מתני' במה אשה יוצאה. משום דכל מידי דהוי תכשיט ולא משוי מותרת לצאת בו אלא במקום דאיכא למיגזר דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה גזרו רבנן דלא תצא וכדמפרש התנא ואזיל:

לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן וכולי שבראשה. כלומר בכל אלו אף שהן קשורין בראשה לא תצא בהן ומפרש טעמא משום דאמרו חכמים לא תטבול בהן עד שתרפם שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצין וגזרו דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה בשבת ותתיר אותן מפני החציצה ואתיא לאתויינהו ד' אמות בר"ה:

ולא בטוטפת. זהו תכשיט עשוי כמין ציץ וקושרת על המצח בין עיניה:

ולא בסנבוטין. הן כמיני רצועות של צבעונים או של כסף וזהב התלויין בטוטפת ומגיעין עד הלחיים בזמן שאינן תפורין זה בזה הטוטפת בשבכה שלה והסנבוטין בהטוטפת דמתוך שחשובין הן גזרו דלמא שלפא ומחויא לחבירתה או שמא יפלו ואתיא לאתויינהו:

ולא בכבול לר"ה. היא סכוסה שאמרו בגמרא הכא שנתונה תחת הטוטפת לסכץ ויש שנקראו כבלים שעושין להבתולות ברגליהן כדי שלא יפסיעו פסיעה גסה ויהיו נושרות את בתוליהן ודוקא לר"ה דגזרינן שמא יפלו ותביא אותן בידה אבל בחצר מותר ואפי' בחצר שאינה מעורבת דהיא גופה מדרבנן היא וכן בפיאה נכרית דלקמן יוצאה בחצר אבל כל אינך שאסרו חכמים לצאת לר"ה גזרו אף בחצר שאינה מעורבת וטעמא דהתירו בכבול ופיאה נכרית כדי שלא תתגנה על בעלה:

ולא בעיר של זהב. כמין עטרה של זהב וירושלים מצויירת עליה:

ולא בקטלא שבצוארה. שהוא כמין תכשיט שנתון בצואר והאשה חונקת ודוחקת עצמה בו כדי שתראה כבעלת בשר:

ולא בנזמים. של האף:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. לחתום בו דאע"ג דתכשיט הוא לה דילמא שלפא ומחויא לחבירתה ואם יש עליה חותם תנינן לקמן דאף חטאת חייבת אם יצאת בו:

ולא במחט שאינה נקובה. ולתכשיט הוא לה וטעמא כדאמרן דאלו בנקובה חייבת חטאת כדתנן במשנה דלקמן:

גמ' ע"י וכו'. כלומר דהאי ולא תטבול דקתני טעמא הוא מפרש דמפני מה אסרו חכמים לצאת בהן משום שעל ידי שהיא מתרת אותן לפי שהן חוצצין בטבילת נדתה חיישינן שהיא שוכחת ומהלכת בהן כשהן בידה ד' אמות בר"ה:

בקדמיתא. בראשונה היו אומרים דטעמא הויא ע"י שהיא מתרת את התפור כלו' החוטין האלו כשהיא מתרת וסותרת אותן הרי זה כמתיר את התפור בשבת:

ולא הוינן אמרין כלום. חזרנו בנו דלא אמרינן כלום דאין זה מתיר את התפור דתני ר' הושעיה חותל והיא סל שמניחין בו תמרים קורע ומתיר ובלבד שלא יקשור וה"נ כן דאין נקרא מתיר אלא בדבר העומד להתקיים כך אלא טעמא הויא כהאי דמפרש לה רב נחמן בר יעקב:

תמן תנינן. בפ"ט דמקואות אלו חוצצין וכו' והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אינן חוצצין:

לית כאן שיער על דעתיה דר' יהודה. כלומר הא דקתני בדברי ר' יהודה של שער אינן חוצצין לאו על דעתיה דר' יהודה בלחוד הוא דמיתנא דלא פליג ת"ק אדר"י בשל שער אלא של צמר הוא דפליג על ר' יהודה הא של שיער ד"ה אין חוצצין משום דשער ע"ג שער לא מיהדק כל כך. והא דנקט ר' יהודה בדבריו של שער ה"ק כשם שמודים אתם לי בשל שער כך אודו לי נמי בשל צמר:

היתה נימא אחת. קשורה חוצצת:

קשר נימא לחבירתה. מהו ופשיט לה דהיינו הך כדאמרן דאם לאחת היא קשורה היא אחת חשובה ואם לשתים שתים הן וספק אם חוצצות או לא ואם לשלש שלש הן ואינן חוצצת:

זו שיורדת לטבול לנדתה. ורוצה שלא תתפזר שערה אנה ואנה בשעת טבילה קושרת שערה בשער של זנב הסוס לעוברה כלומר בשעה שעוברת לטבול. וסמיך עלי יכולה היא לסמוך עלי שאין כאן חציצה דשער בשער לא מיהדק:

תיכייא. תיכי הן כמו שרשרות של חוטין אם מותר לצאת בהן בשבת אמר לון ומה שאלה הוא זו וכי כן אנן אמרין אסור לו לאדם לצאת בהמיינו בשבת שג"כ עשוי כמין שרשרות קבועות זו בזו בתמיה:

מיתן ליבדה דדהבא. ליתן מטפחת של זהב על קפיליטה. כיפה קטנה שלה ליבדה היא מטפחת דוגמתו בפ' היה קורא בהלכה ד' איתעביד זבן לבדים למיינוקא. קפיליטה היא לשון לעז ממש כובע קטנה קורין קפיליטה:

לאילין דבית בון מיתנא טלייה דמרגלית'. כמין מטלית שביצה במרגלי' על פרגזתא שלה הוא הפרגוד בלשון משנה בפ"ג דשקלים לא בפרגוד חפות. כתונת הפסים תרגום יהונתן פרגוד מצוייר וטעמא שהתירו להן לצאת בכך מפני שאין דרכן של החשובים כמו אלו להסירן ולהראות חשיבותן להתפאר והלכך לא חיישינן דלמא שלפא ומחויא לחבירתה:

כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. עצמו ויוצא בכך בדרך מלבוש:

ותנינן. הכי בתוספתא פ"ו יוצא הוא בזוגין המקשקשין ומחוברין בכסותו אבל לא בזוגין הקבועין בחוט שסביב צוארו:

אית תניי תני בין אלו ובין אלו מקבלין טומאה. דהוו כלי ואיכא דתני ששניהן אינן מקבלין טומאה וה"ג נמי בתוספתא וקאמר הש"ס דלא פליגי דמ"ד שמקבלין טומאה בשעשה להן אמבולי הוא העינבל המשמיע את הקול בטדי"ל בלע"ז דהעינבל משויא ליה כלי ומ"ד אינן מקבלין טומאה בלית להן אמבולי:

ואפילו וכו'. כלומר והא משכחת לה שאינו משמיע את הקול כדלקמן וא"כ ואפי' יש להן אמבולי יהו טהורין דהא ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן בזוגין שבעריסה של תינוק שעשויין להשמיע את הקול כדי שישמע התינוק וישן. פליגי בה תרין אמוראין אם מותר להעביר העריסה עם הזיגין ממקום למקום בשבת דחד אמר מוליך ומביא ממקום למקום ובלבד שיסתום בתוך הזוג שלא ישמיע קול ואחרינא אמר דלא סגי במה שעושה עכשיו שלא ישמיע את הקול אלא אם כבר השמיע את הקול פעם אחת אסור להעבירו בשבת דשמא לא יסתום היטב. ואם לאו שעדיין לא השתמשו בו להשמיע קול מותר. אי נמי דהאי מאן דאמר לקולא קאמר דאין צריך שיעשה שלא ישמיע קול אלא יזהר בכך ואם השמיע קול הוא דאסור ואם לאו מותר אף על פי שלא עשה איזה תחבולה לכך. אלמא דמיהת לכ"ע אין האמבולי שבתוכו כלום דהכל במשמיע הקול תליא מילתא וא"כ אפילו עשה להם אמבולי יהו טהורין:

תמן וכו'. כלומר דמשני דתמן הכל לענין אם מעבירו בשבת או לא הוא דקאמר. ואם אינן עשויין להשמיע קול בשבת הא מיהת עשויין הן להשמיע קול בחול. דכשיש להן אמבולי ודאי לכך הוא דעשוין ובשבת הוא דפליגי אם צריך לעשות תחבולה לכך או לאו אבל הכא לענין אם הוי כלי לענין טומאה או לא על כרחך כשעשה להן אמבולי נגמר הכלי דלכך הוא עשוי. דאם לא להשמיע את הקול לעולם מפני מה עשה להן האמבולי ולפיכך האמבולי משויא להו כלי לענין טומאה:

לא בטוטפת. מפרש ר' בון שהיא קיבטירה שמשימה בראש ובמקום הסמוך למצחה ולכך קרי טוטפת דבר שהוא נותן במקום הטוטפת שהיא למעלה מן המצח:

ולא בסנבוטין. אלו חוטין הצובעים תותבן שיושבין על הטוטפת:

לא בכבול. היא סכוסה הנתון תחת הטוטפת ומסכך למקום שעל המצח והטוטפת נתונה עליה:

תני רשב"א מתיר בכבול זה והכי תני בתוספתא פ"ה כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל נוי שלמטה משערה יוצאין בו למעלה משערה אין יוצאין בו:

אתיא דרשב"א כרבי. דרבי נמי ס"ל דבר שהוא טמון מותר לצאת בו דלא חיישינן שמא תגלה שערה ותטלנו:

תכשיטין. של אשה למה אסרו חכמים לו לאו משאוי חשיבי:

ע"י שהנשים שחצניות מתפארות הן ליוהרא. והיא מתרת אותן להראות לחברתה וחיישינן שהיא שוכחת ומהלכת כשכן בידה ד' אמות בר"ה:

תכשיטין אסור לשלחן. ביום טוב לפי שאין הכל ראויין לכך והוא הוצאה שלא לצורך. וגרסינן להא לקמן בסוף פרק קמא דביצה:

לא אמרו אלא לשלחן. הוא דאסור הא ללובשן מותר לצאת בהן ולא גזרינן י"ט אטו שבת:

תני. בתוספתא פי"ד מטלטלין את השופר בשבת להשקות בו את התינוק:

ואת הקרקש. הוא כלי שמקרקשין בו להשמיע את הקול. בברכות פ' הרואה הוה מקרקש ליה בת רב חסדא אמגוזי בלקני והרבה דומיהן. וכן את המראה כדי לכסות בהן את הכלים שהוא צריך לכסותן:

אמר ר' בון וכו'. על דברי ר' מנא קאי דמדייק מברייתא דר' חלפתא דמותר ללובשן וכי מתני' אמרה כן דאדרבה ש"מ דאסור ללובשן אפילו בי"ט דהא תנינן כל שניאותין וכו' ואם אומר את שמותר ללובשן א"כ יהא מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. ומ"ט דשרי לטלטל את אלו הרי אינן ראוין למלאכתן דאין מסתכלין במראה בשבת וכן באינך אסורין להשתמש בהן למה שהן עשויין וא"כ מוקצין נינהו:

בשיש עליהן תואר כלי. כלו' תואר כלי של כיסוי וא"כ ראויין מתחלה לכך וקמ"ל דאע"פ שעיקר מלאכתן לאיסור הוא מ"מ כשיש להן תואר כלי לכסות מכסין בהן:

עד כדון תכשיטין של זהב. שאסור לשלחן בי"ט שאין הכל ראויין להשתמש בהן ואם אפי' תכשיטין של כסף אסור:

אמרין וכו'. אית דאמרי בשמיה אסור וא"ד מותר:

אנא ידע רישא וסיפא. ראש הדבר של מעשה דלקמיה וסוף הדבר היאך השיב להן דטליין קטנים היו רגילין להתגדל בצד שער חצירו של ר' ירמיה והן שאלו ממנו ובא ושאל לר"ז וא"ל לא תאסור להן ולא תישרי בהדיא יעשו מה שיעשו והואיל ור' ירמיה היה מסופק בדבר לפיכך יש שהבינו ממנו שאסר ויש שהבינו שהתיר:

אין רואין במראה בשבת. תוספתא שם בתר האי דלעיל:

פעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה וכו'. כשהיא קבועה בכותל אדהכי והכי מידכרה:

שאינה דרך כבוד. לאיש לתלוש הלבינות מתוך השחורות לפיכך אפי' בחול לא יסתכל במראה:

שלשה דברים התירו וכו' ושיהו מסתפרין קומוי. שער שלפני ראשם:

מפני שהיא תכשיט לה לשבח ולתפארת. ועיקר הטעם שאסרו ללמד יונית מפני המסירת היא כדאמר בהאי תלמודא סוף פ' בתרא דסוטה שלא ירגיל ע"י כך לחצר המלך וימסור ובאשה ליכא חשש דמסורת:

בגין דר' אבהו. חפץ הוא ללמד בתו יונית תולה הדבר בשם ר' יוחנן שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתיה בפירוש מר' יוחנן. גי' זו עקרית ולא כדגריס בפ"ק דפיאה ובסוטה שם:

תני. בתוספתא פ"ה:

באיסטמא. היא כמו מצנפת קטנה וקצרה שהאשה מכסה בה שערות הקטנות היוצאין מתחת קליעות שערה שקשרה:

אין בה משום כלאים. שהיא עשויה מלבדין ואינה טוויה:

ואין מיטמאין בנגעים. דבגד כתיב והאי לאו בגד מיקרי:

אף אין בה משום עטרה לכלות. שגזרו בפולמוס של טיטוס כדתנן בפרק בתרא דסוטה והאי לא חשיבה הוא:

פרוש שוק שוקלין. כלומר לאו ירושלים דדהב ממש שעשוי כצורת העיר אלא על טס של זהב פרוש ומצוייר בו תבנית של ירושלים. ומדדו את תכנית ותכונתו תרגומו וטיקיסיה. והערוך מביא הגירסא במלה א' פרוסטוקטוקלין ולא באר כלום. ויש לפרש כמו כן אף אם הוא מלה אחת שפרוס תבנית ירושלים עליה:

וקנימתכה היתה מקנאת לה ובאת ואמרה לרבן גמליאל שיעשה לה כמו כך והשיב לה וכי כך עשית את לי כמו שעשתה לו שהיה מוכרת קליעת שערה לפיאה נכרית ונתנה לו כדי שיהא לומד ויגע בתורה מפני שלא היו להן כלום בתחלה בשהדירה אביה מנכסיו כדאמרי' בכתובות:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות ג' דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר"א וא' משום ר' יהושע שנים וכו':

תני. בברייתא ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומדייק הש"ס דניחא בפלוגתא דר"מ ורבנן דר' מאיר מחייב הוא ורבנן פוטרין אבל אסור לכתחלה וכן בין ר"א ורבנן ניחא דאיהו מתיר לכתחלה וחכמים אוסרין לכתחלה אלא בין ר"מ לר"א קשיא דפלוגתא רחוקה היא דר"מ מחייב הוא ור"א מתיר לכתחלה:

מתניתא אמרה כן. דתנינן לקמן בפרקין ובכבול ובפיאה נכרית לחצר מותר משום דלא אמרו בהן אלא לא תצא לר"ה ואם יצאת אינה חייבת חטאת:

ר' לירא. פליג דאפי' וכו' אסור לצאת בו לחצר ובכבול ובפיאה נכרית שהתירו בחצר משום שלא תתגנה על בעלה:

והאיש וכו'. בעיא היא מי נימא דוקא באשה שאסרו לה תכשיטין מפני שהיא שחצנית הא באיש שאינו שחוץ מותר או דילמא לא פלוג רבנן:

נשמעינה וכו'. אלמא דאף באיש אסרו וש"מ העשוי לשם תכשיט אסור וש"מ דאף העשוי לכך ולכך אסור שהרי המפתח עשוי נמי לפתוח בו ומכיון שהיא של זהב עשוי נמי לתכשיט וש"מ א' האיש וא' האשה אסורין וש"מ אפי' וכו' אסורה לצאת בחצר שהרי מטייל בתוך חצירה היא ואפ"ה לא הסכימו עמו חבריו ותכשיטין הן מדברים שלא אסרו בהן אלא לכתחלה:

מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. סנדל של עץ וקבועין בו מסמרות לחזק התחתון עם העליון וטעמא כדאמר בגמרא ששעת הגזירה היתה והיו נחבאין במערה ושמעו קול מן סנדל המסומר על פי המערה כסבורין שאויבים באו עליהן ודחקו זה בזה והרגו הרבה זה את זה וי"א שע"י ששמעו קול סתם דחקו זה בזה בסנדלין המסומרין שברגליהן והרגו הרבה זה את זה וגזרו שלא יצא איש בסנדל המסומר בשבת מפני אותו מעשה שהיה ביום שבת. וגזרו ג"כ שלא לצאת בו ביו"ט משום די"ט הוא יום כינופיא דאסור בעשיית מלאכה כמו בשבת:

ולא ביחיד. בסנדל יחידי:

בזמן שאין ברגלו מכה. ומפרש טעמא בגמרא משום דלא ליחשדיה שהוא מטמין את השני תחת כנפיו ואם יש ברגלו מכה מכתו מוכחת עליו שאין יכול לנעול את הסנדל בזה יוצא הוא בסנדל יחידי ברגל שאין בו מכה:

ולא בתפלה. שאסור לצאת לכתחלה בשבת בתפילין שעל ראשו דאינו זמן תפילין:

ולא בקמיע. שנישאין אותה לרפואה:

בזמן שאינו מן המומחה. אבל אם הוא מן המומחה דאיתמחי גברא שריפא לשלשה בני אדם אפי' בקמיעות אחרים אי דאיתמחי קמיע זו שריפאה לשלשה בני אדם מותר לצאת בו:

ולא בשיריון ולא בקסדא. היא כובע של ברזל:

ולא במגפיים. כמין בתי שיקיים של ברזל שכל אלו כלי מלחמה הן ואסור ללובשן בשבת:

ואם יצא אינו חייב חטאת. שכל אלו דרך מלבוש הן וכן תפילין אע"ג דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין מכל מקום הואיל דרך מלבוש עבידא פטור:

גמ' מפני מה גזרו על סנדל המסומר. שלא לצאת בו בשבת:

יש אומרים שהיו רואין את ראשו ומפילו'. שעת הגזירה היתה כדאמר לקמן והיו נחבאין ונסתרין וראו את ראש סנדל המסומר כסבורין שאויבים באין עליהן ודחקו זה בזה ומתוך הדחק היו הנשים מפילות עובריהן ויש אומרים שהיו שומעין קולו של סנדל המסומר וכסבורין וכו' וע"י כך היו מפילות ולהני לישני לא היתה ההריגה והמפילות בסנדל המסומר עצמו אלא שע"י סנדל המסומר באה ולפיכך גזרו עליו. ויש אומרים ע"י שהיו נדחקים זה בזה. מפחד קול ששמעו והיו הורגין זה את זה בסנדלין המסומרין שברגליהן ולפיכך גזרו עליו:

מה נפיק מן ביניהון. דהני לישנא סוף סוף לכולהו הוא שגזרו עליו:

הדוסטא. איכא בינייהו דוסטא כמו דיוסטא ודוגמתו במשנה פ"ב דכלים הדיוסטר חיבור לטומאה והוא כלי שמשתמש מב' צדדיו מלשון דיו סטרי וה"נ דיו סיטא והיא סנדל שיש לו שתי פיות והעור או העץ שעל כף הרגל הוא באמצע ותוחבין הרגל פעמים מכאן ופעמים מכאן וסנדל כזה אין דרך לחזקו במסמרים באחד מראשיו כ"א באמצע כדי לחזק התחתון עם העליון דלמ"ד שהיו רואין את ראשי של סנדל המסיומר ועי"כ היה מה שהיה ע"כ מותר לצאת בדוסטא שאין בו מסמרים בראשו ולא גזרו אלא על כעין מעשה שהיה ולאידך לישני שהיו שומעין קולו או שהיו נדחקין וכו' אף סנדל הדוסטא אסור דמ"מ ע"י המסמרים אירע המעשה ובסנדל כזה ג"כ מסמרים קבועין בו:

ולא בשעת השמד הוא שגזרו. א"כ משעבר השמד יהא מותר ומשני מפני שלא עמד ב"ד שלאחריהן וביטלו ואע"פ שעבר השמד הגזירה של אותו ב"ד שגזרו במקומה עומדת:

מעתה אפי' בחול. מ"ט לא גזרו:

ומשני וכי לאו אורחיה דב"נ שיהיו להן תרין סנדלין. חד זוג לחול וחד זוג לשובתא ומעשה שהיה ביום שבת היה ולפיכך גזרו על של שבת:

תני. בברייתא טלה עליו מטלית מלמטן ולא נכרין המסמרין מותר:

הוות רגליה שחקה. שנשחק עור של פרסת רגלו והיה רוצה לצאת בסנדל המסומר להגן על הרגל לפי שהוא חזק ועבדין לון כן לטלות עליו מטלית מלמטה:

כמה מסמרים יהו בו. ויהיה מותר לצאת בו בשבת לפי שלא גזרו אלא מעין המאורע שהיו לחזק אבל אלו כדקאמר לקמן אינן אלא לנוי ומותר. וגרסי' להא בפ"י דסנהדרין בהלכה א' וכן הא דלקמן:

שבעה וכימיך דבאך. לעיל מיניה כתיב ברזל ונחושת מנעלך וכימיך של ימי השבוע דבאך חיזוקיך:

שלשה עשר בזה וכו' כמנין משמרות. הכהונה שהן כ"ד ורמז לזה וכמסמרות נטועים המסמרות כמשמרות:

כלי בית אם נתן בו מסמר אחד שהיה משתמש בו לכלי הבית אינו עולה למנין המסמרים שלו:

מהו ליתנם. לכולם של מספר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בסנדל אחד או במנעל אחד ואמר לו שרי דאין קפידא אלא על המספר:

אין מגרדין. בשבת סנדל ומנעלים מפני שקולף והוי ממחק:

אבל סכין. ודוקא בישינים כדמוכח מהאי ברייתא דלקמן:

הראשונים היו מתירין. והשניים. דור שלאחריהן היו אומרין אין מגרדין וכשנשאלה לרבי אמר ג"כ אין מגרדין:

הא אזילא חדא מן תלמידוי דר"ח רבה. הלך ואסר דבר אחר מהן במה שאמרו בשם הראשונים שהרי רבי מן הראשונים הוא וקאמר אין מגרדין:

ובלבד לאחורי הסכין שהוא כלאחר יד:

נהיגין הוינן יתבין קומי רבי. ובסנהדרין שם גריס קומי רב ונכון הוא שהרי ר' חייא בר אשי מתלמידי רב היה:

משחין ומשזגין. היינו מושחין ומכבסין אותן אבל לא היינו מגרדין:

אין סכין וכו'. מפני שהוא כמעבד:

סך שמן. על גופו ומתגלגל ע"ג קטובלייא והוא עור שלוק חדש ואינו חושש אבל לא יתננ' להקטובלייא ע"ג טבלא של שיש ולהתעגל עליה דמיחזי כמי שהוא מכוין לעבדה יפה הואיל ושוטחה ע"ג טבלא:

רשב"ג מתיר. דהואיל ומ"מ אינו סך שמן עליה בעצמה אין כאן משום מעבד:

אין לובשין. בשבת מנעלים וסנדלים חדשים דשמא לא יהיו מכוונים לרגליו וירגיש כשהוא מהלך בר"ה ומשלפינהו ואתי לאתויי:

כמה יהא בהלוכן. מבעוד יום ופליגי בשיעורא:

סנדל שנפסקו וכו'. גרסינן להא לקמן ביבמות פ' מצות חליצה בהלכה ב' עד צריך שיהא חופה את רוב הרגל וגי' דהתם היא עיקר:

חביתיו. כמו חביטיו והן רצועותיו:

תרסיותיו. היא מקום קביעות הרצועו':

רוב אחת מכפיו. והתם גריס שפירשה אחת מכפיו שניטל כל הכף שלו וזהו מה שתחת פרסות הרגל סול"א בלע"ז:

טהור. דמסתמא לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדש הוא והשתא מיהא בטל הוא:

או שפירשו רוב מכפיו טמא. דאכתי מנא הוא ולא פרחה טומאתו מעליו ואפי' נפסקה אחת מאזניו החיצונה משום דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית:

הלכה כר' יהודה לענין שבת. דאמרינן לקמן דחלוקין נמי לענין שבת ולר' יהודה אם נפסקה החיצונה אסור לצאת בו בר"ה:

הוה ליה עובדא. שנפסקה לו החיצונה ושלח וכו' והורי ליה כרבנן. דאכתי מנא הויא ומותר לצאת בו בשבת:

ושמע מימר. הלא הוא שמע שאומרים בשם רב הלכה כר' יהודה ואיהו הורי ליה כרבנן בתמיה:

כדברי שהוא מטמא וכו'. דכשם שחולקין לענין טומאה כך חלוקין הן לענין שבת:

אלא אפיק גביה כלום. ולא הוציא ממנו דבר ברור לומר כדברי מי היא ההלכה:

תני אבל מטייל וכו'. אם נפסקה לו בר"ה או בכרמלית מטייל הוא בהן משום דלא מינטר ליה שם עד שהוא מגיע לפתח חצירו דאז צריך להניחו שם דכבר מינטר ליה ואסור ליטלו בידו להצניעו כדלקמיה:

הוון מטיילין באיסטרטן. בר"ה ואיפסק סנדליה דר' אחא ולא הרגיש כלום:

מן דמטון לפולי. כשהגיע לשער חצי. א"ל ר"ז לר' אחא ההן פתח חצירך זהו פתח חצר שלך וצריך אתה להניחו כאן. ובתחלה לא רצה להגיד לו שנפסקה סנדלו לפי שמותר לטייל בו עד פתח חצירו:

כרך סבניה עליהון. היה נוהג כשנפסקה בהילוכו כרך סיב של דקל עליו ור' אבהו היה כורך אגוד מלבינקי זהו אגודה של גמי לח דקסבר מן המוכן הוא דהואיל וחזי למאכל בהמה מותר לטלטלו ולכרוך בו:

ה"ג ביבמות. שם ר' יונה שלקיה לחנותיה דחליטרה ויקר אוף ציבחר הזה או הוה סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק ליה:

טלקיה. השליכו ת"י בכל מקום על וישלך ויטלק כלומר ר' יונה היה נוהג כשנפסק סנדל בהילוכו היה משליכו לחנות שמוכרין שם מיני חלוטין ורבים מצויים שם וככרמלית חשיבא וה"נ אמרי' לעיל בפ"ק בסוף הלכה א' איזהו כרמלית ר' יסא בשם ר' יוחנן כגון חנותיה דבר יוסטני מפני שרבים היו מצויים שם ודמיא לבקעה בימות החמה דחשיבא כרמלית משום דשכיחי בה רבים והכי נמי כן ולא הוי כשאר חנות שהוא רה"י:

ויקר אוף ציבחר הזה או הוה. כלומר דאשמעינן כאן חשיבות דהני אמוראי ר' יונה ור' אלעזר דאף על גב דמדינא מותר לטייל בו עד שהוא מגיע לפתח חצירו או על ידי כריכת גמי לח כדלעיל מכל מקום הן החמירו על עצמן ור' יונה היה נוהג כשנפסק סנדלו היה משליכו מעליו לכרמלית אם היה כנגדו או שהיה מטייל בו עד שהגיע לכרמלית דאף דאכתי לא מינטר ליה שפיר הואיל דשכיחי בה רבים לא רצה לטייל בו עד פתח חצירו מכיון דמינטר ליה במקצת וקאמר הש"ס עלה ויקר אוף ציבחר הוה כלימר דחשיבות הוא המנהג הזה ואף שהוא חשיבות מועט נגד חשיבות של ר' אלעזר דלקמיה מ"מ חומרא יתירא נהג ויקר הוא:

סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק לה. אבל סדר ומנהג חשיבות של ר' אלעזר היה עוד ביותר שהיה מסלק ממנו לגמרי במקום שנפסק ולא רצה לטייל בו כלל וכלל משום חומרא ואזהרה יתירה ביותר. כך פירשתי ביבמות שם אבל הפירוש האמתי והנכון כך הוא ר' יונה טלקיה לחנותיה דחליטרה ויקר. השליכו להסנדל מעל רגלו כשנקרע לתוך החנות של מוכרי חלוטין וגדול היה והיה לו מקום להניחו שם. ואוף ציבחר הוה סדרה יקר של ר' אלעזר מסלק ליה כלומר ואף שהיה דרך מועט לילך בו עד שהיה יכול להגיע לבית המדרש הגדול של ר"א החמיר על עצמו שלא לילך בו כלל ומסלק ליה ממנו מיד באותה חנות. סדרה הוא בית המדרש כמו שתמצא בפ"ק דביצה בהלכה ז' וכן בהרבה מקומות:

מהו להחליף. אם נפסקה אזנו החיצונה אם מותר לו להחליף של שמאל בימין ולצאת בו בשבת ואליבא דר' יהודה קא מבעיא ליה דקאמר אם נפסקה חיצונה טהורה דלא מיחשבא מנא ואם מחליף ליה מי נימא דאכתי הוא חזי ליה:

אפילו כן א"ל. אע"פ שהתרתי לך עם כל זה צא וראה אם יש עוד זקן וחכם אחד שיורה כן ותוכל לסמוך עליו הלכה למעשה ונפק וכו' והתיר לו ג"כ כר"ז:

מתניתין אמרה שהוא מין מלבוש. ממתני' דפ' מצות חליצה שמעינן דמותר דחזי להפוכי ומין מלבוש הוא דקתני התם חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשירה דהואיל אכתי סנדל הוא משום דחזי להפוכי וה"נ לענין שבת כן:

דא דתימר לרוחב אבל לאורך צריך שיהא חופה את רוב הרגל. כצ"ל וכך היא הגי' ביבמות שם וכאן נשתבשה בספרים וכן ראיתי פירושים משונים ומוטעים באורך וברוחב והבל יפצה פיהם לא מהם ולא מהמהם ולא נח בהם. ואדלעיל קאי הא דאמרינן או שפירש רוב מכפיו טמא דוקא כשפירש הרוב ברוחב הסנדל דעדיין מתיישב הוא על הרגל אבל אם פירש לאורך הסנדל לא סגי ברוב מכפיו אלא צריך שיהא בצד השלם שלא נפרש שיעור כדי שיהא חופה את רוב הרגל:

פיסקא דמתני'. ולא ביחיד. ומפרש ר' אבא טעמא מפני החשד וכו' ותלאו להטמינו בבית השחי שלו:

על איזה מהם הוא נותן את הסנדל שמואל אמר וכו'. שאם אומר את על אותה שיש בה מכה הוא נותן א"כ אכתי איכא חשדא דמאן מצער ליה שלא יתן הסנדל השני על רגלו השנייה הלא אין בה מכה ויאמרו שהוא מטמינו ונושאו אבל אם נותן הוא על אותו שאין בה מכה שפיר דלא אתו למיחשדי' דהא דאין נותן סנדל השני על רגלו השנייה מפני שיש בה מכה והיא מצערתו:

על אותה שיש בה מכה הוא נותן. ולא אתו למיחשדיה משום שיתלו ויאמרו זה שאין נותן כלום ברגלו השני מפני שאינו חושש בסנדל שאינו אלא משום יתידות הדרכים והוא אינו מקפיד בכך ועל אותה שיש בה מכה מוכרח הוא ליתן מפני המכה:

והוה מושיט ליה סנדליה. לנעול כהדא דתני במסכת דרך ארץ פ"י כשהוא נועל וכו' ונתן לו של ימין תחלה ואמר ליה ר' יוחנן בבלייא לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושין כך אלא נועל של שמאל תחלה כדי שלא תהא נראית רגל של ימין פגומה ותשאר יחף עד שינעול אותה אח"כ:

הדא אמרה וכו'. דברי ר' שמעון בר בא הן שאמר א"כ ש"מ דבדינא דמתני' שעל אותה שיש בה מכה הוא נותן ולפיכך מקפיד רבי שלא לנעול את של ימין שנתתי לו דא"כ עשית כמי שיש בו מכה ואמר ליה ר' יוחנן אין בבלייא דקמת עלה דמילתא שפיר:

יוצאין בתפילין ערב שבת עם חשיכה. ולא חיישינן שמא יהא שוכחן ויצא כך בשבת. אבל אין יוצאין וכו' ומפרש מה בין זה לזה מפני שהתפילין דרכו לחלצן בשחשיכה ולא יבא לשוכחן אבל סנדל המסומר אין דרכו לחלוץ מיד משחשיכה ושמא ישכח ויצא כך משחשיכה:

איזהו קמיע מומחה. תוספתא הוא בפ"ה:

ריפא. בו לאדם אחד ג' פעמי' נאמן הוא לומר כך לאחד ואם לשנים נאמן הוא לשנים אבל אם ריפא לשלשה בני אדם נאמן הוא לכל אדם דמומחה לכל הוא:

לא בשיר ולא בטבעת. שאין דרך לשאת קמיע בכך:

מהו מיתניתיה בההן סילונה. הוא כמין שק בבגדו ומלפניו וכפוף הוא כמין סילון כדרך שעושין להטמין הכתבים בתוכו ומהו ליתן הקמיע בתוכו וא"ל תנינן ובלבד וכו' ומשמע הא בשאר מקומות מותר לצאת כשנתון בו:

מומייקה. הוא כמין ענק על הבגד סביב הצואר ואמר להן משום תכשיט הוא ואסרו לצאת אף לאיש כדאמרי' בסף הלכה דלעיל:

אי משום תכשיט הוא לו. כלומר שחזרו ואמרו לר' יונתן ואי משום תכשיט הוא קאמרת דלא יצא בו א"כ ודניאל לאסור דהא כתיב והלבישו לדניאל ארגונא והמניכא די דהבא על צואריה ובודאי לא היה מסירו ממנו מפני כבוד המלכות והיה לו איסור לצאת בו בשבת. ואי משום משאוי בשבת נמי לא חיישינן דדרך מלבוש הוא ותנינן כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות ומותר לצאת בו כדאמרינן בריש פרקין:

שאינו אלא כמשמרה שלא תחזור לפתוח ואינו אסור בכה"ג משום רפואה בשבת. וכן קאמר ר' אבון בשם רבנן דבבל:

חוץ מעלי גפנים. שאין ליתן עליהם שניכרין הן שדעתו לרפואה לפי שהן מסירין את הרושם של המכה:

הדא פיאה. עשב ששמו כך ויש בו סגולה לישא אותו עיקר טוב הוא מאוד אם בו ה' קשרים כדרך קשרי עשב או ז' או ט' ובלבד שלא יתן מים ע"ג בשבת שניכר שמתכוין ללחלחו:

יברוחה. כמין רוח רעה וקורא להבריחו מעליו אסור. א"נ על מכה ששמה כך שלפעמים מתגדלת בפה ר"ל כמין זה וקוראין אותה יברוחה על שם דודאים דמתורגם יברוחי:

בוא וקרי. אם אומר לאחד בוא וקרא על בני פסוק הזה מפני שהוא מתבעת או שאומר תן עליו ספר וכו' אסור וזה אפילו בחול אסור שאין מתרפאין בד"ת:

והא תני. שהיו נוהגין לומר שיר של פגעים בירושלים:

כאן משנפגע. אסור ועד שלא נפגע להגן עליו מותר:

מתני' לא תצא אשה במחט הנקובה. דאין דרך האשה בכך וכן בטבעת שיש עליה חותם ולאו תכשיטין הן לה דאלו במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם תנן לעיל בריש פרקין דלכתחלה הוא לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת משום דהני כשאר תכשיטין ומשום גזירה דילמא משלפא ומחויא לחברתה אבל הני דמתני' דהכא כמשאוי חשיבי והלכך אם יצאת חייבת חטאת ואמרינן בגמרא התם וחילופיהן באיש שהאיש שיצא במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ובמחט הנקובה ובטבעת שיש עליה חותם לא יצא לכתחלה ואם יצא פטור ובין שהוא אומן ובין שאר כל אדם שוין בכך:

ולא בכובליאר. התם בגמרא מפרש מכבנתא והוא בת נפש שקושרת בו מפתחי החלוק וי"מ כמין טבעת עגולה שמסבבת בו ראשה:

ולא בכובלת. הוא כמין קשר שמנחת בו בושם להעביר ריח רע:

ולא בצלוחית של פלייטון. של שמן הטוב כדי להריח:

וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. דאין אלו אלא משום שמא תטלם להראות לחבירתה ובכל כה"ג לכתחלה לא תצא ואם יצאת פטורה:

גמ' תני לא יצא החייט במחטו וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ק בהלכה ג' עד תיפתר באשה גידלת ושם פירשתי:

דר' נחמיה זו היא. מתני' דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת אלמא דלאו תכשיט היא לאשה ואע"ג דתנינן בפי"א דכלים תכשיטי נשים טמאין וקחשיב התם לטבעת בין שיש לה חותם בין שאין לה חותם מתני' דידן ר' נחמיה היא כדלקמן דס"ל בטבעת הלך אחר חותמה דעיקר טבעת היא בשביל החותם ואין דרך של אשה לחתום ולשלוח כתבים והלכך חייבת חטאת דלאו תכשיט הוא לה והא דתנינן התם דיש עליה חותם נמי תכשיט לאשה ההיא רבנן היא:

דתנינן תמן. בפי"ג דכלים עץ המשמש את המתכות טמא דהמתכות הוא העיקר והמתכות המשמשת את העץ טהורה כיצד וכו' טבעת של מתכות וחותם שלה של אלמוג והוא עץ קוראל"ו בלע"ז טמאה דהטבעת היא העיקר והחותם אינו אלא כמשמש שלה ואם הטבעת של אלמוג והחותם של מתכות טהורה דהעיקר של עץ הוא ופשוטי כלי עץ טהורין דמקום מושב החותם לאו בית קיבול מיקרי שאין בית קיבול אלא העשוי למלאות בו וזה כבר ממולא הוא:

ותני עלה ר' נחמיה מחליף. דתני בתוספתא בבבא מציעא דכלים פ"ג טבעת של מתכות וחותם שלה של אלמוג ר' נחמיה מטהר וטבעת של אלמוג וחותמה של מתכות טמאה וכן היה ר"נ אומר וכו' בסולם אחר שליביו אם השליבין של מתכות טמא ובקולב הלך ג"כ אחר שליביו והכי הוא בתוספתא וכאן הוא ט"ס. דאחר מעמידיו אליבא דחכמים הוא. קילב הוא עץ ארוך שמעמידין לפני החנות ויש בו יתידות ומסמרין תקועין לתלות בהן איזה דבר. ובעול אחר סמנייריו והן סמלוניו ויתידיו התקועין בו וא"כ מתני' כר' נחמיה וכדאמרן:

תיפתר. להמתני' כדברי הכל דמיירי כשהיציאה לחתום בה כלומר שנתנה על ידה שיהא מוכן לחתום בה לעת הצורך ויצאת כך בשבת דבכה"ג אפי' לרבנן חייבת דלאו לתכשיט נתכוונה להיות על ידה והוי כמוציא דבר שאינו תכשיט:

היתה עשויה לכך ולכך. טבעת שהיא עשויה פעמים להתקשט בה ופעמים לחתום בה אם הוציאה שתהא מוכנת לחתום בה חייב ואם לתכשיט פטור אף על החותם לפי שעכשיו אף החותם טפילה היא לתכשיט:

מתני' לא יצא האיש וכו'. תריס הוא מגן אלה הוא עשוי כמין דקר שנועצין אותו בארץ ויוצאין בו גם כן למלחמה ורומח הוא של ברזל ותקוע בעץ וכל אלו אינן דרך מלבוש לפיכך אם יצא חייב חטאת אבל שריון וקסדא ומגפיים דלעיל בהלכה ב' פטור משום דדרך מלבוש הן:

ר"א אומר תכשיטין הן לו ואינו חייב חטאת עליהן. שנא' וכתתו חרבותם לאתים וגו'. ואם הן כתכשיטין מפני מה יבטלו לעתיד:

בירית. זו שעשויה כמין אצעדה ומדבקת אותה סביב שוקה מזה ומזה ומטילין כבלים ביניהם והן תלויין בהבירית והכבלים עשויין לאלו הבתולות שפסיעותיהן גסות כדי שיתקצרו ולא יהיו נושרות בתוליהן ולפיכך הבירית היא טהורה שהיא תשמיש לכבלים ולאו כלי היא בפ"ע ויוצאין בה בשבת דלא חיישינן שמא תפול ותביא אותה בידה מפני שהוא דבוקה לבשר אבל הכבלים כלים הוי וטמאין ואין יוצאין בהן בשבת דשמא יפלו מן הבירית ותביא אותן בידה בר"ה:

גמ' כתיב וחמישים וגו'. איידי דאיירי במתני' בכלי מלחמה מייתי לה הכא ודריש בחמשה עשר כלי זיין מדכתיב וחמושים דחמושים הוה משמע תרי פעמים חמשה דמיעוט חמשים שנים בחמשה ומדכתיב וחמושים להביא עוד פעם אחד חמשה:

ואיזו היא האלה. וקאמר דפשטינן לה מן מה דתני וכו' לעיל בפ"ק דמעשרות בהלכה ו' מאימתי תורמין את הגורן משתיעקר האלה ש"מ דאלה כמין דיקרן הוא ותוחבין אותו בקרקע לעשות הגורן סביבותיו וכשעוקרין אותו עושין כרי מן הגורן והוקבע למעשרות:

חגור חרבך וגו'. אלמא דלהדר הוא עשוי:

לאתים כמו לאטין שהן ברזלין ארוכין שקוצרין בהן מרחוק:

למזמרות למיגזיין וכך תרגומו שהן הברזל הקצר שתופסין אותו ביד לקצור דבר הקרוב לו:

יחידית. על שוק אחד וכבלים בזמן שהבירית על שתי שוקיה והשלשלת בינתיים:

בירית זו אצעדה וכו' כרופסלה. כך היא נקראת לאצעדה שבשוק:

טירייא. שנותנין על היד כמה דאת אמר וכו':

עזקייא קדשייא. תרגום שלהן:

קורדיקייא. המנעלים והיו מטילין שמן אפרסמון בהן וכשהיו יוצאות היו מתיזין במקום שהיו רואין בחורים להכניס יצה"ר בהן כמה דאת אמר וברגליהם תמכסנה לשון ארס כארס נחש בכעוס:

שלטוניה. מה שמשימין על ראשיהן והוא כמין ציור על השבכה כמה דאת אמר וכו' בפכ"ח דכלים:

עונקייה. שעל הצואר:

השירות. והן שעושין כעין נטיפות על בגדי שיראין:

בלנדייא. שמשימין למעלה על בגדיהן:

תפארתם כלילייא וכו'. וכן מפרש לכוליה דקרא ורובן מן התרגום ויש שהוא כך בלשון יונית ובלע"ז אחר:

קולכין ומעפרן. הוזכרו במשנה בפכ"ט דכלים והקילקין וכו' והן כמין אריג וטיני סודרין:

סבניין רברבן. סדינים הגדולים ומצויירין:

זינרין וכו'. מיני ציורין על הבגדי פשתן:

אולרייא. מצנפת שעל הראש:

הרדידים. נקראין ליסוטא והן ממיני תכשיטין שלפניה:

מתני' יוצאה אשה בחוטי שער. הקשורים לה על ראשה בין חוטי השער משלה וכו' משום שהמים באין בהן וליכא למיחש דילמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותתיר אותן ותביא אותן בידה. לפי שאלו אינן חוצצין ואינה צריכה להתירן:

בזמן שהן תפורין. בשבכה:

בכבול. שהיא כיפה של צמר שתחת הטוטפת:

ובפיאה נכרית. זה פיאה של שער אחר שמשימין לה על הראש להנוטל שערו מראשו או למי שאין לו שער הרבה ומותר לצאת באלו השנים בחצר שאינה מעורבת והתירו חכמים באלו השנים כדי שלא תתגנה על בעלה וכדפרישית בריש פרקין:

ובמוך שבאזנה. לבלוע ליחת האוזן ושבסנדלה שלא יזיק לכף רגלה ודוקא בשהן קשורין באזנה או בסנדלה דאי לאו הכי חיישינן שמא יפלו ותביאן בידה:

ובמוך שהתקינה לנדתה. ומשימה באותה מקום לבלוע הדם שלא יטנפו בגדיה וזה מותר אע"פ שאין המוך קשור ואפי' עשתה לו בית יד שאם יפול המוך הזה אינה מביאה אותו מפני מאיסותו:

בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר וכו'. שניתנת אותן בחול מפני ריח הפה:

שן תותבת. שנותנת במקום השן שנפל ויש שעושין אותו של זהב ומושיבין במקום השן:

רבי מתיר. דלא חייש דילמא שלפא ומחויא לפי שגנאי היא לה:

וחכמים אוסרין. דילמא חזו לה ומחייכי עלה ושלפא ואתיא לאתויי והלכה כחכמים:

גמ' אבון בר אימי אמר וכו' משום מנשייא בר מנשייא ירמיה. דהא דשרינן בשל חבירתה ובלבד שלא תצא לא ילדה וכו' וקס"ד דטעמא דהואיל ואינן שוין הן לא מיהדק שפיר ודילמא נפיל ואתי לאתויי והלכך פריך והתנינן במתני' דלקמן. הבנות יוצאין בחוטין וא"ר בא אפי' כרוך על צוארה והתם מסתמא לא מיהדק הוא דאין האשה חונקת עצמה בחוטין ואפ"ה לא חיישי':

תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוטמה לשערה. חוטמה מלשון חייט וחוטם בו הוא כלומר אפי' שאינה יכולה לתפור ולקשור ולחטום היטב להשערה זה אצל זה יוצאה היא וכן בחוטין שבצוארה דלא מטעמא דלא מיהדק אתינן הכא אלא כדמסיק:

ברם הכא וכו'. כלו' אבל הכא אמרי' ילדה בשל זקנה וכן איפכא לא ומטעמא אחרינא הוא דלמא מחכו עלה ושקלא ואתיא לאתויי:

כל שהוא תושב בשיער. שהוא נותן בשער ומתיישב בו להיות מכוון כמו שערו נקרא פיאה ונ"מ לענין פיאה נכרית שאמרו שיוצאה בו בחצר שצריך להיות תושב בשיער:

נפיל עודריה דאודניה. שהיה לו מוך טבול בשמן באזנו לרפואה נפל משם ורצה להחזירו בשבת וגערו חביריו ולא הניחוהו להחזירו:

משום תכשיט. כלומר משום גזירת תכשיט דאע"ג דהאי לאו תכשיט הוא גזרו בו כמו דגזרו שלא לצאת בתכשיט א"נ האי משום תכשיט שאולה הוא וכי משום תכשיט הוא ואמאי גערו בו ומפרש לה דהיינו טעמא ובהא פליגי דר' ינאי סבר שמן הוא שהוא מרפא ולא המוך והלכך רצה להחזירו דמכיון דאינו נותן עכשיו שמן עליו לא מיחזי כמתכוין לרפואה בשבת במה שמחזירו וחכמים שגערו בו סברי מימר דמוך הוא שהוא מרפא ואסור:

ולא כן וכו'. כדאמרי' לעיל בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' וכן גרסי' לקמן פי"ד בהלכה ג' דאם חושש באזנו נותן שמן ע"ג ולוחש כדרך שלוחשין להעלות גידי אזנים וא"כ אפילו ליתן שמן לא חששו והיאך אמרת דבהא פליגי אם השמן או המוך הוא מרפא:

ר' ינאי וכו'. כלומר אלא דבהא הוא דפליגי ר' ינאי סבר דהלכה כר' יוסי ומילתא דר' יוסי ורבנן תנינן לקמן בסוף פ' כל הכלים כל כיסוי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין א"ר יוסי בד"א בכיסוי קרקעות אבל בכיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת והאי מוך לא היה לו בית אחיזה וס"ל לר' ינאי דהלכה כר' יוסי וא"צ בית אחיזה וככיסוי כלי הויא וניטל בשבת וחביריו שגערו בו ס"ל דאין הלכה כר' יוסי וצריך בית אחיזה ולפיכך לא הניחוהו:

ולא כן וכו'. התם בסוף ההלכה קאמר רב חייא בר אשי בשם רב דהלכה כר' יוסי ואמאי גערו בו:

ר' ינאי סבר מימר וכו'. אלא דכ"ע ס"ל הלכה כר' יוסי ובהא הוא דפליגי דר' ינאי ס"ל דאדם לא עשו אותו כקרקע אלא ככלי והאי מוך שבאזנו ככיסוי כלי הוא ולר' יוסי א"צ בית אחיזה וחביריו שגערו בו ס"ל דאדם כקרקע הוא ובכיסוי קרקעות לא פליג ר' יוסי וס"ל נמי דצריך בית אחיזה:

ולא כן אמר ר' זעירא וכו'. דר' חייא בר אשי היה חושש באזנו ועשה לו בית יד למוך שהניח באזנו כדי שיוכל ליטלו ולהחזירו בשבת משום דסברין אנן לומר דאדם כקרקע הוא ולכ"ע צריך בית אחיזה וקשיא לר' ינאי:

וכיני בתמיה וכי כן היה דעתו להחזירו בשאין לו בית יד דזה היא דלא כמאן. אלא כיני אלא כך היא מסקנא דהאי מילתא בהא דפליגי ר' ינאי וחביריו דר' ינאי סבר אין שכיח כלומר דאין חוששין שמא ישכח ומהלך ארבע אמות כשהוא בידו הלכך נוטל ומחזיר וחברוי סברין דחוששין לכך והלכך גערו בו שלא ירגיל עצמו ליטול ולהחזיר וזה שנפל מאליו לא הניחוהו להחזירו כדי שלא יעשה אחר כך כמו כך וליטלו כדי להחזירו:

שמעית טעם. שמעתי טעם אחד מן ר' שמואל בשם רבי זעירא על דבר ששנינו שן תותבת ושל זהב דחכמים אוסרין ולא ידעתי מה ששמעתי:

מאי כדון. ומאי טעמא להאי מילתא:

א"ר יוסי מסתברא. היא דטעמא שאסרו בשן של זהב מפני שעמדה לה ביוקר והלכך לא תצא דדילמא נופל ממנה והיא רוצה להחזירו ובין כך אתיא לאתויי בידה שן תותבת מה אית לך טעמא דזה לא עמדה לה ביוקר שהוא שן אחר כמו השן שהיה לה:

עוד. גם לזה איכא טעמא:

לפי שהוא מבהתה. בושה לומר להנגר תעשה לי עוד אחר ורוצה היא לקיים זה בעצמו מה שכבר עשוי לה ושמא נופל ממנה והיא מבקשת להחזירו ודילמא אתיא לאתויי:

חד חשש שיניה וכו'. לאחד היה לו מיחוש שינו בשבת והורה לו חבירו היתר ולאחד היה לו מיחוש באזנו והורה לו חבירו היתר ולא ידענו איזה מהם הורה זה ואיזה הורה זה:

מן מה דר' יסא שאל. להרופא של ר' יעקב בר אחא מה עושה שנו דר' יעקב חבירנו שהיה לו מיחוש בו ועשה לו הרופא רפואה בשבת וכן מן מה דאמר ר' יוסי לא בטלה השן שלי להשבת מימי שלא חשש בשיניו מיומו ש"מ דהוא המורה היתר לעשות רפואה לשיניים בשבת שהרי לא מיחה בהרופא אלא ששאל לו מה הוא עושה אחר שעשית לו איזה דבר לרפואה וכן מדאמר השן שלו לא בוטלה שבת מימיו ש"מ דמי שיש לו מיחוש בשנו מותר לו לעשות רפואה בשבת דהוי כמכה של חלל אם נתקלקל:

ר' ינאי פתר לה. להא דקתני במתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת דזה קאי על פלפל וגרגיר מלח דיותר ניכרין הן שמתכוין לאיזה רפואה אבל לא על כל דבר שתתן לתוך פיה. וחברוי פתרין לה על הכל שלא תתן לתוך פיה בתחלה בשבת:

מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית. התם מפרש לה בת ערעא. והיא מכה שתחת פרסת הרגל וסלע של כסף שיש בו צורה מעלי לה לרפואה והכא מפרש לצינית פודגר"א:

הבנות. יוצאות בחוטין בגמרא מפרש אפי' הן כרוכין על צואריהן לפי שאינה חונקת עצמה בחוט ואי איתרמי לה טבילה אינן חוצצין הלכך ליכא למיחש מידי:

אפילו בקיסמין. שמשימין בנקבי אזניהם שלא יסתמו דלאו משאוי הן:

ערביות. בנות ישראל שבערביא יוצאות רעולות מעוטפות ופניהם מכוסות חוץ מן העינים וכורכת קצה הסודר על צואריהן ואלו השוכנות בארץ מדי יוצאות פרופות שמעוטפות בסודר או ברדיד שעליה ותולה רצועה בשפה אחת כנגד צוארה ובשפה השנית מחברת אבן או אגוז או איזה מטבע וכורכת הרצועה עליה. וכל אדם מותר אלא שדברו חכמים בהוה שדרך הערביות יוצאות כך ודרך המדיות יוצאות כך:

פורפת. מחברת היא הרצועה בתחלה בשבת על האבן ועל האגוז:

גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית. ומפרש להצינית שהיא כמין חולי פודגר"ה:

אפי' טס של כסף בלא צורה מעלי לה וקסבר דסלע לאו דוקא. ומשים דשכיחא טפי מהטס נקט לה:

והא תנינן. הכא לא שייך האי לישנא אלא אגב דנקט הכא בריש הלכה דלעיל דמייתי לה לפירכא והא תנינן וכו' העתיקו כאן ג"כ בהאי לישנא ודברי ר' בא הם שייכין כאן לפרש דאפי' כרוך על צואריהן כדפרישית במתני':

כיני מתניתא וכו'. משום דקשיא ליה לישנא דמדיות דמשמע דאלו יוצאות כך ואלו יוצאות כך לדוקא היא דקתני וא"כ מאי האי דקתני וכל אדם וכו' הלכך מפרש דכן צריך למתני' ערביות יוצאות רעולות מדיות פרופות בלא וי"ו דהאי לישנא לא משתמע לדוקא אלא לפי שכך דרכן היא ושייך שפיר למיתני אבתרה וכל אדם וכו':

ועל המטבע. אם פרפה יוצאות בו:

ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. על המטבע לפי שאסור לטלטלו:

תני. בחדא ברייתא רשב"ג אומר לא שנו דפורפת וכו' אבל לא תפרוף לכתחלה בשבת אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר לפרוף בתחלה בשבת מפני שהוא מיטלטל בשבת אבל אבן אסור להיטלטל ודינו כמטבע:

אתיא דרשב"ג. דאוסר באבן כר"מ דכמה דר"מ אמר דבר שהוא מיטלטל דוקא הוא דמותר ליטלו בשבת לצורך מקומו אבל דבר שאינו מיטלטל אינו ניטל אלא לצורך גופו וה"נ סבר רשב"ג דדוקא דבר שהוא מיטלטל מותר והך דר"מ לקמן בפ' כל הכלים מיתנייא במתני' כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך וכו'. ות"ק ר"מ הוא ושלא לצורך מפרש לה האי ש"ס שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו ודוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והאי אבן דמתני' אינו לצורך גופו אלא לצורך מקומו לכרוך בו הרצועה הלכך אוסר רשב"ג לטלטלו ולפרוף עליו לכתחלה בשבת:

מתני' הקיטע. שנקטע רגלו:

יוצא בקב שלו. שהוא עשוי כמין רגל של עץ וחוקקין בו מעט להשים ראש שוקו בתוכו וקסבר הת"ק דמנעל דידיה הויא ואידך פליג עליה וס"ל דלא מנעל היא וכמשאוי חשיב. ונוסחא דהכא דת"ק ר' יוסי ור"מ אוסר אבל נוסחת המשניות וכן במשנה דגמרא הבבלית דת"ק ר"מ ור' יוסי אוסר והלכה כר' יוסי דאסור:

אם יש לו בית קיבול כתותין. שחקק בו כל כך להשים בתוכו כתיתין ומוכין רכין להניח ראש שוקו עליהן טמא בטומאת מגע דכלי קיבול מיקרי ואם אינו ראוי לקבלת כתיתין לאו בית קיבול היא משום דמניח שוקו בתוכו דאנן כלי קיבול העשוי להיטלטל בו מה שנותנין בתוכו דומיא דשק לאפוקי שוקו שאינו מיטלטל על גב הכלי:

סמוכות שלו. יש שהוא קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקי ארכבותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:

טמאין מדרס. אם זב הוא שהרי לסמיכות גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה:

ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט הצריך לו היא:

ונכנסין בהן לעזרה. דלאו מנעל היא לאסור משום לא יכנס בהר הבית במנעלו ובאלו מותר אפי' לעזרה לפי שאינן נתונין בראש רגלו:

כסא וסמוכות שלו. יש מין קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול לילך ועושין לו כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים שבידו ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח מעט על אחוריו בכסא שקשור לו באחוריו ועושין לו סמוכות של עור לראשי שוקיו או לרגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו נשען גם על רגליו קצת:

טמאין מדרס. כדלעיל:

ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו:

ואין נכנסין בהן לעזרה. דהואיל והן עשויין ג"כ לראש רגליו כמנעל הוו:

אנקטמין. מאטקאר"ה בלע"ז ויש עושין כמין פרצוף משונה להבעית בו התינוקות וי"מ חמור שהליצנים עושין ונותנין אותו על כתפיהן או מוליכין ביד ע"י פרקיו שעושין בו והכי מפרש לה הכא בגמ':

טהורין. מפני שאינו לא כלי תשמיש ולאו לתכשיט עבידי:

ואין יוצאין בהן. מפני שאינו דרך מלבוש ואם יצא פטור:

גמ' שמואל אמר יוצאין בו משום סנדל. להת"ק דס"ל יוצאין בו בשבת משום דהסנדל דידיה חשוב הוא ונכנסין בו לעזרה:

ר' ינאי מקשה. על זה אם יוצאין בו בשבת משום דכסנדל הוא ואם סנדל הוא מאי האי דהדר קאמר ונכנסין בו לעזרה א"כ אינו סנדל:

אמר ר' בא. עד דאת מקשת לה על דשמואל תיקשי על המתני' דקתני סמוכות שלו וכו' יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה וקשיא נמי האי קושיא דמקשת אדשמואל:

א"ר מנא אמור סיפא דלית היא פליגא על דשמואל. כלומר ואם תפרש להסיפא דמיתרצת עם המציעתא אשכחת לה דהא דשמואל ג"כ ניחא הוא. דאימא סיפא כסא וסמוכות שלו אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה והא האי סיפא ג"כ קשיא היא אם אין יוצאין בהן א"כ לאו כמנעל חשיבי אמאי אין נכנסין בהן לעזרה אלא ע"כ דהכי מיתרצית לה דודאי מנעל או סנדל מיקרי ואין נכנסין בהן לעזרה והא דאין יוצאין בהן בשבת משום טעמא אחרינא הוא דהואיל דלא מנחי אארעא ותלויין הן זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. והשתא מציעתא נמי ניחא דהתם ליכא למיגזר בשבת הואיל והסמוכות עשויין לשוקיו ומדובקין בהן לסמוך עליהן ליכא למיחש דמישתלפי ונכנסין בהן לעזרה דלאו מנעל הוו וא"כ דשמואל ג"כ ניחא הא דקאמר ארישא דיוצא הוא בקב שלו דלענין שבת כסנדל דידיה חשיבא והיינו דכמו סנדל לא גזרינן דילמא מישתלף ואתי לאתויי ה"נ בקב שלו שהוא הולך עליו ליכא למיגזר דילמא מישתלף ולענין זה הוא דקאמר משום סנדל דמטעמא דהיתרא דידיה כהיתירא דסנדל לכל האדם אבל לאו סנדל ממש הוא לאסור להכניס בו לעזרה:

מהו אנקטמין וכו' הונוס קטמין. כלומר נוטריקון היא הונוס חמור הוא בלשון יון כך פי' הערוך וגריס במלה אחת הונוסקטמין והיינו הך. ומפרש ואזיל חמרא דיידא שעושין כמין חמור של עץ ומדדה הוא ע"י פרקים פרקים שעושין בו וכך ראיתי שעושין אותו הליצנים במדינות ההם ומרקדין עליהם:

מתני' הבנים יוצאין בקשרים. הכא מפרש בגמרא קשרי פואה והוא עשב שעשוי כמין קשרים קשרים וסגולה יש בו לשאת אותו להקטנים כדאמר לעיל בהלכה ב' הדא פואה עיקר טב סגין וכו' והתם מפרש לה מעיקרא נמי הכי ובתר הכי מסיק לה בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל ימין שלו וקושרין לו בשמאלו של התינוק וחלופא סכנתא שמגעגע יותר ויותר ולהכי נקט בנים דלא שייכא כ"כ בנקיבות שאין האב מחבבן כל כך מתחלתן שיהיו מגעגעין עליו:

ובני מלכים יוצאים בזגין. פעמונים קטנים של זהב תפורין בכסותן:

וכל אדם. מותרין בזוגין שבכסותו:

אלא שדברו חכמים בהוה. שכן דרך בני מלכים:

יוצאין בביצת החרגול. היא מין חגב וביצה שלו סגולה לרפואת כאב האוזן:

ובשן של שועל. למי שישן הרבה יותר מדאי תולין בו שן של שועל חי ולמי שאינו יכול לישן תולין בו שן של שועל מת:

ובמסמר הצלוב. מסמר של העץ שתולין עליו היא סגולה לנפח של המכה להסיר הנפוח:

דברי ר' יוסי ור"מ אוסר אף בחול. משום דרכי האמורי ואין הלכה כר"מ אלא דכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:

גמ' הבניה וכו' קשרי פואה. כדפרי' במתני':

בזוגין. מפרש ר' זעירא בזוגין שבצוארו וא"כ מהו וכל אדם וכי דרך בני אדם הגדולים לצאת בזוגין על צוארו אלא על הקטנים קאי ובין קטני עניים ובין קטני עשירים:

ר' אילא. מפרש בזוגין שבכסותו ומאי וכל אדם בין גדולים ובין קטנים:

מתניתא פליגא על ר"ז. ברייתא דהתוספתא והובאה לעיל בהלכה א' קשיא עליה דקתני אין יוצאין בזוג שבצואר אלא כאן בברייתא בגדולים דאין דרך לצאת כן כאן במתני' בקטנים:

יוצאין בביצת החרגול וכו'. כדפרישית במתני' ועכביתא היא מכה הנפוחה וקשה:

אית תניי תני ומחליף לאלו הרפואות ור"ח בשם ר' יוחנן תני כמתני' דידן:

דרגי דרגיבת. בתוספתא פ"ז וח' ויש בהן הרבה דברים ונקראת פירקא דאמוראה:

האומר דרגי דרגי בת עליך יש בו משום דרכי האמורי. ור' יודה קאמר דיש בו אף משום ע"ז דלשון דגון הוא ע"ז של הפלשתים כדכתיב וראש דגן וכו':

לאו לאו. האומרו ב' פעמים:

סורו ממנו. הרי א' לא חפצנו הרי ב':

מאותו המין על ראשו ולוחש אף על פי שאין נחש לסמוך על זה יש סימן קצת:

כגון ואני וכו' כלומר להכי קאמר אם את בנימין תקחו עלי היו כולנה לפי שהיו כבר ג' רחל ויוסף ושמעון:

אחר שמיעת בת קול. אם רצה לילך לדרך או לעשות איזה דבר ושמע קול פתאום ויכול לעשות בו איזה סימן אם לעשות או לא הולכין אחריו ואיידי דאיירי בהא מייתי נמי להא דלקמיה דסמוך ר"א שבודאי לא בחנם היה הדבר:

עאל לפונייה. נכנס לבית הכסא להפנות ובא קסדור א' מהרומיים וגירשו ממקומו וישב לו שם ואמר ר"א מה זה לכל עמא דאיכא הכא לא אקים חד מינייהו לבר נש דיתיב אלא לילית ושד הדין אפשר שאיני יוצא מכאן עד שאדע מה יהא בסופו והיה שם נחש טמון וכיון שישב זה הטמא התחיל הנחש לצאת משם ונתן לו נשיכה על עגבותיו ושם נחית דריבויו בני המעיים שלו וקרא ר"א המקרא ואתן אדם תחתיך זהו אדום הטמא:

מיקטוע כיסין. לחטוב קיסמי עצים:

וראה חייט. ערל אחד שהיה ג"כ מקטע עצים שהנחש רץ אחר התלמיד וא"ל ראה שהנחש רץ אחריך ושבקיה הנחש להתלמיד ואזיל בתריה זה החייט:

גרמנייא. כך היה שמו ויצא ובקש ללות לר' הילא שיצא מבית הנשיא ובא כלב שוטה להתגרות בר' הילא וגער בו גרמני והניח הכלב לר' הילא והלך אחר גרמני ונשכו:

בר קפרא. היה רוצה ליכנס לעיר אחת ובכניסתו נכשל באצבעו ונכנס ושמע קול התינוקות שקורין להפסיק אם בגפו וכו' ואמר דומה שלא אעשה בעיר הזאת כלום ולא עלתה בידי אלא הטחר זו באצבעי בלבד וכן הוות ליה:

ר' יוחנן ור"ל. היו מתחמדין לראות פני שמואל וללכת לבבל למקומו ואמרו קודם שנלך נשמע קול א' ונקח בו לסימן:

וסיימון לאותן היום וכן הוות ליה:

דהוה תשיש. חלוש ונכנסו לבקרו ואמרו נלך וכו' ושמעו לאשה אחת שאמרה לחבירתה אם נכבה הנר והשיבה לה לא נכבה ולא יכבה נר המאור של ישראל והיה להן זה לסימן שיתרפא מחליו ויעמוד:

מלטומה. מיני מזונות וכיסנין ותמה ר' יוחנן וא"ל ומן אילין את חיי ומפרנס עצמך והשיב הן והניחו ר' יוחנן והלך לו לאחר שעה עבר עוד אצלו והתחיל זה להתחנן וא"ל רבי התפלל עלי שמן אותה שעה שאמרת לי כך לא מכרתי כלום וא"ל ר' יוחנן שני אתריך ולך לישב על מקום אחר ששינוי השם גורם לטובה ופעמים שינוי המקום גורם לטובה:

תרין תלמידין מן דר' חנינה. היו יוצאין לחטוב קסמי עצים וראה אותן חוזה כוכבים אחד ואמר אלו השנים משיוצאין לא יחזרו שיארע להם פגע אחד וכשיצאו פגע בהם זקן אחד עני ואמר להם תזכו עמי ליתן לי מה לאכול שכבר יש לי ג' ימים שלא טעמתי כלום והיה עמהן ככר לחם אחד וקצצו החצי ונתנו לו ואכל והתפלל עליהם ואמר להם תתקיים לכם נפשיכם ביום הזה כמו שקיימתם לי את נפשי ביום הזה ויצאו בשלום וחזרו בשלום והיו שם בני אדם ששמעו קול של חוזה הכוכבים שאמר ואמרו לו ולא כך אמרת אלו שנים כשיוצאין אינן חוזרין והרי חזרו בשלום ואמר אי דכאן האיש שקרן ועל עצמו אמר א"כ חכמת הכוכבים שלי הכל שקרים ואעפ"כ לכו וחפשו במשאוי שלהם והלכו ומצאו נחש מחותך החצי במשא זה מכאן והחצי במשא זה מכאן ואמר להן מה טיב של מעשיכם ביום הזה וסיפרו לו המעשה שעשו חסד עם העני הזקן ואמר החוזה כוכבים על עצמו ומה יכול האיש הזה לעשות שנתבדה בחכמתו ואלהיהם של היהודים מתפייס הוא בחצי ככר לחם שמחמת כן אירע להם הנס הזה:

מישתעי. סיפר זה המעשה גר אחד שהיה חוזה כוכבים ופעם אחד היה רוצה לצאת לדרכו ואמר וכי עכשיו טוב הוא לצאת כפי אשר ראה בחכמת הכוכבים שלו שאינה שעה טובה והיה נמנע מלצאת חזר ואמר וכי כלום נתדבקתי בזו האומה הקדושה לא להיות פרוש מאלה הדברים שלא לנחש ולעונן א"כ נצא ונסמוך על שם הבורא ברוך הוא וכשהיה בדרך היה קרוב להיות נשחט ונאכל מחיה רעה אחת ונתן לו החמור שלו ואכלה ומתוך כך ניצל וברח לו ומי גרם לו שיפול ויבא לידי סכנה בשביל שהרהר לילך אחר נחש ומי גרם לו שניצל בשביל שחזר בו ובטח על בוראו והלך בדרך:

כי לא נחש ביעקב. מדלא כתיב כי אין נחש קרי ביה כי לו נחש שהמנחש לו הנחש:

כעת יאמר וגו'. שמלאכי השרת ישאלו אותם מה פעל אל שהן לפנים ממחיצתן ולמי ישאלו לאשר אין לו נחש:

כבחצי. כמו קרוב לחצי ימיו של עולם היה אותו רשע בלעם מ"ט דכתיב כעת כמו העת אשר עבר יזכו לאותו יום שיאמר ליעקב וגו':

כל מי שפעל עם אל. שהיה יגע בתורה ובמצות יבוא ויטול שכרו ודריש מכעת יאמר ליעקב ולישראל דמשמע שיאמר להם איזה דבר ומה יאמר מה פעל כל מי שפעל עם אל ולהאי מ"ד ס"ל דיאמר על ישראל מפי בת קול של הקב"ה שהוא האומר ולאידך דבתריה ס"ל דמלאכי השרת הם האומרי':

ואומרין להם מה פעל אל. עכשיו מה הורה לכם הקב"ה לעשות:

ולא כבר עשה כן בעולם הזה. בשעה שניצולו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש שהיו מהלכין בתחלה ואחר כך הלך המלאך שנשלח להצילם כדדריש וריוה די קדמיתא אין כתיב כאן אלא וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין שהיה מהלך אחריהם:

ומה ת"ל וחבל לא איתי בהן. דה"ל למיכתב לית בהין אלא מלמד שהיו סריסים בתחלה ונתרפאו עכשיו אף מזה וזהו לא איתי בהון לא נמצא מה שהיה בהן בתחלה. ואיידי דמייתי להאי קרא דריש ליה לכוליה:

הן היו מכבשין לפניו את האור. המלאך ירד להצילם והן לא היו צריכין לו שזכותם וצדקתם הלך לפניהן והיו מכבין ומכבשין לפני המלאך את האור שהרי אחריהם היה נראה:

באותה שעה. שאמר דמי לבר אלהין. ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעא על פיו וא"ל תקין מילך וכי בר אית ליה לאלהים חזר ואמר אח"כ בריך אלההון וגו' ולא אמר די שלח בריה אלא די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי די התרחוצו עליה בלחודיה והודה שאין עוד אלהים מלבדו:

הדרן עלך פרק במה אשה