מתני' התורם קישות ונמצאת מרה. בגמרא קאמר משום דעשו אותה כספק אוכל כלומר כאלו לא ידוע אם בשעה שתרם מרה היתה או אח"כ נעשית כך הלכך הויא תרומה ויחזור ויתרום:

ונמצאת של חומץ. ואין תורמין מן החומץ על היין לפי שהוא מן הרע על היפה:

אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. אע"ג דתנן בסוף פרק דלעיל אם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה שאני הכא דדעתו היה לתרום מן היין וכיון שנודע שהיתה של חומץ הויא לה תרומה בטעות ואינה תרומה ואם ספק אימתי נעשה חומץ תרומה ויחזור ויתרום ונותן שתיהם להכהן והכהן משלם לו דמי הגדולה שהיא תרומה הראשונה שהשניה מתמעטת לפי ערך של הראשונה שהופרשה משם והכהן נקרא מוציא מחבירו ועליו הראיה לפיכך אין לו לכהן אלא הקטנה ובעד הגדולה ישלם לו והכי אמרינן בגמרא בהלכה דלקמן:

הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה. אם נפלה לפחות ממאה חולין אין עושה אותן מדומע לפי שספק תרומה היא וכן השניה אם נפלה בפני עצמה:

ואין חייבין עליה חומש. זר שאכלה בשוגג לזו לבדה או לזו לבדה אינו משלם אלא הקרן ואינו חייב להחומש כדין שאר אוכל תרומה בשוגג לפי שכל אחת בפ"ע ספק תרומה היא:

מתני' נפלה אחת מהן. פירושא דמתני' דלעיל היא דקתני אינה מדמעת בפני עצמה כיצד נפלה אחת מהן לתוך החולין וכו':

מדמעת כקטנה שבשתיהן. ואם יש מהחולין כדי להעלות את הקטנה הותרו החולין ומעלה את התרומות שנפלו בהן ונותנן לכהן:

גמ' ניחא אבטיח ונמצא סרוח. דאיכא למימר בשעה שתרם יפה היה ואח"כ נסרח אלא קישות ונמצאת מרה אמאי הויא תרומה ולא מעיקרא היא מרה דהא מסתמא כך היתה בתחלה:

עשו אותן כספק אוכל. לחומרא דאע"פ שאין דרך שתיעשה מרה אם לא היתה כך בתחלה מכל מקום הואיל ולא ידע בשעה שתרם שהיא מרה הויא תרומה אלא שצריך לחזור ולתרום שניה לתקן את טבלו:

ר' יונה בעי. אם לכל הדברים עשו אותה כספק אוכל ומטמא טומאת אוכלין דשמא אוכל הוא:

ושורפין אותה בטומאה. לתרומה זו שנטמאה דשמא תרומה גמורה היא כי לענין לחייב עליה חומש לזר שאכלה בשוגג ואם נימא דהא דתנן במתני' אין חייבין חומש על ספק תרומה לא קאי אלא על התורם חבית של יין ונמצאת חומץ דהתם איכא לספוקי שמא היתה של חומץ ולאו תרומה כלל היא אבל הכא הא אמרת דאע"פ שמסתמא מרה בתחילה אפ"ה עשו אותה כספק אוכל לחומרא:

ולוקין עליה חוץ לחומה. אם מעשר שני הוא. ולוקין לאו דוקא אלא אם אמרינן דמחיצה קולטת אותה כשאר מעשר שני שנכנס לירושלים שאסור לאכלו חוץ לחומה ולוקה עליו:

עירב בה. עירובי תחומין אם נימא דנעשה חמר גמל דהואיל וספק אוכל הוא הויא כספק עירוב ואין לו לא ממקום עירובו אלפים אמה ולא מביתו וה"ז כמנהיג חמר וגמל שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן וכדתנן גבי ספק עירוב לר"מ ולר' יהודה בפ"ג דעירובין ולא איפשטא:

תמן א"ר יוחנן ככר שנטמא וכו'. בפ"ב דשבועות דקאמר ר' יוחנן כל ספק רה"ר ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות טהרות לכתחילה ואם עבר ועשה טהור ופריך התם מחלפה שיטת ר' יוחנן תמן אמר אם עבר ועשה טמא גבי נזיר שנטמא בקבר התהום ס"ל דמגלח עליה דכטומאה ודאית משוי לה וכאן אמר עבר ועשה טהור ומשני כאן ברה"י כאן בר"ה דאם הספק טומאה ברה"י היתה כודאי משויא לה ואפי' נגע אח"כ בה בר"ה טמא וכאן דאם עבר ועשה טהור אם נולדה הספק טומאה בר"ה מיירי והשתא קאמר הכא דהא פשיטא לן דאפי' למאי דמחמיר רבי יוחנן במגע בר"ה אם נולדה הספק טומאה ברה"י מודה הוא הכא דטהור שהן שני ספקות ספק אם אוכל הוא או לאו ואינו מקבל טומאה וספק אם נטמא או לא נטמא:

תני. בתוספתא פ"ד הקשואין והדלועין שדרכן להשתמר יום אחד תורמין עליהן יום אחד ר' יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שבה ה"ז מוסיף על החיצון שבה ותורם כלומר מוסיף לפי השיעור שצריך הוא לתרום ומצרף עם החיצון שזה אינו מר ותורם וקס"ד דבהא גופה פליגי דלת"ק אף החיצון אינו ראוי אם מר הוא:

דבר שאיפשר לך לעמוד עליו חכמים חלוקים עליו בתמיה. וכי אין אנו יכולין לנסות אם החיצון מר הוא או לא והאיך שייך שחלוקין הן בדבר זה אלא על עיקר בדיקתה חלוקין הן דלת"ק אחר שעבר עליהן יום אחד צריך לבדוק אם נתקלקלו ולא יתרום. וכשבודק את הפנימי ומצאו מר אין לו לתרום אף מן החיצון ואפי' לא בדקו וע"ז פליג ר' יוסי וקאמר דכל זמן שלא בדק כ"א להפנימי בלבד אנו תולין דאין לך מר בקישות זו אלא פנימי שבה ויכול הוא להוסיף על החיצון ותורם עד שיבדוק גם להחיצון:

תרם חבית. בהתוספתא שם:

ונמצאת מגולה. ואסור לשתותה וכן אבטיח ונמצא נקור שיש בו נקב ויש לחוש שמא נקר הנחש והטיל בו ארס:

לא אמרו אלא נקור. דוקא אם כבר תרם ואח"כ נמצא נקור הא לכתחילה אסור לתרום מן הנקור:

לא מסתברא. הוא דבכה"ג הוא דאמרו דלכתחילה לא יתרום בשראו את הנחש נוקר בו וא"ל יודע הוא אם הטיל בו ארס בדרך תמיהה כלומר ואף אם ראוהו נוקר בו וכי יודע הוא שהטיל בו ארס ואפי' הכי אמרת דחיישת לה אם כן אף בשלא ראינוהו נוקר חיישינן שמא נקר בו והטיל את הארס:

מה בינה לטמא. אמתני' דאבטיח וקישות וכן אברייתא דמצאו נקור פריך מה בין זה לבין טמא דתנן בפ' דלעיל דאם תרם בשוגג מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה וא"צ לחזור ולתרום ואמאי הכא יחזור ויתרום:

א"ל טמא בעינו הוא שגרמה טומאה. כלומר שאני התם שהרי בעינו הוא ולא נתקלקל כלום אלא שטומאה גרמה לו דלא חזי לאכילה ואכתי להסקה חזיא אבל הכא כיון שנמצאת מרה או סרוח או נקור עפר בעלמא הוא ואינו ראוי לכלום:

הלכה כדברי רבי. ארבי דתוספתא קאי והובא לעיל ספ"ב רבי אומר יין וחומץ שני מינין הן:

ר' חייא בשם ר' יוחנן. לא קאמר הכי אלא דה"ק ר' יוחנן דרבי היא מתני' דקתני התורם חבית של יין ונמצאת חומץ וכו' אינה תרומה אתיא כרבי דקסבר יין וחומץ שני מינין הן אבל לא קאמר בהדיא הלכה כרבי:

ר' בא בר כהן. הקשה לפני ר' יוסי אהאי לישנא משמיה דר' יוחנן דקאמר הלכה כדברי רבי ולמאי אצטריך ליה הכא לומר כן הא כבר שמעינן לה מיניה דלא כן א"ר חייא בשם ר' יוחנן הלכה כרבי מחביריו בכל מקום וא"ר יונה וכו' ואפי' ראב"ש דגדול ממנו חולק עליו הלכה כרבי:

א"ל בגין דתני לה ר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו. ברישא דהתוספתא דהכי איתא בפ"ד ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין יין על החומץ ואין תורמין חומץ על היין ועלה גריס התם רבי אומר יין וחומץ שני מינין:

וא"ר יוסי. הוא אמורא בשם ר' יוחנן דר' יוסי וחביריו הלכה כר' יוסי מחביריו דהשתא לא תסבור למימר אוף הכא כן והל' כר' יוסי לגבי רבי לכך צריכא מימר הכא הלכה כרבי:

ר' זעירא ר' יעקב וכו' ואצ"ל ר"מ ור"י שהלכה כר' יהודה. אע"ג דלא נשמע בהדיא לגבי ר"מ מכל מקום אם הלכה כר"ש לגבי ר"מ והלכה כר' יהודה לגבי ר"ש אם כן מכ"ש שהלכה כר' יהודה לגבי ר"מ:

ר' בא וכו'. קאמר דבהדיא קא"ר יוחנן הכי ר"מ ור"ש וכו' ואצ"ל ר"מ ורבי יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. כלומר דבין ר"מ ור' יהודה ובין ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה והשתא מינה את שמע דבהדיא קא"ר יוחנן הכי ר' יהודה ור"מ הלכה כר' יהודה כצ"ל:

גמ' כיצד הוא עושה וכו'. ובעי הש"ס נותן לו דמי הגדולה או דמי קטנה וקאמר ממה הן דתנינן מדמעות בקטנה שבשתיהן ולא משערינן בהראשונה שהיא הגדולה אלמא לקולא אזלינן הדא אמרה דמי גדולה נותן לו הכהן והקטנה דאזלינן בתרה היא שנותן להכהן בעד התרומה:

מתני' השותפין שתרמו זה אחר זה. שלאחר שתרם א' מהן והשני לא ידע מזה חזר ותרם:

ר"ע אומר תרומת שניהן תרומה. בגמ' מוקי לה דמיירי בסתם שותפין שאין ידוע אם מקפידין זה על זה והלכך ס"ל לר"ע דאמרינן מסתמא כל אחד מתרצה במה שעושה חבירו ומכיון שלא ידעו זה מזה וכל אחד תרם לרצונו תרומת שניהן תרומה היא וחכמ ם ס"ל דלא אמרינן דמסתמא יתרצה הראשון במה שחזר ותרם חבירו והלכך תרומת הראשון ודאי תרומה היא דהא לתרום פעם אחת עכ"פ צריכין הן ולא סגי בלאו הכי אבל תרומת השני אינה תרומה דהראשון יכול הוא למחות על תרומתו מאחר שכבר נתרמה התרומה מהכרי הזה:

אם תרם הראשון כשיעור. כלומר כשיעור שרגיל חבירו לתרום ותרם הוא עכשיו כשיעור הזה אין תרומת השני תרומה דבזה יכול הראשון למחות ביד והשני על תרומתו מכיון שכבר תרם הוא וכשיעור שרגיל גם זה לתרום ואם לא תרם הראשון כשיעור שרגיל חבירו לתרום אינו יכול למחות על תרומת השני לפי שאין תרומתו שתרם הוא עולה לשיעור תרומת חבירו והלכך אף תרומת השני תרומה כך הוא המסקנא למאי דקאמר בגמרא לחד פירושא ודברי ר' יוסי כסברת חכמים היא וכך היא הלכה:

מתני' בד"א. הא דתנינן במתני' דלעיל דחיישינן לתרומה שלא ברשות וכדמחלק ר' יוסי אליבא דחכמים בין אם תרם הראשון כשיעור או לא:

בשלא דיבר. זה הכל מיירי שלא אמר אחד לחבירו בפירוש לתרום אבל אם הרשה לו לתרום או לבן ביתו או לעבדו ולשפחתו תרומתו תרומה ומשום סיפא נקט לה:

ביטל. אם לאחר שעשאו שליח לתרום ביטל שליחותו:

הפועלים. שעושין מלאכתו של בעה"ב אין להן רשות לתרום חוץ מן הדרוכות. כלומר אם במלאכת דריכות ענבים בגת הן עושין יש להן רשות לתרום לפי שהן מטמאין את הגת דתנינן בתוספתא דטהרות פ' י"א מאימתי ענבים מטמאין טומאת אוכלין משיהלכו בהן שתי וערב בדריכה מקבלין טומאה וכדאמרינן נמי הכא בגמ' הלכך בעה"ב זה סומך עליהן שהרי הן יכולין לטמא את הגת משידרכו בה שתי וערב ואם סומך עליהן לענין טהרה שלא יטמאו את הגת סומך עליהן גם לענין תרומה והוי כאילו נתן להם רשות לתרום ותרומתן תרומה א"נ דודאי ניחא ליה לבעה"ב שיתרמו קודם שידרכו דשמא יארע להן איזה טומאה אח"כ ויטמאו את הגת ולפיכך תרומתן תרומה:

גמ' מה אנן קיימין. במתני':

אם בממחין. כלו' בשידוע שהן ממחין ומקפידין זע"ז בכל דבר שייעשה ברצון שניהם אם כן בזה לא הוי פליג ר"ע ואף הוא יודה לחכמים דתרומת הראשון תרומה היא דהא ודאי חדא תרומה צריכה ולא סגי בלא"ה והראשון שתרם לא היה צריך ליטול רשות מחבירו משום שבזה ודאי לא יקפיד השני שעכ"פ צריכין הן לתרום אלא דתרומת השני לא הויא תרומה כלל שהרי ראה שחסר מן הכרי ממה שהיה והו"ל למישאליה להראשון אם זה שנחסר מחמת התרומה הוא שכבר תרם ממנו ולא היה לו לתרום בלתי ידיעת חבירו ובהא לכ"ע תרומת השני אינה תרומה:

ואם בשאינן ממתין. שידוע הוא שאין מוחין ומקפידין זה על זה כ"א כל אחד מתרצה במה שעושה חבירו א"כ בזה אוף רבנן מודין לר"ע דתרומת שניהם תרומה היא דמכיון שהשני יודע שחבירו מתרצה בכל מה שעושה לא היה צריך לו לשאול אם כבר תרם או זה שנחסר מחמת דבר אחר הוא משום דסמכה דעתיה דאף אם תרם חבירו מ"מ יתרצה ג"כ למה שאני תורם וכיון שכן חלה שם תרומה גם על מה שתרם השני לכ"ע:

אלא כי אנן קיימין. לפלוגתייהו בסתם שאינו ידוע אם הן מקפידין זה על זה או לא דר"ע סבר סתם שותפין אינם ממחין זה על זה וסמכה דעתיה דהשני שיתרצה הראשון גם לתרומתו אפי' אם כבר תרם הוא וחכמים סברי דסתמן כממחין זה על זה והלכך תרומת הראשון מיהת תרומה היא לכ"ע כדאמרן דעל תרומה חדא אינן צריכין לטול רשות זה מזה והשני הוא דהיה צריך לשאול לחבירו מאחר שראה שנחסר מן הכרי דשמא כבר תרם חבירו ולא יתרצה על מה שיתרום עוד ולא הויא תרומתו תרומה:

על דעתיה דר' עקיבה. השתא שואל הש"ס במאי הוא דקאמר ר"ע תרומת שניהן תרומה ואם כל אחת ואחת כולה תרומה הויא או דחציה של זה וחציה של זה מצטרפין לשיעור תרומה וכתרי בעיות הן וחדא מגו חדא קמיבעיא ליה כדמוכח מהפשיטות דלקמן:

סאה של ראשון חצייה טבל וחצייה תרומה טבולה למעשרות. כלומר דאי נימא דה"ק תרומה משניהן תרומה היא דחצייה של זה תרומה וחצייה של זה תרומה ומצטרפין לכשיעור וכגון שהיה בכרי חמשים סאין וסאה אחת שיעור תרומה היא והשתא אי נימא הכי דלא הויא כל סאה שהפריש זה ושהפריש זה כולה תרומה כ"א החצייה מכל אחד ואחד א"כ מסתברא הוא דבהא מיהת מחלקים בין תרומת הראשון שקדמה ובין תרומת השני שאחריה דתרומת הראשון החצייה של סאה נשארת טבל דלא קדשה לתרומה כ"א חצייה וחצייה השני הוא דהויא תרומה ואין כאן תרומה לגמרי דלפטור הסאה משאר מעשרות כדין תרומה ממש שהרי אינה תרומה כולה עד שתצטרף לחצייה של תרומת השני והלכך כיון דבכל הסאה יש כאן חצייה טבל וחצייה תרומה אינה נפטרת אותה חצייה של הסאה משאר מעשרות כ"א מתרומה גדולה מיהת נפטרת היא שא"צ להפריש עליה תרומה ממקום אחר דהא היא קדמה לתרומה שניה ודי בזה שנחמיר לענין שאר מעשרות שצריך להפריש מאותה חצייה של הסאה כולה אבל תרומה גדולה ודאי א"צ להפריש עליה כלל והיינו דקאמר טבולה למעשרות כלומר החצייה טבל שאמרנו טבל למעשרות היא ולא לתרומה גדולה כדאמרן:

סאה של שני חצייה תרומה וחצייה טבל טבולה לכל. כלומר ואותה הסאה תרומה של השני בדין הוא דנימא בה דהחצייה תרומה וחצייה השני טבל ממש הוא וטבולה לכל אפי' לתרומה גדולה וטעמא דמכיון דתרומת השני מצד חומרא היא ר"ע דס"ל דתלינן מסתמא שהראשון יתרצה להשני כדלעיל א"כ החצייה של הטבל שבה נאמר כטבל לגמרי הויא דלא דמיא לסאה תרומה של הראשון דהתם מן הדין הוא דהואיל וקדמה ליהוי תרומה לגמרי אלא דמחמרינן על החצייה ולפיכך די שנחמיר לעשות החצייה טבל למעשר ולא לתרומה אבל סאה תרומה של השני איפכא הויא דהחצייה תרומה דאמרינן בה מצד החומרא היא וחצייה טבל נשארת כמו שהיתה והלכך טבולה לכל היא:

לא צורכה דלא חצי סאה של שני וכו'. זו בעיא אחריתא היא ובדרך את"ל מיתפרש כלומר דאת"ל הכי אליבא דר"ע א"כ הא מסתברא היא לחלק בין חצי סאה של ראשון לבין חצי סאה של שני וכדאמרן ולא צריכא דקמיבעיא לן השתא אלא אי נימא דלפ"ז חצי סאה של שני מהו שתפטור חצי סאה של ראשון וכלומר אם יכול להפריש המעשר ממנה על חצי סאה של הראשון מי נימא דהואיל ושתיהן טבל הן מפריש ממנה על של ראשון או דילמא כיון דאחת מהן טבל לכל היא ואחת אינה טבל כ"א למעשר אינו יכול להפריש מזו שטבולה ממש על זו שפטורה מתרומה גדולה ואינה טבולה כ"א למעשר:

כשמעינה מן הדא. דלקמיה ועיקר הבעיא נפשטה דלא אמרינן חצייה טבל וחצייה תרומה לא בזו ולא בזו אלא שתיהן תרומה הן כהדא עובדא דאריסטון שם האיש כנזכר בסוף מס' חלה הביא פירות ושייר מהן בתוך השק שלא הוציא כולן ותרם מאלו הפירות שהוציא ושאלו לר' יוסי אי נימא דלא תרם כ"א על אותן פירות שהוציא וצריך שיתרום שניה על אותן פירות שנשארו בהשק והשיב חזקה על הכל תרם וכן הכא נמי אמרינן אף אליבא דר"ע דחזקה על הכל תרם כל אחד ואחד ותרומת שניהן תרומה דקאמר כל סאה של כל אחד שתרם תרומה היא:

מה כשיעור. אדברי ר' יוסי דמתני' קאי ומאי אם תרם הראשון כשיעור דקאמר אם כשיעור תורה שהוא א' מחמשים ושיעור תורה דקאמר שיעור המפורש בתורה במקום אחר הוא דאין שיעור תרומה גדולה מפורשת בתורה ואפי' חטה אחת פוטרת את הכרי מד"ת אלא שחכמים נתנו שיעור לבינונית א' מחמשים וסמכו על א' מחמשים המפורש בתורה גבי תרומת מדין או דילמא כשיעור דקאמר היינו כשיעור חביריו כלומר לפי מה שרגיל חבירו זה ושאר חביריו לתרום תרומותיהן אם בפחות או ביותר:

אין תעבדינה וכו'. וקאמר הש"ס דהנ"מ מזה דאם אנחנו מפרשין לדברי ר' יוסי שהוא על שיעור תורה א"כ לית ר' יוסי כרבנן כלומר דלא שייך דבריו כלל לסברת רבנן אלא דתלי במידי אחרינא דהואיל והראשון תרם כשיעור תורה שוב אין תרומה אחר תרומה אבל אם תפרש כשיעור חביריו א"כ אזלא טעמא דר' יוסי כסברת רבנן דהואיל והראשון תרם כשיעור שרגיל גם השני לתרום אמרינן דמסתמא יכול הוא למחות ביד השני על תרומתו דלמה לו שיתרום עוד והרי גם הוא תרם כפי השיעור שרגיל הוא זה כדפרישית במתני':

גמ' ולית הדא פליגא על דר"ל. דאמר ברפ"ד דגיטין דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ובמתני' קתני ביטל עד שלא תרם אין תרומתו תרומה. וקשיא לר"ל:

תיפתר. למתני' בששינה שליחותו כגון שאמר לו הבעה"ב לך וקבע לי התרומה בצפון של הכרי והלך וקבע בדרום והלכך כשזה ביטל שליחותו מקודם אין תרומתו תרומה:

הדרוכות וכו'. טעמא דסיפא דמתני' קאמר דהפועלין יש להן רשות לתרום בענבים דרוכות לפי שמכיון שהילכו בהן שתי וערב כבר הן מקבלין טומאה ומטמאין את הבורמיד וכדפרישית במתני':

והתני. בתוספתא פ"ק הפועלין וכו' והכי גריס שם ואם היה הבור קטן ואחרים משתמשין בו תרומתו תרומה. וכאן יש ט"ס בהעתקה:

מפני שאחרים משכשכין. בו ידיהם ומשתמשין בו הוא דאמרינן תרומתן תרומה דחיישינן שמא אח"כ יטמאו את הבור הא אם אין אחרים משתמשין ומשכשכין בו לא חיישינן ואין תרומתן תרומה וקשיא על דר' יוחנן דקאמר מכיון שהילכו בדרוכות שתי וערב מטמאין את הבור מיד:

מהו כדון. והשתא מ"ט דמתני' דיש להם רשות לתרום בדרוכות מפני חשש טומאה:

כאן ביין. מתני' בבור של יין וכאן בתוספתא בבור של שמן מיירי:

ולא הוא יין הוא שמן. הלא הכל אחד הוא לענין חששא זו ומ"ש יין משמן. ומשני לפי שהיין יותר טומאתו מצויה שיד הכל ממשמשין בו שרוצין לטעום אותו אבל שמן אין טומאתו מצויה כל כך והלכך לא חששו אלא אם כן רואין שאחרים משתמשין ומשכשכין בו:

תני. בתוספתא פ"ג מאימתי תורמין את הענבים משהילכו בהן שתי וערב משום דחיישינן שלא יטמאו כדלעיל:

מאימתי מטמאין אותן. כלומר ומאימתי מותר לטמא אותן ואין צריכין ליזהר עוד בהן. וה"ג בתוספתא בית שמאי אומרים משנטל מעשר ראשון ובית הלל אומרים משינטל מעשר שני וכאן היא הגי' נכונה כדמוכח מלקמן ושם נהפכה בטעות:

נראין דברי ב"ש. לפי הגי' דהכא דאמרי משיוציא מעשר שני נראין דבריהם בזמן המקדש שהיה צריך להעלות מעשר שני לירושלים ולאכלו בטהרה והלכך היו צריכין להזהר משום טומאה עד שיוציאו אותו ונראין דברי ב"ה בזה"ז שא"צ להזהר מטומאתו:

אלא מוציאין תרומה ותרומת מעשר. ובתוספתא גריס תרומה ומעשרות. כלומר כל המעשרות ובין אם שנת מעשר ראשון ושני או מעשר ראשון ועני ואח"כ מותר לטמאות את הבור מיד:

אית תניי תני. דפלוגתא היא בתוספתא שם לת"ק משיטענו. משינתנו במעטן דאז מוכשרין לקבל טומאה כדתנן בריש פ"ט דטהרות א"נ משיטענו הקורה עליהן רש"א משיטחנו בריחיים ופריך ניחא וכו'. אלא למ"ד משיטחנו והא לא כן א"ר יוחנן וכו' וכדלעיל וכדמפרש ר' חייא בר אדא כאן וכאן מצויה אלא שביין יותר היא מצויה וחששו משהילכו בדרוכות שתי וערב שצריך לתרום בטהרה:

תני. שם דר' יוסי בר' יהודה אומר מביא זיתים בקופה ונותן לתוך הממל והיא הרכב העליונה שמפרכין בה הזיתים ומהלך בהן שתי וערב וכלומר דס"ל דדין זיתים כמו דין ענבים ומשהילך בהן שתי וערב צריך לתרום אמרו לו אינו דומה זיתים לענבים ענבים רכות ונותקות את יינן זיתים קשין וכו' למאי דגריס הכא ענבים דיהות היינו הך שהן מנתקין את היין משהילכו בהן שתי וערב ולפיכך חששו בהן לתרום מיד קודם שיטמאו אבל לא חששו כל כך בשמן שהזיתים קשים ועד שיטענו הקורה עליהו או לר"ש עד שיטחנו אין נותקין את השמן:

מתני' האומר תרומת הכרי הזה בתוכו. ולא קבע מקום וכן במעשר ובתרומת מעשר:

רש"א קרא שם. דס"ל דזה מיקרי שיריה ניכרין דכיון דאמר בתוכו באמצע קאמר והאיכא סביביו ניכרין:

עד שאומר בצפונו או בדרומו. דצריך לקבוע מקום מסוים ואם לא ציין המקום לא אמר כלום:

ר"א תסמא אומר האומר תרומת הכרי ממנו עליו. מוסיף אדר"ש דאפי' לא אמר בתוכו אלא ממנו עליו קרא שם:

עישור מעשר זה עשוי תרומת מעשר עליו. ראב"י ס"ל דבתרומת מעשר לא מהני קריאת שם עד שיפריש המעשר בתחילה ואם אח"כ אמר עישור מעשר זה סתם יהא עשוי תרומת מעשר עליו קרא שם והלכה כחכמים:

מתני' המקדים תרומה. להפרישה קודם לביכורים וכן מעשר ראשון וכו' אע"פ שהוא עובר בלא תעשה וכו' כדמפרש דהל"ת הוא דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר דאמר רחמנא לא תאחר דבר שראוי להקדימו אפ"ה אם עשה מה שעשה עשוי:

ומנין שיקדמו הבכורים לתרומה. ומנין שבדין הוא שיקדמו הבכורים הלא זה קרוי תרומה וראשית וזה וכו' דבכורים קרוין תרומה כדכתיב ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב בהו ראשית ותרומה כתיב בה ראשית דגנך ומה הטעם שהבכורים קודמים:

אלא. דהיינו טעמא יקדמו הבכורים שהן בכורים לכל דלהכי קרינהו רחמנא בכורים שהחיוב חל על הפירות כשביכרו בעודן במחובר לקרקע כדתנן לקמן ריש פ"ג דביכורים:

ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית. התרומת מעשר שבו ותרומה קרויה ראשית לפיכך יקדים המעשר ראשון להשני:

גמ' אתייא דר"ש כב"ש. דלעיל בפ"ק בהלכה ד' גבי התורם זיתים על השמן דקאמרי ב"ש תרומת עצמן בהן וכדמפרשי חברייא התם בשם ר' יוחנן ואפי' על אתר כלומר אפי' אמר בבת אחת ומיד הרי כאן תרומה על הזיתים ועל השמן חיילא התרומה על הזיתים ואע"ג דכאן הוי כמדומע שהרי לא סיים מקום שזו היא תרומת הזיתים וזו היא תרומת השמן דהא בבת אחת על הזיתים ועל השמן קאמר ואפ"ה קסברי ב"ש דמיהת תרומת הזיתים תרומה היא דקדשה אף במדומע וכן סברת ר"ש הכא דקדשו מדומעין ואע"פ שלא סיים המקום:

עד כדון. עד כאן לא שמענו לר"ש אלא באומר בתוכו ואם אמר בו מהו דמי נימא דוקא בשאומר בתוכו הוי כאומר באמצע הכרי או דלמא דלא קפיד ר"ש כלל ואפי' באומר בו מהני:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דמעשר שני בסוף פ"ג האומר מעשר שני שבחפץ זה שהיה מונח באיזה חפץ מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום. כצ"ל וכן הוא בתוספתא שלא חילל אלא המקצת שבהחפץ בלא קביעת מקום ר"ש אומר קרא שם ומחולל כנגד אותן מקצת המעות:

וחכ"א לא עשה כלום. עד שיקבע מקום לצפונו או לדרומו שבחפץ שיהא זה מחולל כנגד אותו האיסר:

הדא אמרה היא תוכו היא בו. לר"ש דלא שנא דהרי כאן לא אמר שבתוך החפץ זה ואפ"ה מהני לדידיה:

דברי חכמים. כלומר ולדברי חכמים דקאמרי עד שיקבע מקום מהיכא ילפא להו:

ר' זעירא וכו'. מהכא דכתיב ונחשב לכם וגו'. וילפינן מכאן דתרומה גדולה ניטלת במחשבה כדאמרי' לעיל בפ"ק ומדכתיב לעיל מניה והרמותם ממנו וגו' מקשינן קריאת שם התרומה להמחשבה שמחשב בתחילה כמה יתרום:

מה מחשבה במסוים. כלומר כשהוא מחשב לתרום ודאי מסיים הוא במחשבתו כך וכך ראוי לתרום מן הכרי הזה ובמקום פלוני דאי לאו הכי לא כלום הוא דהרי כשגילתה לנו התורה דתרומה ניטלת במחשבה היינו לומר שיחשב ששם או שם תהיה התרומה ובזה הוי כקורא לה שם דאי במחשב בעלמא לתרום מה מחשבה היא זו ומאי ניטלת במחשבה דקאמר אלא ע"כ דמשמע דהמחשבה שלו חלה במקום שחישב שתהיה תרומה וניטלת משם במחשבה זו אף כשהוא תורם אח"כ וקורא שם יהא במסוים שיהא ניכר המקום שקורא שם להתרומה כפי אשר חישב במחשבתו לתרום דכל זמן שלא סיים המקום לאו כלום הוא:

אמר תרומת הכרי הזה וזה בזה. כלומר היו שני כריים לפניו לתרום אותן ואמר על אחד תרומת הכרי הזה יהא בצפונו או בדרומו כדינו אליבא דחכמים ואמר על הכרי השני ושל זה יהא ג"כ בזה הכרי הראשון ולא פירש היכן:

א"ר יוחנן מקום וכו'. כלומר דקמ"ל דאע"ג דלא ציין בפירוש לתרומת כרי השני אפ"ה מהני מכיון דציין תרומת הראשון בו אמרינן דמקום המסויים שנסתיימה תרומת הראשון שם גם כן נסתיימה תרומתו של השני דכיון דאמר ושל זה בזה דעתו היה שאצל תרומת הראשון תהיה תרומת השני והוי כמו שציין מקום גם לתרומת השני:

רבי יצחק בר' לעזר בעי. דהשתא מכיון דאמרת דאם יש כאן מקום מסוים לתרומה אחת מהני נמי לקריאת שם תרומה שקרא לשנייה להיות אצלה ג"כ כמקום המסוים אי נימא דה"ה נמי לענין תרומה שנפלה דליהני לקריאת שם תרומה להיות אצלה ולדונה כמו שיש לה מקום מסוים כדנקט ואזיל:

סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי. ואותו הכרי של טבל הוא וכגון שנפלה למאה וא"כ אותה סאה תרומה דינה שתעלה ואינה עושה הכרי מדומע אלא ששוב אמר תרומת הכרי הזה בתוכו והשתא הבעיא אי נימא דה"נ אמרינן דמקום שנפלה אותה סאה של תרומה שם ג"כ נסתיימה תרומה של הכרי דמכיון דיש כאן תרומה ודאית שנפלה אותו המקום שאצלה הוי כמקום מסוים לקריאת שם של תרומת הכרי ונמצא עכשיו נתרבה התרומה ועושה לכל הכרי מדומע או לא ולא איפשיטא:

אמר תרומת הכרי הזה בצפונו. תוספתא היא במכלתין פ"ד:

מחציו ולצפון מדמע. דברי רבי. כדמפרש ואזיל לדברי רבי ונסב פלגא כלומר דס"ל דכל חציו של צפון הוא מדומע לתרומה ונוטל החציו של הכרי ולפי שלא פירש התרומה רואין כל החציו כמדומע:

וחכ"א עושה אותה כמין כי. כלומר שחולק את הכרי לשנים ואותו החלק של צפון חולקו עוד לשנים וזהו כמין כי יונית והחלק הצפון שבצפון זהו המדומע ונמצא חד מן ארבעה שהוא רובע הכרי מדומע:

רשב"ג אומר נוטל תרומתו מצפון צפונו. דס"ל דכמו שמחלק חלק הצפון לרחבו לחכמים דאמרי חולק את הכרי כמין כי כך הוא חולק עוד ג"כ לארכו של אותו החלק ונוטל ממה שהוא צפון צפונו לאורך ולרוחב ונמצא הוא חד מן תומניייא חלק השמינית שבכרי:

תרומת שני כריים באחת מהו. אם היו לפניו שני כריים ואמר תרומה של שניהם בכרי אחד מהן וכגון שאמר בצפונו או בדרומו דאל"כ אין כאן מקום מסוים כלל ולא אמר כלום וכחכמים דמתני' אלא ודאי דסיים המקום ולא נודע באיזה מהן מהו הדין:

ר' יוחנן אומר קדשו מדומעין. כלומר הרי יש כאן תרומה אלא שלא נודע באיזה מהן ושניהן קידשו להיות מדומעין מהתרומה:

ר"ל סבר דלא קדשו כלל להיות מדומעין מכיון דלא נודע באיזה הכרי קבע התרומה והכי מייתי לפלוגתייהו לעיל בפ"ז דדמאי בהלכה ז':

קידשם ואין ידוע איזהו. כלומר סאה אחת מאותן שתי סאין תרומה היא אלא שאין ידוע איזו היא והרי שתיהן תרומה מספק וכן היו לפניו שני כריים וכו' ואמר על אותה סאה ה"ז תרומה על אחד מן שני כריים הללו ניתקן אחד מהן אבל אינו ידוע איזה היא שנתקן וכיון שכן שניהן טבל מספק:

גמ' מן מה שעובר בל"ת וכו'. כלומר דמפרש דמנלן דמה שעשה עשוי וקאמר דמהא גופיה ידעינן דאם עובר הוא בל"ת ולוקה על זה וכדמסיים ר' חמא בשם ר' יוסי ב"ת דס"ל דלוקה א"כ ממילא אתה יודע דמה שעשה עשוי דאל"ה אמאי לקי הא לא מהני מידי מאי דעביד:

מתיבין קומי ר' יוחנן. שאלו אותו הא דלקמיה והוא שתיק ולא השיב כלום:

מה עובר. דקתני במתני' אם לוקה הוא על שעבר הלאו הזה כשאר חייבי לאוין שבתורה או אינו לוקה כ"א עובר על הלאו בלבד. אתא ר' יעקב. וקאמר דבהדיא השיב ר' יוחנן ואמר אינו לוקה:

מה קיים ר' יוחנן וכו'. ומ"ש זה משאר לאוין:

פתר לה בביעור. דלא כאמר לאו זה אלא על הביעור המעשרות ולא על סדר הפרשתן:

אימתי הוא עובר. להא דתנינן במתני':

מתחילה. כשמקדים תרומה לבכורים כבר הוא עובר על הלאו:

בסוף. עד שיפריש הכל שלא על הסדר אז הוא עובר על לאו זה:

מה נפק מביניהון. כלומר הא ודאי איכא בינייהו אם אח"כ הפריש המעשרות כסדר דלר' שמואל אינו עובר אלא דקמ"ל דגם בהא דלקמיה איכא בינייהו:

לסירוף הכרי. נמי נפק מביניהון אם אחר שהקדים התרומה נשרף הכרי ולא היה יכול להפריש עוד שאר המעשרות דלר' חייא כבר עבר ולר' שמואל אינו עובר ואע"פ שלא תיקן כאן כלל להפריש השאר על הסדר:

מעשר ראשון שהקדימו בשבלים. דקיי"ל דפטור מתרומה גדולה אם זה הוי כהקדים המעשר ראשון ועובר או דילמא אינו עובר אלא על סדר שהקדים המאוחר להמוקדם וכאן שלא הופרשה התרומה כלל אינו בכלל זה ואינו עובר ולא איפשיטא:

תניין. תני תנא קומי דר' אבהו תרומה אינה מעכבת את הבכורין כדמפרש ואזיל:

אמר לון. דיחידאה היא דאבא פנימון הוא דאמרה:

היידא דאבא פנימון. כלומר והי קתני לה ומאי קאמר:

א"ר מנא. הכי שמעית מאבא והוא ר' יונה דתני ביכורים מימינו ותרומה בשמאלו כלומר שלא הקדים להתרומה אלא הפרישן כאחת התרומה בידו זה והבכורים בידו זה:

אית תניי תני וכו' מ"ד עובר רבנין. דאעפ"כ צריך שיקדים לביכורים וכאן לא הקדים ועובר ומ"ד אינו עובר אבא פנימון הוא וזהו דקא"ר אבהו דאבא פנימון היא על כה"ג הוא דקאמר:

מתני' המתכוין לומר תרומה וכו' עד שיהא פיו ולבו שוין. שלא יהו מכחישין זה את זה ואם לא היה מוציא בשפתיו כלל וחישב בלבו על התרומה ה"ז תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה בלבד תהיה תרומה וכן בהקדש אם לא הוציא בשפתיו מה שהוא נגד מחשבתו הוי הקדש דגלי רחמנא כל נדיב לב דאפי' גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו מהני ודוקא בשבועות ובנדרים הוא דבעינן עד שיוציא בשפתיו דחולין מקדשים לא גמרינן הכי הויא מסקנא דמילתא:

גמ' תמן תנינן. בריש פ"ה דנזיר:

הקדש טעות הקדש. כדמפרש התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן לב"ש הוי הקדש:

וא"ר ירמיה. התם דלב"ש אפי' בא לומר חולין כלומר שלא נתכוין כלל בתחילה להקדישו והיה רוצה לומר זה שיצא ראשון יהא נשאר חולין וטעה ואמר עולה קדשה והוה עולה:

ר' יוסי. פליג ואמר דדוקא במתכוין להקדש אנן קיימין לב"ש אלא שטעה מחמת דבר אחר כמו דאמרי שם שנתכוין להקדיש שור שחור והיה טועה בדעתו שכסבור היה שהוא יצא ראשון ויצא לבן אבל אם לא נתכוין להקדיש כלל שחשב בלבו חולין וטעה בדיבורו ואמר הקדש אפי' לב"ש לא הוי הקדש:

והדא מתניתא מה היא. האי מתני' דידן כמאן אתיא וקאמר דעל דעתיה דר' ירמיה במחלוקת היא שנויה דלא אתיא אלא כב"ה דקאמרי הקדש טעות אינו הקדש דאלו לב"ש השתא בנתכוין לחוצין וטעה ואמר עולה קדשה בנתכוין לעולה ואמר שלמים לכ"ש דדבריו קיימין:

על דעתיה דר' יוסי דברי הכל. היא המתני' דלדידיה לא קאמרי ב"ש התם אלא בשטועה בדבר אחר שכסבור היה שזה יצא ראשון ויצא אחר ומיהת נתכוין הוא להקדיש להיוצא ראשון ולא מיקריא הכחשה בדיבורו אבל הכא שנתכוין לעולה ואמר שלמים הוי הכחשה ממש בדיבורו למאי שחשב בלבו אף ב"ש מודו דלא אמר כלום דהוי כנתכוין לחולין ואמר הקדש שהרי לא נתכוין מעולם לשלמים:

תני. בברייתא דת"כ פ' ויקרא לבטא בשפתים כתיב ודריש ולא בלב והיינו שהיה מהרהר בלבו להוציא השבועה מפיו ונתכוין להוציא בשפתוו ולא הוציא אינה כלום:

יכול שאני מוציא את הגומר בלב. כלומר שגמר בלבו שתהא שבועה אפי' אם לא יוציא בשפתיו:

ת"ל לבטא. מסיפיה דקרא קא דריש דכתיב לכל אשר יבטא לכל לרבות הוא:

ושמואל אמר הגומר בלבו. לאו כלום הוא ואינו חייב עד שיוציא בשפתיו ממש:

והתני. בברייתא דדריש כל נדיב לב דכתיב גבי תרומה זה הגומר בלב דהויא תרומה:

או אינו אלא המוציא בשפתיו. דוקא הוא דמהני בתרומה ובהקדש והא דכתיב כל נדיב לב פרט למכחיש בשפתיו למה שהוא בלבו דבעינן שיהו פיו ולבו שוין ולעולם עד שיוציא בשפתיו:

הרי מוציא בשפתיו אמור. דהכל הולך אחר זה שהוציא בשפתיו ועכשיו מה אני מקיים כל נדיב לב לרבות זה הגומר בלב אע"פ שלא הוציא בשפתיו וקשיא לשמואל:

מה דאמר שמואל לקרבן. שאינו מתחייב בקרבן שבועת ביטוי עד שיוציא בשפתיו השבועה אבל לענין תרומה ונדבת הקדש מודה שמואל דמשגמר בלבו הוי תרומה והקדש דגלי רחמנא כל נדיב לב ולא גמרינן לבעלמא מידי דחולין מקדשים לא גמרינן:

מתני' הנכרי והכותי תרומתן תרומה. אם הפרישו משלהן דאלו משל ישראל בשליחותו הא אמרינן בריש מכילתין דלא הויא תרומה דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:

וחכ"א יש לו. דכמו דפירותיו אסורין משום ערלה כך נוהג בהם דין רבעי והלכה כחכמים:

תרומת הנכרי מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה עושה הכל מדומע ואסור לזרים:

וחייבין עליה חומש. זר האוכל בשגגה לתרומת הנכרי משלם קרן וחומש לכהן:

ור"ש פוטר. מן החומש וכן פליג נמי ר"ש וס"ל דאינה מדמעת והכי קאמר בגמרא ואין הלכה כר' שמעון:

גמ' הוציא להן תרומה מתוך ביתו. תוספתא היא בפ"ד ואנכרי קאי דלעיל מינה גריס התם נכרי שתרם תרומתו תרומה בד"א על הגורן הפריש תרומה ונותנה לכהן מעשר ראשון ונותנה ללוי וכו' ופירותיו מתוקנים הכניס פירותיו לתוך ביתו פירותיו מקולקלין הוציא להן תרומה מתוך ביתו נוהגין בהן בטבל ובתרומה גדולה דברי רבי. כלומר דכשמכניס הפירות לתוך ביתו פירותיו מקולקלין דשמא לא הפריש כלום מהן וכמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרה מתרומות ומעשרות ואסור ליקח ממנו בלא תיקון הוציא להן תרומה מתוך ביתו ואמר זו היא התרומה שהפרשתי מפירותי נוהגין בה שתיהן דחוששין משום טבל דשמא לא הפריש כתיקונה כדמפרש טעמיה דרבי לקמן דשמא הפריש ממין על שאינו מינו וכן נוהגין בה כתרומה גדולה דהרי ספק הוא ומתקנה ממקום אחר ונותנה לכהן א"נ דהכהן צריך לתקנה ממקום אחר דיש בה חשש טבל:

רשב"ג אומר הרי זה תרומה ודאי. ואין חוששין בה לטבל כדמפרש טעמיה לקמן דחושש שמא הקדים כלומר דלית לן למיחש ביה אלא שמא הקדים המעשר לתרומה ולא הפרישן כסדר וזה לא כלום הוא דהא בדיעבד מה שעשה עשוי כדתנן לעיל בהלכה ה' אבל אין חוששין לשמא הפריש ממין על שאינו מינו כדרבי דבהא אפי' בדיעבד לא הויא תרומה:

הוציא להן מעשר ראשון וכו'. כדפליגי בתרומה וגרסי' בדברי רשב"ג אינו נוהג בו אלא מעשר ראשון בלבד וכן לקמן במעשר שני והכין הוא בתוספתא:

רבי חושש וכו'. כדפרישית:

מה פליגין. במה הוא דפליגי וס"ל דאין חייבין עליה חומש דוקא בתרומת גרנו של הנכרי אבל נכרי שלקח מפירות ישראל שכבר נגמרה מלאכתן למעשר ביד ישראל ותרמן הנכרי אף ר"ש מודה דהויא כתרומת ישראל וחייבין עליה חומש:

א"ל ר' אבהו. דלא כך אמר ר' יוחנן אלא דקאמר היא מחלוקת דאף בשלקח הנכרי פירות ישראל ותרמן הוא פליג נמי ר"ש:

וקשיא על דר"ש פוטר טבלו ד"ת. כלומר הרי הנכרי פוטר את טבלו שהוא מד"ת ותרומתו תרומה לתקן את הטבל ואת אמר הכין בתמיה דאין חייבין עליה חומש ואמאי הא נמי תרומה היא מד"ת:

וכי וכו'. כלומר דמהדר הש"ס ומאי קשיא היא וכי קדשים של הנכרים אינן מד"ת דהא דרשינן איש איש לרבות את הנכרים שנודרים ונודבים כישראל ואפ"ה ר"ש פוטר מן החומרות שנוהגות בקדשי ישראל כדתנינן תמן בפ"ג דזבחים קדשי נכרים וכו' פטור דברי ר"ש ר' יוסי מחייב כצ"ל כמו דגרסי' שם אלמא דאפי' קדשים שלהן דמן התורה הן אפ"ה אינן נוהגות בהן חומרי קדשי בני ושראל וה"ה בתרומה נמי כן:

הוון. בני ישיבה בעי מימר מה פליגין ת"ק ור"ש בחומש הא בדימוע לא פליג ר"ש דתרומת נכרי מדמעת הדר אשכחן חדא ברייתא דתני היא הדא היא הדא דגם בדימוע פליג ר"ש כמו דפליג בחומש:

הדרן עלך התורם קישות