מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה אינה ראוי' להעיד דכתיב ועמדו ב' האנשים ולא נשים והאי קרא בעדים משתעי נאמר כאן שני ונאמר להלן על פי שני עדים:

ולא בקרובים. דפסולי עדות נינהו דכתיב לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים וה"ה לשאר קרובי':

ולא בפסולין. כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן אע"ג דלאו בר מלקות הוא דניתן להשבון דהנו אקרו רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. למעוטי מלך שאינו מעיד דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו וכן הפסולין להעיד מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב בין נשבע בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד:

ומפי אחרים. כגון שאומר משביע אני עליכם שתבאו והעידוני ואמרו אין אנו יודעין לך עדות אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמע קול אלה וגו' ואין הלכה כר"מ:

וחייבין. קרבן עולה ויורד:

על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה ועל וכו'. כלומר עם זדון העדות שמזידין הן ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן כמו בשגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן:

ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגין הן לגמרי שאינן יודעין ששבועה זו אסורה או ששכחו העדות ונשבעו ואחר כך נודע להם שאין יודעין לו עדות ושנשבעו לשקר הרי אלו אנוסין ופטורין מקרבן:

גמ' שעירים מיעוט שעירים שנים וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל פ' זה בורר בהל' ט ושם בארתי הטיב נכון עם הגי' הברורה והנכונה ועם כל מה ששייך לענייני דינים המבוארים בהלכה זו עיין עליו:

מתני' או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר להם משביעני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה:

ובאו לב"ד והודו פטורין. ואפי' כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב"ד חשובה כפירה:

כפרו. בב"ד:

חייבין על כל אחת ואחת. דאמר קרא והי' כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת:

אמר ר"ש מה טעם. אין חייבין אלא על אחת אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבן על כל אחת ואחת:

מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אלו כפרו בב"ד בראשונה שוב לא היו יכולין לחזור להודות שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אין חוזרין ומגידין הילכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות לבטלה הן חוץ מן הראשונה דאם מה ששתקו בראשונה כפורה היא שוב אינן ראוין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין הן ומה זו שבועה על שבועה וע"כ כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתיבא דשבועות שחוץ לב"ד שהיה משביען שיבאו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק הן שהרי אפילו כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

גמ' נפש נפש. כתיב בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו' והאי במושבע מפי אחרים משתעי דושמעה קול אלה נאמר וכתיב בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ומעלה וגו' וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ונשבע על שקר והאי במושבע מפי עצמו משתעי וילפינן נפש נפש לג"ש ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה:

ר"מ דרש ג"ש ממקום שבאת. כצ"ל וכן הוא בפ' הנשרפין ובפ' י"א דיבמות. וכן הוא בפ' דלקמן הלכה ב'. השתא מפרש פלוגתייהו דר"מ ורבנן במתני' דלעיל ומשום בעיי דלקמן דשייכא אהאי מתני' נקט לה הכא:

ממקום שבאת. כלומר ר"מ ס"ל בכל מקום בג"ש דון מינה ומינה ממקום שאנו לומדין דבר אחד בג"ש תחזור ותלמדנו לכל דבר במקום שבא הג"ש שיהא משפט דבר הלמד כמו המלמד הלכך בשבועת העדות דמושבע מפי עצמו לא כתיבא בה אלא דמשבועת הפקדון הוא דילפינן ומשום הכי ס"ל דלכולה מילתא ילפינן:

מה מפי עצמו שנאמר להלן חוץ לב"ד. כלומר אף חוץ לב"ד הוא דונשבע על שקר מכל מקום הוא:

אף מפי עצמו שנאמר כאן. כלומר מאי דאמרי' כאן בשבועת העדות דנוהג בה מושבע מפי עצמו ג"כ אף חוץ לב"ד הוא נוהג:

ורבנן דרשי ג"ש האמורה בה. רבנן ס"ל דון מינה ואוקי באתרה אחר שלמדין דבר אחר בג"ש אוקי באתרה ולמדין מהאמור בה בעצמה וה"נ מה מפי אחרים שנאמר להלן בב"ד אף מפי עצמו שנאמר כאן בב"ד כצ"ל. וכלומר מאחר שלמדין מפי עצמו מפקדון תחזור ותלמדנו מהאמור בה בשבועת העדות גופה מה מפי אחרים האמור בה בב"ד דוקא הוא דכתיב אם לא יגיד במקום שאלו מגיד היה מועיל אף מפי עצמו שאנחנו אומרין שנוהג בה בב"ד דוקא הוא:

קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב נישמעינה וכו'. זה הכל מהבעיא הוא וכלומר אי נשמעינה מן הדא דהואיל ולא למדו שבועה מפיו דמתחייב בה אלא מפקדון א"כ נימא נמי דמה שבועת הפקדון אף קרובין חייבין ה"נ כן דנהי דמפי ב"ד אינה נוהגת בקרוב דאינו ראוי להעיד הוא מ"מ מפי עצמו איכא למימר דאפ"ה מתחייב קרבן על מה שנשבע לשקר ואע"ג דאינו ראוי להעיד דלפקדון מדמינן לה או לא:

קרובין שכאן למדין מקרובין שלהלן. בתמיה וכי שייך ללמוד בשבועת העדות לקרובים משבועת הפקדון התם משום דנוהג בקרובים כמו ברחוקים אבל הכא אין עדות בקרובים ואע"פ שנשבע מפי עצמו אינו מתחייב משום שבועת העדות שאינו נוהג בו:

השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בב"ד. אליבא דר"מ בעי דס"ל דמפי עצמו אין צריך שיהא בב"ד והשתא מספקא ליה אם השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לב"ד אי אמרינן דכמו שהשביע בב"ד דמיא והיינו דקאמר בב"ד כלומר אם דין זה שוה להשביע חמשה פעמים בב"ד ושמא אינו חייב על כל אחת ואחת לר"מ דקס"ד דלדידיה דמשוה במפי עצמו חוץ לב"ד כמו בב"ד חדא דינא אית להו גם לענין זה ותנן השביע עליהן חמשה פעמים בב"ד אינן חייבין אלא אחת:

ולא מתניתא היא. מאי תיבעי לך ודאי לא דמיא להשביע בב"ד אפי' לר"מ דלא אמר דמפי עצמו אפי' חוץ לב"ד כבב"ד דמי אלא לענין שחייבין עליהן כמו שהשביע בב"ד אבל לא לענין שנאמר דאם השביע עליהן חמשה פעמים מפי עצמו דליהוי כמו שהשביען בב"ד ולא ליחייבו אלא אחת דזיל בתר טעמא דמפרש ר"ש מה טעם דאינן חייבין אלא אחת מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות הוא וכאן דהשביע חוץ לב"ד א"כ הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין על כל אחת ואחת א"נ יש לפרש דהבעיא היא בהשביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בב"ד ממש ואליבא דר"מ דס"ל דון מינה ומינה והשתא מספקא ליה אי נימא דלהאי מילתא נמי ילפינן לה מפקדון מה להלן אם השביע עליו כמה פעמים אפילו בב"ד חייב על כל א' וא' ה"נ בעדות כן גבי מפי עצמו או שמא דאפ"ה גבי עדות אינו חייב על כל א' ואחת הואיל והכפירה בב"ד היא ופשיט לי' ר' יוסי ולא מתני' היא אמר ר"ש מה טעם וכו' וכאן הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין בכל אחת ואחת בתמיה וכי כאן אתה יכול לומר דיכולין לחזור ולהודות דסלקא אדעתיך דחייבין על כל אחת ואחת הלא בב"ד היא ומאי תיבעי לך הא ודאי דלהאי מילתא לא מצינן למילף עדות מפקדון ועיקר:

השביע עליו ה' פעמים מפיו. בלא תביעה וחוץ לב"ד שלא אמר להן בתחילה באו והעידוני אלא מעצמן אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חמשה פעמים:

וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים. בב"ד דמפי אחרים מודה ר"מ דאין חייבין עד שיכפרו בב"ד וא"כ על אותן חמשה פעמים ודאי אינן חייבין אלא אחת וכי קא מיבעיא לן על חמשה פעמים הראשונים שהיו חוץ לב"ד מהו אליבא דר"מ:

מאחר דר"מ עבד מפיו בב"ד. מי נימא דמאחר דר"מ עושה נשבע מפי עצמו כמפי אחרים בב"ד דחייבין עליהן ואמרינן נמי דכל חוץ לב"ד חייבין על כל אחת ואחת והשתא הכא נהי דעל חמשה פעמים שהשביען אח"כ בב"ד דהא פשיטא לן דאינן חייבין אלא אחת אלא הא הוא דמיבעיא לן מהו שיקבעם אלו השבועות שנשבע עליהן בב"ד והיו מפי אחרים ובתביעה שאמר להן באו והעידוני ואמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם וכו' כדין מושבע מפי אחרים ואם אמרינן דשבועות אחרונות שהיו בתביעה קובעים לקרבן ולחייבם לשבועות שנשבעו בראשונה מפיו ובלא תביעה וכלומר דעיקר הבעיא אם תביעה דשבועות אחרונות שהן בב"ד מהני לשבועות הראשונות למיהוי כשבועות בתביעה ושיהיו חייבין על כל אחת ואחת שהרי הן חוץ לב"ד היו:

ייבא כהדא. אתיא כהדא דתנינן בתוספתא פ"ב היה מחזיר אחר עדים אמרו מפני מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יכול יהו חייבין. דהואיל ומחזר אחריהן כאמר להן דמיא:

ת"ל ושמעה קול אלה את ששומע קול חייב יצא אילו שאין שומעין קול. דאע"פ שמחזר אחריהן הוא הרי לא שמעו ממנו כלום שמעינן מיהת דכל שבועה שהיא בלא תביעה לאו כלום היא בשבוע' העדות וה"נ אף על גב דשבועות אחרונו' שהיו בב"ד בתביעה היו הראשונות שלא בתביעה לאו שבועות הן כלל ואינן חייבין אלא אחת על אותן שבועות שבב"ד אם תבען להעיד לו:

מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב וכו'. דעדי קרקע ועדי קנס אימעטו משבועת העדות דלא פרט הכתוב בפרשה אלא דבר המיטלטל וגופו ממון והשתא מיבעי ליה אם בנשבע מפי עצמו הלא כתיבא בהדיא בהאי פרשה נמי דינא הכי או לא:

מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד. מי אמרינן דהואיל ובפרשה מושבע מפי אחרים הוא דכתיבא ומפי. עצמו משבועת הפקדון הוא דילפינן א"כ דינו כשבועת הפקדון דאינו בעולה ויורד אלא אשם בכסף שקלים או למושבע מפי אחרים דבפרשה מדמינן לה ובקרבן עולה ויורד ולא איפשיטו הני בעיי:

בשוגג בקרבן במזיד בקרבן. אמתני' מהדר דקתני וחייבין על זדון השבועה וכו' משום דמזיד איתרבי לקרבן כמו שוגג וכדתני חזקיה לקמיה:

אבל אמר סבור הייתי שאין זו שבועה מותר. וזהו אין חייבין על שגגתה דקתני וכדפרישית במתני' דריש פרקין:

חטא סתם. כמו בעדות בפקדון דנפש תחטא כתיב ולא כתיב בשגגה את תופס הזדון לקרבן כשגגה עד שיודיעך הכתוב בפירוש בשגגה:

מתני' כפרו שניהן כאחת. בתוך כדי דיבור:

בזה אחר זה. שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור הראשון חייב אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין השני שהוא יחידי ראוי להעיד:

כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. והמודה פטור ואע"ג דפשיטא הוא הכא במאי עסקינן כגון שכפרו שניהן וחזר והודה אחד מהן תוך כדי דיבור והא קמ"ל דמהו דתימא הא דברישא תוך כדי דיבור מהני הני מילי כפירה וכפירה בתרי גברי אי נמי כפירה והודאה בחד גברא דהא נמי שמעינן לה מרישא דקתני שניהן חייבין ואמאי השני חייב הא כבר כפר הראשון אלא לאו משום דהיה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דיבור אבל כפירה והודאה בתרי גברי אימא לא מהני קמ"ל:

שתיהן חייבות. בגמרא התם פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה ומה שהפסידוהו הראשונים בכפירתן ומשני דמתני' איירי כגון שהיו העדים של כת שנייה קרובין בנשותיהן שלא היו כשרים להעיד בשעה שכפרה כת הראשונה וכי תימא למה לי למיתנייה הרי אין כאן עדות אלא כת הראשונה בלבד איצטריך דמיירי שהיו נשותיהן גוססות דמהו דתימא הואיל ורוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא עכשיו קיימא כת שניה קמ"ל דהשתא מיהא לא שכיב ואפי' שתיהן הן גוססות אמרינן בהו דאכתי השתא מיהת לא שכיבו ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבין:

היו שתי כיתי עדים. וכפרה ראשונה ואח"כ כפרה השנייה שתיהן חייבות:

גמ' הפרישו קרבנן. אחר שתבען זה להעיד לוי ועדיין לא נשבעו אלא שאמרו הרי אנו הולכין לכפור בעדות זו בב"ד ולישבע ועל שבועה שעתידין לישבע הפרישו הקרבן:

הדא היא דתני ר' חייא. בפ"ב דנזיר הלכה ט' קרבנו לה' על נזרו כתיב שיקדים נזרו קודם שהפריש לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו שאם הפריש קרבן על מה שעתיד ליזור לאו הפרשה היא דהויא קרבנו קודם לחטאו וה"נ לאו כלום הוא:

נשבעו חוץ לב"ד. ועדיין לא כפרו בב"ד וקי"ל דהכפירה צריך שיהא בב"ד אבל אכפירה דחוץ לב"ד לא מיחייבי והפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד:

מה את עביד ליה. מי נימא דהואיל והשבועה שחוץ לב"ד הוי שבועה כמי שקדם חטאם לקרבנם דהשבועה שנשבע והתחלת חטא הויא והויא הפרשה או דלמא מאחר שאין חייבין על הכפירה אלא בב"ד אכתי לא קדם החטא מיקרי וכמי שקדם קרבנם לחטאם הויא ולאו הפרשה היא ולא איפשיט':

כיני מתניתא וכו'. משום דקשיא ליה דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא ברישא בכפרו זה אחר זה קתני הראשון חייב בהודה אחד פשיטא הוא דהכופר חייב והלכך קאמר כיני מתני' בבא זו במתני' דשפיר איצטריך וכדמפרש ר' יוסי לקמיה:

מתניתא. הכי מיירי והוא שיחזור בו שני בתוך כדי דיבור הראשון וכלומר דהכא במאי עסקינן כגון שכפרו שניהן בתחל' וחזר השני והודה בתוך כדי דבורו הראשון שלו שכפר בתחל':

שאם יחזור בו הראשון מקבלין אותו נעשה שני ראשון. כלומר דטעמא דחייב הראשון משום שגם הוא היה יכול לחזור בו תוך כדי דבורו של השני ואם היה חוזר בו היו מקבלין אותו והא קמ"ל דנעשה שני ראשון וכלומר דדין השני ג"כ הוא להראשון דכמו שהשני יכול לחזור בו תוך כדי דיבורו כך הראשון יכול לחזור בו תוך כדי דיבורו של השני שהכל בתוך כדי דיבור אחד הוא:

היו עשרה. בכת א' וכפרו כולן בזה אחר זה:

הראשון חייב וכולן פטורין. כדמפרש ואזיל ונתחלפו השיטות בכאן וכצ"ל מ"ד ראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד עדות שבעלה מקצתה בטלה כולה ומ"ד אחרון פטור וכולן חייבין כמ"ד תתקיים עדות בשאר. דבפ"ק דמכות פליגי ר' יוסי ורבנן גבי שנים ושלשה עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול דבטלה כל העדות ור' יוסי סבר דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ומדמה לה הש"ס דינא דהכא לדהתם דלמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שכפר הראשון שבכת זו בטלה כל העדות ושוב אין כפירת האחרים כלום ולפיכך פטורין על כפירתן ומ"ד כולן חייבין כמ"ד תתקיים העדות בשאר ולפיכך חייבין שהרי עדותן היה מועיל וכפירתן כפירה היא מלבד האחרון שנשאר יחידי ואין עדותו כלום והלכך כפירתו לאו כפירה היא:

מתניתא אמרה כן. כהאי מ"ד דכל העדות שבכת אחת בטלה מכיון שכפר בו הראשון:

לא אמר אלא שתים. טעמא דהשנייה חייבת דכת בפני עצמה היא ואע"ג דכפרה הראשונה היא קיימת וכפירתן כפירה. הא אחת. הא אם היו הרבה עדים בכת א' מכיון שכפר הראשון האחרונים כולן פטורין דעדות שבטלה מקצתן בטלה כולה דאל"כ ליהוי רבותא טפי דאפי' בכת אחת גם האחרונים חייבין מלבד האחרון שבכולן:

מתני' ותשומת יד. הלואה ששם בידו ממון:

ואבידה. שמצא אבידתי:

חטין ושעורין וכוסמין. רישא אשמעינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמעינן תביעה א' כולם פקדון ומינין חלוקין:

גמ' ומנין שאינו מדבר. בשבועת העדות אלא בתביעת ממון:

נאמר כאן אויים. והוא עד או ראה או ידע:

ונאמר אויים בפקדון. או בתשומת יד או גזל או עשק:

אויי רוצח יוכיחו. דכתיב או באיבה הכהו או השליך עליו בלא צדייה ונילף מהתם שאפי' אינו בתביעות ממון הכתוב מדבר:

אויי סוטה יוכיחו. או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וגו' ויש עמהן שבועה והשביע הכהן את האשה:

שיש עמהן אף כהן. שהשבועה על פי כהן היא:

אויי ביטוי שפתים יוכיחו. להרע או להיטיב:

זדון כשגגה. בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב קרבן על המזיד כשוגג דלא כתיב בהו ונעלם אבל בביטוי שפתים ונעלם כתיב:

יש מאלה. דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה:

חייב כאן וחייב בפקדון. ולא צריכא לן למיגמר מאויים:

מתני' נזק וחצי נזק. בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא דבדבר של קנס אין העדים חייבין:

תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. משום קרנא:

שאנס. משום בושת ופגם דממונא הוא:

ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה וכיון דליכא מיתה איכא ממון:

ביום הכפורי'. דאע"ג דענוש כרת איכא חיוב ממון:

גמ' תני. בתוספתא פ"ב:

ולא אמרתי וכו'. וזהו ממון כדמפרש ואזיל:

בידיעה שלא בראייה בממון היך עבידא. שאף שלא ראה שהלוהו ידוע לו שהוא חייב:

ולא הודיתה לי בפני פ' ופ' והוא משיב יבאו ויאמרו ואני נותן. זו היא ידיעה שאין בה ראייה. כדמפרש ואזיל אתון ואמרין שהם באין ואומרים אמת שהודה לו זה:

ואין דגזליה וכו'. כלומר אבל אין אנו יודעין אם מחמת גזילה היה חייב לו או מחמת הלואה שלא ראינו ומיהת ידיעה הויא ואילו העידו היה מתחייב:

זו היא ראייה שאין עמה ידיעה. שהרי הן באין ואומרין אמת שראינו שמנה לו בפנינו ואין אנו יודעין אם השיב לו הגזילה שגזל ממנו או שהלוהו ואם הן מעידין מתחייב זה שהרי אומר יאמרו ואני נותן:

תן לי קנס בתי וכו'. כלומר וה"נ משכחת לה ידיעה בלא ראייה:

שנתחייב קנס. אבל אין אנו יודעין אם בשביל קנס בתו של זה אם בשביל אשה אחרת ומתחייב הוא בזה שהרי הוחזק כפרן שאמר לא נתחייבתי קנס מימי:

הרגת שורי. תוספתא בריש פ"ו דסנהדרין וע"י עדים מיירי והכי גריס התם בהדיא העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג שורו של פלוני וקיצץ נטיעותיו של פלוני והלה אומר איני יודע חייב:

אחר רוב נטיעות. שלו כדמפרש ר' חגיי דאם שורו נגחן הוא מסתמא הוא אמר לו להרגו שלא יתחייב על ידי נגיחתו וכן אם היו הנטיעות בטלות ונפסדות ועומדות ליפול:

אין אומר בממון מאחר. אין אומרין בממון מיגו כזה וכלומר דר' יודן בא לתרץ דלא תיקשי דאם בכה"ג נאמן הוא לומר אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ אפי' אומר לא הרגתי ולא קצצתי יהא נאמן במיגו וקאמר דלאו מילתא היא דאין אומרין מאחר שהוא יכול לומר אתה אמרת לי להרוג שיהא נאמן אע"ג דאומר לא הרגתי ויהא פטור וטעמא משום דהוי מיגו דהעזה ומיגו כזה לא אמרינן:

מתני' שאני כהן. פטורין שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעת ממון כדיליף בגמרא:

שאנס איש פלוני את בתו. אדלעיל קאי שאיש פלוני כהן וכו' או שהשביען להעיד שאנס איש פלוני את בתו של פלוני דאיירינן ביה פטורין דבעינן עד שישמעו מפי התובע ומוקמינן לה התם בבא בהרשאה דאי הוה תביעת ממון אחר היו חייבין ואשמעינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון דכיון דהאי ממון דתובע לא מטא לידיה מעולם לא מצי למיכתב הרשאה עליה:

ושחבל בי בני. חבלה והוא חבורה ואם התרו בו היה מתחייב מיתה ולא ממון ולפיכך פטורין:

שחבל בי חבירי ושהדליק גדישי בשבת. דתרווייהו חיוב מיתה נינהו ופטורין מן הממון:

גמ' נפש כי תחטא. נאמר כאן בשבועת העדות ונאמר נפש כי תחטא בשבועת הפקדון לג"ש:

מה להלן תביעת ממון ויש לו. ממון אצלו אף נפש כי תחטא האמור כאן בעדות בתביעת ממון ויש לו. לאפוקי הני דקחשיב במתני' שאני כהן וכו' דלאו תביעת ממון נינהו וכן הסיפא שאנס פלוני את בתו אע"ג דתביעת ממון הוי מ"מ לא יש אצלו ולא הגיע הממון לידו של זה הפלוני שיכול להמנות מורשה לזה בשבילו:

לית הדא פליגא על ר"ל. ארישא דמתני' קאי דקתני לעיל שחבל בי חבירי ושהדליק גדישי ביום הכפורים הרי אלו חייבין. והנכון דגרסי' להא אמתני' דלעיל. ואע"ג דאיכא חיוב מלקות ור"ל סבר דאין ממון אצל מכות ולא מצינו לאוקמי בשלא התרו בו דאפי' חייבי מלקיות שוגגין ס"ל דפטורין מן התשלומין כדאמר בפ' אלו נערות בהלכה א':

פתר לה. ר"ל דמתני' כר"מ היא דאמר לוקה ומשלם:

מכל מקום לא הפסידו ממון. הרי ממון ממש לא היה להתובע אצל זה ומשני כיון דהלה הוה בעי מיתן ליה ולא יהב ליה שזה היה לו מן הדין ליתן לו אם היו מעידין עליו ועכשיו כשלא העידו אינו נותן לו כמי שהפסידו ממון ממש והלכך חייבין:

מתני' שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורין. כדילפינן לעיל משבועת הפקדון שאין העדים חייבין אלא בתביעת ממון ויש לו:

מפני שקדמה שבועה לעדות. ורחמנא אמר ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע שקדמה העדות לשבועה ולא שקדמה שבועה להעדות:

שאם אתם יודעין לי עדות וכו' הרי אלו פטורין. דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו:

גמ' וביקש לחזור בו חוזר. ואין בו משום מחוסרי אמנה. וגרסי' לה לעיל בסוף שביעית ובפ' הזהב הל' ב':

וההן לאו צדק והן צדק. והכי פריך בשביעית וכי זה הן צדק הוא והתורה אמרה שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק:

אמרי. בשעה שאמר הין של צדק הוה. והיה דעתו ליתן לו אלא שאח"כ הוא רוצה לחזור ואמרינן דאין זה יכול לתובעו בדין והיינו נמי טעמא דמתני':

למה. אמתני' דקתני עמד בביהכ"נ וכו' ובעי מאי טעמא אי משום שאינו יודע בהן איזה שנים הם יודעין לו עדות או דטעמא משום שאין מתכוין לשנים העדים אלא אומר לכלל העומדין בבית הכנסת:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי:

משכן. שמשך אותם בבית הכנסת שנים שנים והשביע אותם דאי תימר משום דלא ידע מי הן עדיו:

ויודע בהן. בתמיה אפי' משכן שנים שנים אינו יודע אם הם עדיו שהרי אומר אם אתם יודעים לי עדות:

הוי. מדקתני עמד בבית הכנסת ומשמע דוקא בכה"ג אבל משכן שנים שנים מהני ש"מ דלית טעמא דמתני' אלא משום שאין מתכוון להם הילכך אם משכן שנים שנים והשביע אותן מהני אע"פ שאינו יודע אם יודעין לו עדות:

מתני' והם יודעין לו עדות עד מפי עד וכו' פטורין. שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:

גמ' ר' מנא שמע לה מן דבתרה. שמע לדיוקא במתני' דלעיל דמספקא לן אי טעמא הוי משום דלא ידע בהן או משום שאין מתכוין להם ולמד ר' מנא ממתני' דהכא דהיא בתרה דלעיל כדמסיק ואזיל:

או שהיה אחד מהן קרוב או פסול. דקתני דלא מהני הא לא היה אחד מהן קרוב או פסול מהני וחייבין ויודע הוא בהון בתמיה וכי יודע בהן שיודעין לו עדות הא אם אתם יודעין לי עדות קאמר ואפ"ה אמרת דחייבין:

הוי לית טעמא. דמתני' דלעיל אלא משום שאין מתכוין להן:

ר' יוסי שמע לה. לטעמא דמתני' דלעיל מקדמיית' להמתני' דלעיל משביע אני עליכם כשתדעון וכו' פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות הוא דלא מהני הא אם לא קדמה שבועה לעדות כגון אם אמר להם אם אתם יודעין לי עדות מהני וחייבין:

ויודע הוא בהן. שיודעין לו עדות בתמיה ואפ"ה מהני הוי דלית טעמא דמתני' דלעיל אלא משום שאין מתכוין להן:

מתני' עד שישמעו מפי התובע. כדמפרש בגמרא דכתיב אם לוא יגיד מלא בוי"ו ואל"ף למידרש הכי אם לו לא יגיד כלומר לתובע ונשא עונו הא אם לאחר לא יגיד פטור:

מתני' משביע אני עליכם וכו'. והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה ושישביעם בשם או בכינוי מן הכנויים:

גמ' מה תלמוד לומר אם לוא יגיד ונשא עונו. מפני מה כתוב בוי"ו אלף:

לוא. בוי"ו אלף:

מפי התובע. דדוקא כדפרישית במתני'. מתנית' צריכ' וכו'. כלומר דברי ר"א דאמר מפי התובע ודברי מתני' עד שישמעו מפי התובע תרווייהו צריכי ושמעינן מדברי שניהם מה דלא היה שמעינן מכל חד באנפי נפשיה:

אילו תנינן. דאלו ממתני' לחוד בלא מה דתני ר' לעזר הוינן אמרין ישמעו מפי התובע הוא דבעינן שיהא הוא תובע להן אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני:

ולא נשבעו לנתבע חייבין. לשון קצר הוא זה כדרך האי תלמודא וכלומר לא נשבעו לו להתובע אלא להנתבע הוא דנשבעו הוי אמינא דחייבין דהמתני' נוכל לפרש דלא קפדינן אלא על התביעה עד שישמעו מפי התובע אבל אם אחר ששמעו התביעה מפיו אמרו להנתבע שבועה שאין אנו יודעין לו עדות או כיוצא בזה שקבלו השבועה שהשביע אותם התובע בפני הנתבע ולא בפני התובע ס"ד דהוי שבועה:

הוי צורכה למה דאמר ר' לעזר. הלכך קמ"ל להא דר"א דדריש מלוא יגיד שצריך שיהא מפי התובע והיינו הגדה של העדים דקפדינן נמי בהא דבעינן לו לא יגיד שישבעו או שיקבלו שבועה בפני התובע שאינם יודעים להגיד:

אלו תנא ר' לעזר. מפי התובע ולא תנינן הא דבמתני' עד שישמעו:

הוי אמרין ישמעו מפי הנתבע. אפי' לא שמעו התביעה אלא מפי הנתבע:

ולא נשבעו לתובע. כלומר אלא שלא נשבעו לו כי אם להתובע הוא דנשבעו סגי בהכי והוי אמינא דחייבין:

הוי. הלכך תרווייהו צריכי ושמעינן שיהא התביעה מפי התובע וגם השבוע' בפני התובע:

באל"ף דל"ת. שם הכתוב באל"ף דל"ת:

ביו"ד ה"א. שם הכתוב ביו"ד ה"א:

המקלל בכולן. מברך את השם באחד מהן כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם:

וחכמים פוטרין. מסקילה בכינוים דעל שם המיוחד דוקא הוא דבסקילה דכתיב בנקבו שם יומת ועל הכינויים באזהרה דאלהים לא תקלל ובשבועת העדות מודים חכמים לר"מ דחייב על הכינויים כמו שהוא חייב על שם המיוחד דבשבועה כתיב ושמעה קול אלה:

המקלל עצמו. דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

וחבירו. דכתיב לא תקלל חרש אפי' חרש שאינו שומע ולא קפיד מקללתו לא תקלל וכ"ש שאר כל אדם דשמע וקפיד:

יככה אלהים כן יככה אלהים. אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני או ששמע א' שקורא בקללות שבתורה יככה. אלהים ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני זו היא אלה הכתובה בתורה דהא כתיב בהם ככל אלות הברית:

אל יככה אלהים. אם תעידוני או שאמר יברכך ה' וייטיב לך אם תעידוני וכפר:

ר"מ מחייב. דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יככה וכן יברכך אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יקללך ואין הלכה כר"מ:

גמ' משביע אני עליכם סתם חייבין. כלומר אם אמר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני אינו צריך לומר עוד בשבועה שהרי אמר משביע אני עליכם:

אוסרכם אני כובלכם אני חייבין. אם אמר בשבועה:

ר' יוחנן בשם ר' ינאי כיני מתניתא ואית דאמרין דר' אבהו בשם ר' יוחנן הוא דאמרה כיני מתניתא ר"מ מחייב ורבי יהודה פוטר. כדגריס הכא במתני' דחכמים דפליגי אדר"מ ר' יהודה הוא:

ר"מ כדעתיה וכו'. דתנינן תמן בפ"ז דסנהדרין המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קיללם בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ואשמעינן דחכמים דהתם היינו ר' יהודה דהכא:

אמר לון ר' יוסי לחכמים למה. אינו לוקה אם מפני שהוא ל"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר דנמי לאו שאין בו מעשה הוא ואפ"ה לוקה דהני כולהו איתרבו למלקות ואע"פ שאין בהן מעשה כדאמרינן בסוף פרק דלעיל:

ר"מ היא. הא דר' יסא בשם ר' יוחנן גרסי' לה בנדרים פ"ק הלכה ד' לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וקאמר התם דר"מ לטעמיה דאית ליה באיסורא מכלל לאו אתה שומע הן כדאמר הכא ומפרש דהתם נמי ה"ק לא לקרבן יהא מה שלא אוכל מן דילך הא מה שאוכל מן דילך קרבן הוא וקאמר דהכא נמי היינו טעמיה דמשמע אל יככה אלהים אם תבוא ותעידוני הא אם לא תבא ותעידוני יככה:

לעשות וכו'. קושיא היא דמנין ללמוד מכאן על האלה בלא שבועה דילמא על השבועה בלא אלה אתי קרא ללמד ומשום דאין אלה בלא שבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה והלכך כתיב הכא ושמעה קול למידרש לעשות שבועה שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה אבל אלה בלא שבועה לא מיתרבי מקרא:

לא שניא. אין חילוק ביניהם דהכי מידרש או קול לחוד או אלה לחוד והיא אלה בלא שבועה והיא בשבועה בלא אלה דשניהם נתרבו:

הדרן עלך שבועת העדות