מתני' השביעית משמטת את המלוה. כדכתיב שמוט כל בעל משה ידו וזהו החוב שעברה עליו שביעית שאינו יכול לתבוע אותו ואם תבעו עובר בלאו דכתיב לא יגוש את רעהו וגו':

בשטר ושלא בשטר. בין שכתוב בו אחריות נכסים בפירוש בין שלא כתוב בו ומכ"ש שלא בשטר כלל כ"א בעל פה:

הקפת חנות. מה שלוקחין מן החנות באמנה דרך מקח וממכר אינה משמטת שאין זה דרך מלוה:

אם עשאה מלוה. שחישב כל מה שלקח ממנו ביחד וזקפן עליו במלוה משמטת כשאר מלוה:

הראשון ראשון משמט. אם לקח ממנו פעם ראשון וחזר ולקת פעם שני ולא פרע לו את הראשון נעשה הראשון מלוה ומשמט מפני שדרך בעלי הקפה שפורעין את הראשון וחוזרין ולוקחין פעם שנית וזה שלא פרע לראשון הרי הוא כמלוה עליו ואין הלכה כר' יהודה:

שכר שכיר אינו משמט. דאין זה דרך מלוה ואם זקפן עליו במלוה משמט:

כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה הוא מהמלאכות שכשבאה שביעית הן פוסקות שאסורין הן בשביעית כגון זריעה וקצירה וחרישה וכיוצא בהן נעשה השכר הזה בשביעית כמלוה ומשמטת ואם השכר הוא מהמלאכות שאף בשביעית אינן אסורות אינה משמטת ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' השוחט את הפרה וחילקה בר"ה. של מוצאי שביעית כלומר על דעת שהיום הוא יו"ט של ר"ה ולפיכך לא קיבל המעות:

אם היה החודש מעובר. כלומר שנמצא אח"כ שעיברוהו לחודש אלול ונמצא שאותו היום הוא סוף השנה ושביעית בסופה היא משמטת:

משמט. ואבדו המעות שהרי עברה שביעית על החוב:

האונס והמפתה והמוציא שם רע. כל אלו קנסות הן שחייבה התורה לשלם ואינם כשאר החוב שאפי' עברה עליהן שביעית אינו פטור עד שישלם:

וכל מעשה ב"ד. שכתבו עליו פסק דין שחייב ליתן לפלוני כך וכך אינו משמט לפי שזה כגבוי היא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה:

המלוה על המשכון. והיה החוב כנגד המשכון אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט לזה שיש מאחיך בידך ואם היה החוב יותר על המשכון משמט הוא את המותר:

והמוסר שטרותיו לב"ד. ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך וזה ב"ד תובעין אותו:

גמ' ניחא שלא בשטר. שפיר הוא דמשמט אלא בשטר אמאי הא יש כאן שעבוד נכסים ויעשה כמלוה על המשכין ולא יהא משמט:

תיפתר בשטר שאין בו אחריות נכסים. בפירוש וכר"מ דס"ל בפ' שנים אוחזין גבי מצא שטר חוב דלא אמרינן אחריות ט"ס ואם אין בו אחריות מפורש אינו גובה ממשועבדים וקס"ד השתא דמדמוקי ר' יוחנן למתני' כר"מ א"כ למאי דקיי"ל כרבנן דאחריות טעות סופר הוא אינו משמט למלוה בשטר ואע"פ שאין בו אחריות מפורש:

בשטר שאין בו אחריות נכסים. מפורש והורי רבי יוחנן דמשמט ואע"ג דלאוקימתא דידיה הוה ליה להורות דאינו משמט למאי דקיי"ל כרבנן:

אמר מפני שאנו למדין מן הלכה אנו עושין אותו. בתמיה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דאף דאוקימנא למתני' כר"מ לפי מה שנדמה בעינינו מ"מ לענין מעשה אין אנו סומכין על זה אלא דאפי' לרבנן משמט הוא:

בשאין לו קרקע. הא דאמרינן דבשטר משמט הואיל ואין בו אחריות מפורש דוקא בשאין לו קרקע להלוה אבל יש לו קרקע אינו משמט שהרי לעולם גובה הוא מבני חורין של הלוה והוי כמלוה על המשכון:

א"ר יוסי. דלא היא אלא אפי' יש לו קרקע להלוה משמט וכרב דלקמיה:

ייחד לו קרקע. בהלואתו שיהא נפרע ממנה אינו משמט ודוקא בייחד הא אם לא ייחד אינו משמט ולא דמי למלוה על המשכון דהבטחון של המלוה על המשכון ולא קרינן ביה לא יגוש וכן אם יחד לו הקרקע:

המשעבד שדה לאשתו. בכתובתה ואח"כ מכרה אם רצתה לגבות משאר נכסים של הבעל גובה:

תברייא בעיין על זה ואמאי. ולא תגבה אלא מנכסים משועבדים שהרי כתב לה אפותיקי על שדה זו:

אמר לון ר' יוסי. וכי סלקא אדעתין הכי. הרי יש כאן בני חורין לפניה ואת אמרת משועבדין תגבה בתמיה:

מתני'. הך ברייתא מיירי דוקא בשלא אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו אבל אם אמר לה וכו' אינה גובה אלא ממנה דהואיל ועשאה אפותיקי מפורש אינה גובה משאר נכסים ומוציאה השדה מיד הלוקח ואינו יכול לסלקה בדמים:

מכורה לשעה. כלומר אם היה המכר לשעה שהוא עד זמן שיבא הב"ח לטרוף כשלא ימצא נכסים בנ"ח ה"ז מכורה:

ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה. כדמייתי ליה סייעתא דחייליה דר' יוסי מן הדא דמחלקינן בין שורו לשדה שאם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבע"ח יכול לגבות ממנו כדקאמר טעמא לפי שהשור מצוי הוא להבריחו ולמכרו בצנעא והואיל ואין לו קול אין הב"ח טורף מהלוקח אבל שדה אינו מצוי להבריחה ויש לה קול שנעשית אפותיקי לב"ח ולא היה לו להלוקח ללקחה ולפיכך הב"ח טורפה מהלוקח וס"ל לר' יוסי דמכיון שכן הוא אינה מכורה כלל ואפי' לשעה ויכול להחזיר מהמקח:

הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע. שהלוקח הוא אלם והב"ח מתייאש ממנה לפי שלא יכול להוציא מתחת יד האלם הזה ואמאי לא נימא בזה דמיהת מכורה לשעה היא:

מצוין הן בעלי זרוע ליפול. ולעולם אין הב"ח מתייאש ממנה שמצפה הוא שעתיד האלם הזה ליפול ויטרוף אותה:

והלוקח יחוש לעצמו. שאם ימות הבעל או יגרשנה תטרוף האשה וכן הב"ח אם לא ימצאו לגבות משאר נכסים:

מתניתא. וקאמר הש"ס דלא תקשי מהאי ברייתא לר' יוסי דאמר אינה מכורה לשעה וזה ר' יוסי אמורא הוא דפליג עם ר' אחא והא תנינן בהדיא הרי זה מכורה כל זמן שאינן באין לטרוף אותה והלכך מפרש דהאי ברייתא מיירי בשאמר לה יהא לך פרעון מזו דזהו אפותיקי סתם אבל לא בשעשאה אפותיקי מפורש:

מה פליגין ובמה פליגין. ר' אחא ור' יוסי בשאמר לה בפירוש לא יהא לך פרעון אלא מזו דמכיון שעשאה אפותיקי מפורש ס"ל לר' יוסי דאינה מכורה אפי' לשעה מטעמא דאפותיקי מפורש אין הלוקח יכול לסלק ואפילו בדמים הלכך לא הוי ליה מכר כלל:

רב אמר פגמה לא זקפה. השתא מהדר הש"ס לדינא דמתני' דהשמט' השביעית ואיידי דהאי דינא מייתי לעיל דין דאפותיקי בכתובת אשה ולבע"ח וקאמר דבכתובת אשה דקיי"ל אין השביעית משמטתה ואמר רב דאם פגמה שקיבלה ממנו המקצת ואפי' לא זקפה עליו במלוה וכן אם זקפה אע"פ שלא פגמה הויא כשאר החוב והשביעית משמטתה:

תני ר' חייא. ופליגא על רב דעד שתפגום ותזקוף דהכי תני לה בתוספתא (פ"ח) כתובת אשה פגמה וזקפה הרי זו משמטת פגמה ולא זקפה זקפה ולא פגמה ה"ז אינה משמטת:

ומפני שהוא מקיף לו וכו'. אר' יהודה דמתניתין פריך דקאמר בהקפת חנות הראשון ראשון משמט ומאי טעמא וכי מפני שהוא מקיף לו עוד פעם שניה נעשית הראשונה מלוה:

א"ר אלעזר דר' יודה היא. הא מלתא דר' אלעזר לקמן (בהלכה ב') היא שנויה ועלה הוא דשייכא לומר דר' יהודה היא ומייתי לה הכא לפרש דברי ר' יהודה דממילא שמעינן לה מהא דלקמן לטעמיה דר' יודה במתני' כדמסיק:

וראוי לתובעו בראש השנה. לקמן אמרינן בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו אלא אימת שירצה יפרענו אפ"ה השביעית משמטתו דאע"ג דלא שייך ביה לא יגוש מכל מקום דהחוב מוטל עליו לפרוע קרי ביה לא יגוש ומשמטתו ופריך עלה והתני במתני' דלקמן השוחט את הפרה וחילקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמט ואר"א עלה דהאי מתני' דר' יודה היא וראוי הוא לתובעו בר"ה בתמיה כלומר דמסקנת דברי ר' אלעזר היא דמשום הך קושיא ע"כ דמתני' לא אתיא אלא כר' יודה שהרי אין ראוי לתובעו בראש השנה והוי ליה כהקפת חנות ואמאי משמט אלא דכר' יהודא שפיר הוא דאתיא דס"ל דהראשון ראשון משמט וה"נ מיירי כגון שלקח ממנו וחזר ולקח דהוי ראשונה כמלוה ומשמט ושמעת מינה מדדחיק ר"א לאוקמי מתני' כר' יודא דאלמא לרבנן אינו משמט ומהאי טעמא גופא דהו"ל כהקפת חנות הואיל ואין ראוי לתובעו וקשיא לרב דאמר אפי' בשאין ראוי לתובעו השביעית משמטת:

ר' בא וכו'. ר' בא משני להקושיא אליבא דרב לא היא דלא תדחוק לאוקמי להאי מתני' דהשוחט את הפרה כר' יודה אלא ככ"ע אתיא דבממון שהוא ראוי להאמינו מיירי שאינו סך מרובה כל כך ומכיון שהוא ראוי לתובעו כמי שראוי להאמינו ומכיון שראוי להאמינו כמו שראוי ליתן לו מעות הכי גריס לה לקמן וכאן קיצר הש"ס דסמיך אהא דלקמן כלומר דהא בעלמא במקום שהוא ראוי לתובעו היום הוי כראוי להאמינו שהרי מיד הוא תובעו לשלם לו:

ומכיון וכו'. כלומר וא"כ ה"ה איפכא נמי דהכא מכיון שהוא ראוי להאמינו אע"פ שאינו ראוי לתובעו בר"ה מ"מ הוי כמי שראוי ליתן לו מעות שהרי הוא מאמינו עד לאחר יו"ט ומיד אחר יו"ט מוטל עליו ליתן לו מעות ולפורעו וא"כ. שפיר אתיא אף לרבנן דלא דמיא להקפת חנות שאינו עומד לפרוע אלא לזמן מרובה אבל הכא כיון שהוא ראוי ליתן לו מעות מיד אחר יו"ט אפי' רבנן מודו דמשמט:

וכאן הואיל וראוי ליתן לו מעות וכו'. סיומא דמילתא דר' בא היא וכלומר וכאן בהקפת חנות דפליגי בה היינו טעמא דר' יודה ס"ל הואיל והוא ראוי לשלם לו הקפה הראשונה כשלקח את השניה ולא שילם נעשית הראשונה מלוה ורבנן ס"ל דאין דרך להשתלם הקפת חנות עד לאחר זמן הרבה ולא דמי להשוחט את הפרה דהתם כ"ע מודו בה כדאמרן והשתא נמי לא קשיא מידי להא דרב דשפיר אתיא מילתיה אף כרבנן דמכיון דבכל שעה ושעה מיהת מוטל עליו לפרעו והואיל וראוי הוא ליתן לו מעות משמט אע"פ שאין ראוי לתבעו. וגרסי' להא במסכת מכות (פרק קמא בהלכה ב'):

ר' יוחנן אמר בגין חרישה. אדברי ר' יוסי דמתני' קאי דאמר כל מלאכה שהיא פוסקת משמטת וקאמר ר' יוחנן דכוונת ר' יוסי בשביל חרישה כלומר בשביל המלאכה שבשדה כגון חרישה וכיוצא בה שפוסקת בשביעית ומכיון דאין מלאכה זו נוהגת בשביעית אין דרכו של השכיר להמתין עד אחר השביעית מה שחייב לו מקודם ונעשה כמלוה על בעה"ב ומשמטת ור"ל אמר לאו דוקא מלאכה שבשדות קאמר אלא בגין בניין. כלומר אפילו שכרו לעשות לו איזה בנין ונגמר הבנין מקודם שביעית הוי כמלוה ומשמטת ומפרש ואזיל דלדעתי' דר' יוחנן משום דדייק ליה דקתני מלאכה שהיא פוסקת בשביעית דמשמע מחמת השביעית היא פוסקת וזהו מלאכה שבשדה דאילו מלאכת הבנין אינה אסורה בשביעית ולדעתיה דר"ל לאו שפוסקת מחמת שביעית קאמר אלא מלאכה שהיא פוסקת מאליה כלומר שכלתה מלאכת הבנין שלו נגמרה ופסקה בשביעית:

מה ר' יוסי כר' יודה דר' יוסי אמר כל מלאכה וכו' כצ"ל. והכתוב בספרי הדפוס דר' יודא אמר טעות הוא ודברי ר' יודה מייתי ליה לקמיה דאמר (בפ"ז דשבועות בהלכה ז') גבי אמר לשלחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר ליה תן לי את הדינר וא"ל נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את המעות וא"ל נתתים לך והשלכת לתוך כיסך ישבע השלחני ר' יהודה אומר אין דרך השלחני להיות נותן איסר עד שיטול דינרו ושואל הש"ס מה אי נימא דר"י דמתני' כר' יודה דהתם ס"ל דקס"ד דדינא דהכא דמי לדהתם דכמו שאין מדרך השלחני להמתין על הדינר ואינו נותן המעות עד שיטול את הדינר מקודם ה"נ בשכיר כן שאין דרכו להמתין בשכרו אחר שפסקה המלאכה ואע"פ שיש לו עוד לעשות בכעין מלאכה זו אחר שתעבור השביעית ומש"ה הוי כמלוה על הבעה"ב ומשמטת:

ולא ר' יוסי כר' יודה. ודחי לה דלא היא דדברי ר' יוסי לא אזלי כר' יודה ולא ר' יודה כר' יוסי דשאני התם דאע"ג דר' יודה אמר אין דרך השלחני וכו' משום דאין דרכו להקדים את המעות עד שיטול בתחלה את הדינר אבל הכא מודה הוא ר' יודה לרבנן בשכר שכיר שאינו אלא בסוף דשכירות אינה משתלמת אלא בסופה וכיון שהוא יתעסק עוד במלאכה זו אלא שעכשו היא שפסקה אינה נעשית כמלוה בשביעית ואינו משמט:

גמ' רבי אמר ניסן לא נתעבר מימיו. לא הוקבע ר"ח ניסן מעולם ביום ל"א לפי שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר הוא:

והא תנינן אם בא החדש בזמנו. עקרא דהאי מילתא בתוספתא (בפ"ק דר"ה) היא שנוייה ניסן ר"ה למלכים וכו' ולתרומת שקלים וכו' כיצד לתרומת שקלים כל קרבנות צבור קרבין בא' בניסן אם בא חדש בזמנו קריבין מן החדשה ואם לאו קריבין מן הישנה וכעין דתנן נמי (בפ"ד דשקלים) מותר הקטורת וכו' אם בא החדש בזמנו וכו' וקס"ד דה"ק אם בא החדש בזמנו כלומר שלא בא תרומה חדשה אלא עד זמנו שהוא יום שלשים קריבין למחר מן החדשה והיינו שעל כרחם היו צריכין לעבר החודש ולקבוע ר"ח ניסן ביום ל"א כדי שיקריבו תמיד של שחר וכן הקטורת באחד בניסן מתרומה חדשה ואם לאו שעדיין לא בא החדשה קריבין מן הישנה לפי שא"א בענין אחר ושמעינן מיהת דלפעמים קובעין ר"ח ניסן ביום ל"א ומשני אם בא קאמר אבל באמת לא בא שלא נזדמן להיות כך לפי שהיו מקדימין להביא שקליהם דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים ומעולם לא נתאחר מלבוא עד שיהיה זמנו לשיצטרכו לעבר משום כך כדי להקריב מן החדש. וגרסי' להא בפ"ק דר"ה ובפ"ו דנדרים ובפ"ק דסנהדרין:

תשרי לא נתעבר מימיו. מעולם לא הוקבע ביום ל"א לפי שאלול לעולם חסר הוא:

והתנינן במתני' אם היה חדש מעובר. ומשני אם היה אבל באמת לא היה שלא נזדמן להיות כך:

וכשקידשו את השנה באושא. תוספתא היא (בפ"ד דר"ה) ופריך לקמיה. מהא אדאמר רב תשרי לא נתעבר מימיו:

אמר כר' יוחנן בן נורי. דקאמר התם כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדברי ר"ע דאמר כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע:

והתני קדשוהו בראשון ובשני. כלומר הא מיהת שמעינן מברייתא זו דעשו שני ימים ר"ה וקשיא לרב:

אותה השנה נתקלקלה. אירע להם איזה קלקול וטעות בחשבון ומחמת טעות עשו שני ימים:

מה בין הראשון וכו'. שינויא אחרינא הוא כלומר ואי בעית אימא דמה בראשון ובשני דקאמר כדאמר ר' בא בשם רב שנה ראשונה ושנה שניה וליום השני בשנה הבאה הוא דהוה ודחי לה הש"ס והתני ביום הראשון וביום השני אלמא דבשנה אחת הוא דהוה אלא מחוורתא כדר' זעירא:

קידשוהו קודם זמנו וכו'. כדמפרש לקמיה קודם לזמנו ביום כ"ט לאחר עיבורו ביום ל"ב ואע"פ שקידשוהו ליום זמנו או עיברוהו ליום העיבור שהוא יום ל' יכול יהא מקודש שא"צ עוד לקדשו או אם עברוהו יהא מעובר:

ת"ל אותם. אותם אלה הן מועדי אשר תקראו אותם במועדם בזמנם ואין אלה שלא קראו בזמנם מועדי:

על הגליות שיצאו. בני הגולה שיצאו לעלות לרגל ואינם יכולין להגיע למקומן ולעשות הפסח בזמנו:

והן שהגיעו לנהר פרת. דוקא אם נשמע שכבר הגיעו לגבול א"י:

ואח"כ נמצאו העדים זוממין. אלו שהעידו שראו את החדש ביום הזה במקום פלוני ובאו אחרים ואמרו להן עמנו הייתם:

אין מדקדקין בעדות החודש. שאע"פ שהטעו את הב"ד ה"ז מקודש דכתיב אתם אפי' מוטעין:

א"ר אלעזר דר' יודה היא וכו'. על המתני' קאי ומפורש זה בהלכה דלעיל עד נעשית ראשונה מלוה:

על מנת שלא תשמטנו שביעית אין השביעית משמטתו. כך היא הגירסא גם בפ"ק דמכות (הלכה ב') ולפי גירסא זו צריך לפרש להאי קושיא דלקמיה דפריך מאי קמ"ל רב הא תנינן במתני' שם מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנם מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידיו בין נותנין מכאן ועד ל' יום ובין נותנין מכאן ועד עשר שנים. והאי ש"ס מפרש דכשהלוהו לעשר שנים הוי כמי שהתנה עמו שלא תשמטנו שביעית כדמסיים וכי יש עשר שנים בלא שמיטה והרי זה כהרחיב לו זמן עד לאחר השמיטה ושאע"פ שיעבור עליו השמטה ישלם לו לזמנו ואי ס"ד השביעית משמטתו הרי אלו העדים שהעידוהו שחייב ליתן לו עד ל' יום בעו לאפסודי לכולא ממונא שהאמת הוא שהלוהו עד עשר שנים וא"א לעשר שנים בלא שמיטה והיתה השביעית משמטת את הכל ואמאי אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' כולהו בעו לשלומי ליה אלא לאו ש"מ דאין השביעית משמטתו וא"כ מאי קמ"ל רב הא מתני' הוא:

איתפלגון. פליגי בה ר"נ ורב ששת לאוקמי מתני' דלא תקשי לרב חד אמר דמתני' איכא לאוקמי במלוה על המשכון מיירי ואידך אמר בכתב לו פרוזבול דאינן משמטין ולא שמעינן ממתני' מידי להא דרב:

תני ל' יום לא איתי כדמפרש ואזיל שהלואה שהיא בסתם לא יש בה תביעה עד לאחר ל' יום עאל רב יהודה לבית המדרש ואמר טעמא דכתיב קרבה וגו':

שלא תאמר כל ל' יום וכו'. כלומר אם אני מלוה לו קודם השמיטה ל' יום איני רשאי לתובעו בלאו הכי דסתם הלואה ל' יום וכשיעברו הל' יום יגיע השמיטה והיא בהשמטת כספים ונמצא שלא אגבנו כלל ויהיה עם לבבך בליעל ולא תתן לו וגו' נתון תתן לו:

לפום כן צריך מימר וכו' דלהכי כתבה התורה כפל ללמדנו זה דסתם הלואה ל' יום:

ולא כן א"ר בא וכו'. כלומר דפריך אי דמוקמינן לקרא בהכי אם כן קשיא להא דקאמר רב לעיל אמאי קאמר סתמא ולא יליף ליה בהדיא מהאי קרא שהרי אם הלוהו ל' יום קודם השמיטה הוי כאילו בתחילה הלוהו על מנת שלא לתובעו שכל ל' יום אינו רשאי לתובעו ואח"כ יגיע השמיטה ואמרה התורה דמשמטת ואפי' הלואה כי הך שלא היתה בכלל תביעה. א"נ כמו לימא מסייע ליה לרב מיתפרשא והיינו הך:

אשכח תני ר' ישמעאל. שינויא היא כלומר רב דלא דריש למילתיה מהאי קרא כהאי ברייתא ס"ל דאשכחן דדריש ליה ר' ישמעאל לדרשה אחריתא:

שלא תאמר כל שש שנים הריני יכול לפרנס את עצמי מכרמי ומשדי אשר לפני ולאחר שש שנים שאסור אני בעבודת שדה וכרם ואתה אומר לי שג"כ בהשמט כספים הוא ולא אגבה חובי מהלוין וא"כ במה אתפרנס בשנה השביעית:

לפום כן צריך מימר וכו'. דכלפי תלונתו אמרה התורה כך שלא תאמר קרבה שנת השבע ואסור אני בעבודת שדה וכרם וקרבה שנת השמיטה על תלונת מהשמט כספים קאי והשתא לא גמרינן מהכא מידי להא דלעיל:

דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי. האי מילתא איתא בהאי תלמודא (בפ"ד דכתובות בהלכה ב') דגריס התם על המתני' עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין רש"א אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ומפרש בגמרא רש"א במגבה הדבר תלוי כלומר משעה שהיא גובה הדבר תלוי שיהו של אב להורישו לבניו ורבי אומר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ורבי היינו ר"מ דהוא הת"ק ובר פלוגתי' דר"ש ומסיים ואזיל ר"ש עביד לה כמעשה ב"ד ורבנן עבדין לה כמלוה על דעתיה דר"ש אין השביעית משמטתה על דעתון דרבנן השביעית משמטתה. כלומר דר"ש עושה הקנס כשאר פסק דין דלא הוי ממון להורישו לבניו עד שעת הגבייה ואין השביעית משמטתה כשאר מעשה ב"ד דאין משמטין והת"ק משוה להקנס כמלוה ומשעת העמדה בדין הוי כמלוה מן התורה עליו והשביעית משמטתה משעת העמדה בדין כשאר מלוה. והיינו נמי דקאמר הכא דר"מ היא והיינו ת"ק דר"ש התם ומשום דקשיא ליה לרב מאי איצטריך למיתנינהו דאינן משמטין הא כל בעל משה ידו כתיב ואין הקנס משה ידו הלכך מוקי להמתני' כר"מ דאמר במלוה הדבר תלוי וכלומר דהשתא לדיוקא אצטריך דהא דתני אין משמטין בשלא זקפן במלוה והיינו עד שלא עמד בדין אבל משעמד בדין הוי כמלוה עליו ומשמטתן השביעית:

גיזרי דינין. פסקי דינין שאמרו חייב אתה ליתן לו:

פשיטא דא מילתא מלוה שנעשה כפרנית. שתבעו קודם השמיטה וכפר בו והגיע השמיטה והוא עודנו בכפירתו ולאחר השמיטה הודה לו או שבאו עדים והעידו שחייב הוא לו הא ודאי פשיטא לן דאינה משמטת דבשעת השמיטה לא קרינן ביה לא יגוש שהרי כפר בו:

כפרנית שנעשית מלוה. כלומר וכן לאידך גיסא אם בתחלה כפר בו ואח"כ הודה לו או שבאו עדים והשתא נעשית מלוה קודם השמיטה בהא נמי פשיטא לן דמשמטת היא כשאר מלוה בשלא כתבו לו ב"ד פסק דין:

ר' ירמיה בעי אם למידת הדין כן. כלומר אלא הא דקמבעיא ליה אם לכל הדין כן ולענין גבייה נמי ממה לגבות ג"כ אמרינן הכי כדמסיים ואזיל:

לא צורכה דלא כפרניית שהיא נעשית מלוה גובה בבינונית כצ"ל. וכך הוא בגיטין (פרק ה בהלכה א') דגרסי' נמי להא כלומר לא צריכה דקמיבעיא ליה אלא הא מי נימא דהאי כפרנית שנעשית מלוה במילתא קמייתא קיימא ונגבית בבינונית כמו דהויא כשאר מלוה לענין שמיטה או דילמא דהוי ליה כנמחל שעבודו הראשון ומוקמינן אד"ת ואינו גובה אלא מזיבורית ולא איפשטא:

אפי' על המחט. הלוה לו הרבה משמט הוא את כל החוב משום דס"ל לשמואל דאם אבד המחט אבד הכל הילכך הויא ליה נמי כמשכון על כל החוב לענין שמיטה:

ואשר יהיה לך וכו'. טעמא דמשכון ומוסר שטרותיו מפרש כדפרי' במתני' ומשכין יליף מדכתיב את אחיך תשמט ידיך פרט וכו' ומוסר שטרותיו לב"ד מאשר יהיה לך קדריש פרט ליה דלא אתה הוא הגובה אלא הב"ד:

מתני' פרוזבול אינו משמט. פרוז ל' תקנה פורסא דמילתא בול עשירים ושברתי את גאון עוזכם אלו בולאות שביהודה כלומר תקנה לעשירים שלא יעברו על הכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ונקרא ג"כ פרוסבוטי בוטי הן העניים שהוא ג"כ תקנה לעניים שימצאו להלוות להם וקאמר בגמרא דהואיל והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן היה כח ביד הלל לתקן תקנת פרוזבול:

מתני' זהו גופו של פרוזבול. גוף הנוסח שלו איש פ' ופ' הדיינים וכו' הא דנקט תרי לאשמעינן דסגי בב"ד של שנים:

והדיינים חותמין למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים לאשמעינן דהעד נעשה דיין הואיל ומדרבנן היא ובמידי דרבנן העד נעשה דיין:

גמ' מיכן סמכו וכו' בספרי פ' ראה דריש להא דלעיל ואשר יהיה לך וכו' ולא המוסר שטרותיו לב"ד מיכן אמרו הלל התקין פרוסבול:

ופריך וכי פרוזבול דבר תורה דאמרת מכאן אמרו ומשני דה"ק כשהתקין הלל סמכוהו לד"ת על הכתוב הזה דכמו דהתורה מיעטה להמוסר שטרותיו לב"ד ה"נ נתקין לפרוסבול שאם בתחלה מסר החוב בלבד להב"ד דגם כן אינו משמט:

כמ"ד מעשרותיו ד"ת. בזמן בית שני ופלוגתא היא לעיל (בפ"ו בהלכה א') והשתא להאי מ"ד דס"ל דכל המצוות התלויות בארץ היו נוהגות מד"ת בבית שני קשיא והלל מתקין על דבר תורה:

א"ר יוסי. ומאי קשיא ליה וכי משעה שגלו לא נפטרו וגו' ואכתי לא אסיק ר' יוסי למילתיה עד דאקשי ליה ואמאי קרית לה להשמט' כספים מצוה התלויה בארץ הרי חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בח"ל דבר תורה:

חזר ר' יוסי ואמר. דהכי קאמינא דמשעה שגלו נפטרו ממצוות התלויות בארץ ואח"כ אע"פ שחזרו בבית שני לא היו נוהגות אלא מדבריהם והשתא דרשינן מקרא דכפל וזה דבר השמטה שמוט דבשתי שמיטות הכתוב מדבר בשעה וכו' וס"ל לר' יוסי דהאי דהלל לא מיתוקמא אלא כמ"ד לעיל דכל מצות התלויות בארץ לא נהגו בבית שני אלא מדבריהם:

תמן. בבבל אמרין. שאפי' כמ"ד מעשרות מד"ת בבית שני מודה הוא בשמיטה שהיא מדבריהן וכדדריש רבי וזה דבר השמיטה וכו':

אימתי פסקו היובלות. וקאמר דלכל יושביה כתיב ומשמע בזמן שיושבין עליה ולא בזמן שגלו מתוכה ואע"פ שחזרו:

ת"ל יושביה לכל יושביה. מדמצי למיכתב ליושביה וכתב לכל יושביה דרשינן מיושביה פרט למעורבבין ואין כל שבט ושבט ניכר בפ"ע דאין זה מיושבין עליה כתקונן ומלכל דרשינן בזמן שכל יושביה עליה ולא מקצתן נמצאת אומר משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה שהיו בעבר הירדן בטלו היובלות שאין כל יושביה על הארץ שניתן לכולן ואפי' בבית ראשון לא היה היובל נוהג לאחר שגלו אלו השבטים:

גמ' ואפי' נתונין ברומי. אינו צריך שיהא לפני הבית דין אלא אפי' הן במקום רחוק מוסר להם ע"י הכתב:

חותמין בשנים ואומרים אע"פ וכו'. כדי שלא יאמרו בשנים ישבו בתחלה לדון וגרסי' להא בסוף (פ"ה) דסנהדרין:

מתני' אמרה כן. מהמתני' שמענו כרבנן דתמן דקתני ברישא הדיינים שבמקום פלוני משמע שבפני ב"ד של שלשה הוא מוסר דבריו וקתני והדיינין חותמין למטה או העדים ש"מ שאע"פ שבתחלה מסר דבריו לפני הב"ד של ג' סגי בחתימת שנים וה"נ בשלשה שדנו כן:

ולמדין מדת הדין מפרוזבול. בתמיה דילמא שאני פרוזבול דאינו אלא מסירת דברים בעלמא אבל היאך נלמד דין ממש ממנו:

אין. מצינו דתני בברייתא דלמדין שאר דיני ממונות מפרוזבול כדלקמיה:

אין לו קרקע וכו'. תוספתא היא (בפ"ח) לפי שאין כותבין פרוזבול אא"כ יש קרקע להלוה כדתנן לקמן ואם אין להלוה קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין לו פרוזבול כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' וטעמא דלוי הלוה של ראובן משועבד הוא לשמעון כאלו הוא לוה שלו וכך היא בדיני ממונות אלמא דדין פרוזבול ושאר דיני ממונות דין אחד להם:

מתני' פרוזבול המוקדם כשר. כדמפרש טעמא בגמ' מפני שהוא מרע כחו של המלוה לפי שאין הפרוזבול מועיל אלא להחוב שלפניו שהוא מוסר להב"ד ואינו משמט החוב ולא למה שהלוה לו לאחר כתיבת הפרוזבול ונמצא אם הפרוזבול היה כתוב בניסן והקדים זמנו בתוכו לומר שנכתב באדר אם כן אינו מועיל אלא להלואה שהיא קודם אדר ולא להלואה שהיא לאחר אדר דאותה נשמטת והמאוחר פסול מפני שמייפה כחו של מלוה שלא כדין שהרי אם מסר להב"ד בניסן ונכתב בו זמנו מאוחר שהוא באייר ונמצא כל הלואה שהיא עד אייר אינה נשמטת וזהו שלא כדין שהרי בניסן הוא נכתב כשמסר לפני הב"ד ואינו מועיל להלואה שהיא אחר המסירה לב"ד:

שט"ח המוקדמין. שלוה ממנו בניסן והקדים לכתוב זמנו בתשרי שלפניו:

פסולין. לפי שטורף מהלקוחות של תשרי עד ניסן שלא כדין וקנסו רבנן שלא יטרוף מהלקוחות כלל ואפי' מאותן שלקחו מהלוה מניסן ואילך אבל מבני חורין של הלוה גובה הוא:

והמאוחרין כשרין. שעומד בניסן וכותב הזמן הלואה בתשרי שלאחריו וא"כ הוא מורע כחו של המלוה נגד הלקוחות שמניסן ועד תשרי ולפיכך כשרין:

אחד לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכאו"א. מן המלוין לפי שהמלוה הוא שמוסר להב"ד וצריך כל מלוה ומלוה לפרוזבול בפ"ע אבל חמשה לוין ממלוה אחד דיו כשמוסר כל חובותיו להב"ד וא"צ אלא פרוזבול אחד לכל הלוין:

מתני' אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. שיש לו קרקע להלוה דאז חשיב הוא כגבוי במסירת חובו להב"ד:

אם אין לו. להלוה מזכה הוא המלוה להלווה בתוך שדהו כל שהוא וסגי בכך משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו דגבי והדר גבי ואע"ג דחוב הוא ללוה תקנת חכמים הוא דכל דהו כותבין פרוזבול:

היתה לו להלוה שדה ממושכנת בעיר משל אחרים כותבין עליה דהשתא הויא כשלו:

על נכסי אשתו. נכסי מלוג שלה לפי שמשועבדין הן לו לפירות:

על נכסי אפוטרופין. שלוו לצורך היתומין ואין להן קרקע כותבין על נכסי האפוטרופין וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה:

מתני' כוורת דבורים וכו'. בגמ' מפרש דלא פליגי אלא כשמונחת ע"ג הקרקע ואינה מחוברת בטיט להקרקע:

הרי היא כקרקע. לענין שיש לה דין קניית קרקע שנקנית בכסף וכו' כשאר הקרקע:

וכותבין עליה פרוזבול. אם יש להלוה כוורת דבורים וקמ"ל דאע"פ שאין המקום שעומד עליו הכוורת של הלוה אלא שהעמידה בתוך שדה של אחר שלא בידיעתו מ"מ כותבין לפי שהכוורת עצמה נחשבת כקרקע:

ואינה מקבלת טומאה במקומה. כקרקע שאינה מקבלת טומאה דסד"א להחמיר בטומאה הואיל והיא מיטלטלת קמ"ל:

והרודה ממנה. דבש בשבת חייב כדדריש בגמ' דכתיב ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב:

וחכ"א וכו'. והלכה כחכמים והרודה דבש בשבת אסור הוא משום שבות כחכמים דברייתא בפ' המצניע (דף צה):

מתני' המחזיר חוב בשביעית. כלומר חוב שעברה עליו שביעית ואף על פי כן מחזיר לו זה צריך שיאמר לו המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממני:

אמר ליה הלוה אף עפ"כ אני רוצה ליתן לך יקבל הימנו שנא' וזה דבר השמיטה בדיבור שאמר משמט אני יוצא הוא ידי חובתו ואחר כך כשיאמר לו אף על פי כן אני רוצה ליתן לך ולא משום החוב אלא בתורת מתנה יקבל הימנו:

כיוצא בו וכו'. וזה דבר הרוצח. שצריך שיאמר בתחלה רוצח אני ואם אמרו לו אעפ"כ אז יקבל מהן:

גמ' פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כחו וכו'. כדפרישית במתני':

מי מודע. מי מודיע לנו שהשטר מוקדם הוא:

החתומין בשטר. עדים החתומין בשטר הן מודיעין שזמנו מוקדם וכגון שאומרין שבתחלה כשחתמו שלא בכוונה היה שלא השגיחו על הזמן שכתוב בו וחתמו על עיקר המלוה ועכשיו כשרואין הזמן מעידין הן שהמלוה לא נעשית בו ביום אלא מוקדם הוא דאי לאו הכי ודאי פסולין הן להעיד שהרי חתמו שקר ופריך לא כן אמר ר"ל בפ"ד דגיטין (בהלכה ב') ובכמה מקומות שעשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור ולהעיד בענין אחר:

תמן. מיירי אותן בשאמרו לא חתמנו כל עיקר ורוצין להכחיש עדותן בזה אין נאמנין הן דחתימתן כמו שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ברם הכא שאומרין ע"ז חתמנו על עיקר המלוה ועל זה הזמן לא חתמנו שלא השגחנו עליו נאמנין הן:

ר' יוחנן אמר פסולין ממש. על שט"ח המוקדמין דקתני פסולין שפסולין הן לגמרי ואפי' מזמן כתיבת השטר ואילך אינו יכול לטרוף מהלקוחות דקנס קנסו חכמים בזה מפני שהקדים זמנו:

ר"ל אמר לאו פסולין ממש קתני אלא אינו מונה כ"א משעת הכתב של השטר שהוא יום המלוה ואינו יכול לטרוף מזמן הקדימה:

והתני. בברייתא פרוזבול בין מוקדם ובין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב כלומר דהברייתא מפרש דהא דקתני במתני' המאוחר פסול לענין זה הוא פסול שאינו גובה בו מזמן המאוחר הכתוב בו אבל כשר הוא למנות מזמן כתיבת הפרוזבול וכל החובות שנעשו מקודם יום הכתיבה אינו משמט והשתא קשיא לר"ל דאם אומר את כן בשטרות המוקדמין א"כ מה בין פרוזבול ומה בין שטר ואמאי קתני לה בברייתא בפרוזבול הא גם בשטר הדין כן ועוד דהא מסתברא לן להחמיר טפי בשטר שנתכוין לגזול את הלקוחות מזמן הקדימה והוא גזל ממש מן התורה מבפרוזבול דלא נתכוין לעבור אלא על מידי דרבנן דהא עיקר תקנת פרוזבול לא נתקן אלא בזמן דהשמטת כספים אינה אלא מדבריהם כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') ולר"ל דאף בשטר לא קנסו אלא שאינה מונה כ"א משעת הכתיבה א"כ מה בין פרוזבול ומה בין שטר:

שטר שזמנו כתוב בשבת. תוספתא היא (בפ"ק דמכות):

אני לא הכשרתי. לא זכור אני שהכשרתי ואם הכשרתי הכשרתי כלומר מאחר שיצא הדבר בהכשר יצא שאף אני לא אמרתי אלא לחוש בו לכתחילה כדמסיק טעמיה לקמן:

הוון בני הישיבה בעי מימר דבהא פליגי. מ"ד פסול משום מוקדם ומ"ד כשר משום מאוחר. כצ"ל ונתחלפו התיבות כלומר דמר חושש שמא מוקדם הוא הואיל ובודאי לא נכתב בשבת וביוה"כ ומר לא חשיש להא ותולין אנו שטעו ואיחרו הזמן:

אלא מ"ד פסול משום זיוף. הש"ס הוא דמסיק לה על הא דהוון בעי מימר וקאמר דלא היא דלכ"ע יש לתלות להכשיר ולומר דמאוחר אלא מ"ט דמ"ד פסול משום זיוף הוא כלומר דלא פסיל אלא היכא שאין השטר מקויים וחיישינן שמא מזויף הוא מכיון שכתוב בו זמן שאין כותבין בו אבל אם השטר מקוים הוא מודה הוא דתולין לומר שמאוחר הוא וכשר:

גמ' רב אמר. הא דקתני על הקרקע והוא שיש קרקע למלוה וללוה וטעמיה דכי אין לו קרקע להמלוה לא סמיך אקרקע של הלוה דשמא ימכור אותה אבל אם יש קרקע גם להמלוה סמיך עלה ואם ימכרנה יזכה לו בתוך שדהו כל שהוא:

ור' יוחנן אמר אם יש למלוה או ללוה כותבין כדמשמע מסתמא דמתני':

אין לו קרקע ולחייבין לו יש קרקע כותבין. כדקאמר טעמא לעיל (בהלכה ד'):

אלא קלח א'. שמכר כל השדה ושייר לו קלח א' כותבין:

והתני וכו' אין להן פרוזבול. אין כותבין על מה שיש להן משל שותפוח או באריסות לפי שאין הכל שלו ואמאי לא יהא כמי שאין לו אלא קלח א':

ומשני תמן כל קלח וקלח של שותפות (הכא) ואין מבורר לו אפי' קלח א' אבל הכא זה הקלח מבורר שהוא שלו:

מהו לכתוב לאפטרופין. שלוו לצורך עצמן ואין להם קרקע אם כותבין להן על נכסי יתומים שיש להם קרקע:

נשמעינה מן הדא. דתנן כותבין לאיש על נכסי אשתו והרי הבעל אינו אלא כאפטרופוס על נכסי מלוג שלה וה"נ כותבין:

מהו לכתוב לאשה. שלותה לצורך עצמה אם כותבין לה על נכסי בעלה:

נישמעינה מן הדא. דקתני וכן ליתומין וכו' ולמאי דמחשבינן להבעל כאפטרופוס לאשתו אם היו לה נכסים א"נ שיש לה מטלטלין לנכסי מלוג ולא מכרן הבעל ליקח בהן קרקע והרי הוא כאפטרופס עליהן וכותבין לה על נכסי בעלה:

גמ' טעמא דר"א מדכתיב ויבא העם אל היער וגו' ופריך על הא דר' אבהו ומה את שמע מינה מהכתוב הזה דהאי נוכל לומר כדא"ר מנא חורשא מפיק דבש היער הוא הוליך ומוציא הדבש ועדיין לא שמענו דהדבש עצמו נקרא יער:

ואילו אמר וכו'. כלומר ניחא אם היה אומר דיליף מהפסוק דלמטה דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש שפיר הוא דמצי למילף דהדבש הוא כיער אבל מהמקרא דקאמר ר' אבהו בשם ריש לקיש לא שמעיני מידי:

ר' יוסי בר בון קאמר בשם ר"ל דבאמת שמעה אותה כן מזה המקרא ויטבול אותה ביערת הדבש:

מה אנן קיימין. לפלוגתייהו דר"א ורבנן אם במחוברת הכוורת בטיט להקרקע כולי עלמא מודיי שהיא כקרקע ואם בנתונה באויר ועל גבי יתדו' כ"ע מודיי דאינה נחשבת כקרקע אלא כי אנן קיימין במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת בטיט ובכה"ג הוא דפליגי:

ואתיא ההיא דר"א כהאי דאמר ר"ז וכו'. על מקומו של תנור וכירה שהן של הלוה והשאיל לו אחד מקום להעמיד עליו וה"נ בכוורת אליבא דר"א כן:

אף על מקומו של נר. המנורה של הלוה והשאיל לו אחד מקום להעמיד עליו:

אף בפת כן מחלוקת וכו'. בעיא היא אם אף ברידה פת מן התנור בשבת ס"ל נמי לר"א דחייב:

וקאמר הש"ס דלא דמיא דדבש גידולי כוורת הוא והו"ל כעוקר דבר מגידולו אבל פת אינה גידולי תנור ואף ר"א מודה דאינו אסור אלא משום שבות:

גמ' המחזיר חוב בשביעית וכו'. וכלומר והא דתנן לקמן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו היינו בשאומר לו המלוה משמט אני והוא אומר אעפ"כ וכו' כדפרישית במתני' וסמיך התנא במתני' דלקמן על הא דשנה כאן:

רב הונא אמר אומר משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומסבב עמו בדברים עד שיאמר לו אעפ"כ ובמתנה אני נותן לך:

הדא אמרה. ממתני' דצריך הרוצח להודיע להם דשמא אינם יודעים ולפיכך רוצים לכבדו ומכאן לבר נש דתני חדא מיכלא מכילתא ומסכתא אחת ובא לעיר אחת ואינון מכבדין ליה כמו בשביל דתני תרתי מסכתא צריך שיאמר להן אנא חדא מיכלא בלחוד אנא חכם. וגרסינן להא (בפ"ב דמכות) על האי מתניתין כיוצא בו:

מתני' המחזיר חוב בשביעית. שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו שיש להן נחת ממעשיו ודוקא שאמר לו המלוה משמט אני ואומר לו אעפ"כ אני נותן לך במתנה כמפורש בהלכה דלעיל:

הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. ומת הגר לא יחזיר לבניו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו:

כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל זמן שלא משך אע"פ שנתן המעות יכול כל אחד מהן לחזור בו מן המקח אלא דקאי במי שפרע:

וכל המקיים את דברו. שרואה להיות משאו ומתנו באמונה אע"פ שאין שם משיכה ולא נתינת מעות מקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו דכך סמכו חכמים על הכתוב איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק כשתדבר דבר השלימהו לטוב:

גמ' ובלבד לבניו. הא דקתני ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו ובלבד שיחזיר לבניו כדמפרש לה לקמיה:

ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו ולאפוקי מאי וקאמר הש"ס דה"ק אם יש לו בנים זכרים יחזיר להם ולא להבנות ואם אין לו בנים אז יחזיר לבנותיו:

שלא תאמר וכו'. כלומר וכ"ת מאי קמ"ל הא לעולם הבנים קודמים להבנות הא קמ"ל שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר לאביו דבר תורה יחזיר לבניו וכלומר לכל בניו בכלל הבנים והבנות דסד"א דוקא בירושת התורה הבן קודם להבת כדכתיב ואם אין לו בן וגו' אבל הכא כיון שאין ירושת תורה כולן שוין הן להכי קמ"ל דאף כאן יחזיר להבנים ואם אין בנים יחזיר להבנות:

כיוצא בו במי שמת סוף משפחתו. מן האב ואין לו יורש כלל מן התורה אלא אמו והאם אינה יורשת את בנה והיה אחד חייב לזה המת אינו מחויב להחזיר לאמו ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו וזהו כיוצא בו לדינא דמתני':

הגוזל שעשה תשובה. תוספתא היא בסוף מכילתין:

אין רוח חכמים נוחה הימנו שלא ינעול דלת להשבים שיש אחד שאין לו להחזיר את הגזילה:

הנושא והנותן בדברים זימנין דאת אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו. בלבד כשאינו מקיים דיבורו וזהו בשאין כאן נתינת מעות:

וזימנין דאת אמר וכו'. והיינו ביש כאן נתינת מעות ולא משך דלחזור יכול הוא אבל מוסרין אותו למי שפרע כדאמרי' בפ"ד דב"מ ומקצת מן הסוגיא דלקמן שנויה שם (בהלכה ב'):

הנותן עירבון טבעת לחבירו. שנתן לו טבעת אחת בשביל עירבון על מקחו לאו כלום הוא ואם בקש לחזור חוזר בו:

ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו זהוב. אם נתן לו דינר זהוב לערבון מהו אם דינו כטבעת:

א"ל טבעת. דוקא כדמפרש ואזיל. מה בין זהוב ומה בין טבעת לפי שהזהוב דרכו להשתנות כלומר דרכו להוציאו ולשנות ליתן לו זהוב אחר כשיביא לו מעות כסף ביד מקחו והוי ליה כמי שנתן מקצת הדמים אבל טבעת נשארת בעינ' שהרי זה אינו יכול להוציא ומתחילה לא לקחה אלא לסימן בעלמא ולא הקנה לזה המקח בשביל הטבעת שאין לו בה הנאה של כלום:

חוזר בו. ואין בזה משום מחוסר אמנה:

קם ר' יוסי עם ר' יעקב בר זבדי. והקשה לו וכי זה הלאו צדק והין צדק שאמרו חכמים שצריך לקיים דיבורו:

אמרי דבשעת אמירה היה הין של צדק שאמר לו בדעת גמורה ליתן לו ולא דרך כיזוב והיתול:

רב פליג. אהא דר' יוחנן דבזה אינו יוצא י"ח אף שבשעה שאמר היה בדעת גמורה מכל מקום אם אינו מקיים הדיבור הוי כמחוסר אמנה וכך היה נוהג:

לינה. לית אנא חזר בי וצריך שיתנו לו:

מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על רב:

אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה וכו'. תוספתא היא (בפ"ק דקידושין) קתני מיהת שאם הן ברשות המוכר לא קנה הלוקח עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או עד שימשוך ויוציא את הכל מרשות הבעלים והשתא אם במוכר ולוקח אמרו כן דלא קנה הלוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשות הבעלים מכ"ש במקבל מתנה דלא זכה בדיבור לחודיה ואמאי קאמר רב לית אנא חזר בי:

מה עבד לה רב. להאי ברייתא כאן בשהעמידו עמו וכו' רב מוקי להאי ברייתא בשלא העמיד ללוקח עמו במקום שהמטלטלין מונחין בשעת תנאי המקח הלכך לא קנה עד שיקנה בדרכי הקניה והאי דרב גופיה בשהעמיד להמקבל עמו בשעה שאמר ליתן לו והראה לו מה שהוא:

רב פליג וכו'. היינו הא דלעיל דפליג על דרבי יוחנן ומה דהדר מייתי לה משום דבעי עוד למיפרך מהא דלקמן וכמו אמר מר הוא:

תדע לך. מהאי עובדא דלקמיה:

מה רב. קסבר לדינא ואע"ג דקאמר הכי כדמסיק ואזיל:

חד בר נש אפקיד עירבון על מלחא. שעשה מקח עם א' על המלח ונתן לו משכון על המקח:

ולבסוף יקרת. נתייקר המלח ורצה המוכר לחזור בו ואתא לקמיה דרב וא"ל או יתן לו כל ערבונו. כלומר כל מה שהוא נגד ערבונו יתן לו כפי שוויו כך וכך מלח או אם אינו רוצה כלל וכלל במקח ימסור לו למי שפרע דס"ל דבמקצת דמים שקיבל נתחייב מיהת לקבל עליו מי שפרע:

מחלפיה שטתיה דרב וכו'. הא לדידיה בדיבור בלחוד זוכה הוא המקבל והכא הוא אומר הכין דאפילו מוכר שקיבל ערבון על המקצת יכול הוא לחזור בו:

ומשני. תמן בהאי עובדא למדת הדין הוא דלדינא הורה כן ומה דרב נהיג בעצמו למדת חסידות הוא שאע"פ שמדינא לא זכה בה המקבל לפנים משוה"ד עשה ונהג בעצמו מדת חסידות: