או לקדיש עמ״א ולדידן בשחרית שפורסין ע״ש עט״ז א׳:

לקדיש עמ״א ל״ד אלא עד יהא שמיה רשאי ולא אמן בכלל דאדרבה אסור אח״כ הראה לנ״ו אות ה׳ וקכ״ד ס״ח כשיודע על מה קאי רשאי יע״ש ועא״ר אות ז׳ דאמן נמי ואין מוכרח ומ״ש בסי׳ ס״ו שמפסיק גם לאמן יהא שמיה זה נראה. עוד כתב המ״א ב׳ דינים א׳ דתפלת הציבור עדיף מאיש״ר ולכאורה קשה הא כאן מבואר דאיש״ר עדיף מתפלת הציבור וצ״ל דכאן לא הוי ממש תפלת הציבור דבא באמצע משא״כ כשמכוין עמהם ודוחק. וא״ר זיי״ן הקשה דהא בסי׳ ס״ו י״א דאיש״ר עדיף מסמך גאולה (בב״י שם) ומסמך עדיף מת״ה כבסי׳ קי״א. ואף לדידן בס״ו ס״ט גאולה עדיף מכ״מ ממה דעדיף איש״ר מת״ה אין חולק. ודין הב׳ דקדושה עדיף ממודים זה א״ו וכמ״ש בט״ז. ול״ת דר״ה פליג אקדושה ובמודים לא פליג ריב״ל לז״א דהטעם דר״ה סובר יחיד אומר קדושה ולדידן נהפוך הוא והעד דהר״מ השמיט מודים עמ״ש בט״ז א׳:

וה״ה עמ״א ועמ״ש בט״ז דברכו עדיף והעד דבסי׳ ס״ו השמיט המחבר ב׳ אמנים וברכו מפסיק. וקדושה יש קצבה דלר״ה יחיד כו׳ אלמא יש קצבה:

קודם עמ״א הנה המחבר השמיט ב׳ אמנים סובר בבלי חולק על ירושל׳ ואפ״ה בס״ב כתב תקון תה״ד י״א דכל מה דאפשר לתקן כמ״ש באות ח׳ אבל תפלת הציבור עדיף מאמן זה וקשה כשש״ץ מתפלל נראה שאין זה ת״ה ולמה לא יגמור קודם אמן ש״ת אף להמחבר ואפשר דמש״ה א״צ להמתין. והוי יודע דתיקון תה״ד באמן ש״ת אפשר לכתחלה רשאי כן מלה במלה כבסעיף ב׳ וא״ש דבבלי אין חולק על ירושלמי (דלכאורה נהי דאמן ש״ת ל״ק מבבלי די״ל מילתא פסיקא נקיט ובשבת וי״ט אבל אמן האל הקדוש מא״ל לר״ה אלא דאפשר בתיקון תה״ד ולזה יש לכוין דעת הר״ב ולבוש וצ״ע. ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד. ואות ז׳ ואות ט׳:

כדי עמ״א ובסי׳ ס״ו ס״ס יע״ש ועמ״ש שם ובא״ר שם:

באמצען עמ״א ועט״ז אות ב׳ וב״ח מ״ש בזה:

מלה במלה עמ״א אם ירצה ימהר יסיים אבל י״ל דגם מלה נכון ועמ״ש באות ד׳ מזה. וע׳ תה״ד י״א כיון דמסיים עם הש״ץ הברכה א״א לענות אמן דהוי כעונה אחר ברכותיו (כדמוכח מההיא דרא״ש עב״י סי׳ נ״א) ויצא בזה והלבוש סיים שגם ישתוק אח״כ ושומע כעונה עא״ר בזה. ועמ״ש עוד מזה אי״ה באות הט״י בזה:

ברכות עמ״א בסימן נ״ט ס״ד ברכות הבוקר יאמר מלה במלה כו׳ ולא ישתוק וישמע אמנים דהוי מגונה ומשמע דלא כלבוש הביאותיו אות ז׳. ואע״ג דהמחבר בס״א השמיט לג׳ אמנים אלו גם אם יגמור קודם מודים אלמא לא חייש לב׳ אמנים אלו היכא דאפשר לתקן בקל הואיל והתחיל עם הש״ץ חשש להירושל׳ כו׳:

לא עמ״א בד״מ דפוס פירדא (והנדפס בטורים חסר זה) ובש״ע של פר״ח הג״ה זו נתחלפה לעיל בס״א ונתקשה בה ובספרים שלנו כהוגן בס״ב א״ש. והנה בטור כתב ואם הוצרך להתחיל עם הש״ץ הא לא״ה לא יתחיל סבור הייתי לומר דלשיטתיה בסי׳ ס״ו הביא לב׳ אמנים אלו יע״ש וסמך כאן על שם (ע׳ פרישה) ומש״ה כתב ואם הוצרך הא לכתחלה לא משום הנך ב׳ אמנים משא״כ המחבר השמיט ב׳ אמנים מש׳ה השמיט בס״ב אם הוצרך ואפילו לכתחלה יכול לעשות כן והמעיין בר״מ פ״י מה״ת הט״ז אם יגמור קודם שיגיע הש״ץ לקדושה יתחיל וא״ל ימתין ויתחיל עם ש״ץ מבואר דאף לכתחלה יכול לעשות כן (ושם נאמר דא״צ לסיים הברכה עם הש״ץ) והמע׳ בתה״ד סי׳ י״א מבואר כן דהקשה תקנתם קדושה ב׳ אמנים אלו לא תקנתם עד שתי׳ שיאמר סוף הברכה עם הש״ץ ואי איתא דעצה טובה היא ובהוצרך דוקא לא הוי מקשה מידי ומגמרא ברכות כ״א ב׳ אין ראיה רק למודים שלא יתחיל לכתחלה ולסמוך על ר״ת אבל קדושה י״ל דיתחיל לכתחלה עם הש״ץ וריב״ל לא יתחיל עם הציבור דאז כשיגיע ש״ץ לקדושה יהיה הוא במ״א, וגם הגמ׳ בבלי דלא ליסתר לירושלמי בהא עד שיגיע למודים ולא חש לאמן ש״ת י״ל מילתא פסיקא נקיט בשבת וי״ט אך ר״ה דאמר מודים ולא חשש לקדושה דיחיד אומר ואמן מא״ל אלא דיש תקנה שיתחיל עם ש״ץ ומילתא דפסיקא נקיט זה דעת המחבר אבל הר״ב בהג״ה פסק כטור ואם הוצרך דוקא כבסי׳ קכ״ה דצריכין לשתוק בקדושה ולשמוע מש״ץ. ולא הבינותי מ״ש הט״ז בקכ״ה מכאן דהא לכתחילה אין לעשות זה רק דיעבד וגם זה יחיד לא כל הציבור עא״ר שם וא״י על מה סומכין קצת לומר כל הקדושה עם הש״ץ בקול ויראה דגי׳ הט״ז כע״ת ור״מ רבקש ז״ל ופר״ח הג״ה זו שייכא לסי״א ומקומה אמ״ש המחבר שעה עוברת כתב הר״ב ה״ה לסמוך גאולה. ואין להאריך:

אינו עמ״א ועפר״ח ופרישה דקדק שהרשב״א סובר כמ״ש הב״י ומ״מ אנו נמשכים אחר דברי הר״ב בהג״ה תמיד ואין לזוז הימנו: