מתני' האשה שהלך בעלה כו' לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה ובבבלי פריך עלה אמאי לא תנשא הלך אחר רוב נשים שמתעברות ויולדת ולד של קיימא ואם כן ילדה צרתה ולד של קיימא ומותר' לשוק ומשני משום דאיכא מיעוט מפילות וסמוך מיעוטא לחזקה דאשה זו בחזקת יבום קיימא והוי ליה פלגא ופלגא וחזקה לא עדיף כי רובא והילכך נמי לא תתייבם ואתיא המתני' אפי' כרבנן דלא חיישי למיעוטא:

ולא תתייבם. שמא ילדה צרתה ובגמ' פריך תחלוץ ותנשא ממה נפשך:

היתה לה חמות. במדינת הים וכשיצאת לא היה לה בן ואין יבם לזו:

אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם ואע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרת' התם הוא דכל מה דילדה בין זכר בן נקיבה מפיק לה להאיך מיבם אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להך אלא א"כ ילדה זכר איכא למימר שמא הפילה ואת"ל לא הפילה שמא נקבה ילדה:

יצאת מליאה. מעובר':

חוששת. שמא ניתן לה יבם ואין הלכה כר' יהושע דאמר אינה חוששת:

גמ' רב שאל לר' חייא רבה ותמתין שלשה חדשים. כדין כל הנשים שאין חולצות בתוך ג' ותחלוץ אח"כ מיד ותנשא ממה נפשך:

אם בן קיימה הוא. ולד צרתה לא נגעה בה חליצה דאינה כלום:

ואם אינו בן קיימה הרי חליצתה בידה. ומותרת לשוק:

לא שני שלשה חדשים. לא אמרו דאחר ג' חדשים תחלוץ:

אלא אצלה. אם אין כאן חשש משום צרתה הא משום צרתה אי אפשר לה לחלוץ לאחר ג' שמא מעובר' היא וחליצה של זו אינה כלומר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:

ופריך הא אצל צרתה כמה. עד כמה תמתין אם לעולם לא תחלוץ ואמאי:

תמתין ט' חדשים. דאם מעוברת היא צרתה כבר ילדה ותחלוץ אח"כ מיד ותנשא ממה נפשך כו':

אתא ר' יהודה כו'. ואמר דהיינו טעמא:

שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. דאם הולד בן קיימא תהא צריכה כרוז דמותר' לכהונה ודילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בכרוז ואתו למימר קשרו חלוצה לכהן. וכן מפרק בבבלי ריש פירקין ולעיל ריש פ' החולץ:

טעמון דרבנן. דהיתה לה חמות אינה חוששת וביצאת מליאה חוששת דכתי' כי ישבו אחים יחדיו בודאי שיש לו אחים ולא בספק והיינו היכי שיש ספיקות הרבה אבל יצאת מליאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקיבה ומד"ת הוא ולהחמי':

ר' יהושע אמר אינה חוששת. שיש כאן ב' ספיקות ובב' ספיקו' אפילו בדבר שהוא מד"ת להקל:

מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים:

זו אסורה. לשוק מפני בעלה של זו יבמה שמא חי הוא וזקוקה לו ואע"פ שאשתו אומר' מת אינה נאמנת איבמתה שתנשא על פיה שאין יבמה מעידה על חבירתה שהיא אחת מה' נשים שאינן נאמנות:

לזו עדים. שמת בעלה:

זו שיש לה עדים אסורה. להנשא מפני יבמה שאין עדים שמת:

וזו שאין לה עדים מותר'. שהרי בשביל בעלה היא נאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא מיתסרא שהרי באו עדים שמת:

לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו:

נתייבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים והיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו דלענין יבום לא הוצרכו זו לעדו' של זו:

ומתו היבמין אסורו' להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו ואע"פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזק' שמתו בעליהן על פי עצמן נתייבמו והיו נאמנו' שהאשה האומר' מת בעלי תתייבם אבל עכשיו אם ינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ועדותה של זו מועיל לזו ואין היבמות מעידות זו לזו:

הואיל והותרו ליבמין. בחזק' שמתו בעליהן הותרו לינשא לשוק דתו לא חיישינן שמא הם בחיים ואין הלכה כר' אליעזר:

גמ' לזו בנים ועדים גרסינן ולזו אין כלום. לא עדים ולא בנים שתיהן מותרו' שאין כאן זיקת יבום:

זו ניתר' בבנים וזו ניתר' בעדיה. של חבירתה וכן הוא בבבלי דף קי"ט והוא מהתוספתא פי"ד:

מה טעמא דר' לעזר. דאמר הואיל והותרו ליבמין הותרו אם נימא דסבר ר' לעזר משום שאין חשודה לקלקל צרתה כל עיקר דקסבר צרה מעידה לחבירתה דהא שתי יבמו' צרות נינהו ולא נפסלו מלהעיד משום צד צרו' או דילמא טעמיה משום דאיהי לא מקלקלא נפשה וכן בעי בבבלי שם וכדאמר התם דנ"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה בעלמא כגון האשה שהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי והיה לה כאן צרה דלטעמא דאיהי לא מקלקלא נפשה שהרי היא ג"כ נתיבמה והכא נמי לא נסבינן לצרה עד דנסבה היא:

נשמעינה. לזה מן הדא ממתני' דפירקין דלעיל הלכה ז' האשה כו' וסברין שם מימר דה"ט דחשודה היא כו' כדמפרש התם וחזינן דלית ר' לעזר פליג התם ומודה הוא דאין צרה מעידה לחבירתה:

הוי. ש"מ לית טעמא אלא דלא מיקלקלא נפשה גרסינן ולא כו' וכן מסיק בבבלי אליבא דר"א:

ופריך וחש לומר. דאפילו נימא דטעמא דאיהי לא מיקלקלא נפשה ובעלמא כי אינסבה איהי מנסבינן לצרה לר"א ניחוש לומר שמא שלח לה גט ממדה"י ואיהי לא מקלקלא ולצרה מכוונה לקלקלה שהחביאה גיטה ואמרה מת בעלי:

ומשני הגע עצמך שהיה כהן. זה השני שנשא' לו סוף סוף מיפסלא ליה כשיבא בעלה וצריכה להראות גיטה ולר"א לא שרינן לאנסובי לצרה אלא היכי דהיא עצמה נשאת לכהן:

ור' בא בר זימנא. דחי לה דלא דמי קילקולה לשל צרתה ואפילו כי נשאת לכהן חיישינן דחשודה היא לעשו' כמה חללים מבניה מחמ' קילקולה שנשא' לכהן כדי לעשו' בני צרתה ממזרים גמורין:

מתני' אין מעידין. על האיש שמת אלא אם כן ראוהו בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראו פרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין זה הוא:

אף על פי שיש סימנין. כדמפרש בגמרא:

אפילו ראוהו מגוייד. לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים:

והחי'. דורסת ואוכל' בו במקום שאין נפשו יוצאת בו אין מעידין עד שיראו שתצא נפשו ואם אוכל' במקום שנפשו יוצאה מעידין בו:

אין מעידין אלא לאחר שלשה ימים. מפרש בגמרא דהיינו עד לאחר שלשה ימים ובנוסחת הבבלי גריס הכי במתניתין עד שלשה ימים דאם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו דחיישינן שמא נשתנו מראי' פניו ואינו זה שהם סבורים:

לא כל האדם כו'. יש לך אדם שממהר להנפח כגון אדם שמן ויש לך מקום שהחמה נוגעת בו יותר ואדם מת ממהר להסריח ולהשתנו' ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ובבבלי קאמר דר"י בן בבא בין לקולא בין לחומרא פליג:

גמ' החוטם עם הלסתות. הלחיים וזהו פרצוף פנים שאמרו דאין משגיחין על העינים ולא על הפה אלא צריך שיכירו הלחיים עם החוטם. והב"י בא"ה סימן י"ז כתב כן בשם רבינו ירוחם. ובבבלי מסיק דגם פדחת בעינן. ואתיא הא דאמרינן צריך שיכירו החוטם כהאי דאמר רבי ירמיה כו':

זה החוטם. שהוא עיקר הכרת פניו של אדם כדלקמן:

מאן דבעי. הרוצה שלא יהא ניכר בפניו יתן אספלנית על נחיריו ולא יוכר כהאי מעשה ביומי כו':

מתבעין. אנשי ציפורי היו נתבעין ומתבקשין מן המלכות:

ובסיפא. ובסוף נאמר עליהן לשון הרע ונתפסו כולם מיד:

מכה גדולה מאד. ובמקרא לא מצינו אלא מכה רבה ודריש לשון רבה דמשמע רבה והולכת זולת החללים שנפלו שהעביר הכרת פניהם כדי לעגן הנשים והן כמתות בחייהן:

הדא הוא דכתיב הכרת וגו'. כלומר כהא דאמרינן לעיל דצריך להעיד על החוטם שהוא הכרת פנים והוא העביר הכרת פניהם מהם:

שהושיב עליהם משמרו'. דר' אמי קאמר שלא עשה מעש' אכזריו' כ"כ אלא שהושיב כו' עד שנתקלקל' צורתן מאיליהן ונתעגנו נשיהם:

הה"ד עצמו לי אלמנותיך וגו'. לשון עוצם וגודל והיינו נמי דקאמר מכה רבה על גודל ועוצם המכה שגרם להן להיותן אלמנות חיות עד יום מותן:

ותני כן אין מעידין כו'. ומחמת שנתקלקלה צורתן לא היו יכולין להעיד עליהן:

את סבור שהוא ירבעם. שניגף אינו כן דהרי מצינו שירבעם היה חי אחר מות אביה כדכתיב במלכים א' ט"ו ובשנת עשרים לירבעם מלך ישראל מלך אסא על יהוד':

אלא אביה ניגף. והא דכתיב שם בתרי' דויגפהו ויתחזק אביהו וישא לו נשים זה היה מקודם:

על שחישד. לשון חסד הוא שגידפו וביישו ברבים:

שביזה את אחי' השילוני הה"ד ויקבצו אליו וגו'. ובזה היה נרמז גם כן אחיה שהרי הוא המחזיק את ירבעם ראשונה בדבר ה':

על ידי שבאת עכומ"ז לידו כו'. שהרי הוא לכד בית אל והי' בידו לבער א' מעגלי הזהב שמה ומצינו שהיה שם אחר כן עד גלות עשרת השבטים כדכתיב בהושע י' לעגלות בית און יגורו שכן שמרון והוא בית אל:

אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. קתני במתני' דלא סמכינן עלייהו:

ולא כן תני מנין לאחיך שטעה בדרך שאתה מחזירו וחסר כאן ת"ל לכל אבדת אחיך בין בגופו בין בכליו. שאבדו לו דבסימנין מהדרינן ליה כדאמר פרק אלו מציאו' אף השמל' בכלל אלא כו' דאלמ' סימנין דאוריית' לסמוך עלייהו:

ומשני שנייא היא הכא שהסימנין דרכן להשתנו'. ממראיהן לאחר מיתה ולפיכך לא סמכינן הכא אסימנין. וכאיכא דאמרי קמא בבבלי דף ק"כ אליבא דר' אלעזר בן מהבאי דמוקי למתני' כוותי' ולעולם סימנין דאורייתא:

כיני מתניתא כו'. כלומר הא דקתני אלא לאחר ג' ימים כן צריך לפרש אלא עד לאחר ג' ימים כדפרישי' במתני':

כל תלתא יומין. לאחר מיתה ואיידי דקאמר דלאחר ג' ימים הפרצוף פנים משתנה נקט לה הכא:

ומן ג' ימים ולהלן הכרס כו'. וכן אמר בבבלי פ' השואל דף קנ"א:

ואפי' פרש חגיכם. כפל פרש דכתיב בקרא דריש וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם דה"ק ואפילו פרש כרסכם יזרה עליהם במותם וחגיכם על שאוכלים למעדנים כבחגים:

באותה שעה. אדלעיל קאי דהיינו בג' ימים דנפשא טייסא על גופא. ובפ' השואל שם גריס נפשו של אדם מתאבלת ז' ימים ואפשר דהכי נמי קאמר מג' ואילך נפשי עליו תאבל עד ז' ימים:

אפילו ראוהו מגוייד. אין מעידין דאני אומר בחרב מלובנת נכוה:

וחיה. ונתרפא כדאמר בבבלי שם:

אומר אני מטרונא. אחת עברה שם המכרת אותו ופדאוהו מהם קודם שמת:

אני אומר נתרחמו כו'. וניצול ממנה:

נפל לבור מלא נחשים ועקרבים מעידין עליו גרסינן. וכן הוא בבבלי דת"ק סבר אגב איצצא שדוחקן כשעומד עליהן מזקי ליה ור' יהודה ב"ב פליג דאין מעידין עליו:

אומר אני חבר היה. ויודע ללחוש ושם גריס נפל לכבשן האש מעידין עליו וטעמא דאין תולין בנס ובגוב אריות דאמר שם נמי אין מעידין עליו משום דליכא איצצא שרווח הוא ואין עומד עליהן כדפרש"י ז"ל שם:

של שמן מעידין עליו. מפני שהוא מבעיר:

של מים. בבבלי בדברי ר' אחא גריס של יין אין מעידין מפני שהוא מכבה והה"ד של מים להאי טעמא ולאמרו לו דהתם חחלתו מכבה וסופו מבעיר הה"ד של מים וכן פסק הטור א"ה סי' י"ז דבכולם אין מעידין:

הלכה כר"י בן בבא. דמתני':

מיליהון דרבנן. דלקמיה פליגין אדקאמר סתם לאחר ג' ימים ולא מחלק בין יבשה למים:

דאמר ר' ירמיה כו' והכירו שצרפתו הצינה. שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומחמת זה הכירו אותו והשיאו את אשתו ואפי' לאחר י"ז ימים:

מתני' נפל למים בין שיש להם סוף. שנראים כל ארבע הרוחות שסביב המים:

שאין להם סוף. שאין אדם יכול לראות כל סביביו:

אשתו אסורה. שמא לאחר פרישתו משם יצא והלך לו:

אמר ר"מ. דר' מאיר סבר יכול אדם לחיות במים ימים רבים ולפיכך לא מפליג בין מים שאין להם סוף ובין מים שיש להם סוף דאפילו במים שיש להם סוף דאי נפיק הוי חזי לי' חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים ולא חזי ליה:

ור' יוסי. פליג עליה וס"ל כחכמים דפליגי בברייתא דמים שיש להן סוף אשתו מותרת אם שהה שיעור שאי אפשר שיחיה כשיעור זה בתוך המים ומים שאין להן סוף אשתו אסורה דשמא לאחר שעלה משם יצא והלך לו:

לטבול במערה כו'. ומערה מים שיש להם סוף ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן:

מן הארכובה ולמט'. הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הן והלכה כר' יוסי:

גמ' נפל למים כו'. פלוגתא דר' מאיר וחכמים בברייתא גם כן מייתי וכן הוא בבבלי:

אין מזכירין מעשה ניסים. דנס אירע לו ששהה שם כ"כ ובלא זה לא יכול לחיות דלא ניים שלשה ימים כדאמר בבבלי דף קכ"א ורבי מאיר סבר אי אפשר דמסריך באבנים שבמים וניים פורתא:

לכמור כו'. כדאמר הני עובדי בבלי שם:

לציתותי. לעתותי ערב:

מחילה של דגי'. שחוטטין סמוך לשפת הנהר ואין מתמלא' כולה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו בתוך המערה למעלה מן המים:

"אם הים גליני. צ"ל גבוליני כלומר שיש לו גבולי' סביב והביט כו' וכדמפרש אביי בבבלי דמים שיש להם סוף הוא כל שעומד ורואה מד' רוחותיו:

תני רצו לחתוך ספוגים. אמן הארכובה ולמטה קאי וספוגין הן מלשון קנה וסוף קמלו א"נ ספוגין ממש והן גדלים בים כלומר שדימו עליו שמת [הגה"ה. הים גליני כשהיה שקט ונח ואין הרוח מנשבת כלל קורין לו בערבי גליני ובלע"ז קאלמא:] ורצו לתתוך הספוגים ולחפש אחריו. אי נמי שהם היו רצין כדרכן ולחתוך ספוגים מהים ועל ידי זה באו לעכו שהיא על שפת הים ומצאו אותו. ועיקר:

ובאו ומצאו. לזה שלחני בעכו:

לא מסתברא. הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמעלה תנשא דאין יכול לחיות שנותנין לו שהות עכ"פ כדי טרפה כלומר שאין מתירין אשתו כל זמן שיכול לחיות אפילו הוא טרפה והוא י"ב חודש כדאמרינן באלו טרפות דטרפה חיה עד י"ב חודש:

אף אנא סבר כן. דקודם י"ב חודש אין משיאין את אשתו:

מתני' אפילו שמע מן הנשים. שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן:

דיו. ויכול לילך ולהעיד להשיא את אשתו:

הרי אנו הולכים לספוד. בבבלי מוקי דה"ק הרי אנו הולכים לביתינו שבאנו מלספוד ומלקבור את איש פלוני וכגון דאמרי מענינא דהספד כך וכך רבנן הוו התם וכך וכך ספדני הוו התם מפני שדרך התינוקות לשחוק ולהעלות שמות ושמא נמלה או חגב קברו ומכנים אותו בשם איש פלוני:

בין שהוא מתכוין. לעדות:

ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות. בבבלי מפרש בין שהוא מתכוין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו בין שמתכוין להעיד שאמר איש פלוני מת סתם אינו נאמן אא"כ היה מסיח לפי תומו כדמפרשינן בגמרא:

גמ' שמע קול המקוננות. שמספידות ומקוננות לפלוני בין המתי' אין עדות גדולה מזו שמת ויכול לבוא ולהעיד עליו והביאה הרשב"א ז"ל לזו התוספתא וכן פסק הב"י:

מקמנטריסי המלך. ממונים של המלך להרוג:

מת. אם שמע מהם מת פ' כו':

אין משיאין את אשתו. וכדאמר בבבלי גיטין דף כ"ט דאע"ג דעכו"ם מסיח לפי תומו נאמן ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו לפי שמתפארים בעצמן שהרגו בדין:

אבד פ' כו' ל"ג הכא עד לקמן:

מב"ד שלישי מת כו'. אם שמעו מב"ד של שלשה של ישראל מת או נהרג משיאין אשתו כדאמר התם דבתר גמר דינא תו לא שכיחא למיחזי ליה זכותא ולא מספקינן בהכי:

ה"ג אבד פלוני נתרי פלוני אינו בעולם. כלומר באחד מן לשונות הללו הוי עדות כדמפרש ואזיל.

אבד פ' אנה אומר רבך. נרבך ונשמט מן העולם:

נתרי פ' אנא אומר. שכוונתו לומר אתרי פ' מאכל כלומר שנשר ונלקח ממנו מאכל. הערוך:

אינו בעולם. היינו לומר טיפח רוחיה עליה שנפתר וקמ"ל דכולן לשון עדות מיתה הן:

שקעה ספינתו בים. לשון בעיא היא אם אמרו שקעה ספינתו בים ולא הזכירו שנטבע פ' אם הוי עדות:

ופשיט לה אתיא כהדה דאמר כו' והוא לא היה בתוכה והא נמי כן. דאפשר שקעה ספינתו בים והוא לא הי' בתוכה:

איזו מתכוין. בעכו"ם דאמרינן אין עדותו עדות:

כל שמזכירין לו אשה. אם מזכירין לו אשה של פלוני והוא אומר מת פלוני דודאי מתכוין להתיר אשה הוא:

כל ששואלין אותו. על פלוני והוא משיב להם מת זה נמי הוי מתכוין ואפילו אינו מתכוין להתיר:

זכור ר' בשלישי. בב"ד של שלשה שישבו ועוד כמה זקנים וכל כך היו מתריסין כנגד ר' הושעיא:

ביד. מיד כלומר לקבל עליו מיד הא דר"ל ואפ"ה לא היה מקבל עליו ולדון לזה כמתכוין להעיד:

אין הלכה כר"י ב"ב בישראל. דאמר עד שיהא מתכוין להעיד אלא אפי' אינו מתכוין:

ומילהון דרבנן. דלקמיה נמי אמרי כן דסברי אין בודקין עדי מיתה עדים שמעידים פלוני מת:

בדרישה וחקירה. דאין מדקדקין אחריהן כ"כ וכן נמי אפילו אין מתכוין:

מעשה כו'. וכן הביא הבבלי לזה המעשה בשלהי מכלתין להביא ראיה דר"ט ס"ל דבודקין בדריש' וחקיר' מדדקדק אחריו לשאלו כן:

ה"ג יפה אמרת יונתן בן יוחנן כו' יוחנן בן יונתן:

או נימר משום מה בכך. כלומר דבעי דמי נימא דר"ט נמי לא ס"ל דבודקין בדריש' וחקירה ולא שאלו כן אלא משום מה בכך ולא דדינא הכי:

ופשיט לה אשכח תני כו'. ומדקאמר דלא כר"ט אלמא דס"ל דבודקין בדרישה וחקירה:

מתני' מעידין לאור הנר כו'. אפילו לא ראוהו אלא לאור הנר ולאור הלבנה והכירוהו:

בת קול. שמעו קול צעקה פלוני מת ולא ראו אדם:

בצלמון. שם מקום:

גמ' לימדני ר' יונתן. למתני':

והוא שראו בוביה. צל של אדם דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא וכדאמרי' בבלי פירקין דחזו ליה בבואה דבבואה דאינהו לית להו:

תמן תנינן. בגיטין פרק התקבל:

הדא דתימר בשדה. דוקא בעינן שראו בוביה דשכיחי מזיקין:

והן תנינן. והא תנינן מי שהיה מושלך לבור דבעיר עסקינן ואפ"ה א"ר יונתן והוא שראו כו':

המזיקין מצויין בבורות כו'. ולפיכך הצריך שם ר' יונתן נמי בבואה:

תמן תנינן. פ' ד' מיתות:

המסית זה הדיוט שהסית את ההדיוט. ומקשי על הא דקאמר הדיוט הא חכם לא בתמיה. וכן גרסי' להא התם ואגב גררא דלקמן נסבה לה הכא:

ומשני מכיון כו'. לכך הוא מכנם בלשון הדיוט:

כיצד עושין לו להערים עליו. שיהו רואין אותו ושומעין קולו:

מכמיני'. מסתירים:

וכה תמר אכן. בתמיה דהכא אמרינן אפי' אין רואין אותו אלא שומעין קולו:

שניי' היא הכא דמר אני. שהרי אומר אני איש פלוני כו' והילכך אינו צריך שיראוהו ויכירוהו דבהכי סגי:

אף הכא אני. במסית ליסגי נמי באני ואמאי צריך להערים ולעשות כך שיראו אותי:

שלא יברח כו'. כלומר דהתם טעמא אחרינא נמי איכא ומערימין להביאו לב"ד:

תמן תנינן. פ' כל הגט:

ואם לאו פסול. שמא מאחר נפל ואין זה שלו:

ה"ג ר' יוחנן אמר כל שלא עבר שם ברייה ר' יעקב בר אידי ר"ש בר אבא בשם ר' יהושע ב"ל כל שלא עברו שם שלשה בני אדם וכן הוא שם. דר' יוחנן סבר כר"ש בן אלעזר בבבלי שם דף כ"ז דלא עבר שום אדם שם זהו לאלתר ור' יעקב כר' נתן שם דאמר כדי שתעבור שיירא ותשרה והן ג' בני אדם דנקראו שיירא בכ"מ זהו שלא לאלתר:

עבר עכו"ם. מהו מי נימא דטעמא דפסול בעבר אדם שם דחיישינן לנפילה ואם כן בעבר עכו"ם כשר דליכא למיחש שנפל ממנו דאינ' שייך בהבאת גיטין או דילמא דטעמא דחיישינן שמא נדחף ונדרס הגט ברגל העובר שם וזה גט אחר הוא ועבר עכו"ם נמי פסול ואליבא דר' יוחנן קבעי:

ופשיט לה נשמיענה כו' ואשכחיה חד סרקאי. סוחר ישמעאל ומדאכשרון ש"מ כו' דטעמא משום חשש נפילה הוא:

ודחי לה הש"ס. וה"ג נימר סימן הוי ליה ביה. והיה ניכר שזה גיטו:

ופריך ולא כן תני אין סימן לגיטין וכן הוא שם. דאין סומכין להחזיר הגט בסימנין:

ומשני בההוא דאמר תרתי תלת שורין. כלומר סימן כזה אינו כלום שאומר כך וכך שורות בגט זה:

ברם. אבל הכא סימן מובהק היה לו שה"א שבו היה נקוד ולעולם עבר עכומ"ז נמי פסול דעיקר טעמא דשמא נדרס כו' ולפ"ז מתני' דוקא במקום שהשיירות מצויות:

ר' עזרא כו'. שאל לו טעמא דמתני' מ"ט לאחר זמן מרובה פסול:

אני אומר כו'. דהואיל והשיירות מצויות ולא מצאו לאלתר חיישינן דילמא מאחר הוא ששמו כשמו:

הגע עצמך כו'. ואמאי חיישינן:

ולא משום חומר הוא בעריות. ע"כ דטעמא משום חומרא דעריות חיישינן בשהשיירות מצויות ואף על גב דלא הוחזקו:

והא תנינן. הכא הלכו כו' וכן בסיפא הלכו ולא הכירוהו ולא חיישינן דילמא אחר הוא ששמו כשמו כיון דלא הוחזקו במקום פלוני:

א"ל ר' מנא כן כו'. דר' שמי בשם ר' אחא פירש לנו מתני' דגיטין מטעמא אחרינא דהכא במאי עסקינן דהאיש הזה היו בידו ב' גיטין א' כשר ואחד פסול ומיירי שלא היה הפסול ניכר מתוכו כגון שנכתב שלא לשמה ואבד הכשר והשליך הפסול והילכך לזמן מרובה חיישינן בשעה שמצא את הפסול מצא אבל אם מצאו לאלתר כשר דנאמן לומר זהו הכשר כיון דזמן מועט הוא שיצא מתחת ידו:

מתני' נימיתי לו וכן הדברי'. אמרתי לו כן הוא שכל חביריו חולקים עליו:

אתם יודעים כו' משובשת בגייסות. ואיני יכול לילך אצליכם להעיד מה ששמעתי אלא אמור להם אתה זה העדות משמי:

והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה. ובנוסחת הבבלי גריס מפי עבד ואין צריך להגיה כאן דנלמד משפחה:

גמ' מצאו כתוב בשטר כו'. ואינו מקוים:

מתני'. תניא כוותיה דר' ירמיה ות"כ דר' בון:

ע"פ עדי'. כתיב ולא ע"פ כתבן כדאמר נמי בבבלי מכלתין דף ל"א:

ולא ע"פ מתורגמן. כדתנן בפ"ק דמכות ע"פ עדים שלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמן:

ועכשיו אין משיאין עד מפי עד. בתמיה שהרי הוחזקו להיות משיאין ודכוותה על פי כתבן כו' משיאין הואיל והקילו בעדות אשה בעד מפי עד וכן ע"פ'כתבן וקרא בעדות אחרינא מיירי:

שהמלוה את חבירו בעדים כו'. כדתנן בשלהי בבא בתרא:

מתני' ר"א כו'. כדמוקי בגמ' דקודם שהחזיקו הוא:

גמ' ופריך תנינן הוחזקו כו' ואת אמר הכין. דאין משיאין:

מתני' כמשנה הראשונה. קודם שהוחזקו וכן מפרק לה בבבלי להא דר"ע:

מתני' אמרו לו. לר"ע:

לא תהא כהנת. כלומר וכי לא תהא בת ישראל או כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית עכומ"ז זו:

כשתהא הפונדקית נאמנת. כלומר שגם הפונדקית אינה נאמנת שהרי לא עליה סמכו אלא שהוציאה להן מקלו כו':

גמ' הפונדקית כו' ואפונדתו. זהו תרמילו דמתני':

ר' אחא בשם ר' חנינא. טעמא דהאמינו לפונדקית:

עשו אותה כחיה שהיא נאמנת על אתר. כלומר אף על גב דלא היתה מסיחה לפי תומה שהרי שאלו אותה איו חבירינו אפילו הכי נאמנת דעשו אותה כחי' דאמרי' בקידושין ג' נאמנין לאלתר חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון ובכור הוא וכן בבבלי שם דף ע"ג וכן נמי הכא משום שהיתה מראה פנים לדבריה שהוציאה מקלו ותרמילו:

עשו אותה כעכומ"ז מסיח לתומו. כלומר לאו מסיח לתומה ממש אלא דדמיא למל"ת.

חד אריסטון. משם מקום:

לית הדא פליג כו'. וכי לא פליגא הדא מתני' אדר"ל דאמר לעיל כל ששואלין אותו והוא משיב לא הוי מסיח לפי תומו אלא כמתכוין הוא:

ומשני לית כאן כההיא כו'. כלומר דריש לקיש לא מפרש טעמא דמתניתין כרבי שמואל אלא דמפרש כטעמא דר' חנינא דאפילו לא הויא מסיחה לפי תומה נאמנת דעשו אותה כחיה:

סליק פירקא בס"ד

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען פני משה

אמר הצעיר ראיתי לכתוב פה טעם לסדר הש"ס הזה ששינה מסידור הבבלי ממש בכל סדר הזה דנקט סוטה אחר יבמות ואח"כ כתובות ונדרים וגיטין והדר נזיר וקידושין בבבלי ריש סוטה קאמר מכדי תנא מנזיר סליק מאי תנא דתני סוטה כדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין וליתני סוטה והדר ליתני נזיר איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתני נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים וקתני סוטה כדרבי. ומבואר הוא דמה שהאריך הש"ס בלישניה וקאמר איידי דתנא כתובות ותני כו' דהרי לתרץ הקושיא מכדי תנא מנזיר סליק באיידי דתני נדרים תני נזיר כו' סגי. אבל העיקר הוא למאי דאמר ריש נזיר מכדי תנא בסדר נשים קאי מ"ט תני נזיר תנא אקרא קאי והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה"ק מי גרם לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין וכתבו התוספות דלא הוי מצי למימר טעמא כדקאמר בריש סוטה דאיידי דתנא בכתובות המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נמי נזיר ולכך שנאן בסדר נשים די"ל משום דלא מיסתבר ליה דאגב נדרים לישבק לסדר קדשים שכולו קרבנות וראוי נזיר לשנות התם טפי ואדרבה אגביה ה"ל למיתני נדרים התם לכך צ"ל טעמא דתנא אקרא קאי. וא"כ ע"כ צריך הכא לטעמא דאיידי דתנא כתובות תני נדרים כי היכי דלא תיקשי דליתני נדרים אגב נזיר בסדר קדשים אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דלא מיסתבר ליה כו' לכך צריך עוד לטעמא דהתם דתנא אקרא קאי כדברי התוס' ז"ל והשתא מהדרינן לסידור דהאי תלמודא דנראה לכאורה דלא ס"ל טעמא דאיידי כו' מדלא תנא נזיר בתר נדרים ולא לטעמא דתנא אקרא קאי כו' מדלא נקט נזיר וסוטה בהדי הדדי וא"כ קשה מ"ט תני נזיר בסדר נשים וכן לא נוכל לומר דלסדר הפרשיות הוא חוזר דא"כ הוי ליה למתני בתר סוטה נזיר ובתר נזיר נדרים ובתר נדרים כתובות כסדר הפרשיות וכבר הניחו התו' זה בתימא על הירושלמי בסוטה דף ג' ד"ה רבי ישמעאל וע"ש. אמנם כי דייקינן שפיר הדין הוא טעמא דסידורא דהאי תלמודא. דהתו' דיקדקו בנזיר שם על הא דקאמר תנא אקרא קאי כו' וכל הרואה סוטה בקילקולה כו' דלמה לו להאריך לשונו ולומר כל הרואה סוטה כו' דמה ענין זה לזה ותירצו דמאי דאמר תנא אקרא קאי אינו ר"ל לקרא דכתיב בפרשה אלא ר"ל אקרא קאי דכתב בסוף המגרש במסכת גיטין דכתיב והיה אם כו' ועתה ניחא שפיר מאי דכתב נזיר בסדר נשים דמי גרם לעבירה יין אבל מ"מ הוי קשה אמאי תנא נזירות אצל סוטה היה לו לכותבו אחר גיטין ומשום הכי קאמר דכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר כו' וגם זה עבירה ובטעמא דהכא לחוד לא סגי דא"כ ליתני סוטה ברישא והדר נזיר כסדר הפרשה לכך צריך טעמא דהתם דאגב המדיר תנא נדרים ואגב נדרים תנא נזיר והדר חוזר לסוטה שהוא עיקר מסדר נשים עכ"ל כוונתם ז"ל במה דכתבו וגם זה עבירה לומר דאי הוי תנא נזיר בתר גיטין ה"א דאינו רשאי להזיר עצמו מן היין אא"כ רואה גרם עבירה ודאי מן היין כדכתיב התם כי מצא בה ערות דבר אבל הרואה סוטה בקילקולה והיינו בניוולה ובבשתה שמנוולין אותה כדפרש"י ז"ל בריש סוטה ואפילו לספק עושין כך ופעמים שתמצא טהורה אח"כ וכבר ניוולו אותה דמחמת זה אין מותר להזיר עצמו בנזיר והלכך קאמר וגם זה עבירה ר"ל דבא התנא להשמיענו דאפילו הרואה סוטה בניוולה לבד דמלבד שישמור עצמו מן היין בלא נדר אלא אפילו בנדר מותר להזיר עצמו מן היין וכדכתבו התו' שם בתחילת דבריהם וטעמא דמ"מ גם זה עבירה שהרי עברה על יחוד שנסתתרה עמו. והאי ש"ס לא ס"ל הכי אלא דוקא מחמת עבירה ודאי מותר להזיר עצמו אבל לא מחמת ראיית ניוול סוטה לבד והלכך לדידיה לא נקט התנא נזיר וסוטה בהדדי אלא נזיר בתר גיטין ותנא אקרא דכתב בסוף המגרש קאי כפירוש התו' אבל לא כדסיימו שם אליבא דהבבלי. וטעמא דמילתא דהאי תלמודא לשיטתיה אזיל כדבעינן לפרושי בשלהי גיטין בס"ד כי שם מקומו וס"ל נמי טעמא דאיידי והיינו איידי דתני כתובות תנא נדרים אבל לא כדמסיק בבבלי ואיידי כו' משום טעמא דלעיל דנזיר בתר גיטין דוקא. אלא דאכתי נשאר לנו לבאר מ"ט נקט סוטה בתר יבמות ונראה דלשיטתיה אזיל נמי בזה והוא למאי דמסיק בריש האשה רבה סוף הלכה א' דצרת סוטה אסורה להתייבם ופטורה מן החליצה ושייכא שפיר סוטה בתר יבמות לומר דגם היא מן הנשים הפוטרות צרותיהן והיינו בסוטה ודאי ילפינן הואיל וטומאה כתיב בה כעריות וכרב בבבלי נמי ריש יבמות אלא דהתם אינו מבואר בהדיא המסקנא הכי הגם שמסקנת רוב הפוסקים כן הוא ועיין בריש מכלתין דלקמן הלכה ב' מ"ש שם בס"ד: