כדי עניבה עמ״א וכ״ה בדפוס בפנים. מ״ש הלבוש הואיל והשיעור מדרבנן הוא כמלא קשר אגודל מ״ה ואפ״ה דוקא בשעת עשייה כמבואר בסימן י״א ס״י ה״ה זה:

כל עמ״א בעיא דלא איפשטא ולחומרא ואעפ״י שהשיעור דרבנן ולפי מ״ש המ״א י״ל המחבר פסק לקולא ככל ספק בעיא דרבנן לקולא ולא בעינן שיעכב על חוט אחר ובאמת בספרו הארוך פסק לקולא כרי״ף ורמ״א שהשמיטו בעי׳ וטוב לחוש לרא״ש אלא דרי״ף ורא״ש ודאי סוברים דכל חוט בפ״ע דאל״כ לא הוה להו להשמיטם והמ״א החמיר כו׳ ומ״מ צ״ע בזה דקי״ל בעיא דרבנן לקולא וכ״פ הפוסקים ולפעמים מחמירין בדרבנן וכ״ש כאן לפי מ״ש לקמן אי״ה אית ו׳ מזה:

שנפסק כו׳ עמ״א עשה כלומר דמלת כו׳ מיותר דהול״ל ואם לא נשאר כ״ע אפילו חוט א׳ שנפסק פסול אלא דבב״י מסופק אם נשתייר בשני ראשין ע״י צירוף כ״ע והניח בספק לז״א דנפסק כולו ודאי פסול ובצירוף פסול מספק וכתב א״ר אות ב׳ אפילו יש ס״ס שמא לאו חוט א׳ הוא ושמא מצטרפין יע״ש ומשמע נמי בנשתייר כ״ע כל חוט בפ״ע נמי הכין הוא עיין אות ב׳ וא״י למה החמירו כ״כ ואפשר ציצית מצויין הם:

שני ראשים עמ״א יראה כוונתו דאם נפסקו ב׳ ראשים בא׳ אין כ״ע וראש השני יש כ״ע כשר דל״ת כ״ע בכל ראש מהח׳ חוטין בעינן דז״א דהא הב״י מסופק אם מצטרפין שניהם יחד כמ״ש באות הקדום ומינה הא נשאר בראש א׳ כ״ע כשר ולא מיקרי נפסק חוט מעיקרא כ״א בב׳ ראשין אין כ״ע בכ״א ומ״ש לקמן ממ״נ הרי יש בראש הב׳ שיותר מכ״ע רבותא קאמר ועא״ר אות ג׳:

אם עמ״א הוקשה לו לשון המחבר אם לא דקדק ממ״נ אם נפסקו ג׳ ראשין מצד א׳ אפילו לא דקדק מ״ל כמ״ש הר״ב וכ״ש אם דקדק ונפסק ג׳ ראשין מצ״א ואם נפסקו ב׳ ראשין מצ״א וראש א׳ מצד הב׳ אין חילוק בין דקדק או לאו פסול מספק ותי׳ אסיפא קאי דב׳ ראשין כשר והוא שישתייר כ״ע בכל ראש ואפי׳ ב׳ מצ״א זה בלא דקדק הא דקדק וב׳ מצ״א כשר אפילו אין כ״ע שהרי נשתייר ראש הב׳ או יש עוד סימן שיעשה בב׳ חוטין בד׳ ראשין קשר בסוף חוטין (עיין סימן י״א במ״א כ״ג) וב׳ חוטין אחרים שהם ד׳ ראשין לא יעשה בסופם קשר או קשר משונה עניבה וכדומה ב׳ קשרים בכל א׳ א״כ נפסקו ג׳ ראשין ב׳ מצ״א וא׳ מצד הב׳ אם מנכר שהם ג׳ ראשין מג׳ חוטין כשירין שהרי נשתייר ב׳ חוטין שלימים יב״ג:

בינונים עמ״א בהג״ה נרשם דברי עצמו היינו של ב׳י ובב״י כתב כן שלא כעיטור דאפילו היו דקות כשערות משערין דמש״ה השמיטו הרי״ף ור״מ הא דאלימי דלא בקיאין בשיעורא עובי ודקות ואי כעיטור אפי׳ כשערות ועד״מ ד׳ דמשערין בבינונית ולפ״ז דברי עצמו של הר״ב הם עיין סוף סי׳:

יש עמ״א בס״א היכא דאפשר טוב לחוש לר״ת ולא כתב והלכה כסברא א׳ היכא דלא אפשר אלא שם עיקר כסברא א׳ ואפשר בקל טוב עצהי״ט משא״כ כאן דהעיקר כרש״י והיכא שאין נמצאים כלל יש לסמוך אר״י ואין להקשות איך ילך בלא ציצית מ״ע י״ל ציצית שוא״ת ובשבת שא״א שרי כדלקמן סי׳ י״ג ה״ה היכא דאין נמצאים אע״ג דמדרבנן אסור (י״ג מ״א ח׳) ובדרבנן יש לסמוך אר״י ולרשות הרבים אסור הא לכרמלית שרי בדרבנן ומשמע דלא כט״ז י״ג א׳ ושם יבואר אי״ה בזה: