מתני' שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שוין במראה. שניהם לבנים או שחורים:

ובקומה ובדמים. דתלתא שני כתיבי ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים ולקח את שני השעירים ונתן אהרן על שני השעירים, וכיון דשעירים תרי משמע שני שני שני למה לי אלא שיהו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים:

ולקיחתן כאחת. נפקא מדכתיב ולקח את שני השעירים את לרבות שמצוה בלקיחתן כאחד:

ואע"פ שאינן שוין כשרין. דכתיב שעיר שעיר ריבה:

מת אחד מהן וכו' ויאמר אם של שם מת וכו'. הכי מיתפרשא אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו:

והשני. אם של עזאזל מת והרי יש כאן עכשיו שנים לשם אחד מזוג הראשון ואחד מזוג שני יתכפר באחד מהן והשני ירעה וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל האחד ישתלח והשני ירעה ואיזה מהן שאמרנו יקרב הראשון שבזוג ראשון יקרב אם הוא של שם והשני שבזוג שני הוא ירעה וכן הראשון שבזוג ראשון ישתלח אם הוא של עזאזל לפי שאין בעלי חיים נדחין ואם אירע להן שעת פסול עדיין יכולין הן להתקן כשיזדווג לו אחר:

שאין חטאת צבור מתה דכי גמירי חמש חטאות המתות ביחיד גמירי ושעירי יה"כ חטאות הצבור הן דכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח ולפיכך ירעה עד שיסתאב וכו'. וחטאת מתה הדין בה שמכניסין אותה בבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:

ר' יהודה אומר תמות. ס"ל דאף (ביחיד) [בצבור] גמירי:

ועוד אמר ר' יהודה וכו'. פליג נמי אהא דס"ל לת"ק בעלי חיים אינן נדחין והלכך אם נשפך הדם של שעיר לשם ימות המשתלח לפי שצריך להביא דם משעיר אחר ואי אפשר אלא בהגרלה שיביא שנים ויגריל עליהן וימות המשתלח הראשון דס"ל בעלי חיים נדחין:

מת המשתלח ישפך הדם. אע"ג דשילוח לא מעכבא לכ"ע דכי כתיב חוקה לעכב אדברים הנעשים בכהן ובבגדי לבן ולא על הדברים הנעשין ביד איש עתי מ"מ ילפינן מקרא דכתיב יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי יהא זקוק המשתלח לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו ואם מת קודם לכן אין כפרת הדם של חבירו והלכך צריך להביא אחר ובלא הגרלה אי אפשר וצריך להביא שנים והראשון הוא שידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:

גמ' שעירים מיעוט שעירים שנים וכו'. גרסי' להא בפ"ג דסנהדרין בהלכה ט' ובריש פ"ד דשבועות עד ר' ירמיה בשם ר' אבהו אף הנידונין צריכין לעמוד בשעה שמקבלין דינו ושם היא הגי' הנכונה ובארתי הכל וע"ש:

שוין בדמים ואין שוין בשבח הדמים. יש אחד מהן יותר משובח בדמים הוא אלא שלקח שניהן בדמים שוין ה"ז אין השעירים כמצותן דהכל הולך אחר שבח הדמים ולפיכך אם שוין הן בשבח הדמים ואין שוין בדמים בלקיחה שלקח אחד מהן ביוקר מחבירו מ"מ השעירים כמצותן הן:

משובח בגופו וכו'. אם יש כאן אחד או השנים שמשובחין בגופן שמנים ואחד שאינו שמן כל כך אלא שמשובח במראיו יותר מחבירו מי קודם:

ר' ירמיה סבר מימר. דנוכל נישמעינה מן הדא דאיתמר גבי עומר דמצותו לקצור מן הלח והיא אביב ואם לא מצא יביא מן היבש כדתנן במנחות בסוף פ' ר' ישמעאל ואם יש כאן אביב שהוא כבר קצור ויבש לקצור אביב הקצור קודם שאע"פ שמצוה היא לקצור מ"מ הואיל וזה משובח בגופו הוא שהוא אביב כרמל עודנו לח מצוה בו יותר א"כ הדא אמרה דהכא נמי המשובח בגופו קודם הוא:

כיני מתניתא יביא שנים וכו'. משום דקשיא לישנא דמתני' דקתני מת אחד מהן וכו' ויאמר אם של שם וכו' הרי יודע הוא איזה מהן מת שלאחר שהגריל הוא הלכך קאמר דכן צריך לפרש המתני' אם של שם מת יביא וכו' ויאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו:

איזה מהן קרב תחלה. מתני' דקתני ואם של עזאזל מת וכו' וא"כ יש כאן שנים של שם איזה מהן שקרב תחלה כלומר שמצוה בתחלה להקריבו:

שני שבין זוג שני. שהוא מזוג השני שהביא להגריל עליהם הוא שיקרב והשני שהוא מזוג ראשון ירעה דס"ל בעלי חיים נדחין ומכיון שבתחלה היה נראה וכשמת חבירו נדחה שוב אינו חוזר ונראה:

רבי יוחנן אמר שני. שמן זוג ראשון יקרב דס"ל בעלי חיים אינן נדחין שאף שאירע לו שעת פסול כשמת חבירו יכול הוא להיות עוד נראה כשיזדווג לו אחר ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אלא בשחוטין כגון מת המשתלח ישפך הדם:

ועשהו חטאת. כתיב בראשון הוא דקאמר קרא דהכי משמע והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' והדר כתיב ועשהו חטאת והרי כבר אמר והקריב אלא ללמד זה שעלה עליו הגורל בראשון ועשהו חטאת:

אמר ר' לא טעמא דרבי יוחנן וכו'. כלומר ר' לא קאמר לא כדקאמרת דר' יוחנן דריש ועשהו חטאת בראשון סתם דא"כ אפי' מת המשתלח לאחר שנשחט של שם יקרב הוא דגזירת הכתוב הוא שמצוה בראשון ואנן קי"ל דלכ"ע שחוטין נדחין וישפך הדם וצריך להביא זוג אחר ויגריל עליהן אלא דהכי דריש ועשהו חטאת קבעו להראשון בתלייה שאם ימות חבירו שלא ידחה הוא כשיזדווג לו אחר להשתלח והוא יקרב:

ואתא. הא דרבי הילא כהאי דאמר רבי יונה בשם רבי זעירה דקבעו בתלייה עד שיזדווג לו חברו קאמר ולא כהאי דרבי זעירה דמעיקרא:

על דעתיה דרבי יוחנן. דסבירא ליה בעלי חיים אינן נדחין אם אחר כך מת שני שמן זוג שני. ואם כן אין כאן עכשיו זוג אחר שנאמר הראשון חוזר ונראה שיש לו חברו להזדווג עמו מפני שזה הזוג גם כן נפסל הוא והלכך מיבעיא לן שני שמן זוג הראשון מהו שידחה עכשיו הואיל וכבר נדחה שני פעמים שוב אינו חוזר ונראה ואפי' יביא עוד זוג אחר ויגריל אינו קרב אלא זה של שם של זוג האחרון והראשון ירעה:

אתא רבי בא וכו'. וקאמר בשם רבי יוחנן דבכהאי גוונא אמרינן ראשון כבר נדחה כל שכן כלומר משום שכבר נדחה שני פעמים אם כן כמו מכל שכן הוא שדינו שידחה. אי נמי דהאי כל שכן אדבתריה קאי כדקאמר מחלפא שיטתיה דרב וכו' דשמעינן ליה דסבירא ליה דבכהאי גוונא שני שבזוג שני הוא דאמרינן ביה כבר נדחה והא איהו ס"ל דבעלי חיים נדחין כשאירע להן איזה פסול כדקאמר לעיל וא"כ לדידיה מכ"ש שבדין הוא שיהא הראשון נדחה בכה"ג דאפי' לר' יוחנן קאמרינן דנדחה הואיל ונדחה שני פעמים ומכ"ש לרב ולא משני מידי:

הגריל ג' וכו'. גרסינן להא בפרק דלעיל בהלכה ד' ושם מפורש:

ר' יהודה אמר תמות. וא"כ לדידיה מגריל על זוג אחר והשני שיעלה עליו הגורל לה' אינו קרב אלא ימות דלא ס"ל רועה וקשיא על דר' יהודה ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה לכך בתמיה:

ולא אשכחן על דר' אלעזר. וכי לא מצינו לר"א דס"ל כה"ג ומה אתה מתמה לר' יהודה בלבד הא תנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם וולד תמורתה וכו' ירעה עד שיסתאב וכו' ר"א אומר ימותו ותקשי נמי וכי ממירין בתחלה למיתה ור' מנא קאמר דעדיפא מיניה הן דאת מקשי על הא דר' יהודה וקשייתא טפי על סתם מתני' דריש פ"ד דתמורה דקתני תמן ולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ויש אדם מימר למיתה משעה הראשונה אלא מכיון דדינא הכי לק"ע:

מתני' בא לו אצל שעיר המשתלח. לאחר שגמר כל המתנות דמים של פר ושעיר בא לו הכהן אצל שעיר המשתלח במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו:

עוו פשעו חטאו. מתני' ר"מ היא כדפרישית לעיל פ"ג ואינה הלכה אלא כך היה אומר חטאו עוו פשעו:

גמ' תני בר קפרא עוו פשעו חטאו וכו'. כלומר סתם אמר ולא סיים עמך בית ישראל שלא להזכיר גנותן של ישראל:

יעמד חי. כתיב מלמד שהוא עתיד למות וכדדריש להא בת"כ יעמד חי לפני ה' מה ת"ל לפי שנאמר לשלח אותו שילוחו למיתה יכול שילוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי לפנ ה' ומיתתו בצוק והיינו נמי דקאמר הכא מלמד שהוא עתיד למות אח"כ אבל עכשיו לפני ה' צריך שיעמד חי ואם מת מקודם צריך להביא אחר ופליגי בה עד מתי צריך להיות חי וגרסינן להא לקמן בסוף פ"ק דשבועות:

עד וכלה מכפר את הקודש. כלומר עד סוף כל הכפרה שהוא לאחר מתן דם של חבירו ולאחר וידוי ודריש לקרא דוכלה וגו' דאדבתריה קאי והקריב את השעיר החי וסמך אהרן וגו' והתודה עליו שבזה נגמר הוא גם כפרת בני ישראל ושלח וגו' וכדמפרש ואזיל דס"ל לר' יהודה דוידוי מעכב כפרה:

עד שעת הוידוי ולא הוידוי בכלל דס"ל אין הוידוי מעכב וכלה מכפר את הקודש אדלעיל קאי והזה עליו מן הדם וגו' שהוא לאחר מתן דמים של חבירו וכלה מכפר הוא ואין דבר אחר מעכב:

מה נפקא מביניהון. כלומר מה איכא עוד נ"מ מביניהן:

שלחו בלא ודוי וכו'. לאו היינו נ"מ אחריתא דהיינו הך אלא הא דגריס אבתרה אף בפר כן וכו' כלומר כי היכי דפליגי בוידוי שעיר המשתלח אם מעכב או לא ה"ג איכא נ"מ ביניהן בפר אם שחטו בלא וידוי:

נתודה. על הפר:

ושחטו ונשפך הדם ואת אמר וכו'. וכלומר דבהא את אומר לכ"ע צריך להביא פר אחר דהרי לר' יהודה נמי כפרת דמים בעינן אלא דמוסיף הוא וקאמר דגם הוידוי מעכב מיהו הא קא מיבעיא לן לר' יהודה אם צריך להתודות על הפר האחר פעם שניה או דנימא דאפי' לר' יהודה כבר יצא בוידויו של ראשון:

אף בשעיר המשתלח כן. איכא נמי למיבעי הכי ואליבא דר' יהודה דס"ל הוידוי מעכב ואם שלחו בלא וידוי צריך להביא אחר להתודות עליו אם צריך להגריל פעם שניה וכו' ולא איפשיטא הני בעיי לר' יהודה:

מתני' מסרו. הכ"ג להשעיר למי שהוא מוליכו:

הכל כשרים להוליכו. אף ישראל דמהו דתימא הואיל וכפרה כתיב ביה ליבעי כהן קמ"ל דדרשינן איש להכשיר את הזר:

אלא שעשו כהנים גדולים קבע. מעצמן קבעו זה שלא היו מניחין את ישראל להוליכו ערסלא. שם האיש והיה מצפורי:

גמ' ושלח ביד איש. עתי המדברה והוה ליה למיכתב ושלחו המדברה הלכך דריש ליה איש להכשיר את הזר:

עתי. שיהא עתיד לכך כמו להיות עתידים ליום הזה ולקמיה פריך דהיינו מזומן:

עתי אף בשבת. כלומר אף שיש כאן איסור מדאורייתא בשליחותו כגון שחלה וצריך להרכיבו על כתיפו:

עתי אפילו בטומאה. שנטמא המשתלח וצריך ליכנס לעזרה בטומאה:

לא הוא עתיד הוא מזומן. וכי לאו היינו הך:

אלא. מזומן דהדר קאמר שלא ישלחנו ביד שנים ומזומנים אלא ביד אחד מזומן לכך בלבדו:

שילחו ביד שנים. כגון שהמשלח הראשון מסרו לשליח אחר מהו שהראשון יטמא בגדים מפני שנמסר לו בתחלה לשלחו מי הוי כמשלח ממש:

נישמעינה מן הדא. דדריש בת"כ והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו וגו' ומדכתיב לעזאזל יתירא דהא כבר נאמר לעיל לשלח אותו לעזאזל המדברה ללמד שהמשלחו לעזאזל טעון כיבוס בגדים ולא המשלח את המשלח. כצ"ל וכן הוא בת"כ א"כ הדא אמרה באם שילחו ביד שנים והיינו שהראשון מסרו לשליח אחר אין הראשון טעון כיבוס בגדים לפי שאי אפשר לומר דקרא ממעט להכה"ג שמוסרו בתחלה פשיטא דמהיכי תיתי דטעון כיבוס בגדים ועדיין לא גמר עבודות היום אלא להמשלח הראשון הוא דממעטיה:

ברח. השעיר ממנו למדבר וכדאמר לקמן משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר אם דרך הליכה לצוק ברח הוי כמשלחו לצוק ומטמא המשלח בגדים ואם לא ברח דרך הליכה לשם אלא דרך חזרה אין זה כמשלחו ואינו מטמא בגדים:

שאל את ר' אליעזר וכו'. תוספתא היא בפ"ג ונשתנית שם הנוסחא במקצת:

לא שהיה ר"א מפליגן. בדברים להשואלים אותו אלא כך היה דרכו שלא אמר הלכה בבירור אם לא שמע מימיו מרבותיו:

והסרקיין. הישמעאלים השוכנים באהלים במדבר:

ולא היו נמנעים וכו'. כלומר שהיה צריך שלא יהו נמנעים מלהוסיף עצים כל היום:

עד כאפון. פול א' מן אפונים:

הוא שדוד אמר וכו' מכף מעול וחומץ. אם מעול הוא הרי חומץ וגוזל הוא אלא כגון זה שחטף חלק חברו שפשט ידיו ממנו והניחו מעצמו ואעפ"י שאינו מעוול מ"מ נקרא חומץ וכמו שכינו אותו וקראוהו בן האפון על שחטפו:

הרי נחוניא בני לפניכם. לפי שהיה ממלא מקום אבותיו ואעפ"י שהיה שמעון אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה כדהובאה האי ברייתא בסוף מנחות:

אונקלה. מלבוש של עור:

וחגרו בצלצל. אזור אחד שהיתה מתקשטת בו אשתו ואמר להן וכו':

בדקו את הדברים. וכשרדפו אחריו ולא מצאו אותו ואמרו משם ברח להר המלך וכו':

והרי הדברים ק"ו מה אם זה שלא נכנס לשררה וכו' מי שכבר נכנס לשררה ויצא על ידי שהורידוהו על אחת כמה וכמה. כצ"ל בדברי ר"מ וכן הוא שם ובדברי ר' יהודה גרסינן להא ומה אם זה שברח מן השררה וכו' ונתחלף כאן בטעות:

היך קדמייא. כמו דגריס לעיל בדברי הת"ק:

מתני' וכבש עושין לו. כמין מעלה עשו לו בגובה שהוא יוצא דרך אותו הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע בו בהמשתלח לפי שהיו רגילין לתלוש בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ולא תשהה עוונותינו אצלנו עוד:

יקירי ירושלים. מחשובי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה שסוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לפני יה"כ לגור שם ומלוין אותו מסוכה לסוכה:

עשר סוכות. היו מירושלים עד צוק והוא הר גבוה וזקוף לפי שי"ב מיל היה מירושלים עד לשם והן תשעים ריס שהריס הוא רס"ו פסיעות נמצא ז' ריס ומחצה הן אלפים פסיעות פחות חמש והך קרוב לתחום שבת ותשעים ריס הן י"ב מיל:

על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון הרי מים. מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא שהיו אומרים לו כן כדי שתתיישב דעתו וייטיב לו לפי שמי שיש לו פת בסלו אינו חושק ותאב לאכול כמי שאין לו פת בסלו:

ומלוין אותו מסוכה לסוכה וכו'. שמירושלים עד סוכה הראשונה מיל וכן בין כל סוכה וסוכה מיל הרי מירושלים עד סוכה האחרונה עשרה מילין ונשארו ב' מילין מסוכה אחרונה עד לצוק ומלוין אותו מיל כמדת תחום שבת ועומדין שם ורואין מרחוק את מעשיו כדמפרש במתני' דלקמן:

גמ' אית תניי תני כבש גופו. כלומר כמין מכבש עשו לו או איזה דבר לכסותו על ראשו וגופו להטמין אותו כדי שלא יגעו בו בעצמו לתלוש שערו ומלשון כבשו פניהם בקרקע הוא ואית תניי יתני כבש ממש מעלה אחת כדפרישית במתני':

תני. בתוספתא פ"ג עשר סוכות וכו' כסתמא דמתני':

ר' יהודה אומר תשע סוכות בתוך עשרה מיל. כצ"ל וכן הוא בתוספתא שהרי לכ"ע מסוכה אחרונה עד לצוק ב' מילין:

וכולן. מלוין אותו מסוכה לסוכה ע"י עירוב:

וכן השיב לי ר"א בני. אם ע"י עירוב יכול אני לעשות ב' סוכות בין ירושלים ובין צוק ותו לא וע"י עירוב היו מהלכין ויהיו בני ירושלים מלוין אותו ב' מילין ובני סוכה ראשונה יצאו לקראתו ב' מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק סוכה ראשונה מירושלים וכן סוכה השניה ד' מילין מסוכה הראשונה ויהיו בני סוכה הראשונה מקצתן מערבין לצד ירושלים ומקצתן יערבו לצד השניה ללוותו וכן בני סוכה השניה יערבו מקצתן לצד הראשונ' לצאת לקראתו ב' מילין ומקצתן יערבו לצד צוק ללוותו ב' מילין:

לייפות את כחו. להחזיקו וליישב דעתו ולמה וכו' כהדא עובדא דר' מנא סליק לבקרו לר' חגיי ביה"כ שהיה תש כחו וא"ל ר' חגיי צהינא כמו צחינא צמא אני ותאב לשתות וא"ל שתה שמותר אתה והניחו וירד ולאחר שעה חזר ועלה אצלו ושאלו מה היה בצמאך אם שתית והשיב לו משעה שהתרת לי לשתות הלך לה הצמאה ולא הייתי תאב כלל לשתות:

אבא צהייא אנא. וביום הכפורים היה ואמר לה תמתין עוד מעט וכך אמר לה בפעם שנייה ומתה מחמת הצמא ואלו היה אומר לה שתה אפשר ששוב לא היתה תאבה לשתות:

כד מפני מוספא. כשסיימו להתפלל תפלת מוסף ביום הכפורים היה אומר לפני האנשים שבביה"כ מי שיש לו תינוק יצא וילך בשבילו להאכילו ולהשקותו וכל כך למה שלא יבואו לידי סכנה:

מתני' ומה הי' עושה. דקתני לעיל ורואין את מעשיו:

חלק לשון של זהורית וכו'. לא היה קושרו כל לשון של זהורית בהסלע שמא ילבין מיד מקודם דחיפת השעיר ומתוך שמחת ליבון הלשון שמראה שכבר נתכפרו העוונות ישכח מצות הדחיפה ועוד שיחשוב שמאחר שהלבין הלשון כבר נשלמה המצוה וכן לא היה קושר כולו בין קרניו שמא בשעת דחיפה יכוף השעיר את ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות אם הלבין הלשון ויהיו כל ישראל עצבין לפיכך קשר חציו בסלע וזה לא ילבין לחצאין עד שתגמור כל המלאכה וכשקושר חציו השני בין קרניו אע"פ שילבין מיד לא יניח מלדחפו הואיל והוא עוסק בו:

בא וישב לו. חוזר ובא וישב תחת סוכה אחרונה ואע"ג שהיוצא חוץ לתחום אפי' הוא ברשות דמצוה אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם לזה התירו לפי שהוא ירא לעמוד במדבר משתחשך:

מאימתי מטמא בגדים. כדכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו משיצא וכו' ואין הלכה כרבי שמעון:

גמ' בראשונה היו קושרין אותו וכו'. גרסינן לה לעיל בשבת פרק ט' בהלכה ג' עד כצמר יהיו:

מתני' בא לו אצל הפר וכו'. לאחר שמסר הכ"ג השעיר המשתלח להמשלח בא לו אצל הפר והשעיר שהכניס דמן לפנים והן עומדין להשרף וקרען והוציא אימוריהן:

ונתנם במגס. בקערה של כלי שרת:

והקטירן. לאו דוקא הוא שהרי אינו מקטירן אלא על מזבח החיצון אחר שלובש בגדי זהב ומקריב את המוספין ואת אילו ואיל העם ואח"כ מקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה אלא להקטירן הוא דקאמר אח"כ כשיגיע זמן הקטרתן:

קלען במקלות. כמין קליעה. וארבעה בני אדם נושאין ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכין מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימים הן עם עורותן ובשרם ופרשם אלא שנקרע כריסם להוציא את אימוריהן ונתנם להוציאן לבית השריפה וזהו לבית הדשן חוץ לירושלים ובשעה שהכה"ג קורא בספר כדתנן בפ' דלקמן הוציאו אותן לבית השריפה:

מאימתי מטמאין בגדים. דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו:

משיצאו חוץ חומת העזרה. דכתיב ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו' והרי ילפינן לפר ושעיר שיהו נשרפין חוץ לשלש מחנות כמו הפר המשיח והעדה א"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מינה אחת אלא לומר לך כיון שיצאו חוץ למחנה האחת והיינו חוץ לחומת העזרה שהיא מחנה שכינה מטמאין בגדים ומחנה שנייה הוא הר הבית וירושלים מחנה שלישית:

ר"ש אומר וכו'. דס"ל דהאי מחוץ למחנה איצטריך למילף מפרה אדומה שהיא נשרפת במזרחה של ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אוהל מועד ופתח אהל מועד במזרח הוה אף כאן שריפתן במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון והלכה כת"ק:

גמ' אנן תנינן. במתני' בא לו אצל הפר וכו' דמשמע אחר שילוחו של שעיר היה זה מיד שהוציא אימורי הפר והשעיר ליתנם בכלי:

ואית תניי תני בא לו כ"ג לקרות. הפרשה אחר שילוחו של שעיר ואח"כ הוציא את אמוריהן ונותנן בכלי:

קרא מסייע למתני'. דהכי כתיב והמשלח את השעיר וגו' וכתיב בתריה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וא"כ היה צריך להוציא את אימוריהן כדי להקטירן בזמנן ומיד אחר השילוח של שעיר היה שהרי צריך להוציא את הפר והשעיר לבית השריפה וכדקתני סידורן במתני':

א"ר מנא. מסדר הכתוב לא תסייע למתני' דאפי' כאהן דתני תנייא ברייא אתיא היא המקרא דהא דכתיב בתריה ואת פר החטאת וגו' לאו דוקא שיהא זה מיד אחר שילוחו של שעיר הוא דקאמר אלא ה"ז דומה לאינש דסלק מטבריא לצפורי ובעוד שהוא בטבריא אומרין עליו בצפורי הוא יושב ועל שבדעתו לילך לצפורי ואף כאן אעפ"י שלא הגיע הזמן להוציא אימוריהן ולשלחן לבית השריפה עד אחר קריאת הפרשה קורא המקרא ואומר ואת פר החטאת וגו' כלומר שכשיגיע הזמן יעשה כך וא"כ נוכל לתרץ הכתוב ואפי' כהאי תנא ברא:

ר' זעירא שאל וכו'. משום דתנן בפרק י"ב דזבחים פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין בזמן שהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן פסול נשרפין בבית הדשן שהוא חוץ לג' מחנות ומטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן כגון שנפסלו נשרפין בבית הבירה כשאר פסולי קדשים ואינן מטמאין בגדים והבעיא דבעי הכא אם נשרפין כמצותן לאחר שנטמאו מפרש לקמיה:

מה צריכה ליה. היכא הוא דקא מיבעיא ליה משום דקשיא הא מתני' היא כדאמרן הלכך מפרש לא קא מיבעיא ליה אלא בשנטמאו לפני זריקה דעדיין לא הגיע הזמן להוציאן ואיכא למימר דנשרפין בעזרה כשאר פסולי קדשים או נשרפין כמצותן ומתני' דהתם בשנטמאו לאחר זריקה מיירי או דילמא מכיון שלא הגיע זמנן לצאת לעולם נשרפין בבית הבירה והיינו דקתני התם במתני' סתמא נשרפין בבית הבירה אבל אם נטמאו אחר זריקה וכו'. ומיהו לפי גי' שלפנינו מ"מ קשיא הך מתניתין דזבחים דסתמא קתני ועוד מאי שייך נטמא לאחר זריקה לדחיית טומאה דקאמר אבל אם נטמאו לאחר זריקה קורא אני וכו' דאם נטמא מקודם זריקה הוא דדחייא טומאה דעיקר כפרה בזריקת דמים הוא לכך נראה דאיפכא גרסינן וכדרך העתקת הספר בהש"ס הזה דברוב המקומות נתחלפו התיבות בטעות. וכצ"ל מה צריכה ליה בשנטמאו לאחר זריקה אבל אם נטמו לפני זריקה קורא אני עליו במועדו וכו'. וה"פ דאי ממתני' דזבחים לא שמעינן מידי באירע להן טומאה דאיכא למימר בפסולא אחריתא הוא דמיירי כגון שנפסלו בלינה או ביוצא לפני זמן יציאתן אבל בטומאה מכיון דאשכחן דקרבן צבור דחיא טומאה א"כ אם נטמאו לפני זריקה ודאי לא קא מיבעיא ליה דהואיל ונזרק הוא בטומאה דהא דחיא טומאה א"כ כמצותן נקרא ונשרפין בבית הדשן ומאי הוא דקא מיבעיא ליה בשנטמאו לאחר זריקה מי נימא דמכיון דאירע להן טומאה לאחר זריקה הרי הן נשרפין שלא כמצותן דהזריקה שהיתה בהכשר לא מהני להו מידי למימרא בהו דחיית טומאה שהרי כבר נזרק הדם כמצותן ועכשיו הן נקראין שלא כמצותן לענין מקום שריפתן או דילמא אפכא הוא דמסתברא דאפ"ה נשרפין כמצותן מאחר דהזריקה היתה בהכשר ומתני' דזבחים בשאר פסולין הוא דמיירי וכדאמרן:

אמר ר' יוסי ועדה שכתב בו במועדו לית ש"מ כלום. כלומר דר' יוסי פריך עלה וקאמר דהדא היכא דכתיב ביה במועדו לית שמע מינה כלום להבעיא דפרים ושעירים הנשרפין דהא דדרשינן מבמועדו דקרבן צבור דוחה שבת וטומאה היינו דוקא בקבוע להם זמן אבל הני לא וכדמפרש לה לקמי':

אמר ר' מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא. בתמיה וכלומר דר' מנא שהיה תלמידו של רבי יוסי כדאמרינן בכמה דוכתי מתמה עליה על האי פירכא דפריך ר' יוסי רבו וכי לא מנע עצמו דלא ליפרך האי פירכא אם קיים הוא הכא בפרים ושעירים הנשרפין של יום הכפורים דג"כ קבוע להם זמן הוא ואם ילפינן מבמועדו דכל הקרבנות הקבוע להם זמן דוחין טומאה א"כ שפיר הוא דאמרינן דבשנטמאו לפני זריקה הואיל דדחיין טומאה נשרפין כמצותן נקראו ולא קא מיבעיא ליה לר' זעירה מידי דנשרפין בבית הדשן:

וא"ל. ר' יוסי קיים האי פירכא דפרכית בפר משיח ועדה כלומר בפרים הנשרפין של פר משיח ופר העלם דבר ושעירי ע"ז שאותן אין קבוע להם זמן ולא דחיין לא שבת ולא טומאה והיינו דקאמרי דמכיון דר' זעירה סתמא הוא דקא מיבעיא ליה א"כ אף אותן פרים ושעירים הנשרפין שאין קבוע להם זמן בכלל והשתא מה שייך לגבייהו הא דמחלקת בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה ולטעמא דקאמרת קורא אני עליו במועדו דלאינהו לית ש"מ כלום מבמועדו:

וא"ל. ועוד אמר ר' זריקן לר' יוסי ר' בון בר חייה בשם רבי אלעזר שאל פרים הנשרפין וכו' שיצא רוב האבר המשלים לרוב כלומר שיצאו רובן אלא שאותו הרוב הוא ע"י רוב האבר שמשלים לרוב כגון שיצאו חציין ובאותו החצי יצא רוב אבר אחד מן האיברים ומיעוטו נשאר בפנים ואם נלך אחר הרוב האבר שיצא ושדינן מיעוטו הנשאר בפנים בתר רובו שיצא והוה ליה כאלו יצא כולו ומכח זה הוי כיצא רוב הבהמה ונפסלו ודינן לשרוף בפנים או לא:

מילתיה אמרה ברובו הדבר תלוי. כלומר הש"ס הוא דמדייק על הבעיא זו דהא שמעינן ממילתיה דס"ל ברובו הדבר תלוי ואם יצאת רוב הבהמה ודאי נפסלה דבכל דוכתי אמרינן רובו ככולו ומבעל הבעיא גופיה נמי ש"מ דס"ל דהכל הולך אחר הרוב וא"כ מאי קא מיבעיא ליה הרי יש כאן רוב שיצא וכדמסיים הקושיא ואזיל:

פשיטא הדא מילתא יצא רובו ואח"כ יצא רוב האבר המשלים לרוב. כלומר זהו פשיטא שאם יצא רובו והיינו ע"י שיצא אח"כ רוב האבר המשלים לרוב א"כ הרי יש כאן רוב הבהמה שיצאת ולא צריכה למיבעי להך מילתא. א"נ י"ל שבעל הבעיא בעצמו השיב זה פשיטא הדא מילתא וכו'. וכלו' לא כדס"ד שביציאה אחת קא מיבעיא לי וכדאמרן דזהו פשיטא לי שהולכין אחר רוב והרי כאלו יצאת רוב הבהמה:

לא צורכה דלא יצא וכו'. לא צריכה דקא מיבעי לי אלא כך אם בתחלה לא יצא חצי הבהמה עם רוב האבר אלא שיצא אבר אבר מעט מעט ואח"כ יצא רוב אבר אחד המשלים לרוב של כל היציאות שבתחלה דבכה"ג איכא למיבעי מי נימא הואיל ובתחלה יצא מיעוט מיעוט אין מצטרפין ליציאת רוב ואע"פ שאח"כ יצא רוב אבר אחד ומשלים לרוב לא כלום הוא מכיון שיציאות המיעוטין אינן מצטרפין זה עם זה או דילמא מכיון דמכל מקום הרי אח"כ יש כאן רוב הבהמה שיצא ע"י רוב האבר שיצא ומשלים לרוב אמרינן דהשתא כולהו מצטרפי והוה ליה רובא דבהמה שיצא ונפסלה ונשרפת בפנים:

פרים הנשרפין וכו' שיצאו. מחומת העזרה וחזרו מהו לענין טומאת בגדים וכדמסיים ואזיל למאי הלכתא קא מיבעיא ליה:

פשיטא דרך חזירה אינו מטמא בגדים. כלומר הא ודאי פשיטא לי לענין הנוגע בהם כשהן דרך חזירה אינן מטמאין בגדים שהרי עדיין לא יצאו דניטמו להנוגע בהן עכשיו:

לא צורכה דלא מכיון וכו'. לא צריכה להא דמיבעיא לי אלא לענין טומאת גברי לאלו שהוציאו אותן בתחלה מי נימא מכיון שהתחילו לצאת הוי להו כאלו הוציאן ונטמאו בגדיהן או דילמא מכיון דהדר הדר:

התיב ר' בא. ומאי קא מיבעיא ליה והתנינן בזבחים שם בסיפא דהמתני' דלעיל היו סובלין אותן במוטות להוציאן לבית השריפה ויצאו הראשונים הנושאין במוט שבראשו מחוץ לחומת העזרה והאחרונים שנושאים ראש המוט השני לא יצאו הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואם איתא דאמרינן מכיון שהתחילו לצאת כאלו יצאו והוציאו הכל א"כ אפילו חלו האחרונים ליטמאו בגדים דהא הוי להו כדנפיק כולהון:

א"ר יודן וכו' שנייא היא. התם לגבי האחרונים דהיינו טעמא דלא מטמאו דכתיב גבי פר המשיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' עד שיוציא רשות וכו' כלומר שיוציא מכל הרשות המוציא והיינו מרשות כל העזרה דאל מחוץ למחנה כתיב ומכיון דהאחרונים לא יצאו מחומת העזרה לא קרינן בהו והוציא ומיהו הראשונים שיצאו מכל הרשות הן מטמאין בגדים אבל הכא מכיון שחזרו אכתי מיבעיא לן מי הוה כאלו הוציאו לגמרי דנלך בתר התחלה או דילמא מכיון דחזרו חזרו:

ר' ירמיה אמר ר' אלעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיפסלו משם יוצא. כצ"ל ושניטמו הכתוב בספרי הדפוס ט"ס הוא ואגב גררא דלעיל הובא כאן שהרי אם ניטמו כבר נכסלו ולעיל שקיל וטרי בהא והכא קאי מיבעיא ליה אם יצאו מקודם שהגיע זמנן לצאת מי אמרינן דנפסלו ודינן להשרף בבית הבירה שאינן נשרפין כמצוותן או דילמא מכיון שסופן לצאת לא פסיל בהו יוצא:

מה צריכה ליה. למי הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דר"ש בן לקיש אבל לר' יוחנן פשיטא ליה וכדלקמן:

דאיתפלגון. ר' יוחנן ור"ל בהאי מתני' דתנינן במנחות פרק התודה השוחט תודה בפנים ולחמה שהוא קדוש מחמת זבח התודה כדכתיב על זבח התודה חלות וגו' היה חוץ לחומה לא קדש הלחם ופליגי בה מאי חוץ לחומה ר' יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים דס"ל דעל זבח התודה דכתיב לאו היינו על בסמוך שיהא הלחם בעזרה בשעת זבח התודה אלא אפי' אם הוא חוץ לחומת העזרה קידש ור"ל ס"ל דבעינן על בסמוך ואם הוא חוץ לחומת העזרה לא קידש ואכתי לא אסיק למילתיה דקאמר מה צריכה ליה כרשב"ל וכו' עד לקמן:

רשב"ל כדעתיה. כלומר ואמרינן עלה דר"ל לשיטתיה הוא דאזיל דאמר ר' אמי בשמיה בשר שלמים שיצא לפני זריקת דמים חוץ לעזרה ואח"כ נכנס וכו' כלומר אפי' חזר והכניס ונזרק. עליו מן הדם מ"מ נפסל הוא משום יוצא ולא מהני ליה זריקה להתירו באכילה ואע"פ שסופו לצאת שהרי בשר קדשי קלים נאכלין בכל העיר אפילו הכי מכיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת עד לאחר זריקת הדם נפסל הוא משום יוצא והלכך נמי סבירא ליה לר"ל גבי לחם התודה דאם הוא [חוץ] לחומת העזרה לא קידש שאף על פי שעתיד הוא לצאת שהרי נאכל בכל העיר כתודה עצמה מ"מ הואיל ועדיין לא הגיע הזמן לצאת לא קידש וזהו ר"ל כדעתיה גבי בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ונפסל מהך טעמא והשתא הא דבעי ר"א בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא אליבא דרשב"ל הוא דקא מבעיא ליה מי נימא דדינן כהאי דקאמר התם בלחמי תודה ובבשר קדשים קלים שנפסלו משום דעדיין לא הגיע זמנן לצאת או דלמא שאני התם שאין סופן לצאת חובה אלא שנאכלין הן אף בכל העיר ואין חובה לכך אבל הכא בפרים ושעירים הנשרפין מכיון שסופן לצאת חובה היא אפשר דלא מפסלו ביציאתן ואע"פ שעדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל אליבא דרבי יוחנן לא מיבעיא ליה דמכיון דס"ל חוץ לחומת ירושלים הוא דלא קידש הא בתוך ירושלים קידש ומשום דהא סופן לצאת לירושלים א"כ ק"ו הוא ומה לחמי תודה שאין סופן חובה לצאת אפ"ה קידשו קודם שהגיע זמנן לצאת ולא מהני בהו יציאתן חוץ לחומת העזרה דנימא לא נתקדשו פרים ושעירים הנשרפים דסופן לצאת חובה הוא לכ"ש דלא מהני בהו פסול יוצא ואעפ"י שלא הגיע זמנן לצאת והיינו דקאמר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה:

אמר ר' יוסה. דלא היא דאיכא למימר ואפילו אליבא דר' יוחנן צריכה ליה למיבעי בפרים ושעירים הנשרפין אי מהני בהו פסול יוצא דהא דס"ל לר' יוחנן בלחמי תודה דוקא אם הן חוץ לחומת ירושלים לא קדשו היינו טעמא משום דירושלים אע"פ שאינה מחיצה לקדשי קדשים שהן אינן נאכלים אלא בעזרה מ"מ מחיצה היא לקדשים קלים וא"כ כלשהן בתוך ירושלים קידשו מפני שאינן חוץ למחיצתן וחוץ לירושלים אינה מחיצה וכו' הלכך אם הן חוץ לחומת ירושלים הוא דתנן לא קידש הלחם מה שאין כן כאן בפרים ושעירים הנשרפין שהן יוצאין חוץ לחומת ירושלים להשרף א"כ כל זמן שלא הגיע זמנן לצאת לשם אפשר דמהני בהו פסול יוצא חוץ לעזרה וכן נמי איכא למימר לאידך גיסא. דמכיון דסופן לצאת אפי' חוץ לחומת ירושלים שהוא חוץ לשלש מחנות לא תהני בהו פסול יוצא חוץ לחומת העזרה שאינו אלא יוצא חוץ למחנה הראשונה ואם כן בעי' דר"א אפי' אליבא דרבי יוחנן שייכא היא:

אמר ר' מנא. לר' יוסי:

ואינה מחיצה להן. וכלומר הא דקאמרת ירושלים אעפ"י שאינה מחיצה לק"ק מחיצה היא לקדשים קלים לאו הכי הוא שהרי ירושלים אינה מחיצה להן בדווקא שאם ירצה יכול לאכול קדשים קלים בעזרה אלא שמותרין הן לאכלן אף בירושלים והשתא הדרינן למאי דאמרן דלרשב"ל הוא דקא מיבעיא ליה לר' אלעזר ברם כר' יוחנן פשיטא ליה וכדפרישית דלר' יוחנן ק"ו היא דפרים ושעירים הנשרפין דסופן חובה הוא לצאת דלא מהני בהן פסול יוצא:

מהו שיטמו בגדים. דלא כתיב אלא והשורף אותם יכבס בגדיו והן עצמן מהו שיטמאו לדברים הנוגעין בהן ול"ג בגדים דהא מתני' היא בפ"ח דפרה שהן עצמן אינן מטמאין בגדים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר וכו' גרסי' וכדלקמן גבי נבלת עוף טהור אפי' בלא הכשר מים ובלא טומאה שלא נגעו בשום טומאה אחרת ומפני שסופן לטמאות טומאה חמורה להנושאן והשורפן שצריכין כיבוס בגדים ואנן קי"ל דכל שסופי לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר דכתיב על כל זרע וגו' מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' צריך הכשר יצא את שסופו לטמא טומאה חמורה ומהו הדין בפרים ושעירין הנשרפין:

מעתה. דאמרת דיש להן טומאת עצמן אפי' לא הוכשרו ואפי' לא נגעו בשום טומאה הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה א"כ יטמאו את אמורין שלהן והיכי משכחת לה שיקרבו האימורין הרי נטמאו מחמתן:

אלא. משכחת לה בשפירשו האימורין מהן קודם שהגיע זמנן לצאת והיינו קודם שנזרק דמן דאכתי לא חלה עליהן טומאה וכלומר דהשתא אין כאן ראיה מהאימורין:

ואפי' תימר לא פירשו. והדר דחי לה איהו גופיה דאפי' לא פירשו מקודם לא נטמאו האימורין מחמתן ואעפ"י שחלה עליהן טומאה וכהדא ששנינן במי חטאת שאין מטמאין דבר לחזור וליטמאות ממנו והיינו אם נפסלו כדתנן בפ"ט דפרה מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה וכו' ודוקא לתרומה ומשום שאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין מי חטאת מטמאין אלא בראויין להזייה וה"ה הני נמי דמכיון שהן פסולין לפי שעומדין להשרף אין להן טומאת עצמן לטמא אחרים ואין מטמאין לא האימורין ולא בגדים שנגעו בהן ואעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה מ"מ מקודם שיצאו מחומת העזרה אין להן טומאה לטמא דבר אחר:

התיב ר' ירמיה. על הא דשמואל קפודקיא דדעתיה שאין להן טומאת עצמן ואע"פ שסופן לטמא חמורה והרי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלין אם חישב עליה לאכילה והרי היא כאוכל ראשון לטומאה ובלא הכשר ואפי' בלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופה לטמא טומאה חמורה לטמא האדם והבגדים בבית הבליעה וכדתנינן בריש פ"ק דטהרות והשתא מאי שנא נבלת עוף טהור ומאי שנא פרים ושעירים הנשרפין:

אמר ר' יוסה. שאני נבלת עוף טהור שאין לה מחיצה כלומר שאין לה זמן מחיצה דנימא אינה מטמאה טומאה חמורה זו עד שתגיע למחיצה זו אבל אלו פרים ושעירים הנשרפין יש להן מחיצה שאינן מטמאין טומאה חמורה עד שיצאו לחוץ למחיצה וא"כ לאו חמירי נינהו כנבלת עוף טהור ולא דמיין אהדדי:

אמר ר' מנא. לר' יוסה הרי נבלת עוף טהור ג"כ יש לה מחיצה שהאדם האוכלה הוא מחיצתה שכל זמן שהיא אינה בבית הבליעה שלו אינה מטמאה בגדים ואם בלעה וירדה להבטן שוב אין לה טומאה חמורה וכן כשהיא בתוך פיו עד שיבלענה טהור וכדתנן בפ"ה דזבים וכדילפינן מדכתיב לא יאכל לטמאה בה:

דאי לא כן וכו'. כלומר תדע דכך הוא שהרי אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף טהור שמא אינו מטמא בגדים בבית הבליעה בתמיה כלומר שמא אינו מטמא בגדים הוא עד שתהא בבית הבליעה שלו הא ודאי לא אלא מיד הוא מטמא הבגדים שעליו ומשום דגבי אדם בלחוד הוא דאמרינן הכי דגזירת הכתוב הוא כדדרשינן אין לך טומאה אלא האמור בה ולא יאכל כתיב אכילה בבית הבליעה ומעתה מצינו דלנבלת עוף טהור יש לה ג"כ מחיצה:

א"ר אלעזר מדרומיא. אפ"ה לא דמו אהדדי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום כלומר אין הפרש במקומות אצלה דבכל מקום שאוכלה מטמאה טומאה חמורה לטמא בגדים בבית הבליעה אבל אלו הנשרפין מחיצתן חוץ לירושלים הוא וכל זמן שלא יצאו מהעזרה להוציאן לשם אינן מטמאין טומאה חמורה והלכך נמי אין מטמאין טומאת עצמן בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת:

לשרוף את בשרן למחר לא פיגל וכו'. דבעינן עד שיחשוב לאכול דבר שדרכו לאכול לאכילת אדם או אכילת מזבח או להקטיר דבר שדרכו להקטיר וכדתנינן בפ"ג דזבחים:

אבדו האימורין. שלהן קודם לזריקה:

מהו לזרוק את הדם על הבשר. שלהן שיהו כמצותן ולשרפן בבית הדשן:

ולא שמיע וכו'. מאי תיבעי ליה וכי לא שמיע לו מה דא"ר אלעזר גבי פיגול דלא כלום מפני שלא חישב וכו' וא"כ ה"ה באבדו אימוריהן נמי דאין מקטירין אותן אלא להתיר הבשר באכילה ובעלמא אם אבדו זורק הדם להתיר הבשר באכילה אבל הכא אינו אלא לשריפה מחוץ למחנה:

זר ששרף. פרים ושעירין מטמא בגדים לפי ששריפתן כשרה בזר. לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא מהו שיהא שריפתן כשרה בלילה וקאמר ק"ו הוא וכו' שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרים בלילה הן:

והשורף וכו'. ברייתא היא בת"כ:

המסייע בשעת שריפה. שמחתה הגחלים והאש לשורפן:

הדא אמרה וכו'. כלומר הא דאמרינן מסייע בשעת שריפה היינו בשעת שריפה ממש ובמקום השריפה וכדלקמן דר' אמי וכו' אמר המהפך בכזית מבשרן ושרפו מטמא בגדים דהיינו מסייע בשעת שריפה ומכיון דמהפך בשיעור כזית דבכל מקום השיעור הוא בכזית נקרא מסייע והא פשיטא לן:

לא צורכה וכו'. לא קא מיבעיא לן אלא אם היה עומד בפנים מחומת ירושלים ובידו קורה ארוכה ומהפך בשריפתן בכזית מהו מי נימא דבעינן עד שיסייע בשעת שריפה ובמקום השריפה:

נישמעינה מן הדא וכו'. דבפר כהן משיח כתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וגו' ושרף אותו על עצים באש וכן בפר העדה כתיבו בחד קרא והוציא ושרף מקיש ושרף לוהוציא וכו':

תמן אמר חזקיה וכו'. כלומר דאפילו הכי קא מיבעיא לן אם מסייע מרחוק מי הוי כמסייע בשריפה ומשום דתמן גבי פרה דכתיב והשורף אותה יכבס בגדיו וגו' וטמא עד הערב ומה ת"ל וכי לא שמענו דהטעון טבילה טמא הוא עד הערב אלא לרבות השורף כלומר כל שהוא שורף ואפי' מסייע מרחוק בכלל השורף הוא וטעון כבוס בגדים ורחץ במים וטמא עד הערב והשתא אפשר אוף הכא בפרים ושעירים הנשרפים כן הוא דילפינן מוהשורף דנאמר בפרה:

אמרו לו לכ"ג הגיע שעיר למדבר. לפי שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר במדבר ואח"כ ובא אהרן אל אוהל מועד וגו' ואפי' קריאת הפרשה שאינה עבודה לא היתה אלא אחר שהגיע השעיר למדבר:

דירכאות היו עושין. שורות שורות של אבנים זו ע"ג זו מלשון דריכה הוא שעליהן דורכין השומרים שעומדים עליהם ומניפין בסודרין כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר:

א"ר יהודה וכו' ועד בית חורון. שהוא ראש המדבר וס"ל שמשהגיע השעיר לראש המדבר נעשית מצותו ואעפ"י שלא הגיע למקום הצוק:

והולכין מיל. כדאמרינן לעיל יקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה והוא מיל וחוזרין מיל וכששוהין אח"כ כדי הילוך מיל יודעין שכבר הגיע השעיר לבית חורון שהוא ראש המדבר ואין הלכה כר' יהודה:

לשון של זהורית היה קשור בפתחו של היכל. ואידך ס"ל מכיון שזה לא היה סימן קבוע שהרי אח"כ התקינו שיקשור חציו בסלע וכו' כדאמרי' בהלכה דלעיל לפיכך היו צריכין לסימן אחר:

מהו דידביות. דתנינן במתני' ודידביות היו עושין:

קבלן. מלשון מקרא הוא כדכתיב ביחזקאל כ"ו ומתי קבלו יתן בחומותיך והוא כמו שעושין דיק ומצבה נגד החומה ונותנין עליה כלי משחיתים להשחית החומה ולשברה וה"נ במתני' מצבת גדולה עשו שעליה עומדים השומרים ומניפין בסודרין:

הדרן עלך שני שעירי