מתני' שלש ארצות לשביעית. חלוקות הן לענין דין שביעית:

כל שהחזיקו עילי בבל מא"י. עזרא וסייעתו כשעלו מבבל והרבה כרכים שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל:

ועד כזיב. הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל:

לא נאכל ולא נעבד. הארץ ההיא אסורה בעבודה בשביעית ואם נעבדה והוציאה כל הצומח בה אסור באכילה:

וכל שהחזיקו עולי מצרים. ולא החזיקו עולי בבל והוא מכזיב ולחוץ ועד הנהר והוא נחל מצרים וכן מכזיב לצד השני ועד אמנה והוא הר ההר המוזכר בגבולות הארץ ות"י טורי אמנום ואותן המקומות אין בהן קדושת הארץ ממש וכהאי דתנן לעיל (בפ"א דדמאי) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לפי שכל שהחזיקו עולי מצרים כיון שגלו בטלה קדושתן שקדושה הראשונה שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל וקדושה שנייה שקדשו עולי בבל והחזיקו בהמקומות אותה קדשה לשעתה ולע"ל:

נאכל אבל לא נעבד. לכתחילה אסור בעבודה אף מכזיב ולהלן. ואם נעבדה מותר באכילה הצומח בה:

מן הנהר ומאמנה ולפנים. האי ולפנים כמו ולפנים בישראל כלומר מהם ולהלאה לצד ח"ל וזהו הקודם למקומות הללו נאכל ונעבד:

גמ' כתיב אלה החוקים והמשפטים וכו'. האי סוגיא גרסי' לה (בפ"ק דקידושין) על המתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ומשום דקתני במתני' שלש ארצות וכו' גריס לה נמי הכא:

ת"ל השמרו לכם וגו'. דמשמע אע"פ שאתם גולים כדכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ ואפ"ה ושמתם את דברי אלה על לבבכם:

מה אית לך ללמוד. מפרשה זו:

כגון תפילין ות"ת. דכתיבי בתר ושמתם ומנלן לכל המצות שהן חובת הגוף וקאמר דילפינן במה מצינו מתפילין ות"ת:

מעתה משגלו יהו פטורין. אמצות התלויות בארץ קאי שמשגלו בטלו. ומעתה אף לאחר שנגאלו בבית השני יהו פטורין דכתיב בהאי קרא אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה ונימא דלא נצטוו אלא בירושה הראשונה בלבד:

ולמה ישוע. חסר ה"א:

פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר אגב דריש לה להא דכתיב ישוע חסר לפי שפגם הכתוב בכבודו בקבר מפני כבוד עזרא בשעתו כדאמרינן בפ' בתרא דערכין משום דעזרא בעי רחמי על יצרא דע"ז ובטליה ויהושע הו"ל למיבעי רחמי עליה דהא הו"ל זכותא דארץ ישראל ולא בעי ומשום דהזכיר הכתוב ליהושע בן נון דריש דמקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע שחזרו ונתחייבו במה שהיו פטורין כשהיו גולים:

ממה נתחייבו. בביאתן בימי עזרא ופליגי בה אם חזרו לחיובן ממש כבראשונה או לא:

מדבר תורה נתחייבו. בביאה שניה כמו בראשונה כדדריש מקרא דכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה שתי ירושות במשמע ומקיש ירושתן בשניה לירושת אבותיך בראשונה:

מאבותיך. משמע עוד יותר מאבותיך בדבר אחד כדמסיק שהם נתחייבו אע"פ שהיה עליהם עול מלכות פרס ואבותיכם לא נתחייבו עד לאחר י"ד שנה שכבשו אויביהם ונחו וחילקו ביניהם אבל אתם מיד וראשון ראשון שתירשו קונה ומתחייב במצות:

אמר ר' אלעזר. ר"א פליג וסבירא ליה דלקדושה ראשונה שבטלה משגלו שוב לא קדשה בשניה לענין קדושת הארץ ובימי עזרא לא נתחייבו מדברי תורה במצות שהן חובת הקרקע אלא מאליהן קבלו עליהן להתחייב בתרומות ובמעשרות כדכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וגו' ואת ראשית עריסותינו ותרומתינו נביא לכהנים ומעשר אדמתינו ללוים וגו':

מה מקיים ר"א ואת בכורות בנינו וגו' ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא בית אלהינו. דכתיבי התם הא בהני ודאי ליכא למימר מאליהן קבלו שהרי אלו אינם תלויות בארץ ואף משגלו היו חייבין בהן:

מכיון שקבלו עליהן וכו'. ולפיכך כתוב לכל אלו לפי שהעלה עליהן המקום כאילו גם אותן קבלו עליהם עכשיו:

מה מקיים ר' יוסי ב"ח. דס"ל מד"ת נתחייבו הא אנחנו כורתים אמנה כתיב:

העלה עליהן הכתוב וכו'. ואע"פ שמד"ת חזרו ונתחייבו:

מה מקיים ר"א מאבותיך דמשמע שמד"ת נתחייבו כמו בירושה ראשונה:

פתר לה. להאי קרא לעתיד לבא על הגאולה אחרונה שתהיה במהרה בימינו:

את הקיני וגו'. שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים לתת לו ארץ עשר עממים ולא מצינו שניתן להם אלא שבע' ואלו הקיני והקניזי והקדמוני עתידין לירש לעתיד לבא וזהו מאבתיך ומפרש מה הן ר' יודה וכו'. מאבותיך ועוד דרשינן יותר מאבותיך שמשאתם נגאלים אין אתם משתעבדים עוד עד עולם:

המהלך מעכו לאכזיב. תוספתא היא (בפי"ח דאהלות):

מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וכו'. הכי גריס לה בתוספתא שם ולפי שעכו בצפונה של א"י הוא וכזיב ממנה ולהלן לצד דרום והדרך שבין עכו לכזיב הוא גבול מזרחה של א"י ונמצא המהלך מעכו לכזיב וזהו מצפון לדרום מימינו למזרח של א"י היא א"י ודאי וטהורה מארץ העמים וחייבת במעשרות ובשביעית ומשמאלו למערב הדרך והיינו לצד השני ונקרא מערב הדרך ואע"פ שהוא מזרח של העולם מפני שהוא להלן ממזרחה של א"י. והואיל והימין הדרך הוא מזרח של א"י קורא לשמאל מערב הדרך ושם טמאה משום ארץ העמים ופטור וכו':

עד שתתודע לך. כלומר שיבא אחד ויאמר לך בכאן נתעקם הדרך וזהו שייך לארץ העמים ואע"פ שהוא מימין הדרך וכן בהכיך שיאמר לך שנתעקם הדרך וזהו שייך לא"י ואע"פ שהיא משמאל הדרך:

עד לבלבו. שהוא להלן מכזיב:

עכו עצמה מה היא. שלא שמענו כאן אלא הדרך שהוא מעכו לכזיב ועכו עצמה שהיא עומדת במקצוע צפונית מזרחית של א"י מה היא אם היא נחשבת לא"י או לא:

מן תרין עובדין דרבי. דלקמן אנן ילפין שעכו יש בה מא"י ויש בה מח"ל לפי שפעם א' חשיב לה כא"י ופעם כח"ל ש"מ שיש בה משתיהן ואיתא להא לקמן בפ"ק דגיטין (בהלכה ב'):

חמתון. ראה אותם אוכלין פת נקיה ביותר ושאל להם במה אתם מלתתין החטים להיות פת יפה ונקיה כל כך ונתכוון לידע אם נשמרו מדבר המכשיר לקבל טומאה:

הורה לנו על מי בצים שאינן מכשירין ואנן שלקין ביעין ולתתיי במיהן סברין מימר מי שלק של ביצים. כך הוא בגטין. כלומר שזה התלמיד אמר להם מי ביצים אינן מכשירין והיו סבורין לומר מי ביצים מי שלק של ביצים קאמר והיו מבשלין ביצים ומלתתין במים שנתבשלו בהן:

ולא אמר. ואותו התלמיד לא נתכוין אלא מי ביצים עצמן וזהו המשקה של הביצים והיינו החלבון דהוי כמי פירות ואינן מכשירין והן טעו בדבריו:

שלא יהא התלמיד מורה הורייה. אא"כ נטל רשות מרבו כי יהיב ליה רביה רשות מידק דייק בלישניה ושלא יטעו בהן השומעין דבריו שמעינן מיהת מהאי עובדא דעכו מא"י היא מדהקפיד רבי על הטהרה ומעובדא אחריתא דלקמן שמעינן דיש בה ג"כ מח"ל:

י"ב מיל כמחנה ישראל. דכתיב ויחנו וגו' וגמירי די"ב מיל הוו וכתיב ומשה יקח את האוהל וגו' והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה ש"מ עד י"ב מיל אסור:

ייתי. יבא עלי אם ידעתי שר' מנא יושב בצפורי:

רבי הוה בעכו וכו'. וזו היא העובדא אחריתא:

מכיפתא ולעיל. מן הגשר שהיה עומד שם ולהלן:

לית את. וכי אין אתה בנו של פלוני שהיה כהן ואתה עומד בארץ העמים וחכמים גזרו טומאה עליה שמעינן מהא דעכו יש בה מחו"ל:

היו גבוהות. שהלך אחר עיניו ונשא אשה גרושה שאינה הוגנת לו וממנה נולדתי וחילל אותי:

תחומי ארץ ישראל. תוספתא (פרק ד') והתם גריס פרשת אשקלון וחומת מגדל שור וכן נשתנה נוסחת שאר שמות המקומות במקצת:

אשקלון עצמה. מהו:

מן מה דתני גנייה דאשקלון. הגינית של אשקלון הן התחום שמע מיניה אשקלון עצמה כלחוץ הוא:

נמנו על אויר אשקלון וטיהרוהו. משום ארץ העמים:

מפי רבי פנחס בן יאיר. מכח עדותו שאמר שהיו יורדין לשם ליריד הסוחרים שבאשקלון וכהנים היו כדמסיק אלמא אינה בכלל ארץ העמים. וגרסינן להא בפרק שביעי דיבמות (בהלכה ג'):

וטובלין. מפני צינורות של עכו"ם שנתזו עליהן:

למחר. חזרו ונמנו עליה לפוטרה מן המעשרות משום דלא חששו לעדות זו וסבירא להו כדלעיל דאשקלון לחוץ ומשך ר' ישמעאל בר' יוסי את ידיו שהיה רגיל להיות מסתמך על בן הקפר כדי שיבין שאין דעתו מסכמת לזה:

למה לא אמרת לי וכו'. למה לא שאלת אותי הטעם שמשכתי את ידי והייתי אומר לך אתמול הייתי מן המנויים לטהר משום ארץ העמים ועכשיו איך אהיה מן הנמנים לפוטרה ממעשרות ולהחשיבה כחו"ל:

אני הוא שטמאתי. היום אני הוא שטהרתי אתמול בתמיה ויש לפרש דה"ק דבשלמא לענין טומאה גזירה דרבנן בעלמא היא שגזרו על ארץ העמים אני הוא שטמאתי אני הוא שטיהרתי:

ועכשיו. אבל עכשיו לענין מעשרות אני אומר שמא נתכבשה מד"ת להתחייב במעשרות וכהאי מ"ד דאע"ג שלא כבשוה עולי בבל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לע"ל:

והיאך אני פוטרה מד"ת. דס"ל כמ"ד לעיל דמן התורה נתחייבו בבית שני:

אימתי היא טמאה משום ארץ העמים. לאחר שנמנו עליה לפוטרה ממעשרות אם היא טמאה מיד משום ארץ העמים או עד שתתפשט תקנה זו:

משתשהא הגזירה ארבעים יום. כלומר משתתפשט תקנה זו מ' יום להיות פטורה ממעשרות שהגזירה להיות טמאה משום ארץ העמים היא מחמת תקנה זו אבל קודם לכן לא שעד שלא נתפשטה יהיה זה נוהג בה חיוב מעשרות וזה יחזיקנה כארץ העמים והן סותרין זא"ז:

א"ר ירמיה. דלא היא שהרי ולא בטעות אנו מחזיקים אותה עד עכשו לחייבה במעשרות בתמיה וא"כ משעה שנמנו עליה לפוטרה מיד היא טמאה משום ארץ העמים ולא איכפת לן אם אחד או שנים שלא ידעו מהמנין שנמנו עליה ויהיו נוהגים בה חיוב מעשרות לפי שבטעות הוא:

א"ר מנא לא כן וכו'. ר' מנא נמי כר' ירמיה ס"ל ועל ר' סימון הוא דמקשה דהא לא כן א"ר יעקב בר אחא לעיל דשמעינן מהתוספתא דאשקלון עצמה כלחוץ וא"כ לכל דבר היא כח"ל לפוטרה ממעשרות ולטמאה משום ארץ העמים:

וכי צור אינו אסור לילך לשם. מסקנת דברי ר' מנא הן כלומר וכי תימא דאי הכי דשמעינן מהאי ברייתא להדיא דכח"ל היא מפני מה הוצרכו להיות נמנין עליה לפוטרה ממעשרות הלכך קאמר דהיינו טעמא לפי שהיו רגילין להיות נוהגין בה חיוב מעשרות ובטעות וע"ז לא היו חוששין דמה בכך אם הן פטורין ומחמירין על עצמן אלא דמשום טומאה הוא דחששו שלא ילמדו ממה שנוהגין בצור דכי אינו אסור לילך לשם מפני טומאת ארץ העמים והקונה תבואה שם אינו מתחייב במעשרות דודאי ח"ל הוא:

דלא תסבור מימר אוף הכא כן. כלומר שיסברו דלפי זה הכא נמי כן דזה תלוי בזה וכמו דצור מחזיקין אותה לטמאה ולפוטרה ממעשרות ה"ה הכא איפכא דכשיראו שנוהגין בה חיוב מעשרות יחזיקו אותה כא"י ויטהרו אותה ג"כ לפיכך הוצרכו להיות נמנין עליה לפוטרה מן המעשרות שיחזיקו אותה כח"ל לגמרי ויטמאו אותה משום ארץ העמים:

אמר. חד לחבריה והכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה אלמא מארץ יהודה היא ואמאי לא החזיקו בה חיוב מעשרות:

ליתי עזה. השיב לו אין זו עזה שבכתוב וכן שאלו הא כתיב שם את אשקלון ואת גבולה והשיב דנמי ליתי' האי אשקלון:

מעתה. תאמר ג"כ על נחל מצרים דליתיה להאי נחל מצרים שהזכיר בכתוב:

ולא מבעלי סיסין הן. והיה מוחזק בימיהם לחייבה במעשרות וכן בתוספת' דקחשיב עיירות שחייבות במעשרות בתחום סוסיתא וענישית וכו':

סבר ר' אימי. דהוה פשיטא ליה שחייבת במעשרות ואע"פ שלא נכבשה שהגרגשי שישב שם פינה מעצמו כמי שנתכבשה דמי:

ג' פרסטיגיות שלח יהושע לא"י. מל' פריסתקא דמלכא ציווי המלך בכתב:

עד בואי וכו'. וזכה לארץ הזאת שהיא חשובה כא"י כמו שאמר מלך אשור:

מפני מה לא גזרו. טומאה משום ארץ העמים על אותו הרוח שבגרדיקו שם מקום הסמוך לגבול:

מפני שנויה רע. ואין רגילין להלוך לשם שנוה רע הוא:

והרי עזה נויה יפה. ולא גזרו וכהאי דפשפשה שם איש אחד שאל לר' אחא ושרא ליה:

והוי חמי גרמיה. ראה עצמו שנתרחק ונתון הוא לחוץ מן מקום הנקרא דיקליא דבבל והוא היה כהן כדאמרי' לעיל (בפ"ג דברכות) ר' זעירא קם מקרי כהן במקום לוי וכן עוד בכמה מקומות ושלח שאל לר"ח ולתרין בנוי דר' אביתר דדמא שהיו בקיאין במקומות להיכן הן נחשבין אם מא"י או מארץ העמים ואמרו לו נוהגין הן הכהנים להיות הולכין ומגיעין עד לשם:

ההן חוטא דנוה. השביל והדרך של מקום נוה והשיב להם נוהגין הן להגיע עד מקום דריי ובההן דרך של בוצרייא עד דפרדיסא:

שנהגו בהן היתר. לענין תרומות ומעשרות:

מעתה לא יחושו כהנים על חלתן. שמפרישין ואנן חמינן רבנן חששין לה ושיהו מפרישין בטהרה וחששו לה משום חלה שלא תהא נאכלת לזרים וקס"ד דר' יוסי דטעמיה דר' אבהו משום הכותים עצמן לפי שאינן נחשבין כישראל והלכך הקשה דמ"ט חששו לחלתן:

לא בגין מילתא דאת אמרת. לא כדקס"ד דבשביל הכותים עצמן א"ר אבהו אלא בגין דדא חלטתון מלכותא בידא. כלומר בשביל אותן העיירות שלא כבש אותם יהושע להיות נחלטין בידו ואין להם דין א"י אבל הכותים קודם שגזרו עליהם היו חוששין לחלתן כדתנן (בפ"ד דחלה) ג' ארצות לחלה וכו':

שאל לר' יוחנן מהו לצאת. לח"ל לקבל אותה ור' יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לה לעזר מפני הסכנה צא ואם היא לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה בלבד איני יודע אם מותר הוא. וגרסי' להא לעיל בפ"ג דברכות (בהלכה א'):

עוד היא צריכה לר' יוחנן וכו'. כלומר אע"פ ששמענו שא"ל ר' יוחנן אח"כ אם גמרת לצאת תבא בשלום עדיין הדבר בספק וספוקי מספקא ליה לר' יוחנן אלא מפני שר' יוסי הטריח עליו בדברים אמר לו כן:

שמע ר' אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזו. מכיון שברכו אין לך נתינת רשות גדולה מזו ולא מפני שהטריח עליו אמר לו זה:

הקונה. מארץ עמון ומואב מהו בשביעית:

וקשיא. על התשובה דר' חנינא דהוא שאיל ליה על הדא מעמון ומואב והוא אומר לו הדא מענין אחר:

אלא בגין דדרכו של ר' חנינא דלא אמר דבר שלא שמע מעולם ולא היה רוצה להשיבו ריקם בשביל כך על ששאל לו דבר אחד השיב לו דבר אחר:

חמי לן בר נש. אנו מבקשים שתראה לנו אדם אחד שיהא בו כל המעלות הללו ושיעשה כל צרכינו וראה בבלי אחד וא"ל אני רואה לך שיש מקום אחד טוב לפניך:

אתא האי בר נש לגביה דר' יוחנן לשאול אותו אם ילך לבוצרה וא"ל מן בבל לבבל הלא אתה מבבל ולמה לא תלך אל מקום אחר שהוא ג"כ ח"ל:

הדא אמרה הקונה שם. בבוצרה אינו מתחייב במעשרות ובשביעית וכי צור אינו אסור לילך מא"י לשם והקונה שם אינו מתחייב כדלעיל וה"ה בוצרה דח"ל חשיבא כדשמעינן מדברי ר' יוחנן:

אשכח תני. אשכחן ברייתא דתני סימן זה הוא לעמון ומואב ולארץ מצרים שדין שתי ארצות להן אחת נאכלת ונעבדת בשביעית ואחת נאכלת ולא נעבדת:

סבר ר' יוחנן מימר את בצר במדבר. כלומר מעיקרא סבר ר' יוחנן לומר דבוצרה היינו בצר מארץ עבר הירדן כדכתיב בשלש ערים שהבדיל משה בעבר הירדן את בצר במדבר בארץ המישור לראובני והדר שאל לרשב"ל וא"ל בצר בוצרה. בצר לחוד ובוצרה לחוד שהיא מח"ל:

ר' יצחק בר נחמן. מתמה על הא דשאל ר"ל מר' חנינא לעיל הקונה מארץ עמון ומואב מהו ואמר קשיתה עלה קומי ר' יסא לית עמון ומואב דמשה בתמיה וכי לא משה כבש ארץ סיחון ועוג שהיא מעמון ומואב וא"כ דין ארץ עבר הירדן להם וכן הקשה ר' מנא קומי ר' חגיי:

לית עמון ומואב דראב"ע. מסקנת הקושיא היא דהא תנינן (בפ"ד דידים) בו ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וא"כ עכשיו התירו להם לזרוע בשביעית מפני שלא קידשום עולי בבל ומאי מספקא ליה לר"ל:

א"ר יוסי בר בון. הייני דמספקא ליה לרשב"ל דכתיב כי חשבון וגו' ואם טהרה לגמרי מיד סיחון ועוג או לא טהרה לגמרי דאם טהרה על ידם שיהו ישראל מותרין ליכבש א"כ לעולם חייבת היא דקסבר כמ"ד קדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ואם לא טהרה פטורה לעולם היא:

החל רש. ודריש ל' חולין ולעולם היתה פטורה:

ההן יבלונה. שם מקום וביקש להתירה בשביעית:

הא לך חתום. תחתום גם אתה על היתר הזה ולא קביל עליו מיחתום ולמחר קם עם ר' מנא ר' חייה בר מדייה וא"ל שפיר עבדת דלא חתמת דא"ר יונה אבוך אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסו' דשנין מקומות שמנים וטובות כמו דשנה של יריחו ושיהו שלו להניח לעובדם באריסות וכלומר שמאחר שנתן לו אלו והמקום יבלונה הוא בכללן ונקרא שם של רבי עליהן לפיכך נאכל אבל לא נעבד בשביעית כסוריא ופטור מן המעשרות משום דמ"מ כשדות עכו"ם היא:

כיני מתני'. דהא דקתני עד הנהר אמנה תרווייהו אכזיב קאי מכזיב וכו' כדפרישית במתני':

תני. בתוספתא דתרומות בפ"ב ופ"ב דחלה:

כל ששופע מטורי אמנה ולפנים א"י. והוא הר ההר הנאמר בגבולין וגבול צפוני לא"י הוא וקמ"ל דראש ההר הוא הגבול וכל ששופע ויורד מן ההר ולפנים לצד דרום א"י הוא. מטורי אמנה ולחוץ לצד צפון ההר ח"ל הוא:

הנסים שבים. איי הים שהוא במערב א"י ונחל מצרים שהוא בדרום של א"י ובמקצוע מערבית דרומית ומחובר לים הגדול שהוא במערב נמצא ארץ ישראל בין נחל מצרים לבין הר ההר זה במקצוע מערבית דרומית וזה במערבית צפונית ויש מקומות שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך כמה ימים ובאותם כניסה יש ניסין והן מתפשטין גם לחוץ מא"י לתוך הים לצד מערב לפיכך רואין כאילו חוט מתוח מהר ההר עד נחל מצרים וכל שהוא מהחוט ולפנים א"י והזורע בהניסין במקומות שלפנים חייבות במעשרות ובשביעית ומן החוט ולחוץ ח"ל:

ר' יהודה אומר כל. הים שהוא כנגד א"י הוא א"י עד אוקיינוס שהוא בסוף העולם שנאמר וגבול וגו' וגבול בתרא יתירא הוא אלא למידרש דכל רוחב הים הוא בתוך גבול המערבי:

שבצדדין. כלומר ואם באת לחלק בניסין לא לצד מערב הוא אלא לצד צפון ודרום שיש ניסין שהן מתפשטין לאורך הים ונמשכין חוץ מכנגד א"י מכאן ומכאן ושם ראוי למתוח החוט וממזרח למערב לחלק בין מה שכנגד אויר א"י ובין מה שכנגד אויר ח"ל:

מהן את רואה אותן וכו':

קפלריא. היא עיר היושבת בראש גבהו של הר ההר הגבול הצפוני ועד ים אוקיינוס שהוא סוף העולם במערב וזהו החוט לצפון וכן רואים חוט מחוח מנחל מצרים ועד ים אוקיינוס:

מחוט ולפנים. כלומר בין אלו ב' החוטין הוא א"י שזה הכל כנגד א"י ומהן ולחוץ ח"ל:

לכשיגיעו הגליות. איידי דאיירי בטורי אמנה דריש לה להאי קרא וקמ"ל דמיד כשיגיעו לגבול א"י יגילו וישמחו ויאמרו שירה:

מתני' עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר. סוריא מפורשת לעיל בדמאי פ"ו (בהלכה י') שהוא ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אלו הארצות שכבשן דוד ולפי שכבש אותן קודם שנכבשה כל א"י לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ ממש אלא במקצת דינים היא כא"י ובמקצת היא כח"ל והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל מדברי סופרים הוא והלכך במחובר אסור בה העבודה בשביעית ומפרש טעמא בגמרא דגזרו במחובר שלא יהו הכל הולכין מא"י ומשתקעין שם אבל בתלוש מכיון דריוח מועט היא לא גזרו:

כל שכיוצא בו מותר בא"י. כגון בכל דבר תלוש שמותר בא"י או כהאי דתנן לעיל מדברים המותרים לעשות בשביעית מרביצין בעפר לבן ומשקין בית השלחין ועוד כיוצא בהן זהו שעושין אותו בסוריא ולאפוקי דברים האסורים לעשות בשביעית בא"י והא קמ"ל ר"ע דלכל דיני דשביעית עשו סוריא כא"י מדבריהם:

גמ' א"ר אבהו. טעמא דגזרו במחובר שלא יהו הכל הולכין ומשתקעין שם:

בתלוש למה הוא מותר. ולמה לא גזרו גם על התלוש שכיוצא בו אסור בא"י כגון האי דאמרינן לעיל (בפ"ד) אין בודקין את הזרעים בעציץ וכן המסקל את האבנים והרבה כיוצא בהן שאסרו מה שהוא נראה שעושה לתקן את הקרקע ואע"פ שהן עצמן בתלוש:

מן גו דהוא חמי רווחא קריב לא נפיק. רווחא קריב הוא ריוח מועט ועל שריוח כזה מצוי וקרוב קרי ליה רווחא קריב כלומר לא חששו לכך שבשביל שהוא רואה שהריוח דבר מועט הוא לא יצא להשתקע שם:

מהו לטחון עם העכו"ם בארץ. מי נימא כיון דאין העכו"ם מצווה על השביעית אין כאן מסייע ידי עוברי עבירה או דילמא מכיון שבארץ הוא הוי כגורם לעשות עבודת הקרקע בשביעית דהואיל ויש לו מסייעין אף הוא עובדה ביותר:

מתני' אמרה. ממתני' איכא למיפשט שהוא אסור דקתני עושין בתלוש בסוריא ומשמע הא בארץ אפי' בתלוש יהא אסור ואי דשרי עם העכו"ם א"כ משכחת לה דגם בארץ מותר בתלוש ואמאי קתני סוריא דוקא:

מקום שהוא נאכל ולא נעבד. כהאי דתנינן לעיל מהו להשכיר בהמתו שם מי תלינן דלהביא פירות שוכר הוא זה או דילמא חיישינן דאתי לעבוד בה עבודת הקרקע והרי אסור לעבוד שם בשביעית:

ר' הושעיא יהיב לעממוא פריטין. נתן להם מעות שהן בעצמן יביאו לו הפירות ממקדם ההיתר ולא רצה למסור להם בהמתו:

לא משום דהוא אסור. דהא ליתא ולא ס"ל כהאי דר' יצחק ור' אימי שאסרו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית אלא מטעמא אחרינא שלא לייחד בהמתו עם העכו"ם דחייש לרביעה כהאי דתנינן (בפ"ב דע"ז) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם:

ומה אנן קיימין. לפרש מתני' קאי הא דקתני דשין וזורין וכו' אם בפירות של ששית שנכנסו לשביעית הרי אפי' בארץ מותר לדוש בשביעית בפירות של ששית ומאי אריא סוריא דנקט ואם בפירות של שביעית שיצאו למוצאי שביעית קשיא לחרוש לכתחילה מותר במוצאי שביעית ולקצור אסור בתמיה ואמאי לא יהא קוצר מפירות אלו במוצאי שביעית אלא ודאי כי אנן קיימין במתני' בפירות שביעית בשביעית וכגון ספיחי שביעית דמותרין באכילה בסוריא ואפי' כן לא יקצור כדרך שקוצרין בשאר השנים שכל שהוא במחובר אסרו בסוריא מה שהוא אסור בא"י:

ואסר לון הדא אשקייתה. שלא ישקו את השדות בשביעית דצור ג"כ מארצות סוריא היא:

ויאות. עביד דאסר לון וכי הדא לא במחובר הוא שאסור בסוריא:

והא תנינן. (בפ"ק דמו"ק) משקין בית השלחין במועד ובשביעי' ואמאי אסר להן השקייתה סתמא הוה ליה לפרש דלבית השלחין מותר:

א"ר יודן לזרעים שבו. התירו להשקות בית השלחין שלא יפסידו וכי קאמר דאשקייתה אסור היינו לצורך הקרקע עצמה שמשקה אותה כדי שתהא נוחה ליחרש:

ר' מנא בעי. דא"ה דכל שהוא לצורך הזרעים התירו מעתה יהא מותר לחרוש להן כדרך שחורשין סביבות השדה שיתמלאו החפירות מים וישקו אותה ואנן לא תנינן אלא משקין בית השלחין לדברי הכל אבל בעשיית האמה להשקותה ע"י כך פליגי התם ולדידך יהו הכל מודים בה:

מתני' בצלים. של ששית שירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו מאליהן בלא נטיעה:

אם היו העלין שלהן שחורין. כשהבצלים גדילין העלין שלהן משחירין ונתפשטין הלכך אם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחי שביעית:

הוריקו. כלומר כל זמן שהן ירוקין וכמושין הרי אלו מותרין והכי מפרש בגמרא:

אם אינן. האי אינן כמו הינן כלומר אם הן גדלו כל כך שכבר יש להן כח בעלין שכשאוחז אותם יכול לתלוש הבצלים מן הארץ אסורין לפי שהן נחשבין גידולי שביעית:

כנגד כן מוצאי שביעית. כלומר וכך הוא הדין בבצלים של שביעית שנכנסו למוצאי שביעית שגידולי מוצאי שביעית מעלין אותן אם הן יכולין להתלש בהעלין שלהן מותרין ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

גמ' כיני מתניתא וכו'. כלומר הא דקתני הוריקו קמפרש דלא כשהתחילו להוריק קאמר אלא ה"ק כל זמן שהן ירוקין מותרין הן ואם התחילו להיות שחורין אסורין כדפרישית במתני':

בצל שעקרו. ועישרו:

וחזר ושתלו. מכיון שהשחיר העלין שלו ויש כאן גידולי טבל מתעשר לפי כולה לפי שהגידולין מבטלין את העיקר ונעשה הכל כטבל וצריך לעשר לפי כולה:

מכיון שהשריש. ר' חייא היה שונה בשם ר' יוחנן דלאו מכיון שהשחיר בעינן אלא מכיון שהשריש בארץ בטל העיקר ומתעשר לפי כולה:

ולא שנייא בין שעקרו בששית ושתלו למוצאי שביעית בין שעקרו בשביעית. כצ"ל ואמתני' קאי דקתני וכנגד כן במוצאי שביעית מותרין ומפרש דלא תימא דדוקא בבצל שעקרו בששית ושתלו למוצאי שביעית מיירי אבל לא שעקרו בשביעית והלכך קמ"ל דאין חילוק בין שעקרו בששית ובין שעקרו בשביעית ושתלו למוצאי שביעית גידולי מוצאי שביעית מעלין את העיקר ומותרין ודברי ר"ז הן דהוא מפרש הכי להמתניתין וכדמסיק דמכיון שרבה עליו החדש של מוצאי שביעית מותר ואע"פ שעקרו בשביעית:

רבי לא ורבי אימי. פליגי אדר' זעירא ותרויהו אמרי אסור אם עקרו בשביעית ומתני' בשעקרו בששית מיירי:

מתני'. הך בריית' דלקמן פליגי על ר' הילא ור' אימי:

דתני. בתוספת' דתרומות (סוף פ"ה) ומייתי לה לקמן בנדרים פ"ו (הלכה ד'):

כגון טבל. שמתקנו ומעשר שני והקדש שיש להן היתר ע"י פדייה וחדש שהעומר מתירו:

לא נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו במינן אוסרין בכל שהן אבל שלא במינן בנ"ט:

כגון תרומה וחלה. דאע"ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין וכן תרומת מעשר:

נתנו להן חכמים שיעור. אם נתערבו מין במינו תרומה ותרומת מעשר וחלה עולין בא' ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים משום דכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו עלייתן ואם נתערבו שלא במינן הכל בנ"ט:

התיבון. לו חכמים בתוספתא שם שהקשו לו הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נחנו לה חכמים שיעור דתנן (בסוף פרק דלקמן) השביעית אוסרת כל שהוא במינה:

אמר להן לא אם אמרתם בשביעית. מה שאמרו אוסרת בכל שהוא לא אמרו אלא לענין ביעור שהכל חייב בביעור וכגון שאין עומדין לאכילה שהן עדיין בארץ והוא של ששית ונכנס לשביעית ונתוסף הגידולין צריך לבער הכל כשיגיע זמן הביעור לפי שגדולי שביעית מבטלין את העיקר:

אבל לאכילה. אם נתערבו פירות שביעית בשל ששית אף במינן בנותן טעם קתני מיהת דלענין ביעור הגידולין מבטלין את העיקר וא"כ ה"ה נמי בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית גידולי היתר של מוצאי שביעית מעלין את העיקר של שביעית וקשיא לר' הילא ור' אימי ומה עבדין לה:

פתרין לה בעירובין. הא דקתני דלענין ביעור אוסרת בכל שהוא לאו בגידולין מיירי אלא בתערובת שאם נתערבו פירות שביעית במינן הכל חייב בביעור אבל בגידולין חומר הוא בגידולין שאין מעלין את העיקר כדאשכחן דא"ר זירא בשם ר' יונתן לעיל בפ"ה דכלאים (בהלכה ז'):

אפי' הוסיף כמה. אח"כ בהיתר הכל אסור:

שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהן עצמן נתוספו בהיתר אין מעלין את העיקר האסור וקסברי ר' הילא ור' אימי דה"ה בשביעית אין הגידולין מעלין את העיקר:

מתניתא. ומהאי מתני' קשיא על ר' זעירא דתנינן לקמן (בפ"ט דתרומות):

ותני עלה. שם:

בד"א. דגידוליהן חולין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפי' גידולי גידולין אסורין וקשיא לר"ז דמתיר בבצל של שביעית שעקרו ושתלו במוצאי שביעית הרי בצל דבר שאין זרעו כלה הוא וקחשיב הכא גם לספיחי שביעית דאפי' גידולי גידולין אסורין ומה עבד לה ר' זעירא:

פתר לה. דהתם מיירי לענין קדושת שביעית שהכל חייב בביעור אבל לאכילה באלו שגדלו במוצאי שביעית ועדיין לא הגיע זמן הביעור כגון שלא כלה לחיה מן השדה מותר משירבה החדש במוצאי שביעית ואין בהן איסור אכילה משום ספיחי שביעית דהגידולין מעלין את העיקר לענין זה:

לארבל. שם מקום:

באילין בצלייא. שעקרן בשביעית ושתלן בשמינית והורה להן כר"ז דמשרבה עליו החדש מותר:

חמתון. כשראה אותן אח"כ שסומכין עליו בזה ועושין לכתחילה כן לעקור אותן בשביעית ולחזור ולשתלן בשמינית אמר להן אני לא אמרתי להתיר אלא במרוכנין כלומר שהטה העלין מל' הרכין בראשו כדי שלא יתגדלו ואם עשה כן בשמינית וא"נ בשביעית בזה הוא דגידולי שמינית מעלין את האיסור:

אנא ידע ראשה וסופה. מעיקרא היכי הוה העובדא ולבסוף וכלומר לא משום הכי אמר להם דבמרוכנין דוקא מותר אלא מעיקרא כר"ז הוי ס"ל וכד שמע אח"כ דר' הילא ור' אימי פליגין שרע מיניה הסיר עצמו ונמנע מהיתר זה. מל' או שרוע. ולא מדינא חזר בו אלא משום חומרא בעלמא:

מתני' משיעשה כיוצא בו. מזה המין דאז תלינן ביה:

עשה הבכיר. מקום שממהר לבכר ולהוציא בתחלת מוצאי שביעית הותר גם מקום האפל שמאחר מלהוציא משום דתלינן ממקום הבכיר הביאום:

רבי התיר ליקח ירק מוצאי שביעית מיד. משום שראה שבשנים או בשלשה ימים הוא נתגדל והכי אמרינן לעיל פ"ז דפאה (בהלכה ד') והלכה כרבי:

מתני' אין מוציאין שמן שריפה שמן של תרומה שנטמא והואיל ואינו ראוי אלא לשריפה קרי ליה שמן שריפה ואין מוציאין אותה מהארץ לח"ל וכן פירות שביעית אלא מתבערין במקומן שמוציאין לסוריא ואין הלכה כר"ש:

מתני' אין מביאין תרומה מחו"ל לארץ. כדמפרש טעמא בגמרא שלא יהו הכהנים מרדפין אחריה לח"ל וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים ור"ש מתיר להביא מסוריא הואיל ויכולין ליכנס לתוכה בשיד' תיבה ומגדל כדאמרי' (בפ"ק דגטין) דסורי' על עפרה גזרו ועל אוירה לא גזרו וחכמים ס"ל דאעפ"כ חוששין אנו שמא יבואו ליכנס לתוכה בעצמה ואין הלכה כר"ש:

גמ' בראשונה היה הירק אסור. במוצאי שביעית מיד בעיירות הסמוכות לספר א"י משום דחששו שמא מא"י ומשביעית הוא:

אעפ"כ היה אסור להביא ירק מח"ל לארץ כלומר שלא יסמכו על זה ויקחו אף מהארץ אסרו להביאו מח"ל עד שיעשה כיוצא בו בארץ ואח"כ התירו להביא ולא חששו לכך:

אעפ"כ היה אסור. בא"י ליקח במוצאי שביעית מיד אא"כ היה ידוע שהוא מח"ל עד שבא רבי והתיר:

בר מן קפלוטא. דאותו לא רצה להתירו שהיה חושש שמא משביעית הוא לפי שאינו ממהר להוציא כמו שאר ירק ומה עשו אנשי ציפורי הלבישוהו להקפלוט בשק ואפר על גביו כמתאבל על עצמו והביאו אותו לפני רבי ואמרו לו מה חטא הדין קפלוט יותר מכל הירק והתירו להן רבי לפי שהעידו לפניו שגם זה המין ממהר לעשות מיד:

עולא בר ישמעאל בשם ר' חנינא. היה מספר המעשה שפ"א ירדו רבי ור' יוסי בר"י לעכו ומוצאי שביעית היה ונתקבלו אצל ר' מנא וא"ל רבי עשה לנו לפס של תבשיל ירק ועשה להם תבשיל של בשר וכך אמרו לו למחר ועשה להם תרנגולת אחת וכסבור היה רבי שזה מגודל ותרנות שלו ואמר ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל כלומר שנתגדל בביתו ותלמידו היה ונוהג בוותרנות כשמואל. א"נ על שם ששמואל רופא מומחה היה וזה נתגדל אצלו ויודע שתבשיל של ירק אינו יפה להגוף לפיכך עושה לנו תבשיל אחר:

והשיב לו ר' יוסי אפי' וכו'. כלומר לא בשביל כך אלא אני אגיד לרבי למה הוא עושה כן דמתלמידיו של ר' יהודה הוא ור' יהודה היה אוסר הירק במוצאי שביעית בספרי א"י כמו עכו וכיוצא בו וכשבא אח"כ ר' מנא לפניהם ושאל לו רבי והגיד להם המעשה שבשביל שקיבל כך מתלמידי ר' יהודה הוא נוהג כן ואמר לו רבי צריך היית לנהוג ולעשות כוותין שאנחנו התרנו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:

תמן תנינן. (בפ"ו דנדרים):

הנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לוי שנקרא ירק השדה וזה לא נדר אלא מסתם ירק:

אסור אף בירקות שדה. לפי שאין זורעין ואין נוטעין ואין ירקות הגנה מצויין ולא נתכוין זה אלא על ירקות השדה:

ואמר טעמא. להך דאמרן והדא דתימר דדוקא עד שלא התיר רבי להביא ירק בשביעית מחו"ל אבל לאחר שהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע. משום דשכיחי ירקות גנה מח"ל ואדעתא דהכי נדר:

עולשין. עולשי שדה חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית דבשאר שני שבוע דשכיחי עולשי גינה לא חשיבי עולשי שדה ולא הוו אוכלין עד שיחשב עליהן כדתנן בפ"ג דעוקצין:

היא שביעית היא שאר שני שבוע. לענין טומאת אוכלין ולענין נדר דהואיל ושכיחי עולשי גנה הבאים מח"ל עולשי שדה לא חשיבי:

הוון בעיין מימר וכו'. הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ולא שייך אלא על המתני' דלקמן:

גמ' הוון בעיין מימר. סברי בני הישיבה לומר דלא פליגין ת"ק ורבי שמעון אלא דמר קאמר לח"ל ורבי שמעון מאי דשמיע ליה קאמר דלסוריא מוציאין:

אשכח. והדר אשכחן חדא ברייתא דפליגי בהאי דינא דר' יהודה סבר עד כזיב הוא דמוציאין דעד כאן מקום שהחזיקו עולי בבל הוא ורבי שמעון סבר עד אמנה והשתא רבי שמעון דמתני' פליג את"ק דלא שרי להוציא לסוריא ור"ש מתיר ולר"ש דברייתא עד אמנה מקום שהחזיקו עולי מצרים ותרי תנאי ואליבא דר"ש:

תני. בתוספתא (ריש פ"ה):

פירות הארץ. של שביעית:

מתבערין במקומן דברי רבי. כצ"ל וכמו שהוא בתוספתא:

מביאן לארץ ומבערן דכתיב בארצך וגו'. ומהאי קרא ילפינן ביעור דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ודרשינן כל זמן שיש לחיה בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה בשדה כלה מן הבית ודריש האי תנא מדכתיב בארצך דגזירת הכתוב הוא שיהא הביעור בארצך ואפי' בדיעבד ורבי דריש אלכתחלה שמצוה להיות הביעור בארצך ואם הוציאן לחו"ל מתבערין במקומן:

הורי ר' אימי. למעשה כהדין ת"ק לקולא:

ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום. אע"פ שהכל חו"ל הוא. צריך לבערן במקום שהוציאן:

גמ' תמן תנינן. (סוף מסכת חלה):

אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שם מקום וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרור ירושלים:

ויביא תרומה. ג"כ משם:

בכורים באחריות בעלים. שהן צריכין להביאן לירושלים וחייבין באחריותן עד שיביאו להר הבית כדתנן בפ"ק דבכורים אבל תרומה אין הבעלים מחזרין אחר הכהן אלא הכהן הוא מחזר אחריה שיתנו לו ואם אומר את כן שיביאו תרומה משם אף הן הכהנים מרדפין אחריה לשם וחכמים חששו לזה כדפרישית במתני':

הדרן עלך שלש ארצות