וחוזר עמ״א ולא הבינותי דודאי אסור להתפלל קודם שיכלה הריח כבסי׳ ע״ט ס״ט ולהמחבר בלא אנוס בתפלה חוזר לראש כרי״ף ור״מ כמבואר בסי׳ ס״ה ופ״ה וק״ד. ואם נדחוק ונאמר דודאי ממתין עד שיכלה הריח אין בו שהות כדי לגמור כולה (מראש) כמ״ש הב״ח כאן ואמנם הרחקת ד״א וחזרה ואמירת הרבון לא הוי אונס ואין בכלל החשבון כמ״ש הב״ח ולזה כיון המ״א מ״מ קשה שהר״ב אינו אומר כן שהראה מקום לסי׳ פ״ה וכן מבואר בד״מ וי״ל דמיירי ששהה לגמור כולה ע״י עיטוש כמ״ש הב״ח אבל הרחקת ד״א ורבון אין בכלל:

לאחוריו עמ״א. הב״י בשם רבינו יונה ולפ״ז ה״ה צדדים דלא כמ״ש הב״י רק לאחוריו ואם א״א לאחוריו שיש נהר ילך לצדדין ולמהרי״א שם שיהיה רחוק אימתי ילך לפניו אלא שבחר לו דרך רבי׳ יונה. דלמהרי״א צריך לומר דוקא שמתפלל לכותל. עסי׳ ע״ח במ״א א׳ וצ׳ במ״א אות מ״ם לרשב״א דכל בדרבנן א״צ להרחיק בתפלה ד״א ולמה ירחיק בהפחה דהוי ג״כ דרבנן כבסי׳ ע״ט ס״ט (ר״ר שאין עיקר הקילו בד״ת אלמא ד״ס הוי כמ״ש שם) וצ״ל דזה גנאי יותר בשעה שיוציא מגופו ואה״נ באם יודע שיתחילו המים לשתות צריך להרחיק מקודם ד״א ומיהו לדידן אף תינוק השתין מרחיק ד״א:

ואומר עמ״א ובס״א אין אומר הרבון כמ״ש באות ה׳ דאין ניכר החרפה וכ״כ הפרישה ועא״ר בזה יע״ש:

א״צ להרחיק עמ״א בצ״ב אות ב׳ דאם לעמוד עצמו לגדולים בתפלה כ״ש בהפחה וי״ל שם יצטרך להפסיק ממש משא״כ הליכה ד״א לא חשיב כ״כ הפסק א״כ ביחיד דליכא ביוש לא יעמוד וילך ד״א כו׳ ובציבור שרי גדול כ״ה דוחה דרבנן עסי׳ י״ג אות ח׳ ושוא״ת דוחה אפילו ד״ת בבזיון גדול ומדברי המחבר שהם כר״מ מבואר דיכול לעמוד עצמו מותר כ״כ בת״ה שם והמעיין שם בת״ה אפשר דמודה תה״ד כי כן מבואר בר״מ יהיה הטעם בהפחה לית ב״ת או גדול כ״ה שלא יצטרך להרחיק אלא דאם מפיה ואין מרחיק עצמו זה שסיים קשה הדבר לבדות חלוקים ולומר הגמרא לא איירי כ״א ביחיד. ומ״מ מסתימת הר״מ והמחבר משמע דהפחה אף ביחיד לית ב״ת עמ״ש אות ו׳:

וגם עמ״א ומסייעתא הדין מס״א כמ״ש לשם עיין פרישה:

המתעטש עמ״א ומסיק דלהרחיק צריך אף באין מפיח בקול וערש״י ברכות כ״ד ב׳ יע״ש ועא״ר ועיין לבוש. בהפחה לית בל תשקצו יע״ש לפיכך אם יכול לעמוד עצמו בתפלה יעמוד מלהפיח וגם אסור להפיח בתפילין. עיין ס׳ תוס׳ שבת הגיה בדפוס לובלין בקול ועא״ר אות ז׳ יע״ש בזה: