מתני' אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה. איידי דאיירי בסוף פרק דלעיל בקראי דאסמכתא והאי קרא דתזרם סמוך הוא להאי קרא דלעיל נקיט לה הכא להא דר"ע ועוד משום דקבעי למיחשב לכולהו מנין דתני לקמן:

במשא. שהנושא אותה בעי כיבוס בגדים כמו הנדה דכתיב והנושא אותה יכבס בגדיו. ופליגי רבנן עליה דר"ע בפ"ג דע"ז וס"ל דאין ע"ז מטמאה אלא כשרץ שנאמר שקך תשקצנו ואין השרץ מטמא במשא אלא במגע והלכה כחכמים:

גמ' כתיב תועבה בנדה וכו'. וקסבר ר"ע לתועבה שבנדה היקשה והיינו לתועבה דפרשת עריות דנדה התם כתיבא וטעמיה קאמר לקמן דאקרא דתעב תתעבנו קא סמוך ומפ' מעיקרא לפלוגתייהו והדר מפרש טעמייהו. וגרסינן להאי סוגיא עד סוף הלכה בפ"ג דע"ז בהלכה ו':

מה הנדה מטמא. במשא לאדם הנושא אותה אף על פי שאינו נוגע בה דאיתקשה לזב דכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו ובזב כתיב ביה והנושא אותם יכבס בגדיו:

באבן מסמא. הוא אבן גדולה וכבידה כדכתיב והיתיאית אבן חדא ושומת על פום גובא וכדאמרינן בפ' בתרא דנדה שאם האבן גדולה על הכלים והנדה ע"ג האבן אע"פ שאין הכלים מרגישין כובד הנדה או הזב מחמת כובד האבן אפ"ה טמאין:

מודה ר"ע לחכמים וכו'. דלהכי איתקש לשרץ לומר לך שאין ע"ז מטמא באבן מסמא:

מה השרץ מטמא בהיסט. כלו' במגע ודרך הש"ס הזה להשתמש בשינוי לשון וקרי למגע היסט על שם הושטת יד לנגיעה. וישלח ידו ויקחה תרגומו ואושיט ידיה ונסבה:

אי מה השרץ מטמא בכעדשה וכו'. וקאמר ר' יוחנן דלהכי איתקש למת ללמד דאינה מטמאה אלא בכזית:

אי מה המת משיכניס ראשי אצבעו וכו'. הכי גריס בע"ז שם ויותר נוח הוא לפי הלשון. כלומר שהרי המת מטמא משיכניס האדם ראש אצבעו להבית אשר המת בתוכו והיינו טומאת אהל וא"צ שיכניס ראשו ורובו לשם אף ע"ז משיכניס ראש אצבעו ואנן קי"ל דע"ז מטמא בביאה ועד שיכניס ראשו ורובו כדתני בתוס' דע"ז פ"י בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא. וקאמר אתיא נתיצה נתיצה מבית המנוגע דכתיב בע"ז ונתצתם את מזבחותם וכתיב בבית המנוגע ונתן את הבית מה בית המנוגע אינו מטמא עד שיכניס ראשו ורובו לתוך הבית אף ע"ז כן:

א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת ע"ז מחוורת מן התורה. ואין טומאתה אלא מדרבנן דאם לא כן קשיא אליבא דרבנן דמאי חזית דאת מקישה לקלים ואינה מקישה לחמורים דרבנן מקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא איפכא דנקיט לחומרא למת דתטמא במשא ולשרץ דתטמא בכעדשה אלא ש"מ דטומאתה מדרבנן והלכך לקולא ולחומרא לקולא מקשינן:

א"ר מנא מחוורת היא וכו'. כלומר דלא היא דמהכא לא תפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע"ז מחוורת היא מן התורה והא דקשיא לך אי הכי אימא נקיט לחומרא לא מצית אמרת הכי דבהדיא גלי לן קרא דנקיט טומאתה לקולא ולא לחומרא דלמה הוא מקישה למת ולשרץ אלא ללמד מהם דנקיט לקלים שבה וכלומר דאי ס"ד דלחומרא נקיט א"כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה"א דאפי' באבן מסמא מטמאה הא ליתא דאי הכי השתא נמי דכתיבא היקשא דמת מנא לך דאינה מטמא באבן מסמא דאי משום דאיתקש למת ומת אינו מטמא באבן מסמא הא איתקשא נמי לנדה דהרי השתא לחומרא קיימינן והיא גופא קשיא דאם באת להחמיר א"כ נחמיר בכל ולא תילף לכזית ממת אלא כל מה דמצית להחמיר נחמיר ונילף מנדה דמטמאה באבן מסמא ומשרץ דמטמאה בכעדשה ועל כרחך דילפינן מדחזינן דאיתקש נמי למת והאי הקישא דמת למה לי. ואם תאמר דהיקישא דמת נמי לחומרא הוא דאתא דתטמא באהל כמו המת הא ודאי לא מצית אמרת דהא אית לן ג"ש מבית המנוגע דעד שיכניס ראשו ורובו וכ"ת עוד דילמא היקישא דמת אתא למעוטי אבן מסמר דלא נקיט לנדה דאי אמרת הכי א"כ ממילא שמעינן דהיקישא דמת אתא לגלויי לן להוציא משמעות היקישות מהחומרא וא"כ ממילא ש"מ להוציא ההיקש מהשרץ לחומרא דלא נילף לכעדשה אלא לכזית מהמת והשתא למאי הלכתא איתקשא לשרץ אלא ע"כ דלא תטמא במשא אלא במגע:

הדא דאת אמר. דמיהת ע"ז צריכה שיעור בכזית דוקא בע"ז שבורה אבל בשלימה מטמאה אפי' בכל שהוא:

דא"ר חונה וכו'. אשכחן בע"ז בעל דצורתו בראש הגויה היה ובאופן מהאופנים קטנים שהן פחותין מכזית למדנו זה שהיה בראש הגויה דכתיב וישימו להם בעל שהוא דומה לברית אלהים והכי אמרי' בע"ז שם:

מ"ט דר"ע. דאמר לתועבה דנדה הוקשה דכתיב תעב תתעבנו וגלי רחמנא דתעשה אותה כתועבה החמורה שבתועבות והיא נדה דחמורה מתועבה דשרץ:

שקץ תשקצנו. גלי רחמנא לעשות אותה כשקץ דשרץ:

מה מקיימין רבנן טעמא דרבי עקיבא. ואמאי כ' רחמנא בלשון תועבות הרבה:

צאיהו נבליהו. תתעב אותו כצואה ונבליהו שתתעבנו גם בנבילות לשון כדלקמן:

מה מקיים ר"ע טעמון דרבנן שקץ תשקצנו. וקאמר דיליף מכאן שקציהו נבליהו:

מנין לרבנן נבליהו. דבשלמא לרבי עקיבא שפיר מישתמע מלשון שקץ תשקצנו שתשקץ אותו בפיך ולקוראו בלשון גנאי אבל לרבנן דדרשי מתעב תתעבנו ואין תועבה אלא בלב:

ר' שמואל וכו'. מהכא דכתיב צא תאמר לו צאיהו נבליהו באמרות פיך את שקורין אותו וכו':

גלייא. מלשון גילוי ערוה:

מקדם לבית אל. והלא עי עצמה היא מקדם כדכתיב בית אל מים והעי מקדם ובהאי קרא משמע דעל בית האון קאי ועוד דהאי סימנא אשר עם בית און מיותר היא אלא דרוש ביה הכי מקודם היו קוראין אותו בית אל לשם ע"ז ועכשיו קורין אותו בית און לגנאי:

לא רצה להיקרות עמדה. כלומר לא תרצה לקרותה כך שהיא לשון כבוד אלא קורין אותה עמידה שכך קורין לעביט של מי רגלים כדאמר רבי אבא וכו':

מה מקיים רבי עקיבא צא תאמר לו. מאי דריש ביה:

מכאן וכו'. כלומר דקרא מרמז גם לדבר אחר שאין לדחות לאדם מידו אלא עד שיכניס ראשו ורובו באיזה ענין בכח ושלא ברשות אז צא תאמר לו ובא הרמז כאן אגב אורחיה שמדבר בע"ז שצריך להוציאה מביתו:

אית מתניתא. תני חדא ברייתא דע"ז ומשמשיה מטמא כנדה ותניא אידך ע"ז עצמה כנדה ומשמשיה כשרץ ותרוייהו אליבא דר"ע:

ניחא. דקרא דיליף מיניה ר"ע להקיש לנדה משמשיה כתיבי התם אלא למ"ד משמשיה כשרץ קשיא הרי כל עצמו של הכתוב לא קרא נדה אלא במשמשין כדכתיב בהאי קרא וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו ואלו צפוי ואפדת משמשיה ותכשיטיה נינהו:

תיפתר בחקוקים על גופה. האפודות הם צורת הע"ז שחקוקים על גופה ולאו משמשיה הן וצפוי ג"כ שהצלם מצופה בצורה החקוקה עליו לע"ז:

תיפתר. יכול את פתר לה ג"כ בענין אחר שהאפדה ע"ז עצמה היא שעשה ממסכת זהב להשתחוות לה כענין שנאמר גבי גדעון שנתנו לו נזמי הזהב משלל מדין וכתיב ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' ויזנו כל ישראל אחריו:

מתני'. דהתם משמע כמ"ד דאף משמשיה כנדה לר"א דהא תנינן שם אבניו ועציו ואפריו מטמאין כשרץ ועלה פליג ר"ע וקאמר כנדה וקס"ד שהבית עשוי להכניס לתוכו הע"ז וא"כ משמשיה הוי אלמא קסבר דאף משמשיה כנדה וקשיא לאידך מ"ד דקסבר אליבא דר"ע משמשיה כשרץ:

תיפתר שהשתחוה לבית. עצמו כשהיה בתלוש ואח"כ בנאו דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש הוא גבי ע"ז:

והא תנינן. שם שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לע"ז ה"ז אסור. וא"כ אפי' עשה המחובר לע"ז אסור וקאמר דתיפתר נמי להא שהשתחוה לבית בעודו בתלוש ואח"כ חידשו בבנין מחובר:

דאמר ר' זעירה בשם רב המשתחוה לבית ועשאו לע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוא. ואכתי לא אסיק לאוקמי להא דרב דנמי איירי בהשתחוה ואח"כ בנאו עד לקמן ומייתי להא משום המסקנא דאוקמתא:

המקדיש את הבית מועלין בו. וקאמר ר' זעירא הווי בה רבנן פליגא כלומר שהקשו על הא דר' יוחנן ואוקמי לה בפלוגתא ומשום דק"ל אין מעילה במחובר הלכך קאמרי דתליא בפלוגתא דפליגי' אמוראי גבי המשתחוה לבית דלמ"ד אסרו דס"ל תלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוא וא"כ נמי מועלין במקדיש הבית ואיכא למ"ד דלא אסרו דלא חשיב ליה כתלוש ואין מחובר נאסר משום ע"ז ובמקדיש נמי אין מועלין בו ור' יוחנן כרב הוא דס"ל:

מתני' פליגא על רב. דתנן בפ"ה דפרה השוקת שבסלע הוא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך החור שבדופנה ומשקין ממנה. הבהמות:

אין. ממלאין למי חטאת דלא חשיבא כלי ומפני דרישא דמתני' מיירי כשחיברה בתחלה ולבסוף חקקה וכדמסיים התם בסיפא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה שאם חקקה בתחלה ועשאה כלי ואח"כ חיברה בסיד נשאר שם כלי עליה:

מפני שחקקה ואח"כ חיברה. טעמא שחקקה בעודה בתלוש הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא חשיבא כלי ואע"ג שהיתה תלושה מקודם מ"מ הואיל וחיברה מקודם שנקרא עליה שם כלי בתלוש כמחובר הויא וקשיא לרב שהרי ההן בית נמי לאו כמי שחקקו ואח"כ חברו הוא אלא כחברו ואח"כ חקקו בההיא דרישא דהתם דמיא דקס"ד השתא שלא השתחוה לבית עד שבנאו בתחלה וא"כ דינו כמחובר:

מה עביד לה רב. וקאמר דפתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן כלומר הא דקאמר המשתחוה לבית אסרו לא שבנאו לגמרי ואח"כ השתחוה לו אלא דקרי ליה בית משום דהסיתות של אבנים לבנותן זהו גמר מלאכתן לבית וא"כ מיירי נמי שהשתחוה בעודן אבנים בתלוש וכבר נאסרו משום ע"ז ואע"ג דאח"כ בנאו ועשאו מחובר ודמיא להאי דינא דהשוקת שבסלע:

ולית הדא פליגא על ר' יוחנן וכו'. התם על המתני' קאי דתנינן מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז ונפל אסור לבנותו וכו' אבניו ועציו ואפרו מטמאין ופריך וכי האי מתני' לא פליגא היא על דר' יוחנן דהתם לעיל בהלכה ב' גרסינן לפלוגתייהו דר"י ור"ל בע"ז שנשברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה. ור"ש בן לקיש אמר מותרת ומפרש התם לפלוגתייהו מה אנן קיימין אם בעתיד להחזיר לכליין שידוע לנו שעתיד להחזיר השברים להכלי שלהן ולקמן בהא ודאי כ"ע ל"פ דאסור שהרי לא ביטלן ואם בידוע שאינו עתיד להחזיר לכליין בהא ד"ה מותר שהרי ביטלן מע"ז אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בסתם דר' יוחנן אמר סתם כמי שעתיד לחזור לכליין דכל זמן שלא שמענו שביטלן אמרינן מסתמא עתיד הוא להחזירן לכליין ור"ש בן לקיש סתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמסתמא בטולי מבטל לה:

אמר ר' יודן אבוי דר' מתנה אם היו מונחין במקומן שנשברו שם בהא לכ"ע כמו שעתיד להתזיר לכליין ואסור. עד כאן בהא דהתם דלעיל. והשתא פריך מהאי מתני' דהתם לר' יוחנן דקאמר ע"ז שנשתברה מאליה אסורה והא וכי לא כן סברנן מימר שם שאם בשאינו עתיד להחזיר לכליין ד"ה מותר והא תנינן וכו' זה הכל מהקושיא היא והא תנינן נמי בהדיא שם לקמן שלש אבנים הן ואחת מהם אם העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת והשתא הא מתני' שנפל הכותל שבינו לבין הע"ז דומיא דהך דבמתני' שלשה אבנים היא שנסתלקה הע"ז מן הכותל וכן דומיא דדינא בשברים שאינן עתידין להחזיר לכליין ואמאי עציו אבניו ואפריו אסורין. ולהכי פריך לר' יוחנן מהני תרתי דאי מדר' יוחנן גופיה בע"ז שנשתברה הוה מצינן לשנויי דמתני' דנפל הכותל כדין סתם בע"ז שנשברה דמיא דלר' יוחנן אסורה והיינו נמי דקאמר ולא כן סברנן מימר וכו' כלומר על זה דסיים לעיל התם הוא דקא סמיך דבסתם הוא דפליגי מתני' דנפל הכותל כסתם דמיא ולא קשיא לר' יוחנן והלכך הדר פריך מהאי מתני' דג' אבנים דהא במתני' דנפל הכותל בהאי ע"ז שסילקה מעל האבן היא וא"כ מוכח דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא שהרי גם התם לא ידעינן אם עתיד להחזירה על גבי האבן או לא ואפ"ה קתני מותרת וש"מ דסתם כמי שאינו עתיד להחזיר לכליין דמיא והשתא היכי מתרץ לה ר' יוחנן וכלומר דאפי' תימא דמהאי מתני' דג' אבנים לק"מ דהתם מכיון שסילקה בידם לא דמיא לנשברה מאליה ובסתם מ"מ האי מתני' דנפל הכותל קשיא דהא הכא נשברה מאליה. ולענין דלא תיקשי האי מתני' דנפל הכותל אמתני' דג' אבנים היכי מתרץ לה ר' יוחנן דאף אם תאמר שאני סילקה מנשברה מ"מ קשיא דהא מיהת מתני' דנפל הכותל דקתני אפי' העפר והעצים והאבנים שמסתמא אין עתיד להחזירן אסורין והלא בכה"ג גם לר' יוחנן מותר ולקמיה פריך ומתרץ נמי אליבא דר"ל אלא דמעיקרא מהדר אליבא דר' יוחנן דלדידיה על כרחך לשנוי רומיא דהני מתני' אהדדי כדאמרן דשאני סילקה ונשברה וא"כ אכתי מדינא דמתני' דמשמע דאבניו וכו' לעולם אסורין ואפי' אם אינו עתיד להחזירן:

תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן. בתחלה ואח"כ בנאו להבית שאפי' נפל נשאר הכל באיסור כבתחלה. ואפי' על רבי שמעון בן לקיש לית הא פליגא וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש"ס מהאי שינויא וקאמר דהא האי פירכא מצית נמי למיפריך אדר"ל דאם אינו עתיד להחזיר לכליין הא אמרי' דלד"ה מותר אלא דלא היא ולא צריכין להאי שינויי דחוקא ולאוקמה להמתני' בהשתחוה לכל אבן ואבן דאפי' לר"ל ניחא ולא מיבעיא לר' יוחנן דהא לא כן סברין מימר דבעתיד להחזיר לכליין ד"ה אסור ואמר ר' יודן וכו' כמו שהבאתי לעיל דאם הן במקומו כמו שעתיד להחזירן דמיא והשתא אילו עציו ואבניו ועפרו דהמתני' במקומן הן במקום שנפל הכותל ולא פינה אותן משם והלכך לד"ה אסורין:

והא תנינן. שם שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור וש"מ דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גם באילן כמו הבית וקשיא לרב דמחלק בין אילן לבית:

תיפתר. להמתני' כגון שהשתחוה לזמורה כשהיתה בתלוש ואח"כ נטעה והלכך אסורה אבל בלאו הכי לא דמי אילן שמחובר בתוך הארץ להבית שמחובר על גבי הקרקע:

השתחוה לבית. ובנאו על הקרקע אסרו ולמערה שחפר בה ועשה המערה כותל לבית לא אסרה וכדמפרשי טעמא בית היה לו שעת תלישה קודם שבנאו אבל מערה לא נקרא מעולם שם תלוש על הכותל שמחובר מעיקרו הוא:

מתני' מנין לספינה שהיא טהור'. שאינה מקבלת טומאה:

שנאמר דרך אניה בלב ים. פשיטא בלב ים היא אלא הא קמ"ל מה ים טהור אף הספינה טהורה בין היא של עץ ובין היא של חרס בין גדולה ובין קטנה:

מנין לערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. דתנינן לעיל בריש פ"ג דכלאים שזורעים בתוכה חמשה זרעונים וכו'. שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וגו'. תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי רמז לחמשה זרעונים וששה על ששה לא ילפינן מאסמכתא דקרא אלא כך קים להו לרבנן דההרחק בין מין למין אחר צריך שיהא כדי יניקה והיא טפח ומחצה ולא יותר. וסדר זריעת ערוגה זו תמצא לפי הצורה שהעמדתיה בכלאים שם וכשתעיין שם תתבונן ששני שלישים ממנה נזרעת היא בחמשה מינין אשר בתוכה והן כ"ד טפחים ושליש אחד ממנה היא פנוי שהוא י"ב טפחים ושם ביארתי וביררתי לפי הסוגיות דגמרא דהכא ודהבבלי ולפי מסקנת השמעתתות להלכה:

גמ' ולא מן הים למדת וכו' לא מן השק למדת. בתמיה כלומר דפריך למה ליה לאהדורי בתר המקרא שבכתובים כאלו לית לן ללמוד מזה אלא מהאי דאיתקוש ספינה לים והלא מן הכתוב שבתורה נוכל ללמד שהרי כל הכלים שמקבלין טומאה איתקשו לשק שנאמר בפרשה מה השק מיטלטל מלא וריקן אף כל המטלטלים מלא וריקן וא"כ אף אנו נלמוד מה השק משמש בים וביבש' יצאת ספינה שהיא משמשת בים ואינה משמשת ביבשה:

רבנן דקיסרין אמרין זו ספינה של חרס. דאיצטריך לן למילף מהאי קרא דרך אניה בלב ים דאי ממה השק לא מצית למילף שזה אינו מלמד אלא על כל האמור בפרשה כלומר בהאי קרא שנאמר בפרשת טומאת כלים דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וגו' והני דכתיבי בהדי שק השק מלמד עליהן יצא כלי חרס שאינו באותו הכתיב שבפרשה שילמד עליו השק וכן בפרשת כלי מדין דאיירי בטהרת כלים לא הוזכר כלל כלי חרס בפרשה ולכך איצטריך למילף מדרך אניה בלב ים שאף ספינה של חרס היא טהורה דהא נמי בלב ים היא:

זרועיה. ופריך הכי ילפית לה מהאי קרא לחמשה זרעונים נימא מיעוט זירועיה שנים ותו לא:

משנים את למד ארבעה. כלומר דאפי' תימא הכי דמיעוט זירועיה שנים אפ"ה מצינו למילף מכאן לחמשה זרעונים כדמסיק ואזיל שהרי בתחילה את למד ארבעה מהשנים:

מה שנים את נותן בתחלת ששה ומיצר והולך. שהרי אף אם בא לזרוע שני מינין בתוכה צריך אתה לומר שמתחיל הוא לזרוע למין האחד בתחלת הששה טפחים והיינו בשורה הראשונה של רוח האחת מרחיב וזורע הוא את המין ואח"כ מיצר היא והולך בהזרע בכדי שיוכל לזרוע להמין השני ברוח שכנגדה ושם ג"כ מרחיבו בתחלת הששה ומיצר הוא והולך בכדי שלא יהו המינין מעורבבין ויהיו נכרין כל א' וא' בפני עצמו:

אף ארבעה וכו'. כלומר א"כ אמור מעתה שאף ארבעה מינין בכל רוח ורוח אחד יכול הוא לזרוע בכגון זה שמתחילו בתחלת הששה ומיצר בו והולך ובלבד שיהא שיעור הרחק יניקה בין מין שברוח זה לבין מין רוח שבצדו וכן כולן וכשאתה זורע על דרך הזה לאלו הד' מינין שבד' הרוחות א"כ וכי אפשר שלא יהיה שם באמצע של סוף אלו המינין נקב אחד פנוי בלי זרע שהרי בין זה לזה ע"כ שיש הרחק שיעור יניקה וכן בכל הרוחות ונמצא שיש באמצע מקום פנוי שיכול ליטע בו את האמצעי והיא מין החמישי והשתא ממילא שפיר נפקא לן לכל חמשת המינין. וצורת הערוג' אליבא דהאי מ"ד תמצא שם בריש ההלכה:

א"ר יונה עבודה פוגעת בעבודה וכו'. הא קמ"ל דלא תימא שצריך להרחיק בין מין למין שיעור יניקה לזה ושיעור יניקה לזה וליבעי ג' טפחים הלכך קאמר דלא היא אלא אפי' העבודה והיינו שיעור יניקת הזרע שצריך הוא לעבודתו והוא טפח ומחצה פוגע הוא בעבודה והוא במקום יניקת חבירו שבצידו בהא לא איכפת לן ומותר דלא בעינן הרחקה אלא שיעור יניק' חדא בין מין למין והוא טפח ומחצה ולא יותר וכן לא פחות משיעור הזה דלא ליהוי כמי שזה המין בעצמו פוגע בחבירו כדמסיים ואזיל:

ואין מין פוגע בחבירו לחובשו. כלומר אהא בלחוד הוא דקפדי חכמים בדיני דכלאים שלא יהא מין אחד סמוך לחבירו בתוך שיעור יניקה שנראה כמטמינו זה לזה אבל לא צריך שיהא שיעור יניקה של זה פוגע בשיעור יניקה של זה דאהא לא קפדינן מידי:

ר' יהושע בן לוי בא לתרץ הך קושיא דמיעוט זירועיה אינו אלא שנים וקאמר דלא צריכא לן להא דמשני ר' שמואל אלא מהאי תיבת זירועיה גופה נפקא לן חמשה:

זרעה זרעיה זירועיה. כלו' דדרשינן מדכתיב זרועיה ש"מ לרבות הוא דאתא דאי הוה כתב זרעה הא חדא ואי זרעיה הוי משמע מיעוט זרעיה תרי השתא דכתיב זרועיה הרי עוד שנים והרי כאן חמשה:

וכר' יהודה. ואליבא דר' יהודה דס"ל התם דזורעין ששה באמצע דרוש ביה הכי זרע אי כתיב זרע הוה משמע חדא וכתיב זרעה תרי וזרעיה עוד תרי וזרועיה עוד תרי הרי ששה:

ר' חגיי אמר זרעיה חמשה. אליבא דת"ק דמתני' הוא דקאמר וכלומר דלא צריכת כדדרש ריב"ל אלא דזרעיה חסר כתיב בלא וי"ו ומחמשה אותיות של התיבה שפיר נפקא לן חמשה והשתא לא מצית למידרש אליבא דר' יהודה והיינו טעמא דהת"ק דלא ס"ל אלא חמשה:

כל הין וכו'. הש"ס הוא דקאמר שכך השיבו לו לר' חגיי א"כ כל ספר ישעיה שאני מוצא כתיב זרועיה מלא בוי"ו צריך אני למוחקו להוי"ו וכן נשאלה שאלה זו לרב הונא ספרא דסידרא של המקראות שהיה בתי במסורת המקרא ואמר שכך הוא זרועי' מלא כתיב בוי"ו. א"נ האי כל הין דאנא משכח וכו' ר' חגייא הוא דקאמר לה שאני מקובל שהוא חסר וכל מקום שאמצא מלא אני מוחק להוי"ו ושאלו לרב ספרא ואמר שכך הוא שצריך להיות מלא בוי"ו וכמו שכתוב בספרים שלפנינו ודלא כרבי חגיי:

הכא גרסינן לה בכלאים שם רבי יוחנן בשם רבי ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם רבי שמעון בן לקיש כולהון חוץ לששה אם כולהון חוץ לששה נתני תשעה א"ר תנחום בוצרייה וכיני בערוגה שבערוגות היא מתני'. וכאן היא חסר מתיבת כולהן הא' עד כולהון הב'. ודבר זה להבינו צריך ביאור הרבה ולא כמו שראיתי ששגו לפרש וביארתי לזה הדק היטב ועל קו הנכון והאמת לא רציתי להאריך כאן כי שם עיקר מקומו והרוצה לידע אמתת הדבר ומה שיצא לנו לפרש על פי זה לכל הסוגיא דהכא וכן לכל הסוגיא דהבבלי בפרקין עיין שם וירוה צמאונו בכל הענין והשיטות דבר דבר על אופנו ועל מכונו:

מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי. לשימושה שהיא טמאה דאכתי שכבת זרע מיקריא וראויה היתה להזריע שנאמר והיו נכונים לשלשת ימים ומדצוה להפרישן שלשה ימים וכל זה היה מפני חשש פליטת שכבת זרע מהנשים דאלו בשביל אנשים לא היו צריכין לפרוש אלא יום אחד והיו טובלין לפנות ערב כדכתיב והיו טהורין אלא שאם יפלטו הנשים עד יום השלישי והוא בכלל היו טמאות ולפיכך צוה להפרישן ג' ימים ומכאן ואילך מסרחת הזרע במעי אשה ואינה מטמאה אפילו תפלוט ובגמרא מסיק לה לבתר דמייתי פלוגתא דתנאי דפ"ח דמקואות זו דברי ר"א בן עזריה ור' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים עד ג' ימים מכאן ואילך היא נסרחת והיינו עד יום הג' ואין יום הג' בכלל דעל ג' עונות הוא דקפדינן ועונה היא או יום אחד או לילה אחת ואם שמשה בליל חמישי ג' עונות שלה יום ה' וליל ו' ויום ו' וכל שפלטה בתוך זמן זה טמאה ואם פלטה מליל שבת והלאה טהורה:

מנין שמרחיצין את הקטן וכו'. אף בחמין שהוחמו בשבת. שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים מכאן שיום הג' יותר סכנה הוא מיום שלפניו. ובנוסחת המשניות כתוב שמרחיצין את המילה והעיקר כנוסחא דהכא במתני' והכי מסיק לה בגמרא ומקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המיל' בין לפני המילה והיינו בחמין שהוחמו מע"ש ובין לאחר המיל' או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה לפי הצורך בין בחמין שהוחמו מע"ש ובין שהוחמו בשבת:

מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. לשון של צמר אדום כדתנן בפ' שני שעירי חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו וכו' וכשהיה מלבין היו יודעים שנתכפרו עונותיהם:

גמ' אמר ר' יוחנן מסיני למדו. לדין דפולטות שכבת זרע שמשה ירד בשלישי בשבת ואמר להן וכו' ונמצא כל שפי' בג' וכו' כלימר שהרי לשלשת ימים אמר להם ובשבת ניתנה התורה וא"כ היה להם זמן לפרוש גם בתחלת רביעי דאכתי ג' ימים הן קודם מתן תורה אלא יש שפירשו מיד באותו יום לעתותי ערב. ואין זה אליבא דמאן דאמר דלעולם אמש עונות בעינן דא"כ כ"ע היו צריכין לפרוש ביום הג' קודם הלילה כי היכי דמצי למיטבל ביום הששי ולהיות להם הערב שמש אלא דסבירא ליה דיש שעשו כך ויש שלא עשו כך וכדלקמן. וכל מי שפי' ביום השלישי קודם הלילה יש כאן חמשה עונות ליל רביעי ורביעי ליל חמישי וחמישי ובששי כך היה כל מי שפלטה בלילה היתה טמאה דאכתי בתוך חמש עונות פלטה וביום שהוא יום ששי אף אם פלטה טהורה שלאחר חמש עונות הוא וטבלו בו ביום וטהרו לגמרי בהערב שמש:

כל מי שפי' ברביעי וכו' כלומר ויש שלא החמירו על עצמן לפרוש באותו יום שאמר להן משה אלא שלמדו מדאמר להן לג' ימים א"כ די שנפרוש מתחלת יום רביעי ובארבעה עונות סגי קודם יום הטבילה והיה להן יום רביעי וליל חמישי ויום חמישי ובששי כך היה כל מי שפלטה בלילה והוא ליל ששי היתה טמאה שעדיין לא מלאו ארבעה עונות ואם פלטה ביום ששי טהורה שלאחרי ארבעה עונות הוא וטבלו ביום ששי ובהערב שמש טהרו לגמרי:

זו בסיני. כך היה המעשה בסיני שיש שהבינו מדציוה משה ביום הג' ואמר לשלשת ימים ש"מ דאה' עונות קפיד והיה מחזיק לטומאה אם תפלוט בתוך הה' ולפיכך פי' ביום הג' קודם הלילה דאם ימתין עד תחלת יום רביעי שמא תפלוט ביום ו' לפני הערב בסמוך ותהיה טמאה דאכתי לא מלו לה ה' עונות שלימות ולא תוכל לטבול קודם השבת שיהא לה הערב שמש ואלו שלא פירשו עד תחלת יום הרביעי לא הבינו כן מדברי משה אלא שהיו סוברין מדאמר לג' ימים ש"מ דבד' עונות סגי והיה להם יום ד' וליל ה' וה' וליל ו' וביום הו' כבר מלו ד' עונות שלימות ואף אם תפלוט תהיה טהורה ויכולה לטבול ולמיעבד לה הערב שמש:

אבל לדורות. אין אנו למדין מאלו שהבינו כך מדברי משה והיה להן ה' עונות ואלו שהבינו כך ולא היה להם אלא ד' עונות שלימות אלא דילפינן מדברי משה דעל ימים הוא דנקפיד ולא ניזיל בתר עונות וא"כ פולטת ביום הג' לשימושה טמאה וביום הד' לשימושה טהורה והשתא פעמים שהן ארבע עונות כגון אם שמשה ביום הרביעי אין אותו היום בכלל הד' עונות דליכא ד' עונות שלימות עד לילי שבת אלא מליל ה' ואילך ליל ה' וה' וליל ו' ויום ו' והיא טובלת קודם הלילה ואף אם תפלוט אין אנו חוששין לכך שהרי העיקר על מנין הימים הוא דקפדינן והרי יש כאן מיום שימושה ג' ימים שהיום הוא ג"כ בכלל דמקצת היום ככולו ואין מנין העונות אלא ללמד שפעמים היא כך ופעמים היא כך פעמים ד' עונות כדאמרן ופעמים שהן ו' כגון אם שמשה בתחלת ליל ד' יש כאן ליל רביעי ורביעי ליל ה' ויום ה' ליל ו' ויום ו' ובלילי השבת והלאה אם תפלוט אז היא טהורה:

ר"ע אומר לעולם הן ה' וכן לדורות. דקסבר כ"ע היו פורשין ביום הג' לפני הלילה וה' עונות שלימות בעינן ויש כאן ליל ד' ויום ד' ליל ה' ויום ה' וליל ו' אבל יום הו' לא מן המנין הוא דאף על גב שכבר מלו הה' עונות שלימות היינו לענין שאם תפלוט ודאי טהורה היא אבל מ"מ הי' צריכין לפרוש ביום הג' קודם הלילה בכדי שתוכל לטבול קודם לילי השבת ויהיה לה הערב שמש כדלעיל וכן לדורות ילפינן דה' עונות שלימות בעינן:

תמן תנינן וכו'. בפ"ח דמקואות וגריס בדברי ר"א בן עזריה ביום הג' טהורה ושאר דברי הפלוגתא דידהו מבוארין הן מהאי דלעיל ודברי ר' ישמעאל כעין האי דאמר ר' יוחנן אבל לדורות או בארבע או בו' כדפרי' ופעמים שהן ה' דקאמר כגון ששמשה בתחלת יום רביעי שפליטתה טמאה עד תחילת ליל שבת ומכאן ואילך טהורה:

ר"ע אומר לעולם הן ה'. כדפרי' לעיל דה' עונות שלימות בעינן לדידיה ואם יצאת לה ממקצת עונה הראשונה כגון ששמשה בתוך ליל ד' נותנין לה ממקצת עונה הו' והיינו ממקצת יום הו' שהיא עונה הו' לפי חשבון אלא כדי להשלים ה' עונות שלימות א"כ אם פלטה בתחלת יום הו' טמאה דאכתי לא מלו ה' שלימות ולאחר כאן כשכלו הה' שלימות אם תפלוט אפילו בו ביום טהורה והא דפירשו קודם ליל הרביעי כדפרי' לעיל שעשו כך כדי שיכלו הה' עונות שלימות מקודם בכדי שיטבלו קודם הלילה ויהיה להן הערב שמש:

הא ר' ישמעאל וכו'. כלומר הא וודאי דלכ"ע או יום או לילה עונה. הוא דחשיב ומה ביניהון עונות שלימות ביניהון וכו' וכדפרי':

ותני כן. לר"ע אם נכנסה מקצת עונה מן היום או מן הלילה קודם ששמשה ואח"כ שמשה משלימין לה מקצת עונה של ו' עד שיכלו ה' עונות שלימות ואם פלטה בתחלת מקצת העונה הו' טמאה ואח"כ טהורה כדאמרן:

יום ולילה עונה. אין עונה אא"כ יש בה מן היום ומן הלילה ומקצת עונה זו ככולה כדלקמן:

ותני כן. אליבא דר"א בן עזריה דס"ל פולטת ביום הג' טהורה ומקצת היום ככולו פעמים יש שם יום וכל שהוא מן היום והיא טהורה וכו' כדמפ' ואזיל:

היך עבידא. כגון אם שימשה ע"ש קודם לשקיעת החמה ופלטה במוצאי שבת לאחר שקיעת החמה יש כאן יום שלם וכל שהוא מקצת מיום הו' ומקצת מיום הא' וה"ז כפולטת ביום הג' לשימושה והיא טהורה:

שימשה את ביתה ע"ש לאחר שקיעת החמה. אפילו פלטה באחד בשבת אלא שהיה קודם לשקיעת החמה הרי יש כאן שני ימים יום השבת ואחד בשבת אבל חסר הוא כל שהוא ולא הויא פולטא ביום הג' והיא טמאה וקמ"ל דיום ולילה הוי עונה אחת ומקצת מיום זה ומקצת מיום זה הרי הוא ככולו ואם לאו אפי' יש כאן שני ימים אלא שחסירין הן אפילו מקצת טמאה:

אמר ר' יוחנן מדברי כולם. נלמד דכשהיו טבילי יום קיבלו ישראל את התורה והך דר' יוחנן פליגא אהא דר' יוחנן דלעיל דקאמר כל מי שפי' בג' וכו' ואם פלטה ביום הו' טהורה ואפילו לאלו שהחמירו על עצמן וסברי דה' עונות שלימות בעינן וכן למי שפירשו ברביעי וכו' כדלעיל וא"כ היה להם שהות לטבול קודם הלילה ולהיות להם הערב שמש וצ"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן והאי מאן דאמר סבירא ליה דפליגי אימת עבדו פרישה דלר' אלעזר בן עזריה סבירא ליה כרבנן דר' יוסי דבה' עבדו פרישה וא"כ כל שפלטו בכל יום הו' היו טמאות ולא יכלו לטבול עד הלילה שאז אם יפלטו טהורות ור' ישמעאל סבירא ליה כר' יוסי דבד' עבדו פרישה אבל לא בהשכמה ואם כן אלו שלא פירשו עד סמוך לליל ה' לא היה להם אלא ד' עונות שלימות עד תחלת לילי שבת ור"ע נמי סבירא לי' בד' עביד פרישה אבל כולם פירשו בהשכמה מיד שציוה להם משה והיה להם ה' עונות שלימות עד תחלת לילי שבת והשתא לכ"ע לא היו יכולין לטבול קודם הלילה ולא טבלו אלא בלילי שבת והיו טבולי יום כשקיבלו את התורה:

הדא דאת אמר בנשים שהן הן היו טבולי יום כדאמרן אבל באנשים כבר טהרו בהערב שמש דהא כתיב וקדשתם היום ומחר וגו' וא"כ אפי' למ"ד בה' הוא דעביד פרישה היה להם שהות לטבול ולהעריב שמשן:

זו דברי ר"א בן עזריה וכו'. לכל חד וחד כדאית ליה בזמן הפרישה אבל חכמים אומרים עד ג' ימים ולא עד בכלל וכדפרי' במתני' דג' עונות שלימות הוא דבעינן ומכאן ואילך הש"ז היא נסרחת ואין פליטתה מטמאה ולדידהו סבירא להו כמאן דאמר דבה' עביד פרישה ובהשכמה והיה להם ג' עונות שלימות עד תחילת לילי שבת והיו הנשים טבולי יום:

מה תורת הזב עד ג' ימים. כלומר דהא קי"ל דהזב מטמא בראיות והזבה בימים מיהו תורתו עד ג' ימים הוא כדתנן בפ"ק דזבים ראה אחת היום ושתים למחר וכו' ה"ז זב גמור ולאפוקי אם הפסיק יום אחד בין הראיות ואח"כ ראה ראיה ג' אין בו תורת הזב וש"מ מיהת דעד ג' ימים היא תורתו והיינו ג' עונות היום והלילה ולמחרתו שאם ראה בהן אחת היום ושתים למחר או שתים היום ואחת למחר הרי זה זב גמור אף תורת שכבת זרע עד ג' ימים והיינו בג' עונות כדפרי':

אנן תנן. במתני':

מרחיצין את הקטן ותני דבית רב מרחיצין את המילה. ולא גרסי את הקטן:

על כורחך אתה אומר. שמרחיצין את הקטן היא הנוסחא האמיתית שהרי כל עצמן שהתירו ביום הג' שחל להיות בשבת מפני הסכנה הוא וא"כ מרחיצין את כל גופו מפני הסכנה וכדמסיק ר' יוסי למילתיה ואזיל:

תני שמואל. כלומר דאשכחן דתני שמואל לעולם אין מונעין וכו' מעל גבי מכה בעלמא בשבת:

אמר ר' יוסי. סיומא דמילתה היא שאמר דכל שעה הוה ר' זעירא רבי שלי אמר לי תני מתניתך ותסיים בה דלאו דוקא אין מונעין חמין מליתן ע"ג המכה אלא ולא עוד אלא שאף מזלפין חמין וכו' והיינו רחיצה ביד והשתא אם אומר את שמרחיצין את המילה תנינן א"כ מה בין מכתו של גדול וכו' ומאי איריא דקתני מרחיצין את המילה הא אפי' שאר מכה של גדול מרחיצין ביד בחמין אלא ע"כ דמרחיצין את כל גופו של קטן היא דתנינן טעמא דר"א בן עזרי' דמתיר לרחוץ כל גופו של קטן כדתנן לקמן בפ' ר"א דמילה:

בהיותו כואב אין כתיב. דהוה קאי על היום אבל השתא דכתיב בהיותם כואבים משמע שעל האברים קאי שכל האיבריהם כואבים עליהם ולפיכך המתינו להם עד יום הג' וא"כ מותר לרחוץ כל אבריו של הקטן שכואבים לו מחמת המילה:

מפקדין לחייתא. היו מצווין לנשים המילדות. כל המשקין שאתם עושין בחול לרפואת הקטן תעשו כן בשבת:

לכן צריכה. לכך הוצרכו לצוותן שאפי' ביום הג' שחל להיות בשבת מותר דאי ביום המילה עצמו בשבת פשיטא היא ולא היו צריכין להזהירן:

שמואל אמר מפני הסכנה. אמתני' מהדר דטעמא דמרחיצין את הקטן מפני הסכנה הוא וכלומר שאם רואין שסכנה היא לו אם לא ירחצו אז מותר:

ר' יוסה בעי. עלה אם מפני סכנה וכדקאמרת א"כ מאי איריא דקתני מרחיצין דמשמע בחמין שיש להם מע"ש אפי' מחמין לו חמין לכתחלה בשבת וכן אמר ר' יוסי בר' בון בשם רבנן דתמן של בבל שמחמין לו חמין בשבת ותניא נמי הכי שמחמין האלונטית ונותנה אפי' על שאר מכה בשבת אלא לאו דווקא לאחר המילה שרואין שיש סכנה ואפי' לפני המילה שלא יבא לידי סכנה:

לא יטול וכו'. סיפא דהאי ברייתא מסיים ואזיל:

ע"ג מעיו בשבת. משום רפואה שלא שפכו על גבי מעיו ורבי יהושע בן לוי פליג ואמר לית כאן חששא אלא תני מותר:

בראשונה וכו' אקושרין לשון של זהורית קאמר דבראשונה וכו' חזרו וקשרו אותו בסלע אצל מקום דחיפתו כדפרישית במתני':

כתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגו'. וכתיב כשלג וכתיב כצמר הא כיצד:

כשנים. דריש על השנים ממש וכשנים משמע הידועים שאם יהיו כאותן שנים שבין השמים והוא מהלך ת"ק שנה אז כשלג ילבינו ואם יותר מכאן שירבו בעונות בשנים הרבה יותר מזה כצמר יהיו שאינו לבן כל כך כשלג:

כשני אבות. זהו כשנים הידועים וקרוב למספר שבין השמים לארץ:

כשלג ילבינו בראשון. כימי בית ראשון:

כצמר יהיו בשני. לפי שבימי בית שני לא היה להם זכות כל כך וחסרו מהם חמשה דברים שלא היו כמו בית ראשון:

ורבנן אמרי. דכשנים על ימי שנותיו של האדם קאי:

בשעה שעונות קלין. שהן כשני ואינו אדום כתולע כשלג ילבינו ובשעה שהן כבידין ואדומים כתולע כצמר יהיו וזהו משמעות פשטיה דקרא:

וגרסי' להא לקמן בפ"ו דיומא בהלכה ה' וגריס התם בדברי ר' יודה בר פזי כשני ילבינו בראשונה וכו' והיה נראה לפרש בפעם ראשונה ומיהו אין מתיישב כל כך. ובראשונה כמו בראשון הוא:

מתני' מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים לאיסור אבל לא לכרת כשתיה וכדקאמר בגמרא:

ותבא כמים וגו'. ואיתקש שמן למים ומיהו ראיה גמורה ליכא דאיכא למימר דקרא לא משתעי בשתייה אלא ברחיצה ומים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי ולמילף איסור לרחיצה מסיכה וסיכה גופה מקרא דדניאל נפקא לן וסוך לא סכתי ואיכא למימר נמי איפכא דמים בשתייה משתעי וסיכה ילפינן משתייה להכי קאמר דמיהת זכר לדבר איכא לסיכה או מהאי קרא או מהאי קרא:

גמ' כהדא דתני וכו'. לפרש דלאו כשתייה ממש ולענין עונש נמי קאמר אלא לענין איסור בלבד הוא דאמרי וכהאי ברייתא דתני שוות סיכה לשתייה לאסור ולענין תשלומין לזר בתרומה אבל לא לעונש עליה כשתייה וביום הכפורים לאיסור אבל לא לעונש וגרסי' להא לקמן בפ"ק דתענית בהלכה ו' ובפ"ב דמעשר שני בהלכה ב':

והא תני. בת"כ פ' אמור ולא יחללו דכתיב גבי זר האוכל בתרומה להביא את הסך ואת השותה אלמא דהסך עובר בלאו:

לית כאן סך. סמי מכאן סך:

אם אומר את לית כאן סך לית כאן שותה א"כ סמי נמי מכאן שותה דלא איצטריך לרבות דהא שתיה בכלל אכילה הוא וכתיב וכל זר לא יאכל:

דלא כן דבר שהיא בא משני לאוין מצטרף. בתמיה וכלומר דאל"כ דמרבה את מולא יחללו את השותה הא מכיון שאינן משם אחד בדין הוא שאין אכילה ושתיה מצטרפין ואנן לא תנינן הכי דהא דתנינן גבי יה"כ האוכל ושותה אינן מצטרפין היינו משום דשאני גבי יה"כ דביתובי דעתא תליא מילתא ובהכי לא מיתבא דעתיה אבל בעלמא מצטרפין הן וכדתנן בפ"י דנזיר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וה"ה ה"נ בתרומה וטעמא דהכל משם א' הוא ואי אמרת לרבות את השותה בדוקא קתני א"כ אכילה ושתיה משני לאוין הן באין ובדין הוא שלא יצטרפו אלא על כרחך דה"ק לרבות את הסך כשותה ושותה נפקא לן דאכילה ושתיה הכל אחד הוא:

מנין שהוא מחוור בעשה. לענין חוץ לחומה הוא דאע"ג דאמרינן הסך חוץ לחומה אינו עובר בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דאינה בכלל אכילה מ"מ בעשה הוא עובר ומנין לזה. וקאמר ר' אלעזר מדכתיב גבי וידוי מעשר ולא נתתי ממנו למת ומה אנן קיימין להמקרא הזה אם כהאי דתנינן התם בפ"ה דמעשר שני דלהביא לו ארון ותכריכין לחוד הוא דקאי קשיא דהא דבר שאסור לחי הוא דמעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ולשתייה ולא לעשות ממנו שאר צרכיו ולקנות מלבושין ואם לחי הוא אסור לכ"ש למת ולמאי איצטריך אלא איזה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אמר זה סיכה ואם סך ממנו למת עובר בעשה הוא דמכלל דלא נתתי הוא בא וה"ה לענין חוץ לחומה דנהי דאין בכלל לאו דלא תוכל לאכול דאע"ג דכתיב התם נמי ויצהרך אמרי' דסיכה אינה בכלל הלאו מ"מ בעשה הוא:

מתני' המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. ביצת תרנגולת כדלעיל בפ"ח:

ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה:

קליפי רמונים וצובעים בהם ואסטיס ופואה הן עשבים שצובעין במימיהן:

בגד קטן בסבכה. בפי סבכה שעושין בראש השבכה כמין מעט בגד:

נתר. אלו"ם בלע"ז והוא מין אדמה:

ובורית. הוא שעושין לנקות את הגוף והידים:

קימונייא. עשב שמנקין בעפרו את הזוהמא מהידים ונקרא קליא בגמרא והוא לשון ערבי אלקליא:

אשלג. מפרש בגמרא אצרות רוח שנוצר מהרוח ובבבלי אמרו דמשתכח בניקבי מרגניתא:

כדי להעביר על הכתם. כתם הנמצא בבגד ואינו ידוע אם מדם הנדה הוא או לא תנינן בפ"ט דנדה דמעבירין עליו שבעה סממנין לבדקו ואלו ארבעה הם ג"כ מהן דאם העביר עליו הז' סממנין כסדר דקתני התם ולא עבר ה"ז צבע ואם עבר או שדיהה ה"ז כתם ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' וקשיא. דקתני תבלין מצטרפין זה עם זה וכי כמון ומלח ראוין להצטרף הן:

במיני מתיקה שנו. שכן דרך לתת שאר תבלין ממינין הרבה בתוכן:

תמן תנינן. לקמן בפ' האורג שיעור וכו' כמלא רחב הסיט כפול והכא את אמר הכין לשיעור אחר. ומשני תמן בצובע מיירי השיעור והכא במוציא כדי לצבוע קאמר:

נתר וכו'. כדפרישית במתני':

נשרון. היינו אלו"ם ונקרא כך שכך הוא בטבעו ממין אדמה:

מתני' פלפלת כל שהוא. אין זה פלפלין המצוי בינינו אלא מין בפ"ע ונקרא פלפלת והוא לריח הפה:

ועטרן. סגולה לכאב חצי הראש:

מיני בשמים. לריח טוב וכל שהוא חזי:

ומיני מתכות כל שהן. דחזי למיעבד לדרבן קטן:

ממקק הרקב שבא מהספרים ומן מטפחותיהן וטעונין גניזה כל שהן וכו':

מאומה מן החרם. ומדאחשביה קרא לאיסוריה א"כ כשמוציאו אפילו כל שהוא חשיבא הוצאה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תני אף ריח רע כל שהוא. שרוצה להוציאו מן הבית וכל שהוא חשיבה הוצאה:

אף ר"ש מודה בה. ר"ש דלעיל בפ' המוציא דס"ל לא אמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן דאפילו המצניע שיעורא זוטא מיהת בעי ואם לא הצניעו מעיקרא ס"ל דצריך שיעור גדול ממה שס"ל לחכמים כדקאמר התם כולן ברביעית מידה הוא בריח רע דהוצאתו בכל שהוא לפי שלפעמים מוציאין אותן כדי לעשן לחולן וכן מודה ר"ש באיסורי הנאה דאיסורן אחשבינהו והכי גריס נמי לקמן בפ' המצניע:

מתני' המוציא קופת הרוכלין. המוכרי בשמים ויש להן הרבה מינין מצרורות בשמים בקופות שלהן:

אלא חטאת אחת. דכולה חדא הוצאה חשיבא:

זרעוני גינה. שאין נאכלין שיעורן בפחות מכגרוגרת ולא כשיעור אוכלין שהוא כגרוגרת:

חמשה. מהן הוי שיעור להוצאה ואין הלכה כר' יוסי בן בתירא:

זרע קשואין. שיעורן בשנים וכן זרע דילועין וכו' בשנים מהן חשובין להוצאה:

חגב חי כל שהוא. דחשוב ואם מת שיעורו בכגרוגרת כשאר אוכלין:

ציפורת כרמים. שהוא מצוי שם ובין הדקלים:

לרפואה. להתחכם והכא מפרש בגמרא למשיחה למי שיש לו בקעים בפניו ובגופו:

לשחק בו. ות"ק סבר דלא יהבינן ליה לתינוק דילמא מיית ואכיל ליה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' וקשיא. למה לי למיתני אע"פ שיש בו מינין הרבה פשיטא והרי אילו הוציא וחזר והוציא בהעלם אחד כלום הוא חייב אלא אחת:

למי נצרכא לר"א. דאמר בפ"ג דכריתות קצר וקצר אפילו בהעלם אחת נעשה כמי שעשה בהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחד ואחד ושלא תאמר דה"נ הואיל ויש כאן ממינים הרבה יעשו כמו בהעלמות הרבה ויהא חייב על כל א' וא' לפום כן צריך מימר דאינו חייב אלא אחת אפילו לר"א דשאני התם דמיהת עשה כל המלאכה כשיעור בפני עצמה אבל הכא הכל בהוצאה אחת ובבת אחת:

שכן דרכן להיזרע בערוגה. חמשה ופחות מכאן אין נזרעים בערוגה:

תני חטים מדיות שתים וכו'. גרסינן לה לעיל פ' כלל גדול בהלכה א':

בטהור. דחזי לאכילה דחגבים אין טעונין שחיטה אבל בטמא ומת שיעורו כמלא פי הכלב:

שכן אשה סטיפה. שיש לה בקעים בפניה ומלשון המוסטפות בריש דמאי הוא:

מאן דבעי ניפרוש מדרך הארץ. שלא יוכל לשמש:

אכיל פלגא ושביק פלגא. שכך היא הסגולה או לאכול כולו או שלא לאכלו ואם אוכלו פלגא של שמאלו אסור מפני שמתעקר ושל ימין שלו מותר דיש תקנה לאכול כולו ואם אבד כל שהוא או חסר כל שהוא ממנה שוב אין לו תקנה עולמית:

יהב לה. גו צלוחית דבש. והיא מתקיימת שלא תחסר כל שהוא שהדבש הוא מקיים למה שמטמינין בתוכו:

הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת. דרך בעיא היא אי נימא דהואיל ור' יהודה קאמר טמא דוקא א"כ תידוק מינה אבל טהור לעולם שיעורו כגרוגרת אפילו חי ופליג את"ק גם בטהור או לא. וקאמר דבחי טהור לא פליג וס"ל נמי שיעורו בכל שהוא והא דנקיט טמא ר' יהודה כדעתיה דס"ל אוכלין טהורין אין משחקין בהן דלא ניתנו אלא לאכילה:

והא כתיב התשחק בו כציפור ותקשרנו לנערותיך. וצפור טהורה משמע אלמא בר שחיקה הוא להנערים:

לא היתר מן כלל איסור הוא. כלומר מהיכא פשיטא דצפור טהורה היא ואי מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו וכי לא היתר מכלל איסור הוא דשאר צפור מהטמאים אסור הוא לכם וצפור טהורה אני מתיר לכם א"כ משמע דטמא ג"כ נקרא צפור וקרא דאיוב בצפור טמא משתעי:

והא כתיב כצפור. בפת"ח תחת הכ"ף דמשמע כצפור הידוע ומסומן במה שכתוב אצלו ואין לך צפור מסומן בתורה אלא זה בלבד כל צפור טהורה וא"כ קרא לא קאי אלא על הצפור הטהור ואכתי ש"מ דמשחקין בטהורין:

א"ר מתנייה. מהאי קרא דאיוב לק"מ דאע"ג דמשמע דבצפור טהור משתעי מ"מ מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא לענין זה שניתן לשחוק בה דאכתי מחוסרת תיקון לאכילה היא וכי קאמר ר' יהודה אוכלין טהורין אין משחקין בהן בשאינן מחוסרין שחיטה וכגון חגבים טהורין שאינן טעונין שחיטה ואינן אסורין משום אבר מן החי ואע"ג דמיהת משום בל תשקצו אית ביה לאכלו כשהוא חי מ"מ הרי מותר לחתוך ממנו אבר ולאכלו ואע"פ שמדרך לרחצו ולאכלו אין זה נקרא מחוסר תיקון לאכילה ואין משחקין בו ולפיכך קאמר ר' יהודה חגב חי טמא שזהו ניתן לשחוק בו בחגב:

הדרן עלך פרק רבי עקיבא