מתני' בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של חולין שנתנו לתוך עדשים. של תרומה אחר שנתבשלו:

אם שלם מותר. לפי שכשהוא שלם אינו בולע ודוקא כשהוא יבש כדקאמר בגמ' ודוקא אם הוא בקליפתו החיצונה דאז אינו בולע:

אם חיתכו. שיעורו בנותן טעם ואם בשלו עם העדשים בין שלם בין מחותך משערין אותו. בנ"ט ובין שהבצל חולין והעדשים תרומה הבצל הוא נאסר לזרים בנותן טעם ובין שהבצל תרומה והעדשים חולין נאסרין העדשים בנ"ט:

ושאר כל התבשיל. בין שנתבשל הבצל עם התבשיל ובין שנתנו לתוכו אחר שנתבשל בין שלם בין מחותך שיעורו בנ"ט ובגמרא מפרש לטעמא דעדשים מפני שהן צופרות שמעכבות ומונעות מליתן טעם אחר שכבר נתבשלו ויצאו מימיהן וכן אין מקבלין טעם מהבצל אחר שנתבשלו אם הוא שלם ויבש:

מתיר בצחנה. הוא תבשיל של מיני דגים קטנים ומטוגן בשמן שאינו נותן בצל שלם לתוכן אלא כדי ליטול את הזוהמא ולא כדי ליתן בו טעם. וי"מ צחנה הוא דבר סרוח מלשון ותטל צחנתו ובאשו ודרך הבצל כשמבשלין אותו עם דבר סרוח מסיר הוא זוהמתו ומתקנו מריחו אבל אין נותן בו טעם ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' תפוח. של תרומה שריסקו ונתן לתוך העיסה והחמיצה ה"ז אסורה לזרים דהוי מדומע דקיי"ל כל המחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא:

שעורים של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו. מחמת השעוריס מותר דנטל"פ אינו אוסר בכ"מ:

גמ' מתניתא בשהוציאו עדשים מימיהן. שכבר נתבשלו ויצא לחלוחית מים שלהן ואח"כ נתן הבצל לתוכן לפי שעדשים צופדות או צופרות כדגריס בפ' דלעיל בהלכה ג' כלומר שמעכבות ומונעות את הבצל שלא יבלע טעם מהן. צופרות מל' ישוב ויצפור:

וכמה דאמר וכו'. בעיא היא דקאמר שלא יבלע אלמא דבבצל של חולין עסקינן שנתנו לתוך עדשים של תרומה ולפיכך קאמר שהעדשים לאחר שנתבשלו מעכבות את הבצל שלא יבלע מהן ומותר כשהוא שלם ואי נימא ודכוותה עדשים צופרות אותו שלא יתן כלומר אם אמרינן איפכא נמי הכי דאם הבצל של תרומה הוא ונתנו לתוך עדשים של חולין העדשים מעכבות את הבצל שלא יתן טעם בהן ומותרין העדשים:

מתני' בבצל של חולין וכו'. ופשיט לה דמתני' דוקא בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים תרומה איירי לפי שהעדשים מונעות את הבצל שלם שלא יבלע מהן אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין לא בדא התירו אפי' הבצל שלם וטעמא דס"ל שהבצל אינו בולע מהעדשים שכבר הוציאו מימיהן אבל מ"מ הוא נותן טעם בהן מאחר שהוא נתון בתוכן:

ביבש. והא דהתירו בשלם דוקא אם הבצל יבש וכו' כמפורש בפרק דלעיל שם דפשיט התם דאם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור:

תמן תנינן. לקמן בריש פ"ב דמעשר שני דגים שנתבשלו עם הקפלוטות והן הכריתין פורו"ש בלע"ז השבח שהשביחו מחמת בישולן והן שוין יותר מחשבין לפי חשבון ופודה המעשר שני לפי מה שהשביח והשאר של חולין שהרי דגים של חולין השביחו גם כן מהקפלוטות וכל שהשביחו מחמת המעשר שני הרי הוא של מעשר שני:

מתני' דלא כר' יודה. דקס"ד דלר' יהודה אינן נותנין טעם לעולם בדגים דהא מתיר בבצל בצחנה וא"כ מתני' דמעשר שני דלא כר' יהודה דהכא:

רבכן דקסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא דהדא דאמר ר' יוחנן גבי נותני טעמים בריש פ"ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאלו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו שיעור שהוא לפנינו אוסרו וא"כ הא נמי דלא כר' יודה וכי לית ליה לר' יודה נ"ט בבצל וקפלוט בתמיה אלא ודאי דלא קאמר כ"א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה היא דבבצל של הקדש דחמיר וכן בשל ע"ז דחמירא איסורה מודה הוא דלעולם אוסר הוא:

גמ' תני. בתוספתא פ"ח. ר' יוסי אומר אין חימוצו חימוץ:

מה פליגין במחמץ במימיו. ולהכי תני שריסקו והחמיץ במימיו שהן חמוצים אבל במחמץ בגופו מותר לדברי הכל דאין זה חימוץ וגרסי' להא לקמן ריש מס' חלה ובפרק כירה על המתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר וקאמר עלה ר' יוסי כדעתיה כמה דהוא אמר תמן אין חימוצו חימוץ ברור כן הוא אמרהכא אין תבשילו תבשיל ברור ואיידי דקאמר שם תמן והכא גריס נמי הכא כן. כלומר דר' יוסי לשיטתיה כמו דאינו אוסר אלא בחימוץ ברור לענין תרומה כן לענין שבת אינו אוסר אלא בבישול ברור לאפוקי הך דביצה לאו בישול גמור הוא:

כל נותני טעם וכו'. תוספתא שם ומייתי להא לקמן בפ"ב דערלה וכן בפ"ה דע"ז אלא שבע"ז נשתבשה הגי' וכאן ובערלה היא הגי' נכונה בהיא דלקמן:

אמר רשב"ל מה פליגין וכו'. כלומר דר"ל סבר דלא פליג ר"מ בפוגם בתחלה אלא דוקא ביש כאן שבת בתחילה ואע"פ שהוא פוגם לבסוף בהא הוא דפליגי וס"ל לר"מ דאסור אבל אם השביח ולבסוף הוא דהשביח ומעיקרא היה פוגם מודה ר"מ דמותר דהכל הולך אחר בתחלה:

ר' יוחנן אמר לא שנייא וכו'. כלומר דאין חילוק בין שיש כאן שבח באיזה זמן אלא שאף שיש כאן ג"כ פגם ובין בתחילה ובין הוא בסוף וכן בכ"מ פליג ר"מ וס"ל נטל"פ אסור וכדלקמן:

תמן תנינן וכו'. משום דמייתי שם בהאי לישנא מייתי כאן נמי כן כדרך הש"ס הזה:

הדא מתני' מה היא. כלומר דהש"ס שואל דהאי מתני' דידן דפוגם מעיקרו הוא ואין כאן שבח כלל אם ר"מ מודה בזה דמותרין דמספקא לן אי ר' יוחנן לא פליג אדר"ל אליבא דר"מ אלא בפוגם בתחילה ולבסוף השביח דר"ל ס"ל אליבא דר"מ דמודה דמותר ור' יוחנן סבר דאף בהא פליג ר"מ דהואיל ויש כאן שבח לא איכפת לן בין אם הוא בתחילה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל אלא פוגם הוא מתחילה וכיון אלו שעורים שנפלו לתוך הבור של מים אף ר' יוחנן ס"ל אליבא דר' מאיר דמותר או דילמא לר' יוחנן בכל מקום פליג ר"מ וס"ל דאסור ואפי' בפוגם מתחילה ועד סוף:

ר"י אמר במחלוקת. כלומר דפשיט לה דודאי כן הוא לר"י אליבא דר"מ דאפילו בפוגם מתחילה ועד סוף אסור הוא ולדידיה מתני' במחלוקת היא דלא אתיא כרבי מאיר אלא כרבי שמעון אבל לרשב"ל מתני' דברי הכל הוא דאפי' בפוגם בתחלה והשביח לבסוף ס"ל לר"ל אליבא דר"מ דמותר ומכ"ש בפוגם מתחלה ועד סוף:

ר' יוסי בר' בון. כלומר וכן פירש ר' יוסי בר' בון לשמועתא זו דלר' יוחנן בכל מקום פליג הוא ר"מ ומתני' מוקי לה במחלוקת ולרשב"ל מוקמינן לה כדברי הכל:

מתני' הרודה. מן התנור פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה והפת כשהיא חמה קולטת מריח היין:

רבי מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. בבבלי בפרק ח' דפסחים (דף עה) קאמר דכולי עלמא ריחא מילתא ובפת חמה וחבית סתומה או בפת צוננת וחבית פתוחה הוא דפליגי:

מפני שהשעורים שואבות. דרכן לשאוב וקולטות מלחלוחית של היין והלכה כר' יוסי:

מתני' תנור שהסיקו בכמון של תרומה. כמון הוא הנזכר בפסוק והפיץ קצח וכמן אישפילט"ה בלע"ז:

הפת מותרת. לזרים שאין נכנס הטעם כמון בפת אלא הריח וריחא לאו מילתא היא בכל איסורין שבתורה ואי משום דהוסק התנור בתרומה לאו כלום הוא דאין התרומה אסורה בהנאה:

גמ' נתנו על פי מגופת החבית מהו. כלומר אם היתה החבית מגופה ונתנו ע"פ המגופה מהו לר"מ:

יגיד עליו ריעו. תלמוד זה ממה ששנינו במקום אחר בדין דחבית כעין זה ומפרש ר' יוסי הייכא שנינו להאי מתני':

כהדא דתנינן תמן. בפ"ג דמכשירין דשנינו שם פלוגתייהו לענין טומאה וטהרה הרודה פת תמה ונתנה ע"פ חבית של יין ר"מ מטמא ר' יהודה מטהר וכו' ולעיל מינה קתני האי מתני' חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו כל ששאבו בכי יותן:

כמה דאמר תמן והוא שיהא המשקין נוגעין בחבית. כלומר דהרי החבית שהיא מלאה פירות היא שנוגעת במשקין אבל לא הפירות עצמן ואמרת שהן בכי יותן מפני שהן שואבות הלחלוחית דרך החבית וא"כ ה"ה הכא נמי והוא שתהא ככר נוגעת במגופה כלומר בהא סגי דכשהככר נוגעת במגופה שעל החבית שואבת מן היין אע"פ שאינה נוגעת ביין עצמו:

א"ר מנא. דלא היא ומינה דוק הכי דכמה דתימא תמן והוא שיהו המשקין נוגעין בחבית עצמה ולא במגופה שעליה דהרי כל החבית נתונה היא לתוך המשקין. ואף הכא והוא שתהא ככר נוגעת בחבית עצמה כצ"ל אבל נגיעת המגופה שעליה לא מהני מידי:

מילתיה אמרה אפי' בצוננת. כלומר ש"מ ממילתיה דר' מנא דס"ל דפלוגתייהו דמתני' אפי' בפת צוננת היא והלכך קאמר דאם החבית מגופה ואינה נוגעת אלא בהמגופה לאו כלום הוא לכולי עלמא וכן א"ר בא דבצוננת הוה עובדא זימנא חדא ואמרו דלר"מ אסור הוא:

והא. אנן תנינן פת חמה ומשני רב חסדא דלרבותא קתני שלא תאמר הואיל וההבל של פת חמה כובש הוא ומדחה הריח של היין יהא מותר קמ"ל דאפ"ה ר"מ אוסר:

כמה רשב"ל מים עושין פירות וכו'. כלומר דמפרש במה הוא או כמה הוא דאתיא הא דשמעינן לרשב"ל דאמר שהמים עושין את הפירות בכי יותן בהאי גוונא דתנינן בהאי מתני' דמכשירין שאם החבית היא מלאה. פירות ונתונה לתוכן הרי הן בכי יותן מפני שהמים צלולין הן ודקים ונכנסין לתוך החבית של חרס והפירות שואבין מהן אבל שאר המשקין אין עושין את הפירות בכי יותן וסיים עלה רשב"ל דלא כר' יודה והא קשיא דאדרבה דכר' יודה היא דהא לדידיה אין היין נכנס לתוך החבית ולפיכך הוא מתיר במתני' והכי הו"ל לר"ל למימר דלר' יודה אין המשקין עושין פירות והאי מתני' דמכשירין דלא כר' יהודה דהא קתני ונתונה לתוך המשקין וכדמפרש התם באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ ולר"י אין היין עושה פירות בכי יותן ומשני אלא ה"ק רשב"ל מים עושין פירות וחסירין כלומר שנכנס ונבלע הרבה לתוך החבית מהן אבל שאר משקין והיינו מה דקחשיב שם במתני' יין וחומץ עושין הן פירות בכי יותן אלא שאינן חסרין שאינו נכנס הרבה מהן כ"א הלחלוחית מהן שואבת החבית ואותה לחלוחית עושה הפירות בכי יותן והשתא שפיר דלא כר' יהודה דלר' יהודה אין משקין עושין פירות בכי יותן כל עיקר דהא מתיר הוא את הפת הנתונה ע"פ חבית של יין ור"ל החילוק שבין המים ובין היין וחומץ הוא דקמ"ל:

ומה דא"ר יוחנן וכו' חמטתינו. החמיטה והיא עוגה שלנו כהאי דתנינן בריש מס' טבול יום האופה חמיטה ע"ג חמיטה:

ע"ג קבוטין של מורייס. הכלי שעושין בה מורייס נקרא קבוטא כמו הכלי קאטקומב"ה בלע"ז:

והיו טועמין. בהעוגות טעם מורייס דלא כר' יהודה אם האי נמי דלא כר"י דלדידיה אין הדבר הנתון ע"ג דבר אחר שואב ממנו כלום כדקאמר במתני' וקאמר הש"ס מהלומין היו כלומר שהיו מדבקין את העוגות בתוך הקבוטין ולפיכך נכנס בהן טעם המורייס ובכה"ג אף ר' יהודה מודה. מהלומין מלשון ביקש להולמו ולא. הלמתו ומשמעות דביקות הוא:

ואין אסור משום גזל בעל הבית. ששואב טעם המורייס שלו ומשני שנוטלין היו רשותו של בעל הבית לעשות כן:

חטין מלמטן וכו'. אליבא דר' יוסי דמתני' קאמר דלדידיה אם פת חטין מלמטה ע"פ החבית ופת שעורין עליה מלמעלה כשם שאין החיטין שואבות כך אין פת השעורים שואבת שהרי היא נתונה על של החטין ושתיהן מותרות ומשום הסיפא הוא דנקטה דאם הפת שעורים מלמטה היא שואבת כך החיטים שלמעלה שואבת דלא אמר ר' יוסי להתיר בשל חוטים אלא בנתונה על פי החבית שאינן שואבות מן החבית אבל פת מפת שואבת וכשם שנאסרה של שעורים כך נאסרה של חיטים:

גמ' מהו לצלות וכו'. אי חיישינן משום ריח של בשר נבילה או לא:

פליגא מתני'. ברייתא פליגא על רב דקתני אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובות שלא יתערבו של זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנוייו הרי דלא אמרו אלא מפני התערובות הגופין הא שלא מפני התערובות לא אלמא דאין חוששין לריח שקולטין זה מזה:

מי צתרי. צתרי הוא סיאה כדקאמר בפרק מפנין מאי סיאה צתרי ותנן לקמן בפ"ג דמעשרות הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין בתרומה ומעשרות ופליגי הכא במים היוצאין מלחלוחית שלהן אם אסור לזרים או לא ואיידי דפליגי לעיל בריחא מילתא נקט נמי פלוגתייהו בהא:

אייביל. הביא. א"נ אייכל האכיל שמואל לרב מי צתרי ולא היה חושש לכלום:

הדין טוויה. שאמרנו מענין צליית הכשרה עם בשר נבילה בתנור אחד דרב אוסר ורב חייא בר אשי בשם רב מוסיף שהיה מחמיר לעצמו דאפי' נצלה הבשר נבלה מקודם בהתנור היה משגר ליה להתנור בחרותא והיא מכבדת מחריות של דקל לצלות אח"כ בתוכו לבשר הכשרה:

מתני' תלתן. פינגריג"ו בלע"ז ובערבי חולב"א:

שנפלה לתוך הבור. של יין אם היה תלתן של תרומה ושל מעשר משערין אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ אע"פ שטעם עצו ופריו שוין מפני שאין העץ קדוש בתרומה ובמעשר שני:

ובשביעית וכלאי הכרם והקדש. שאף העץ אסור משערין אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם:

מתני' חבילי תלתן. בגמ' מפרש אין חבילה פחותה מכ"ה קנים:

בכלאי הכרם ידלקו. דכלאי הכרם טעונין שריפה דכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש:

היו לו חבילי תלתן של טבל. בבבלי פ"ק דביצה מוקי להמתני' בתרומת מעשר וכגון שהקדים הלוי להכהן ונטל המעשר ראשון בשבלים שהדין הוא שפטור מתרומה גדולה והתרומת מעשר שצריך הוא ליתן להכהן כותש הוא ונותנו לו וזהו קנס שקנסו אותו מפני שהקדימו בשבלים והפקיע ממנו התרומה גדולה לפיכך קנסוהו שלא יתן התרומת מעשר בשבלים אלא כותשו ומנקהו:

ומחשב. האי אתיא כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דתרומת מעשר ניטלת במחשבה ובאומד כמו התרומה גדולה אבל אין הלכה כן אלא כותש ונותן הזרע וא"צ ליתן לו התרומת מעשר מן העץ ומפריש מן הזרע להכהן והעץ או התבן בתבואה מעכב לעצמו:

אם הפריש. התרומת מעשר קודם הכתישה חל על הכל וכותש ונותן לו את העץ עם הזרע:

גמ' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם. וכי אין העץ נפגם כששרוי ביין וחוזר ופוגם את היין ומשני כמ"ד לעיל בהלכה ב' נטל"פ אסור ודחי לה הש"ס דאפי' כמ"ד נטל"פ מותר מודה הוא הכא שאסור למה לפי שכל דבר שנפלה לתוכו תלתן הוא משביח מחמת הזרע שלו וכשהוא משביח אף העץ משביח לפיכך משערין באלו בעץ ובזרע בנ"ט:

גמ' וכמה היא חבילה עשרים וחמשה זירין. קנים:

וארבעה מנהון מיטה. כלומר ובלבד שיהו ארבעה מהן ראויין לארוכות המטה אז נקראת חבילה:

מילתיה אמרה. כלומר ש"מ ממתני' דעד שהן בחבילות הן נטבלות לתרומה ולמעשרות דהא קרי להן של טבל ואע"פ שלא נתחבט מהן הזרע:

מעתה ואפי' שבלים. כלומר ואמאי לא יהא כן נמי בתבואה דבעודה בשבלים תטבול לתרומה:

אין מכניסן לכן. שאני תבואה שאין מכניסן לכך שיהו בשבלים אלא לדוש בגורן:

והלא חביות מכנסן לכן. חביות הן המלילות ועל שם שמוללין ומגלגלין אותן ביד קורא אותן חביות מל' חביות המגולגלות וכלומר דפריך והלא השבלים שעושין מהן מלילות לאכלן על יד על יד והרי מכניסן לכך ואף ע"פ כן אינן נטבלות לחיוב מעשרות ימשני דאפילו הכי לא דמיא דמלילות שבלים אף ע"פ שמכניסן לכך אין גידוליהן לכך שאינו זורע בתחלה לעשות מהשבלים מלילות אלא שלפעמים מכניסן למלילות אבל אלו חבילי תלתן מכניסן לכך וגידוליהן לכך שיהו העצים עם הזרע שמתוך כך הן מתקיימין:

מתני' זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. כדרך שכובשין הזיתים במים ומלח או בחומץ וכשהזיתי חולין הן פצועין ומרוסקות הן בולעות מזיתי תרומה אף כשהן שלימין וכן אם כבשן במי תרומה. והיינו המים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:

אבל שלימי חולין. אפילו כבשן עם פצועי תרומה מותר לפי שהחולין השלימין אין בולעין מהן:

גמ' זאת אומרת פצועין בולעין ופולטין וחוזרין ובולטין. כלומר דר' יונה מתרץ להא דתנינן כשהזיתי חולין פצועין הן אסור מפני שבולעין מן התרומה והלא כשם שהן בולעין מחמת שנפתחות הן כך פולטין את בליעתן ואמאי לא תלינן לקולא וכ"ת משום חומרא דתרומה א"כ אמאי בשלימי חולין עם פצועי תרומה מותר הא מ"מ אי אפשר שלא יבלעו מקצת מן הפצועי תרומה להכי קאמר דזאת אומרת דאע"פ שג"כ פולטין הן מ"מ חוזרין ובולעין כל זמן שהן נכבשים עם של תרומה ולפיכך אסור:

שלימין בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין. אבל כשהחולין שלימין הן אע"פ שא"א שלא יבלעו מפצועי תרומה במקצת מ"מ כשם שהן בולעין כך הן פולטין ושוב אינן חוזרין ובולעין מחמת שהן שלימין וכלומר דלעולם בשלימין אמרינן כבליעתן כך פליטתן ולפיכך מותר:

הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. דרך בעיא היא אי נימא דש"מ ממתני' דלמ"ד נ"ט לשבח אסור ונטל"פ מותר וכשאינו לא לשבח ולא לפגם אלא דהוא עומד בטעמו שהיה בתחלה יש סברא לכאן ולכאן דיש לומר דוקא כשהאיסור משביח את ההיתר הוא דאמר אסור ורישא דוקא ויש לומר איפכא דסיפא דוקא דכשהוא נטל"פ בהיתר הוא דמותר אבל אם אינו פוגמו ולא משביחו אסור והשתא מיבעיא ליה אי דנידוק מהמתני' דהסיפא דוקא וכשההיתר עומד בטעמו שבתחלה אסור הוא שהרי אלו הזיתים עם הזיתים אינם משביחים ולא פוגמים אותן בטעמן ועומדין בטעמן שבתחילה וקתני דאסור:

מתני' דר"ש. כלומר דדחי לה הש"ס דלא מצית למידק ממתני' מידי דלעולם אימא לך דלהאי מ"ד רישא דוקא דכל שהוא נ"ט לשבח הוא דאסור ומתני' לא קשיא דאתיא כר"ש דס"ל אפי' נטל"פ אסור ומכ"ש כשעומד ההיתר בטעם שבתחלה דמיהת נבלע בו גם מטעם האיסור ואכתי לאידך מ"ד לא פשטינן בעיין:

והא ר"ש אמר. לעיל בהלכה ב' נטל"פ מותר והיכי קאמרת דר"ש ס"ל אסור ומשני כהדא ר"ש וכו'. כלומר על כרחך תרי תנאי ואליבא דר"ש דהא אשכחן דס"ל אסור דתני לקמן במתני' גבי כל הנשלקין עם התרדין אסורין ר"ש אומר כרוב של שקיא זהו הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותו תמיד ששלקו עם כרוב של בעל שמסתפקת ממי גשמים והיא ארץ לחה אסור אם של בעל תרומה היא מפני שהכרוב של שקיא בולע מזה שהוא לח והרי הני תנאי דהאי מתני' ס"ל דנטל"פ אסור דהא כל הנשלק יותר מדאי ודאי נטל"פ הוא ואליבא דהאי תנא דר"ש אמרינן מתני' דר"ש והא קמ"ל דתנאי פליגי אליבא דר"ש והלכך לא קאמר ר' יוסי היא דנמי אוסר בנשלקין:

מתני' דג טמא שכבשו עם דג טהור. במים ומלח או בחומץ:

כל גרב. הוא שם הכלי שכובשין בו הדגים שיתקיימו שהוא מחזיק סאתים והן מ"ח לוגין שהסאה ששה קבין והקב ד' לוגין:

אם יש בו. בציר דג טמא יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל אם כל כך יש מהדג טמא וכל השאר הוא דג טהור כל צירו אסור ומפרש בגמ' שהוא אחד מתתק"ס הא כיצד סאה הוא כ"ד לוגין וכל לוג יש בו משקל שני ליטרין וכל ליטרא יש בו מאה זוזים נמצא סאה עושה מ"ח מאות וסאתים עושין צ"ו מאות זוזים הצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות והששה מאות הם י"פ ס' הרי יש כאן עשרה פעמים תתק"ס זוזים ועשרה זוזים הן אחד מתתק"ס ואם ציר דג טמא פחות מכאן מותר:

ר' יהודה אומר. אם יש מהציר דג טמא רביעית הלוג בסאתים הכל אסור והוא קרוב למאתים לפי שהסאתים הן קצ"ב רביעיות הלוג:

ר' יוסי אומר אחד מששה עשר בו. אם יהיה מציר דג טמא אסור ובגמרא פליגי היכי איפסקא הילכתא ולחד מ"ד חד לאלף:

חגבים וכו' לא פסלו את צירן. דלא החמירו בציר חגבים טמאים מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:

העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. לא צריכא למימר דאינו אוסר התערובות אלא אפי' הוא בעצמו טהור ומותר דס"ל שאין בו לחלוחית כללמהן והלכה כעדותו של ר' צדוק:

גמ' דג טהור טפל. שאינו מליח שכבשו עם דג טמא מליח אסור לפי שהתפל בולע מן המליח:

מאן דאמר מותר בשכבשן שתיהן כאחת. כלומר שלא הים הטמא מליח בפני עצמו בתחלה אלא עכשיו הוא שכבשן ומלחן יחד דבהא ס"ל דסגי בהדחה דמכיון ששתיהן עוסקין בפליטה אינן בולעין זה מזה והא דתני ר' יודה בר פזי אסור מיירי בשכבשן זה אחר זה דבתחלה הוכבש הדג טמא ונמלח וכשהניח שם הדג טהור תפל בולע הוא מן המליח:

תדע לך. שהוא כן דבכבש הטמא בתחילה אוסרין אפי' מי הכבוש שלו להטהור שנכבש אח"כ בהן דהא תנינן במתני' דלעיל או שכבשן במי תרומה אסור ומ"ט לאו משום דבשכבשן זה אחר זה אסור הוא דהרי מי תרומה לא נאסרו אלא בשביל שכבש בהן התרומה ואוסרין את זיתי החולין שנכבשו בהן אח"כ:

כל גרב שמחזיק סאתים. ומפרש כמה הוא סאתה עבדא וכו' וכמה ליטרא מאה זוזין כצ"ל שהמנה מאה זוז נמצא כל זין והוא משקל עשרה זוז והוא אחד מתתק"ס מהסאתים כדפרישית במתני':

הורי ר' יוסי בר' בון בעכברא. שנפל למקום שטעמו משביח והורי שצירו אוסר עד חד לאלף:

ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ח. לפרש דברי ר' יהודה במתני' דה"ק רביעית ציר של דג טמא אוסר עד בסאתים של הטהור:

והלא אין ציר דג טמא מציר. כלומר משום דהלא אין דג טמא עושה ציר גמור ואין צירו נחשב כמו ציר דעלמא הלכך היקל בו ר' יהודה דלא בעי אחד מתתק"ס כהת"ק:

חשבית יתה. להרביעית בסאתים והוא קרוב לאחד ממאתים כדפרישית במתני' לפי שבסאתים יש קצ"ב רביעיות הלוג:

ר' אילא. מפרש להא דר' יהודה דלאו רובע ציר בסאתים ציר אלא רובע ציר בסאתים של הדגים טהורים עם הציר וזהו לקולא שהדגים מצטרפין ואם יש סאתים נגד רביעית הציר טמא בטל הוא:

והורי כן. כר' יהודה וכדמפרש ר' אילא לקולא:

ותני כן. דתלינן להקל בגוונא דמתני' דתניא בד"א וכו':

שמותר לעשות בסדר הזה. כלומר אם שולה מן הגרב ראשון ראשון ומניח הכל לפניו אז כסדר הזה הוא דמותר לעשות כמו ששנוי במתני' אבל אם לא היה שולה הכל ומניח לפניו אלא שולה ראשון ראשון לאכול ומניח השאר לאחריו כלומר לאחר זמן אפילו יותר מכסדר הזה השנוי במתני' מותר לפי שהוא דבר מרובה ואין אוסרין מספק את המרובה:

על ידי עילה. כלומר אפי' ני"י עילה כל דהוא שנוכל לתלות ההיתר תולין בה שלא לאסור את המרובה כהאי עובדא דלקמיה:

גבונתא איקלקלת. ובפ"ב דע"ז בהלכה ט' מייתי להא וגריס זבונתא גבונתא מלשון גובאי חבית שמכונסין בה ממיני חגבים הרבה ולגי' זבונתא ג"כ מיני חגבים או דגים שמכונסין בחבית ומוכרין ממנה על יד על יד והיא זבונתא והיינו הך:

איקלקלת. נתקלקלה ולא היו יכולין לבדוק ולהבחין אם יש ממיני חגבים טמאים או ממיני דגים טמאים ושאל ר' חגי לר' בא וא"ל אין דבר של רבים נאסר כלומר דבר המרובה אינו נאסר מספק שאין מחמירין בהפסד מרובה:

ר' יצחק שאל. הקשה על זה דלדידך דאמרת דעל ידי עילה כל דהו תולין אנו להתיר בדבר הספק א"כ נתלה נמי להקל בהא דלקמיה:

ואלין איגרתא לא גוים לוקין כתיב בהן. כך הוא בע"ז ובפ"ק דגיטין דאמרינן שם בהאי תלמודא בהלכה א' בעון קומי ר' יוחנן צריך שיהא מכיר שמותן של עדים בשעת חתימתן אמר לון גוים לוקין חתומין עליו ואתון אמרין הכין כלומר דבעו מניה אם אנו רואין לפנינו גט שהעדים החתומין עליו שמותן כשמות הנכרים אי חיישינן דילמא נכרים נינהו וצריך שיכירו ולהעיד בפנינו דישראל הן שחתמו או דלא חיישינן לכך והשיב להם ר' יוחנן גוים לוקין כתיב בהן כלומר שמות נכרים הפסולין אנו רואין חתומים כאן ואתם אומרים הכין בתמיה שעדיין אתם מסופקים בזה ורוצין להכשיר אע"פ שאין כאן מכירין ומאי קמיבעיא לכו והשתא מקשה ר' יצחק מ"ש האי דינא מדינא דהכא דאת אמר ע"י עילה בעלמא סומכין להתיר ספק תערובות מיני טמאים ואמאי לא נימא התם נמי כן דספק הוא אם שמות העדים כשמות הנכרים או נכרים ממש חתמו עליו ונתיר ע"י עילה בעלמא דמסתמא לא היו אותן הב"ד מניחין לנכרים לחתום ואמאי צריך שיעיד בפנינו שהיה מכיר אותן העדים בשעת חתימתן ולא משני מידי:

מהו טהור. לענין מאי וקאמר לענין להכשיר את האוכלין שאין בהם לחלוחית כלל אבל לענין טומאה אפי' כל שהוא ממנו מטמא בנגיעה:

מתני' כל הנכבשין זה עם זה. ממיני ירקות ואחד של חולין והשני של תרומה מותרין:

אלא עם החסיות. הן דברים חריפים כגון מיני בצלים והשומין והכרתין שהן נותנין טעם להנכבשין עמהם ואם החסיות של תרומה בין שהחולין הוא חסית או ירק אסור אבל החסית של חולין עם הירק של תרומה מותר:

ר' יוסי. מוסיף וס"ל דאף הנשלקין אינן נאסרין אלא עם התרדין אם הן של איסור אוסרין את הנשלקין עמהן:

רש"א כרוב של שקיא. של ארץ יבישה שצריך להשקותה ששלקו עם כרוב. של בעל של ארץ המסתפקת ממי גשמים והוא של תרומה אסור השל שקיא מפני שהוא בולע:

ר"ע אומר כל המתבשלין זה עם זה. ואחד של איסור ואחד של היתר או תרומה עם החולין ואינן נותנין טעם זה בזה כגון שהוא מין במינו מותרין:

אלא עם הבשר. אם נתבשל הירק של תרומה עם בשר מפני שהבשר מקבל טעם הירק ואסור:

ריב"נ אומר הכבד אוסרת. את המתבשלין עמה מפני שהיא פולטת דם ואינה נאסרת מפני שאינה בולעת שהיא טרודה לפלוט דמה ואין הלכה כהני תנאי אלא כל הנשלקין וכל המתבשלין אוסרין זה את זה וכן הכבד מהבהבין אותה באור תחלה ואח"כ מבשלה ואם בישלה כך אוסרת את המתבשלין עמה ונאסרת גם כן והלכה כת"ק דאמר כל הנכבשין מותרין אלא עם החסית:

מתני' ביצה שנתבלה בתבלין אסורין. כגון של תרומה אפי' חלמון שלה הוא האודם שמבפנים אסור מפני שהוא בולע וכ"ש החלבון שהוא אסור:

מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה אסורין לזרים דקבלו הטעם מהתרומה:

גמ' לית כאן נכבשין. ל"ג במתני' נכבשין אלא נשלקין אבל כבוש במלח כרותח דמבושל הוא ושלוק ס"ל לר' יוחנן דהוא פחות מבישול:

חסית בחסית. של תרומה ושל חולין והן מין במינו פלוגתא דר"ע ורבנן היא ות"ק דמתני' כחכמים דר"ע ובנכבשין זה עם זה מיירי כנסחת המשנה שלפנינו וכדמוכח מדלקמן:

ר' יסא בשם ר' יוחנן מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר. כלומר דר' יסא קאמר דלא כדאמרן בשם ר' יוחנן מעיקרא דלא גריס במתני' נכבשין אלא נשלקין ואיהו קאמר בשמיה דגריס נכבשין ובחסית עם חסית פליג ר"ע וס"ל דמותר ועלה קאמר מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר של איסור ושל היתר ונכבשין זה עם זה שהוא מותר דס"ל דאין כבוש כמבושל:

א"ר זעירא לר' יסא ואילו לא אתאמרת הדא לא הוינן ידעין דהוא כן. כלומר לשיטתך דס"ל לר' יוחנן דכבוש לא הוי כמבושל וא"כ למאי איצטריך לך לאשמעינן הדא פשיטא דהכי הוא דלא פליגי חכמים עם ר"ע אלא בחסית בחסית דהואיל והאיסור דבר חריף הוא ס"ל דנותן טעם אפי' בכבוש ור"ע מתיר אף חסית בחסית אבל בשר איסור עם בשר היתר מהיכי תיתי דנאסר בכבוש ובודאי מודים חכמים לר"ע שהוא מותר:

ודילמא לא אתאמרת אלא מודי ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור. כלומר דילמא לא קאמר ר' יוחנן כדבעינן למימר בשמיה דכבוש לא הוי כמבושל אלא כדאמרי' מעיקרא דר' יוחנן לא גריס במתני' נכבשין אלא נשלקין דכבוש הוי כמבושל ובנשלקין הוא דפליגי דחכמים ס"ל חסית בחסית אסור ולר"ע מותר ור' יוחנן הכי הוא דקאמר מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור והשתא שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאע"ג דפליג ר"ע בחסית בחסית הנשלקין ומשום דשלוק לא הוי כבישול אפ"ה מודה הוא בבשר איסור עם בשר היתר הנשלקין זה עם זה שהוא אסור וטעמא משום דבשר הוא נותן טעם ביותר ואי לאו דאשמעינן הכי ה"א דאפי' בבשר בבשר פליג ר"ע בנשלקין דלא הוי כבישול:

אתא ר' אבהו. וקאמר בהדיא משמיה דר' יוחנן הכי מודי ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור והיינו בנשלקין וכדאמרן:

ר' חיננא שמע לה מן דבתרה. כלומר להא דדחינן לההיא דר' יסא בשם ר' יוחנן דודאי לא קאמר רבי יוחנן הכי מודין חכמים לר"ע וכו' אלא איפכא מודי ר"ע לחכמים וכו' ושהוא אסור כדדחי ליה ר' זעירא ור' חנינא הכי הוא דדחי ליה וכדמשמע ליה מן הסיפא דמתני' דקתני ר"ע אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין חוץ מן הבשר וכדפרישי' במתני' דס"ל לר"ע כל הירקות מין במינו הן של שאר איסור והיתר הן של תרומה ושל חולין אינן נותנין טעם זה בזה אפי' במבושלין חוץ מן הבשר שנתבשל עם הירק של תרומה או של שאר איסור אסור לפי שהבשר מושך טעם הירק אצלו:

הא בשר בבשר אסור. כלומר דמשום דמשמע דר"ע הוא דס"ל הכי דהבשר מקבל הוא טעם מהירק של תרומה אבל חכמים פליגי עליה אף בבשר עם הירק ודייקינן הא בשר איסור עם בשר היתר אסור לכ"ע מפני שבשר בבשר מקבלין טעם ביותר זה מזה והשתא דחי לה הכי להא דר' יסא דאין ה"נ דשמעת ליה מדר' יוחנן דקאמר מודין חכמים לר"ע אבל לא כדקאמרת דארישא קאי אחסית בחסית ומודין הן בבשר בבשר שהוא מותר דהא ודאי לא מצית אמרת כדפרכינן לה לעיל אלא דהכי קאמרינן ודילמא לא אתאמר אלא הכי מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא אסור והיינו אסיפא במתבשלין זהעם זה וכדפרישית:

ר' חנניא ר' אבהו. קאמרי בהדיא הכי משמיה דר' יוחנן מודין חכמים וכו' שהוא אסור:

אמר רבי יוסי הוונן סברין מימר. על הא דקאמר ר"ש במתני' כרוב של שקיא עם של בעל אסור מפני שהוא בולע והיינו סבורין לומר דשל בעל הוא בולע משל שקיא משום דמסתמא לח הוא מהמים שמשקין אותו תמיד ושל בעל אין בו לחלוחית כל כך אבל מן מה דאמר רב הונא סב מן איבה והב לפלופה כלומר אם תרצה לידע אם הכרוב של בעל יש בו לחלוחית תקח מעט מן הפרי שלו והוא נותן לך הלחלוחית שתרגיש מיד שיש בו לחלוחית הרבה מפני שהארץ היא לחה הדא אמרה של שקיא הוא בולע משל בעל:

לפלופה. לחלוחית שלה ודוגמתו לפלוף שבעין בפ"ט דמקואות:

שלקה בחולב מהו. חולב הוא החומץ ומלשון חלא הוא ואכבד דתנינן במתני' קאי אם חלטו בתחלה בחומץ מהו שיאסר אח"כ:

לא אכל כבד מימיו. שלא היה יודע היאך להתנהג ושלקה ר' בא בשבילו והאכילו ואית דאמרי שמלחה לו והאכילו אח"כ בבישול:

גמ' חלמון אסור מפני שהוא בולע. קתני במתני' ותני בר קפרא עלה דאם חלמון אסור כ"ש חלב ביצים אסורה והוא החלבון:

בנ"ט. בששים:

ששים ואחת אסורות. עד שיהו ששים ושתים אז מותרות:

העיד אדא חבירנו לפנינו בששים. כלומר בששים הוא שאסורה ואמר מי שיביא לו יותר מששים ואפי' אחת מכשר אנא:

אמר את הכין. בשמיה דר' יוחנן דששים ואחת אסורה והא אינון אמרין הכין דיותר מששים כשר והשיב להן אנא מה דשמעית מר' יוחנן אמרי ואינון מה דשמעון מרבן אמרין:

מעשה בא לפני ר"ג בריבי. ולא היו שם אלא מ"ה ביצים וא"ל אבא לא מודי להתיר במ"ז ואנא מודה במ"ה בתמיה וכן אמר ר"ח דמעשה בא לפני רבי ושאל אם יש שם חמשים ולא להתיר בפחות:

מצטרפין. לכשיעור:

ואיסור מתוכן. כלומר אף הביצה אסורה נחשבת מתוכן ומצטרפת לכשיעור:

קליפי איסור מעלין את ההיתר. שמצטרפין לכשיעור:

הדא דתימר. אותו שיעור שאמרנו דמר ס"ל הכי ומר ס"ל הכי דוקא ששלקן בקליפיהן האיסור וההיתר וכן עד שיהו שלוקות בשלוקות אבל אם שלקן ביצים קלופות של איסור בשאינן קלופות של היתר או שאינן קלופות בקלופות או שנתערבו שלוקות בשאינן שלוקות צריכין שיעור אחר דבקלופות צריכין יותר שהן בולעות זו מזו ובשאינן שלוקות יחד א"צ כל כך:

גיעולי ביצים מותרין. תוספתא היא בפ"ט פליטות של ביצים מותרין ומפרש דזהו מל' שורו עבר ולא יגעיל:

ביצים שהקרימו. שקרם עור האפרוח בתוכן הרי אלו אסורות:

מוזרות. שנתחממה התרנגולת מן הקרקע:

נפש היפה. שאינו קצה בהם תאכלם:

מצא בהם דם קולף מקום הדם. כלומר נוטל מקום הדם וזורק והשאר יאכל:

אלא בלובן חלמון. הוא מקום זרע הנקשר והוא הלבן שבחלמון אבל נמצא הדם בלובן חלבון מותר:

הא סבר הוא גביה מן אבהתיה. כלומר זה ר' חייא בריה דר' יצחק היה סובר שהלכה זו מוחזקת היא בידו שכך קבל מאבותיו וכי אתא ר' אבהו אמר בשם ר' יוחנן דלא היא אלא בין נמצא דם בחלמון או בחלבון אסור:

תני ר' חלפתא בן שאול וכו'. כהאי דר"ח בריה דר' יצחק:

במקום זכרותו של חלמון. למעלה:

ואפי' חלמון. כלומר ואפי' תימא דגם בנמצא בשאר המקום שבחלמון דוקא כנגד מקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר:

תמן תנינן. בפ"ז דמקואות אלו פוסלין את המקוה בג' לוגין ולא מעלין להשלים לכשיעור:

הכא. במתני' דקתני מי כבשים ומי שלקות אסורין כתרומה עצמה אלמא את עביד לה כאוכל של התרומה שנכבש בתוכן והכא את עביד לה משקה דפוסלין את המקוה:

כאן בקשים. מתני' דהכא אם הן קשים וחריפין מיירי והתם ברכין דהוו כמשקה:

כאן באוכל. כלומר שהאוכל הוא בתוכן חשיבי כאוכל עצמו והתם אם הן בפ"ע מיירי דהוו כמשקה:

אפי' תימר וכו'. כלומר בלא"ה ל"ק דבתרומה הוא דשייך בנ"ט אבל לא שייך נ"ט גב מקוה וכמשקה בעלמא חשיבי לענין לפוסלו:

הדרן עלך בצל שנתנו