מתני' החליל חמשה וששה. פעמי' שהוא ששה ופעמים שאינו אלא חמשה ימים:

זה חליל של בית השואבה. שהיו מרבין בשמחת בית השואבה והיו שם הרבה מיני כלי זמר ועל שם שהחליל נשמע קולו ביותר מן האחרים נקרא הכל על שמו:

שאינה דוחה וכו'. הלכך חל יו"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת ויו"ט דלא דחי להו פשו להו חמשה:

גמ' הא של קרבן דוחה. מדקתני זה חליל של בית שואבה שאינה דוחה וכו'. משמע הא חליל שהיו מחללין בשיר על הקרבן דוחה שבת א"כ מתני' דר' יוסי בר' יהודה היא דתני בתוס' פ"ד חליל וכו'. ובתוספתא שלפנינו לא גריס חליל של קרבן אלא סתם החליל בתחלתו דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וכו':

תמן תנינן. בפ"ב דערכין:

ויש שמונה בלא שבת. בתמיה והא לדברי חכמים אינו דוחה אפי' י"ט והכא קתני דאף שבת דוחה:

ר' יוסי אמר לה סתם. ולא בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר' בון קאמר לה בשם ר"י דמוקי למתני' דערכין נמי כר' יוסי בר"י:

על דעתיהון דאילין רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי בר"י למה אינו דוחה:

משום שאינו מחוור מן הכתוב ואין לנו רמז במקרא לחלל בחליל על הקרבן:

בשמחת שלמה הכתוב מדבר. שהיו עושין כן בשמחה לכבוד שלמה שנמשח למלך ואיך מכאן רמז לדבר אחר:

ושמחת לבב. כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל. מכאן כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג דכתיב השיר יהיה לכם ולפיכך נוהג ההלל בחולו של מועד בחג לגומרו כמו בי"ט:

ר' יוסי בר' בון. קאמר בשם ר' בא בר ממל טעמא אחרינא למה קורין וכו' כנגד הלולב שהוא מתחדש במצותו כל שבעה:

ולמה מן כל אילין מיליא ולמה לנו להדר אחר אלו הדברים הלא חליל תנינן ובלאו הכי אתי שפיר שההלל יש לו לנהוג כל זמן שהחליל נוהג לפי שזה לקיצים שאינו נוהג אלא בימים אחדים וכן זה לקיצים זה חביב וזה חביב לפיכך תלוי חביב בחביב:

ובעצרת וכו'. כלומר וה"נ אשכחן כה"ג שמהדרין ומקדימין את החביב כהאי דתנינן לקמן בחילוק המנחות ובעצרת שיש ג"כ שתי הלחם שהן חמץ אומרים לו הילך מצה וכו' ומ"ד הילך מצה קודם לפי שהוא תדיר ומ"ד הילך חמץ קודם שהוא חביב:

שהוא חובת היום וכצ"ל. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:

דלמא מעשה. ומלשון די לימא הוא וכלומר סיפור הדברים שאמרו כך הוא:

מיעול מצמתא קהלא. להכניס ולאסוף קהלות הרבים לפני ר' יוחנן והוא נתן רשות לאיזה שירצה לדרוש להם בשבת ואלו היו נוטלין שני סלעים בשכרן לאסוף האנשים:

מאשר היה דכתיב אשר לא הוריש וגו'. אלמא צידון בגבול אשר היא וכתיב גבי אליהו ויהי דבר ה' אליו קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך ואמרו במדרש כי בנה אשר החיה אליהו הוא יונה בן אמיתי ש"מ מאשר הי' ואגב דאמר לקמן יונה בן אמיתי מעולי רגלי' היה וכו' מייתי להא דדרשי מאיזה שבט היה:

וכתיב בגבול זבולון ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר וגו' וכתיב כדבר ה' וגו' אשר מגת החפר וא"כ מזבולן היה:

בשובתא חורייתא. בשבת אחרת אמר ר' לוי לחברו יהודה בר נחמן טול לך אותן ב' סלעים ותיעיל להכניס הקהל לפני ר' יוחנן ונכנס ר' לוי ואמר לפניהם יפה לימדנו ר' יוחנן שהראה לנו המקרא מגבול זבולן ומעתה למדנו אמו היתה מאשר כדמשמע מהמקרא קום לך צרפתה וגו' ואביו היה מזבולן ונמצא ב' הכתובים קיימים:

וירכתו על צידון. כתיב גבי זבולן ודריש לרמז על יונה שאביו מזבולן היה ירך שיצא ממנה מצידון היה ואע"ג דצידון בעצמה אינה מגבול זבולן דעד צידון כתיב אלא לרמז למה שאמרנו:

וכתיב ביונה וירד יפו לא צורכה די אלא וירד עכו זה ג"כ ראיה והא דקאמר מאלו ב' שבטים היה שהרי לא היה צריך לכתוב אלא וירד עכו כי נמל עכו היה יותר סמוך לו אם הוא משבט אשר בלבד ועכו היא מגבול אשר אלא לאו כדאמרן אמו מאשר ונולד הוא שם ובא אח"כ בגבול זבולן שבטו של אביו וירד יפו:

מה טעמא מנלן דכתיב גבי אלישע והיה כנגן המנגן וגו':

והיה כנגן במנגן וכו' לא שייך הכא אלא לעיל בברכות פ"ק בהל' א' היא דגריסי כן דדריש שם כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו הדא הוא דכתיב והיה כנגן המנגן. כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא כנגן המנגן משמע הידוע ואשר מנגן מאליו היה:

תני. בתוספתא פ"ד:

א"ר יודה וכו' דיופלי איסטבא. סטיו כפול היה שהיו יושבין שם. ובתוספתא גריס זו פלסטון מלשון כפל השררה וחשיבות:

בסילקי גדולה. פלטירין גבוהים נקראים בסילקאות:

מה דעבדית בארעייא. באלו המונחים על הארץ עביד בעילייא באותן שעדיין עומדין ובמדרש איכה גריס איפכא:

מתני' היו יורדין לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר:

ומתקנין שם תיקון גדול. שהיה זיזין בולטין מן הכתלים סביב סביב ובכל שנה מסדרין שם גזוזטראות והן לווחין שקורין בלנקי כדי שיהו נשים עומדות שם מלמעלה ורואות בשמחת בית השואבה ואנשים מלמטה וזהו תיקון גדול שמתקנין בכל שנה שלא יהיו מעורבבין ויבואו לידי קלות ראש:

בראשיהן. בראש כל מנורה:

גמ' אמר ר' יהושע כן חנניה וכו'. בתוספתא פ"ד ויש שם מסורס במקצת:

והא תני שבועה שלא אישן וכו'. היאך אפשר שלא היו טועמין טעם שינה:

מתנמנמין היו. אכתפי דהדדי:

כהיא דתנינן תמן. בפ"ב דמדות:

ממי למדו. לעשות כן ולהוסיף על הבנין:

מדבר תורה. מהכתוב במקרא וספדה הארץ וגו':

תרין אמוראין פליגי:

של משיח. בן יוסף שנהרג:

של יצר הרע. שהקב"ה שוחטו לעתיד:

מה אם בשטה וכו'. כלומר שהן עומדות בשטת ושעת אבלות:

גובהן. של המנורות מאה מאה:

והא תני כל דתלי מאה אמין. כל דבר שהוא גבוהה מאה אמה צריך שיהא הבסיס שלו תלתין ותלת מכל צדדין דאל"כ אינו יכול לעמוד והרי תנינן ארבעה סולמות היו על כל מנורה ומנורה ולפחות שני מנורות היו וא"כ סולמא מכאן היה רחוק תלתין ותלת כנגד מקום הבסיס מכאן וכן לצד השני שכנגדו וכן לכל רוח ורוח וכן למנורה השניה ונמצא לכל מנורה עם מקום הסולמות והבסיס מכאן ומכאן ששים ושש אמות באורך וברוחב ולשני המנורות קל"ו אמות והא תני במדות שם ובפ"ה כל העזרה וכו' והשתא היכי קאי ברוחב העזרה שלא היתה אלא קל"ה אמות:

אשכח תני. דבאמת מקומן של המנורות עם הבסיס שלהן מעשה נסים היו ואין הכל ממקום המדה:

מה. ובעי הש"ס להא דקתני ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג מהו דקאמר אם ביד כולהם הוא החשבון בצירוף שביד כל אחד ואחד של שלשים או ביד כל אחד ואחד של מאה ועשרים לוג ולא איפשיטא הכא:

מתני' מבלאי מכנסי כהנים. שהיו של שש ומהבלויות שלהן היו מפקיעין וקורעים לעשות מהן פתילות ובהן היו מדליקין:

ומהמייניהן. מאבנטין תרגום אבנט המיינא:

שלא היתה מאירה. מאור בית השואבה לפי שהמנורות גבוהות מאוד והר הבית הוא גבוה והאורה זורחת בכל העיר:

גמ' שבפנים. במנורה שבהיכל בכל יום:

שבחוץ. בעזרה בשמחת בית שואבה:

מה מפקיעין וכו' מפשילין. מוציאין מהבלאות החוטין ומלשון משילין הוא:

לאור המערכה. של המזבח:

ולא היו מועלות. בתמיה וכי לית בהו משום מעילה ומהדר לאו דאין כאן משום מעילה דאמר ריב"ל וכו':

ששה קולות היו נשמעין מיריחו וכו'. כמו דחשיב בפ"ג דתמיד ואיידי דקתני הכא שהאורה היתה זורחת למרחוק מייתי נמי להא:

מתני' החסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות. של אור שבידיהן בכמה וכמה אבוקות זורק זו ומקבל זו:

ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות כדקאמר בגמרא יש מהן שהיו אומרים וכו':

שעליהם עומדים הלוים בשיר. בשמחת בית השואבה אבל הדוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:

עמדו שני כהנים בשער העליון. הוא שער נקנור ולמה נקרא שמו שער העליון לפי שהורי למעלה מעזרת נשים וזה שער הראשון דרך יציאתם לשער המזרח:

תקעו והריעו ותקעו. לסימן לילך למלאות מים מן השילוח לנסך:

הגיעו למעלה העשירית. מקום מסוים היה:

הגיעו לעזרה. לקרקע העזרה של נשים:

היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו':

והפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:

אבותינו. בבית ראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו':

ואנו ליה וליה עינינו. ליה אנחנו משתחוים ומודי' על מה שעבר וליה עינינו מיחלות להבא:

שונין. כופלין אותו לומר שני פעמים:

גמ' יש מהם שהיו אומרים. תוספתא היא בפ"ד:

כד הוה חמי לון עבדין בפחז. במרוצה ולא בדרך כבוד ואימה הוה אמר לון דאנן הכא מאן הכא שלומר אם אנחנו כאן משבחין ומקלסין מה אנן הכא וכי חשובין אנו לפניו יתברך ולקלוסן של תחתונים הוא צריך והלא כתיב אלף אלפין וגו':

כד הוה חמי לון עבדין כושר. כראוי ועל דרך וגילו ברעדה היה אומר לשבח להם ואמר די לא אנן הכא מאן הכא אם אין אנחנו כאן מי היא כאן שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין ממלאכי השרת חביב הוא לפניו קילוסן של ישראל ביותר מן הכל וכדכתיב נעים זמירות ישראל וכו' שזה נעים לפניו יתברך ומתהלל הוא בתהלות של ישראל:

בן יהוצדק אחד מהחסידים ואנשי מעשה היה משתבח בעיני הרואים בקפיצותיו שעשה דרך פלא:

זה ארכיסטיס. ראש ומיוחד שבריקים:

משלש ציבחר. בגדיי מעט הוא משלשל ומעט מסלק שלא יראה פירועו:

אית לך לממר בר תרנגולא. בתמיה:

עשירית. מעלה עשירית דקתני אם הוא מלמעל' או היא עשירית מלמטן וחמישית היא מלמעלן ולא איפשיטא:

והמה משתחויתם. כתיב וקרי משתחוים. ודרש הכתיב דמשמע כפל השתחויה אלא שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם עשו השתחויה להיכל:

וכי שתים רעות. בלבד עשה עמי והלא היא יותר מאלף כדכתיב ביחזקאל אלא שתים רעות בבת אחת עשו שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם אל ההיכל:

מתני' אין פוחתין מעשרי' ואחת תקיעות במקדש וכו' שלש לפתיחת שערים. כשפותחין שערי העזרה היו תוקעין תר"ת והאי תנא חשיב להו לשלש תקיעות כדקאמר בגמרא:

ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכין נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר והיו מפסיקין בו וחולקין לשלשה פרקים ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעין תר"ת ועל כל תקיעה השתחוו העם ותר"ת חשיב להו לשלש הרי תשע תקיעות וכן לתמיד של בין הערבים:

ולמואפין מוסיפין עוד תשע. לכל המוספין שיש בו ביום ואפי' כמה מוספין כגון ראש השנה שחל להיות בשבת דאיכא דשבת ודר"ת ודר"ה לכולם בכלל מוסיפין תשע תקיעו' ולא לכל מוסף ומוסף בפני עצמו הכי מסקינן בגמרא:

שלש להפטיר. לבטל את העם ממלאכה תקיעה ראשונה לבטל את העם שבשדות תקעו שנייה נסתלקו התריסין וננעלו החניות תקעו שלישית סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות:

ושלש להבדיל בין קודש לחול. לאחר תקיעו' הראשונות שוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ואלו שלש תקיעות האחרונות להודיע שקדש היום:

ערב שבת שבתוך החג וכו'. שלש לפתיחת שערים של עזרה כמו בכל יום ושלש לשער העליון כבמתני' דלעיל עמדו שני כהנים בשער העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:

שלש לשער התחתון. דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון כדתנן היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא למזרח ולהכי קרא להו שלש של שער התחתון. ושלש של מעלה עשירית לא קא חשיב דהאי תנא ס"ל כר"א בן יעקב דאמר שלא היו תוקעין למעלה העשירית:

שלש למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים תקעו והריעו ותקעו:

שלש על גבי המזבח. כדתנן בפרק דלעיל יזקפום על גבי המזבח:

תקעו והריעו ותקעו ותשע לתמיד של שחר וכו'. ואנא דידן לא מייתי הכא כשחל ערב פסח בשבת והפסח נשחט בג' כחות ותקיעות טובא הוו התם משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת ודתנן אין מוסיפין על מ"ח לאו דווקא שבערב פסח שחל להיות בשבת זמנין דמוסיפין עד שבע וחמשים תקיעות:

גמ' תני אין פחות משבע וכו'. כדמפרש ואזיל ההן תניא וכו' זה התנא דברייתא חשיב תר"ת לאחת וההן תניא דמתני' קחשיב כל חדא וחדא מנהון התר"ת לחדא הרי ג' ומ"ח:

שתמצא לומר וכו'. על תשע לתמיד קאי שתמצא ג' ג' על כל מטה ומטה. כלומר על כל השתחויה שמטים את ראשם היו תוקעין תר"ת ור' יהודה ס"ל ג' על כל דגל ודגל היינו הפסקה בין פרק לפרק בשיר וקרי דגל על שם דילוג והפסקה וכלומר למר אותו תר"ת היו אחר כל השתחויה שעשו בין פרק לפרק ולמר היו אחר כל פרק ופרק ואח"כ היו ההשתחואות:

ותני ותשע למעלה עשירית. וא"כ קשיא הא חורי האיכא עוד הני אחריני ואמאי לא קחשיב להו ומשני מאן דאית ליה ע"ג המזבח וכו':

זאת אומרת. מדקחשיב במתני' שלש למילוי המים ותו לא ש"מ שלא היו תוקעין בשעת מילואן של מים אלא לניסוך המים בלבד וכלומר לאחר שהגיעו לשער המים והביאו אותן לצורך ניסוך המים של בו ביום דאם תאמר שהתקיעות היו למילואן של המים וא"כ בשעה שהיו ממלאין היו תוקעין קשיא נתני שלש למילוי המים של יום ושלש לשל מחר שהרי בע"ש היו ממלאין לצורך היום ולצורך מחר כדתנן בשלהי פרק דלעיל והשתא בע"ש היה צריך לחשוב עוד שלש אלא דע"כ לא היו בשעת מילואן של המים אלא כדאמרן בשעה שהגיעו לשער המים והיו מביאין גם אותן שלצורך מחר עמהם ועולין השלש תקיעות לשתיהן:

אילין אינון. אתשע למוספין קאי דלא קחשיב אלא שלמוסף אחד והא אית לך עוד אחרי' כמוספין שאם חל ר"ה להיות בשבת יש כאן תשע לכל מוסף ומוסף ולמה לא קחשיב להו:

אלא כמ"ד יתקעו לפנים מן המוספין יתקעו. בתמיה כלומר דהש"ס מהדר להא דפריך והא אית לך חורנין וכו' ועלה מתמה וקאמר ואלא דלפירכא דידך לא אתיא כהאי מ"ד דדריש ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והאי יתקעו מיותר דהלא כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם אלא ללמד הכל לפנים כלומר לפי המוספין תוקעין וסלקא אדעתך לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף כך הוא הס"ד דידך אבל לאו מילתא היא אלא כרבנן דקיסרין בשם ר' אחא דאפי' למ"ד דדריש האי קרא דיתקעו לפנים מן המוספים לאו למימרא דתקיעות היו מוסיפין על כל מוסף ומוסף הא ליתא דלא היו מוסיפין תקיעות וקרא דיתקעו לא אתא אלא ליום שיש בו מוסף שתוקעין נמי למוסף ולא שאם יש בו כמה מוספין יתקעו על כל מוסף ומוסף:

היא נבל היא כנור. מלאכה אחת לשתיהן אלא נימין יתרות יש בין זה לזה שבכנור יותר נימין מבנבל כמו שנאמר על השמינית עלי עשור ואלו היו בכנור. א"נ שבנבל היו נימין יתרות כדכתיב עלי עשור ועלי נבל וכ"נ מדלקמן שהוא מלבין. מבייש ומנבל כמה מיני כלי זמר לפי שקולו ערב ביותר:

על ידי עור שאינו עבוד. שעושין ממנו הנבל ועל ידי נימין יתרות וכו':

עוגב זהארדבליס. נקרא טבלא גורגדנא והוא הזוג והעינבל שמקשקש בו אשקליטא בלע"ז:

מפני שהוא טורח את הנעימה מושך. את הקול נעימה ומערבב אותו ומלשון וסרח העודף:

צלצל. שני כלים מכין זה על גבי זה וקולם דק וקורין אותן צינב"ש:

ולא היתה מפטמת את הבשמים מסממני הקטורת שהיו כותשין בה כמו שהיתה בתחלה לפי שהיה קולה צלול הרבה והקול יפה לבשמים וחזרו ונטלוה וכו':

עליהן הוא אומר. הכתוב נחושת ממורט נחושת ממורק ועליהן הוא אומר בעזרא וכלי נחשת מוצהב טובה וגו':

תרין אמוראין פליגין. ואחרינא אמר תרי מנהון כחד דדהב. ולגי' הספר כתריי דדהב שהיו שקולין כשל זהב:

שילוח. מעין השילוח היה פיו קצר ואינו מוציא מים אלא ברחב כאיסר ואמרו נרחיבנו וכו':

מגריפה. של שיר שהיתה במקדש:

מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם וכו'. גרסינן להא לעיל בפרק בתרא דשקלים בהלכה ו' עד סוף הלכה וע"ש:

מתני' יו"ט הראשון של חג היה שם שלשה עשר פרים. לפי שי"ד משמרות של כהונה היה במקדש וכולן היו עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל וששה עשר משמרות מהם מקריב שש עשרה בהמות והן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ונשתיירו שם י"ד כבשים וח' משמרות וששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחד מהן הרי י"ב כבשים והשאר שהם שתי משמרות הנותרות מקריבין אחד אחד:

בשני. שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו ט' משמרות וי"ד כבשים חמשה מהם היו מקריבין שנים שנים הרי עשרה והשאר שהם ארבע משמרות הנותרות מקריבין כל אחת כבש אחד והשלישי שנתמעט עוד פר אחד מן הפרים ונשארו עשרה משמרות לי"ד כבשים היו ארבע משמרות מקריבין שנים שנים הרי שמונה והשאר אחד אחד ששה כבשים לששה משמרות וברביעי וכו':

בשביעי כולן שוים. וכל המשמרו' הנותרות שוין הם בהקרבת הכבשים שהרי בשביעי אינן אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשרה משמרות ונשתיירו ארבעה עשר משמרות ומקריבין י"ד כבשים:

בשמיני חזרו לפייס כרגלים. פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים מקריבין בשמיני אינן קריבין כסדר הקרבנות בחג לפי סדר המשמרו' אלא כל המשמרות באות ועושין פייס עליהן כמו שמפייסות בשאר הרגלים וכמפורש סדר הפייס בפ"ב דיומא:

אמרו. משמר שהקריבו פרים היום לא יקריבו פרים למחר שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחין אלא חוזרות הן חלילה ואיתן שהקריבו אתמול פרים מקריבין למחר כבשים וכך הם חוזרים חלילה:

גמ' היו שונות ומשלשית בפרים חוץ מב' האחרונות וכו'. כך הוא החשבון ומאי דקתני מי שהקריב פרים היום וכו' כיצד ביום הראשון היו י"ג פרים והקריבום י"ג משמרות כדרך שסדרום בד"ה כ"ד. יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו' כולן כמות שהן סדורין נשתיירו י"א אחרונות לאילים ולכבשים למחר היו י"ב פרים ומקריבין אותן הנך י"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו:

בשלישי היו י"א פרים והקריבום י"א משמרות שאחרי יהוריב נמצא ששני י"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם נמצא ששנו עשרים ושנים משמרות בחמישי היה ט' פרים ושנים מהם הקריבום שתי משמרות האחרונות וחזר יהוריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששילשו ז' משמרות בו' היו ח' פרים והקריבום הח' משמרו' שלאחריהם הרי ששלשו ט"ו משמרות בשביעי ז' פרי' לשבע משמרות שלאחריה' נמצאו כולן משלשות חוץ מב' האחרונו':

מהו להתחיל מהן לרגל הבא. אם אותן הב' האחרונות שלא שילשו יתחילו מהן לרגל הבא להקריב:

מתני' אמרה כן. בתמיה הא קתני בח' חזרו לפייס כברגלים. וא"כ כולן באות לפייס ומאי תיבעי לך:

לא צורכה. דקא מיבעיא ליה דאלא כהדא דתני בשם ר' נתן דפליג אמתני' וקסבר לא היה פייס בשמיני ולדעתיה דר' נתן הוא דמיבעיא ליה מהו להתחיל מהן הב' משמרות לזה רגל הבא:

אמר ר' יוחנן ותני כן. דח' רגל בפני עצמו הוא וכו':

ברכה. אמר ר' אילא זמן שמברכין בו זמן קרבן שמקריבין בו פר אחד איל אחד ולא כשאר ימי החג:

מתני' בשלשה פרקים בשנה. הן בג' רגלים היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים כלומר במה שאמור בקרבנות הרגלים כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה מכל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראיה ושל מוספי צבור וכן בשעירים של חטאות שהכהנים אוכלים היו כל המשמרות שוות בהן והוא הדין לעבודתן וכדדריש בספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בראוי לשירות והוא הכהן יצאו לוים שאינן ראוין לשרת ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים ומכאן אתה אומר כל המשמרו' שוי' בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל ויכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך בשע' שישראל נכנסין בשער א' בשלש רגלים מנין אתה אומר כל המשמורות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו חלק לאכילה כחלק לעבודה חלק לעבודה כחלק לאכילה יכול יהו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:

בעצרת. כשאירע בשבת ויש בו חלוק חמץ של שתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה וכשנותנין לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לפיכך מודיעין אותו שנותנין לו חלקו בין בחמץ בין במצה:

משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל בתוכה הוא מקריב תמידין שהרי אינן בשביל הרגל ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו בכל השנה והביאים ברגל וכל קרבנות הצבור לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז ששגגו ב"ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם ואם אירע כן ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותו וכן המוספין:

ומקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח שאם כלתה הקרבת תמידין ואין שם נדר או נדבה ושלא יהא המזבח בטל לוקחין ממעות שירי הלשכה וקונין מהם עולות ומקריבין אותן והן נקראו נדבת צבור ואף אלי אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:

י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שחל יו"ט האחרון בערב שבת ואע"פ שאין זה שבת שבתוך החג הואיל ולא יכלו ללכת מיד וכן אם חל יום טוב מלאחריה ואין זה השבת שבתוך החג אפי' הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל י"ט שהרי לא יוכלו לבא בשבת לפיכך היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים:

חל יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל י"ט הראשון בשני בשבת או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת:

משמר שזמנו קבוע וכו' המתעכב מלשון תרגום הוא ויתמהמה תרגומו ויתעכב וכלומר שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שחל בו היום טוב מתעצלין הן לבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל היום טוב ויד כל המשמרות שוות בו ולפיכך הואיל ומועטים הם הבאים מאותו המשמר אינם נוטלין אלא שתים ואם חל יום טוב ביום ב' ניטלין המשמר של שבת שקודם הי"ט והוא משמר שנקרא זמנו קבוע והוא היוצא נוטל הוא עשר חלות והמתעכב והוא הנכנס נוטל ב' שהן המתעצלים ואינן באים כולם וכשחל י"ט האחרון בה' א"כ בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא שהן המתעצלים נוטלין שתים ובשאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' שהמשמרו' מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית וחולקות בשוה:

ר' יהודה אומר הנכנס נוטל שבע. שתי חלות יתרות נוטלות בשכר הגפת דלתות שהם צריכים לנעול מה שפתחו משמר היוצא בשחר ואין להיוצא אלא ה' ואין הלכה כר' יהודה:

הנכנסין חולקין. ביניהם לחם המגיע לחלקם בצפון כדי שיראו הכל שהן הנכנסין לפי שהצפון הוא העיקר שקבוע לשחיטת קדשי קדשים והיוצאים חולקים בדרום להודיע שהן יוצאים והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:

בלגה. שם משמרה אחת לעולם חולקת בדרום ואפי' כשהיא נכנסת וקנס היא שקנסוה משום מעשה שהיה כדקאמר בגמרא ולפיכך ג"כ טבעתה קבועה שהיה שם כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וכל או"א משתמשת בשלה והטבעת היתה פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה בשעת שחיטה ושל בלגה היתה קבועה ואינה נהפכת וצריכ' להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה וחלונה מהחלונות שהיו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהן ושלה היתה סתומה מקנס ממעשה שהיה:

גמ' כתיב חלק כחלק יאכלו וכו'. ברייתא בספרי פ' שופטים וכמו שהבאתי במתני':

ובעצרת. כו':

אית תניי תנו. איפכא דברישא אמרי ליה הילך חמץ והדר הילך מצה מ"ד הילך מצה שהיא תדיר מ"ד הילך חמץ שהיא חביב כצ"ל וכדפרישית בריש פרקין:

כל המשמרות היו נתונות בדרום. כלו' קודם החלוקה היו המשמרות שתיהן נתונות בדרום בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא וכשהגיע שעת החלוקה ביניהן אז הולכין משמר הנכנס לצפון וחולקין שיהא היכר שהן הנכנסין שאם היו בתחלה בצפון אין כאן היכר שיאמרו מכיון שעומדין שם חולקין שם והלכך הא בתחלה כולן נתונות בדרום כדי שיראו הכל כשהן הולכין לצפון לחלוק א"כ הן הנכנסין:

מתניתא אמרה כן חל יום אחד וכו'. כלומר ממתני' שמעינן כן שבתחלה שתי המשמרות היו נתונות ברוח אחת עד שעת החלוקה שהרי שנינו אם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע נוטל עשר חלות וכו' וכדפרישית במתני' שלפעמים היוצא נוטל עשר והמתעכב והוא הנכנס נוטל שתים ולפעמים בהיפך וא"כ היו צריכין כולן לעמוד ברוח אחת כדי שיבחינו מי הוא היוצא באותו פעם ומי הוא הנכנס שבקל הוא לטעות מפני שהדבר תלוי אם אותו יום המפסיק הוא קודם י"ט הראשון או הוא אחר י"ט האחרון והלכך היו כולן נתונות ברוח אחת והיינו בדרום עד שיתבוננו למי קוראין עכשיו משמר הנכנס וכמה מגיע לו ליטול ולחלוק בצפון והשני נוטל כפי המגיע לו עכשיו וחולקין במקום שהן עומדין:

קריא מסייע להן תניא. והוא ר' יהודה דקסבר הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש ומצאנו מקרא דמסייעא ליה שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם וגו' ומהיכן ידע דוד לפורטן חמשה לחם לא היה לו לומר אלא מה יש תחת ידך סתם אלא ש"מ דיש לך משמר שנוטל ה' והוא היוצא וידע דוד שאחימלך מן המשמר היוצא היה לפיכך פרטן ה' לחם שהגיע למשמר שלך ודקאמר ליה או הנמצא היינו אם כבר נאכל איזה מהם תנה בידי הנמצא:

הנכנסין וכו' כדי לחלוק כבוד לנכנסין. שהצפון הוא העיקר שנשחטין שם קדשי הקדשים:

לא מטעם זה אלא בגין דתנינן בפ"ב דמדות כל הנכנסין וכו' נכנסין דרך ימין וכו' א"כ הנכנס מהר הבית לעזרה שהוא מן המזרח למערב והולך דרך ימין פוגע בצפון ושם חולקין הן והיוצא יוצא דרך שמאל והוא מן הדרום שהוא מהשמאל להנכנסין:

בלגה וכו'. מפני מעשה שהיה במרים ממשפחת בלגה שנשתמדה וכו' בזמן שגברה מלכות יון:

לוקוס. הוא זאב בלשון יוני:

ויש אומרים ע"י שהגיע זמנה לעלות. לירושלים ונתעצלה ולא עלתה בזמנה ונראה שאין העבודה חביבה עליה ונכנס ישבב ושימש תחתי'. והכתיב כאן בכהונה גדולה ט"ס היא בהעתקה ע"י אשגרת לישנא במקום אחר ששייך זה סדר משמרות בלגה אחר ישבב וכשישבב יוצאת בלגה נכנסת וכששהא משמרת בלגה לבא עיכבו ישבב במשמרתו ולא יצאו וכנסוהו לבלגה ולפיכך לעולם בילגה חולקת במקום היוצא והוא בדרו' ואף בכניסתה וישבב לעולם חולקת במקום הנכנס והוא בצפון ואף ביציאתה שהרי אחר שקנסוה בלגה נכנסת אחר ישבב ושבח הוא להם לחולקין בצפון ובזה נשתכרה ישבב:

ויעקור אותה למשמרת בלגה ממקומה לגמרי:

לית יכיל דאמר ר' סימון וכו'. וגרסינן להא לקמן בפ"ד דתענית בהלכה ב':

ויעשו אותן עשרים ושלש. אם קשה הוא לעקור אותן לגמרי מ"מ יחלקו אותן בין שארי המשמרות ויעשו מכ"ד משמרות כ"ג כדי שלא יהא ניכר שם בלגה בפני עצמה ומשני דזה ג"כ לית יכיל דכתיב וכו' באמונתם מאי באמונתם אומנות מלאכה גדולה וחכמה היתה שם שיסדו כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר מזה לפי שע"י כך אין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו וכלומר אי אתה מוצא שמשמר אחד יהא נוטל ושונה ואין חבירו של אחריו נוטל ושונה אלא כולן נוטלין ושונין כאחד כך חבירו וכן כל משמר ומשמר מן כ"ד משמרות הא כיצד לפי שדין מקדיש שדה אחוזה אם רוצה לגאלה גואלה הוא עצמו ונותן להקדש נ' שקלים וזהו החשבון של מ"ט שנים שאין שנת היובל מן המנין וזהו אם הקדישה בשנה ראשונה ובא לגאלה אם הקדישה אח"כ ורוצה לגאלה נותן לפי חשבון השנים והיא סלע ופונדיון לכל שנה ושנה כמו ששנינו בפ"ז דערכין. ולעולם אין חשבון הגירוע פחות מב' שנים כמפורש שם ונמצא אם הקדישה פחות מב' שנים לפני היובל אין כאן גירוע אלא צריך שיתן כל החמשים כדדרי' התם מקרא דכתיב על פי השנים הנותרות ונגרע למיעוט שנים שתים והלכך מסתמא אין המקדיש מקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל שלא יפסיד חמשים סלעים ולפיכך מן הסתם לא מצינו שיקדיש אחד שדה אחוזה שלו אלא במ"ח שנים של יובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל שבכל אלו השנים שכיחי המקדישים כמו בשנה ראשונה וכן בשנה שניה וכן בכל השנים ואם בא לגאול גואל הוא לפי חשבון השנים לפני היובל הבא ובגירוע לפי שנים הנותרות וכן אתה מוצא שמקדישין בשנת מ"ח עצמה דאכתי איכא ב' שנים נותרות לפני היובל ויכול הוא לחשב גאולתו לפי אותן ב' שנים ואף אם הקדיש בתוך שנת מ"ח הדין כן אלא שצריך ליתן כפי ב' שנים שלימות וכמו ששנינו שם בריש הפרק אין מחשבין חדשים להקדש ומלבד אם הקדיש בפלגא דמ"ח כדתנינן התם. ומ"מ אתה מוצא אם הקדיש בתחלת שנת מ"ח כדאמרן וממ"ח שנים ואילך תו לא שכיחי המקדישין מטעמא דלעיל שלא יפסידו זהו דין המקדיש שדה אחוזה ובא לגואלה או אם יגאלנה אחר ויש הפרש בינוהן בדין זכיית הכהנים בשדה אחוזה שאם הוא גאלה אינה יוצאה מידו ביובל ואם איש אחר יגאלנה יוצא מידו ביובל לכהנים ואותו משמר הפוגע ביובל הוא זוכה בו ונוטלה ומתחלק לכל בני משמר וזהו דקאמר הכא אומנות גדולה היתה שם וכו' שבתחלה כאשר תקנו המשמרות ראו לתקן כ"ד משמרות כדי שימצא לפעמים שכל המשמרות זוכות בשדה אחוזה שהקדיש אחד וגאלה אחר וזהו לפי הני דשכיחי להקדיש בשנים של כל היובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ולא יותר דלא שכיחי להקדיש כדפרי' והשתא תמצא שכל הכ"ד משמרות נוטלות שדה אחוזה ושונות לא פחות ולא יותר וכגון שהיו הרבה מקדישין בשנים הללו ונמצא שיש כאן מ"ח שדות אחוזה שכל אחת ואחת הוקדשה בשנה בפני עצמה משנה הראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל וכל אחת ואחת נגאלה על ידי אחר ולפי ערך השנים בגירוע או הרבה שדות ג"כ כך הוא החשבון. וכשבא היובל המשמרה הראשונה הפוגע ביובל זוכה בשדה או בשדות שנגאלו בשנה הראשונה ותו לא עד שיחזרו חלילה ומפני שהשדה או השדות של שנה שניה אין המשמרה שלאחריה מניחה לזכות בה דמה שנגאלה בשנה הראשונה זכתה משמרה הראשונה ומה שנגאלו בשנה שלאחריה זכתה המשמרת של אחריה וכן השלישית במה שנגאלה בשלישית וכן כולן עד סוף כ"ד המשמרו' שזכו בהשדות של המקדישין בכ"ד שנים של שני היובל ואחר כך חוזרות חלילה המשמרה הראשונה בשדות של שנת הכ"ה וכן כולן ונמצא שכולן נוטלות ושונות ואין משמרה אחת נוטלת יותר ולא פחות מחברתה וכן כולן ושפיר נדע עכשיו הטעם שלא תיקנו לא פחות מכ"ד משמרות ולא יותר שאם היו כ"ג משמרות כשנוטלות ושונות לפי סדרן ולפי דשכיחי המקדישין וא"כ היה ארבעים וששה הנוטלות ושונות והיה צריך לחזור חלילה ושתי משמרות הראשונות היו נוטלות ומשלשות והשאר אינן אלא שונות ואינן שוות והיה כאן איזה תחרות וקנאה ביניהן ואם היו יותר מכ"ד לא היו נוטלות ושונות אלא כ"ד והנותרות לא היו שונות וזהו אומנות וחכמה גדולה שיסדו כ"ד לא פחות ולא יותר כדי שיהא כולן שוין ונוטלות ושונות בשדה אחוזה אם יארע כך כמו שביארנו והיינו נמי דמשבח ר' אבהו וקאמר חישבתים שאין משמר נוטל ושונה וכו' שלאחר העיון והחשבון מצא שהוא מכוון כך שאין אחד נוטל ושונה יותר מחבירו אלא עד שיטול חבירו ג"כ כמוהו וכמבואר:

טבעות עשו להן וכו'. כל המשמרות היו להן לכל אחת ואחת טבעת כזה כנגד צואר הבהמה ושל בלגה טבעתה קבועה מיום שאירע לה כך:

וחלונה סתומה שלא העמידו אותה על סכיניהן. בשביל סכיניהן לגנוז שם כהאי דתנינן תמן וכו'. בסוף פ"ד דמדות ושלה היתה סתומה והיו צרוכין להשתמש בחלון של משמרה אחרת ולכל המשתמשין בשלהן שבח הוא להן:

סליק מסכת סוכה בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען