הן את המילה וצריך לחותכן:

בשר החופה את העטרה. מפרש בגמרא בחופה רוב גובהה של עטרה אפי' במקום אחד ולא תימא רוב היקיפה הוא דבעינן:

אינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא עד שיתקנו:

אם היה בעל בשר. ומתוך שמנו נראה הבשר של מעלה מן הערלה כאלו חוזר וחופה את רוב העטרה מתקנו לאותו בשר באיזמל מפני מראית העין שלא יהא נראה כערל:

מל ולא פרע את המילה. לא גילה העטרה מאותו עור שתחת הערלה ומכסה את הראש הגיד כאלו לא מל כלל:

גמ' ר' אבינא וכו' בחופה רוב גובהה וכו'. כדפרישית במתני':

בחופה רוב גובהה. ובפ' הערל גריס בדברי ר' יוסי רוב גגה והוא בראשה במקום היותר גבוה. וא"א לפרש לזה על רוב גובהו אלא רוב רוחב גגו קאמר ומיקל יותר מדר' אבינא:

בודקין אותו בשעה שמתקשה האבר. שמתוך הקישוי מתפשט בשרו ואם אז מגולה רוב גובהה של עטרה א"צ למולו:

תני וענוש כרת. אמל ולא פרע את המילה קאמר שאם הוא בשבת ענוש כרת הוא על חילול השבת דה"ז כאלו לא מל ועביד חבורה ולא קיים המצוה וה"ה נמי בציצין המעכבין כן:

הדא דתימר בשאין בו כדי למרק. דווקא בשאין שהות ביום כדי לגמור המצוה א"כ זה שחותך ולא גמר חילול שבת בלא מצוה אבל אם יש שהות ביום כדי לגמור המצוה ממרק וגו' אפי' איש אחר ואינו חושש הראשון לכלום משום דיכול למימר אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבדיתון פלגא דמצוה אחריתא:

תני כל שעה שעוסק במילה בשבת חוזר וכו' כדגריס לעיל בסוף ה"ד עד סוף הפרק:

הדרן עלך ר' אליעזר דמילה