אבל עמ״א הנה הב״י הביא ראיה מהא דתחלה וסוף הא באמצע אין קפידא (ול״ד למלך) וע׳ הגמי״י פ״ה מה״ת ה״י הביאו ראיה מר״ע (ומפרשים בתוך התפלה עסי׳ ק״ד בט״ז א׳) (ומ״א ב׳) מבואר דמותר באמצע כו׳:

נראה עמ״א ועמ״ש בט״ז אות ג׳ מזה:

מגונה עמ״א ולירושלים תחלה וסוף אסור ומלמדין כו׳ וכ״כ בד״מ אלא דהודיע דהתם נמי מגונה הוי. ועמ״א נ״א אות ח׳ ועמ״ש באות ד׳:

כשכורע עמ״א ועא״ר ומודים ישחה ראשו וגופו בב״א יע״ש. ומשמע שם דבסוף ברכה דמלמדין שלא לשחות היינו בברוך אתה אבל בסיום ממש אין קפידא ומהרי״ל היה שוחה בירושלים בסוף וק״ק דבתחלה ליכא ברוך כ״א בא׳ ואפ״ה מלמדין ה״ה בסוף:

וכשזוקף עמ״א ובסי׳ קכ״ז אות ב׳ דוקא כשצריך לזקוף זוקף בשם דמלך כורע מתחלה ועד סוף יע״ש וי״ל הכהנים לאחר ששמעו השם היו כורעים ובס׳ חמד משה כתב הכ״ג עמד ושאר כהנים נופלים מפני כבוד השם יע״ש וער״מ פ״ב מיה״כ והא דלוי איטלע סוכה נ״ג היינו דאחוי קידה האמורה בקרא יע״ש ברש״י:

ובא עמ״א בי״ד ק״ן ושם ידוע דמשתחוים לשר משא״כ במודים הניח בצ״ע ועפר״ח אם אין עכו״ם לפניו ממש ורק מצדדים או מאחוריו שרי וראיה מאברהם אבינו ע״ה השתחוה וסבור ערביים ויש להם ע״ז (בכפות רגליהם) אבק יע״ש:

אין עמ״א תוס׳ ברכות י״ב א׳ ד״ה אמת יע״ש. ויציב כו׳ ונאמן הכל קאי על הדבר הזה ועסי׳ ס״ו ולמ״ש בש״ע דוקא בתפלה א״ש ומיהו הפי׳ אמת: