מתני' מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה. בגמרא פריך היך אשכחן שימצאו בין שקלים לנדבה הלא י"ג שופרות היו שם ועל הא' והב' היה כתוב תקלין חדתין ועתיקין ועל הג' כתוב קינין וכו' ועל האחרונים נדבה כדתנן בפרק דלעיל בהל' ד' וא"כ שופר של קינין היה סמוך לשל שקלים ולא של נדבה ומשני שהיו השופרות מונחים כמין עיגול וא"כ של נדבה שהוא אחרון סמוך לשקלים הראשון ושפיר משכחת לה שנמצאו בין שקלים לנדבה:

קרוב לשקלים וכו'. משום דכללא הוא דאזלינן בתר קורבא כדילפינן מדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל:

מחצה על מחצה יפלו לנדבה. כדקתני להכלל בסיפא דמתני' דבמחצה על מחצה הולכין להחמיר ונדבה חמירא היא משקלים דהשקלים מביאין מהן ג"כ חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות והן נאכלין לכהנים ונדבה כלה לעולות היא ועוד דשמא שקלים אלו יפלו לשירי הלשכה ואינן לקרבנות אלא לשאר צרכי העיר כדתנן לעיל בפרק ד':

מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה קריבה היא עצמה ועצים מכשירי קרבן הם:

מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. דהקינים אחד מהן חטאת וגוזלי עולה כולן עולות הן ובגמ' פריך כיון דטעמא מדספיקא הוא ואזלינן לחומרא א"כ האשה שהביאה המעות הללו לקיני חובתה במה היא מתכפרת אם אתה אומר יפלו לגוזלי עולה ושמא מקיני חובה הן ונמצא שאין קיני האשה הזאת קריבין ומשני תנאי ב"ד הוא שהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות כדתנן לקמן בסוף פירקין וכר' יוסי וא"כ הוא צריך להביא קן אחר כנגד אותן המעות וליתן להקריבן בשביל האובדות וכה"ג:

גמ' לא צורכה דלא בין שקלים לקינים. לא היה צריך למיתני אלא כך שנמצאו בין שקלים לקינים וכדפרישית במתני' דפריך היכי משכחת לה שימצאו בין שקלים לנדבה דקס"ד דהי"ג שופרות שבלשכה כשורה היו מונחים ואח"כ שופר הקינין הוא הסמוך לשל שקלים ולא של נדבה וה"ל להתנא למיתני האיך הדין אם נמצא בין שקלים לקינין דאע"פ שהשקלים ג"כ לאו כולן עולות שהרי חטאות הצבור נמי קריבין מהן מ"מ יותר חמורין הן מהקינין שהשקלים רובן לעולות דחטאות של ר"ח ושל מועדות הוא שבאין מהן ורוב קרבנות צבור עולות הן התמידין שבכל יום ויום וכן עולות המוספין של שבתות ור"ח ומועדות וקיני חובה לעולם האחד לחטאת והאחד לעולה והוה לי' לאשמעינן אי בתר קורבה אזלינן או בתר רובא:

כמין כובלייס היו עשויין. כלומר לא כדס"ד שהשופרות מונחין זה אצל זה ובשורה אחת אלא בעיגול היו מונחין ונמצא של נדבה סמוך הוא ג"כ לשל שקלים. קובלייס הוא כמין כלי עגול העשוי לתכשיט נושק"א בלע"ז ודוגמתו לעיל בפ"ב דיומא בהלכה ב' גבי פייסות כמין קובלייס עושין והוא בוכלייר הנזכר התם גבי פייס והוא כלבוס הנזכר בפרק במה אשה:

לא צורכה דלא דמחצה על מחצה יפלו לשקלים. השתא פריך אעיקרא דדינא דקתני במחצה על מחצה יפלו לנדבה ואמאי הא מסתברא דלא צריך למיתני אלא הכי דבמחצה על מחצה יפלו לשקלים וטעמא דהא מסתמא לעולם השקלים רוב הן נגד הנדבה דהנדבה אינה אלא מן המותרות כדתנינן בפרק דלעיל או מן המתנדבין לעולות בהמה ואינן אלא לפעמים והשקלים הם תמיד בכל שנה ושנה ומכל ישראל ונהי דברישא דקרוב לנדבה יפלו לנדבה לא קשיא הא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמאי לא אזלינן כאן בתר רובא כל היכא דאיתיה לרובא דהא ליתא דלא אמרינן הלך אחר הרוב אלא במקום דליכא אומדנא דמוכח אבל הכא דקירבה דמוכח הוא וחזקה ואומדנא שמן הקרוב הן לא אזלינן בתר רובא בכה"ג אלא דבמחצה על מחצה הוא דקשיא אמאי לא יפלו לשקלים:

אית דבעי מימר. דהיינו טעמא דשמא השקלים הללו יפלו לשירי הלשכה לפי שלא יצטרכו לקרבנות הצבור בשנה זו וכשיגיע ר"ח ניסן מתרומה חדשה הן באין ושקלים שניתותרו משנה זו לשירי הלשכה הן נופלין ואין קרבנות הצבור באין מהן אלא הן לשאר צרכי הצבור וצרכי העיר כדפרישית במתני' ולפיכך יפלו לנדבה שקריבין מהן עולות:

ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא דבמחצה על מחצה הואיל דמספקא לן מהיכן הם דין מעות הללו הן כדין הפריש שקלו ומת דנופל שקלו לנדבה וכהאי דר' יסא דלקמיה דאמר עד דאנא תמן וכו' וכדגרסינן להא לעיל בפ"ב בהלכה ה' עד ר"א אמר יפלו לנדבה:

וקשיא. על הא דקתני מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה קאי דקשיא הלא כאן מספקא לן דלמא של קינין הן ודמי חטאת של קינין יפלו לגוזלי עולה וכי יש חטאת קריבה עולה ומשני רבי חזקיה וכו' תנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות כדאמרינן לעיל בפ"ד בסוף הלכה ה' והכא נמי כיון דספיקא הוא דינו כמותרות:

האשה הזאת. ואכתי הא קשיא האשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו בתוך השופר והשתא שנפלו המעות ונמצאו בין שופר של קינין לגוזלי עולה ואם יפלו לגוזלי עולה האשה הזאת במה היא מתכפרת ומשני רבי יצחק תנאי ב"ד הוא המספק וכו' וחסר כאן ואת האובדות וכמו שכתוב בסוף פרקין וכדפרישית במתני':

לא צורכה דלא וכו'. כלומר דפריך וכי לא היה צריך התנא למיתני אלא גם לחלוקות הללו שאם נמצא מעות בין קטורת לעצים או ללבונה או אם בין זהב שהיא לכפורת מה דין של אותן המעות:

ותניתה בסופה. כלומר לא צריך למיתני ולמיחשב לכל אלו דהא כבר תני לה בהסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב אף להקל ובמחצה על מחצה הולכין להחמיר והכלל הזה נוהג בכל אלו גם כן ובכל כיוצא בהן:

מתני' מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה. בירושלים במקום שמוכרין וקונין הבהמות לעולם הוא מעשר לפי שרוב העם מביאין מעות מעשר שני שלהן לירושלים וקונין בהמות בהן ולאכלן ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו וכבר נתחללו על הבהמות אפ"ה מכיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אזלינן בתרייהו דאימר מן הלוקחים הן ולא נתחללו:

בהר הבית. הנמצאות שם לעולם הן חולין ואפי' בשעת הרגל לפי שחזקתן מתרומת הלשכה הן ואין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקחין לקרבנות:

ובירושלים. בשאר המקומות שבתוכה אם נמצא בשאר כל ימות השנה הרי הן חולין ובשעת הרגל הכל מעשר לפי שרוב המעות מעולי רגלים מעשר שני אבל בשאר ימות השנה לא חיישינן שמא מזמן הרגל הן לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואי מרגל הן כבר נמצאו באותו הזמן:

מתני' בשר שנמצא בעזרה. אם הוא מנותח לאברים אברים עולות הן שכן דרך לנתח העולות לאברים ולא לחתיכות כדכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ואם מנותח לחתיכות חטאות הן שנאכלין הן בעזרה ומחתכין אותן הכהנים לחתיכות:

בירושלים זבחי שלמים. הן דרוב בשר הנאכל בירושלים שלמים הן:

זה וזה. בין חתיכות הנמצאות בעזרה בין הנמצא בירושלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה כדקאמר טעמא בגמרא לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין הן באכילה שמא כבר עבר זמן אכילתן ולשרפן מיד נמי לא שמא עדיין לא עבר זמן אכילתן ואין פסולן אלא מדרבנן משום היסח הדעת וכל שאין פסולו בגופו טעון עיבור צורה לפיכך תעובר צורתן ממתינין עד שיעבור זמנן וכדין חטאת לזמנה וכדין שלמים לזמנן ואח"כ יצאו לבית השריפה:

נמצא בגבולין. בערי ישראל:

אברין נבלות. שכן דרך לחתוך הנבלות לאברין ולהשליכן לכלבים:

חתיכות מותרות. שאין דרך לחתוך לחתיכות חתיכות אלא להכשירות ולמכרן אחת אחת לישראל:

ובשעת הרגל שהבשר מרובה. ואין דרך לחתוך הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלין אותו אברים שלימות אף אברים מותרין:

גמ' לא צורכה דלא בהר הבית קודש. כלומר אדרבה איפכא מסתברא ולא צריכה אלא לומר כך דנמצאות בהר הבית יהיה קודש לעולם דרוב המעות שם מתרומת הלשכה הן ומשני רבי בא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכדפרישית במתני':

גמ' הסיע הדעת. הנפסל משום היסח הדעת טעון עיבור צורה:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמענו כן שהרי פסולין משום היסח הדעת הוא וקתני תעובר צורתו וכו' וכדמפרש ר' יוסי ויאות הוא דלאוכלו וכו' שמא נתקלקלה כלומר שמא כבר עבר צורתו והיינו שעבר זמנה ולפום כן וכו' כדפרישית במתני':

איברין נבלות. דתנינן נבלות ממש הן ולוקין עליהן משום נבלה:

מתני' וכו'. וממתני' שמעינן כן דקתני אברים נבלות וחתיכות מותרות מה חתיכות מותרות וכי לאו ממש מותרות קאמר ולאכילה אף אברין נבלות דקתני לאכילה שהאוכלן לוקה עליה משום נבלה:

אם היו מחרוזות מותרות. בתוספתא פ"ג גריס בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר שאין עושין בשר הקדש מחרוזות. מחרוזות כדרך שחורזין בשר על החבל וכיוצא בו לתלותו:

תשע חנויות מוכרות בשר נבלה וכו' נתחלפו לו. שלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח חושש הוא ואסור:

ולנמצאת. בשוק הולכין אחר הרוב של חניות ואסור ומשום הסיפא קתני לה:

תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו' נתחלפו לו חושש. לכתחלה ולנמצאת הולכין אחר הרוב ומותר:

הנמצא ביד עכו"ם. דינו כנמצא בפלטיא ואם הרוב מן האסור אסור ואם מן המותר מותר:

חמא לחד ארמאי דמקטע. בשר מן סוסיה ומפיק לברא למכור א"ל הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו' בתמיה וכי נוכל לסמוך על הרוב אם במקולין רוב מותר הוא והרי אנו רואין שזה חתך מן הסוס שלו ומוציאו לחוץ למכרו:

א"ל. ר' מנא כן אמר רבי יוסי רבי שלי דהוא תלמידיה דרבי יוחנן והן שראו וכו' הא דקאמר רבי יוחנן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא והולכין אחר רוב הבשר שבמקולין דווקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו:

חד בר נש. הלך בציפורי ליקח בשר מהטבח ולא רצה הטבח ליתן לו ואמר לעכו"ם אחד להביא לו בשר משם והביא לו ואמר ליה זה הישראל להעכו"ם לא נסבית על כרחיה כלומר דודאי לא היה בענין אחר אלא שבעל כרחו לקחת ממנו לפי שלא רצה ליתן לי ולנסותו היה רוצה אם הלך ולקח לו מהטבח ישראל וא"ל העכו"ם ולמה בעל כרחו וכי לאו בשר דנבלה יהבית ליה תחת הבשר הכשר הזה שהבאתי לך והוצרכתי לפייסו ונתתי לו בשר נבלה עבור זה:

מעשה. זה בא לפני רבי אם חוששין אנו לדברי העכו"ם שהוא כמסיח לפי תומו שנתן להטבח בשר נבלה ומעתה אסור ליקח בשר ממקולין הזה והשיב רבי ואמר לא כל הימנו של העכו"ם הזה לאסור כולה מקולין דצפורי:

רב נחת לתמן. לבבל וראה שהן מקילין בדבר איסור והחמיר עליהן וכהאי עובדא דלקמיה דאבתרא וגרסינן להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח':

אזל בעי משזגה. בקש לרחוץ איסקופתיה בהנהר וזה הוא הראש והרגל ובני מעיים הנמכרים ביחד בלע"ז קורין מילנדר"י ובלשון ערבי סקופתא:

ואינשתיה. ושכחו על שפת הנהר והלך לו ואח"כ חזר ורצה ליטלו וא"ל רב אסור לך דלא זה האיסקופתא דאימור דההיא דילך שטף נהרא והביא אחר תחתיו והוא מן האסור:

חד בר נש הוה מהלך בשוקא. וטעין בשר ואתא דייתא עוף הנקרא דייה וחטפו מידו:

וטלקתיה. כשפרח העוף השליכו לארץ וחזר זהורצה ליטלו והחמיר ג"כ רב ואמר אסור לך דנא דאימור בשר נבלה היתה הדיה טעונה והשליכתו ונסבה ההוא אוחרנא. ובע"ז גריס ואתר תתה ונסיבת דין תחותה. שתקח עכשיו הנבלה תחת בשר שלך:

גינאי. מוכרי יין בגנות שטף הנהר זיקין הנודות יין שלהן ומצאו אותן ואתא עובדא לפני רבי יצחק בר אלעזר ואמר יחכמון שפייא קוטריהן יכירו השופין כלומר האומנין והם הגינאי המשפין קשריהן בהנודות ואם מכירין קשריהן מותרין:

נוקניקה. הריאה עם בני מעיים ולפי שמנקין ומדיחין אותה קורא לה נוקניקה א"נ על שם הקנוקנות שבה ונמצאת בבה"כ דבולי שם חשיבות הוא שהחשובים הולכין להתפלל בתוכה ושאלו לר' ירמיה משום בשר שנתעלם מן העין ואמר יכירו הסיקירייא הן המוכרין כיוצא באלו ונקראו סיקרין ויראו מעשיהן בה ואם מכירין מותר:

באיסרטא דגופתא. ברחוב המקום גופתא והתירוהו וכו':

דתני. בתוספתא דמציעא המציל מיד הארי וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהן וא"כ כאן נמי יאוש בעלים איכא וא"צ להכריז:

משום רוב מהלכי דרכים משום שחיטת העכו"ם. כלומר דלמאי ניחוש אי משום שחיטת העכו"ם הולכין אנחנו אחר רוב מהלכי דרכים אשר שם ורובן ישראל היו:

ואישתכח מן דבית רבי. ואח"כ כשחקרו אחר זה אישתכח דאותו הגדי צלי מן דבית רבי הוה:

עיגול דגובנא. גבינה גדולה ועושין אותה כמין ככר לחם אחת ונמצאת באושפיזא דלוי והתירוהו וכו' כדלעיל ואישתכח אח"כ דמן דר"א ב"ר יוסי הוה:

ואנן חמיין רבנן. מחמירין על עצמן ומכריזין להאבדה דכה"ג וא"ל ר' יוסי ואת אם היית מוצא דבר כזה וכי לא היית נוטלו והרי אביך ר' יונה לא אמר כן אלא רגיל היה לומר הלואי אם נמצא איזו דבר ונמצא אף מן פיוסרוס דלגו כלומר לאו דוקא בסרטיא ופלטיא גדולה שהכל מהלכין בה ואיכא יאוש בעלים אלא אפי' מן השביל הקטן שלפנים מהאי סרטיא ונקרא פיסווארוס ודוגמתו בפרק הרואה ועל שם שדורסין לשם לפעמים להסתלק מן הרחוב ולשון לע"ז הוא פס"א אוויר"א. ובגמרא דהפועלים דלא מציא פסא קניא ואם תמצא שם ג"כ הייתי נוטלו דאפי' כן הבעלים מתייאשין ממנו:

אפי' כן אשכח ולא נסב. וקאמר הש"ס שאע"פ שהיה רגיל לומר כך אפי' כן פעם אחת מצא במקום כיוצא בו והחמיר על עצמו ולא רצה ליטלו:

מתני' בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר. מקום קרוב היה לירושלים וכן אם נמצאת בכמדתה לכל רוח:

זכרים עולות. דמכיון שהוא סמוך לירושלים חיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן הלכך זכרים דחזו לעולה עולות הן ונקבות דליכא לספוקי בעולה זבחי שלמים הן:

רבי יהודה אומר הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים ה"ז לפסחים והמוצא מקריבו לפסחו ואם אח"כ יבא בעליו יתן לו את דמיו:

קודם לרגל. אם הוא קודם לרגל שלשים יום שאז מתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו ואין הלכה כרבי יהודה:

בראשונה היו. ב"ד ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה הראוין לה אם לפר נסכי פר אם לאיל נסכי איל ולכבש נסכי כבש וחזרו להיות מניחין את הבהמה ובורחין כדי שלא יתחייב בנסכיה והתקינו ב"ד שיהא נסכיה באין משל צבור מתרומת הלשכה:

מתני' אמר ר"ש ז' דברים התקינו ב"ד. כדקחשיב ואזיל וזה אחד מהן שאמרנו במתני' דלעיל שהתקינו שיהא נסכיה באין משל צבור ועוד ששה דברים דלקמן:

נכרי ששלח עולתו ממדינת הים. להקריבו כדדרשינן שמקבלין מהן נדרים ונדבות וסתם נדרי נכרי עולות הן שדעתו להיות כולו לגבוה ואם שילח דמי נסכיה עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין הנסכים משל צבור. אבל אם שילח הנסכים עצמן אינן קריבין שנא' בנסכים כל האזרח יעשה ככה ולמעט הנכרים שלא יביאו הנסכים עצמן וקריבין הנסכים משל צבור:

וכן גר שמת. ואין לו יורשים והניח זבחים אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור:

תנאי ב"ד. ג"כ על כ"ג שמת שתהא מנחתו והיא מנחת חביתין של כ"ג בכל יום שמקריב מחציתה בבקר ומחציתה בן הערבים קריבה משל צבור עד שיתמנה כ"ג אחר תחתיו:

רבי יהודה אומר משל יורשים. של כ"ג היתה קריבה ועיקר פלוגתייהו תנינן בפ"ד דמנחות בסופו גבי כ"ג שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין ועלה קתני התם בסיפא לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר"ש אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשין וטעם פלוגתייהו מפרש התם וכן הכא בברייתא דר"ש דריש חק עולם דכתיב גבי מנחת כ"ג משל עולם היא קריבה כשמת הכ"ג וכשם שאם מת קודם שהקריב מחצה בבקר קריבה היא כולה משל צבור כך אף אם מת אחר שהקריב מחצה בשחרית קריבה משל ציבור ושלימה קריבה דכתיב כליל תקטר ור' יהודה ס"ל דהואיל שכבר הקריב מחצה בשחרית משלו ומת קריבה היא בין הערבים משל יורשין דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וס"ל ג"כ דבכה"ג שלימה היתה קריבה דכתיב אותה כולה ולא חציה וקאמר נמי התם דהא דר"ש דריש לה מקרא והכא הא קאמר דתקנת ב"ד היא אלא דשתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור וכיון דחזו דקא מידחקא לשכה שהיו פוחתין השקלים מן הלשכה התקינו שיגבו מן היורשים וכיון דחזו דקא פשעו בה היורשים הדר אוקמוה אדאורייתא ולענין דינא הלכה כר' יהודה דהתם דמדאורייתא קריבה משל יורשין אבל לאחר התקנה שראו שפושעים בה היורשים והתקינו שתהא קריבה משל צבור א"כ התקנה כדקאי קאי וקריבה היא משל צבור:

ושלימה היתה קריבה. בין לר"ש ובין לרבי יהודה וכדפרישית:

מתני' על המלח ועל העצים. וכן הוא תנאי ב"ד שהמלח והעצים של קודש מותר לכהנים להיות נאותין בהם לאכילת הקרבנות שאוכלין בחלקן וזהו החמישי משבעה דברים של תנאי ב"ד לפי שענין המלח והעצים שיהיו נהנין הכהנים דבר אחד הוא. ודווקא לאכילת הקדשים אבל לא ניתנו מלח המקדש באכילת חולין שלהם וכגון שאכילת חלק הקדשים אכילה מועטת היא שצריך שיהו אוכלין חולין או תרומה עמהם כדי שיהיו הקדשים נאכלין על השובע ואין כאן משום חולין בעזרה הואיל ולצורך אכילת הקדשים הוא:

ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה. זהו הששי מז' דברים של תנאי ב"ד. ובגמרא פריך הא מן התורה אין מועלין כדדרשי' מחטאת היא מלמד שמועלין בה ובה מועלין ואין מועלין באפרה ומשני שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה ועבדי מינייהו רפואה למכתן גזרו ביה מעילה וכיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא:

ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור. זה הוא השביעי מתנאי ב"ד. לפי שמחוייבי הקינין מביאין מעות ונותנין להשופר והגזברים לוקחין המעות וקונים בהם קינין והבעלים סומכין על הב"ד שישגיחו שיקריבו קיניהן ואם אירע בהן איזה פסול תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מדמי תרומת הלשכה ומזכין אותם להבעלים ויוצאין ידי חובתן בהקרבתם:

רבי יוסי אומר. אין זה מתנאי ב"ד שיהו באין מתרומת הלשכה אלא כך הוא שהמספק את הקינין זהו אותו הממונה על הקינין דאמרינן לעיל בפ"ה שהוא מספק הקינין ומקבל המעות מן הגזברים הוא שחייב להחליף קינין הפסולות וצריך ליתן אחרים תחתיהן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ"ד אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרוצה ואם החמיץ היין או התליע הסולת החמיץ והתליע לו כך הוא בקינין שאם נמצאו בהן פסול או שנפסלו קודם שיקרבו נותן הוא אחרים תחתיהן והלכה כר' יוסי וכדאמר בגמ' שזהו מתנאי ב"ד:

גמ' רבי הושעיה רבה אמר לבא בדמיהן שנו. וכך הוא בפ"ב דקידושין בסוף הלכה ז' דגריס לה התם סוגיא זו. ומשום דקשיא ליה וכי זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו הא שלמים באין זכרים ונקבות ומכיון דאיכא לספוקי נמי בזכרים שמא זבחי שלמים הן היאך מקריבין לעולה ולהקטיר את האברים הלכך מפרש דלא שיקריבו הן עצמיהן קתני אלא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וה"ק שאם בא זה המוצאה לעשות תקנה ולקבל עליו חוב כל דמים שיש בספק אלו הבהמות ורוצה להוציאן לחולין כך הוא דבזכרים דחיישינן שמא עולות הן ויביא ב' דמים של שווין ויאמר אם זה עולה תהא הבהמה מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיה לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו ומעות אחרים יהיה לעולות נדבה ובדמים הללו יביא הקרבנות ויקריבן לנדבה:

א"ל ר' יוחנן אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים. בתמיה שהרי בהמה תמימה שהוקדשה למזבח אסור לחללה וזה שבא להימלך כיצד יעשה וכי יאמרו לו עמוד וחטא בשביל שתזכה שיעבור במזיד למעול בקדשים ולחללן כשהן תמימין וכדי שיזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:

אלא הילכו בהן אחר הרוב. אלא דהיינו טעמא דזכרי' יקרבו עולות וקס"ד השתא דהן עצמן קרבין קאמר:

אם רוב זכרים עולות. לשון מסורס הוא וכלומר אם זכרים הן רוב זכרים עולות הן ואם נקבות רוב נקבות שלמים הן:

ואין השלמים וכו'. ואכתי קשיא וכי שייך כאן לילך אחר הרוב וכי אין שלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות וא"כ זכרים הוו כפלגא עולות ופלגא שלמים כהאי ספיקא ואמאי יקרבו עולות:

כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. כלומר דה"ק אלא כיצד הוא ימתין עד שהוא מוציאן לחולין והיינו עד שיוממו ויכול להוציאן לחולין (ומייתי שתי בהמות ומחללן על אלו ויאמר אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה תהא עולת נדבה) וחוזר ועושה אותן עולות. כלומר ובהדמים שמוכרן יעשה בדמים אלו להקריב עולות. וחסר כאן הקושיא דגריס בקידושין שם וקשיא יש חטאת קריבה עולה וכלומר דאע"ג דזכרים הן מ"מ איכא חטאת נשיא דזכר הוא ושמא חטאת הוא והיאך אתה אומר שהדמים יקח בהן עולות:

אמר ר' זעירה. דלא קשיא דכמה דאת אמר תמן לעיל בפ"ד בהלכה ה' דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו בדמיהן עולות כן את אמר אף הכא כך דתנאי ב"ד הוא על האובדות שיקרבו בדמיהן עולות:

אין זה מזיד. בתמיה דאכתי במזיד הוא בחלול לכתחלה ושיהא דמיהן לעולות אמר ליה מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד ומותר לעשות תקנה זו ולהביא בדמיהן עולות:

גמ' עד דאנא תמן וכו'. כל זה כתוב הוא לעיל פרק ג' בהלכה ה' עד רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה ושם פרשתי והובא זה ג"כ לעיל בריש פרקין:

עשירית האפה של כ"ג. דתנינן בסוף פ"ד דמנחות שלא היתה באה חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים דכתיב מחציתה בבקר וגו' משמע מחצה משלם הוא מקריב. ופליגי הכא אימתי מקדשה בכלי שרת דר' יוחנן אומר חוצה אותה בתחלה ואח"כ מקדשה ור"ל סבירא ליה מקדשה כשמביא העשרון שלם ואח"כ חוצה אותה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' כמו שהבאתי במתני' ומדקתני שהמחצה אבד ש"מ דטעמא הוי הואיל וכבר הוקדשה קודם שחלקה לחצאין ואי אפשר עכשיו להקריבה לפיכך אבד דהואיל וקדשה בכלי שרת הרי היא כקדושת הגוף ואין לה פדיון וקשיא לר' יוחנן:

פתר לה שכן אפי' מעות הולכות לים המלח. כלומר לעולם לא קדשה והא דתנינן שהמחצה אבד היינו טעמא דלא יהא אלא כמפריש מעות לעשירית האיפה שלו וניתותרו דאמרינן לעיל שהולכות לים המלח ואע"פ שאין בהמעות קדושת הגוף וה"נ באותה המחצה:

מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דהשתא דייקינן מהסיפא וקשיא עליה דר"ל דקתני התם אם אחר שהקריב מחצה בשחרית מת ומינו כהן אחר לא יביא חצי עשרון וכו' כמו שהבאתי במתני' ותני עלה בתוספתא דמנחות פ"ז מחצה זה הראשון שנשאר ומחצה זה שני תעובר צורתן וכו' ואי אמרת מקדשה בתחלה בכלי שרת א"כ קדשה לה קדושת הגוף בתחלה ועכשיו נפסלה ה"ז כפסולו בגוף הקדש וקיי"ל כל שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה ומיד יוצא לבית השריפה אלא ש"מ דלא קדשה וקשיא לר"ל:

פתר לה. ר"ל דאתיא כרבי ישמעאל בחדא ברייתא דס"ל עשרון הוא מקדש כלומר לא צריך כלי שרת אחר לקידוש המנחה אלא העשרון שמביא בו הוא מקדשו ליקרב ומכיון דלא קדשה קדושת הגוף טעון עיבור צורה:

כשהכהן וכו'. ברייתא באנפי נפשה היא דאף הכהן הדיוט ביום שמתקרב תחלה לעבודה מביא וכו' ותוספתא היא בפ"ג דמכלתין:

רבי מנא בעי מימר. הואיל דכך הוא א"כ כ"ג שבו ביום נתחנך בתחלה לעבודה ובו ביום עצמו נתמנה להיות כ"ג צריך להביא שתים אחת לחינוכו שנוהג אף בכהן הדיוט ואחת לחובת היום שלו:

תופיני. כתיב במנחת כ"ג מרבכת תביאנה תופיני מנחת פתים וגו' ודריש מדכתיב תופיני סמוך לתביאנה ללמד בשעת הבאה תופו אותה ולא מאפוי' בשחרית:

והא תנינן. בתמיד פ"ק הממונה בא ודופק עליהם וכו' נטל את המפתח וכו' ושתי אבוקות של אור בידם וכו' עד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אלמא באותו פעם עושין החביתין לעשות חמין לרבוכה לא שעושין החביתין בשחרית אלא העמידו אותן להכן חמין לרבוכה וכשיגיע זמן חביתין שהוא אחר עשיית המנחה עושין אותה:

תופיני. פליגי בה בשם רבי חנינה האיך היא נעשית:

מטגנה. בשמן במחבת ואח"כ אופה אותה בתנור ואידך קאמר בשם ר"ח דבתחלה אופה אותה:

תופיני. ואשכחן נמי דפליגי באפיה עצמה דחד אמר תופיני תאפנה נא אפויה חציה ולא גמר אפיה ורבי ס"ל תאפנה רכה ורבי דוסא אמר לשון נוי הוא כדלקמן כלומר שיאפנה נאה:

אתיין אלין פלגוותא. שנים מהן תליא פלוגתתן באילין פלגוותא דלעיל דמאן דאמר תופיני נוי סבירא ליה כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה והיינו נוי שאחר שמשוחה בשמן אופה אותה ומ"ד תופינה רכה כמ"ד אופה וכו' והיינו שמחמת האפיה תהא רכה ולא מחמת השמן וא"כ אופה אותה בתחלה ואח"כ מטגנה. והיותר נראה דאיפכא צ"ל מ"ד תופנה נוי כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה דאז נאפא יותר בנוי כשעדיין לא ניתנה בשמן ומ"ד תופנה רכה כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה דבשעת אפייתה כבר נתרככה מחמת השמן:

לא סוף דבר שמת. למתניתין מהדר לאו דוקא אם מת הכ"ג קריבה מנחתו משל צבור אלא אפי' אם נטמא או שנדחה מחמת מום ואינו יכוללהקריבה בעצמו ואז מוטל החיוב על הצבור וקריבה משלהן וכן תני ר' יודה בן פזי דבר דיליה וכו':

מנין לכ"ג שמת ולא מינו וכו'. כדפרישית במתני':

שנאמר חק עולם ממי שהבריות שלו. כלומר חק עולם לה' כתיב ודריש משל העולם וזהו משל צבור שהן כולן לה' שכל הבריות והעולם הן שלו וכד"א כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

כליל תקטר. כתיב כליל להקטרה כלומר הקטרתה כשהיא שלימה וכדפרישית במתני' דזה הוא לכ"ע אם אין הכ"ג בעצמו מקריבה:

מחלפה שיטתיה דר"ש. קשיא דידיה אדידיה:

תמן הוא אומר משל יורשים. כלומר במתני' דקאמר זה אחד מהתקנות שהתקינו ב"ד שתהא מנחתו קריבה משל צבור אלמא דמדינא דמדאורייתא משל יורשין היתה קריבה אלא שב"ד הוא שהתקינו כן והכא בברייתא הוא אומר משל צבור מן התורה הוא כדדריש מקרא:

ולא יאות הוא מקשי. וכי לאו שפיר הוא מקשה ר' בא בר ממל ושינוייא הוא דבעי:

אתא ר' יעקב וכו' בשם רבי יוחנן. ומשני לה דבאמת כך הוא דדבר תורה הוא שתהא בא מן הצבור כדדריש לה מקרא אלא שהייתי אומר יגבו לה בתחלה מן הצבור אחר שאירע כך שמת הכ"ג ולא יטלו כלום מתרומת הלשכה ולזה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה והיינו דקאמר ר"ש במתני' משל צבור כלומר מן הדבר שהוא של צבור ולא שיגבו עכשיו בתחלה מן הצבור:

רבי יוחנן בעי. הא דקתני ושלימה היתה קריבה מה הוא שלימה דקאמר אם שלימה דקאמר אם שלימה בשחרית וכן בין הערבים או מחצה בשחרי' ומחצה בין הערבים ושלימה דקאמר שלא יחסרו ממה שכ"ג בעצמו היה מקריב הוא עשרון שלם ולעולם ההקרבה הוא מחצה ומחצה או דלמא שלמה שחרית ובטילה בין הערבים והיינו דבאותו יום שמת אחר שהקריב מחצה בשחרית תהיה בטלה לגמרי היום ולא יקריבו כלום בין הערבים ולמחר בשחרית ישלימו זה ותהיה קריבה שלימה עשרון אחד:

כד תהא פשיטא ליה וכו'. רבי יוסי קאמר לה דהכי בעי ר' יוחנן בענין מנחת כ"ג דמתני' בהעשרון סולת שלו דבה כתיבא הכי עשירית האיפה סולת מנחה. מחציתה בבקר וגו' ולמה לא מיבעיא ליה לענין הנסכים של מנחתו דלעשרון סולת צריך שלשת לוגין וזהו רביעית ההין ומה הן עכשיו אם שלשה לוגין בשחרית ועוד שלשת לוגין בין הערבים דבנסכים לא מחלק הכתוב או דלמא לוג ומחצה וכו' כמו דמחלקינן העשרון סולת ואם פשיטא ליה הא נוכל לפשוט לאידך:

אמר רבי חזקיה אוף הדא צריכא ליה. כמו דמיבעי ליה לענין העשרון סולת ה"נ מיבעי ליה גם לענין הנסכים וכהאי בעיא גופה:

שני קמצים מה הן. ועוד קא מיבעיא ליה היאך נוהג בקמצים של מנחה זו והן של לבונה אם שני קמצים וכו':

כלום למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא. דגבי קרבן עולה ויורד וכו'. ונראה דט"ס הוא דמה שייך לבונה גבי מנחת חוטא דלא ישים עליה וגו' כתיב וכדתנינן בפ"ה דמנחות מנחת חוטא ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה אלא דכצ"ל כלום למדו לקומץ לא מלחם הפנים. וכדאמרינן הכי בפרק דלעיל בהלכה ה' דקומץ לבונה שחסר דפסול מלבונה דלחם הפנים ילפינן ומה להלן שני קמצים לשני בזיכין אף כאן בחביתי כ"ג שני קמצים לבונה:

והשיב לו רבי חזקיה מה תמן צריכא ליה וכו'. דבתרווייהו קא מיבעי להו דשמא התם נמי בחד קומץ לחוד סגי:

אמר רבי חזקיה. לרבי יוסי ולדידך דמיבעי לך לענין שלשת לוגין נימא דכלום למדו לשלשת לוגין נסכים לעשרון לא מתמיד של בין הערבים דכתיב גביה ונסכו רביעית ההין א"כ מה להלן שלשת לוגין לעשרון סולת אף כאן שלשת לוגין לעשרון ולא תחלק אותן והשיב לו ר' יוסי ואני אומר ומה תמן צריכא ליה אוף כאן צריכא לי' דאימא לך דבתמיד של בין הערבים גופיה נמי מספקא לן אם רביעית ההין לנסכו לבדו או לשל שחרית ושל בין הערבים:

גמ' בדין היה שימעלו בה. באפרה דחטאת קרייה רחמנא ועדיין לא נעשית מצותה באפרה והן גזרו בלא ימעלו בה שלא יהו פורשין מספק הזאות ופריך והא תני וכו' אלמא מדאורייתא אין מועלין באפרה ומשני רבי אבהו בראשונה היו משתקשקין בה ומבזין ומזלזלין בה כאדם המשתקשק במים ונותנין וכו' כיון שנגדרו כשראו שהן גודרין עצמן ביותר מדאי ופורשין מספק הזאות חזרו וגזרו שלא ימעלו בה וכדפרישית במתני' דשתי תקנות הוו:

האשה הזאת במה היא מתכפרת. לעיל בריש הפרק גריס להא ושאלה זו התם הוא דשייכא גבי הא דתנינן בין קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה והאשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו להשופר ונפלו המעות ונמצאו שם ואם יפלו לגוזלי עולה במה היא מתכפרת ומשני התם רבי יצחק תנאי ב"ד הוא וכו' ואת האובדות כמו שמספק את הפסולות ואיידי דאיירי מזה במתני' מייתי לה לכולה מילתא נמי הכא:

הדרן עלך פרק מעות שנמצאו