מתני' יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וכו'. דחמשה ענוים כתובים בתורה גבי יום הכפורים וכל הני דקחשיב איקרי עינוי וה' עינויים הן דשתייה בכלל אכילה ואע"ג דאכילה ושתייה בעונש כרת הן משום דבעי למיתני שאר עינוים דלית בהו כרת קתני אסור בכולן דבאיסור שוים הן:

המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך משוה דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך והכלה כדי לחבבה על בעלה וכל ל' יום מיום החופה קרוי הכלה:

והחיה. יולדת תנעול את הסנדל מפני הצינ':

דברי ר"א. אכולהו קאי אמלך וכלה וחיה והל' כר"א:

גמ' ענוש כרת הוא. על אכילה ושתיה ואת אמר הכין בתמיה דקחשבת אכילה ושתיה באיסור בלבד כמו אינך:

לפחות מכשיעורין נצרכה. אכילה ושתיה דקתני אסור בפחות מכשיעור מיירי דאע"ג שחצי שיעור אסור הוא מן התורה אינו ענוש כרת אלא על השיעור:

תענו את נפשותיכם יכול ישב לו בחמה וכו'. ברייתא היא בת"כ:

שאסרתי לך במקום אחר. בשבת אף עינוי שאסרתי לך במקום אחר ביה"כ עינוי שחייבין עליו כרת הוא וזהו האכילה כמו שמצינו בדבר אכילה שחייבין עליו כרת ואלו הן וכו':

דבר שהוא עינוי בבית נפש בתוך חלל הגוף. ואיזו וכו':

ולמה ששה דברים. דקחשיב במתני' ומנין לנו רמז לכל אלו:

כנגד ששה ענוים האמורין בפרשה. גבי יום הכפורים תרי באחרי מות ושלש בפרשת אמור וחד בפנחס:

והא ליתנון אלא חמשה. דאע"ג דששה פעמים הוזכר לשון עינוי מ"מ הציוויין אינן אלא חמשה תענו ועניתם באחרי מות ותרי ועניתם בפרשת אמור וחד בפנחס וכל הנפש אשר לא תעונה האמור בפרשת אמור אין זה ציווי כשארי עינויין המוזכרים:

ואחד מוסף ברחיצה. כלומר אע"פ שאין מקרא הזה צווי כמו שאר המקראות של עינוי מ"מ יש בו רמז עינוי לדבר מן הדברים המוספין הן על אכילה ושתיה כגון רחיצה או אחד משארי הדברים המוספין דקחשיב במתני' ורחיצה דנקט לאו דוקא אלא משום דרחיצה היא הראשונה מכל הני דקחשיב הלכך נקט לה. וא"נ ואחד מוסף סיום דברי ר' תנחומא הן וכלומר אחד מכל הני דקחשיב במתני' מוסף הוא ונרמז בקרא דכי כל הנפש אשר לא תעונה וכדאמרן. ותיבת ברחיצה אדבתרה קאי וציון הוא להמתני' ברחיצה ר' זעירא וכו' ועיקר:

בתענית צבור. שגוזרין על הגשמים וכיוצא בזה מרחיץ וכו' וגרסינן להא לקמן בפ"ד דתענית ומקצת הסוגיא הובאה לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ז':

תרי מרטוטה. שורה סמרטוט אחד מערב יוה"כ ויהב ליה תחות כדה תחת כד שתתנגב במקצת ולמחר מעבירה על פניו:

והא קתני אין בין וכו'. ואמאי מחלק ר' יהושע בן לוי ביניהן:

הורה ר' בא כהן תנייא. כהך תנא דברייתא:

בסיכה כהדא דתני וכו'. גרסינן להא בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' עד הוי אומר זו סיכה ועיקרא דהאי מילתא בהא דלקמן בענין סיכה התם היא דשייכא ושם הוא מבואר בחיבורי על סדר זרעים וע"ש:

תני כל אלו שאמרו אסורין וכו'. בתשעה באב ובתענית צבור אם יצא לדרך נועל וכו' וגרסינן להא נמי בפ' בתרא דמועד קטן:

אית תניי תני יוצאין באמפלייא. של בגד ביה"כ ואית תניי תני וכו'. וגרסינן להא ביבמות בפרק י"ב בהלכה א':

סוליסא. זהו אנפלייא של בגד:

א"ל ר' יצחק לריב"ל מה היא דין מי התיר לך זה דס"ל כהתנא דהתוספתא דמכילתין פ"ד דגריס בנעילת הסנדל אפי' באנפליא של בגד וא"ל איסתניס אנא ומותר לכ"ע:

לחד מן קריבויי דנשיא. לאחד מהקרובים של בית הנשיא:

אן מן הדא. הוראה זו ממי הוא והשיב לו מדריב"ל וא"ל שאני ריב"ל דאיסתניס הוה:

איתא חמי. בתמיה בא וראה אם ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לכ"ש דהא טבילה בעי ולמה לי למיתני בתשמיש המטה:

תיפתר במקום שאין טובלין. לקרי שאינן נוהגין בתקנה זו או דמתני' קודם שהתקין עזרא טבילה היא נשנית:

אין קרי אלא מתשמיש המטה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ג דברכות בהלכה ד' עד אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח. ושם מפורש:

המלך. טעמא על שם מלך ביופיו וכו' לפיכך מותר ברחיצה. והכלה מפני איבה שלא תתגנה על בעלה ויהיה לה איבה ממנו:

הוינן סברין מימר. מעיקרא על סופה היא דמיתני דברי ר"א דלא קאי אלא על הסיפא והחיה וכו' ולבתר כן אשכח תני בברייתא על כולהון קאי המלך והכלה ברחיצה והחיה בנעילת הסנדל הכל הוא מדברי ר' אליעזר:

מתני' האוכל ביה"כ ככותבת הגסה. כתמרה גסה והיא פחות מכביצה מעט ואע"ג דבכל מקום שעור אכילה בכזית היינו היכא דאכילה כתיבה אבל ביה"כ דאשר לא תעונה כתיב גמירי דבבציר מככותבת לא מיתבא דעתיה והוי מעונה ושעור זה לכל האדם דאפי' אדם גדול כעוג מלך הבשן מיתבא דעתיה מיהת פורתא בככותבת וכבר אמרינן בהלכה דלעיל דשיעורין הללו דמתניתין באכילה ושתיה דיה"כ לענין חיוב כרת מיתניא אבל לענין איסור אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור או פחות ואין חייבין כרת ולא מלקות אלא על כשיעור וכן הוא בשאר שיעורין:

והשותה מלא לוגמיו. של כל א' וא' לפי מלא לוגמיו הוא השיעור וכמה מלא לוגמיו כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויהיה אותו הצד בולט ונראה נקרא מלא לוגמיו ושיעור זה הוא באדם בינוני פחות מרביעית:

כל האוכלין מצטרפין וכו'. בין דברים המותרים בין דברים האסורים כגון פגול ונותר וחלב או דם וטבל ונבלות וטריפות הואייל ואכל אוכלין שהן ראויין לאכילת אדם מצטרפין לכשיעור וכן כל המשקין וחייב כרת משום האוכל או שותה ביה"כ:

אכל ושתה אין מצטרפין. ואע"ג דאכילה ושתייה מחד קרא נפקי וחד שמא הוא דשתייה בכלל אכילה הואיל ומשום יתובי דעתא הוא ובכה"ג לא מיתבא דעתיה:

גמ' זאת אומרת. מדקתני כמוה וכגרעינתה ותו לא א"כ ש"מ שצריך למעך את חללה כלומר דבהכי משערינן כשנתמעך חללה ואין החללה מהשיעור דאם לא כן אלא עם החלל משערינן ניתני כמוה וכגרעינתה וכחללה:

ככותבת נמרית. ממקום נימרין וכך הוא שנוי בתוספתא פ"ד האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה שבארץ ישראל חייב ר' שמעון בן אלעזר אומר אפי' ככותבת הנמרין והיא קטנה משל ארץ ישראל:

תני. בתוספתא שם ר' אליעזר אומר השותה מלא לוגמיו חייב:

מה ופליג. מה הוא מלא לוגמיו דהאי תנא דברייתא אם פליג על תנא דמתני' וסבירא ליה דדוקא מלא לוגמיו משני צדדיו הוא דבעינן או לא וקאמר דלא פליג אלא מלא לוגמיו שהוא ניתן ללוגמא אחת היא דקאמר וכדפרישית במתני':

מלא לוגמיו. שיעורו ברביעית כלימר דאם הוא כשיעור רביעית חייב:

ולמה לא תנינתה. בעדיות בין מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה דסתמא דמתני' כבית הלל היא וסברו מלא לוגמיו מצד אחד היא פחות מרביעית וחייב:

א"ל מפני לוגמו של בן אבטיח וכו'. שהיה אדם גדול ביותר כדתנינן בפי"ז דכלים אגרוף הגדול שיעורו כאגרופו של בן בטיח וכי איתשיל בבה"מ במלא לוגמיו של בן בטיח הוא דאיתשיל דהוי להו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא:

מתני' אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. כדאמרי' לעיל דמחד קרא נפקא וחד שמא הוא:

אכל ועשה מלאכה. דנפקי מתרי קראי:

חייב שני חטאות. אפי' בהעלם אחד:

שאינן ראוין לאכילה. כגון עשבים המרים ושרפים הבאושין:

שאינן ראוין לשתיה. כגון חומץ חי וציר או מורייס אפי' אכל ושתה מהן הרבה פטור מכרת אבל מכין אותו מכת מרדות:

מתני' תינוקות אין מענין אותן ביה"כ. אין חייבין למנוע מהן מאכל:

אבל מחנכין אותן. לשעות אם היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו בשלש היה רגיל לאכול בשלש מאכילין אותו בארבע או בחמש או בשש הכל לפי כח הבן מוסיפין אותו לענות בשעות:

קודם שנה וקודם שתים וכו'. בגמרא מפרשינן להא:

גמ' למה שתיה בכלל אכילה וכו'. האי למה אמתני' דפ"ג דשבועות בהלכה ב' הוא דקאי דגרסינן התם לכולה סוגיא דלקמן דתנינן שם שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. משום דשתיה בכלל אכילה. והוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד ואם אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים. דאע"ג דכי אמר לא אוכל איתסר ליה נמי בשתיה וכי הדר ואמר לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא ובהאי דאמר לא אשתה שתיה גרידתא היא דאין אכילה בכלל שתיה והוי להו שתי שבועות וחייב שתים:

מנין שהשתיה בכלל אכילה וכו'. כל זה הוא מבואר שם ובפרק ב' דמעשר שני בהלכה א' כמו שהובא מקצת הסוגיא לעיל בהלכה א' וכדציין הש"ס לקמן גרס בהלכתא קדמייתא עד הוי אומר זו סיכה וגי' דהכא מיושבת ביותר כמו שבארתי שמה וע"ש:

אזהרה למלאכת היום. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה:

ועונש. למלאכת היום דכתיב וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא:

אזהרה לעינוי יום כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וילפינן עצם עצם ממלאכה מה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר:

אזהרה למלאכת הלילה וכו'. ואלו ללילה אין כאן עונש מפורש לא למלאכה וכן לית כאן אזהרה למלאכת הלילה:

ועונש לעינוי הלילה לית כתיב. כלומר וכן לענוי הלילה לא כתיב עונש מפורש דאלו הוה כתיב במלאכת הלילה עונש ואזהרה ובעינוי הלילה אפי' עונש בלחוד הוה מצינן למילף עינוי הלילה ממלאכת הלילה כמו דילפינן אזהרה לעינוי היום ממלאכת היום כדלעיל אבל השתא דאין כאן מפורש בלילה כלל מהיכא נפקא לן:

רשב"ל בעי. על הא דמדייק דעונש לית כתיב מפורש בעינוי וכי מה הוי ליה למימר ביה לא תעונה. בתמיה:

אלא לא תאכל וכו'. כלומר ואלא לא תאכל נמי לא הוה מצי למיכתב דאכילה בכל מקום שבתורה בכזית הוא וכאן בכותבת הוא דהוי שיעורא דכל פחות מככותבת לא מיתבא דעתיה ומעונה הואי:

אמר רב הושעיה. דהוה מצי למיכתב השמר פן לא תעונה:

הא תלת אזהרן. הא כה"ג נמי לא מצי למיכתב דא"כ הוו להו שלשה אזהרות השמר חדא ופן ג"כ אזהרה ולא תעונה הא תלת:

אמר ר' חונה. דאכתי הכי הוה מצי למיכתב השמר באותה אמירה שאמרתי לך מעינוי וכמו דאשכחן בכה"ג דכתיב השמר בנגע הצרעת וגו' דילפינן מכאן אזהרה לקוצץ בהרתו:

תני ר' חייא וכו'. כלומר דר"ח נפקא ליה אזהרה בעינוי מהכא דלא יאמר הכתוב עונש במלאכה דנפקא לן מק"ו מעינוי הקל שלא מצינו שענש על העינוי במקום אחר וענש עלה מלאכה החמורה שנוהגת בשבתות וי"ט לא כ"ש הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו וכלומר ללמד דכל מקום דכתיב עונש יש אזהרה לפניו וללמד על הענוי מה עונש שנאמר במלאכה וכו' דאלו למלאכה גופה הרי כתיב בה אזהרה מפורש ואם אינו ענין למלאכה תנהו ענין לענוי דניליף בג"ש ממלאכה:

הדא אמרה למידין ג"ש וכו'. דהרי אין כאן מופנה אלא מצד אחד גבי מלאכה ואפ"ה למידין ואין משיבין דהא הכא איכא למיפרך מה למלאכה שכן נוהגת בשבתות וי"ט:

ולא דר"ע היא. מה לך לדייק מהא דר' חייא וכי לא שמעינן זה מדר"ע דקדמו לדר"ח וס"ל דלמדין מג"ש אעפ"י שאינה מופנה אלא מצד אחד ואין משיבין:

תני ר"א בן יעקב וכו'. דגמר בעצם בעצם עינוי ממלאכה:

עד כדון כר"ע. דאיהו ס"ל דלמדין ואין משיבין אבל כר' ישמעאל דלא ס"ל הכי נפקא ליה מהיקשא כדתני ר' ישמעאל וכו'. דכתיב בהאי קרא תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו הקיש וכו' מה מלאכה וכו' כלומר מה כרת שנאמר במלאכה יש בו אזהרה אף כרת שנאמר בעינוי כן ואין משיבין על ההקש:

ר' אבהו בשם רבי יוחנן האוכל כלאי הכרם לוקה. כלומר אפי' שלא כדרך הנאתן וכעין האי דלקמן הכוסס חטי תרומה לוקה אם מזיד הוא וקמ"ל דדרך אכילה הוא וגרסינן להא לעיל בפ"ו דתרומות בהלכה א' וכן בפ' י"ד דשבת ולא גריס התם הא דכלאי הכרם:

המגמע חומץ של תרומה. במזיד לוקה ולא אמרינן אין זה דרך שתיה:

הכוסס חטי תרומה. תני בברייתא הכוסס חטי תרומה בשוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דס"ל דמזיק הוא וכתיב אשר יאכל בשגגה פרט למזיק שאינו משלם אלא הקרן בלבד:

רבי אומר וכו'. דס"ל דרך אכילה בכך ולא נקרא מזיק:

מודים חכמים לר'. דפליגי בשותה חומץ ביה"כ דלרבי חייב מפני שהוא משיב את הנפש ולרבנן פטור וכי היכי דפליגי ביה"כ ה"ה נמי דפליגי בחומץ תרומה דחדא טעמא הוא ומודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה לאחר טבלו כלומר לאחר שטבל בו פתו ושוב גמעו שמשלם קרן וחומש שכן דרך להיות מטבל בו מעט מעט ואח"כ מגמע ממנו ובכה"ג החומץ משיב את הנפש הוא:

גמ' רב הונא פתר מתניתא וכו'. משום דקשיא להו מתני' השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מיבעיא הלכך מפרש רב הונא דה"ק תינוקות אין מענין אותן ולא מחנכין אותן קודם לשנה. וכלומר שקודם לזמן שהיא קודם שנה לפני פרקן שפרקן היא בן י"ג לזכר ובת י"ב לנקבה ושנה אחת קודם לפרקן הוא דמחנכין ולאפוקי מקודם לזמן הוה אין מחנכין אותן כלל ואפילו לשעות והיינו דקתני אין מענין אותן אבל מחנכין אותן קודם שנה לומר דקודם שנה לפרקן הוא דמחנכין אותן אבל לא מקודם דליתנהו אפילו בחינוך שעות ואין מענין אותן כלל והיינו בחולה וכחוש דבהא קתני שאין מחנכין אותן עד קודם שנה לפרקן:

קודם לשנתים מחנכין. כלומר והא דקתני קודם שתים נמי אחינוך קאי דלפעמים מחנכין אותן קודם שנתים לפרקן והיינו בבריא ונמצא דלרב הונא אבל מחנכין דקתני אתרוייהו קאי אקודם שנה ואקודם שנתים וכאן בחולה וכאן בבריא וכדאמרן:

ר' יוחנן פתר מתניתא וכו'. כלומר דאבל מחנכין דקתני לא קאי אלא אקודם לשנה והיינו דבחדא מודי לאוקמתא דרב הונא דקודם שנה בחולה מיירי וקודם שנתים בבריא מיירי ופליג עליה בחדא דלרב הונא אבל מחנכין אתרווייהו קאי וכדפרישית ולר' יוחנן אבל מחנכין דקתני דוקא באלו שזמנן קודם לשנה לפרקן והיינו בחולה אבל באלו שזמנן קודם לשתים והיינו בבריא לא קתני בהו חינוך לשעות אלא שאלו משלימין התענית אם הגיעו קודם שנתים לפירקן:

עד איכן. אליבא דרבי יוחנן קאי דעד היכן מגיע דין החינוך ומאיזה זמן הוא מתחיל דאלו לרב הונא הא אמרן דס"ל דלא מחנכין אותן כלל עד הגיעו קודם שנה לפירקן אלא לר' יוחנן דלא מדייק ליה הכי מאיזה זמן הוא מתחיל שיש לחנכן בשעות:

כבן תשע וכבן עשר. אזי מתחילין לחנך אותן ובן תשע לבריא ובן עשר לחולה ואם היו רגילין לאכול בב' שעות וכו' כדפרישית במתני' ומוסיפין להיות מחנכין אותן עד קודם שנה לפירקן וזה הכלל הכל לפי כחן ובריאותן מוסיפין לחנכן בשעות ואין חילוק בזה בין זכר לנקבה עד אם הגיעו לשנתים קודם לפרקן כדלעיל אז משלימין הן לר' יוחנן:

מתני' עוברה שהריחה. ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:

חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין. רופאים המומחים באומנותן:

אם אין שם בקיאין וכו'. ה"ק במה דברים אמורים שסומכין ע"פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע"פ עצמו ואע"פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:

מי שאחזו בולמוס. הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

מאכילין אותו אפי' דברים טמאים. כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:

גמ' בתחלה תוחבה ברוטב. תוחב בשבילה איזה דבר ברוטב כגון פלך וכיוצא בו ומניחין לה על פיה ואם שבה נפשה הרי יפה וכו' מגופו של איסור מהרוטב עצמו ואם לאו מאכילין אותה השומן וכיוצא בזה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:

אמרין לקדמייא ושדך. כשאמרו להראשונה כך נתרצית והועיל לה ששבה נפשה ולא בקשה כלום וקראו עלוי דהעובר מבטן אמי וגו' וכשאמרו להשניה לא הועיל ולא נשתתק העובר מלהיות מתאוה וקראו עליו וכו':

חולה אומר יכול אני. להתענות ורופא אומר אינו יכול וצריך הוא לאכול שומעין לרופא:

רופא אומר יכול הוא. להתענות וחולה אומר צריך אני לאכול ודאי שומעין לחולה לא צורכה דקא מיבעיא לן אם החולה אומר יכול אני להתענות והרופא אומר איני יודע אם צריך הוא לאכול מהו:

נעשה. זה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת וה"ה כאן:

מתני' מי שנשכו כלב שוטה. הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ"מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:

ור' מתיא בן חרש מתיר. דס"ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:

החושש בגרונו. שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:

מטילין בתוכו סם. עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ"ל:

מי שנפלה עליו מפולת וכו'. ה"ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:

מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ"ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:

ואם מת יניחוהו. הא קמ"ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:

מנין. להאוחז בולמוס שמאכילין אותו אפילו דבלה וצימוקין של תרומה ומשום שמיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם:

מן הדא. דכתיב גבי מעשה דצקלג שרדף דוד אחרי הגדוד וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד וגו' ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו וגומר ולמה זכר הכתוב לפלח דבלה וצמוקים והלא כתיב בתחלה ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים אלא ללמד שאפי' הן תרומה נותנין לו ולפי שמיני מתיקה כאלו מועילין לאחר אכילה ביותר עד שמאירין העינים:

עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד. כשבא אצל אחימלך הכהן ומחמת הרעבון אכלן שאחזו בולמוס כדדרשו מדקאמר ואף כי היום יקדש בכלי וכ"ד עשרונות נפקא ליה מדכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כ"א לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ומשמע שביום השבת היה שמסירין לחם הפנים משבת העברה ומשימין לחם הפנים אחר תחתיהן ואת הכל לקח ונתנו לו לאכול ולחם הפנים הוא כ"ד עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת וי"ב חלות היו ומדמאריך הכתוב לחם הפנים המוסרים וגו' ללמד שאכל דוד כל הכ"ד עשרונים:

מטתיה כן. הגיעו כך שאחזו בולמוס ואכל כל הנמצא לפניו לאכול עד שנתרפא וקרון וכו':

את הכל בקל. בקל הקל תחלה כדמפרש ואזיל:

נבלה ותרומה וכו'. ולקמן פריך ומשני:

מאכילין אותו שביעית. לפי שהטבל במיתה:

חלה וערלה צריכה. מיבעיא לן איזו מהן הוא הקל להאכילו בתחלה:

קשיתה קומי ר' בא. על הא דקתני נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הרי נבלה אינה אלא בלאו ותרומה היא במיתה להזר:

כמ"ד. לעיל בפ"ו דשביעית ובכמה מקומות שמאיליהן קבלו עליהן בבית שני כשחזרו בימי עזרא את המעשרות ואין התרומה בזמן הזה אלא מדרבנן:

גמ' סימני כלב שוטה וכו'. כדי להזהר ממנו קמ"ל:

מה עסקיה. מהיכן בא לו זה:

חזזית. רוח רעה ואידך אומר אשה וכו' כדפרישית במתני':

חוורבר. מין נחש רע והוזכר בפ"ג דברכות:

וחיה. וחיתה המכה ובלבד מפרדה לבנה והיינו דחיורן כרעיה:

אך את שבתותי תשמורו מיעוט. אם ספק הוא שאין אתה מצווה לשמור. ואית דבעי מימר דהכי דריש אמרה תורה וכו' וא"כ אף ספק נפשות בכלל דשמא לא יוכל לשמור עוד:

מבוי שכולו עכו"ם וכו' מפקחין עליו בשביל ישראל של שם. ואע"ג דרובא עכו"ם נינהו לפי שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב:

עד איכן. בודקין אותו לידע אם הוא חי:

מ"ד עד חוטמו וכו'. כלומר ולא פליגי דמ"ד עד חוטמו מיירי בהוא דהוה קיים כלומר שחזק וקשה הוא ונרגש בבדיקת חוטמו אם יש בו איזה חיות ומ"ד עד טיבורו בהוא דהוה רכין שהוא רך כשממשמשין בו אינו נרגש בחוטמו ובודקין אותו עד טיבורו שאפשר שעוד ירגישו בי חיות:

הזריז. להציל במקום שהתירו ה"ז משובח:

תני כל דבר שהוא של סכנה וכו'. גרסינן להא לעיל בפרק כל כתבי בהלכה ו' עד סוף הלכה וע"ש:

מתני' חטאת ואשם ודאי מכפרין. עם התשובה ולא חש התנא להזכירה דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן אלא שהוא מתנחם על מה שחטא ומתודה עליו ומקבל עליו שלא ישוב לאותו חטא ועון לעולם וזו היא עיקר התשובה:

מיתה ויה"כ מכפרין עם התשובה. עם כל אחד ואחד:

על עשה ועל לא תעשה. הניתק לעשה תשובה מכפרת אבל לא תעשה גמור תשובה תולה ויה"כ מכפר ומסקנא דמילתא בגמרא שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה או ששגג בל"ת גמור ועשה תשובה איני זז משם עד שמוחלין ואם הזיד בל"ת גמור ויש בו מלקות תשובה תולה ויוה"כ מכפר ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות ב"ד החטאת מכפרת עם התשובה והיינו חטאות בשוגג ואם הזיד בהם תשובה ויוה"כ תילין ויסורין ממרקין וכל זה כשלא חלל השם שלא חטא והחטיא לאחרים אבל אם חלל את השם אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות ובזמן שהיה שעיר המשתלח היה מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות:

גמ' תמן תנינן. בפ"ק דשבועות בהלכה ו':

ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו וכו'. וגרסינן שם לכל הסוגיא זו עד סוף הלכה:

לא היא קלות וכו'. על לישנא דהמתני' פריך דהא קלות העשה ול"ת והחמורות כריתות ומיתות ב"ד ומאי האי דהדר תני להו:

כיני מתניתא. ה"ק הקלות והחמורות אותן הקלות והחמורות בין שעשאן בזדון וכו' ואותן השגגות בין שנתוודע לו בהן וכו' כצ"ל וכדלקמן דמקשי עלה ומשני. כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על זדונות. של טומאת מקדש וקדשיו ותולה על השגגות בדבר שיש בו חיוב קרבן כגון יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שיכול לבוא לכלל קרבן כשיתוודע לו לאחר יה"כ:

אף שעיר המשתלח מכפר. כן בשאר עבירות דהאי דתנן שמכפר על השגגות לאו כפרה גמורה קאמר אלא דבאותן דבני קרבן נינהו כגון חייבי כריתות תולה הוא עליהן וכשיתוודע לו אחר יה"כ מביא הקרבן שחייב עליהן:

ניחא לא הודע. ששעיר המשתלח מכפר כדקאמרת בדבר שיש בו חיוב קרבן אלא הודע בתמיה דקס"ד שהודע לו חטאו שחייב עליו קרבן קאמר וקשיא וכי לא כן תנינן בפ"ו דכריתות חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ שאותן לא כיפר יוה"כ עליהן כדדריש מקרא דחטא שאין מכיר בו אלא ה' הוא דיה"כ מכפר:

א"ר בון בר חייא. ה"ק בין שנתוודע לו בהן. היינו בהספק שבא לידו ובין שלא נתוודע לו הספק דבכי הא הוא דיוה"כ מכפר אבל לא בשנתוודע לו שחייב בודאי עליה קרבן. והגי' דהכא מסורסת בהא דלקמן ומשובשת ובשבועות שם נכונה היא דגריס הכא הא דלקמן:

ולא כבר כיפר יה"כ כלומר דפריך אי הכי דבשלא נתוודע לו אלא הספק שבא לידו הוא דקאמר קשיא אהא דקאמרת דשעיר המשתלח תולה הוא בדוקא אבל לא מכפר כפרה גמורה על השגגות ואמאי הא תנן תנינן התם חייבי אשמות תלוין פטורין להביא אחר יה"כ לפי שיה"כ כיפר עליהן והרי זה מחייבי אשמות תלוין הוא שהרי לא נודע לו ביה"כ כ"א הספק שבא לידו וליכפר עליו יה"כ כפרה גמורה:

ר' שמעון בשם ר' לוי סוכייה. ובשבועות גריש שובדא:

במורד ביה"כ היא מתניתא. הכא במאי עסקינן במבעט ביה"כ ואינו מאמין בכפרתו דבכה"ג אמרינן דשעיר המשתלח אינו מכפר כפרה גמורה שהוקש לשעיר הפנימי שאינו מכפר אלא עם יוה"כ וזה אינו מאמין ביה"כ ומיהת תולה השעיר עליו דנהי דביה"כ הוא דמרד השעיר המשתלח תולה עליו מכפרת חלקו שיש לו בו. וכאן הוא דגרסינן להא דלעיל ולמה לא אמר בשלא נתוודע לו בהן ביום הכפורים מילתיה אמרה ואפילו לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר כמו שהגי' היא בשבועות. כלומר דפריך מאי דוחקיה דר"ש לאוקמי למתניתין בשמורד ביה"כ ומשום הך קושיא ולא כבר כיפר ביה"כ ואמאי קאמר תולה כדאקשינן ולמה לא אמר הכי לתרץ להאי קושיא דאנן הכי קאמרינן שלא נתוודע לו ביוה"כ מחיוב הקרבן כ"א מהספק שבא לידו והיינו ביה"כ דוקא הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתוודע לו שחייב בקרבן והשתא לא קשיא מחייבי אשמות תלוין שפטורין הן לאחר יה"כ דהתם נמי כן היא שאם לאחר יה"כ נתוודע לו שבודאי אכל חלב חייב הוא להביא חטאת כדמסקינן הכא בכריתות ומשני מילתיה אמרה וכו' כלומר דבאמת שמעינן ממילתיה דר"ש דס"ל אפילו לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר וכלומר אפי' דביה"כ הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתוודע לו שחטא בודאי אפ"ה פעור הוא מחטאת שכבר כיפר לו יה"כ ור"ש כדאמרי' התם מעיקרא הוא דס"ל דאימא דחייבי אשמו' תלוין פטורין אפי' לכי מתיידע ליה בתר יוה"כ והלכך ע"כ הוא דדחיק לאוקמי למתני' במבעט ביוה"כ דהיינו טעמא דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וכדאמרן:

תמן תנינן וכו' עד אשם תלוי. לא שייך הכא וכן בשבועות שם לא גריס להא כלל. ולגי' הס' דכאן מציין הוא להמתני' דפ"ק דכריתות על אלו דקחשיב התם לעיל וכלומר וחייבי כריתות דתנינן בהאי מתני' דשבועות כמו ששנינו בכריתו' שם:

עשה אע"פ שלא עשה תשובה. יוה"כ מכפר ול"ת כדקאמר ר' שמואל דדוקא עם התשובה:

האומר אין עולה מכפרת. או שאומר אין עולה מכפרת עלי או שאומר מכפרת היא ואי אפשי שיכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו והאומר אין יוה"כ מכפר וכו' מכפר הוא לו על כרחו. וחסר כאן וה"ג בשבועות שם א"ר חנינא בריה דרב הלל לא מסתברא דאלא חילופין. וכי לא איפכא מסתברא היא שבקרבן אע"פ שהוא אומר כן עכ"פ מביא הוא להקרבן אבל ביוה"כ אם אומר כן לא כולא מן בר נש מימר למלכא לית את מליך. וכי כל הימנו של בן אדם לומר לית את מליך עלי ואם הוא אינו רוצה מורד הוא ומסתברא דאין יוה"כ מכפר עליו:

האומר אחטא ואשוב וכו' דכשסומך על התשובה וחוטא בודאי שיעשה עוד הפעם כך ומכיון שעובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ושוב לא יפרוש מן זה ולפיכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכן החוטא וסומך על יה"כ שיכפר לו אין יה"כ מכפר לו:

מתני' עבירות שבין אדם למקום וכו'. דכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו. אלקים. כלומר אם לאיש יחטא ופללו יפייס אותו ואז אלהים ג"כ ימחול לו ואם לו' יחטא איש מי יפלל בעדו תשובה ומעש"ט:

העולה מכפרת וכו' העולה על רוחכם. רמז הוא שהעולה באה על העולה ברוחכם:

וכן איוב אומר וכו'. אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם:

ר' יסא מקשי. הוה תמיה על כך וכי מיסבור סבר רבי יוה"כ מכפר בלא תשובה ובשבועות גרס אתא רבי אשיאן וכו' בשם רבי יוחנן יוה"כ מכפר בלא תשובה. כלומר אין דהכי ס"ל לרבי ומיתה מכפרת בלא תשובה:

תני יום מיתה כיום תשובה מאן תנינתה רבי היא. דלדידיה יוה"כ ומיתה שוין דשניהן אינן צריכין תשובה עמהם:

הווי. דהדא דתנינן במתני' מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה דלא כרבי:

שאל ר' מתיא בן חרש וכו'. גרסינן להא נמי בסנהדרין פרק חלק בהלכה א':

שלשה הם חוץ מן התשובה. כלומר יש ג' בהן שמכפרין עם התשובה עמהן בשוה שהן מכפרין במקצת חוץ מן התשובה והתשובה מועלת ג"כ לכפר כדחשיב לקמיה ואחת מאלו הד' שהתשובה בלבדה היא מכפרת לגמרי:

הא כיצד. דמכתוב הראשון משמע שהתשובה היא שמכפרת ומהב' למדנו שיה"כ מכפר ומהג' שמענו שהיסורין מכפרין ומהד' מיתה הוא שמכפרת:

והמיתה ממרקת. לכפר לגמרי והתשובה ויוה"כ מועילין עם היסורין לתלות אבל לא כל אחת וא' לבדה כדאמר אין כח לא בתשובה לתלות וכו':

אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר. עם התשובה ואפי' על חלול השם:

אם אין שעיר. כגון בזמן הזה או שלא הביאו שעיר יה"כ הוא דמכפר:

כיצד הוא מכפר. יוה"כ:

כל שהוא כל שהו. כלומר כל היום הוא מכפר מעט מעט מתחלת היום ועד סופו:

ר' חנניה אומר בסוף. היום הוא שמכפר ולא ס"ל כל שעתא ושעתא מכפר:

מה מפקא מביניהון. הנ"מ שביניהן מת מרד אם מת קודם סוף היום או מרד שבועט ביה"כ דאמרינן לעיל שאין יה"כ מכפר עליו ולדברי האומר כל שעתא ושעתא מכפר אם מרד באמצע היום כבר כיפר עליו במקצת:

מתניתא. תוספתא היא בסוף פ"ד ומסייעא לרבי חנניה דלא כיפר כדקתני חומר בשעיר' וכו' ויוה"כ מכפר משתחשך:

איתותבת. הקשיתי לפני ר' ירמי' אהא דקתני השעיר יכפר מיד ויה"כ משתחשך א"כ האי ברייתא לא אתיא כדברי חכמים דלעיל דאמרי שעיר המשתלח מכפר ואם אין שעיר היום מכפר דלדידהו יה"כ בלא שעיר מכפר כמו כפרת שעיר ואם השעיר מכפר מיד בזמן הבאתו א"כ ליכפר יה"כ נמי באותו שעה שהיה השעיר מכפר שהרי במקום השעיר הוא:

ואמר לי ר' ירמיה תיפתר. דברי חכמים דלעיל דקאמרי אם אין שעיר היום מכפר דלאו בזמן הזה הוא דאיירי אלא בזמן הבית שהיו מביאין שעיר ואם אין שעיר דקאמרי כגון שהומם ונפסל שהרי ראוי לה' בעינן והיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו עד שתחשך ומכיון שהיה בדעתן להביא שעיר אחר אין היום מכפר דאם יש שעיר השעיר הוא דמכפר ולא יה"כ בלבד והשתא שפיר נמי דמשתחשך הוא דמכפר:

ר' יוסי בר בון בעי. הקשה על זה וכי אין הקב"ה רואה את הנולד וא"כ היה גלוי וידוע לפניו שלא ימצאו ולא יביאו עוד שעיר והשתא יכפר היום מיד:

גמ' שמואל אמר ההן דחטא על חבריה וכו'. כה"ג גריס נמי בפ' החובל בהלכה ז' ומסיים שם א"ר ייסא הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית:

בשונה באותה העבירה. וחוטא בה ולא במתודה בה וחוזר ומתודה בה:

מה מקיימין רבנן וכו' וחטאתי נגדי תמיד. ה"ק שלא יהו בעיניו כאלו לא עשאן מעולם ושוכח מהן אלא יהו תמיד נזכרין שעשאן וחזר בהן ונמחל לו וע"י כך יזהר עוד מלחזור ולעשותן דשמא לא יהא ספק בידו לעשות תשובה עליהן:

צריך לפרוט את מעשיו. בוידוי יוה"כ וגרסי' להא בפ"ה דנדרים בהל' ד':

מי גרס להם אני וכו'. כלו' כך אומר המקום מי גרם להם שיעשו אלהי זהב אני וכו' וכך הוא בתוספתא פ"ד והיינו דקאמר משה נמי הכי לפי שבזה לימד עליהם זכות ונמחל להם:

הדרן עלך פרק יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא בריך