מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ"ל שאע"פ שלא נתן שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא"א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ"פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא"כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ"ל דאעפ"כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע"ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ"ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג"כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי"ל כסתמא דמתני' דסוף פ"י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע"פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע"ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג"כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח"כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ"י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די"ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען