מלך עמ״א ועסי׳ ס״ו בט״ז א׳ והראה לסעיף ג׳ דנחש לא יפסיק כ״ש הפסד ממון וק״ה סעיף ח׳ בהג״ה ומ״מ בתרכ״ו מ״ע אל יבזבז יותר מחומש ואפשר תפלה ג״כ לא יותר מחומש ומיהו להפסיק בתפלה כתב בצ״ב אות ב׳ בשם סמ״ג דאין להפסיק רק בסכנה יע״ש:

אח״כ עמ״א ויראה כוונתו לש״ץ המקום שנהגו שיושב לתחנון ועוקר רגליו קודם שאמר הקדיש תתקבל מיד בלא קריאת התורה שאז חוזר הקדיש ג׳ פסיעות על זה ובקכ״ג במ״א אות יב״ג דמה״ט כשלא התפלל בלחש פוסע דחדא בפ״ע וחדא לציבור יע״ש ומש״ה כתב זה כאן ועא״ר כאן אות ג׳ ולמ״ש א״ש. בא״ר א׳ משמע דטוב לקצר משיטה מדרך ויש להתיישב בזה דמשמע הליכה לצורך לא הוי הפסק:

אבל עמ״א (שם הרר״י) ותיקן בזה קושיית הט״ז באות א׳ ועסי׳ י״ג בט״ז ומ״א ועפר״ח כאן:

עקרב עמ״א ובסי׳ צ״ב אות ב׳ בשם סמ״ג ועמ״ש באות א׳:

לכתחלה עמ״א הראה לסי׳ נ״ט ס״ה בברכות ק״ש אם טעה ומעמיד אחר תחתיו מתחיל מתחלת הברכה אם קודם האופנים וגומרין לה מתפלה (ברכות ל״ד) עב״י ולא אמרינן שאני תפלה וי״ל היכא דתניא תניא ועפר״ח הביא תשובת הרשב״א דאין חוזר לתחלת הברכה וכתב וכי מה ענין תפלה לק״ש והא בתפלה טעה חוזר לראש הברכה כו׳ יע״ש וי״ל דברכות ק״ש נמי העומד מתחיל מתחלת ברכה כבסי׳ נ״ט ופ׳ ק״ש ביחיד יחזור למקום הברור וה״ה בתפלת יחיד יחזור למקום הברור וגם ש״ץ אם יודע חוזר למקום שטעה רק בעמד אחר ועסי׳ קכ״ו וצ״ע בזה. שוב ראיתי אחר התבוננות שיש לעיין בזה עיין מ״א קי״ד ט׳ וקי״ט ה׳ וא״ר קי״ד אות ט״ו וקי״ט ד׳ וב״ח קי״ד וקי״ט והמתבאר שם להמ״א יחיד שטעה באמצע אין בכך כלום ויבואר אי״ה שם והא דאמר רב הונא ברכות ל״ד א׳ טעה בג׳ ראשונות חוזר לראש טעה בחתימתן או אפשר שינה ממטבע שטבעו חז״ל והוסיף בה וא״כ אין ראיה לפר״ח אבל אם נאמר כפשטי׳ בקי״ט ס״ג אם טעה חוזר לראש הברכה אף יחיד בהכרח דהכין הוא בתפלה חוזר לראש הברכה ובק״ש למקום הברור וברכות ק״ש אם עומד אחר מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה ויחיד שטעה באמצע יחזור למקום שטעה וצ״ע ואי״ה בקי״ד וקי״ט אבאר עוד וכאן אין להאריך מזה:

אם שח עמ״א ועט״ז ג׳ וממ״א משמע דבקי״ד מבואר דבשח חוזר והיינו דמשמע ליה דאם הזכיר גשם בחמה הוי כשח במזיד וחוזר וי״ל דהוי כמקלל ועט״ז ק״ח אות י״ב והבן זה ועפר״ח בשם שכנה״ג כאן בשח שוגג ואינו דא״כ היינו הפסקות יע״ש ועמ״ש בט״ז דבשתיקה אם שהה לגמור אותה ברכת א״צ לחזור לראש הברכה ועא״ר ד׳ ור׳ אבהו ברכות כ״ד ב׳ יע״ש ועיין חמד משה הביא מסי׳ ס״ה ואע״פ שאין ראיה גמורה משם גם י״ל דהמחבר לשיטתיה אבל למאן דפסק דבמזיד חוזר לראש ה״ה בק״ש ועיין א״ר אות ח׳ בשם ע״ת דאפי׳ שח מזיד אין חוזר דספק ברכות לקולא והקשה דבק״ו פסק תפלה ד״ת יע״ש והנה פ״א במעל״ע ד״ת גם י״ל חומר לא תשא עסי׳ רט״ז גם מ״ה שח אין חוזר רק מדרבנן תו הוי ספק דרבנן לקולא ולזה י״ל דכל שמדרבנן לא יצא כאלו לא התפלל עתוס׳ סוכה ג׳ א׳ בסוכה דכל בדרבנן לא יצא מ״ה (עיין מ״ש בפתיחה כוללת) ומ״ש אומר מותר שוגג עט״ז י״ד צ״ט אות ט׳ (ט״ס צ״ב) והנה המעיין בפ״ח מרוצח ה״ד ופ״י מה׳ מלכים ה״א בכ״מ פסק הר״מ ז״ל כרבא במכות ט׳ א׳ אומר מותר קרוב למזיד הוי יע״ש ומ״ש הט״ז בי״ד שם ממהרי״ק י״ל נשי לאו דינא גמירי אבל זכרים מחויבין ללמוד ולדינא צ״ע ועיין ריש כלל גדול ס״ח ב׳ בתוס׳ ד״ה אבל תינוק והנה אומר מותר לרבא קרוב למזיד לא מזיד גמור וצ״ע:

ישתוק עמ״א ועסי׳ ס״ו במ״א אות ו׳ יע״ש. יש לי בכאן שאלה אחת קטנה אציגה נא פה וזו תוארה:

שאלה מי שידיו מטונפות ושמע חבירו שבירך ונתכוין לצאת אי יצא ויכול לאכול הפרי כך וכדומה. תשובה הנה אם ידיו מטונפות ובירך דיעבד א״צ לחזור עסי׳ קפ״ה בצואה נסתפקו בבהמ״ז ושם ד״ת אבל בברכות דרבנן אין חוזר וא״כ הספק בצואה לא באין ידיו נקיות שרי כך בראש וכדומה ומיהו י״ל שומע כעונה דוקא בראוי לענות וכדר״ז כל הראוי לבילה כו׳ משא״כ כאן שאין ראוי לענות דידיו מטונפות כבסי׳ צ״ב עמ״א שם ד׳ שוב ראיתי בר״ן ס״פ לולב הגזול עלה דהך דמקרין הלל שומע כעונה די״ל כך הביאו הפר״ח כאן ומ״מ הנך רואה ממ״ש המחבר בכאן דישתוק ושומע כעונה משמע דיצא לגמרי וה״ה כה״ג וידיו מטונפות קיל טפי דאי בעי הוי מנקה לידיו נ״ל ועסי׳ רי״ג סב״ג בזה ואי״ה יבואר עוד:

אינו פוסק עמ״א ועד״מ ועיין לבוש דבתחנונים של אחר תפלה פוסק וכ״ה בד״מ דאין פוסק לאיש״ר משא״כ בתחנונים דפוסק לאיש״ר ה״ה לס״ת. ואם פסק באמצע תפלה וסבור מותר הוי שוגג א״ר אות י׳ ועמ״א אות ו׳. וע׳ סימן קכ״ב (ט״ס קכ״ג) במ״א אות א׳ שיאמר יהיו לרצון ב״פ: